לפני
כבוד השופט חגי טרסי, אב"ד
כבוד השופט עידו דרויאן-גמליאל
כבוד השופטת הדס רוזנברג שיינרט
בעניין:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד יסמין שביט (פמ"מ)
המאשימה
נגד
איאנאו טאקלה (עציר)
ע"י ב"כ עו"ד איתי בן-נון
הנאשם
הכרעת דין
השופט עידו דרויאן-גמליאל:
כתב האישום, שהוגש ביום 08.06.22, מייחס לנאשם את ביצוען של עבירות ניסיון לרצח, לפי סעיף 305 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 [להלן – החוק]; חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (כשהעבריין נושא נשק קר), לפי סעיף 335(א)(1) בצירוף סעיף 333 לחוק; ופציעה, לפי סעיף 334 לחוק.
כנטען בכתב האישום, ביצע הנאשם עבירות אלה ביום 28.05.22, בחדר האמבטיה בדירה שבה התגורר עם משפחתו, כשניסה לרצוח את אשתו במכות גרזן ובחניקת צווארה, היכה אותה ובעט בה, ואגב כך גם גרם לה לחבלות חמורות באמצעות הגרזן ופצע את אחת מבנותיהם, שניסתה להגן עליה. הנאשם כפר במיוחס לו וטען שהמתלוננת, ולאחר מכן גם הבת, החליקו, נפלו וכך נחבלו.
המיוחס לנאשם בכתב האישום:
הרקע:
הנאשם ואשתו, גב' האבשה טאקלה [להלן – המתלוננת] התחתנו לפני כשלושים וחמש שנים באתיופיה ארץ מוצאם ועלו ארצה לפני כחמש-עשרה שנים. לבני הזוג חמישה ילדים, ובעת הרלוונטית לאישום התגוררו בדירת המשפחה בפתח תקווה עם שלוש מבנותיהם, פזית (ישיוורק) ילידת 1994, רחל (פטפטה) ילידת 1998 והדר (בורטקאן) ילידת 2003.
במהלך שנות נישואיהם, במסגרת ויכוחים ביניהם, נהג הנאשם לאיים על המתלוננת שיהרוג אותה.
ביום שישי 27.05.22 אחר הצהריים, התווכחו הנאשם והמתלוננת, על-רקע חשדו של הנאשם שהמתלוננת בוגדת בו, על-אף הכחשותיה, והנאשם כעס ואיים עליה שיהרוג אותה. מחמת חששה מאיומיו של הנאשם, לא ישנה המתלוננת באותו לילה בחדרם, אלא בחדר אחר בדירה, עם אחת מבנותיה ונכדהּ.
המעשה:
במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, ביום 28.05.22 או קודם לכך ועל-רקע המתואר לעיל, גמלה בליבו של הנאשם ההחלטה להמית את המתלוננת ולצורך זה חימש עצמו הנאשם בגרזן שאורך להבו החד כתשעה סנטימטרים.
ביום שבת 28.05.22 בבוקר שהו בדירה הנאשם, המתלוננת ובנותיהם רחל והדר, וסמוך לשעה 09:00 נכנסה המתלוננת לחדר האמבטיה לשטוף את פניה.
בהתאם להחלטתו להמית את המתלוננת, נכנס הנאשם לחדר האמבטיה בעקבות המתלוננת כשהגרזן בידו, דחף והפיל אותה, ובעודה צורחת כדי להזעיק את הבנות לעזרתה, הניף את הגרזן והנחית אותו בחוזקה על זרועה, כשהיא שרועה על הרצפה.
המתלוננת צעקה לבנותיה שהנאשם הורג אותה, והן חשו לחדר האמבטיה וראו את המתלוננת שרועה על הרצפה כשהיא מדממת.
הנאשם הוסיף והיכה בגרזן בחלקו העליון של עורף המתלוננת, בכוונה להמית אותה, והבנות החלו להיאבק בו כדי לסייע למתלוננת ולהוציא מידו את הגרזן, כשהן מתחננות אליו שיחדל ממעשיו. לבסוף הצליחה הדר ליטול את הגרזן מידו של הנאשם ולמסור אותו לרחל, שרצה אל מחוץ לדירה וזעקה לעזרת השכנים.
אותה עת המשיך הנאשם להכות את המתלוננת ולבעוט בה, והדר נשכבה עליה בניסיון לחצוץ בינה לבין הנאשם, אך הנאשם משך בשיערה של הדר והיכה בפניה, כדי להזיז אותה מהמתלוננת ולהשלים את המתתה. אז שלח הנאשם את ידו, לפת את צווארה של המתלוננת, שהכרתה כבר היתה מעורפלת, והחל לחנוק אותה. הדר המשיכה להיאבק בנאשם ולהדוף אותו מהמתלוננת עד שיצא מחוץ לחדר האמבטיה, ונעלה את הדלת כשהיא והמתלוננת בתוך החדר, בעוד הנאשם מנסה לפתוח את הדלת כדי להיכנס ולהשלים את המתת המתלוננת.
הנאשם פנה לדלת הדירה ונעל אותה, אך פתח אותה לאחר ששכנים התדפקו עליה. הנאשם הבין שהמשטרה הוזעקה ובדרכה לדירה, והחליף את בגדיו שדם המתלוננת הכתים אותם. כשהגיעו שוטרים לדירה, היו בה השכנים, הנאשם שישב בסלון, והמתלוננת והדר שהיו נעולות בחדר האמבטיה.
במעשיו ניסה הנאשם לגרום שלא כדין למותה של המתלוננת, וחבל בה חבלה חמורה בעודו נושא נשק קר, כשגרם לה במעשיו לחתך מסכן-חיים בעורפה, שהצריך תפרים; לדפורמציה, לחתך שעומקו עד לשריר ולשבר שהצריך ניתוח, באמת ידה השמאלית; להמטומה קטנה בגולגולת; ולחבלות בפניה, בגופה ובזרועה הימנית; המתלוננת פונתה לבית חולים ואושפזה עד ליום 30.05.22. עוד פצע הנאשם את הדר וגרם לה לדימום בפניה.
מענה הנאשם לאישום:
תחילה הגישה ההגנה מענה כתוב מיום 20.06.23, אך לאחר מכן מסר הסניגור המלומד מענה מתוקן בנוכחות הנאשם ולאוזניו, בדיון שהתקיים ביום 27.06.23, ואליו נתייחס כאל תשובת הנאשם לאישום.
לרקע: הנאשם כפר בטענה שנהג לאיים על המתלוננת, אך אישר שביום 27.05.22 התעורר ביניהם ויכוח, לאחר שהמתלוננת הלינה על-כך שהנאשם לא קנה את כל המצרכים שביקשה ממנו לקנות. לא הושמעו איומים, המתלוננת לא חששה, הנאשם לא החליט להמית אותה, והיא ישנה עם הנכד, כי אמו הלכה לעבודה.
לגוף המעשה, אירועי יום 28.05.22: הנאשם טען שנכנס לחדר האמבטיה אחרי המתלוננת באקראי וללא כוונה, שם התעורר ויכוח ביניהם, והנאשם דחף את המתלוננת שנפלה, נחבלה ודיממה. הנאשם אישר שלמתלוננת ולהדר נגרמו הפציעות והחבלות המתוארות בכתב האישום, אך שלל שגרם לכך, וכן הכחיש את כל המתואר בחלקו העיקרי של האישום – הוא לא הביא גרזן לחדר האמבטיה ולא אחז בגרזן, אך מסר אותו מרצונו להדר; הוא לא תקף את המתלוננת ובנותיו לא נאבקו עמו כדי להגן עליה ולהוציא מידיו את הגרזן; הדר לא גוננה על המתלוננת והוא לא תקף אותה כדי להמשיך ולפגוע במתלוננת, גם לא חנק את המתלוננת; הוא לא נהדף מחדר האמבטיה ולא ניסה להיכנס אליו שוב; הוא לא נעל את דלת הדירה, ואת בגדיו החליף בעצת השכנים. הנאשם הכחיש שניסה לגרום למותה של המתלוננת.
זירת המחלוקת ודרך ליבונה:
התובעת הנכבדה טוענת שניתן ללמוד על כוונת הנאשם להמית את המתלוננת מריבוי נסיבות, לפני ובעת תקיפתו אותה בחדר האמבטיה: הימצאותו החדשה והמפתיעה של גרזן בדירת המשפחה, שצץ רק בעת המעשה; האיום החריג שהשמיע הנאשם כלפי המתלוננת ביום שקדם לאירוע, שיהרוג או יעלים אותה בשל בגידתה בו עם גבר זר; תקיפת הנאשם את המתלוננת בגרזן, לרבות בעורפה, כשכך גרם לה לחתך מסכן-חיים; המשך התקיפה גם לאחר שהגרזן נלקח ממנו, כשהנאשם ניסה לחנוק את המתלוננת, תוך שהוא גובר על בתו הדר שניסתה לחצוץ בינו לבין המתלוננת, שהיתה שרועה בהכרה חלקית על הרצפה; ניסיונו האלים לחזור לחדר האמבטיה, שהוכשל בתושייתה של הדר שנעלה את דלת החדר; גרסתו המעוקמת והפתלתלה של הנאשם, שאינה יכולה לעמוד לזכותו אך יכולה לחזק את ראיות התביעה, ושמכל מקום אין בה הסבר מניח את הדעת, היכול לבוא במקום החזקה הידועה לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו.
הסניגור המלומד טוען שהתביעה לא הוכיחה את הכוונה להמית את המתלוננת, אותה היא מייחסת לנאשם, שכן אמירותיו של הנאשם ביום שקדם לאירוע אינן חורגות מהאיומים השגורים בפיו לאורך השנים, ואינן מעידות על התגבשותה של כוונה להמית; התביעה לא הוכיחה כי הנאשם 'הצטייד' בגרזן לצורך זה, שכן הגרזן נקנה ומצוי בדירת המשפחה מזה זמן ניכר; העדות המרכזיות רחל והדר נכנסו לחדר האמבטיה לאחר שהנאשם כבר היכה את המתלוננת בגרזן, ולכן אינן יכולות להעיד על נסיבות השימוש בגרזן ועל כוונת הנאשם עת עשה בו שימוש; לו היה הנאשם חדור בכוונה להמית את המתלוננת, כשהגרזן כבר היה בידו, היה מכה בו בעורפה של המתלוננת – כך דרכם של גרזנים לקטול – ולא 'מעביר' אותו על עורפה של המתלוננת ויוצר חתך בלבד שהיה שטחי דיו לסגירתו בסיכות. לכן, יש להרשיע את הנאשם בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (כשהעבריין נושא נשק קר), לפי סעיף 335(א)(1) בצירוף סעיף 333 לחוק. בעניינה של הדר מודה ההגנה בעבירת הפציעה המיוחסת לנאשם.
כעולה מסיכומי הצדדים, המחלוקת העובדתית ביניהם היא מצומצמת למדי, ולפיכך אתמקד להלן בראיות הנושאות מטען הוכחתי שנוגע למחלוקת: אסקור במלואם את דברי המתלוננת, העדה הראשית שנכחה באירוע כולו מתחילתו ועד לסופו, ושמעידה גם על הרקע שקדם למעשה; מדברי העדות רחל והדר, שנכחו אף-הן בעיקר האירוע, יובאו החלקים שבכוחם להוסיף על דברי המתלוננת, או לגרוע מהם; התייחסויות לראיות נלוות תשובצנה בסקירת הראיות העיקריות; ויוקדש המקום הראוי לגרסאות הנאשם, הגם שההגנה ביקשה בסיכומיה להתעלם כליל מדברי הנאשם, בחקירותיו ובעדותו, כיון שהוא "נעדר כל תחכום, מעולם לא למד בבית ספר, ואינו יודע קרוא וכתוב". לבקשה זו אין כל יסוד, שכן לא ברור הקשר בין 'תחכום' ואוריינות מחד גיסא, לבין היכולת לומר אמת כנה או שקר תועלתי מאידך גיסא. בנוסף, לדברים שמוסר נאשם בחקירה ובבית המשפט, יכולה להיות משמעות נכבדה דווקא בשירות התביעה ולא ניתן למנוע ממנה לעשות בהם שימוש. עדויות וראיות אחרות שאין בהן כדי לתרום לבירור המחלוקת, לא תובאנה.
לאחר איתור הראיות הנחוצות להכרעה וקביעת מהימנותן, תוכרענה המחלוקות העובדתיות ובעקבותיהן ההיבטים המשפטיים.
מסכת התביעה:
מבט כללי (1) – ביסוס מסכת התביעה על אמרות חוץ שבכתב:
עיקרה של מסכת התביעה באמרותיהן שמחוץ לבית המשפט של העדות הישירות לאירוע – המתלוננת, רחל והדר, שאמרותיהן הנחרצות והברורות בתוכנן המפליל, שנמסרו במהלך החקירה המשטרתית ואף לפניה, היוו את הבסיס לתיאור העובדתי שבכתב האישום. כפי שיודגם להלן, אמרותיהן של שלוש העדות בשלב החקירה היו לכידות, סדורות, משתלבות זו עם זו, מלוות במצב נפשי תואם-תוכן ונתמכות בראיות אובייקטיביות שמעל לכל חשד.
לעומת ההודעות בחקירה, עדויות השלוש בבית המשפט התאפיינו ברצון מובהק לעקר את ערכן הראייתי של אמרות מפלילות ולהימנע מלסבך את הנאשם בכל הנוגע לשימוש בגרזן, רצון שהתבטא הן בהיגדים אמביוולנטיים והן בהכחשות ישירות של דברים שנמסרו בשלב החקירה. הגורמים לכך היו רגשות ותפיסות שהתבטאו בעליל, מילולית והתנהגותית, באופן מסירתן של העדויות, ובעיקר מצוקה נפשית מעצם מסירת העדות, רצון שלא לפגוע בקדושת המשפחה, שאיפה לציית לצו כיבוד ההורים וניסיון להימנע מ"לתפוס צד" בין האם לבין האב. אמרות החוץ של שלוש העדות הוגשו לבית המשפט, לאחר שהוכרזו כעדות עוינות ולבקשת התביעה שהודיעה כי תבקש לעשות שימוש באמרות בכתב לפי סעיף 10א(א) לפקודת הראיות.
קבילותן ומשקלן של ההודעות שגבתה המשטרה, לפי סעיף 10א(א) לפקודת הראיות: כפי שיפורט להלן, יודגם כיצד מתקיימים בהודעותיה של כל עדה, שהן אמרות בכתב, שלושת התנאים המאפשרים את העדפתן על-פני עדותה, לפי סעיף 10א(א) הנ"ל:
מתן האמרות הוכח במשפט, שכן ההגנה ויתרה על חקירותיהם של גובי ההודעות (הודעותיה של המתלוננת הוגשו בהסכמה (לא לתוכנן) ביום 11.07.22 [ע' 70-71], וההגנה גם הסכימה שהודעותיהן של רחל, הדר ופזית "מתעדות את דברי העדות בחקירה ואיננו עומדים על התייצבות גובי ההודעות לצורך הכשרת הקבילות בהתאם להוראת סעיף 10א לפקודת הראיות" [ע' 22 בפרוטוקול המוקלד מיום 11.07.22);
מוסרת האמרה היא עדה במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרה;
עדותה של כל עדה שונה בעליל מן האמרות בפרטים מהותיים, בנוסף לטענתה כי אינה זוכרת חלקים נכבדים מתוכנה;
הַתּוֹאַם בין אמרות החוץ של המתלוננת, של רחל ושל הדר לבין ראיות אובייקטיביות, מוסיף ומעניק לאותן אמרות כוח ראייתי נכבד, כשלמעשה ההגנה אינה חולקת על גרם החבלות למתלוננת ולהדר, אלא על נסיבות גרימתן. אפנה בעיקר לתצלומי פגיעות וחבלות במתלוננת ת/1א, ת/3, ת/9, ת/10; למסמך סיכום אשפוז מיום 30.05.22 ת/11 ולהודעת ד"ר מתן דנוביץ ת/12, לתיאור ולהסבר הפגיעות; לעדות השכנה גב' אילה אלדד, המתארת את החבלות והפצעים שנראו על גוף המתלוננת מיד בתום האירוע; ולפציעתה של הדר, שההגנה מודה שהנאשם גרמה. לאלו יש גם להוסיף את האמרות הראשונות והספונטאניות של העדות, שלא הונצחו בכתב או בהקלטה, שהטרימו את מסירת גרסאותיהן במלואן בחקירה.
מבט כללי (2) – אמרות חוץ שאינן אמרות בכתב:
סעיפים 9 ו-10(1) לפקודת הראיות [נ"ח], תשל"א-1971:
מהמשפט המקובל האנגלי ירשנו את הדוקטרינה של "רס גסטה", הקובעת חריגים לכלל השולל קבילותה של עדות מפי השמועה, מתוך הנחה שעדות ספונטנית על אירוע מרגש היא אותנטית ואמינה בשל נסיבות מסירתה, המרחיקות חשש לגרסה מְעֻשָּׂה או לשקר מתוכנן. פקודת הראיות עוסקת בכך בסימן ב' לפרק א', שכותרתו "עדות על אמרות", ולענייננו נזדקק לשתי מערכות-דין סמוכות, שתענקנה קבילות ותוקף לאמרות שבנדון:
סעיף 9 לפקודת הראיות (אמרת עד בעת ביצוע עבירה) קובע כי "עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לעניין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט".
סעיף 10(1) לפקודה הנ"ל (אמרה של קרבן אלימות) קובע כי "עדות על אמרה שאמר אדם שנעשה בו, לפי הטענה, מעשה אלימות, והאמרה נוגעת לאותו מעשה או לנסיבות-לואי שלו, תהא קבילה אף אם האדם שאמר אותה אינו נוכח כעד … , ובלבד ש[…]היא נאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו, או לאחר שהיתה לו ההזדמנות הראשונה להתאונן עליו".
המתלוננת והדר היו הן עדות והן קורבנות לאלימות שהפעיל הנאשם באירוע, וכך גם רחל, שהעידה כיצד "העיף" אותה הנאשם כך שנהדפה בחוזקה לאחור, נפלה וספגה מכה יבשה, כשניסתה להרחיק אותו מהמתלוננת ולהפסיק את התקיפה [הודעותיה, ת/40 ות/41].
עוד בזמן האירוע ומיד לאחריו, מסרו המתלוננת, רחל והדר, אמרות קצרות, ראשוניות וספונטניות, שלוו בסערת-נפש ברורה, שעליהן העידו שכנים וחלקן אף הוקלטו במצלמות גוף של שוטרים שהגיעו למקום. אמרותיה של כל עדה תובאנה בפרק שיוקדש לה, להלן.
אמרות נוספות של שלוש העדות, שמסירתן לוותה בסערת-רגשות, הובאו בעדותה מיום 25.07.23 של עו"ס בית החולים גב' אפרת צעירי [עת/11], שפגשה במתלוננת, ברחל ובהדר ביום האירוע 28.05.22 לאחר שהמתלוננת הובהלה לבית החולים. חשיבות עדותה של גב' צעירי, בהבאת אמרות מפי רחל והדר, מוגבלת מעצם העובדה ששמעה את דבריהן לאחר שהן כבר נחקרו ומסרו הודעותיהן למשטרה. עניינה של המתלוננת הוא שונה, שכן הובהלה לבית החולים לאחר האירוע וגב' צעירי היתה הראשונה ששמעה ממנה את גרסתה (פרט למשפט יחיד שמסרה המתלוננת לשוטרים במקום האירוע, להלן). מכאן חשיבותה של עדות זו, להערכת הודעותיה ועדותה של המתלוננת.
התרשמתי מאופן מסירת הדברים בעת עדותה של גב' צעירי: ניכר כי האירוע נחקק בזיכרונה, ממנו שלפה העדה פרטים רבים, והעדה הפגינה זהירות ועמדה על אבחנתה בין דברים שזכרה היטב לבין דברים שלגביהם אינה בוטחת בזיכרונה. לא נראו ולא נטענו סימנים להטיה בדברי העדה, וההגנה בסיכומיה לא התייחסה לעדותה, מטוב ועד רע. עדות זו נאמנה עלי, להבאת אמרותיהן של העדות ברמת דיוק גבוהה, ובוודאי מספקת.
בין סיום מעשי העבירה לבין שיחות העדה עם השלוש חלפו כשלוש וחצי שעות: לפי דו"חות ומזכרים, הגיעו שוטרים למקום האירוע בעקבות פנייה למוקד 100, עצרו את הנאשם ופגשו בעדות, בשעה 09:38 או סמוך לכך [דו"ח פעולה ת/13, תקליטור ת/14, דו"ח פעולה ת/18, דו"ח פעולה ת/23, דו"ח מעצר ת/24]. העדה הגיעה לבית החולים קרוב לשעה 13:00, ו"מהר מאוד" פגשה את רחל והדר, ולאחר מכן גם את המתלוננת.
ספונטניות וסמיכות זמנים: כאשר מביאים בחשבון את העדויות על מצבה הרגשי והפיזי של המתלוננת בהגיעה לבית החולים, את העובדה שמדובר באמרה שנאמרה בסמיכות ממשית לביצוע העבירה, בפני גורם שאין לו נגיעה לחקירה, ואת העובדה שתוכן האמרה מתיישב עם מסכת הראיות הכוללת, מתבקשת המסקנה כי אכן מדובר באמרה ספונטנית המקיימת את דרישת סמיכות הזמנים שבסעיף 9 לפקודת הראיות. קבילותה של עדות זו ביחס לאמרת המתלוננת, מבוססת גם על סעיף 10(1) לפקודה, בהיותה אמרה של קורבן אלימות, שנאמרה לעדה בקשר לתקיפתה על-ידי הנאשם בסמיכות-זמנים לתום האירוע ובהזדמנות ראשונה לגולל את מהלך הדברים.
המתלוננת, גב' האבשה טאקלה [עת/1]:
השוטר שנכנס לדירה והבחין במתלוננת שרועה על הרצפה ומדממת מידה במקלחת, שאל את המתלוננת מה קרה ועם מה בעלה הרביץ לה, המתלוננת ענתה "עם הפטיש" [ת/14, סרטון שמסתיים בספרות 272 דקה 3:30].
בשיחה עם העו"ס גב' צעירי, שהתקיימה בבית החולים ביום האירוע 28.05.22 בשעה 13:00 לערך, עליה העידה גב' צעירי בבית המשפט כמובא לעיל, בסיוע בני המתלוננת שתרגמו לפי הנדרש, סיפרה המתלוננת, שהיתה "בוכה וכאובה", שכשבוע קודם ליום האירוע, החל הנאשם לטעון שיש לו סרטון ובו תיעוד בגידתה של המתלוננת עם גבר אחר. ביום שישי קודם ליום האירוע, פחדה המתלוננת מהנאשם "שכל הזמן הוא מאיים ואף פעם לא פנתה [למשטרה], הפעם הזאת זה היה דבר לא רגיל", ולכן ביקשה מבתה, גב' חן טאקלה, שלא תלך לעבודה אלא תישאר בבית, והלכה לישון עם הנכד מאחורי דלת נעולה. בבוקר, כשסיימה להתקלח ועמדה לצאת מחדר האמבטיה, ראתה לפתע את הנאשם עומד ליד הדלת כשבידו גרזן, והחלה לצעוק ובנותיה הצילו אותה. מעיון בהודעתה במסגרת ריענון זיכרון, מסרה העדה שהמתלוננת אמרה לה שהנאשם תקף אותה עם גרזן.
הודעתה הראשונה של המתלוננת בבית החולים בו אושפזה, למחרת האירוע (29.05.22) [ת/1], נגבתה ע"י חוקרת דוברת אמהרית:
לרקע: העדה מסרה, שטרם עלייתם ארצה נהג הנאשם להכותה, גם עם מקל, ולמעשה הם התגרשו מספר פעמים, אך המתלוננת ביקשה תמיד לחזור, כדי לגדל את הילדים. בישראל, היו מקרים שבהם אמר הנאשם לעדה שברצונו להתגרש, אך כשהביעה את הסכמתה היה חוזר בו. ביום שישי 27.05.22 סמוך לשעה 17:00, האשים הנאשם את העדה שיש לה גבר אחר ואמר שהוא רוצה להתגרש ממנה. העדה לא ייחסה חשיבות לדבריו, וכשדרש שילכו לרבנות ביום ראשון, הסכימה. במהלך הוויכוח בין הנאשם לבין העדה, התעצבן הנאשם וגם אמר לה שהוא "יעלים" אותה, כלומר יהרוג אותה, היגד שהפחיד את העדה שכבר חשבה להזעיק את המשטרה. סמוך לשעה 21:00 אמר הנאשם לעדה שהוא ימצא את הגבר שעמו היא בוגדת ואז יתאבד. העדה הכחישה את טענת הבגידה, אמרה לבתה הדר שתישאר ערה, למקרה שהנאשם יעשה לה משהו, והלכה לישון בחדרה של פזית שהיתה בעבודה. לשאלת החוקרת, מסרה העדה כי מעולם לא ראתה את הגרזן קודם לאירוע.
לגוף המעשה: ביום האירוע, התעוררה העדה בשעה 09:00, כי פחדה מהנאשם, והלכה לחדר האמבטיה כדי לשטוף את פניה בכיור. הנאשם נכנס אחריה והעדה נבהלה והחלה לצרוח, כדי שבנותיה הדר ורחל ישמעו אותה. העדה נעמדה כך שהנאשם לא יוכל לסגור את הדלת של חדר האמבטיה וראתה שהנאשם אוחז בימינו גרזן. הנאשם דחף את העדה, שנפלה והתיישבה על הרצפה, כשביד ימין היא מחזיקה בדלת כדי שלא תיסגר, ידה השמאלית מונחת על דופן האמבטיה, והיא צורחת כדי שהבנות תישמענה אותה. לפתע הנחית הנאשם את הגרזן על ידה השמאלית של העדה ודם רב ניגר ממנה, ואז "ניסה לערוף לי את הראש, הוא העביר את הלהב של הגרזן פעמיים על העורף שלי". בינתיים הגיעו הבנות ונחלצו לעזרתה, כשהדר אוחזת את הנאשם כדי להפסיק את תקיפתו את העדה ורחל לקחה ממנו את הגרזן ונתנה אותו לשכן. מנקודה זו המתלוננת אינה זוכרת דבר, פרט להסעתה באמבולנס. העדה עומתה עם דברי הנאשם, כביכול רק דחף והפיל אותה, ושחבלותיה נגרמו ממסגרת מתכת של המקלחון – והכחישה בתוקף. העדה הביעה את רצונה ללכת למקלט לנשים מוכות כשהנאשם ישתחרר.
הודעתה השנייה של המתלוננת, נגבתה בתחנת המשטרה בפתח-תקוה ביום 01.06.22 [ת/2 ותמליל ת/2א'], בסיוע חוקרת דוברת אמהרית. העדה עמדה על גרסתה וסתרה את טענות הנאשם שהעלו לפניה החוקרות. הדברים המובאים להלן נלקחו מהתמליל, כשבמיעוטם של מקרים הסתייעתי ברישום ההודעה כדי לוודא את האמור.
לרקע: תחילה שללה העדה איומים תכופים, וסיפרה על איום בסכין לפני 15 שנה באתיופיה ועל האיום שהשמיע הנאשם ביום 27.05.22, כמתואר לעיל. כשהקשתה עליה החוקרת ואמרה שבנותיה סיפרו שבעת ויכוחים בין הנאשם לבין העדה, נהג הנאשם לומר "שיהרוג אותה ויחזור לאתיופיה", מסרה העדה כי הנאשם איים עליה באופן תדיר שיהרוג אותה, אך לא ייחסה לזה חשיבות. אלא, שביום 27.05.22 פחדה המתלוננת מהנאשם, כיון שאמר לה שהיא עם גבר אחר – היגד חריג, שהפחיד אותה בשל הידיעות על רצח נשים שנחשדו בבגידה [ת/2א, ע' 4-5]. החוקרת עימתה את המתלוננת עם גרסת הנאשם בחקירתו לפיה הרקע למריבה בינו לבין המתלוננת ביום שישי היה אי קניית חלק מהמצרכים שביקשה המתלוננת מהנאשם לקנות וכן בשל רצונו למכור את הדירה, ולא מתוך חשדו של הנאשם כי המתלוננת בוגדת בו, כפי שמסרה היא. המתלוננת עמדה על גרסתה והשיבה כי ביום שישי בשעה 12:00 לערך אמר הנאשם לפזית, שלמתלוננת יש גבר אחר מלבדו. פזית השיבה כי היא מאמינה באמה, וכי אם הנאשם חושד שיראה תמונה, אך הוא סרב. המתלוננת מסרה כי כלל לא התווכחה עם הנאשם, היא לא ביקשה שילך לקניות והוא לא ערך קניות. השיחה על בקשתו למכור את הדירה התנהלה בטלפון כי המתלוננת היתה בעבודה אותו זמן וממילא אמרה שהיא מסכימה לכך ולא היתה מריבה בעניין [ת/2א, ע' 20-22].
העדה חזרה וטענה שמעולם לא ראתה את הגרזן ולא ידעה על מציאותו בדירת המשפחה. הנאשם העלה בחקירתו טענות שונות לגבי הגרזן, מטרת קנייתו, מקום הימצאותו ואופן השימוש בו בעת האירוע. גרסאותיו הוצגו למתלוננת והיא סתרה אותן אחת לאחת. כך טענה, בניגוד לדברי הנאשם, כי מעולם לא ראתה את הגרזן קודם לכן; הגרזן לא היה על מתלה הכביסה או על מכונת הכביסה, או בין הכביסה למקלחת; היא לא זו שהורידה את הגרזן מהמדף; הגרזן לא נפל עליה ממכונת הכביסה אלא הנאשם אחז בו; הגרזן לא ניקנה על-ידי הנאשם כדי לבנות סוכה כדבריו שכן למשפחה סוכה קנויה, שחלקיה מורכבים ואין צורך בגרזן לצורך הקמתה [ת/2א ע' 6-9, ע' 25]. המתלוננת אמרה כי אינה יודעת אם מדובר בגרזן שקנה הנאשם כדי להרוג אותה או שמא היה הגרזן בבית קודם לאירוע [ת/2א, ע' 22-24]. החוקרת עימתה אותה עם גרסת בנה לפיה אמרה לו המתלוננת שהגרזן היה בביתם עוד כשגרו ביוקנעם, והמתלוננת השיבה תחילה שאינה זוכרת [ת/2, ע' 2; ת/2א, ע' 22], ולאחר מכן הוסיפה שהשיחה עם בנה התקיימה כשהיא היתה לאחר ניתוח ותחת השפעת תרופות, ומכל מקום היא לא ראתה את הגרזן מעולם, עד לאירוע. עוד עימתה החוקרת את המתלוננת עם גרסתה של בתה חן שמסרה כי המתלוננת אמרה לה שהנאשם שומר על הגרזן מתחת למיטתו. על כך השיבה המתלוננת כי המתלונן תקף אותה לאחר שהיה סגור בחדר והיא הניחה שהוא החביא את הגרזן מתחת למיטה בחדר השינה וכך אמרה לבתה [ת/2א, ע' 29].
לגוף המעשה: המתלוננת נשאלה מדוע אמר הנאשם שהוא רק נכנס למקלחת, דחף אותה והיא נפלה, והשיבה באנחה כי אין לה מה להגיד והיא מוכנה לבדיקת פוליגרף בה יבדקו אם שיקרה. בניגוד לגרסת הנאשם הסבירה שלא נפגעה מהברזל או ממשהו חד במקלחת כי אין שום דבר מסוכן במקלחת ודברי הנאשם, כי נפגעה ממסילת המקלחת, שקריים [ת/2א, ע' 24-27]. ואכן, בבדיקתה של החוקרת צברי את חדר האמבטיה, לא נמצא חפץ שיכול היה לפצוע כך את המתלוננת [ת/26].
המתלוננת מסרה כי היא ראתה את הנאשם מחזיק את הגרזן ומניפו לכיוונה. בניסיון לחמוק מהמכה הצפויה, נכנסה בין רגליו וצרחה כדי שבנותיה ישמעו אותה. היא צעקה להן באמהרית "הוא הורג אותי, תזמינו משטרה". המתלוננת נפלה על הרצפה כשפניה לכיוון הרצפה. ידה השמאלית היתה מונחת על האמבטיה ואז הניף הנאשם את הגרזן והנחיתה על ידה השמאלית, בשלב זה בתה הדר נכנסה למקלחת [ת/2א, ע' 9-14]. המתלוננת הסבירה כי שכבה כשראשה ליד הכיור ורגליה ליד האסלה והדר נשכבה עליה על מנת להגן עליה. טענותיו של הנאשם שהחבלות בגופה של המתלוננת הן כתוצאה מנפילתה של בתה עליה והתגלגלותן על הרצפה, אינן נכונות [ת/2א, ע' 27-28]. חרף רצון המתלוננת לסיים את החקירה, היא המשיכה לתאר את האירוע והבהירה כי הנאשם פגע עם הגרזן בעורפה, היא לא זכרה כיצד עשה זאת וגם היה קשה לה להיזכר בזה. בנותיה נכנסו למקלחת, והדר חטפה את הגרזן מידי הנאשם והעבירה אותו לרחל, זאת בזמן שהנאשם המשיך לבעוט במתלוננת, היכה בכל גופה באגרופיו וחנק את צווארה באמצעות אחת מידיו. הדר אמרה לנאשם לעזוב את המתלוננת ולא להרוג אותה והנאשם עזב את המתלוננת ויצא מן המקלחת, או אז נעלה הדר את המקלחת מבפנים, עד שהגיעה משטרה ואמבולנס אשר הצילו את חייה [ת/2א, ע' 14-18].
עדותה של המתלוננת ביום 27.06.23, בסיוע תרגום לאמהרית:
לרקע: המתלוננת בת 48, נשואה לנאשם מעל 30 שנים ולהם חמישה ילדים, בן וארבע בנות. הבנות מתגוררות בבית ההורים. המתלוננת והנאשם עלו לארץ בשנת 2007, תחילה התגוררו בצפת ובהמשך ביוקנעם. לפני כ-7 שנים עברו לפתח תקווה. המתלוננת מועסקת כעובדת ניקיון בבית החולים תל-השומר. בעקבות האירוע ניתנו לה שבעה חודשי מחלה שלאחריהם חזרה לעבודתה. תחילה תארה המתלוננת את יחסיה עם הנאשם כיחסים טובים עד יום האירוע אז הרביץ לה לראשונה. במענה לשאלת התובעת השיבה כי במשטרה אמרה אמת, וכי היא מתקשה לזכור וביקשה שיזכירו לה את הפרטים שמסרה [ע' 26 – 27]. לאחר ריענון זיכרון, ובניגוד לגרסתה במשטרה בה ייחסה לנאשם יחס אלים כלפיה בעבר, אמרה שהיא והנאשם היו רבים הרבה ומשלימים אך מעבר לכך היא אינה יכולה לזכור את התנהגותו באתיופיה [ע' 27-28]. לדברי המתלוננת היא והנאשם התגרשו לפני כשלושה שבועות והסיבה לכך היא קושי בתשלום על ביתם הגדול, בשלו יישמה עצה שניתנה לה, להתגרש כדי לקבל הנחה. זו היתה לדבריה הפעם הראשונה שנושא הגירושין עלה. התובעת עימתה אותה עם אמירות אחרות שמסרה במשטרה בהקשר זה, בעקבות זאת ציינה המתלוננת כי בינה לבין הנאשם היה שיח ודיבור בנושא גירושין וכי אמנם היו ביניהם מריבות אך הם היו משלימים. כאשר התגוררו בפתח-תקווה רצה הנאשם להתגרש והיא לא רצתה, ועתה היתה זו היא שבחרה להתגרש [ע' 28-29]. באשר לגרזן חזרה המתלוננת על גרסתה כי ראתה אותו לראשונה רק כשהנאשם החזיקו בידיו וציינה כי היא אינה מתמצאת בציוד של גברים [ע' 47-49].
לגוף המעשה: המתלוננת התבקשה לספר על האירוע והשיבה שהיא אינה זוכרת, לפיכך ריעננה התובעת את זיכרונה, אז סיפרה המתלוננת שביום שישי אמר לה הנאשם שיש לה גבר אחר והיא הבהירה שאין. בגלל המריבה שהתעוררה ישנו אותו לילה בנפרד וגם מכיוון שהמתלוננת חששה שהנאשם ירביץ לה. היה ידוע לה על חברות שנרצחו, לכן כאשר אמר לה הנאשם שיש לה גבר אחר, היא פחדה וחשדה פן ירצח אותה. המתלוננת נשאלה מה אמר לה הנאשם ביום שישי כאשר כעסו האחד על השני והשיבה שאינה יודעת. התובעת ריעננה את זיכרונה אך העדה השיבה כי נבהלה ואינה זוכרת מה אמרה. המשטרה והאמבולנס הגיעו והמשטרה הצילה את חייה [ע' 29-31]. המתלוננת העידה כי לפני שהגיעה המשטרה, היא צעקה מכיוון שהנאשם הרביץ לה באמצעות גרזן וידיה נשברו, היא אף הראתה לבית המשפט סימני צלקות על גב היד ועל החלק הפנימי של הזרוע שנגרמו לה כתוצאה מכך ואף הדגימה את תנועות הנאשם בעת הכאתה כתנועות חיתוך באוויר [ע' 31-32]. המתלוננת אמרה כי ביום האירוע בשעה 09:00 נכנסה למקלחת והנאשם נכנס אחריה וגרזן בידו, היא נבהלה והנאשם היכה בגרזן בחלקה הפנימי של ידה וגם בעורף [העדה הצביעה על חלקו האחורי של העורף], היא אינה זוכרת את מספר המכות בעורף. את הפצע בעורף תפרו. היה הרבה דם והילדים הגיעו. בתה הדר אמרה לנאשם לעזוב את המתלוננת והוא יצא מהמקלחת. הנאשם החליק על הדם, הגרזן נפל מידיו ורחל לקחה והוציאה את הגרזן [ע' 32-34].
העדה אמרה כי כל מה שמסרה במשטרה כתוב וכעת אינה יכולה לזכור [ע' 38 ש' 26; ע' 39, ש' 19; ע' 40, ש' 4]. בהמשך החקירה הראשית התחמקה מלהשיב לשאלות וביחס לפרטים רבים, השיבה כי אינה זוכרת ואף סתרה את עדותה במשטרה, כך למשל אישרה שצעקה בעת האירוע אך לא אישרה שצעקה שהנאשם הורג אותה, כפי שמסרה בחקירת המשטרה. כשנשאלה מה עוד עשה הנאשם לאחר שתקף אותה בגרזן השיבה "זהו". גם כאשר הציגה לה התובעת את שמסרה במשטרה בדבר אלימות נוספת שהפנה כלפיה הנאשם, נמנעה העדה מלהשיב ואמרה שאינה זוכרת ואינה יכולה לדבר עוד [ע' 38-39]. בהמשך נשאלה ממה נגרמו הסימנים בזרועה הנראים בתצלומים [ת/3], והשיבה "אולי יכול להיות שנפלתי, אולי קבלתי מכה" [ע' 40]. עוד אמרה המתלוננת כי הנאשם "לא הרביץ לי בבוקס", גם זאת בניגוד לדבריה במשטרה [ע' 41].
לנוכח הסתירות בדברי העדה, והתרשמות כללית מחוסר רצון עקבי מצדה לספק אינפורמציה לגבי האירועים, הוגשו שתי הודעותיה [ת/1, ת/2, ת/2א ות/2ב].
בעת חקירתה הנגדית, השיבה המתלוננת בחיוב לדברי הסנגור, לפיהם היכה אותה הנאשם ואז נפלה וידה נשברה. עוד אמרה שהנאשם היכה בראשה עם הגרזן, בתה נפלה עליה ולכן נפלה [ע' 45-46]. מיד לאחר מכן, בהמשך לשאלות הסנגור, אמרה שהחתך בעורפה לא נגרם מהגרזן וכי היא כלל אינה זוכרת במה הוכתה, אלא זוכרת "רק את הידיים" [ע' 47]. עוד אישרה שהדר החליקה במקלחת כשניסתה לעזור לה לקום [ע' 49].
בחקירתה החוזרת סתרה העדה פרטים נוספים מעדותה, כך למשל אמרה שהנאשם לא היכה בה בגרזן וכי יתכן שנפלו ביחד והוא שרט אותה, היא אינה זוכרת. העדה התבקשה להסביר את הסתירה בין דבריה קודם לכן ואף במשטרה לפיהם היכה הנאשם בעורפה בגרזן לבין דבריה עתה כי הנאשם לא היכה בה בגרזן והשיבה כי לו היה הנאשם מכה בגרזן יכלה למות. פרט לדברים אלו, לא סיפקה המתלוננת מענה ענייני לסתירה זו וחזרה על כך שהיא אינה יכולה לדבר יותר, שה' הציל אותה ממוות ושחוץ מזה היא לא אומרת כלום [ע' 51-52]. בשלב זה הוכרזה כעדה עוינת והתובעת המשיכה בחקירה נגדית [ע' 53]. העדה לא היתה מעוניינת לשתף פעולה עוד והבהירה שהיא חוזרת על כך שמי שיחליט מה קרה הם השופטים. עוד אמרה שהיא בריאה ואין לה מה לספר [ע' 54] וכי מרגע שקיבלה את המכה ביד, היא אינה זוכרת מה היה לה בצוואר [ע' 56].
העדפתן של אמרות החוץ על עדות המתלוננת:
מאפייני הָעֵדוּת(1) – צמצום, עוינות והתכחשות: עדותה של המתלוננת התאפיינה בחוסר רצון עקבי לשתף באינפורמציה הנוגעת לאירוע ולקשר בינה לבין הנאשם. ניכר היה בה כי היא מנסה למזער מחומרת האירוע ולצייר את מערכת יחסיה עם הנאשם באופן שנטה חסד לנאשם, כך שאמירות מהותיות שאמרה עמדו בניגוד לגרסתה במשטרה. זאת, אף שחזרה בעדותה על פרטים מהותיים אחרים שמסרה. העדה חזרה וטענה כי ניצלה ממוות וכי היא מתקשה לזכור את האירוע, ועדותה לוותה בריענוני זיכרון חוזרים ונשנים ובבקשות מצדה להפסיק את העדות. עקב סתירות בין עדותה לבין הגרסה שמסרה במשטרה, אשר לא יושבו על-ידה באופן מלא גם לאחר ריענון זיכרון, הוגשו לעיוננו במהלך חקירתה הראשית הודעותיה במשטרה, ובחקירתה החוזרת הוכרזה כעדה עוינת.
מאפייני הָעֵדוּת (2) – סתירות בין עדות המתלוננת לבין אמרותיה בחקירה, כמודגם:
לרקע: בתחילת עדותה תארה המתלוננת את יחסיה עם הנאשם כיחסים טובים עד קרות האירוע. לאחר ריענון זיכרון אמרה שהיא והנאשם היו רבים הרבה ומשלימים אך היא אינה יכולה לזכור את התנהגותו באתיופיה. בניגוד לכך, אמרה המתלוננת במשטרה שטרם עלייתם ארצה נהג הנאשם להכותה גם עם מקל [ת/1] וכי איים עליה באופן תדיר שיהרוג אותה [ת/2].
לגוף המעשה: הן במשטרה והן לאורך מרבית עדותה הראשית חזרה המתלוננת על כך שהנאשם אחז בגרזן ופגע בה באמצעותו בזרועה ובעורפה. במשטרה אף ציינה כי הנאשם "ניסה לערוף לי את הראש, הוא העביר את הלהב של הגרזן פעמיים על העורף שלי". בניגוד לכך, במהלך חקירתה הנגדית טענה כי לא הוכתה בעורפה בגרזן וכי היא כלל אינה זוכרת במה הוכתה, אלא זוכרת "רק את הידיים". בחקירתה החוזרת טענה כי ייתכן שנפלו יחד והוא שרט אותה וכן כי מרגע שקיבלה את המכה ביד, היא אינה זוכרת מה היה לה בצוואר. בעדותה אישרה המתלוננת שהיא צעקה אך לא אישרה שצעקה לבנותיה "הוא הורג אותי, תזמינו משטרה" כפי שמסרה בהודעתה במשטרה [ת/2]. בעדותה אמרה שלאחר שהנאשם תקף אותה בגרזן לא תקף אותה עוד. בניגוד לכך במשטרה מסרה כי לאחר שהדר חטפה את הגרזן והעבירה אותו לרחל, המשיך הנאשם לבעוט בה, היכה בכל גופה באגרופיו וחנק את צווארה באמצעות אחת מידיו.
מאפייני ההודעות – ביסוס אמון: בניגוד לעדות המתלוננת, נמצאו אמרות החוץ עקיבות, לכידות ותואמות זו לזו, כשכבר בראשונה שבהן, שנמסרה לעו"ס צעירי בעת אשפוזה ביום האירוע, מופיעים עיקרי הדברים. ערך מיוחד יש להודעתה הראשונה של המתלוננת, שניתנה עוד בהיותה מאושפזת, יום אחד בלבד לאחר יום המעשה [ת/1]. והנה, אמרה זו מפורטת ביותר ומגוללת את שארע, בנסיבות המסירות חשד לטוויית עלילת-שווא. גם-אם לא נמצא כי יש לתת לאמרה זו ערך עצמאי, עקב מרחק-זמן של כיממה בין קרות האירוע לבין מסירת ההודעה, הרי יש בה משום תמיכה בגרסתה של המתלוננת כפי שנמסרה במהלך החקירה [ע"פ 1645/08 פלוני נ' מ"י (03.09.09), פסקה 20; ע"פ 7555/11 פלוני נ' מ"י (18.07.12), פסקאות 22 ו-26].
אמרת קרבן אלימות – היגד מְסַדֵּר: בהודעתה השנייה [ת/2] סיפרה המתלוננת כי בעת תקיפתה על-ידי הנאשם, היא צעקה כדי שבנותיה יגיעו להצילה, באמרה באמהרית "הוא הורג אותי, תזמינו משטרה". גם רחל והדר סיפרו בחקירותיהן כי שמעו את צעקותיה של המתלוננת, שהנאשם הורג אותה או עומד להרוג אותה, ואין כל עילה לפקפק בדברים. משמע, מדובר באמרה של המתלוננת שנזעקה מפיה בשעת מעשה האלימות שביצע בה הנאשם, והרי היא מסוג האמרות העומדות על רגליהן-שלהן כקבילות באופן עצמאי, לפי סעיף 10(1) הנ"ל. אמרה זו של המתלוננת משקפת את הבנתה ואמונתה בעת המעשה, בכך שהנאשם תוקף אותה בכוונת-מכוון, באופן הסותר את גרסתה הפתלתלה בעדותה.
אימוץ ההודעות במשטרה: המתלוננת אימצה את האמור בהודעות החוץ שמסרה, במספר היגדים מפורשים, כשבלט רצונה שבית המשפט יעשה את מלאכתו ויעניש את הנאשם כראוי לו, ללא אילוצה לקחת בכך חלק, כדוגמת אלה: "אני כבר ניצלתי ממוות ואתם תשקלו את השיקול דעת מה שאתם שוקלים. ניצלתי ממוות… כרגע יש בית המשפט, הוא יטול את העונש מה שמגיע לו. אני את האמת אני אמרתי מה שהוא הרביץ לי. גם לשוטרים אמרתי וגם בבית חולים וזה מה שאני אמרתי. אני אמרתי אמת" [ע' 26, תשובות העדה]; "מה שאני אמרתי מה שכתוב, חוץ מזה אין לי מה להוסיף" [ע' 38]; "הכל רשום חוץ מזה עכשיו אני לא יכולה לזכור" [ע' 39]; לעתים פנתה המתלוננת בטרוניה לבית המשפט, מתוך תרעומת על חיובה להמשיך ולמסור עדות שלהבנתה כבר מסרה, ואפשר שגם מתוך תחושה שהשאלות מעידות על אי-אמון בדבריה, דוגמת "למה אתם שואלים אותי? אתם רואים את כל מה שעברתי!" [ע' 40]. העדה חזרה על כך שהיא אינה יכולה לדבר יותר, שה' הציל אותה ממוות ושחוץ מזה היא לא תאמר כלום. גם אם לאחר מכן נראה שהעדה חזרה בה ולו חלקית, אין להקל במשמעותם של דברים, בהקשרם הכולל. כפי שנפסק בהלכת-יסוד ע"פ 71/76 מרילי נ' מ.י. (24.06.76), איזכור והפניה של עד לדברים שמסר בחקירת משטרה, תוך אישור אמיתותם בעדותו המושמעת בפני בית המשפט, תוצאתם מעין מטמורפוזה במעמדה של ההודעה, מבחינה ראייתית, ומכוחה הופך תוכנה לקביל; זאת, גם אם בזמן מתן העדות לא התייחס העד לתוכן הדברים, להבדיל מאימוץ ההודעות במשטרה [עוד ראו לעניין זה ע"פ 7679/14 זהאדה נ' מ"י (15.08.16) וע"פ 9141/10 סטואר נ' מ.י. (2014)].
קבילותן ומשקלן של ההודעות שגבתה המשטרה, לפי סעיף 10א(א) לפקודת הראיות: אין מחלוקת, שמתקיימים בהודעותיה של העדה, שהן אמרות בכתב, שלושת התנאים המאפשרים את העדפתן על-פני עדותה, לפי סעיף 10א(א) הנ"ל – מתן האמרה הוכח (הסניגור ויתר על חקירת גובי ההודעות, כאמור לעיל); מוסרת האמרה היא עדה במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרה; ועדותה שונה בעליל מן האמרות בפרטים מהותיים, בנוסף לטענתה כי אינה זוכרת חלקים נכבדים מתוכנה.
המובא לעיל מבסס, ולו כשלעצמו, הצדקה ברורה להעדפת אמרות החוץ של העדה על-פני עדותה, בהתחשב בנסיבות של מסירת ההודעה הראשונה, בבית החולים ובפירוט רב, באופן המסיר חשד לעלילת-שווא; בהתאמת האמרות המגולמות בחקירות המשטרתיות לאמרה הראשונית עליה העידה העו"ס גב' צעירי; באופן החי בו נמסרו דברי המתלוננת בהודעתה המוסרטת, לרבות הדגמות פיזיות של תנוחות הגוף ומעשי הנאשם [ת/2א, דקות 00:13, 00:16, 00:21, 00:23:17]; ובהתנהגותה של המתלוננת בעת מסירת עדותה, בה בלטו ניסיונותיה להגן על הנאשם על-דרך שינויי גרסאותיה ו"שכחה סלקטיבית".
הַתּוֹאַם בין אמרות החוץ של המתלוננת לבין ראיות אובייקטיביות, שכבר צוין לעיל, מוסיף ומעניק לאותן אמרות כוח ראייתי נכבד [תצלומי פגיעות וחבלות במתלוננת ת/1א, ת/3, ת/9, ת/10; מסמך סיכום אשפוז מיום 30.05.22 ת/11 והודעת ד"ר מתן דנוביץ ת/12, לתיאור ולהסבר הפגיעות; עדות השכנה גב' אילה אלדד, המתארת את החבלות והפצעים שנראו על גוף המתלוננת מיד בתום האירוע]. אשוב ואצין גם את השתלבותן של הודעות המתלוננת עם אלה של רחל והדר.
הרשעת הנאשם על-סמך הודעות המתלוננת, לו היתה זו ראיה יחידה, היתה מחייבת "דבר לחיזוקן", כהוראת סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות, אך לא כן משהתקבלו הודעות אלה מכוח אימוצן בעדות המתלוננת לפי הלכת מרילי. כך או אחרת, יש בחומר הראיות ראיות עצמאיות נוספות ותמיכות רבות המחזקות את דברי המתלוננת בהודעותיה, ועוד נזכיר כי "אין מניעה שהודעה שנגבתה על-פי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 תשמש בעצמה חיזוק להודעה אחרת שהתקבלה כראיה מכוחו של סעיף זה" [ע"פ 5864/19 פלוני נ' מ"י (22.08.21), פסקה 57; ע"פ 4478/03 פורטנוי נ' מ"י (11.08.04), פסקה 10].
שוכנעתי אפוא, כי אמרות החוץ של המתלוננת ראויות למלוא האמון, ולא כך עדותה. כיון שכך, בכל עניין בו נבדל תוכן העדות מתוכן ההודעות – תכרענה האחרונות.
גב' רחל הודיה (פטפטה) טאקלה [עת/2]:
רחל מסרה מספר אמרות-חוץ, שהראשונות שבהן נמסרו במהלכו של מעשה העבירה, כפי שהעידו השכנים: רחל, שקיבלה את הגרזן המוכתם בדם מהדר, ששלפה אותו מידו של הנאשם, רצה אתו אל מחוץ לדירה ולחדר המדרגות, שם צעקה לעזרה כשהיא בוכה ונסערת, אמרה לשכנים שהתקבצו שהנאשם מכה את המתלוננת וביקשה שיעזרו לה ויצילו את המתלוננת [עדויותיהם מיום 17.07.23: גב' איטייש אגומס, ע' 156; גב' אילנה אלדד, ע' 161; מר בלאי פנטאהון, ע' 168; גב' בייקה טאמיינו (טאמייט), ע' 152]. גב' רחלי אלדד שמעה מפי רחל שהנאשם רוצה להרוג את המתלוננת [עדותה מיום 25.07.23]. לאמרות ראשוניות וספונטניות אלה, שנמסרו במצב נפשי קשה מכדי לתכנן גרסה כוזבת, יש ערך הוכחתי-עצמאי נכבד, וערך נכבד נוסף בתמיכתן בדברי רחל בחקירותיה. לכן, אמרותיה של רחל לשכנים שהגיע למקום עומדות ללא-ספק בתנאיו של סעיף 9 לפקודת הראיות, ויש לתת להן את מלוא המשקל.
אמרה נוספת, שנמסרה סמוך מאוד לאחר מעשה העבירה ותועדה בכתב ובדרך של הסרטה, היא דברי רחל לשוטר רס"מ משה אל שהגיע למקום כשהמתלוננת והדר עוד היו נעולות בחדר האמבטיה. המשפט הראשון שמסרה רחל בבכי לשוטר שפגש אותה מחוץ לבניין היה: "אבא שלי הרביץ לאמא שלי והיא מדממת" [ת/14, סרטון המסתיים בספרות 272 דקה 0:44]. בהמשך לכך, מסרה רחל לשוטרים שראתה את הנאשם תוקף את המתלוננת בחדר האמבטיה כשבידו גרזן, ואחותה הדר נאבקה בנאשם ונעלה בפניו את דלת חדר האמבטיה כשהיא והמתלוננת בתוכו [דו"ח פעולה ת/18; תקליטור ת/14, סרטון המסתיים בספרות 070 דקה 03:48; 21:30]. רחל זיהתה בזירה את הגרזן באמצעותו תקף הנאשם את המתלוננת ואמרה לשוטר שהציגו בפניה בבכי "כן זה זה" [שם, סרטון 272 דקה 4:38, 5:40]. סערת הנפש, המצוקה והבכי של רחל – וכן של הדר אחותה – נראים היטב בסרטונים הנ"ל, ומסירים כל חשש לטווייה שקולה של עלילת-שווא.
רחל מסרה בחקירותיה שלוש הודעות, והשתתפה בעימות עם הנאשם [ת/39 מיום האירוע 28.05.22, ת/40 מיום 29.05.22, ת/41 מיום 01.06.22 ות/7 מיום 02.06.22]. בהודעות ובעימות חזרה רחל על גרסתה העקבית, תוך הוספת דגשים שונים בהם נזכרה או במענה לשאלות בחקירה. רחל חזרה והביעה את האמביוולנטיות שבמצב הנפשי הקשה מנשוא, שכן היא אוהבת את אביה הנאשם אך גם כועסת עליו ומפחדת שאם ישוחרר מכלאו, ירצח את המתלוננת.
לרקע: דברי רחל תומכים באלו של המתלוננת, לעניין דרך התייחסותו הכללית של הנאשם למתלוננת. לענייננו סיפרה רחל שביום שישי, יום לפני האירוע, שמעה שהנאשם קילל את המתלוננת ואיים שירצח אותה [ת/39, ש' 5]. עוד שמעה רחל את שיחתם של הנאשם ושל אחותה פזית, כשהנאשם האשים את המתלוננת בבגידה וטען שיש בידיו תצלומים המוכיחים זאת. רחל שללה מציאותו של גרזן בדירת המשפחה, קודם לאירוע והבהירה (כנגד טענה מטענות הנאשם) כי ביום שישי הכניסה כביסה לחדר המקלחת ולא היה שם שום גרזן [ת/41, ש' 17].
לגוף המעשה: בחקירותיה תיארה רחל את האירוע בחדר האמבטיה, תוך סערת רגשות ופרצי בכי. תיאוריה מקבילים בעיקרם לאלו של המתלוננת בהודעותיה: ביום שבת בשעה 09:00, שמעה את אמה צורחת "איי הוא הורג אותי". רחל והדר רצו למקלחת ורחל ראתה את המתלוננת שרועה על הרצפה כשהיא מדממת ואת הנאשם מניף גרזן שצבעו שחור-כתום "והוא הכה אותה עם הגרזן ביד שלה והיד שלה נחתכה והיא דיממה ואז הוא כיוון לה לראש", אך "מהאינסטינקט" הזיזה המתלוננת את ראשה והגרזן פגע בעורפה. כשרחל והדר תפסו את ידיו, בעט הנאשם במתלוננת ברגליו. רחל והדר ניסו לקחת מידי הנאשם את הגרזן אך הוא העיף את רחל עם ידו והיא נפלה לאחור ונפגעה בכתפה, ואז המשיכה לנסות לתפוס בחולצתו, "ואבא שלי מרביץ ל[מתלוננת] עם הגרזן בראש וברגל וביד, בכל מקום שהוא יכול, ומעיף אותנו תוך כדי שאנחנו מנסות לעצור אותו ולהילחם בו ואנחנו חוזרות אליו ונלחמות בו ומתחננות אליו גם בעברית וגם באמהרית 'בבקשה אבא תפסיק'". הדר נשכבה על המתלוננת, שהיתה שרועה על הרצפה, כדי להגן עליה, "ואז הוא בא לתת לה עוד מכה בראש וחשבתי שזהו זה", "כשאחותי שכבה על אמא שלי, הוא משך לה בשיער שתקום מאמא שלי". בשלב זה הדר הצליחה לקחת את הגרזן ומסרה אותו לרחל שרצה החוצה כשהיא זועקת לעזרת השכנים וצורחת: "אבא שלי הורג את אמא שלי תעזרו לה". לאחר יציאת רחל מהדירה, נעל הנאשם את הדלת [ת/39 ש' 6-7]. רחל שרטטה על תצלום משטרתי של חדר האמבטיה את מיקומם של הוריה, של הדר ושלה עצמה בעת האירוע [ת/38].
עדותה של רחל, ביום 11.07.23:
במהלך עדותה ניסתה רחל לגמד ולרכך את תיאור המעשה, כשסירבה לאשר את השימוש שעשה הנאשם בגרזן, בתקיפתו את המתלוננת. שוב ושוב אמרה רחל שהיא אינה מרגישה בנוח [ע' 64]; שהיא מצטערת אך היא אינה יכולה להעיד עוד וביקשה שבקשתה להפסיק תכובד כי היא אינה מסוגלת ומכניסים אותה לסיטואציה שמקשה עליה נפשית; במענה לשאלה האם בשל הסטרס בו היתה מצויה באירוע, הדברים שמסרה במשטרה אינם אמת, השיבה שייתכן [ע' 65- 68]; שהיא אינה זוכרת כלום; וכך גם לאחר שהוכרזה כעדה עוינת ונחקרה על-דרך חקירה נגדית בשלב חקירתה הראשית [ע' 68-70], כשאמרה כי ייתכן שהגיעה למשטרה ושיקרה, וחזרה ואמרה פעמים מספר כי היא אינה מעוניינת להעיד ולשתף פעולה [ע' 71]. גם כשהוקראו לה אמרות מהעימות שבוצע במשטרה בינה לבין הנאשם [ת/7] השיבה שאינה יודעת. התובעת הקריאה קטעים רבים מהודעותיה של רחל במשטרה וביקשה את אישורה והסברה לדברים שמסרה שם. העדה לא היתה מעוניינת להגיב וחזרה שוב ושוב במענה לשאלות כי היא אינה יודעת, אינה זוכרת אם אמרה, אינה זוכרת אם קרה ואינה זוכרת כלום מהאירוע. באחד המקרים כשהוצגה לה סתירה לא הגיונית בין דבריה במשטרה לדבריה בעדותה אף השיבה "תסתדרו עם זה". עם זאת אישרה שאין לה סיבה לשקר או להעליל על הנאשם [ע' 73-75] ואף אישרה שיתכן שיש לה סיבה מדוע אינה זוכרת דבר, אך לא פרטה בעניין [ע' 79]. מדי פעם סיפקה העדה מענה, ולו חלקי ומסויג, לדברי התובעת. כך למשל אמרה כי לא ראתה את הגרזן בידו של הנאשם אלא על הרצפה, והיא אינה זוכרת [ע' 73]; הדר חזקה ממנה והביאה לה את הגרזן אך היא אינה יודעת מהיכן הביאה אותו; אישרה כי היא עצמה יצאה עם הגרזן מהבית והזעיקה עזרה וקראה לכל השכנים והיתה מעולפת בחוץ [ע' 75-77]; רחל אישרה שמסרה את הגרזן לשכנה בשם אייטנש. עוד אישרה שניסתה להיכנס הביתה אך הנאשם נעל את הדלת והיא דפקה עליה [ע' 78]; אישרה שהדר נפלה על האם, אך היא אינה יודעת היכן היה הנאשם אותו זמן [ע' 80]; אישרה שהנאשם ניסה להרביץ לה כשניסתה להפריד [ע' 81]; אישרה שאחותה נפצעה בעינה, אינה יודעת ממה [ע' 79]. באולם בית המשפט הוקרן סרטון ממצלמת הגוף של השוטר [ת/14] והתובעת הטיחה בעדה שגם לשוטר שהגיע לזירה תארה את ההתרחשות. רחל סירבה לצפות בסרטון ולהשיב על שאלות בעניין.
בחקירה הנגדית הרבתה רחל להשיב שהיא אינה יודעת או "יכול להיות" כמענה לשאלות הסנגור. כך למשל השיבה ב"יכול להיות" לשאלת הסנגור לפיה האם בשל כעסה הרב על הנאשם רצתה שייכנס לכלא לכל החיים ולכן הגזימה בתיאוריה [ע' 84-85]. הסנגור הפנה לאמרה שמסרה בעת חקירתה במשטרה [ת/39] שם אמרה שראתה את הנאשם מכה בכל מקום עם הגרזן, בראש, ברגל ביד. רחל אישרה, שבניגוד לדברים שאמרה במשטרה, לא ראתה את הנאשם מכה את האם ברגלה [ע' 84]. נכנסה לחדר האמבטיה רק לאחר שהנאשם היכה את אמה [ע' 87-88]. ציינה שהאם שכבה על בטנה שעה שהיא נכנסה לחדר האמבטיה וחזרה ואמרה שאינה יודעת, אינה זוכרת ושישחררו אותה בבקשה [ע' 86].
העדפתן של אמרות החוץ על עדותה של רחל:
עדותה של רחל חסרה כל ערך ראייתי, לנוכח רצונה המובהק והמוצהר של רחל שלא לענות תשובות-אמת, בתגובה לכפייתה להגיע ולהעיד בניגוד לרצונה ולערכיה. בעדותה נמנעה העדה מלענות לשאלות שהופנו אליה והצהירה מפורשות כי היא אינה מעוניינת לשתף פעולה. רחל קשרה את הנאשם לאירוע והעידה על נוכחותה בזירת האירוע, כמו גם אמה ואחותה הדר. היא אישרה בין השאר, את דבר קיומם של גרזן, דם, פציעה, ואת מאמצי הפרדה בין אביה לאמא. אלא, שגם מחלק מהפרטים עליהם העידה, מצאה לחזור בה ולציין לקונית כי היא אינה זוכרת. במהלך כל עדותה של רחל לפנינו ניכר חוסר רצון עקבי לשתף באינפורמציה מהאירוע. רחל, שהגיעה למסור עדותה רק בעקבות צו הבאה שהוצא נגדה, כלל לא ניסתה להסתיר את חוסר שביעות רצונה מהמעמד שנכפה עליה ואמרה בפה מלא כי אין היא מעוניינת להעיד. במענה לשאלת התובעת מדוע היה צורך בהוצאת צו הבאה נגדה על מנת שתגיע לדיון, השיבה כי היא דתיה ובמסגרת חובת כיבוד הורים היא מעדיפה ומבקשת לא להעיד על האירוע [ע' 61]. הקושי של רחל במעמד מסירת העדות היה ניכר והיא עשתה כל שביכולתה כדי למנוע את הפללת הנאשם בשימוש הכמעט-קטלני בגרזן. יחד עם זאת, פעמים קשרה את הנאשם לאירוע ואף אישרה ולו במעט מהמובא גרסתה במשטרה. סוף-דבר, לא ניתן להסתמך על עדות זו.
לא כן אמרותיה של רחל בחקירה, שגובשו בשלוש הודעות מפורטות ומדוקדקות ובעימות עם הנאשם, כשבכולן מסרה העדה מידע לכיד ועקיב, מלווה ברגשות תואמי-תוכן ובחשש מובע לחיי המתלוננת. דברים שאמרתי לעיל לגבי האפשרות וההצדקה להעדיף את אמרות החוץ של המתלוננת, לפי סעיף 10א(א) הנ"ל, לרבות התמיכות החיצוניות לאמרות, יפים גם כאן, ומשנה-תוקף ניתן להם בהתאמת דבריהן של רחל ושל המתלוננת זו לזו.
אינני מקבל את טענת ההגנה, לפיה לא יכלה רחל לראות את הנאשם מכה את המתלוננת בגרזן, שכן טענה זו נוגדת דברים מפורשים עליהם חזרה רחל באמרות החוץ שלה, ובוודאי לנוכח תיאורה החי כיצד הזיזה המתלוננת את ראשה וכך פגע הגרזן בעורפה. כך או אחרת, אין מחלוקת כי הנאשם תקף את המתלוננת בגרזן, ופגע באמת ידה השמאלית ובעורפה.
צודק הסניגור בהזהירו מפני הסתמכות על סברתה של העדה, כי הנאשם היה "חדור מטרה" להרוג את המתלוננת. אולם, מפי העדה בהודעותיה למדתי על אופייה החמור של התקיפה, על השימוש בגרזן לפגיעה בראשה של המתלוננת, על נחישותו של הנאשם לפגוע ולהמשיך לפגוע במתלוננת, שהתבטאה גם בדחייה האלימה של מאמצי בנותיו להפסיק את התקיפה, ועל הצורך בהוצאת הגרזן מידיו בכוח, כשברור שהנאשם היה ממשיך את התקיפה לו יכול היה, ולא חדל מרצונו. על משמעותם של מאפייני התקיפה כחושפי רצון וכוונה, נרחיב בהמשך.
מכלל האמור לעיל, מתבקשת המסקנה כי יש להעדיף את הודעותיה של רחל על-פני עדותה, וכך אני קובע.
גב' הדר (ברטוקאן) טאקלה [עת/3]:
אמרות חוץ של הדר, שנמסרו עוד ביום האירוע, שבחלקן לוו במצב נפשי סוער בעליל ובבכי, משקפות גרסה ראשונית, ספונטאנית, שאינה חשודה כמומצאת, מְעֻשָּׂה או מוּטָה. עוד בהיותה נעולה עם המתלוננת בחדר האמבטיה, התקשרה הדר למוקד 100, וכשהיא בוכה מסרה ש"אבא שלי תקף את אמא שלי" ובמענה לשאלת המוקד אישרה שהנאשם היכה אותן [ת/22]. השכנה אילנה אלדד, שנכנסה לדירה, שמעה בכי מחדר האמבטיה הנעול, ושכנעה את הדר לפתוח את הדלת, שכן הדר פחדה מהנאשם ולא הסכמה בתחילה לפתוח [ע' 161-162].
הדר מסרה לשוטרים שהגיעו לדירה דקות לאחר האירוע את גרסתה הראשונית. כך, מסרה הדר לשוטר שנכנס למקלחת כי הוריה התחילו לריב. על פניה ניכרה חבלה באזור העין, ומששאל השוטר "גם את קיבלת מכה בעין?" השיבה הדר: "כן, כי אני התערבתי, ניסיתי לעזור לאמא שלי" [ת/14, סרטון 070 דקה 02:00, 04:01]. בהמשך מסרה הדר לשוטרים: "אנחנו ישנו, פתאום שמענו צרחות, רצנו וראינו אותה על הרצפה והוא מעליה מרביץ לה, פשוט לא חשבנו פעמיים וניסינו להתערב, אני ואחותי לקחנו לו את הפטיש מהיד" [שם, דקה 19:40].
הדר מסרה בחקירותיה שלוש הודעות [ת/42 מיום האירוע 28.05.22 שעה 11:48; ת/43 מיום 28.05.22, ת/44 מיום 01.06.22]. בהודעות חזרה הדר על גרסתה העקבית, תוך הוספת דגשים שונים בהם נזכרה או במענה לשאלות בחקירה.
לרקע: כל חייה היו הוריה רבים ביניהם ומשלימים. לפני כשנתיים היתה הדר עדה לאירוע בו בשעת מריבה, תקף הנאשם את האם בידיו ואחותה פזית הפרידה ביניהם. בשבוע האחרון ההורים לא דיברו ביניהם והיתה הרגשה אחרת, שלא כמו במריבות קודמות, היה מתח. הנאשם ישב בסלון בשקט, שלא כהרגלו, גם האם ישבה וחשבה. הדר תיארה כי שוחחה עם אמה בעניין, והאם הסבירה שקשה לה עם הנאשם. הדר השיבה לה שהכל יהיה בסדר. הדר לא ידעה ולא ראתה שיש בדירה גרזן וסתרה את דברי הנאשם שטען כי נרכש גרזן לצורך בניית סוכה.
לגוף המעשה: ביום האירוע ישנה הדר בחדרה עם רחל. השתיים שמעו צרחות ורצו למקלחת, שם ראו את אמן על הרצפה, הנאשם עומד מעליה ויש דם על הרצפה. לדברי הדר היכה הנאשם את המתלוננת בגרזן קודם שנכנסה לחדר האמבטיה, אחרי רחל שנכנסה לפניה [ת/44, ע' 1]. הדר ראתה שהנאשם מרביץ לאם באזור הראש והחזה אבל לא ראתה עם מה. רחל והדר התחילו להדוף את הנאשם. רחל צעקה שיש לנאשם פטיש ביד והדר ניסתה לתפוס את הגרזן. הנאשם נלחם בהדר והיא נפלה לתוך האמבטיה. הדר אחזה בידית והנאשם אחז בלהב וכך נלחמו על הגרזן. לציין, שבחלק הפנימי של כפות ידיו של הנאשם נראו וצולמו חתכים קטנים, המתיישבים עם דברי הדר [ת/25]. הדר הצליחה להוציא את הגרזן מידי הנאשם ונתנה אותו לרחל שיצאה מהחדר. הנאשם ניסה להכות את המתלוננת בידיו והדר ניסתה להדוף אותו ככל שיכלה. הדר נשכבה על אמה וחיבקה אותה כדי להגן עליה, וכך ספגה מכות שכיוון הנאשם למתלוננת. הנאשם משך בשיערה של הדר כדי להרימה, כשהוא ממשיך ובועט במתלוננת. הנאשם שלח ידיו לצוואר המתלוננת וניסה לחנוק אותה, תוך שהדר, עדיין מעל אמה, מנסה להדוף אותו ומכה אותו בידיה [ת/42, ע' 2; ת/43, ע' 1; ת/44, ש' 28]. משלב זה זוכרת הדר את האירועים במעורפל, ולכן אינה זוכרת מדוע יצא הנאשם מחדר האמבטיה, אך הוא יצא ואז מיהרה לנעול את דלת החדר ולהתקשר למשטרה [שיחות למוקד, ת/22]. הנאשם ניסה לפתוח את הדלת, דפק עליה בחוזקה והיא נשענה מבפנים על הדלת [ת/42, ש' 10; ת/43]. כל אותו זמן האם לא הפסיקה לצרוח. הדר הבחינה שהמתלוננת נפצעה ומדממת מחתך בידה השמאלית, ועל צווארה של האם היה דם רב אך הדר לא ראתה את הפצע עצמו. הדר לא הסכימה בתחילה לפתוח את הדלת לבקשת השכנים ונעתרה רק כששמעה שיש עוד אנשים בדירה. במהלך תקיפתו את המתלוננת ואת הדר, הכה הנאשם את הדר באגרופו וגרם לה לשריטה בפניה [תצלומים ת/30 ועוד]. הדר חזרה וביקשה שהנאשם לא יחזור הביתה, מחשש שבפעם הבאה לא יצליחו למנוע בעדו והוא ירצח את המתלוננת.
עדותה של הדר, ביום 11.07.23:
הדר בת 20, הצעירה בילדי המשפחה, משרתת כחיילת מג"ב. ביום האירוע בבוקר שמעה את צעקות המתלוננת ורצה לחדר האמבטיה. כיון שאינה שולטת היטב באמהרית והיתה עדיין מטושטשת משינה, לא הבינה מה קרה ומה נאמר. בחדר האמבטיה ראתה את המתלוננת על הרצפה, עליה היה דם, וכן ראתה חפץ כלשהו על הרצפה ליד המתלוננת. היו צעקות והדר ניסתה להרגיע את הרוחות. הדר החליקה ונפלה בשל סבון ונוזלים אחרים שנשפכו, וכשקמה מסר לה הנאשם את החפץ, שלאחר מכן הבינה שהיה זה גרזן. את הגרזן מסרה הדר לרחל, שיצאה מהחדר ואחריה הנאשם. הדר לא הבינה בדיוק מה קורה ולכן נעלה את דלת החדר.
מעדותה של הדר נעדרו כליל תיאורי האלימות ומהלך הדברים שפירטה בהודעותיה, וכאשר הוצגו לה הודעותיה, תחילה לריענון זכרונה ולאחר מכן כשהוכרזה בעדה עוינת, התכחשה לדברים באמרה ש"באותו הרגע קרה לי כל כך מהר כאילו, אני רק קמתי מתוך שינה גם לא הרגשתי טוב כאילו אחרי זה בתחנת משטרה גם הקאתי אני הייתי חולת קורונה באותו שבוע הייתי די מטושטשת וכשהגעתי לחקירה כאילו גם הוסיפו לי דברים וכאילו רק רציתי לרצות את אמא שלי…" [ע' 93, ש' 6-9]. הדר חזרה ואמרה שאינה זוכרת מה אמרה במשטרה ולכן אינה יודעת אם אמרה אמת [ע' 93, ש' 20-22], שאינה זוכרת שאמרה שהנאשם ניסה לחנוק את המתלוננת [ע' 94], שלא ראתה גרזן ושאינה זוכרת [ע' 97-98], שנלחצה ולכן הגזימה בתיאוריה [ע' 98] ועוד כיוצא בזה. העדה לא הצליחה (ולא ממש טרחה) להסביר חלק מההבדלים המהותיים בין הודעותיה לבין עדותה ["לא יודעת", ע' 98], סתרה את עצמה שוב ושוב, כגון טענתה שלא ראתה את הגרזן יחד עם טענתה שהנאשם מסר לה את הגרזן, וכך עד שבמענה לשאלות בית המשפט אמרה שמה שמסרה במשטרה אינו נכון, והיא "לא יודעת" מדוע, אולי נלחצה [ע' 99], או בפשטות המציאה את כל התיאור שמסרה [ע' 105, ש' 1-2], ו"אין לי מה לענות… אין לי מה להשיב" [ע' 113, ש' 4-10].
לעדות זו ערך אפסי, מחמת ריבוי הפגמים הדבקים בה: העדות חסרה הגיון ולכידות פנימית, עקב ריבוי הסתירות שלא זכו למענה הגיוני וכשלמעשה, לחלקן הארי של השאלות לא סיפקה הדר כל מענה המניח את הדעת. תירוציה של הדר למסירת גרסה שונה-מהותית מזו שמסרה למשטרה החל מפנייתה למוקד 100 ועד לגביית האחרונה בהודעותיה, אינם מתיישבים עם השכל הישר. רצונה הנחוש של הדר לגונן על הנאשם היה בולט ומובהק, ולא הותיר מקום לאמת. בנוסף לפגמים הקשים העולים ב"בחינה פנימית" של העדות, קורסת העדות גם בהשוואה לראיות האחרות. תוכן עדותה של הדר אינו מתיישב כלל עם יתר הראיות בתיק, כשהיא העדה היחידה השוללת שהיתה אלימות מכל סוג שהוא ואף הנאשם אינו טוען כך.
לא כך גרסתה העקבית בה דבקה הדר עד לעדותה, החל מאמרות שמסרה בעת האירוע ומיד לאחריו, הכשרות וקבילות לפי סעיפים 9 ו-10(1) לפקודת הראיות, וכלה בהודעות שנגבו ממנה בכתב. ההודעות בכתב שמסרה הדר היו סדורות, מפורטות, לכידות, עומדות במבחני השכל הישר וההיגיון, ותואמות ראיות נוספות, לרבות הודעותיהן של המתלוננת ושל רחל, והראיות האובייקטיביות שהובאו לעיל. העדפתן של הודעות אלה על-פני העדות, לפי סעיף 10א(א) לפקודת הראיות, אפשרית ואף מוצדקת.
אאמץ אפוא את אמרות החוץ של הדר ואעדיף הודעותיה על-פני עדותה, ללא סייג.
גב' פזית (ישוורק) טאקלה [עת/4]:
הודעתה של פזית מיום 29.05.22 [ת/45] נוגעת לרקע רלוונטי למעשה. פזית, ילידת 1994, היא סטודנטית לסיעוד, פרודה ומתגוררת עם תינוקה בבית הוריה. פזית שמעה את הנאשם אומר לאם שיהרוג אותה ויתאבד. לדבריה בהודעתה, בשלושת הימים שקדמו לאירוע היה הנאשם במצב נפשי לא טוב. הוא לא הלך לעבודה, עיניו היו אדומות וזרו מבטי שנאה מוזרים, אך מכיוון שהנאשם והמתלוננת נוהגים לריב ולהשלים, פזית לא ייחסה לכך חשיבות. כבר מיום רביעי (25.05.22) סיפרה המתלוננת לפזית שהנאשם מאיים להרוג אותה, וביום שישי פחדה לישון לבד, ישנה בחדרה של פזית עם התינוק ונעלה את דלת החדר. ביום שישי שלפני האירוע, נכנס הנאשם לחדרה של פזית כדי לדבר אתה, נישק את הרצפה ואמר שקיבל סרטון שבו נראית המתלוננת כשהיא בוגדת בו עם גבר אחר. הנאשם סרב להראות את הסרטון לפזית, ושיחתם הסתיימה. לפזית "נדלקה נורית אדומה", היא התקשרה למתלוננת והזהירה אותה שדברי הנאשם מעידים שהוא רוצה לרצוח אותה.
בעדותה שניתנה ביום 11.07.23, חזרה בה פזית מפרטים רבים שמסרה בהודעתה, אך אישרה שהנאשם פנה אליה ביום שישי וטען שהגיע אליו סרטון ובו מתועדת המתלוננת עם גבר זר. פזית איננה מאמינה שיש סרטון כזה [ע' 127-128]. פזית אישרה, שהיא חששה לחייה של המתלוננת (כפי שלא חששה בעבר) בשל האשמתה בבגידה, ושיתפה בחשש זה גם אחות נוספת, חן, בתכתובת וואטסאפ באותו יום שישי [ת/46, בפרט הודעה בה רשמה פזית "…הביא תירוץ שאמא בוגדת בו זה השיא אם הביא תירוץ כאלה יכול לקחת אפילו לרצח…"].
הסניגור לא חקר את פזית בחקירה נגדית, ולוז עדותה אינו נתון אפוא במחלוקת. אקבע אפוא, כעניין שבעובדה על-סמך עדויות פזית והמתלוננת, כי שלא כמריבות-עבר, הפעם סבר הנאשם כי המתלוננת בגדה בו, וסברה שכזו היא קשה ומאיימת באופן שהניע את המתלוננת לנעול את עצמה ולישון בלילה בחדר הילדים והניע את פזית לחיפוש דחוף אחר פתרון.
מסכת ההגנה – עדות הנאשם:
אמרות חוץ של הנאשם:
חקירות הנאשם במשטרה נערכו בסיוע תרגום לשפה האמהרית. גביית הודעתו הראשונה תועדה ותומללה, והמובא להלן הוא מתוך התמליל. גבייתן של שתי הודעות נוספות לא תועדה בתיעוד חזותי, עקב תקלות טכניות [ת/6, ת/8], והמקורות למובא להלן הן רישום הודעותיו. כלל ההודעות הוגשו בהסכמה.
בהודעתו הראשונה, מיום 28.05.22 [תקליטור ת/4א, תמליל ת/4ב] מסר הנאשם שנשא את אשתו לפני כשלושים וארבע שנים וחמש-עשרה שנים הם בארץ, והיחסים ביניהם טובים. הנאשם הכחיש קיומם של סכסוכים רציניים או של איומים, בינו לבינה. לאחר שהחוקרת מנתה באוזניו את העבירות המיוחסות לו, טען הנאשם שדחף את אשתו שנפלה ובנותיו רצו להפריד ביניהם. לבקשת החוקרת, הרחיב הנאשם – יום קודם, המתלוננת והנאשם רבו על עריכת הקניות לשבת. ביום המקרה, שאל הנאשם את המתלוננת מדוע כעסה עליו אתמול, וכשסירבה לדבר אתו דחף אותה והיא נפלה. הנאשם אישר שהחזיק גרזן, שהיה מונח לצד המקלחון, אך לא היכה בו את המתלוננת ובנותיו מיהרו לקחתו מידיו. את הגרזן קנה הנאשם כחמש שנים לפני האירוע, להכנת סוכה. ברגיל, הגרזן שמור במדף עליון ["בוידעם"], אך הפעם היה מונח בחדר האמבטיה, כי בשל חג הפסח נזקקו למקומו לאכסון כלים. לדבריו, אחרי שהמתלוננת נפלה, הוא חשש שתיפול על הגרזן ולכן הרים ואחז בו, כדי למסרו לבנותיו שיעבירו אותו למקום אחר. הבנות ביקשו שלא ירביץ למתלוננת ושאלו מדוע הפיל אותה. החתך בעורפה של המתלוננת נגרם ממסגרת המתכת של המקלחון, כשנפלה. הנאשם שלל שתקף את המתלוננת, פרט לדחיפתה, ושלל כוונה או רצון להמיתה. הנאשם טען, שהרים מהרצפה את המתלוננת יחד עם הדר, אך הדר החליקה על הרצפה הרטובה, נפלה וכך נחבלה. השכנים הגיעו – הנאשם משער ששמעו את בכיין של המתלוננת והבנות ואולי גם את חבטת נפילתה של המתלוננת – משכו אותו לסלון והורו לו להמתין למשטרה. הנאשם החליף את בגדיו, שהתלכלכו בדם כשניסה להרים את המתלוננת.
בהודעתו השנייה, מיום 31.05.22 [טופס הודעה באזהרה ת/5] חזר הנאשם על גרסתו, אך הפעם הוסיף וטען, במענה לשאלות החוקר ובתגובה לתצלומים שהוצגו לו, שהגרזן היה מונח על ערימת כביסה, וכשהמתלוננת נפלה, היא פגעה בגרזן אחרי שנחתכה ממתכת במקלחון, ודמה נמרח על להב הגרזן. פציעתה של הדר נגרמה מאסלת השירותים, כשנפלה. הנאשם הכחיש טענות, לפיהן חשד שהמתלוננת בוגדת בו עם גבר אחר ואיים עליה.
ביום 02.06.22 נגבתה הודעתו השלישית של הנאשם ונערך לו עימות עם רחל [טופס הודעה באזהרה ת/7]. הנאשם חזר על עיקרי גרסתו ורחל הטיחה בנאשם את גרסתה, המגולמת באישום. הנאשם הכחיש את דבריה ועמד על גרסתו, כשהפעם טען שדחף את המתלוננת ("זרקתי אותה") כי נבהל מנוכחותה במקלחת.
עדותו של הנאשם, שנמסרה בסיוע מתורגמן לאמהרית (07.12.23):
תוכן עדותו של הנאשם:
לרקע:
לדברי הנאשם, בני הזוג נישאו לפני כשלושים ושמונה שנים, כשרוב הזמן חיו בשלום ובהבנה הדדית, ולא נכון שהיה מאיים על המתלוננת שיהרוג אותה. לפני כארבע שנים החלו בעיות, כשנודע לנאשם שהמתלוננת מקיימת קשר עם גבר אחר, מר ג. מ. [להלן – "גדי"]. גדי היה אוסף את המתלוננת ברכבו בשעה שמונה בערב, השניים היו נוסעים למלון ליד סגולה ואז היה גדי משיב אותה הביתה בשעה תשע וחצי או עשר. הנאשם עקב אחריהם מספר פעמים, בדרכו חזרה מעבודתו כאורז ביצים בלול בסגולה או במונית שהיה תופס ברחוב. הנאשם ביקש מהמתלוננת פעמים רבות להתגרש, אך היא סירבה.
בחקירתו הנגדית טען הנאשם כי סיפר בעבר לרחל על בגידתה של המתלוננת, והכחיש את דברי שתיהן, שהוא לא סיפר על-כך לרחל עד יום קודם לאירוע [ע' 228]. הנאשם אישר, שלא מסר במשטרה על גדי ובגידתה-כביכול של המתלוננת, והסביר זאת בתחושת ההשפלה הכרוכה בכך [ע' 228-229]. לדבריו, כעס על עצמו ולא על המתלוננת, נותק הקשר ביניהם ולכן גם ישנו בנפרד [ע' 230].
להשלמת הרקע, יובא עתה תיאורו של הנאשם את שהתרחש לאחר האירוע ובעת מעצרו. אחרי האירוע והמעצר, הגישה המתלוננת תביעה לגירושין בבית הדין הרבני האזורי בפתח תקוה, אך בשלב זה הנאשם הוא זה שסרב להתגרש. הנאשם הציג פרוטוקול מיום 29.01.23 מתיק 1393892/2 של ביה"ד [נ/1], אליו הובא הנאשם ממעצרו על-ידי שב"ס, ובו מתועדים סירובו להתגרש עד להסדרת העניינים הרכושיים, כמכירת הדירה וחלוקת התמורה, וכן טענתו שהמתלוננת מקיימת קשר עם גדי, "שנינו הבעלים שלה… יש לה מישהו ועל זה היא צריכה לקבל עונש" [נ/1, ש' 32 ואילך]. הנאשם הביע הסכמה להתגרש, ושעניין הדירה יידון בבית משפט ולא בבית הדין, אך בפועל סרב לתת למתלוננת את הגט, גם תחת אזהרה שייענש בצינוק ובקנס. הנאשם העיד, שבהיותו עצור לאחר האירוע, כשהובא לתחנת פתח תקוה, או כשהובא לביה"ד, פנה אליו גבר ששמו צ'קולה, שהוא שוטר או איש שב"ס וקרוב משפחתו של גדי, אמר לו שהוא "נציג של גדי" ואיים עליו שאם לא יתגרש מהמתלוננת, הוא ימות. הנאשם, שאינו יודע קרוא וכתוב, טען שצ'קולה מחק או קרע מפרוטוקול ביה"ד את שמו של גדי – שלמעשה מופיע בפרוטוקול במלואו. עוד טען הנאשם, שאותו צ'קולה המתין למתלוננת בתחנת פתח תקווה, כשאחד מנכדיו לקח אותה לשם להגיש תלונה [ע' 199-215].
הנאשם אישר שבלילה שקדם לאירוע, ישנה המתלוננת בחדר נפרד, וטען שכך היתה נוהגת פעמים רבות, מאז שיש לה יחסים עם גבר אחר [ע' 221]. למעשה, כלל לא דיברו ובוודאי שלא איים עליה [ע' 231].
לגוף המעשה:
הגרזן נקנה לפני שנים רבות, לצורך בניית סוכה, והיה שמור בעליית התקרה עם חפצים רבים אחרים. במועד האירוע היה הגרזן בחדר האמבטיה, לשם העבירה אותו המתלוננת כדי לנקות את עליית התקרה לקראת פסח [ע' 222]. בחקירתו הנגדית עומת הנאשם עם שתי גרסאותיו לגבי מקום קנייתו של הגרזן וטען שטעה והגרזן נקנה ביוקנעם [ע' 237].
הנאשם נכנס לחדר האמבטיה מבלי לדעת שהמתלוננת שם. המתלוננת "כנראה פחדה… צעקה שנכנס[תי] לתת לה מכה", וכיוונה לעבר הנאשם את צינור המקלחת, ממנו זרמו מים, החליקה ונפלה, ונפגעה בזרועה [ע' 216]. הבנות, שהיו בחדרן, שמעו את הצעקות והגיעו לחדר האמבטיה [ע' 218]. הדר ניסתה להרים את המתלוננת מהרצפה ולא הצליחה [ע' 216], או ששתי הבנות ניסו להרים אותה ולא עלה בידן, וכך נשארה על הרצפה עד להגעת השוטרים [ע' 219]. גם הדר נחבלה, כי החליקה ונפגעה מהכיור או מברז הכיור [ע' 219]. הנאשם עצמו נבהל, ולכן לא סייע לבנות להרים את המתלוננת [ע' 219]. הנאשם טען שגם החתך בעורפה של המתלוננת נגרם מנפילתה, והצביע על תצלום בו נראה חלק מתכתי בדלת המקלחון, כגורם החתך [ע' 220; ת/2ג]. הנאשם העיד שכלל לא נגע בגרזן ולא תקף את המתלוננת. לאחר מכן החליף את בגדיו הרטובים [ע' 223]. בחקירתו הנגדית דבק הנאשם בגרסתו-זו, גם כשעומת עם גרסתו במשטרה, אז טען שדחף את המתלוננת ולכן נפלה [ע' 231-232], ולא הזכיר כלל צינור [ע' 232-233]. לדבריו, המתלוננת צעקה מפחד, כי היא פחדה ממנו כל הזמן, מאז שנודע לו על בגידתה, אפילו שהוא לא היכה אותה מעולם [ע' 234-235].
בחקירתו הנגדית עומת הנאשם עם גרסתו בחקירתו ובמענה לאישום, לפיה אחז בגרזן, אך עמד על הכחשתו וטען שכלל לא נגע בגרזן, אולי היתה בעיה בתרגום ואולי טעה כשאמר זאת. כשעומת עם דברי רחל לעניין הגרזן, טען הנאשם שצ'קולה הכתיב לרחל את שאמרה בחקירתה ובעימות מולו [ע' 237-241]. הנאשם אישר שהמתלוננת צעקה בעת נפילתה ש"הוא נתן לי מכות" והכחיש שצעקה "הוא הורג אותי", עוד הכחיש שאמר שיהרוג אותה ולפתע טען שרחל כלל לא היתה בבית, ואז חזר בו [ע' 241-243]. במענה לשטף שאלותיה של התובעת, טען לפתע הנאשם שהמתלוננת נפלה על כלי עבודה, גרזן ופטיש, שהיו מחוץ לארגז הכלים שהיה בחדר האמבטיה, וכך נפצעה [ע' 245 ואילך]. כשנשאל, מדוע לא אמר זאת במשטרה, השיב שהיה "בכאוס ובפחד", ולא מסר הסבר, כיצד זה בתצלומים המשטרתיים לא נראים כלי עבודה או ארגז כלים בחדר האמבטיה [ע' 252]. הנאשם הכחיש כל אלימות מצידו וטען שלא ראה כלל דם, בחדר האמבטיה או על בגדיו [ע' 255-256].
לדבריו, המתלוננת, רחל והדר אולי חשבו את שהעידו, ואולי טעו, אך הוא לא עשה את המיוחס לו [ע' 245] ולא התכוון לפגוע או להרוג [ע' 257].
בעת מעצרו הופנה הנאשם להסתכלות פסיכיאטרית, ולדבריו גילו שם שהוא הורעל, כשעוד היה בביתו, ונתנו לו תרופות נגד הרעל, שעליו ליטול פעמיים ביום [ע' 224-226].
הערכת עדותו של הנאשם:
העדר לכידות ואמינות: ככלל, עדותו של הנאשם לא היתה לכידה, כשעל שאלות זהות ענה פעם כן ופעם לא, או שינה את תשובתו בדרך אחרת. כך, כשנשאל מפורשות למקומו של הגרזן בעת שנכנס לחדר האמבטיה, ענה הנאשם שהגרזן וכלי עבודה נוספים היו "בחוץ, מחוץ לחדר [האמבטיה]" [ע' 217 ש' 21-23], וסמוך לאחר מכן ענה "אוקיי, זה בפנים, בתוך החדר, לא מחוץ לחדר [האמבטיה]" [ע' 218, ש' 16]. למעט בתיאורו הלקוני את עצם האירוע, הכביר הנאשם פרטים שנמסרו ללא סדר כרונולוגי, או סדר אחר, ולעתים שלא בהקשר הדברים, כמודגם בדבריו לעניין חשדותיו בדבר קשר שקיימה כביכול המתלוננת עם גבר אחר [ע' 199-216]. יש לציין את נכונותו של הנאשם למסור השערות כעובדות – כך למשל כשטען למחיקה או לקריעה של שמו של אותו גבר מפרוטוקול דיון, אף שאותו שם מצוי במלואו בפרוטוקול [ע' 205 ואילך, בהתייחס לנ/1]. עוד הפנה הנאשם שוב ושוב לעדויות אחרות, שבהן יש לדעתו כדי לתמוך בדבריו, כגון ההסבר שנתן לפציעותיה של המתלוננת מנפילתה – "את הדבר הזה גם העידו הילדים. גם היא העידה בעצמה, כן. ויותר חשוב, הילדים העידו על כך" [ע' 220], וכשעומת עם תוכן מפליל שבאותן ראיות – בדה הסברים חסרי-בסיס, מכפיה על-ידי שליחו של מאהב הנפגעת [ע' 237-241] ועד דמיון או טעות של העדים. משבא במיצר, מחמת שאלותיה של התובעת, טען הנאשם שלא הובן או שהיתה טעות בתרגום – לרבות במקרים בהם היתה הקלטה המאשרת את התרגום, בחקירה ובבית המשפט [ע' 239].
סתירות בין עדות הנאשם לאמרותיו במשטרה: הנאשם סתר בעדותו חלק ניכר מגרסתו אותה מסר במשטרה ומתשובתו לכתב האישום, ולהלן עיקרי הדברים:
לרקע: בעדותו חידש הנאשם טענה בדבר מערכת היחסים הממושכת שמנהלת-לכאורה המתלוננת עם גדי, בסיפור מרובה פרטים, ובכך הסביר את העובדה שהמתלוננת בחרה לישון בנפרד ממנו, בחדר אחר. הנאשם טען שלא סיפר על הבגידה בחקירותיו במשטרה מחמת ההשפלה הכרוכה בכך, אך אין בכך כדי להסביר מדוע שיקר בחקירותיו ובתשובתו לכתב האישום, כביכול רב עם המתלוננת על קניות לשבת או שהמתלוננת ישנה עם הנכד כי אמו הלכה לעבודה. הנאשם שיקר והכחיש בחקירותיו במפורש שחשד במתלוננת בבגידה, גם במענה לשאלה ישירה [הודעתו השנייה].
לגוף המעשה: בעדותו כפר הנאשם בדחיפת המתלוננת, כגורם לנפילתה, וכן באחיזתו בגרזן – שני יסודות בגרסתו, עליהם חזר במשטרה ובתשובה לאישום. הנאשם מסר תיאור שונה של המעשה בעדותו, ואת פציעותיה של המתלוננת תלה בנפילתה בלבד. בעדותו טען הנאשם שלא ראה כלל דם, אף שבחקירותיו תיאר כיצד היה דם מפצעי המתלוננת על הרצפה ועל בגדיו. עוד הוסיף הנאשם שהמתלוננת נפלה על גרזן ופטיש שהיו בחדר האמבטיה.
סתירות בין עדות הנאשם לראיות אחרות: פשיטא, שהנאשם סתר בגרסאותיו, ישירות ובעניינים שממהות האישום והמחלוקת, את הדברים שמסרו בהודעותיהן המתלוננת, רחל והדר, ודבריו אינם מתיישבים גם עם ראיות אובייקטיביות כתיעודי החבלות של המתלוננת [ת/1א; ת/9 ות/10 שסומנו יחד גם כנ/1; הודעת ד"ר דנוביץ ת/12, ע' 2], תיעוד פניה של הדר [ת/20, ת/30], תיעוד הדם על רצפת חדר האמבטיה [ת/20, עדות השכנה גב' אלדד], העובדה שהמתלוננת הייתה לבושה ולא במהלך מקלחת עובר לאירוע כעולה מסרטוני מצלמות הגוף של השוטרים [ת/14], כתמי דם על מכנסיו של הנאשם [ת/13, ת/19, ת/20, עדות השכנות גב' טאמייט וגב' אלדד] והדם על הגרזן [ת/16, ת/17].
שקרי נאשם מהווים "התנהגות מפלילה" וְסַמָּן ברור לתחושות אשם ולרצונו להרחיק עצמו ממעשה העבירה, ולמצער להקטין את אחריותו לביצועה. שקרים כאלה, יכולים לתמוך בראיות התביעה ואף לשמש כראיה עצמאית, שבכוחה להוות חיזוק ואף סיוע (אם נדרש) לראיות אלו. זאת, אם מוּסַר החשש שמא נאמר השקר מתוך תחושות מצוקה ובלבול, או בשל מניע אחר שאינו קשור לביצוע עבירה. בפסיקה נקבעו מבחני-עזר לזיהויים של שקרי נאשם, שכוחם הראייתי איתן דיו – מדובר בשקרים מהותיים היורדים לשורשו של ענין, ומבלי שניתן להם הסבר מספק; השקר מכוון לסיכול החקירה המשטרתית ולהטעיית בית המשפט; השקר ברור וחד משמעי; דבר השקר הוכח ככזה בעדות חיצונית עצמאית; השקר נוגע ישירות לעבירה בגינה עומד הנאשם לדין, ואינו נובע מעילה אחרת, שאינה רלוונטית לבירור האשמה [ע"פ 3965/22 טל נ' מ.י. (30.03.23), פסקה 29; ע"פ 1130/19 שווא נ' מ.י. (27.12.20), פסקה 23; ע"פ 8948/12 נמר נ' .מ.י. (02.02.16), פסקה 37; ע"פ 8002/99 בכר נ' מ.י., פ"ד נו(1) 135, 142; ע"פ 543/79 נגר נ' מ.י., פ"ד לה(1) 113, 41-140]. בענייננו, מתקיימים מאפיינים אלה, אך למעשה אין צורך בתמיכה נוספת לראיות התביעה, ודי בקביעה, שעצם הנכונות לשקר, בעניינים מהותיים, פוגעת במהימנותו של הנאשם כעד [תפ"ח (מרכז) 28218-09-21 מ"י נ' דנינו (27.04.23), פסקה 86].
אסכם: עדותו של הנאשם אינה עומדת במבחן הלכידות הפנימית, הבוחן את עדות העד במשקפי השכל הישר, ההיגיון והלכידות של עדותו, ואף לא במבחן ההשוואה החיצונית שמשמעו השוואת העדות לאמרות העד במשטרה, לראיות ולעדויות אחרות. כיון שכך, יש לדחותה ולא ניתן לבסס עליה ממצאים עובדתיים לזכותו.
קביעת ממצאים עובדתיים שבמחלוקת:
הסקת הכוונה שבלב מהנסיבות הגלויות לעין:
בסיכומיה הבהירה ההגנה את עמדתה, לפיה הנאשם כופר בכוונה להמית את המתלוננת, אותה מייחסת לו התביעה, וטוען שפעולותיו ויתר הנסיבות הגלויות אינן מלמדות כי התגבשה בלבו כוונה שכזו.
שופטים בשר ודם אינם בוחני כליות ולב, אך בידם מסורות הסמכות והחובה להסיק מהגלוי על הנסתר, לפי כללי הראיות, השכל הישר וניסיון החיים [והשוו ע"פ 6427/10 דגון נ' מ"י (06.08.13), פסקה 20; ע"פ 9369/07 מיקל נ' מ"י (16.02.09), דברי הש' ארבל]. הניסיון האנושי והשיפוטי שהצטבר הוביל לקביעתן של חזקות, הניתנות לסתירה, וביניהן חזקת הכוונה, לפיה מוחזק אדם כמתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו [דגון הנ"ל, פסקה 30].
להלן אתייחס לכל טענה מטענות הצדדים בסיכומיהם ואקבע ממצאים עובדתיים בעניינים שבמחלוקת.
האיום ביום שישי 27.05.22 – אמירתו ומשמעותו:
בעוד התביעה מדגישה את האיום החריג שהשמיע הנאשם כלפי המתלוננת ביום שקדם לאירוע, שיהרוג או יעלים אותה בשל בגידתה בו עם גבר זר, טוענת ההגנה כי לכל היותר מדובר באיום-סרק מסוג האיומים שהיה הנאשם מפריח בשגרה ואין להסיק ממנו על כוונה להמית את המתלוננת. עוד טוענת ההגנה, שחששות שהם סברות בלבד אינם יכולים להעיד על הלך רוחו של הנאשם.
חריגותו של האיום ומשמעותו הייחודית הובאו בהודעות ועדויות של בני משפחתו של הנאשם:
בראש ובראשונה, אפנה לדברי פזית בהודעתה [ת/45] ובעדותה [ע' 127-128], לפיהם ביום שישי שלפני האירוע, נכנס הנאשם לחדרה של פזית כדי לדבר אתה, נישק את הרצפה ואמר שקיבל סרטון שבו נראית המתלוננת כשהיא בוגדת בו עם גבר אחר. הנאשם סרב להראות את הסרטון לפזית, ושיחתם הסתיימה. לפזית "נדלקה נורית אדומה", היא התקשרה למתלוננת והזהירה אותה שדברי הנאשם מעידים שהוא רוצה לרצוח אותה, וגם פנתה לאחותה חן בתכתובת וואטסאפ [ת/46]. הסניגור לא חקר את פזית בחקירה נגדית, ולוז עדותה אינו נתון אפוא במחלוקת;
המתלוננת, כבר באמרתה הראשונית בשיחתה עם העו"ס צעירי, סיפרה שכשבוע קודם ליום האירוע, החל הנאשם לטעון שיש לו סרטון ובו תיעוד בגידתה של המתלוננת עם גבר אחר. ביום שישי קודם ליום האירוע, פחדה המתלוננת מהנאשם "שכל הזמן הוא מאיים ואף פעם לא פנתה [למשטרה], הפעם הזאת זה היה דבר לא רגיל", ולכן ביקשה מבתה חן שלא תלך לעבודה אלא תישאר בבית, והלכה לישון עם הנכד מאחורי דלת נעולה [עדות צעירי מיום 25.07.22; עדות הבת גב' חן טאקלה, ע' 196]. המתלוננת חזרה והדגישה, שאיום זה ברצח היה בעל משמעות חריגה וחמורה, שכן נלוותה אליו האשמה בבגידה [הודעותיה ת/1; ת/2א, ע' 4-5; עדותה, ע' 30-31];
הנאשם עצמו סיפר בעדותו לפנינו כי המתלוננת בוגדת בו עם גבר שהכירה בעבודתה, ובמהלך הדיון בבית הדין הרבני ביום 29.01.23 מסר על כך ואמר ש"יש לה מישהו, ועל זה היא צריכה לקבל עונש" [נ/1, ש' 42];
אקבע אפוא, כעניין שבעובדה על-סמך עדויות פזית והמתלוננת, כי שלא כמריבות-עבר, הפעם סבר הנאשם כי המתלוננת בגדה בו, וסברה שכזו היא קשה ומאיימת באופן שהניע את המתלוננת לנעול את עצמה ולישון בלילה בחדר הילדים והניע את פזית לחיפוש דחוף אחר פתרון. גם בזכרי את אזהרת ההגנה, לבל נבלבל בין רגשות וסברות של המתלוננת ובנותיה, לבין צפונות ליבו של הנאשם, מצאתי כי הוכחו כדבעי האיום שהשמיע הנאשם, חומרתו החריגה והיכולת ללמוד [גם] מכך על גיבושה של החלטה להמית בלב הנאשם.
"התחמשות" בגרזן – לְמַאי נַפְקָא מִנַּהּ?
לטענת התביעה בכתב האישום, "התחמש" הנאשם בגרזן, אותו רכש או השיג לצורך המטרה של המתת המתלוננת. מאמרותיהם ועדויותיהם של בני המשפחה עולה כי אף-אחד מבני הבית לא הבחין בגרזן קודם למועד האירוע [המתלוננת – הודעתה ת/2א, ע' 6-9, ע' 22-25 ועדותה בע' 47-49; רחל – הודעתה ת/39, ש' 12-15; הדר – הודעותיה ת/42, ש' 11-14; ת/43, ש' 12-14; ת/44, ש' 3-6 ועדותה בע' 103 ו-110; מר דוד (גטו) טאקלה [עת/5], בנם של המתלוננת והנאשם, בעדותו בע' 143-144; חן, בעדותה בע' 191 ש' 1 בע' 191 ש' 1 ]. חלק מבני המשפחה אף סותרים ומבטלים את הסברי הנאשם בדבר נחיצות הגרזן [המתלוננת, רחל והדר, בהפניות לעיל].
הדעת נותנת כי אכן מדובר בגרזן חדש שנקנה קודם לאירוע, אך מידת הזהירות אינה מתירה לקבוע בוודאות שהגרזן נרכש למטרת המתתה של המתלוננת. התשובה לשאלה זו איננה קריטית, שכן מן הראיות עולה, שסמוך לפני האירוע הוציא הנאשם את הגרזן ממקום אחסונו ונשא אותו בידו לקראת מעשה. בכך יצאו פעולות הנאשם מגדר מעשי הכנה גרידא, והחלה שרשרת המעשים שהובילה להשלמת העבירה [ע"פ 2083/22 יין נ' מ.י. (05.02.23), פסקה 24; ע"פ 2202/08 פסקו נ' מ.י. (07.03.12), פסקה 43; ע"פ 299/81 טטרואשוילי נ' מ"י (17.12.81); ע"פ 563/79 עבדול האדי נ' מ"י (23.01.80)].
אופן השימוש בגרזן:
טוען הסניגור המלומד, שהעובדה שהנאשם לא היכה בעורפה של המתלוננת באמצעות הגרזן בתנועת כריתה כשהלהב מכוון כלפי מקום הפגיעה, אלא 'העביר' את הלהב על עורף המתלוננת ויצר חתך שטחי בלבד, מלמדת כי לא התכוון להרוג את המתלוננת, אלא לכל היותר לפצוע אותה או לחבול בה. לא אוכל לקבל תזה מרחיקת-לכת זו, שאין לה בסיס ראייתי, גם אם לא אסתמך על דברי המתלוננת, שחשה פעמיים את פציעת הגרזן את עורפה וסברה שהנאשם רוצה לערוף את ראשה.
על פני הדברים, ספק אם ניתן ליתן תוקף לטענה כי גרזן הנו כלי שסכנתו היחידה היא רק בהנפתו והורדתו, שכן – לכאורה – להב חד של גרזן יכול לסכן חיים ולקטול גם אם משתמשים בו בתנועת שחיטה, שאולי תואמת יותר ניסיון להרוג קרבן זז ומתנגד בחלל מצומצם, מאשר תנועת כריתה או קציצה, שברגיל גרזן מותאם לה יותר;
מכל מקום, אפנה להודעותיה של רחל, שסיפרה כיצד נכנסה לחדר האמבטיה (לפני שהדר הצטרפה אליה) וראתה כיצד הנאשם מכוון מכתו לראשה או לצווארה של המתלוננת, אך "מהאינסטינקט" הזיזה המתלוננת את ראשה והגרזן פגע בעורפה [ת/40, ע' 1; ת/41, ע' 1]. רחל עוד מוסיפה שהנאשם הניף את הגרזן שוב כדי להכות בראשה של המתלוננת, אך רחל והדר נאבקו בו ומנעו זאת [שם], עד שהדר הצליחה להוציא את הגרזן מידו של הנאשם.
דברי רחל בהודעותיה נמצאו על-ידי כאמינים, והתיאור שסיפקה סביר והגיוני. אכן, כשתוקף אוחז בגרזן ומכוון אותו לאזור רגיש בגוף הקרבן – ראש, צוואר או עורף – יש לקבוע כי התכוון לתוצאה הטבעית והקטלנית, ואם לא עלה הדבר בידו כיון שהקרבן זז או התנגד, אין בכך כדי לקבוע שלא נלוותה לפעולתו כוונה להמית, הנלמדת מכלל המסכת העובדתית;
הנאשם עצמו הכחיש כללית את תקיפת המתלוננת בגרזן, ולכן גם לא סיפק הסבר התומך בהשערת הסניגור – האם אכן ביקש רק לשרוט בגרזן את המתלוננת, מטרה מוזרה שקשה ליישבה עם כלל פעולותיו של הנאשם. מכלל האמור, תידחה תזת הסניגור המלומד.
סיכון לחיי הנפגעת:
ההגנה מפנה להודעתו של ד"ר דנוביץ, שטיפל במתלוננת כשפונתה לבית החולים, ואמר "החתך בעורף, שזה למעשה בראש, יכול לסכן את חייה של המטופלת" [ת/12, ש' 18-20]. מכך מסיקה ההגנה שהחתך לא סיכן את חייה של המתלוננת אלא לכל היותר יכול היה לסכנם. דוחים אנו טענה זו, שכן פְּשַׁט הנקרא ברור דיו ומלמד על סיכון חיים.
חתירת הנאשם למטרה של המתת המתלוננת:
לנחישותו של הנאשם לפגוע במתלוננת ולהשלים את תכניתו להמתתה, יש ערך הוכחתי נכבד. נסקור אפוא את שלבי האירוע:
הנאשם תקף את המתלוננת בגרזן, שהוא כלי קטלני, שעצם השימוש בו עלול להוות סימן מובהק לכוונת המתה, בוודאי כשאין הסבר סביר אחר;
הנאשם המשיך ותקף באמצעות הגרזן את המתלוננת בעורפה, מקום רגיש ביותר;
לאחר זאת, ועל-אף נוכחותה של בתו רחל, הניף שוב את הגרזן ועמד להכות באמצעותו את המתלוננת בראשה, אך בנותיו מנעו זאת;
הנאשם המשיך לתקוף את המתלוננת, תוך שהוא נאבק בבנותיו שניסו להרחיקו ממנה, וכשנלקח ממנו הגרזן – פנה לשיטת המתה אחרת וניסה לחנוק את המתלוננת בידיו, כפי שמסרו בהודעותיהן המתלוננת והדר;
לאחר שהנאשם יצא או הוצא מחדר האמבטיה והדר נעלה את הדלת, ניסה הנאשם לפתוח את הדלת, דפק עליה בחוזקה והדר נשענה מבפנים על הדלת כדי למנוע את פריצתה על-ידו [ת/42, ש' 10; ת/43];
נחישותו של הנאשם לתקוף את המתלוננת באמצעים קטלניים כגרזן וכחניקה, שהופסקו או הוכשלו עקב התערבות בנותיו ולא מרצונו-שלו, מלמדת על החלטה נחרצת להמית.
חזקה, כי הנאשם התכוון לתוצאות הטבעיות למעשיו:
משנדחו טענות הנאשם, ואין בפיו כל הסבר אחר לטיב מעשיו, נותרת בעינה מסקנה עובדתית מחויבת, הנלמדת מטיב המעשים – האיום החריג שהשמיע הנאשם כלפי המתלוננת ביום שקדם לאירוע, שיהרוג או יעלים אותה בשל בגידתה בו עם גבר זר; תקיפת הנאשם את המתלוננת בגרזן, לרבות בעורפה, כשכך גרם לה לחתך מסכן-חיים; ניסיון חוזר להכות את המתלוננת בגרזן; המשך התקיפה גם לאחר שהגרזן נלקח ממנו, כשהנאשם ניסה לחנוק את המתלוננת, תוך שהוא גובר על בתו הדר שניסתה לחצוץ בינו לבין המתלוננת, שהיתה שרועה בהכרה חלקית על הרצפה; ניסיונו האלים לחזור לחדר האמבטיה, שהוכשל בתושייתה של הדר שנעלה את דלת החדר – והיא כוונת הנאשם והחלטתו להמית את המתלוננת [ע"פ 2083/22 וונוון יין נ' מ.י. (05.02.23), פסקה 24; ע"פ 1213/21 וואסה נ' מ.י. (11.08.22), פסקה 9; ע"פ 8449/17 פלוני נ' מ.י. (16.06.19); ע"פ 2202/08 פסקו נ' מ.י. (07.03.12), פסקה 41].
היבטים משפטיים:
סעיף 305(1) לחוק, לפיו עומד הנאשם לדין בעבירת ניסיון לרצח, קובע כי "העושה אחת מאלה, דינו – מאסר עשרים שנים: (1) מנסה שלא כדין לגרום למותו של אדם".
לאחר הכרעה בשאלות העובדתיות, תידון עתה טענת הנאשם לפיה לא התקיים בו, בעת המעשה, היסוד הנפשי הנדרש לשכלול העבירה.
היסוד הנפשי בעבירת ניסיון לרצח – כוונה 'רגילה' ולא "כוונה תחילה":
קודם לתיקון 137 לחוק, שררה ההלכה הפסוקה לפיה שכלולה של עבירת ניסיון לרצח מחייב קיומה של "כוונה תחילה", ומכאן את קיומם של שלושת רכיביה, ההחלטה להמית, ההכנה והיעדר הקנטור [ע"פ 8449/17 פלוני נ' מ"י (16.06.19), פסקה 22; ע"פ 1474/14 פלוני נ' מ.י. (15.12.15)]. לפי סעיף 301(א) לחוק בנוסחו הקודם, רכיב "החלטה להמית" משמעו הוכחה כי הנאשם צפה את התוצאה הקטלנית ורצה בהתגשמותה; רכיב ה"הכנה" הצריך את בחינתן של ההכנות המעשיות שערך הנאשם כדי לממש את החלטתו להמית את הקורבן; ורכיב "היעדר קנטור" דרש להראות כי הרצח בוצע בדם קר ומבלי שקדמה לו התגרות, כלומר, האם הנאשם הושפע בפועל מן הקנטור וכן כיצד היה מגיב אדם סביר להתגרות כלפיו.
בתיקון 137 לחוק, לא תוקנה ולא שונתה העבירה של ניסיון לרצח, הקבועה בסעיף 305(1). בע"פ 3879/21 סלומון נ' מ.י. (10.08.22), פסקה 18, אמר הש' אלרון, בהסכמת חבריו השופטים כנפי-שטייניץ וכבוב, כי גם לעניין היסוד הנפשי, "מאחר שעבירת הניסיון לרצח, לא נכללה בתיקון 137 לחוק העונשין – הרפורמה בעבירות המתה, בחינתה לצורך העניין נותרה כפי שהייתה טרם הרפורמה". בכך עקב השופט אחר פסיקתו, שאף-היא בהסכמת חבריו השופטים ברק-ארז ושוחט, בע"פ 2377/19 אפגאני נ' מ.י. (22.05.22), פסקה 17, עת אמר ש"אשר ליסוד הנפשי, מאחר שעבירת הניסיון לרצח, שהיא עבירה עצמאית המעוגנת בסעיף 305 לחוק, לא נכללה בתיקון 137 לחוק – הרפורמה בעבירות המתה, בחינתה לצורך העניין נותרה כפי שהייתה, ולפיכך לצורך הרשעה בניסיון לרצח יש להוכיח את היסוד הנפשי הנדרש לעבירת הרצח כבעבר – יסוד ה"כוונה תחילה" בצירוף היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירת ניסיון – כי המעשה נעשה ב"מטרה לבצע" את העבירה (סעיף 25 לחוק).
בע״פ 5922/22 קוזלוב נ׳ מ"י (13.08.23) קבע הש' כבוב, בהסכמת חבריו השופטים סולברג וגרוסקופף, כי הנאמר והמובא לעיל מפסקי הדין סלומון, אפגאני ועוד, נאמר כאמרות אגב ולא כהלכה פסוקה.
בעניין קוזלוב הנ"ל נדונה לגוף ההרשעה שאלת הכוונה הנדרשת לשכלול העבירה, והוכרעה בקביעה הברורה, שלשם הרשעה בעבירת ניסיון לרצח לפי סעיף 305 לחוק, די בהוכחה של כוונה רגילה ולא נדרשת הוכחת כוונה תחילה (האפשרות להצביע על קיומה של "כוונה תחילה" כמדד עונשי שרירה וקיימת, שכן "טיב היסוד הנפשי המיוחס לנאשם הוא שיקול משמעותי בכל הקשור לחומרת העבירה" ועשוי להשפיע על קביעתו של מתחם העונש ההולם, כפי שנאמר שם, פסקה 31 ואילך).
כעולה ממעשיו הגלויים של הנאשם, ובאין להם הסבר אחר, אין ספק כי בלב הנאשם גובשה הכוונה להמית. בבחינת יתר על הנדרש, אומר בקצרה כי הנאשם החליט להמית את המתלוננת והכין עצמו לביצוע המעשה, לא יאוחר מנטילת הגרזן לידו לקראת כניסתו לחדר האמבטיה, בבוקר יום השבת 28.05.22, ואת ניסיונו להמית את המתלוננת ביצע ללא כל התגרות או קינטור מצידה.
טענת ההגנה לכפל-אישום בגין תקיפת הנאשם את המתלוננת:
בסיכומיו ביקש הסניגור המלומד להימנע מהרשעת הנאשם בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (כשהעבריין נושא נשק קר), אם יוחלט כי יש להרשיעו בעבירה של ניסיון לרצח. לטענתו, נבלעת העבירה הפחותה-בחומרתה (חבלה חמורה בנסיבות מחמירות) בעבירה של ניסיון לרצח.
אזכיר, כי טענה זו אינה עוסקת בסוגיה המעשית של ענישת הנאשם, אם יורשע בשתי העבירות, שכן סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נ"מ], תשמ"ב-1982 מסדיר עניין זה בקבעו שהגם שבית-משפט יכול להרשיע נאשם בשל כל אחת מהעבירות שאשמתו בהן נתגלתה מהעובדות שהוכחו לפניו, לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה. משמעות התיבות "אותו מעשה" הוכרעה זה מכבר בהלכות הותיקות שנפסקו בע"פ 132/57 נכט נ' היו"מ, פ"ד יא 1554 (19.12.57) ובע"פ 244/73 רבר נ' מ"י, פ"ד כח(1) 798 (20.03.74), ועוד ראו לעניין זה דברים מפורשים בע"פ 51/76 ראובן נ' מ"י, פ"ד ל(3) 14 (06.05.76), בדברי הש' ח' כהן. כזכור, הבדיקה הקובעת אם לפנינו "אותו מעשה" הינה בדיקה רעיונית של היסודות העובדתיים בשתי העבירות לפיהן עומד נאשם לדין.
בדיקה כזו, כשתיערך בענייננו, תעלה כי מדובר בעבירות המחייבות יסודות עובדתיים שונים ואין האחת בולעת את רעותה, כך שאין בפנינו מצב של התלכדות עבירות. דוגמה קולעת לענייננו נמצא בע"פ 1779/22 משה נ' מ"י (18.06.23), שם טען המערער ל"כפל הרשעה" בשל הרשעתו בעבירת ניסיון לרצח אשתו שירה איסקוב ובעבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות שגרם לה. טענתו נדחתה בסעיפים 53-55 לדברי הש' אלרון, וכך תידחה גם טענת הנאשם כאן.
לסיכום, אציע לחבריי להכריע את הדין כמפורט להלן וכמיוחס לנאשם בכתב האישום:
להרשיע את הנאשם בעבירת ניסיון לרצח, לפי סעיף 305 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ובעבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (כשהעבריין נושא נשק קר), לפי סעיף 335(א)(1), בצירוף סעיף 333 לחוק הנ"ל, אותן ביצע במתלוננת גב' האבשה טאקלה, לאחר שנמצא כי הוכחה בראיות אשמתו מעבר לספק סביר;
להרשיע את הנאשם בעבירת פציעה, לפי סעיף 334 לחוק הנ"ל, אותה גרם לבתו גב' הדר טאקלה, הן לפי הודאתו והן לאחר שנמצא כי הוכחה בראיות אשמתו מעבר לספק סביר.
השופט חגי טרסי, אב"ד:
מסכים.
השופטת הדס רוזנברג שיינרט:
מסכימה.
סוף דבר, התוצאה היא כקבוע בסיכום חוות דעתו של השופט עידו דרויאן-גמליאל.
ניתנה היום, ג' אדר ב' תשפ"ד, 13 מרץ 2024, במעמד הצדדים.
