לפני
כבוד השופט מוחמד חאג' יחיא
בעניין:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד מוריה ויסמן ביינה
פרקליטות מחוז י-ם (פלילי)
המאשימה
נגד
סלטאן סלאק
ע"י ב"כ עו"ד מוסטפא יחיא
הנאשם
הכרעת דין
(מותר בפרסום)
הנאשם הועמד לדין בגין ביצוע מעשה מגונה בכוח, עבירה לפי סעיף 348(ג1) בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").
לפי האישום, ביום 2.3.2020 פנה הנאשם באמצעות אפליקציית הווצ-אפּ אל המתלוננת שהיא מעסה במקצועה, וביקש לקבוע עמה טיפול מסוג עיסוי. הנאשם שאל אותה אם העיסוי כולל יחסי מין והיא השיבה בשלילה. לאחר מכן הוא שאל אם אפשר "חצי חצי" או "רק נשיקות", ובתגובה, היא השיבה לו כי "זו פעם אחרונה שהוא שואל אותה שאלות כאלו". הנאשם ביקש את סליחתה.
ביום 3.3.2020 בשעה 20:20, הגיע הנאשם לביתה של המתלוננת ברחוב יפו 210 בירושלים לצורך קבלת העיסוי (להלן: "הדירה"). לאחר כ-45 דקות סיימה המתלוננת את העיסוי והנאשם ביקש להתקלח בדירה. או אז, הוא ביקש ממנה לבוא לחדר האמבטיה כדי להראות לו היכן הסבון, בעודו עירום. המתלוננת ביקשה מהנאשם להתכסות והוא התעטף במגבת. מיד לאחר מכן, הצמיד הנאשם את המתלוננת לגופו בכוח לצורך גירוי, ביזוי או סיפוק מיני, תפס אותה בחוזקה תוך שהיא מנסה להשתחרר מאחיזתו. משלא הצליחה להימלט ממנו, תפסה אותו באשכיו וצעקה עליו שיתלבש וייצא מהדירה שלה וכך היא השתחררה מאחיזתו. בהמשך, חייגה המתלוננת למוקד 100 במשטרה (להלן: "המוקד") על מנת לדווח על האירוע. הנאשם חטף את מכשיר הטלפון (להלן: "המכשיר") מידה, נצמד אליה בשנית, ובתגובה, היא דחפה אותו ממנה וצעקה. הנאשם ביקש ממנה שלא תספר לאף אחד על שאירע, שילם עבור העיסוי ויצא מדירתה.
בדיון מיום 30.1.2022 השיב הנאשם על האישום. הוא אישר כי נכח בדירת המתלוננת לצורך קבלת טיפול עיסוי. לאחר שזה הסתיים, הוא נכנס להתקלח. הוא לא ביקש סבון ושום דבר אחר. בזמן שהיה במקלחת, הופתע שהמתלוננת נכנסה לשם. כי אז, הוא רצה לברוח, שילם את הכסף ויצא. הוא לא נגע בה או במכשיר הטלפון שלה.
מטעם המאשימה העידו המתלוננת, בן-זוגה לשעבר (להלן: "החבר") שוטרת הסיור נוי בכר שהגיעה לדירה לפי קריאת המתלוננת במוקד (להלן: "השוטרת בכר") וגם החוקרת טליה הריס שגבתה את הודעות החבר והנאשם וגם רשמה מספר מזכרים בתיק החקירה (חלקם הוגשו כמוצגים). עוד מטעם המאשימה, הוגשו מספר מוצגים כאשר למרכזיים שביניהם אתייחס בגוף הכרעת הדין, אך הם כוללים: מסרונים בין המתלוננת לבין הנאשם מיום לפני האירוע, מיום האירוע וגם לאחריו (מוצג מא/1); "טופס תשאול ופרטים אישיים" – מוצג מא/2 (להלן: "הטופס"); תקליטור שכולל סרטוני מצלמות גוף (ת/5); תמליל שתי שיחות למוקד 100 (ת/2); הודעת הנאשם במשטרה מיום 11.6.2020 (ת/6).
מטעם ההגנה העיד הנאשם.
עיקרי עדויות העדים
עדות המתלוננת: בזמנים הרלבנטיים לאישום, העדה הייתה בעלת קליניקה שהיא עסק פטור. הנאשם הגיע אליה דרך החבר שלה עת עבדו יחד בבית קפה. היא אף כּינתה אותו בטלפון הנייד שלה "סולטן אליהו". לפני האירוע, בירר עמה הנאשם אם העיסוי כולל יחסי מין. היא השיבה בשלילה ושוחחה עם החבר שלה בעניין. ביום האירוע ולאחר תיאום, הגיע הנאשם לדירתה. הוא חתם על טופס בריאות שכלל פרטים מזהים. במהלך העיסוי, הוא שכב עם תחתונים. זה היה בסלון הדירה. בסוף היא הגישה לו כוס מים. לאחר מכן, הוא ביקש להתקלח והיא נכנסה לחדר שלה. כי אז הוא שאל היכן הסבון. היא הניחה שהוא אולי מתקשה לקרוא בשל קושי בשפה. כאשר ניגשה וראתה שהוא עירום ביקשה כי ילבש "משהו" ועברה בינתיים למטבחון הסמוך.
כאשר הודיע לה "שמתי על עצמי" ותוך כדי שהיא נכנסת למקלחת, לפת בה בזרועו תוך שהוא מושך אותה אליו בחוזקה, ואז התחיל מאבק כשהוא אוחז בה, והיא מנגד מנסה להשתחרר מאחיזתו. בתוך כך יצאו מהמקלחות לאחד מהחדרים הסמוכים, היא אחזה במעיל שהיה תלוי ובאמצעותו תפסה את הנאשם באשכיו, ורק אז הוא שחרר אותה. המתלוננת התקשרה למוקד 100 במשטרה וכי אז הוא זיהה זאת וחטף את המכשיר מידה. לאחר דין ודברים שבמסגרתו ביקש ממנה להישבע שלא לספר על מה שאירע לבל יאונה לו רע, המתלוננת "נשבעה", הנאשם שילם את עלות הטיפול ויצא. המתלוננת שרעדה מפחד, ירדה מהדירה, עישנה סיגריה והזמינה את המשטרה שהגיעה (ע' 47). לאחר הגשת התלונה, לבקשת החוקרת היא יצרה קשר עם הנאשם, כתרגיל חקירה, מתוך ניסיון להשיג הודאה שלו במעשה (ע' 38).
עדות החבר: העד העיד כי בזמנים הרלבנטיים לאישום עבד עם הנאשם והוא היה ״בזוגיות קצרה״ עם המתלוננת. הוא סיפר לנאשם כי חברתו היא מעסה ומסר לו את הטלפון שלה. ככלל, אף שהעד התגורר גם הוא בדירה אך לא היה נוכח שם בזמן הטיפולים. העד זוכר כי לאחר האירוע, המתלוננת סיפרה לו את ״הסיפור״ אך אינו זוכר את פרטיו. הוא זוכר כי סיפרה שהנאשם רצה לחבק אותה ״או משהו כזה״, קם עירום מהמיטה ולא רצה לשלם כסף. העד העיד גם כי זכור לו שפעם אחת הוא נסע עם המתלוננת לפגישה עם עורך-דין, ״מישהו הציע לה שהיא יכולה לעשות על זה הרבה כסף״. הוא עצמו לא נכח בפגישה זו (ע' 24). כאשר הוטח לפני העד טיב המסרונים ששלח הנאשם למתלוננת, בתגובה הוא אמר ״אני הייתי שובר לו את הפנים״. בהמשך הבהיר שהוא התכוון לכך כי היה עושה "רעש" ו"בלגן" מנושא זה. העד לא זכר כי היה בתחנת המשטרה ולא זכר כי חתם על הודעה. כאמור, הודעתו הוגשה כראיה מטעם המאשימה (מא/3).
עדות השוטרת בכר: העדה היא שוטרת סיור מזה מספר שנים. לאחר שקיבלה הודעה מהמוקד, ניגשה לכתובת הדירה ובה "קליניקה" לעיסוי. היא פגשה תחילה את המתלוננת מטה. העדה תיארה שהמתלוננת סיפרה לה כי חבר של החבר שלה הגיע כדי לעשות עיסוי אך היו דברים "שהם קצת מעבר" (ש' 11, ע' 12). הוא רצה מקודם "מסאג' אירוטי". המתלוננת הציגה לה טופס שאמור לכלול פרטים של הנאשם אך מסתבר שהם לא "הכי תקינים". הוא "ניסה כנראה לזייף". עוד סיפרה לה המתלוננת שלאחר העיסוי, הנאשם נכנס להתקלח ושם הוא רצה מגע אינטימי בכוח, היא נאלצה לתת לו מכּה במקום מוצנע כדי להרחיקו ממנה. השוטרת תיארה כי המתלוננת הייתה נסערת כשפגשה אותה. כאשר נכנסה לדירה היא חיפשה ממצאים לקיום יחסי מין אך לא מצאה. הוגש תיעוד מצלמות גוף (ת/5).
עדות השוטרת הריס: העדה היא חוקרת משטרה. היא גבתה את הודעת הנאשם. הוא קשר את עצמו למקום וזמן האירוע אך הכחיש את המיוחס לו. היא גבתה גם את הודעת החבר וזוכרת זאת היטב (ע׳ 39). היא הייתה גם בקשר עם המתלוננת. במסגרת זו, היא ביקשה ממנה לבצע ״תרגיל״ באופן זה שתיצור קשר עם הנאשם. העדה העידה כי ניסתה מספר פעמים להשיג את הנאשם אך בשם ״עטון, עדון״, הסבירה לו שהוא מוזמן לחקירה והוא מסר לה שזו טעות וניתק. לאחר מכן הוא חדל להשיב לפניותיה, עד שהוכרז כדרוש לחקירה. אז הוא הוא התייצב. לאחר מכן היא ביקשה ממנו התכתבויות שלו עם המתלוננת וזה מסר לה שלא מצא כאלה. העדה אישרה כי לא בוצע עימות חרף הסכמת המתלוננת, וכי נפלו טעויות בחשד שהוטח לפני הנאשם במעמד חקירתו.
עדות הנאשם: בחור צעיר (בן 24). הוא תיאר כי הוא אדם דתי, משכיל שעובד בכבוד לפרנסתו. הוא מעסיק עובדים, משתכר טוב ובמועד הרלבנטי לאישום אף החזיק רכב BMW חדש. הוא הכיר את המתלוננת דרך חבר שלה. החבר היה גם חבר קרוב שלו. החבר, באמצעות הטלפון שלו (של הנאשם) שלח לה מסרון שבו התעניין בעיסוי. יתר המסרונים בעלי האופי המיני הוא שלח כי רצה לוודא שהטיפול אינו כולל מגע מיני בהיותו אדם דתי. לאחר תיאום, הוא הגיע לדירה. לצורך הטיפול, הוא התבקש להיות עירום לחלוטין, ללא תחתונים, למעט "משהו לבן". המתלוננת הציעה לו משהו לשתות. לאחר סיום הטיפול שנמשך כ-45 דקות ביקש את רשותה להיכנס להתקלח. בעודו שם, היא נכנסה אחריו והחלה להוריד את בגדיה, וכי אז הוא יצא מיד ובתוך כך ידו נגעה בידה ונפלה המגבת שכיסתה אותו. הנאשם יצא כאמור, התלבש וביקש לשלם לה את עלות הטיפול. היא ביקשה 250 ₪ למרות שהסיכום מראש היה על 150 ₪. היא בכתה והתחננה שלא יספר על מה שקרה לחבר שלה "בחייאת סולטן, לא לדבר עם אליהו, לא לדבר עם אף אחד, אתה עושה לי בעיה" (ש' 17, ע' 59). הנאשם שילם ועזב. הוא מכחיש כי נגע במתלוננת זולת האמור או במכשיר שלה. לאחר תקופה היא ניסתה לחדש קשר עמו אך הוא לא רצה בכך. הנאשם מכחיש כי התחמק מזימוני המשטרה לחקירה. הוא לא זיהה כי מדובר בחוקרים ולא היה מחויב להישמע להוראות בטלפון. לשיטתו, המתלוננת העלילה עליו סיפור שקרי כדי לסחוט ממנו כספים לאחר שהבינה שהוא אדם אמיד.
תמצית סיכומי הצדדים
המאשימה גורסת כי הוכיחה מעל כל ספק סביר כי הנאשם ביצע את המיוחס לו. לשיטתה, עדות המתלוננת הייתה כנה ומהימנה. גם אם ישנם פערים כאלה ואחרים בדבריה, זאת עקב השפעת האירוע עליה ועל מצבה הנפשי. למתלוננת לא היה כל מניע להעליל על הנאשם עלילת שווא. לעומת זאת, התנהלותו המתחמקת של הנאשם עד שהואיל להתייצב לחקירה עולה לכדי התנהגות מפלילה ומסבכת, המהווה נדבך ראייתי נוסף ביחס לאשמתו. המסרונים ששלח הנאשם למתלוננת עובר להגעתו לדירתה מלמדים על כוונותיו ועל כך שמעשיו נעשו לצורך סיפוק או גירוי מיניים. המתלוננת העידה כי לתחושתה, הנאשם ניסה לאנוס אותה. היסוד הנפשי נלמד מעצם המעשה שבו אדם ממציא תירוץ לגרום למתלוננת להיכנס למקלחת שעה שהוא עירום ושם מנסה לתפוס אותה בחוזקה תוך כדי שהיא מתנגדת. מדובר במעשה שהוא בעל תווית מינית ברורה גם אם הנאשם לא הצליח בסופו של יום לבזות את האחר ולהביא את עצמו למצב של גירוי או סיפוק מיניים. מה שהפסיק את מעשיו הייתה התנגדותה האמיצה של המתלוננת.
הנאשם גורס מנגד, כי יש לזכּות אותו מכל אשמה. מדובר במילה מול מילה. לשיטתו, לא ניתן ליתן אמון בדברי המתלוננת ועדותה. עדות החבר שלה אינה מחזקת, בלשון המעטה, את עדותה. הנאשם טוען שהוא אכן הגיע לשם קבלת עיסוי אצל המתלוננת אך הוא לא נגע בה וכל מה שמיוחס לו מבוסס על שקרים. מתיעוד מצלמות הגוף לא ניתן לראות שהמתלוננת הייתה בסערת רגשות. בעדותה בבית המשפט היא אף צחקה, התנהגות שלא הולמת קורבן עבירת מין שעבר טראומה זה עתה. לשיטת הנאשם, המסרונים שקדמו למפגש נועדו להבטיח מבחינה דתית "שהכל בסדר". הנאשם הסכים לעימות עם המתלוננת אך זה לא בוצע. מדובר במחדל חקירתי רב עוצמה. עדות הנאשם הייתה אמינה ויש להעדיף אותה על-פני עדויות עדי התביעה. המתלוננת עשתה לנאשם עיסוי כאשר לכל אורכו לא הייתה כל טענה להטרדה מצדו כלפיה. לכן אין גם כל בסיס להנחה לפיה רק במקלחת התגרה הנאשם מינית במתלוננת.
דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את עדויות העדים והתרשמתי מהן, לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות הקיים בתיק, צפיתי בתיעוד מצלמות הגוף ונתתי את דעתי לטענות הצדדים, נחה דעתי כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר כי הנאשם ביצע את המיוחס לו בכתב האישום. מסקנתי זו מתבססת על שלושה רבדים: הראשון – מהימנות עדות המתלוננת. שנית – חיזוקים לעדותה. שלישית – חוסר מהימנות עדות הנאשם.
המתלוננת העידה לפניי בחקירה ראשית ונגדית. היא השיבה על כל השאלות שהוטחו לפניה בצורה רהוטה. העדות הייתה רגועה, קוהרנטית ללא הגזמות או האדרות בתיאורים. המתלוננת הניחה פירוט של כל ההתרחשות שהייתה בין כותלי דירתה. להתרשמותי מעדותה וממילותיה, היא תיארה את ההתרחשויות כפי שחוותה אותן בחושיה, עם עיגון זמן ומקום, דבר שחיזק את ההרמוניה בהצגת ההתרחשויות ואותנטיות הדברים.
כך למשל: כאשר ראתה את הנאשם עירום "לגמרי", אמרה: "התחיל לי ממש ממש דופק כאילו ולחץ וזה" (ש' 25, ע' 23); על המגע הראשוני במקלחת, היא תיארה: "הוא חיבק אותי ממש חזק, כאילו ככה כזה חניקה…" (ש' 28-27, ע' 23). המתלוננת תיארה שהיא "מאד מאד זוכרת את זה שניסיתי להשתחרר בכל אמצעי הגנה שלמדתי אי פעם", כולל "קרב מגע"; היא הייתה "קצת בשוק", ולדבריה: "אמרתי לעצמי, כל הפעם בראש את קולטת או שאת נאנסת או שאת חיבת לעשות משהו…כל הסיטואציה ממש הגעילה אותי…" (ש' 33-30, ע' 23). כאשר הוא נטל ממנה את המכשיר שלה, היא תיארה: "עוד יותר נלחצתי, כי אני חסרת אונים…" (ש' 6, ע' 24), ובהמשך תיארה: "קשה קשה להיזכר בזה" וגם "לא נוח לי בסיטואציה לדבר על זה אפילו זה קשה" (ש' 9-8, ע' 24). לאחר שהוא כבר עזב, היא הסבירה מדוע התקשרה למשטרה "אולי יתפסו אותו בדרך", "הדבר הכי מפחיד שזה יקרה לעוד מישהי שהיא פחות מגיבה עוד ממני", וגם "קצת הייתי בהלם" (ש' 6-5, ע' 28). בהמשך, כאשר נשאלה מדוע לא נתנה לנאשם חשבונית, היא השיבה: "כי הוא ניסה לאנוס אותי, מי הספיק בכלל לכתוב משהו? אני בטוחה זה די מצוין" (ש' 29-28, ע' 31). המתלוננת העידה גם כי לאחר שהוא עזב היא בכתה, היו לה "רעידות בידיים" וחששה שמא הוא יחזור וירע לה (ש' 26-24, ע' 47).
על עוצמת הכוח שהפעיל הנאשם כלפיה, בתיאור האירוע היא תיארה: "אני נאבקת בו כדי להשתחרר…" (ש' 16, ע' 24), "הוא מחזיק אותי חזק, ממש כאב לי הגב אחר כך" (ש' 18, ע' 24), "הוא היה מאוד אגרסיבי" (ש' 32, ע' 24). בסופו של יום היא נאלצה להישבע לו לבקשתו שלא תדווח על מה שהתרחש מאחר והוא חשש שזה יהרוס לו את העתיד שלו, וכך לדבריה: "הכריח אותי להישבע, הוא היה מאד אגריסיבי, אני כמובן נשבעתי שאני לא יעשה את זה, כמו שהוא הבטיח לא לזיין אותי" (ש' 33-32, ע' 24). "אמרתי לו שאני נשבעת, מה אני יכולה לעשות אני לבד עם גבר אלים בתוך הבית" (ש' 4, ע' 25). על החלק האחרון באינטראקציה ביניהם בדירה, שעניינו תשלום עלות העיסוי, היא תיארה: "אחרי שנשבעתי הוא אמר לי אוקי כמה זה? אז אמרתי לו 300, הוא אמר לא דיברנו על 150 אמרתי לו לא אכפת רק תשים ותלך. הוא זרק את הכסף והלך" (ש' 7-6, ע' 25). מילותיה של המתלוננת מתארות בעדן את החוויה הרגשית שהיא חוותה והפחד שאחז בה. דבריה הותירו רושם אמין.
המתלוננת העידה לפניי כי עקב האירוע והחוויה הקשה שעברה היא לא קיבלה לקוחות גברים למשך למעלה משנתיים וחצי לפחות (ש' 4, ע' 22); היא נפרדה מהחבר שלה לאחר כחודש נוכח משבר האמון שנוצר עקב "הלקוח" שהעביר לה (ש' 26-24, ע' 35); היא חשה טראומה ויש לה עובדת סוציאלית (ש' 12-11, ע' 41); כיום יש לה קליניקה אך בלי מקלחת (ש' 26, ע' 46). סבורני כי הצֶבֶר של פריטים אלה אשר היו שזורים בעדותה, מהווה קו מחבר ביניהם ויש בהם לתאר את החוויה הרגשית והמשקעים שנותרו.
לא התרשמתי שהמתלוננת ניסתה בעדותה להשחיר את פני הנאשם מעבר למה שביצע בפועל. היא אישרה כי במהלך העיסוי שנמשך כ-45 דקות הוא לא עשה לה דבר, ואף הרחיבה כי אם היה עושה דבר חריג, לא הייתה מאפשרת לו להתקלח בדירתה (ש' 28-25, ע' 36). חרף האמון שנתנה בו הוא למעשה כפה עליה את עצמו.
לגרסת המתלוננת קיימים חיזוקים ממספר זוויות שונות, דבר שמחזק את המהימנות הכוללת של גרסתה.
תיאור המעשה המגונה בכוח: כאמור, גרסת המתלוננת הותירה רושם אמין. תיאור השוטרת בכר בעדותה לפי המידע שנמסר לה על-ידי המוקד והן זה ששמעה מפי המתלוננת עוד באותו ערב מצביעים על העקביות שלה. חשוב מכך, תמלילי השיחות עם המוקד – שהן בוצעו ממש סמוך לאחר התרחשות האירועים – ובפרט השיחה השנייה, כוללת כמעט את כל הפרטים המרכזיים עליהם עמדה המתלוננת בעדותה, דבר שמעיד על כך כי מדובר בגרסה עקבית במכלול שלה, ולבטח בגרעין שלה. מכל מקום, לא מצאתי בקיעים בגרסה זו לאחר חקירתה הנגדית.
מצב המתלוננת עם הגעת השוטרת בכר: כאמור, המתלוננת העידה כי הייתה "בשוק" מהסיטואציה שנוצרה ופחדה. השוטרת בכר העידה כי כאשר הגיעה למקום, המתלוננת "הייתה מאוד נסערת הבחורה" (ש' 26, ע' 21).
תיעוד מצלמות הגוף: לאחר שצפיתי ושמעתי את התיעוד במצלמות הגוף של שוטרות הסיור, לא התרשמתי כי קיימות סתירות של ממש בעדות המתלוננת. הגם לא נראתה בוכה, אך באותה מידה, בחלק מהמקומות שבו נצפית נושפת או הצורה שבה היא נחה על הספה, נראה כי עברה זה עתה חוויה מורכבת וזקוקה למוּגנות. ער אני לכך כי קיימים מספר פריטים עובדתיים שונים בין הדברים שמסרה לשוטרות הסיור לבין דבריה בבית המשפט. לדידי, מדובר בפריטים פריפריאליים לאישום, שאינם נוגסים בגרעין האמת. לא אחת נפסק כי "בהתייחס לסתירות ולאי דיוקים בעדותו של קורבן לעבירת מין, כי לאור ההשלכות הייחודיות שיש לעבירות אלה על קורבנות העבירה, הרי שבניגוד למקרים אחרים, אין לצפות כי קורבן העבירה יוכל לספק תמיד גרסה שלמה, עקבית, קוהרנטית, וחסרת סתירות ואי דיוקים, לגבי נסיבות ביצוע העבירה" (ראו והשוו: ע"פ 8886/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (15.3.2016)).
השיחות עם המוקד: לפי גרסת המתלוננת, אותו ערב היא התקשרה למוקד 100 במשטרה פעמיים, הראשונה: מיד לאחר שהשתחררה מאחיזת הנאשם ובעודו נמצא בדירה, וכי אז הוא חטף את המכשיר מידה. השנייה: לאחר שהנאשם כבר עזב את הדירה. בשיחה הראשונה, כמופיע בתמלול, נרשם שהמודיעה (המתלוננת) נשמעת אומרת "זוז זוז" וצעקות. תיאור זה עולה בקנה אחד עם תיאור הסיטואציה לפיה הוא חטף את המכשיר מידה.
המסרונים מיום לפני האירוע: המתלוננת העידה כי הנאשם בירר עמה אם טיפול העיסוי כולל יחסי מין או קרוב לכך. אכן, המסרונים שהוצגו – ואשר אינם במחלוקת (עדות הנאשם: ע' 61) – מחזקים זאת, כך למשל לאחר ששאל אותה מה זה "רפסולוגיה" והשיבה לו על כך, הוא שאל: "בלי זיוון". היא השיבה "לא". אז, הוא שלח שלושה מסרונים עוקבים: סימן like , "איפשאר נעסה חצי חצי" וגם "אם גצאת נשיקות" (טעויות הכתיב במקור). היא השיבה לו מיד "פעם אחרונה שאתה שואל אותי שאלות כאלה". הנאשם שלח שוב סימן like , את התנצלותו "מצטער" ובהמשך: "במיית מצטער". היא השיבה לו "הכל בסדר". ללמדך כוונות הנאשם עוד בטרם נקבע מועד הטיפול.
ההגנה הפנתה בסיכומיה, זאת כחיזוק לכאורה לחוסר מהימנות המתלוננת, לכך שבמספר מקומות בעדותה היא צחקקה (בפרוטוקול נרשם "מגחכת"). ובכן, גם בית המשפט שם לב לתגובה זו במספר הזדמנויות. ואולם, להתרשמותי, לא דובר בהבעת זלזול מצד העדה או שמא יש באמור כדי לכרסם במהימנות עדותה. אסביר.
במקרה הראשון, היא צחקה עת נשאלה אם היא מכירה את הטופס (ע' 30). העדה הסבירה שזה כמו כף ידה, כלומר מדובר בנושא שהוא כה מובן מאליו מבחינתה. המקרה השני היה עת הוטחה לפניה גרסת הנאשם לפיה היא זו שהתפשטה מיוזמתה. המתלוננת אמרה שהיא לא הייתה עושה זאת לעולם וזה גם אינו אתי. להתרשמותי גיחוך זה בא ממבוכה דווקא ולא מחוסר מהימנות. זה נכון גם לשאלה מדוע היא ביקשה מהנאשם עלות עיסוי מעבר למה שסוכם, היא השיבה (ש' 21-14, ע' 39):
"ש. למה דרשת ממנו לשיטתך 300 והוא אומר דרשת ממנו 250 למה דרשת יותר כסף ממנו? ממה שסוכם בטלפון.
ת. כאילו סתם, אתה יודע כמו שאוכלים אחרי זה וזה מנחם, אז גם אם מישהו נותן לך 100 שקל זה מנחם, 150 זה בהחלט לא היה שווה ערך, אפילו לא רציתי את הכסף אפילו נגעלתי מהכסף
ש. אני שואל אותך שאלה, למה ביקשת מחיר אחר ממה שסוכם בטלפון?
ת. ככה זה היה רצון כאילו
ש. זה גם לפי כללי האתיקה?
ת. (מגחכת)"
(ההדגשה אינה במקור)
כחיזוק נוסף למהימנות גרסת המתלוננת, אך מזווית אחרת, הוא בא בשלושה מוקדים: המתלוננת אישרה כאמור שהיא ביקשה מהנאשם עלות עיסוי שונה מהמוסכם; המתלוננת העידה כי כאשר המשטרה יצרה קשר עם החבר שלה, הוא התקשר אליה, היה לחוץ ושאל: "מה את רוצה להוציא ממנו כסף?" (ש' 15-14, ע' 33), כלומר – החבר הטיל ספק בכּנות מניעיה; המתלוננת העידה כי הנאשם אינו האדם היחיד שרוצה שירותי מין בעיסוי (ש' 32, ע' 40). להתרשמותי, ככל שהנאשמת גמלה בלבה ההחלטה להעליל סיפור דמיוני על הנאשם שכולו אמירות אי-אמת, ובכלל זה אף לשנות בפרטים המזהים שלו בטופס כפי שהוא גורס, לא נראה סביר שהיא הייתה מנדבת נתונים אלה במסגרת חקירתה הראשית או הנגדית.
אשר לעדות החבר, כאמור, גורסת ההגנה שיש בה לסתור את עדות המתלוננת. בנדון דנן, אין מחלוקת שנותק הקשר בין המתלוננת לבין החבר תקופה קצרה לאחר האירוע. החבר גם עזב את עבודתו ימים ספורים לאחר האירוע ולא הייתה לו כל אינטראקציה עם הנאשם בזיקה לאירוע (ע׳ 21). במהלך עדותו לפניי, החבר אישר כי עת הכיר את המתלוננת הוא קיבל טיפול עיסוי בעירום והמקרה של הנאשם עשה לו ״דז׳ה וו״ (ש׳ 28-13, ע׳ 32). לעומת זאת, משום מה הוא לא זכר כי מסר עדות במשטרה, באיזה תחנה ואף לא זיהה את החתימה שלו על הודעתו במשטרה. מכל מקום, ניתן היה להתרשם כי היחסים בין החבר למתלוננת אינם מבין המשופרים. לא מן הנמנע שזה בא על רקע משבר האמון שהצביעה עליו המתלוננת בעדותה. העד הִרבה להשיב בחקירתו כי אינו זוכר פרטים, אך כן חזר על כך שהמתלוננת התייעצה עם עורך-דין בעניין האירוע, זאת ממניע כספי. חרף ״קשיי הזיכרון״ של העד, ומהתרשמותי ממכלול עדותו, לא מצאתי בה כדי לכרסם בעדות המתלוננת. אדרבא, היא מחזקת אותה בחלק מהפרטים.
חוסר מהימנות גרסת הנאשם: לעומת עדות המתלוננת, עדות הנאשם לא הותירה רושם אמין. להתרשמותי, גרסת הנאשם לפיה המתלוננת היא זו שיזמה ניסיון למגע מיני באופן זה שהיא נכנסה בעקבותיו למקלחת והתפשטה, ועקב זאת הוא יצא, התלבש, שילם ועזב, היא גרסה לא סבירה, לא הגיונית ובכל מקרה, היא אינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות.
ראשית: כפי שהוכח במשפט באמצעות המסרונים, עובר ליום האירוע, הנאשם פנה אל המתלוננת ובירר עמה דבר האפשרות שהעיסוי יכלול מגע מיני, ולכל הפחות "נשיקות". המסרונים אינם במחלוקת. גרסתו החדשה של הנאשם במשפט ולפיה הוא רק בירר מאחר והוא אדם דתי, לא מצאתי בה ממש. אעיר תחילה כי בחקירתו במשטרה, לדבריו שם: "שלחתי לה הודעה שאני דתי ולא צריך זיון רק מסג'" (ש' 6-5). ברם, תוכן המסרונים אינו מעיד על הודעה בדבר דתִיוּת הנאשם, ולבטח לא על שאלה אינפורמטיבית תמימה מצדו כדי לוודא מראש שהטיפול אינו כולל מגע מיני. השאלות היו נועזות וישירות תוך הבעת רצון מצדו. לאחר שהמתלוננת השיבה בצורה החלטית "פעם אחרונה שאתה שואל אותי שאלות כאלה", הוא שלח לה מיד את התנצלותו.
שנית: הנאשם שב בעדותו לפניי על טענתו והדגיש כי הוא אדם דתי (ע' 58 ו-ע' 61) ומטעם זה שלח את המסרונים האמורים. ברם, לא ברור די-הצורך כיצד דתִיוּת זו אליה הוא טוען, עולה בקנה אחד עם התנהגותו, בכלל זה, העובדה לפיה הוא הסכים כי יבקר בחורה צעירה לבדה בדירתה, כי זו תעסה אותו בגוף כשהוא עירום למעט מגבת לבנה וכי יתקלח בדירתה.
שלישית: בעדותו לפניי, כאמור, אישר הנאשם כי זולת המסרון הראשון שנשלח למתלוננת מהטלפון שלו (לשיטתו נכתב על-ידי החבר), כל יתר המסרונים, לרבות בעלי התוכן המיני, נכתבו על-ידו. ברם, כמסתבר מהודעתו במשטרה, קיימת סתירה בדבריו. אז, עת נשאל לעניין מסרונים אלה, הוא ניסה להרחיק את עצמו מהם ולטעון כי ייתכן והחבר כתב את זה (ע' 3 בהודעה).
רביעית: כעולה מעדות הנאשם לפניי, המתלוננת היא זו שנכנסה למקלחת והתפשטה, דבר שהביא אותו לצאת משם מיידית. עוד הוא העיד כי המתלוננת ביקשה ממנו תחילה 250 ₪ חרף הסיכום על 150 ₪. בנסיבות אלו, אם נאמץ את טענות הנאשם, הרי מתחייבת המסקנה לפיה המתלוננת התנהגה כלפיו בצורה פוגענית ולא הגונה. הדברים יפים שבעתיים שעה שלדבריו הוא כבר "הודיע" לה מקודם שהוא אדם דתי. ברם, מעיון במסרונים מיום האירוע, עולה כי לאחר האירוע (בשעה 22:08), שלח הנאשם מסרון למתלוננת לפיו: "במית תודה רבה על מסאז". לא מצאתי כל הסבר הגיוני כיצד "תודה" זו יכולה לדור יחד עם תיאור הדברים שהוא העלה ביחס למה שקרה בדירתה.
חמישית (הטופס): המתלוננת אישרה כי הנוסח של הטופס היא מכירה אותו היטב כמו את כף היד שלה (ש' 10-9, ע' 30). הוא נועד בעיקר כדי להכיר את הלקוח בהיבט הבריאותי, ובפרט, אם היו לו כאבי גב. הטופס מולא על-ידי המתלוננת לפי נתונים שמסר לה הנאשם, שכן לדבריה נוכח קושי שפה אצלו הוא מסר את הפרטים וחתם עליו (ש' 4-2, ע' 31). הנאשם אינו חולק על כך (ע' 65). בשולי נושא זה יצוין כי על הקושי השפתי, ניתן ללמוד גם מריבוי טעויות ההגהה במסרונים כפי שצוטטו לעיל.
לענייננו, למעשה לפנינו שני תשריטים אפשריים: הטופס מוּלא על-ידי המתלוננת לפי פרטים שמסר לה הנאשם; המתלוננת מילאה פרטים מהראש שלה הכל במסגרת העלילה שרקמה כדי לסחוט אותו. כבר כאן יצוין כי האפשרות השנייה בלתי סבירה ונותרת רק הראשונה. במה הדברים אמורים.
מעיון בטופס עולה כי בכל הנוגע לפרטים המזהים, זולת השם הפרטי ומספר הטלפון של הנאשם (פרטים שהמתלוננת יכלה לוודא בקלות מול החבר), כל יתר הפרטים אינם נכונים. מעיון מדוקדק בטופס זה, עולה פרט מעניין – מספר ת"ז של הנאשם. המספר הרשום על-גבי הטופס (בן 9 ספרות) הוא "XXXXX7723", בעוד מספר הזהות האמתי של הנאשם הוא: "2721XXXXX" . 5 הספרות שהוסתרו ב-X בהכרעת דין זו מפאת צנעת הפרט, הן זהות!. כאן ישאל השואל מה ההסתברות שהמתלוננת הצליחה לזהות במדויק את חמשת הספרות הראשונות של מספר ת"ז של הנאשם. אם לא די בכך, איזה אינטרס יש למתלוננת למלא פרטים לא מדויקים. מכאן, מתחייבת המסקנה לפיה, כטענת המתלוננת, הנאשם עצמו מסר לה פרטים מזהים שאינם נכונים (שם משפחה, מספר זהות, תאריך לידה) מתוך רצון להסוות או לטשטש את זהותו. קושי זה בהתנהלות הנאשם יש בו אף הוא לכרסם במהימנות גרסתו.
שישית: אין מחלוקת שהמתלוננת הייתה בקשר זוגי עם חברו של הנאשם. אין מחלוקת כי יום עובר לכן היא השיבה בשלילה מוחלטת לאפשרות קיום יחסי מין או אף נשיקות במהלך העיסוי. אין מחלוקת גם כי העיסוי נמשך 45 דקות ולא היו בו נגיעות מיניות כלשהן, לבטח לא מצדה. המתלוננת העידה כי גם בהיבט האתיקה המקצועית (ע' 30), אין אפשרות לקיום יחסים במסגרת טיפול כאמור. כל העובדות הללו משמיטות את הקרקע תחת גרסת הנאשם לפיה המתלוננת היא זו שנכנסה למקלחת והתפשטה.
לפי סעיף 348 בחוק העונשין:
"(א) העושה מעשה מגונה באדם באחת הנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(2) עד (5), בשינויים המחוייבים, דינו – מאסר שבע שנים.
(ב) העושה מעשה מגונה באדם באחת הנסיבות המנויות בסעיף 345(ב)(1) עד (5), בשינויים המחוייבים, דינו – מאסר עשר שנים.
(ג) העושה מעשה מגונה באדם בלא הסכמתו, אך שלא בנסיבות כאמור בסעיפים קטנים (א), (ב) או (ג1), דינו – מאסר שלוש שנים.
(ג1) נעברה עבירה לפי סעיף קטן (ג) תוך שימוש בכוח או הפעלת אמצעי לחץ אחרים, או תוך איום באחד מאלה, כלפי האדם או כלפי זולתו, דינו של עובר העבירה – מאסר שבע שנים.
…"
"מעשה מגונה" מוגדר בסעיף 348(ו) בחוק העונשין כ-"מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים".
היסוד העובדתי לעבירה זו נבחן לפי מבחן אובייקטיבי. מבחן זה שואל כיצד בנסיבות העניין היו מתפרשׁים המעשים והאמירות לאדם סביר שמתבונן מן הצד (ע"פ 2326/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (15.3.2012); ע"פ 6001/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (12.5.2013); ע"פ 5808/14 פלוני נ' מדינת ישראל (7.10.2015)). בע"פ 616/83 פליישמן נ' מדינת ישראל, לט(1) 449, 458 (1985), נקבע שמעשה מגונה הוא מעשה שיש בו על-פניו "אלמנט של מיניות גלויה, ואשר לפי אמות מידה אוביקטיביות של מתבונן מן הצד, של אדם הממוצע, ייחשב לא הגון, לא מוסרי, לא צנוע".
אשר ליסוד הנפשי לעבירה, נדרש כאמור, כי המעשה נעשה במטרה ל-"גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים". היסוד הנפשי יכול שיילמד מעצם המעשה, ואולם גם בנסיבות שבהן בולט האופי המגונה של המעשה, חייבת שתהיה קביעה פוזיטיבית בהכרעת הדין כי עושה המעשה התכוון להשיג אחת משלוש המטרות המנויות בחוק העונשין (ע"פ 6255/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 168, 179 (2004); בע"פ 9603/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (27.9.2011)). חשוב לציין, כפי שנקבע בפסיקה, כי תכלית ההגנה של עבירה זו פורשת את כנפיה על הגנת הכבוד, הפרטיות והצנעה של הקורבן (עניין פלוני לעיל, פסקה 14; ע"פ 6269/99 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 496, 507 (2001)).
משם לכאן. כפי שהוכח במשפט, הנאשם הצמיד בכוח הזרוע את המתלוננת אליו (לפת אותה מצווארה) בזמן שהוא עירום ונמצא במקלחת. לא מצאתי כל הסבר הגיוני להתנהגות זו מלבד פגיעה מינית מובהקת שבוצעה על-ידו כלפיה. במאבק הפיזי להשתחרר מאחיזתו, לא הצליחה המתלוננת בכך עד אשר נתנה לו מכּה באשכיו. התנהגות הנאשם אם כן, היא בגדר מעשה מגונה בכוח.
אשר לאי-ביצוע עימות בין המתלוננת לנאשם: לא מצאתי בו פגם בר-משמעות. כזכור, המתלוננת הסכימה לביצוע עימות כזה (ש' 30-28, ע' 38). בסוף זה לא בוצע. חקירת הנאשם במשטרה נוכח אי-התייצבותו לחקירה, התקיימה בחודש 06/2020. ובכן, עימות בתיקי עבירות מין הוא פעולת חקירה שגורה, אך אין חובה בדין לקיימה. במקרה לפנינו, על-יסוד החומר שהונח לפניי, סבורני כי די בראיות שהוצגו, בפרט ביחס למהימנות ועקביות גרעין גרסת המתלוננת, על מנת לבסס את המסקנה לפיה אי-קיום עימות בנסיבות העניין לא מהווה מחדל חקירתי בר-משמעות (ראו והשוו: עפ 6359/12 יעקב בלוי נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (27.11.2013); ת"פ (שלום י-ם) 19621-03-20 מדינת ישראל נ' מרעי, פסקה 68 (24.11.2021) – ערעור עליו לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 2.1.2023 (ע"פ 47567-10-22 מרעי נ' מדינת ישראל (2.1.2023)).
גם תזת ההגנה לפיה המתלוננת התייעצה ומסרה אי-אמת, כך שקיים מניע זר מאחורי תלונתה, לא מצאתי בה ממש. ראשית: לוּ נניח שהמתלוננת אכן רצתה להעליל סיפור בדיה כנגד הנאשם, הרי גם היא מודעת כי בסופו של יום מדובר ב"מילה מול מילה" (ש' 26, ע' 40). כי אז סביר ביותר שהיא הייתה מתארת סיפור פשוט בהרבה מזה שהיא תיארה, פחות פרטים ופחות עלילות, ולוּ על מנת שלא להסתבך באמרת אי-אמת בבית המשפט. התיאור של המתלוננת במשפט, כאמור, הוא רווי פרטים ותיאורים. שנית: לוּ נניח שמניעי המתלוננת היו רק כספיים, יתהה התוהה מדוע קראה למשטרה מיד כשעזב הנאשם את הדירה (היא אף התקשרה למוקד לראשונה בעודו בדירתה!) וממילא לא פנתה אליו בדרישת "סחיטה" כלשהי. שלישית: גם אם המתלוננת קיבלה ייעוץ משפטי לבירור זכויותיה האזרחיות בגין פגיעתה המינית, מדובר בצעד לגיטימי לחלוטין שלא נפל בו כל רבב.
אשר לטעות בנוסח החשד שהוטח לפני הנאשם בפתח חקירתו במשטרה, מסתבר כי הוטח לפניו חשד לביצוע מעשה מגונה בפומבי. בנוסף, לא הוטח לפניו שזה היה בכוח (מה שהופיע לימים בכתב האישום). השוטרת הריס הודתה כי נפלו טעויות בנדון. ברם, לא מצאתי באלו משום פגם של ממש בחקירה. ראשית: החשד שהוטח (לרבות שאלות ההמשך בגוף החקירה) מלמדות כי מה שנחקר זה אותו אירוע נשוא האישום על גרעין פרטיו. שנית: הנאשם נשאל והשיב בפירוט על שאלות החוקר, ולא רק. הנאשם נשאל גם במשפט והשיב על השאלות שהוטחו לפניו. לא התרשמתי כי היו סוגיות שהפתיעו את ההגנה. כך, שלא נראה כי נגרם לנאשם עיוות דין עקב טעויות אלו. שלישית: צודקת המאשימה בטענתה לפיה רשות התביעה שמופקדת על למידת חומר החקירה וההחלטה אם להעמיד לדין, אינה כבולה לחשד שהוטח לפני הנאשם. נזכיר את המובן מאליו, חקירה מטבעה נועדה לאיסוף ראיות ולברר את האמת, כך שאין כל הכרח כי היא תסתיים באותן עבירות שבהן היא התחילה.
אשר לטענות המאשימה לפיהן הנאשם התחמק מחקירה, לאחר שנתתי את דעתי למכלול החומר הקיים בתיק, לא מצאתי לקבל. אכן, מעדות השוטרת האריס וגם מהמזכרים שהציגה עולה כי היא ניסתה מספר פעמים לזמנו טלפונית לחקירה וזה לא צלח. לא התרשמתי שהנאשם עשה כּן מתוך כוונה לחמוק מחקירה. כפי שעולה מעדותה, לעתים הוא צלצל בחוזר (ש׳ 22-17, ע׳ 40). בנוסף, אין מחלוקת כי עת השוטר מהדי יצר עמו קשר הוא התייצב לחקירה. מכל מקום, במשפט, הנאשם התייצב לכל הדיונים ולא גרם לעיכובים.
תוצאה
לאור האמור אני קובע בזאת שהנאשם ביצע את המיוחס לו בכתב האישום ומרשיע אותו בביצוע מעשה מגונה בכוח, עבירה לפי סעיף 348 (ג1) בחוק העונשין.
הערה: הכרעת הדין ניתנה בדלתיים סגורות ביום 17.7.2023.
ניתנה היום, ו' כסלו תשפ"ד, 19 נובמבר 2023, במעמד הצדדים
