מדינת ישראל,ע”י ב”כ עו”ד יונתן טל, אריה גרינפלד (עציר),ע”י ב”כ עו”ד אלון קריטי, גזר דין

לפני

כבוד השופט, סגן הנשיא שי יניב

המאשימה

מדינת ישראל

ע”י ב”כ עו”ד יונתן טל

נגד

הנאשם

אריה גרינפלד (עציר)

ע”י ב”כ עו”ד אלון קריטי

גזר דין

הנאשם, אריה גרינפלד, הורשע על-פי הודאתו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: חוק העונשין). המדובר בביצוע עבירת אלימות חמורה בכביש. כתב האישום המתוקן, שבו הודה הנאשם, מתאר כי הלה חבל במתלונן שלוש פעמים באמצעות קסדה וגרם לו חבלה חמורה. המאשימה ממקדת את הטיעון בנסיבות החמורות של ביצוע העבירה וברקעו הפלילי של הנאשם. ההגנה מצידה מדגישה את מצבו הנפשי ואת נסיבותיו האישיות.

כתב האישום המתוקן

ביום 7.11.2022 הנאשם רכב על קטנוע בנתיבי איילון, ואילו המתלונן נהג ברכב מסוג הונדה, בכיוון נסיעתו של הנאשם. כאשר השניים הגיעו סמוך למקטע שבין מחלף סבידור למחלף השלום, עצרו בצד הדרך לצורך החלפת פרטים. זאת, בעקבות טענת הנאשם לפיה המתלונן פגע בקטנוע שעליו רכב. בין השניים התפתח דין ודברים, אשר במהלכו המתלונן היכה באגרופו את הנאשם בפניו. הנאשם שסבר כי נחבל בפניו, הסיר את הקסדה שחבש. השניים המשיכו בדין ודברים כאשר המתלונן הלך בעקבות הנאשם, כשהוא אוחז בידו השמאלית. לפתע הכה הנאשם את המתלונן בחוזקה בפניו באמצעות הקסדה. כתוצאה מכך נפל המתלונן על הכביש, והנאשם התרחק מספר צעדים מהמתלונן. מיד לאחר מכן הנאשם רץ פעם נוספת לעברו של המתלונן, אשר ניסה לקום, והכה אותו בחוזקה בפניו באמצעות הקסדה, פעם נוספת, בנוכחות נהגים אשר עצרו לסייע למתלונן. הנאשם החל ללכת לעבר הקטנוע, והמתלונן החל לצעוד בעקבות הנאשם בניסיון לפנות אליו. בתגובה, זרק הנאשם, בחוזקה, את הקסדה על פניו של המתלונן, שכתוצאה מכך התמוטט על הכביש ואיבד את הכרתו.

המתלונן הובהל לטיפול רפואי בבית חולים, כשהוא מעורפל הכרה עם סימני חבלה בפניו. כתוצאה ממכות הקסדה המתוארות אושפז המתלונן בבית החולים שם אובחן כי נגרם לו דמם סאבדוראלי ותת עכבישי, בעיקר בהמיספרה הימנית. נוסף על כך, אובחנו מספר קווי שבר, בין היתר בארובת העין הימנית ובבסיס הגולגולת עם מעורבות של סינוס ספנואידלי ותאי המסטואיד ובאוזן תיכונה משמאל.

תסקיר שירות המבחן בעניינו של הנאשם

הנאשם הוא בן 37, גרוש ואב לשני ילדים בני 9 ו-7. תסקיר שירות המבחן מציין כי הוריו התגרשו בגיל 4 ולא היוו גורם סמכותי ומציב גבול עבורו. בגיל 15 החל לצרוך קנאביס. בעטיה של מעורבותו בפלילים מגיל צעיר לא גויס לצה”ל.

לפני כשלוש שנים החל הנאשם להשתמש באורח יומיומי בסם מסוכן מסוג קוקאין, אשר פגע בתפקודו. שירות המבחן מציין כי הנאשם לא עבר טיפול גמילה “וגם כיום שולל נזקקות טיפולית בתחום”. זה 12 שנה שהנאשם הוא בעל עסק עצמאי ועובד כמנעולן. בפני שירות המבחן שלל הנאשם רקע פסיכיאטרי. יחד עם זאת ציין כי בהיותו במעצר הוא נמצא במעקב פסיכיאטרי והוסיף כי הוא “נוטל טיפול תרופתי על רקע קשיי שינה”. שירות המבחן מציין בהקשר זה כי ממידע שהועבר אליו מגורמי הטיפול בשב”ס הנאשם “נמצא במעקב פסיכיאטר היחידה ללא מחלות נפש”.

שירות המבחן נדרש בתסקיר להרשעה קודמת של הנאשם בשנת 2022, אשר נגעה בין היתר לאיומים כלפי בת זוגו, לצד החזקת סם מסוג קוקאין לצריכה עצמית. מסתבר, שבאותה פרשה עמד שירות המבחן על כך שלנאשם “הכרה נמוכה בבעייתיות שבהתנהלותו, כשבהתאמה שלל נזקקות טיפולית בתחום התמכרויותיו וכן בתחום האלימות”. חרף עמדת שירות המבחן אותם ימים כי “נדרשת התערבות טיפולית” – הנאשם “שלל כל נזקקות”.

אף לעת הזאת, ציין הנאשם בפני שירות המבחן כי כישלונו בעבירה הנוכחית הוא “אירוע נקודתי” של אובדן שליטה עצמית. אולם לשירות המבחן התרשמות שונה. זאת, נוכח העובדה שלאורך השנים התקשה הנאשם לווסת את דפוסיו האלימים. שירות המבחן אף מציין כי הנאשם הוא “בעל עמדות הנותנות לגיטימציה לשימוש באלימות במצבי דחק וקונפליקט”. עוד צוין שהנאשם נעדר רגשות אמפתיה כלפי המתלונן, אם כי הביע נכונות לשלם לו פיצוי כספי.

בחינת מלוא הנתונים הוליכה את שירות המבחן להערכה כי “רמת הסיכון להישנות התנהלות אלימה ופוגענית מצדו הינה גבוהה, ובמידה ותבוצע עבירת אלימות, אנו מעריכים שמידת חומרתה צפויה להיות גבוהה”. על רקע רמת הסיכון הגבוהה להישנות התנהגות אלימה, התרשמות מהעדר גבולות פנימיים או חיצוניים, העדר תובנה לדפוסים ההתמכרותיים והנזקקות הטיפולית, חוסר מוטיבציה פנימית וכוחות לשינוי “וסיכויי שיקום נמוכים”, נמנע שירות המבחן מהמלצה שיקומית והמליץ “על ענישה מוחשית אשר תחדד לו את גבולות החוק ותפחית הסיכון הנשקף ממנו לחברה”.

תסקיר נפגע העבירה

לפני בית המשפט הונח תסקיר נפגע העבירה. התמונה העולה מהתסקיר מלמדת על עוצמת הפגיעה שנגרמה למתלונן. עד לאירוע נשוא ההרשעה ידע המתלונן חיי שגרה שלווים, השקיע בפיתוח הקריירה המקצועית ונהנה מחיי חברה עשירים ומגוונים. בעטיה של הפגיעה הקשה בראשו המתוארת בכתב האישום נזקק המתלונן לטיפול ולתקופות החלמה ושיקום. תהליך ההחלמה המורכב כרוך ברצף של בדיקות וביקורים במרפאות, אשר אף הוא נתן במתלונן את אותותיו. המתלונן נותר עם פניות מוגבלת למשימות חיים אחרות, ולהתרשמות שירות המבחן אף “חווה תחושות ייאוש קשות”. לא זו אף זו, המתלונן ציין בפני שירות המבחן כי הוא נדרך בכל פעם שבקרבתו אדם רכוב על אופנוע. קצינת שירות המבחן מבהירה כי הסימפטומים של דריכות לקראת סכנה מוכרים לאחר חוויה טראומטית וקשורים לפגיעה הבסיסית שחווה אדם בתחושת הביטחון. על רקע כל האמור, התרשמות שירות המבחן היא שהמתלונן זקוק להתייחסות טיפולית ממוקדת טראומה, לצד הטיפול בפגיעות הפיזיות. מסקנתו המסכמת של שירות המבחן היא “כי קיימת תמונת נזק קשה בעקבות הפגיעה הטראומטית, אשר פוגעת בתפקודו ומגבילה את יכולותיו ברמות שונות, פיזית, רגשית, כלכלית ותפקודית”.

ראיות התביעה לעונש

המדינה הציגה לפניי את הרישום פלילי של הנאשם (ת/3); כתבי אישום וגזרי דין בהליכים קודמים (ת/5); וכן רישום בעבירות תעבורה (ת/4).

לנאשם רקע פלילי רלוונטי. יחד עם זאת, רובן המכריע של ההרשעות הן מלפני שנים רבות והן התיישנו (אך טרם נמחקו מהמרשם הפלילי). אולם, לא מכבר, בשנת 2022, כחודשיים בלבד לפני התרחשות האירוע נשוא הרשעתו בהליך שלפניי, הורשע הנאשם בהליך אחר, כפי שיפורט להלן. מתוך כלל ההרשעות אסקור בתמצית את הרשעותיו של הנאשם בעבירות אלימות ואיומים.

בשנת 2000, בהיותו בן 14 בלבד נקבע כי ביצע את העבירות הבאות: חבלה כשעבריין מזויין, לפי סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין; פציעה, לפי סעיף 334 לחוק העונשין; איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין והטרדת עד, לפי סעיף 249 לחוק העונשין. בית המשפט לנוער הורה על החזקתו במעון פתוח למשך שנתיים.

בשנת 2001, בהיותו בן 15, נתן הנאשם את הדין בפני בית המשפט לנוער על שורה ארוכה של עבירות, בעקבות עשרים תיקי חקירה, ובכלל זה עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; התנהגות פרועה במקום ציבורי, לפי סעיף 216(א)(1) לחוק העונשין; והעלבת עובד ציבור, לפי סעיף 288 לחוק העונשין. על הנאשם הוטלו שמונה חודשי מאסר בפועל ומאסר מותנה.

בשנת 2004 הורשע הנאשם בעבירות של חבלה כשעבריין מזויין, לפי סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין; התנהגות פרועה במקום ציבורי, לפי סעיף 216(א)(1) לחוק העונשין; החזקת אגרופן או סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין; פציעה, לפי סעיף 334 לחוק העונשין; ותגרה, לפי סעיף 191 לחוק העונשין. על הנאשם הושתו שישה חודשי מאסר בפועל ומאסר מותנה.

בשנת 2012 הורשע הנאשם בעבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; ובתקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין. באותה פרשה נקט הנאשם אלימות כלפי עמית לעבודה, שעמו היה לו דין ודברים על רקע עבודתם כשליחים. הנאשם בעט במתלונן, חבט בו באגרופיו, ניסה לחנוק אותו ולהפילו על הקרקע. בהמשך נטל הנאשם קסדת אופנוע והיכה באמצעותה את המתלונן. באותה פרשה הונח לפני בית המשפט תסקיר שירות המבחן, שבמסגרתו צוין כי קיימת נכונות מצד הנאשם להשתלב בהליך טיפולי בנושא של ניהול סכסוכים. על הנאשם הוטלו שלושה חודשי מאסר בפועל לצד מאסר מותנה.

ביום 14.9.2022, כאמור, כחודשיים בלבד לפני התרחשות האירוע נשוא ההליך דנן, הורשע הנאשם באיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; בשימוש בכוח או באיומים למנוע מעצר, לפי סעיף 47(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח משולב], התשכ”ט-1969; ובשימוש בסם (קוקאין) לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) ו-(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל”ג-1973. בהתאם לעתירתם המשותפת של הצדדים, הוטלו על הנאשם 60 ימי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות, לצד רכיבי ענישה נוספים.

ראיות ההגנה לעונש

מטעם ההגנה הוגשו דוחות חינוכיים, סיכום טיפול וחוות דעת פסיכולוג על אודות מצבם של ילדיו של הנאשם (ס/2, ס/3); פנייה של הגברת שלומית גרינפלד, גרושתו של הנאשם, אל בית המשפט (ס/4); וחוות דעת פסיכיאטרית של ד”ר אדי גרבר (ס/6), אשר העיד לפני בית המשפט ונחקר על חוות דעתו.

ההגנה הציגה מסמכים על אודות בנו וביתו של הנאשם, בני 9 ו-7. מטעמי צנעת הפרט לא יינתן פירוט לדברים. בתמצית ייאמר כי לילדים קשיים והם זקוקים לטיפול ולתמיכה. העדרו של הנאשם, מחמת היותו נתון במעצר תקופה ארוכה, השליכה על מצבם והפכה את ההתמודדות עם קשייהם למורכבת יותר. בהתמודדות המאתגרת היומיומית נושאת גרושתו של המערער, אשר ציינה, כי לעת הזאת, בעקבות נסיבות ההרשעה, הנאשם “הבין שאין מנוס וחייב לטפל בעצמו”. גב’ גרינפלד ציינה בפנייתה לבית המשפט, כי היא מבקשת להימנע מהטלת עונש מאסר ממושך, אשר עלול להוביל להידרדרות נוספת של בני המשפחה, הן במישור הנפשי והן במישור הכלכלי. גב’ גרינפלד הוסיפה וציינה, כי נסיבות ההרשעה, השלכותיה, הפנמת הנאשם את העובדה שהוא נזקק לטיפול וקבלת הטיפול התרופתי, הוליכו לאיחוי הקרעים בין בני הזוג וכי על הפרק אפשרות לשיקום הזוגיות.

מטעם ההגנה הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית של ד”ר גרבר.

אשר לרקעו של הנאשם צוין בחוות הדעת, שבשנת 2021, במסגרת הליך פלילי בו יוחסו לו איומים על רעייתו, נשלח הנאשם לבדיקה בבית חולים אברבנאל. הפסיכיאטר מצטט את הסיכום הרפואי של בית החולים אברבנאל: “… ללא עדות להתנהגות חריגה… בהיעדר עילה להתערבות פסיכיאטרית, שוחרר ממלר”ד לגורם חוקי.” ד”ר גרבר מציין שלטענת הנאשם, באותה פרשה, בעת האיומים היה נתון להשפעת קוקאין ובעת הבדיקה השפעת הסם “ירדה”.

מאז הגיעו של הנאשם לכלא בהליך הנוכחי הוא מטופל תרופתית בסרקוול 200 מ”ג. אולם, המסמכים הרפואיים בשב”ס לא היו לפני ד”ר גרבר “ולא ברור מה אבחנתו ע”י רופאי שב”ס…”. בעדותו הבהיר המומחה כי המדובר בתרופה “שעוזרת להתפרצויות זעם והתנהגות אימפולסיבית”. בעדותו הוסיף העד המומחה כי “ככל הנראה ממה שראיתי אותו מבחינה קלינית לו היה מקבל טיפול תרופתי כזה יכול להיות שזה עוזר לו להיות יציב יותר” והוסיף כי “ניתן להניח מעל 50% שלו היה מקבל טיפול לא היה מגיע למצב הזה”.

בנוגע לאירוע בגינו הורשע בדין, הנאשם תיאר בפני הפסיכיאטר שראה “‘מסך שחור’… ננעל לי המוח…ברגעים כאלה אני לא מבין מה קורה לי”, ובחלוף “כמה דקות…פתאום חזרתי לעצמי. הבנתי שעשיתי משהו חמור, הבנתי שהגבתי בצורה לא פרופורציונלית”. הנאשם ציין בפני ד”ר גרבר כי חש “מסך שחור” דומה באירוע שהתרחש בשנת 2012, שאף בגינו הועמד לדין, כמובא לעיל. על פי ד”ר גרבר, הנאשם תיאר “סיטואציה קלינית” ההולמת אדם “מוכה הלם, אשר אינו מחובר רגעית למציאות”, וכפי שהבהיר בעדותו: “היכולות הקוגניטיביות הגבוהות מתנתקות והוא פועל על אוטומט”.

על רקע האמור, ד”ר גרבר התרשם כי “קיימת הפרעה מוחית הבאה לידי ביטוי באימפולסיביות” המלווה את הנאשם לאורך חייו. בשאלת אבחנתו של הנאשם מציין הפסיכיאטר כי “ישנו קושי משום שקיימת אבחנה מבדלת מאד רחבה, זו כולל(ת) מספר הפרעות אך הרושם הוא כי קיימת הפרעה מוחית… וככל הנראה הוא מקיים אבחנה של Intermittent Explosive Disorder”.

בחקירתו הנגדית נשאל ד”ר גרבר כיצד מתיישבת אבחנתו עם העובדה, שעד כה לא אובחן הנאשם כבעל הפרעה נפשית, הגם שנבדק בבית חולים אברבנאל. ד”ר גרבר נתן לכך שני הסברים אפשריים. האחד, שיתכן שהנאשם עשה “סימולציה”, קרי, “הם עושים כאילו הכל בסדר כי הם מפחדים שיאשפזו אותם”. האחר, בכך ש”מהיכרותי במיון בהם מישהו מובא ע”י השב”ס הנטייה שלנו זה לשחרר. אם אין משהו חריג אנחנו מעבירים את זה הלאה”.

לשאלת התובע אם היו לנגד עיניו חומרי החקירה, ובהם עדויות עדי ראייה, שיכול היה ללמוד מהם על התנהגות המערער בעת האירוע, השיב המומחה כי “קראתי את מה שעורכי הדין שלחו לי” והסתבר, כי המדובר רק בפרוטוקול הליך המעצר. אף פרטי הרשעתו הקודמת של המערער בשנת 2012, שבה דובר בהכאה באמצעות קסדה לא היו מוכרים לד”ר גרבר. כן הסתבר, שהפסיכיאטר לא הכיר את העובדה, שבמסגרת ההליך המשפטי הקודם בעניינו של המערער עמד שירות המבחן על כי נדרשת התערבות טיפולית, אלא שהנאשם “שלל כל נזקקות”. כך באו הדברים לידי ביטוי בפרוטוקול:

“ש: אתה מכיר סיטואציה שהוא נתן למישהו מכה עם קסדה.

ת: לא מכיר.

ש: הדברים שכתבת למעשה לא מדויקים.

ת: תחת הכובע שלי אני לא בודק את כל פרטי האלימות אלא את מצבו הקליני.

ש:… כתבת שמעולם לא הוצע לו שיקום.

ת: אמת.

ש: ראית שכן הוצע לו שיקום כאשר כתבת את זה.

ת: ממה שאני ראיתי לא הוצע לו טיפול פסיכיאטרי”.

עיקרי טיעון המאשימה

ב”כ המאשימה, עו”ד טל, הפנה לעוצמת האלימות החריגה עד כי “רק במזל לא הסתיימה בתוצאה חמורה בהרבה”. התובע עמד בטיעוניו על כך שלחובת הנאשם עבר פלילי עשיר בעבירות סמים, אלימות ורכוש ונזקפות לחובתו 11 הרשעות קודמות. עוד הודגש, כי העבירה דנן בוצעה פחות מחודשיים מיום מתן גזר דין קודם בעניינו, בעקבות הרשעה בעבירות איומים ובעבירות נוספות. לא זו אף זו, הנאשם הורשע בעבר בביצוע עבירת אלימות באמצעות קסדה “ושב לבצע את אותה עבירה”. המאשימה עותרת להחמיר בענישה, שכן בעבר, פעם אחר פעם, הקלו בתי המשפט בדינו של הנאשם. הופניתי להערכת שירות המבחן, שלפיה “רמת הסיכון להישנות התנהלות אלימה ופוגענית מצדו הינה גבוהה, ובמידה ותבוצע עבירת אלימות, אנו מעריכים שמידת חומרתה צפויה להיות גבוהה”.

אשר לחוות הדעת הפסיכיאטרית, עתר ב”כ המאשימה לכך שבית המשפט לא ייתן לה כל משקל, ולחלופין שיינתן לה משקל נמוך מאוד, שכן לשיטתו רוב עדותו של המומחה היא עדות סברה, שאינה מבוססת.

התביעה הציגה פסיקה וביקשה “להחמיר ברף הענישה” תוך העמדת מתחם הענישה בין שלוש לבין שש שנות מאסר. נטען כי את ענישת הנאשם יש למקם בשליש העליון של המתחם ולגזור עליו חמש שנות מאסר בפועל ומאסר מותנה מרתיע. זאת, לצד פיצוי למתלונן בסך 100,000 ₪.

עיקרי טיעון ההגנה

באי כוחו של הנאשם, עו”ד קריטי ועו”ד שרקוביק, ביקשו להעניק משקל נכבד להודאת הנאשם. הודגש, שהנאשם קיבל עליו את האחריות באורח מידי, ואף הסכים לעתירת התביעה למעצרו עד תום ההליכים.

עוד נטען כי לעדות הפסיכיאטר המומחה, ד”ר גרבר, יש ליתן את מלוא המשקל, וכי היא בעלת השלכה הן על קביעת המתחם והן על מיקום הנאשם בתוככי המתחם. אשר לנסיבות האירוע, ההגנה ערה לחומרת הנסיבות. עם זאת, הודגש כי המדובר באירוע שהתרחש באורח ספונטני ללא כל הכנה מוקדמת וכי המתלונן היה הראשון להרים יד ואשר היכה את הנאשם בפניו. כן עתרה ההגנה להתחשבות במצב המשפחתי הקשה, ובמיוחד על רקע המורכבות במצבם של ילדיו של הנאשם. כן הודגש שהנאשם מכיר היום בכך שהוא זקוק לטיפול. כן הופנתה שימת ליבי לתקופה הממושכת שבה נתון הנאשם במעצר ואשר אינו זוכה לזכויות הניתנות לאסירים שדינם נגזר.

ההגנה הציגה אסופת פסיקה וטענה לקביעת מתחם ענישה המתחיל ב-12 חודשי מאסר ומסתיים בכ-36 חודשים. ההגנה ביקשה למקם את ענישת הנאשם בתחתית המתחם – 12 עד 15 חודשים מאסר בפועל.

אשר לשיעור הפיצוי למתלונן, נטען כי עתירת התביעה היא מופרזת ביותר, ואין לה כל אחיזה בפסיקה.

הנאשם בדברו האחרון הביע חרטה מלאה וביקש סליחה מהקורבן. הנאשם ציין כי לו היה יכול להחזיר את הגלגל לאחור, היה נוהג אחרת והבטיח לא לחטוא שוב בעבירת אלימות.

דיון והכרעה

קביעת מתחם הענישה

אפנה תחילה לקביעת מתחם העונש ההולם, תוך הידרשות לערכים המוגנים שנפגעו ממעשי הנאשם ולמידת הפגיעה בהם; לנסיבות העבירה; ולמדיניות הענישה הנוהגת.

הערכים החברתיים שנפגעו ונסיבות ביצוע העבירה

נסיבות התרחשות האירוע מלמדות שהנאשם פגע פגיעה קשה בערכים מוגנים מן המעלה הראשונה: שלמות הגוף, תחושת הביטחון האישי וכבודו העצמי של האדם.

בנסיבות ההרשעה מצויה חומרה רבתי. הנאשם היכה, שב והיכה, וחזר והיכה במתלונן בחוזקה באמצעות קסדה בפניו. לאחר ההכאה הראשונה באמצעות הקסדה נפל המתלונן על הכביש. אלא שהנאשם לא הסתפק בכך ובחר לרוץ פעם נוספת לעברו של המתלונן, המנסה לקום, ושב והיכה בו בחוזקה בפניו באמצעות הקסדה. אם לא היה די בכך, הרי כאשר המתלונן “קם מהכביש והחל לצעוד בעקבות הנאשם, בניסיון לפנות אליו” “זרק הנאשם בחוזקה” את הקסדה על פניו של המתלונן. אין תמה, שבעקבות ההכאה הברוטלית חסרת המעצורים, באמצעות הקסדה, התמוטט לבסוף המתלונן, איבד את הכרתו ונגרמו לו הפגיעות הקשות בראשו, בבסיס הגולגולת, בארובת העין הימנית ועוד, כמפורט בסעיף 12 לכתב האישום המתוקן. אף נוכחותם של נהגים אחרים, אשר עצרו על מנת לסייע למתלונן, לא הרתיעה את הנאשם מלהפליא מכותיו בנאשם שלוש פעמים, בזו אחר זו, באמצעות הקסדה.

לא נעלמה מעיניי העובדה, שהמתלונן היה הראשון לנקוט אלימות בכך שהיכה את הנאשם באגרוף בפניו. אולם, הסלמת האירוע היא פועל יוצא של האלימות המצמררת מצד הנאשם ועליו לשאת במלוא האחריות לכך (ע”פ 479/21 עטילה נ’ מדינת ישראל, פסקה 11 (26.8.2021) (להלן: עניין עטילה)).

לא זו אף זו, בהידרש לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, פן מחמיר נוסף הוא שהאלימות הקשה התרחשה על רקע של דין ודברים על עניין של מה בכך בין נהגים. עבירות שכותרתן “אלימות בדרכים” או “זעם בכבישים” היו לרעה חולה. בית המשפט העליון הבהיר, לא אחת, כי בעבירות מסוג זה מתחייבת ענישה המעבירה מסר חד באשר למידת החומרה (ראו, לאחרונה, רע”פ 3802/23 הדר נ’ מדינת ישראל, פסקה 8 והאסמכתאות שם (18.5.2023) (להלן: עניין הדר)).

סעיף 12 לכתב האישום המתוקן, שבו הודה הנאשם, מלמד על עוצמת הפגיעה הפיזית הקשה במתלונן. מתסקיר שירות המבחן עולה, כי האירוע הקשה השליך על המתלונן בכל מישורי חייו: הפיזי, הרגשי, הכלכלי והתפקודי.

העולה מכל האמור הוא כי הפגיעה בערכים המוגנים היא פגיעה קשה.

הטיעון בדבר קרבה לסייג לאחריות בפלילים

באי כוחו של הנאשם טוענים לקרבה לסייג לאחריות פלילית, תוך הפנייה לגזר הדין בת”פ (מחוזי ת”א) 52504-07-20 מדינת ישראל נ’ וולדה-צדיק (13.6.2021)), שבו נתקבל הטיעון בדבר קרבה לסייג לאחריות פלילית לפי סעיף 40ט(א)(9) לחוק העונשין. באותו עניין נקבע, כי קבלת הטיעון משליכה הן על מתחם הענישה והן על העונש המוטל בסופו של יום. אפנה, אפוא, לבחינת הטענה.

סעיף 40ט(א) לחוק העונשין קובע:

“בקביעת מתחם העונש ההולם למעשה העבירה שביצע הנאשם כאמור בסעיף 40ג(א), יתחשב בית המשפט בהתקיימותן של נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, המפורטות להלן, ובמידה שבה התקיימו, ככל שסבר שהן משפיעות על חומרת מעשה העבירה ועל אשמו של הנאשם…(7) יכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה ומידת השליטה שלו על מעשהו, לרבות עקב התגרות של נפגע העבירה;… (9) הקרבה לסייג לאחריות פלילית כאמור בסימן ב’ לפרק ה’1;”

אמור מעתה, “קרבה לסייג לאחריות פלילית, גם אם לא נחצה הרף המביא לפטור מאחריות, מהווה נסיבה שיש להתחשב בה בעת גזירת עונשו של נאשם” (ע”פ 207/20 אופיר נ’ מדינת ישראל – רשות ההגבלים העסקיים, פסקה 124 (3.5.2022)). כדי להוכיח נסיבה מקלה לפי סעיף 40ט(א) על הנאשם לעמוד ברף ההוכחה הנדרש במשפט האזרחי – מאזן הסתברויות (סעיף 40י(ג) לחוק העונשין; ע”פ 4442/19 מדינת ישראל נ’ שווץ, פסקה 11 (13.11.2019); ע”פ 7876/15 חמאמרה נ’ מדינת ישראל, פסקה 25 (30.8.2017)). בהקשר לכך נקבע כי אין צורך לקבוע כי נאשם פלוני בהכרח חולה במחלת נפש, אלא די שייקבע כי הנאשם “סובל מהפרעה נפשית משמעותית, וזאת מבלי לקבוע ממצא חד-משמעי באשר לקיומה של מחלת נפש של ממש” (ע”פ 4312/11 פלוני נ’ מדינת ישראל, פסקה 11 (10.6.2013)). עובר לתיקון 113 לחוק העונשין הדבר בא לידי ביטוי בפרשת דולינסקי, כדלהלן:

“השאלה מה המשקל שיש ליתן למצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה לצורך הקלה בעונש, היא שאלה ‘כמותית’, שאיני רואה לקבוע בה מסמרות. כל מקרה יש לבחון לגופו על פי נסיבות ביצוע העבירה וחומרתה ועל פי נסיבותיו האישיות של הנאשם. במכלול הנסיבות הקשורות למבצע העבירה, יש לבחון את סוג ההפרעה הנפשית ועוצמתה, ועד כמה הוגבלה בעטיה יכולתו – לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח – להבין את אשר הוא עושה או להימנע מעשיית המעשה. על מידת הפגיעה ביכולתו של מבצע העבירה להבין את מעשהו או להימנע ממנו, ניתן ללמוד ממכלול הראיות, לרבות מעשיו של מבצע העבירה לפני האירוע, במהלכו ולאחריו וכן מחוות דעת מומחים” (ע”פ 10416/07 דולינסקי נ’ מדינת ישראל, פסקה 11 (7.12.2009)).

קווים מנחים אלה ממשיכים להנחותינו אף לאחר קבלת תיקון 113 לחוק העונשין (ראו: ע”פ 1865/14 פלוני נ’ מדינת ישראל, פסקה 4 (4.1.2016); ע”פ 5374/20 מדינת ישראל נ’ פלוני, פסקה 12 (16.10.2021)).

לאחר שמיעת עדותו של ד”ר גרבר אין ניתן לומר, כי ההגנה עמדה בנטל ההוכחה להתקיימות נסיבה מקילה הקשורה בביצוע העבירה (בין לפי סעיף 40ט(א)(7) ובין לפי סעיף 40ט(א)(9) לחוק העונשין). אבאר את הדבר.

כידוע, עדותו של עד מומחה נבחנת על ידי בית המשפט בשני מישורים:

“מישור המהימנות האישית – במסגרתו נבחנת מהימנותו של המומחה ככל עד אחר; ומישור האמינות המקצועית – במסגרתו נבחנים רמתו המקצועית של המומחה, וטיב ואופי הבדיקה או הבירור האחר שערך ואשר מכוחם הגיע למסקנותיו. על פי שנים אלה נקבעת בדרך כלל יכולתו של בית המשפט לאמץ את חוות דעתו ולסמוך עליה ממצאים לצרכי הכרעה בהליך המשפטי שבמסגרתו הוגשה חוות הדעת כראיה” (ע”פ 1839/92 אשקר נ’ מדינת ישראל, פסקה 4(2) (4.9.1994); ראו גם: ע”פ 3965/22 טל נ’ מדינת ישראל, פסקה 33 (30.3.2023)).

כמובא לעיל, בחוות דעתו הסתמך ד”ר גרבר בעיקר על דברי הנאשם. העדרו של מידע מהותי ורלוונטי נוסף בפני ד”ר גרבר משליך על האפשרות להסתמך על חוות דעתו. אזכיר כי לנאשם אין רקע פסיכיאטרי ואף בבדיקתו בשנת 2021 בבית חולים אברבנאל לא נמצאה עילה להתערבות פסיכיאטרית. בנסיבות אלה מצופה היה שהמומחה יעמיק בהבנת ההתוויה הרפואית, שבעקבותיה, סמוך לאחר מעצרו, הוחל בטיפול תרופתי לנאשם. כאמור, המומחה ציין בהגינותו כי האבחנה הרפואית שניתנה בשב”ס אינה ידועה לו וממילא לא יכול היה לשתף בכך את בית המשפט. בנוסף, לנגד עיני המומחה לא היה חומר החקירה, שבו עדויות עדי ראייה אשר עשויות היו לתרום להבנת התנהגות הנאשם והלך רוחו בעת האירוע (סעיף 9 לעיל). לכך הצטרפה העובדה, שבקיאות המומחה בעברו של הנאשם הייתה מצומצמת (סעיף 9 לעיל). כמו כן, עלו אי דיוקים בחוות דעתו של ד”ר גרבר. כך, נכתב בחוות הדעת כי הנאשם “במשך כמעט 20 שנה, נמנע מכל סיטואציה אלימה…” וכן כי “משך כל תקופה זאת, מר גרינפלד שנמנע מכל עימות או סיכון לקונפרונטציה…” (שם, בעמ’ 9). זאת, בעוד שמגיליון רישומו הפלילי עולה תמונה אחרת, ואף הנאשם ציין בפני ד”ר גרבר, שבשנת 2012 היה לו “אירוע” שבו ראה “מסך שחור” ותקף אדם אחר (שם, בעמ’ 5). אזכיר מושכלות ראשונים: “למסד העובדתי שעליו נשענת חוות דעת המומחה חשיבות רבה ואף מכרעת, וכי על האנמנזה עליה מבוססת חוות דעת פסיכיאטרית להיות מעוגנת בעובדות בדוקות” (ע”פ 7396/15 גדליה נ’ מדינת ישראל, פסקה 35 (13.6.2017)). קל וחומר במקרה כבענייננו, שבו מציין העד המומחה כי קיימת “אבחנה מבדלת מאוד רחבה” (בעמ’ 11 לחוות הדעת).

זאת ועוד, אבחנתו של המומחה מעוררת קושי נוסף. זאת, נוכח הקריטריונים הקבועים בספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, המאבחן ומסווג את הפרעות הנפש לפי תסמיניהן (DSM-5) ואשר אליו הפנה ד”ר גרבר. בחוות דעתו מצטט ד”ר גרבר את הקריטריונים לאבחנה שלIntermittent Explosive Disorder על-פי ה-DSM-5 כדלהלן:

“A. התפרצויות עם דפוס חוזר ונשנה,… אשר מתבטאים באחת מבין שתי הצורות:

אלימות מילולית (התפרצויות זעם….) או תוקפנות פיזית …., אשר מתרחש לפחות פעמיים בשבוע למשך תקופה של שלושה חודשים.

שלוש התפרצויות זעם אשר כוללות בתוכן,…פגיעה פיזית אשר כוללת בתוכה פציעה פיזית ממשית…, אשר מתרחשות בתוך תקופת זמן של 12 חודשים.”

על פי הנתונים שהוצגו לפניי, בענייננו לא התקיימו הקריטריונים האמורים, שכן בעניינו של הנאשם אין המדובר בהתנהגות אלימה חוזרת ונשנית בטווחי הזמן הנזכרים בהגדרה.

כללו של דבר, אין בידי לקבל את טיעון ההגנה ככל שהוא נוגע להתחשבות במצבו הנפשי של הנאשם לעניין קביעת מתחם הענישה.

מדיניות הענישה הנוהגת

בית המשפט העליון עמד לא אחת על החומרה שבביצוע עבירות אלימות, ושב והדגיש כי יש להשית עונשי מאסר משמעותיים על עבריינים המבצעים עבירות אלימות בכלל, ועל מי שביצע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בפרט (ראו, למשל: ע”פ 8244/17 מדינת ישראל נ’ פלוני, פסקה 13 (21.6.2018); ע”פ 7475/14 מהדי נ’ מדינת ישראל, פסקה 13 (25.12.2014) (להלן: עניין מהדי); ע”פ 941/13‏ פרץ נ’ מדינת ישראל, פסקה 20 (26.11.2013)).

ראוי לציין כי מנעד הענישה בעבירות מסוג זה הינו רחב. יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בפרשת זדה:

“מטבע הדברים שאירועי אלימות המגולמים בעבירה של ‘חבלה חמורה בנסיבות מחמירות’, שהיא העבירה העיקרית בה הורשע המשיב בענייננו, עשויים להתרחש במגוון רחב מאוד של מצבים, נסיבות ביצוע ורמות חומרה. ואכן, הפסיקה בתחום זה כוללת מנעד רחב של רמות ענישה, כאשר לצד מקרים של ענישה מקילה, הוטלו במקרים אחרים עונשים חמורים של שנות מאסר ארוכות, הכול בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל מקרה לגופו” (ע”פ 5980/15 מדינת ישראל נ’ זדה, פסקה 8 (23.3.2016)).

חומרה יתרה מצויה בעבירות אלימות המתרחשות בדרכים:

“התופעה המתפשטת כנגע רע במחוזותינו, של נקיטת אלימות מצד נהגים בכביש כלפי נהגים אחרים היא פסולה מכל וכל, וראוי להחמיר בעונשם של הנוקטים באלימות מסוג זה” (רע”פ 5662/18 פלוני נ’ מדינת ישראל, פסקה 10 (2.8.2018); ראו גם: עניין הדר, בפס’ 8).

להלן אעמוד על מדיניות הענישה הנוהגת, תוך הפנייה למספר פסקי דין שהוצגו על ידי הצדדים ולפסיקה נוספת. יצוין, כי חלק ניכר מהפסיקה שהוצגה לפניי אינה רלוונטית, בין משום שנסיבות ההרשעה חמורות יותר (כדוגמת מקרים בהם הנאשם שב כעבור זמן למקום האירוע ותקף את המתלונן); ובין משום שנסיבות ההרשעה קלות יותר (כדוגמת מקרים בהם מידת הפגיעה הייתה קלה יותר באופן משמעותי מאשר בענייננו).

ע”פ 8991/10 מכבי נ’ מדינת ישראל (27.10.2011): בין המערער למתלונן התפתחו חילופי דברים קשים, שבסופם חבט המערער בפניו של המתלונן באמצעות קסדה. מעוצמת המכה המתלונן השתטח על הרצפה ואיבד את הכרתו, ובהמשך הובהל לבית החולים כשהוא סובל מנפיחות בפניו ובעינו ומקיא דם. אובחנו שברים בפניו והלה אושפז במשך חמישה ימים. המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין. הושתו עליו 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל, לצד ענישה נלווית ופיצוי “סמלי” למתלונן בסך 2,500 ₪.

ערעור שהוגש על חומרת העונש לבית המשפט העליון נדחה, אף “שהעונש שנגזר על המערער הינו על הצד הגבוה” (שם, בפס’ 7).

יצוין כי פסק הדין ניתן עובר לחקיקת חוק העונשין (תיקון מס’ 113), התשע”ב-2012.

ע”פ 1401/21 רזוק נ’ מדינת ישראל (14.6.2021): במקרה זה, המדובר בעבירה שנעשתה על רקע דין ודברים בין נהגים. באותה פרשה שני הנאשמים הפליאו מכותיהם במתלונן בעוצמה, בזה אחר זה, בשמונה מכות אגרוף.

הנאשמים הורשעו במסגרת הסדר טיעון בבית המשפט המחוזי בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בצוותא, לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(א)(2) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין וכן במעשה פזיזות ורשלנות בצוותא, לפי סעיף 338(א)(1) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין. מתחם העונש ההולם הועמד על בין 20 לבין 50 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ועל כל אחד משני הנאשמים הוטל עונש של 24 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה נלווית (ת”פ (מחוזי חי’) 35929-03-19 מדינת ישראל נ’ רזוק (13.1.2021)). הנאשמים ערערו על מידת העונש, אך בהמלצת בית המשפט העליון משכו את ערעוריהם.

עניין מהדי: אף כאן דובר בהרשעה על רקע של “זעם בדרכים”. המערער, בעל עבר פלילי בעבירת תקיפת שוטר ואיומים, הורשע על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין. בין המערער למתלונן התפתח ויכוח על רקע עקיפת המתלונן את רכב המערער. האחרון יצא מרכבו, פתח את דלת הנהג ודרש לדעת מדוע המתלונן עקף אותו. המתלונן השיב כי לא שם לב ויצא מן הרכב. המערער דחף את המתלונן, ובשלב זה החלו דחיפות הדדיות עד אשר אחרים הפרידו ביניהם. בהמשך, ולאחר שהמתלונן התקדם מעט בפקק, הגיח המערער מצד הנהג כשברשותו כלי עבודה ממתכת והיכה באמצעותו את המתלונן בפניו, מספר פעמים. עובר אורח לקח את המתלונן לקבלת עזרה ראשונה. כתוצאה מהמעשים המתוארים, למתלונן נשברו שלוש שיניים ונגרם לו חתך בשפה העליונה שדרש תשעה תפרים.

בית המשפט המחוזי קבע מתחם ענישה רחב, הנע בין 12 חודשי מאסר בפועל לבין 4 שנות מאסר בפועל. על המערער הוטלו 24 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה ותשלום פיצוי בסך 10,000 ₪ למתלונן.

בהידרשו לערעור על חומרת העונש, בית המשפט העליון עמד על כך שמדיניות הענישה מגוונת אך היא כוללת “ברוב המקרים עונשי מאסר בפועל שנעים בין 18 ל-24 חודשים, ככל שהנאשם הודה במסגרת הסדר טיעון…”. לצד זאת במקרים חמורים במיוחד הוטעם כי הענישה מגיעה גם עד לארבע שנות מאסר (שם, בפס’ 13). בית המשפט העליון קיבל את הערעור, הפחית במידת מה ממידת המאסר בפועל שהוטל על המערער וזאת בשל פרק הזמן שחלף ממועד ביצוע העבירה ועד למועד הגשת כתב האישום (למעלה משנתיים וחצי) והעמיד את עונש המאסר בפועל על 20 חודשים.

ע”פ 431/22 ג’בארין נ’ מדינת ישראל (20.11.2022) (להלן: עניין ג’בארין): המערער הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(א) לחוק העונשין. באותה פרשה, אחיו של המערער הניח אבנים ומשטח עץ על הכביש שמוביל לביתו של נפגע העבירה. כשהאחרון ואחר החלו להזיזם מהכביש ניגשו למקום המערער ובן דודו ודרשו כי המכשולים ייוותרו במקומם. בתגובה, נפגע העבירה הוציא מרכבו חפץ ארוך וקשיח. כשהבחין כי המערער מתקרב, הניף את החפץ לעברו ובין השניים החלה להתפתח קטטה. בחילופי המהלומות, דקר המערער את נפגע העבירה באמצעות חפץ חד. כתוצאה מכך נגרמו לנפגע העבירה פציעות בחלקי גופו וחלקן הצריכו ניתוח ואשפוז למספר ימים. בית המשפט המחוזי קבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 12 לבין 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל. במסגרת השיקולים לקולה, התחשב בית המשפט בעברו הנקי של המערער וכן נדרש לתסקיר שירות המבחן לפיו קיים סיכון נמוך להישנות עבירת אלימות מצד המערער. על המערער הושתו 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל לצד ענישה נלווית. כמו כן, במסגרת הסכם סולחה, שילם המערער לנפגע העבירה פיצוי בסך 50,000 ₪. בית המשפט העליון דחה את הערעור.

בעניין עטילה אשר אוזכר לעיל הורשע המערער, על יסוד הודאתו, בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335 לחוק העונשין, ותקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין. המערער החנה את רכבו באופן שחסם נתיב נסיעה בכביש. המתלונן עצר באמצע הכביש, ניגש לרכבו של המערער והתיישב לצדו ללא רשותו. התפתח בין השניים דין ודברים ובהמשך יצא המתלונן מן הרכב. אחיינו של המתלונן ששמע צעקות, נעמד בסמוך למתלונן. המערער יצא מרכבו כשבידו האחת תרסיס גז פלפל ובידו האחרת חפץ חד שנחזה להיות סכין או דוקרן. המערער ריסס לכיוונם של השניים גז פלפל, ודקר את המתלונן באמצעות החפץ האמור שש דקירות בפלג גופו העליון. כתוצאה מכך התמוטט המתלונן על הקרקע, נגרמו לו חבלות חמורות וביניהן קרע בטחול וכוויות בעיניים והוא אושפז במשך יומיים בבית חולים. למערער נגרם חתך בידו. בית המשפט המחוזי קבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 20 לבין 48 חודשי מאסר. על המערער, בעל עבר פלילי בעבירות של איומים ותקיפה, הושתו 28 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

בדחותו את הערעור, קבע בית המשפט העליון כי העונש הולם וכי העובדה שהמתלונן החל באירוע אינה מצדיקה התערבות במתחם הענישה, שכן המערער הוא זה שהסלים את האירוע “עשרות מונים”, תוך שנהג “באלימות קשה”. לפיכך נקבע כי “האחריות המלאה למעשים מוטלת עליו” (שם, בפס’ 11).

ע”פ 3776/20 אל קאדר נ’ מדינת ישראל (13.8.2020): הורשע המערער לאחר שמיעת ראיות בשתי עבירות של חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(א)(1) ו-(2) עם סעיף 29 לחוק העונשין, לאחר שתקף שני מתלוננים במכות אגרוף ובשתי מכות אלה על ראשם. אחיו, שהועמד לדין עמו, זוכה בתום שמיעת ראיות. בית המשפט המחוזי השית על המערער 33 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט העליון ציין כי העונש “אינו קל, בהינתן שאין לו עבר פלילי”. עם זאת, מצא כי נוכח הנסיבות – שימוש באלה על מנת לחבוט בראשם של שני מתלוננים – אין הצדקה להתערבות ערכאת הערעור במידת העונש. לפיכך, הערעור נדחה.

בבואי לקבוע, אפוא, את מתחם הענישה, בחנתי את מכלול השיקולים בהם הערכים החברתיים בהם פגע הנאשם; מידת הפגיעה באותם ערכים; נסיבות ביצוע העבירה; ומדיניות הענישה הנוהגת. בהקשר למדיניות הענישה הנוהגת, נתתי דעתי לכך, שקיים מנעד רחב של עונשים. על רקע כל האמור נקבע מתחם הענישה כנע בין 20 עד 40 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

העונש המתאים לנאשם

בגזירת העונש המתאים לנאשם בתוככי מתחם הענישה מצוי מקבץ נסיבות בנות משקל. מן העבר האחד מצויים שורה של היבטים לכף קולה: ראשית, הודאת הנאשם, הבעת החרטה והפנמת הצורך בקבלת טיפול. שנית, השלכות ענישתו של הנאשם על ילדיו הקטנים, אשר עניינם מורכב. המסמכים שלפניי מצביעים על כך, שהתקופה הממושכת שבה נתון הנאשם במעצר נותנת את אותותיה לגביהם. שלישית, מצבו הנפשי של הנאשם. כמובא לעיל, הטענה לקרבה לסייג לאחריות פלילית או ליכולת הנאשם להימנע מן העבירה נדחתה. אולם, שאלה נפרדת היא התחשבות במצב הנפשי כשיקול בתוככי מתחם הענישה. אין חולק שהנאשם מקבל תרופה, המסייעת לו להתמודד עם קשייו במישור הנפשי. קשיים אלה ראויים לבוא במניין השיקולים בתוך מתחם הענישה (השוו: ע”פ 4283/22 באחיט נ’ מדינת ישראל, פסקה 12 (1.12.2022); ע”פ 6640/14 פלוני נ’ מדינת ישראל, פסקה 9 (13.10.2014); ע”פ 200/13 ברמן נ’ מדינת ישראל, פסקה 19 (5.2.2014)).

מנגד, יש לשקול לחובת הנאשם את עברו הפלילי, שעליו עמדתי בהרחבה לעיל. בהקשר זה אזכיר את הרשעת הנאשם בשנת 2012 (שהתיישנה, אך לא נמחקה) וכן את הרשעתו בשנת 2022, אשר פורטו לעיל. לעבר פלילי זה מצטרפת המסוכנות הגבוהה הנשקפת מפני הנאשם, על פי הערכת שרות המבחן.

מכלול הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה אשר פורטו לעיל מוליכות למיקום עונשו של הנאשם במרכז מתחם הענישה.

סוף דבר

אשר על כן, לאחר בחינת מכלול השיקולים, מוטלים על הנאשם העונשים הבאים:

מאסר בפועל לתקופה של 30 חודשים, שמניינם מיום מעצרו.

שמונה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מהיום, שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע.

ארבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מהיום, שלא יעבור עבירת אלימות מסוג עוון.

פיצוי לנפגע העבירה בסך 20,000 ₪. הפיצויים ישולמו בעשרה תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, אשר הראשון שבהם ישולם ביום 1.4.2024. אם לא ישולם תשלום כלשהו במועדו תעמוד היתרה לפירעון מידי.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, כ”ו טבת תשפ”ד, 07 ינואר 2024, במעמד הצדדים.