לפני
כבוד השופטת, סגנית הנשיא ענת חולתא
בעניין:
מדינת ישראל-פמ"ד
ע"י ב"כ עוה"ד גל אוסטריאק
המאשימה
נגד
פלוני-בעצמו
ע"י ב"כ עוה"ד נועם בונדר
הנאשם
הכרעת דין
(עותק מותר בפירסום בהתאם לבקשת ההגנה והסכמת המאשימה מתאריך 12.5.24)
החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק מהאישום המיוחס לו בכתב האישום.
רקע:
נגד הנאשם הוגש ביום 23.12.2021 כתב אישום המייחס לו עבירת מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
על פי כתב האישום, בין הנאשם ל- ש.ד (המתלוננת) אין היכרות מוקדמת.
בתאריך ה-6.7.2021, סמוך לשעה 10:55 XXXX, בעודו נוסע הנאשם ברכבו, רואה כי המתלוננת מבקשת לעצור טרמפ והציע להסיע אותה למקום חפצה.
המתלוננת נכנסה לרכב והתיישבה במושב הקדמי, סמוך לנאשם. בעוד הנאשם נהג ברכבו לכיוון מחוז חפשה של המתלוננת, הניח את ידו הימנית על הירך של המתלוננת והחל ללטף את ירכה, כשהוא מרים את שולי שמלתה במעלה הירך ומלטף את הירך וזאת עשה הנאשם לשם גירוי, ביזוי או סיפוק מיניים.
משכך, המתלוננת קפאה במקום ולא הגיבה למעשי הנאשם, אשר המשיך ללטף את הירך ובהמשך תפס את סנטרה של המתלוננת. מיד ובסמוך לאחר מכן ביקשה המתלוננת מהנאשם שיעצור את הרכב. הנאשם עצר את רכבו וניסה לנשק את המתלוננת בפניה וזאת לשם גירוי ביזוי או סיפוק מיני.
המתלוננת הדפה את הנאשם ויצאה מהרכב.
מהלך המשפט:
בתאריך 09.05.2022 נמסרה תשובת הנאשם לכתב האישום.
ביחס לסעיף 1, הנאשם אישר שאין היכרות מוקדמת בינו ובין המתלוננת , ואולם לטענתו כחודש לפני האירוע, לקח את המתלוננת וחברות נוספות שלה "טרמפ" XXXX.
הנאשם אישר את סעיפים 2-3 בפרק העובדות.
הנאשם כפר בסעיף 4. לטענת הנאשם, טפח קלות על ירכה של המתלוננת פעם אחת כשנכנסה לרכב, ואמר לה "מה נשמע" וזאת על רקע המפגש הקודם עימה. זאת, כמעין אמירת שלום. נטען, כי המטרה לא הייתה מינית. הנאשם הכחיש מגע חוזר, ליטוף, הרמת השמלה.
הנאשם כפר במיוחס לו בסעיף 5.
ביחס לסעיף 6 הנאשם כפר וטען, כי כאשר המתלוננת אמרה לו שהגיעו ליעדה ביקשה ממנו לעצור והוא עצר. הנאשם כפר בכך שניסה לנשק את המתלוננת.
בתאריך 26.10.2022 נשמעה עדות המתלוננת, ע"ת 1.
המתלוננת שירתה במועד הרלוונטי XXXX והתגוררה בXXXX. המתלוננת תיארה את האירוע בעדותה הראשית: במועד האירוע הייתה צריכה להגיע "לעשות לק ג'ל" בXXXX. בשל ליקויים בתחבורה הציבורית עצרה "טרמפ" ועלתה לרכבו של הנאשם, לאחר שיח קצר ביניהם. XXXX. לדברי המתלוננת, מדובר בנסיעה קצרה של 4-5 דקות ובמהלכה "הוא ביד שמאל הוא החזיק את ההגה כי נסענו, ביד ימין הוא הניח את היד שלו על רגל שמאל שלי והייתי עם שמלה קצת מעל הברך והוא כאילו טיפה הרים אותה ושפשף כזה את הרגל ואז פשוט כאילו, פשוט קפאתי, כאילו לא ידעתי איך להגיב" (ע' 8, ש' 1-4). בהמשך, תוך כדי הנסיעה, כשידו האחת על ההגה, בידו השנייה "תפס לי כזה את הפנים, גם כאילו לא להרבה זמן כי תוך כדי זה היה כאילו נסיעה". (ע' 8, ש' 6-7; הודגמה החזקה של הפנים בחלק התחתון בשני צדי הלסת). לדבריה, הייתה "קפואה" ולא הגיבה ולאחר מכן אמרה לנאשם "זהו זה פה" (ע' 8, ש' 14) למרות שזה היה קצת רחוק מהכתובת "עצרנו את הרכב ואז הוא הסתובב אלי כדי לנשק אותי…" (ע' 8, ש' 14-16); "הפנים שלו היו מולי ואז פשוט הזזתי אותו, יצאתי, פשוט יצאתי מהרכב כאילו והתחלתי להתקדם מהר והוא נסע" (ע' 8, ש' 18-19); "הוא הסתובב, הוא ישב וזה כשהרכב עמד ועצר, הוא הסתובב אלי והפנים שלו היו מול הפנים שלי ממש" (ע' 10, ש' 5-6); "הוא ישב והוא הסתובב אלי והוא… את הגוף שלו לכיווני והפנים שלו היו בערך פה". (ע' 10, ש' 12; הודגם מרחק של מספר סנטימטרים מפניה של המתלוננת).
לגבי נסיבות הגשת התלונה במשטרה המתלוננת העידה שבאותה תקופה "…היו הרבה מקרים של הטרדות וכל העניינים האלה בXXXX…" (ע' 10, ש 16-17). לדבריה, האירוע היה בסביבות השעה 11 בבוקר והיא ישבה עם חברותיה מחוץ לדירה וברחוב הסתובבו ניידות משטרה. "…ואז הייתה ניידת שעצרה לידנו ואז היא שאלה תגידו, במקרה כאילו עברתם איזו הטרדה בזמן האחרון?" (ע' 10, ש' 18-19) ואז "…חברה שהייתה איתי התחילה לספר שבדיוק הבוקר היה כך וכך ואז הם אמרו אז תבואו איתנו לתחנת משטרה של XXXX להגיש תלונה…" (ע' 10, ש' 21-22). לדברי המתלוננת, בעת שהיו בדרך לתחנה בתוך הניידת נאמר להן שכרגע אין חוקר תורן שיוכל לקבל אותן ושיגיעו מחר. לדברי המתלוננת, באותו הערב דיווחה XXXX ולמחרת היא והרכזת נסעו לתחנה והיא מסרה עדות.
המתלוננת הסבירה, שחברתה השיבה לשוטרים שפנו אליהם, כי היא סיפרה לחברה שלה על האירוע שהתרחש באותו הבוקר, שהן חברות טובות והיו יחד במשמרת ערב לאחר האירוע שאירע [כלומר, לאחר המפגש עם השוטרים, ע.ח.].
יצוין כבר כעת, כי בחקירה הנגדית המתלוננת השיבה לשאלות ב"כ הנאשם [דאז] באופן קצר ולאקוני והשיבה "לא זוכרת" לשאלות רבות ושונות – הן ביחס לאירוע עצמו והן ביחס לנסיבות סובבות.
המתלוננת הסבירה, שגרה בדירה בXXXX יחד עם XXXX ובסה"כ מתגוררות XXXX. המתלוננת חזרה על כך, שהבנות נוהגות לנסוע בטרמפים לכל מקום אליו היו צריכות להגיע בשל תחבורה ציבורית לקויה.
המתלוננת לא שללה שנסעה בעבר בטרמפ עם חברות לבאר-שבע ואף מסרה שסביר שזה קרה, אך לא זכרה מקרה ספציפי ולא זכרה את הנאשם מטרמפ קודם.
הוצע למתלוננת, שהעובדה שעלתה על הטרמפ עם הנאשם לאחר שיחה איתו, תומכת בגרסת הנאשם מלכתחילה, שיש להם היכרות מוקדמת: "ש: פוגש אותך אדם זר ברחוב, את זיהית שהוא בדואי, את אמרת שהיה לו מבטא ואומר לך את הדברים האלה, שהוא יודע שאני XXXX, שאני עושה שם XXXX ושאני נמצאת שמה עם XXXX אוקי? אדם זר לחלוטין, אני לא מאשימה אותך עכשיו למה עלית, אל תיכנסי לעמדת מגננה למה עלית על הטרמפ הזה, אני שואלת אותך משהו אחר, הוא מוסר סיפור, הוא אומר אני מכיר אותה היא בXXXX, אני גם יודע שפה הדירה שלה עם שאר הבנות כי אני כבר עשיתי את המסלול הזה בעבר, כי לקחתי אותה XXXX, הבאתי אותה לדירה לאסוף עוד חברה ונסענו לתחנה המרכזית XXXX אוקי? אני שואלת אותך שוב, הגרסה שלו מאוד ברורה והיא מתיישבת עם מה שאת אומרת שכשהוא פוגש אותך הוא אומר לך אני יודע מי את, את XXXX ואת גרה פה, הוא יודע את הנתונים האלה, איך הוא ידע את הכל? (עמ' 17 משורה 7).
המתלוננת השיבה: "אני לא יודעת" ו "אני לא זוכרת.".
המתלוננת נשאלה בהמשך לגבי תוכן השיחה עם הנאשם, לרבות העובדה שהנאשם ידע כבר כשעצר את הטרמפ ועוד בטרם עלתה למכונית, שהיא XXXX ומתגוררת בXXXX. המתלוננת השיבה שאינה זוכרת את תוכן השיחה במדויק אך אישרה: "זה היה לפני שעליתי. אתן הבנות אתן גרות פה וזה, הוא הראה שהוא מכיר ויודע מי אנחנו." (ע' 18, ש' 11-16).
המתלוננת דחתה את האפשרות, שהנאשם רק טפח לה על הירך להיכרות. עם זאת, תיארה שהשמלה שלה זזה תוך כדי תנועת השפשוף, ולא שהנאשם הרים את השמלה. המתלוננת לא זכרה כמה תנועות כאלה נעשו: "הוא לא הניח, הוא שפשף לי את הרגל והרים מעט את השמלה". (ע' 18, ש' 20-24); "תוך כדי השפשוף הוא הרים את השמלה. ש. הרים את השמלה או שהשמלה זזה? ת. לא, השמלה זזה עם תנועת השפשוף.
ש. אוקי ובעצם מה שאת אומרת מבחינתי זה לא היה טפיחה, זה היה שפשוף אחורה וקדימה. כמה שפשופים כאלה נעשו? ת. אני לא זוכרת. (ע' 19, ש' 8-15).
המתלוננת לא ידעה להשיב לשאלות לגבי הכוונת הנאשם ליעד הנסיעה שלה והשיבה שאינה זוכרת מה התרחש כמעט לכל שאלה בנושא. המתלוננת גם לא ידעה להשיב לשאלה לגבי האופן בו התנהל השיח עם הנאשם במהלך הנסיעה הקצרה, בהינתן עדותה שהייתה "קפואה" ולא הגיבה "אני לא זוכרת". (ע' 21, ש' 11-14).
המתלוננת חזרה על כך, שבאותו היום פנתה אליהם ניידת משטרה והיא וחברתה נשאלו "עברתם לאחרונה איזושהי הטרדה או משהו, משהו כזה" המתלוננת מסרה שהיא עצמה לא השיבה לשאלה אלא חברתה שהייתה לידה והשיבה במקומה: "ואז אני… נלחצתי וחברה שלי שהייתה איתי התחילה להגיד להם כן בדיוק היום חברה שלי שהיא איתי ואז הם אמרו אז בואו ניסע כאילו להגיש תלונה במשטרה ואז בסוף הם אמרו לנו שיש שוטר תורן אחד ויש לו עכשיו הרבה דברים אז שנבוא אחר כך". (ע' משורה 22).
לבקשת ההגנה המתלוננת מסרה את שמה של החברה. נמסר על ידי הצדדים, כי פרט זה בתיאור המתלוננת, לגבי המפגש עם השוטרים יום קודם ונוכחות החברה לא נמצא בחומר הראיות, אלא הובא לידיעת ההגנה בבוקר הדיון לאחר שנמסר על ידי המתלוננת בעת הכנתה לעדות.
המתלוננת חזרה שוב על תיאור המפגש עם השוטרים: "הסתובבו הרבה ניידות ואז עצרה לידינו ניידת כי היינו ממש ברחוב ושאלה האם במקרה שמעתן, ראיתן, הייתה לכן איזו הטרדה או משהו בזמן האחרון…. ליד הדירה היינו… … … ת. שאלו אותנו על הטרדות וכזה כי היו המון תלונות באותה תקופה". (ע' 26, ש' 16-25). בהמשך הבהירה, שהיא עצמה לא ידעה על מקרי הטרדות שהיו. כמו כן הבהירה, שהחברה שלה השיבה במקומה והיא עצמה הייתה בלחץ, לא יכלה לדבר "וגם לא רציתי לספר את זה…. ת. חברה שלי התחילה להגיד להם. ש. אז את בכלל לא רצית לספר. ת. נכון" (ע' 28, ש' 7-23).
בשלב זה הפנתה ההגנה את המתלוננת לכך, שבחקירתה במשטרה נשאלה במפורש למה הגיעה רק היום ולמה לא באה אתמול. המתלוננת לא זכרה מה השיבה לשאלה "אני לא זוכרת". (ע' 30, ש' 12-15) ובהמשך אישרה שהשיבה, שהיא לא הייתה מעוניינת לדווח "אני לא רציתי מלכתחילה ללכת, בגלל מה שקרה הלכתי, זה מה שעניתי למה לא הלכתי, כי לא רציתי ללכת.
ש. אז מה שכנע אותך כן ללכת? לא רצית לדווח… ת. כי המשטרה הגיעה ואז נוצר מצב שהתחלנו להגיד להם שכן קרה מצב והם אמרו לנו ללכת למשטרה, אז אמרתי אה אוקי, אז אולי כן נלך, זה מה שקרה, זה מה שהיה" ולא ידעה להסביר למה לא מסרה בחקירה את מה שסיפרה כעת – שניידת פנתה אליהם, והביאה אותה ואז אמרו לה לבוא מחר.
הוצע למתלוננת, שלולא נשאלה על ידי שוטרים על הטרדות מצד בדואים לא הייתה בכלל מעלה את התלונה והשיבה: "אני לא יודעת". (ע' 31, ש' 15-24).
המתלוננת מסרה, שביום האירוע הנאשם חבש כובע מצחייה, והמצחייה הייתה קדימה (עמ' 32 משורה 12) ולשאלה האם בעת שהנאשם קירב את פניו אליה המצחייה פגעה לה בפנים השיבה "אני לא זוכרת" (עמ' 32 משורה 16), אך עמדה על דעתה שהמעשה נעשה. בהמשך, לשאלה מפורשת האם הנאשם תפס לה את הפנים וסובב השיבה בשלילה: "לא הוא לא תפס את הפנים, הוא הסתובב ובא לנשק אותי…. … …ש. אני שואלת אם יכול להיות שזה בסך הכל, הוא תכנן לתת לך נשיקה בלחי כי הוא מכיר אותך מנסיעה קודמת ורצה לאחל לך יום טוב, שתלכי לדרכך עם נשיקה.ת. לא. לא.ש. לא, את מתעקשת שהוא עם כובע המצחייה היה ממש מרחק נגיעה מהפנים שלך עם השפתיים, כשהפנים שלך ושלו אחד מול השני, כשאת יושבת עם הפנים לכיוון הנסיעה, זה התיאור?ת. כן, הוא בא אלי, היה מולי ובא לנשק אותי". (ע' 33, ש' 13-25).
בחקירה החוזרת המתלוננת הסבירה למה לא רצתה לדווח על המקרה וזאת מכיוון שהיא חשה אשמה על כך שעלתה על טרמפ: "…קודם כל אני עליתי על טרמפ אז בהתחלה חשבתי שבגלל שאני עליתי על טרמפ אז אני אשמה במה שקרה, כאילו זאת בעיה שלי שעליתי על טרמפ וכל מה שקרה ובגלל זה לא רציתי ללכת ולספר את מה שקרה, כי הייתי בטוחה שאני אשמה ואז כשבאה המשטרה והם התחילו לשאול אז חברה שלי התחילה לספר והם אמרו לנו תלכו למשטרה, אז כבר אמרתי טוב אני אלך, אבל בהתחלה חשבתי שאני אשמה ובגלל שעליתי על טרמפ ובגלל שאני ישבתי מקדימה". (ע' 34, ש' 16-22).
כמו כן התייחסה לאפשרות שבגלל השמועות על הטרדות מיניות בXXXX השליכה את מה ששמעה על האירוע ברכב עם הנאשם. המתלוננת דחתה אפשרות זו: "ממש לא. מה שהיה באוטו זה היה מבחינתי הטרדה ולא בגלל ששמעתי ככה וככה וככה, זה דברים שקורים בעולם זה לא קשור, זה מקרה ספציפי שלי." (ע' 35, ש' 5-10).
בשל המידע החדש שהתגלה בבוקר הדיון בנוגע לנסיבות הגשת התלונה, ביקשה ההגנה לחקור בחקירה נגדית את חוקר המשטרה, שבמקור ויתרו על חקירתו. עדותו נשמעה בתאריך 2.7.23 ונמסר, כי הוא גבה את התלונה וביצע פעולות נוספות לאיתור החשוד, איתור מצלמות וכן חקר את החשוד וערך עימות.
בחקירה הנגדית של החוקר חשפה ההגנה את בית המשפט לכך, שהנאשם נחקר בחשד למעשים מגונים בגין תלונה נוספת שאינה קשורה למתלוננת בתיק זה, ולא זוהה במסדר זיהוי על ידן [נ/1]. בית המשפט מבהיר כבר בשלב זה, לאור רמזים שעלו בעניין זה מצד ההגנה, כי לא הובאה ראיה כלשהי להיכרות או לקשר כלשהו בין המתלוננת בתיק זה ובין המתלוננות האחרות ואותו אירוע. הלכה למעשה, לראיה זו אין כל רלוונטיות לתיק שבפניי.
בנוגע לנסיבות הגעת המתלוננת לתחנה החוקר השיב, כי הוא ממונה בתחנה על חקירות מסוג זה ואישר שקיימת אפשרות לתאם מראש הגעת מתלוננים לתחנה והיו מעדכנים אותו על כך. במקרה זה, לא תואם עימו ולא עודכן שאמורה להגיע מתלוננת לתחנה. החוקר לא שלל אפשרות לכך שיגידו למתלונן שאין מי שיגבה ממנו אמרה כרגע ושיבוא למחרת "הכל יכול להיות" אבל במקרה זה אף אחד לא עדכן אותו. כשהמתלוננת הגיעה היה במשרד וקיבל אותה והמתלוננת לא סיפרה לו שהייתה בדרכה לתחנה אתמול (עמ' 4 משורה 32). החוקר גם לא ידע עם מי המתלוננת הגיעה לחקירה ולא שאל אותה מי מלווה אותה.
הנאשם העיד בבית המשפט באותו מועד, 2.7.2023.
הנאשם תיאר שהוא עבד באתר XXXX בסמוך XXXX באותה תקופה. לדבריו, פגש את המתלוננת פעם אחת לפני האירוע, כחודש קודם לכן: הוא הוזמן לתקן פיצוץ מים XXXX וכשיצא משם לקח את המתלוננת טרמפ XXXX, ולבקשתה נכנס לתוך XXXX ואסף חברה נוספת שלה "כשהיא באה אלי היא אמרה לי יש לי עוד חברה, אני רוצה לקחת אותה איתנו , אמרת, אפשר לקחת מה? אמרתי אין בעיה, אתם עולים גם היא, אין בעיה, ביחד ניקח אתכם, … אז הלכנו, נכנסתי לתוך XXXX, אספנו אותה ונסענו לXXXX תחנה מרכזית, הורדתי אותם שמה, האוטו שלי היה גבוה, היה קשה להם לרדת, ירדתי למטה, הורדתי להם את התיקים שלהם ואמרתי להם נסיעה טובה, אמרו לי תודה רבה תהיה בריא הכל טוב תודה והלכתי, לא היה לי קשר איתם ולא, ואין לי כלום איתם, אני רק עשיתי טובה, הקפצתי אותן בתחנה מרכזית והלכתי הביתה".
בפעם השנייה [האירוע נושא כתב האישום, ע.ח.] "הייתי עובד שם על יד הכביש אז ראיתי אותה שם עומדת, אני ראיתי שם עומדת, עושה טרמפ, כל היהודים עוברים אף אחד לא לקח אותה, היה השיא של החום, אז באתי וראיתי אותה, אני מכיר אותה, באתי עמדתי לידה, אמרתי לה תעלי אקפיץ אותך לאיפה את רוצה, עלתה איתי רק שעלתה עשיתי לה ככה על יד הברך, מה עניינים, מה נשמע? את מכירה אותי"?
הנאשם מסר, שחבש לראשו כובע של עבודה – כובע גדול רחב שוליים.
הנאשם פירט לגבי השיחה עם המתלוננת כשעלתה למכונית: "כשעלתה איתי ברכב, מה נשמע? מה עניינים? אמרתי לה את לא מכירה אותי?… … אמרתי אני הקפצתי אותך XXXX, את ועוד שתי חברות שלך, אה אמרה לי אז בסדר, מה איתך? הכל טוב? אמרתי לה, מה את עושה פה? אומרת אני הולכת לעשות ציפורניים. (עמ' 17, משורה 23). הנאשם הסביר, שמדובר בנסיעה של 4-5 דקות והוא נסע לפי הכוונתה של המתלוננת "היא אמרה לי שמאלה ימינה"
הנאשם הסביר: "אני אין לי ולה כלום, אחי , אני רק עשיתי לה טובה, עזרתי לה, לקחתי אותה, ראיתי כולם עוברים אף אחד לא לוקח אותה, ריחמתי ריחמתי עליה, לקחתי אותה עד הציפורניים וחזרתי לעבוד, אני לא רודף אחרי בנות וזה. אני לא מכיר אותה כאילו, אני עשיתי טובה לקחתי אותה עד הציפורניים והלכתי, אני מאיפה יודע, אמרתי נקפיץ אותה בפנים וחזרתי. ואני יש לי עבודה, יש לי פועלים עובדים שמה".
הנאשם הכחיש את המעשה המיוחס לו והבהיר, שרק טפח למתלוננת על הירך פעם אחת כשעלתה למכונית על רקע ההיכרות ביניהם: "אני כשעלתה איתי רק מה נשמע, מה עניינים, שזיהה אותי, עשיתי לה ככה בברך על הברך ככה ברגל , מה נשמע מה עניינים וזהו [הודגמה טפיחה על הירך] … … המשכנו לדבר, והיא כיוונה אותי שמאלה ימינה והמשכתי… פעם אחת עשיתי לה ככה וזהו".
הנאשם הדגיש, שגם בחקירה הכחיש את הדברים וגם בעימות, וביקש מהמתלוננת לא לשקר. הנאשם גם הכחיש שתפס אותה בסנטר או שרצה לנשק אותה: "… מה שאני אומר אני אומר את האמת, אני יש לי ילדים ויש לי בנות. אני אומר את האמת ואני לא פעם ראשונה לוקח טרמפ, תמיד לקחתי חיילים, לקחתי בנות, לקחת נשים, עזרתי עשיתי, אף פעם לא קרה לי דבר כזה… עמ' 18 משורה 1).
הנאשם נשאל מדוע לקראת סוף העימות התנצל בפני המתלוננת. הנאשם אישר את הדברים והסביר: "אני מתנצל למה אני בגלל שעשיתי ככה אני לא התכוונתי שאני אעשה לה את זה, אני לא כאילו התכוונתי שאני אזיק לה, או אעשה לה משהו, לילדה. לא עשיתי, לא עשיתי את זה, כאילו אני מכיר אותה, כאילו ראיתי אותה, עשיתי לה ככה וזהו, זה מה שאני מתנצל, מזה. אני לא התכוונתי שאני אעשה לה משהו שאני אקח אותה ואני יעשה לה ויתחיל לעשות לה לעשות, אני לא כזה בן-אדם… … אני מצטער שאני מתנצל שאני עשיתי כאילו ככה, אני אני מצטער על זה, שאני לא התכוונתי, זה לא כוונה, זה לא אני התכוונתי לעשות את זה, אני כאילו בגלל שאני מכיר אותה, עשיתי לה ככה ברגל וזהו, זה כוונה. אני לא מכיר, אני לא רציתי לעשות לה כלום או משהו, אני לא חס וחלילה לא בן-אדם כזה, אני בן 39 אני יש לי ילדים, יש לי אישה…. … אני אמרתי בגלל זה, אני מצטער בגלל, אני מצטער שעשיתי לה ככה, אני לא חשבתי שזה כאילו עושה לך כאילו אני הזקתי לך או משהו. (עמ' 19 מש' 11).
בחקירה הנגדית הנאשם נשאל איך ידע איפה גרות XXXX ולדבריו, המתלוננת סיפרה לו. הנאשם עומת עם אמרתו בחקירה, שם אמר שהוא ידע על כך מבנות שלקח בעבר בטרמפ. הנאשם קישר את הדבר לאירוע הקודם שבו אסף את המתלוננת וחברותיה: "…אני שלקחתי אותה XXXX, אמרה לי יש לי חברה איתנו, אנחנו גרים פה, יש לנו חברה קח אותנו, אנחנו, שתי בנות לקחתי XXXX, אז אמרו יש עוד 1, אולי תעשה טובה תיקח לנו אותה מהבית ומהבית שלנו, אנחנו גרות פה, קח אותנו XXXX תחנה מרכזית, אמרתי אין בעיה נכנסתי לשם, אמרה לי שאנחנו גרים פה ולקחתי אותם, אז ככה אני ידעתי שהם גרים פה". (עמ' 21 משורה 19). הנאשם מסר שהוא מרבה לקחת אנשים שמבקשים טרמפ ונוהג לקחת איתו כל מי שצריך הסעה או עזרה (עמ' 22 משורה 14).
הנאשם עמד על כך שהוא זכר את המתלוננת ואת הפנים שלה והוא בטוח שאותה לקח בטרמפ כחודש קודם לכן.
הנאשם מאשר את דבריו הקודמים, שכשהמתלוננת עלתה לרכבו נגע לה ברגל ולשאלה למה בכלל נגע בה, השיב: אני לא התכוונתי, אני בגלל שאני מכיר אותה עשתה לה ככה וזהו, אני, ואני מצטער אמרתי, ואני מצטער על זה שאני עשיתי את זה ואני לא מתכוון, לא מה כאילו לא מה, לא אני, לא כאילו עשיתי את זה בכוונה, אני אמרתי את זה, אני למה הצטערתי, אני הצטערתי, לא התכוונתי שאני אעשה להזיק לה או עושה לה משהו, אני חס וחלילה…" הנאשם שלל את האפשרות שאגב כך, הזיז למתלוננת את השמלה וגם שלל את האפשרות שאגב הנגיעה 'שפשף' לה את הרגל וחזר ותיאר טפיחה אחת. הנאשם שלל כוונה 'מינית' במעשיו: "…אני לא מסתכל על מעוניינת בי, לא מעוניינת בי, אני לא, אין לי ולה כלום, הילדה. אני סך הכל עשיתי טובה, לקחתי אותה, בגלל שאני לקחתי אותה XXXX פעם ראשונה, עשיתי לה ככה ברגל מה נשמע מה עניינים, זהו, זה הכוונה שלי, היא לא התכוונתי לקחת את הילדה ולעשות לה משהו, חס וחלילה, אני לא התכוונתי לזה בכלל ואני אמרתי שאני מצטער על זה שאני עשיתי כאילו ככה ואני לא התכוונתי, אני מתנצל מזה". (עמ' 25 משורה 4).
הנאשם הבהיר, שבעת שראה את המתלוננת עומדת בתחנה היה באתר העבודה מחוץ לרכבו, ואז החליט לקחת אותה ולהסיע אותה: "ראיתי אותה עומדת לקחתי אותה, כן, באתי בגלל שאני מכיר אותה, ראיתי אותה, לקחתי אותה, הקפצתי אותה לציפורניים וחזרתי לעבודה שלי, זה מה שקרה… … לקחתי אותה עד ציפורניים וחזרתי לעבודה שלי. אני רואה אותה מסכנה עומדת שעה, אף אחד לא עוצר לה, אני לא התכוונתי כאילו לעשות לה משהו…" והבהיר שהיה כעשרים מטר מהתחנה (עמ' 26, משורה 21).
לשאלה לגבי עדות המתלוננת שהמעשה שעשה גרם לה להיות קפואה הנאשם שלל את הדבר:"אני עשיתי לה ככה ולא הרגשתי שקפאה, היינו מדברים צוחקים בדרך, ומה נשמע, אמרתי לה מה עניינים מה את, עד עכשיו את משרתת שמה, את יודעת, התחלנו לדבר ככה, את עד עכשיו את שמה, אז את רואה אני אחרי חודש ראיתי אותך פה, אז הקפצתי אותך, והורדתי אותך שמה בציפורניים וזהו, הלכתי זהו".
הנאשם שלל את האפשרות שכיוון שהמתלוננת לא התנגדה לו ולא הזיזה את היד פירש את הדבר כאילו היא מעוניינת בו והמשיך ללטף אותה, ועמד על כך שאמר את האמת (עמ' 27 משורה 12).
ביחס לדברי ההתנצלות שהשמיע בסוף העימות חזר על דבריו: אני מתנצל בגלל שנגעתי לה ככה ברגל, אם היא מתלוננת על זה, היא עשתה תלונה בגלל שנגעתי לה ברגל". בשלב זה גם בית המשפט עימת את הנאשם עם דבריו בעימות, ועם תלונת המתלוננת בעימות והנאשם עמד על עדותו: "אני מצטער על לא על, כאילו, לא על כאילו אני עשיתי לה לנסות לנשק אותה וזה, אני בגלל, מצטער על זה שנגעתי לה ברגל, זה על זה אני מצטער" (עמ' 28 משורה 15). הנאשם מבהיר בהמשך, שהוא מודה שנגע ועל כך התנצל, אבל אין לראות בכך הודאה שלו על כל התלונה.
להשלמת התמונה הראייתית יצוין כי גם המסמך ת/5 שהוגש על ידי המאשימה נוכח המחלוקת שבין הצדדים לגבי אמרות המתלוננת על נסיבות הגשת התלונה: מדובר בתדפיס מהמערכת המשטרתית בדבר "איתור אדם" ושבו קיימת אינדיקציה לכך שפרטיה של המתלוננת הועלו במערכת המשטרתית בתאריך בו התרחש האירוע בשעות הערב (ולפני מועד מסירת התלונה במשטרה).
בית המשפט מציין כבר כעת, כי לא מדובר בראיה המוכיחה את עדות המתלוננת בבית המשפט בפרט זה (שכאמור, הועלה בפני המאשימה בבוקר העדות) אך הראיה אכן מהווה חיזוק נסיבתי לעדות זו – שמגעה הראשון של המתלוננת עם המשטרה לא התרחש רק ביום הגשת התלונה במשטרה אלא יום קודם לכן.
יובהר, כי בכל הנוגע לתיאור כולו של המתלוננת אין ראיה שלמה, וגם לאחר ארכה וחיפוש ממוקדים, בדיקה חוזרת של המאשימה לא העלתה דבר מלבד אותו מזכר ת/5.
בית המשפט מציין את הדבר באי נוחות, שלכאורה אמרה ראשונה של קורבן עבירה וקיומה של עדה נוספת, שנמסרו על ידי שוטרים באותו הערב לא תועדו באופן כלשהו וגם לא תועדה הזמנת המתלוננת לסור למשטרה למחרת היום.
בצד אי הנוחות מהתנהלות המשטרה בעניין זה, נותרת תחושת אי נוחות גם מהמתלוננת עצמה, שבעת שנשאלה בחקירתה שאלה מפורשת מדוע לא באה אתמול – לא מסרה את הדברים כפשוטם והאופן בו השיבה גרם בפועל לבלבול ולאי בהירות, התורמים את תרומתם לתוצאה הסופית של הזיכוי – גם אם אין בכך קביעה כלשהי לגבי היעדר מהימנות של המתלוננת בתוכן עדותה.
נשמעו סיכומי הצדדים במסגרתם עתרה המאשימה להרשיע את הנאשם בהתאם לגרעין הקשה וליבת עדות המתלוננת לגבי האירוע אשר התרחש במכונית, והסברים שנמסרו לגבי אי התאמות כאלה ואחרות. המאשימה מבקשת לדחות את עדות הנאשם כבלתי מהימנה ומפנה למה שלדעתה עולה כדי התפתחות ואי התאמות באמרותיו. כמו כן לדעת המאשימה התנצלות הנאשם בפני המתלוננת בתום העדות עולה כדי ראשית הודיה והסברו בעניין זה אינו סביר.
ההגנה סבורה כי גרסת הנאשם לאירועים עקבית, ישירה ופשוטה ומתיישבת עם הראיות הנוספות. לדעת ההגנה עולות מהראיות שהובאו בפני בית המשפט אפשרויות אחדות לאופן בו נולד התיק והתפתח. כן מפנה ההגנה לעדותה הלקונית ולמספר אי התאמות באמרות המתלוננת.
דיון והכרעה:
כאמור, לאחר בחינת הראיות וטענות הצדדים מצאתי כי נותר ספק, העולה כדי ספק סביר, באשמת הנאשם במיוחס לו.
מודגש, כי אין בהחלטה על זיכוי הנאשם משום קביעה בדבר חוסר מהימנות של המתלוננת. אף אין בכך כדי לאשר כי התנהגות הנאשם באירוע הייתה תקינה.
ייאמר באופן ברור, בית המשפט אינו קובע שהמתלוננת העלילה על הנאשם ובית המשפט קובע בתוקף, כי התנהגות הנאשם באירוע – גם על פי גרסתו הוא – הייתה לא ראויה ובלתי תקינה, אף שאינה עולה כדי מעשה עבירה פלילי.
עיקר הטעם לזיכוי הנאשם במקרה זה הוא, כי עדות המתלוננת בפניי לא הייתה בעלת תוכן, עומק ופרטים מספקים על מנת שניתן יהיה לקבוע מעבר לכל ספק סביר ממצאי עובדה, השוללים וסותרים את תזת ההגנה ואת עדות הנאשם.
מובהר, מהבחינה המשפטית, די בעדות יחידה של המתלוננת כדי להביא להרשעה. אין דרישה משפטית לתוספת ראייתית לעדותה של המתלוננת. מהבחינה הזו, עצם העובדה שמדובר בתיק המבוסס על "עדות מול עדות" או "מילה מול מילה" אינה מובילה למסקנה משפטית בדבר זיכוי. עם זאת, במקרה שבו ה"עדות" או ה"מילה" של המתלוננת מהווה עדות "רזה" מאד קשה מאד לבית המשפט להתרשם מן הדברים. במצב שכזה, גם אי התאמה קלה או 'לא מהותית' עשויה להסיט את נקודת ההכרעה במצב העובדתי.
יודגש, כשם שאין צורך בתוספת ראייתית על מנת להביא להרשעה במקרה של עדות יחידה כך גם עצם קיומה של תלונה או עדות על עבירה אין די בה באופן אוטומטי להביא להרשעה. על בית המשפט לבחון לעומק ולנתח את אותה "עדות" העומדת אל מול אותה "עדות" ולהשתכנע כי לא נותר ספק סביר באשמה.
בעניין זה כבר נכתב לא פעם, כי "די במתן אמון מלא ומפורש בגרסת הקרבן על מנת למלא אחר חובת ההנמקה ובלבד שמדובר בגרסה מוצקה ומפורטת דיה" ( ע"פ 5303/12 פלוני נ' מדינת ישראל, ההדגשה הוספה, ע.ח).
בעת מסירת העדות בבית המשפט ניתן היה להתרשם מאותו האמת בדבריה. המתלוננת הרשימה כאישה צעירה, עדינה, לעיתים מבוישת, שמסרה את דבריה בפשטות ובאופן ישיר. התיאור הפשוט, עד כדי דלות בפרטים לא אפשר לבית המשפט "לצייר" נרטיב עובדתי ברור המאפשר קביעת ממצאים ברורים.
המתלוננת לא זכרה או לא ידעה להשיב כמעט על אף פרט הנוגע לאירוע עצמו או לנסיבות הסובבות אותו.
ויודגש: בית המשפט אינו זוקף לחובת המתלוננת שכחה או אי ידיעה, בפרט בחלוף הזמן. בית המשפט אינו רואה בכך סימן לחוסר מהימנות. אך בסופו של יום, נותר סיפור רזה מדי מכדי לקבוע אשמה מעבר לכל ספק סביר.
לכך מתווספים קשיים, שכיום בדיעבד ניתן להבין, שהתנהלות אחרת ביום האירוע עשויה הייתה להוביל לפעולות חקירה שהיו יכולות להביא תמונה ראייתית מעובה יותר בפני בית המשפט. לא מדובר במחדל חקירה משפטי 'רגיל', שכן הדברים לא היו בפני המשטרה בשלב החקירה, אך הפרטים הנוספים שמסרה המתלוננת בבוקר עדותה, לו נמסרו במועד, יכולים היו להביא לעיבויה של החקירה ולשרת את בירור האמת בצורה טובה יותר.
גם לעניין זה, לא מדובר במקרה רגיל של מתלוננת שנזכרה באיחור בפרט כזה או אחר הקשור לאירוע – במישרין או בעקיפין. מדובר במקרה שבו המתלוננת, באופן בו השיבה לשאלת החוקר באמרתה לגבי עיתוי ההגעה למשטרה, מנעה מהמשטרה באופן אקטיבי (אם כי תם לב לחלוטין ובכך אין לבית המשפט כל ספק) מידע חשוב מאד, שהתגלה רק באיחור. מידע זה, לו נמסר בזמן, עשוי היה להוליד לפחות שתי ראיות חשובות: אמרת חברתה של המתלוננת אשר נטען כי שמעה ממנה על האירוע בסמוך מאד לאחר התרחשותו; מזכרי השוטרים אשר פגשו את המתלוננת ואת חברתה באותו הערב ויכולים היו לתעד אמרה מוקדמת יותר של המתלוננת.
במצב ראייתי רגיל, שני חוסרים אלה – משאינם עולים כדי 'מחדל חקירה' משפטי רגיל – לא היו בהכרח מובילים לתוצאה של זיכוי. אך על רקע העדות הבלתי מפורטת וחסרת הפרטים, חוסר זה מותיר תחושת אי נוחות רבה.
לכך יש לצרף גם אי התאמות מסוימות שלא קיבלו מענה בחומר הראיות ושלא ניתן להגדירו, כהצעת המאשימה, כפרטים טפלים שאינם בליבת האירוע.
האחד, עניינו 'הזזת השמלה' והשני, עניינו 'הזזת הפנים':
בעניין הראשון, בעדותה בבית המשפט המתלוננת למעשה לא אישרה את הטענה המנוסחת בכתב האישום בדבר הזזה אקטיבית ומכוונת של שמלתה וציינה כי הדבר נעשה אגב המגע ברגל ('שפשוף' הרגל כדבריה). כלומר מעדות המתלוננת עצמה בבית המשפט ניתן להבין כי ייתכן שגם לשיטתה מדובר בהסטה לא מכוונת של השמלה, אגב המגע המכוון ברגלה.
בעניין זה בית המשפט מציין, כי המתלוננת שללה את טענת הנאשם שנגע בירכה פעם אחת, וטענה שמדובר היה במספר פעמים אך לא ידעה להוסיף אף לא פרט אחד קטן נוסף בכמה פעמים מדובר או כמה זמן נמשך ה'שפשוף'.
בעניין השני, בחקירה הנגדית המתלוננת למעשה מסרה, שהנאשם לא אחז בפניה בשתי ידיו אלא הסתובב לעברה ו'בא לנשק אותה'. למעשה בכך חזרה בה מדבריה בעדות הראשית שם תיארה אחיזה בסנטר, כפי שטענה גם בחקירה וכפי שמיוחס לנאשם בכתב האישום.
בעניין זה, גם לאחר קריאה חוזרת של הדברים, בית המשפט מתקשה לצייר את התסריט המתואר באופן שאינו כולל מגע בפניה של המתלוננת כפי שיוחס מלכתחילה ואין בפניי תסריט עובדתי ברור ומוצק ממנו ניתן להסיק באופן אובייקטיבי את המסקנה שהנאשם 'ניסה לנשק' את המתלוננת.
לכך יש להוסיף, כי מלכתחילה המתלוננת נחקרה באופן לקוני גם במשטרה, ובאופן המתיישב היטב עם דבריה בעדותה שכלל לא הייתה מעוניינת בהגשת התלונה. כתוצאה מכך, אין אפשרות לבצע השלמה מניחה את הדעת לעדות גם מהאמרה עצמה, אף לא לייחס את הדברים לחלוף הזמן. אמרת המתלוננת הוגשה כראיית הגנה [נ/4].
ביחס לשני העניינים שפורטו לעיל – הזזת השמלה והזזת הפנים – יש להפנות לדברים כפי שנמסרו בתלונה.
ביחס לשמלה המתלוננת תיארה שלבשה "שמלה שהגיעה עד קצת מעל הברכיים" והנאשם "הניח את יד ימין שלו על הירך…מעל השמלה" ואז "הזיז את היד שלו כלפי מעלה ומשך את השמלה בליטוף כלפי מעלה". כלומר התיאור הוא תיאור של מעשה מכוון ומפורש. תיאור שונה וחמור יותר מכפי שנמסר בעדות.
בהמשך הסביר שקפאה במקום ובעניין זה התקשיתי למצוא בעדות המתלוננת בבית המשפט, אף שנשאלה במפורש, במה בא לידי ביטוי אותו "קיפאון" באותה נסיעה קצרה, שכן לא נסתרה עדות הנאשם שהמתלוננת כיוונה אותה בדרכה והנחתה אותו בנסיעה וכי הנאשם לא ידע מראש לאן היא צריכה להגיע. המתלוננת לא הצליחה לתת הסבר לדבר בבית המשפט.
בית המשפט מניח, כי מבחינה סובייקטיבית המתלוננת חשה 'קפואה', ובצדק. טפיחה על ירכה של המתלוננת, גם אם טפיחה בודדת, טפיחה שהנאשם מודה בה, היא מעשה פסול ומן הראוי לגנותו. הנאשם החליט, כי על רקע מפגש מקרי קודם בזמן טרמפ עם המתלוננת (שאולי טעה בזיהוי לגביו ואולי לא – זאת לא נדע), מותר לו לשלוח יד ולגעת בגופה של הבחורה הצעירה שישבה לצדו. מדובר בהתנהגות לא ראויה ופורצת גבולות, שעשויה בהחלט להבהיל ולהכניס ללחץ, ובית המשפט מאמין מאד למתלוננת שחשה נפגעת, נפלשת ומושפלת מהחירות הגופנית הזו שהנאשם הרשה לעצמו.
עם זאת, וכפי שעולה מהמכלול הראייתי, אותה תחושה מוצדקת ומובנת של המתלוננת נוכח התנהגותו הגסה של הנאשם, ככל הנראה לא באה לידי ביטוי חיצוני כלל, לא רק משום ש'קפאה' אלא משום שגם המשיכה בשיחה.
ה'אשם' בגין אי הבנת הסיטואציה, בגין אי הבירור של הסיטואציה – מוטל כל כולו על הנאשם ולא על המתלוננת. הנאשם הוא שפעל באופן בלתי מותאם, תוך פגיעה בכבודה של המתלוננת, במרחב הפיזי שלה ובתחושת המוגנות שלה. אך אין בכך כדי ליצור יש מאין ממצא עובדתי בדבר התנהגות ששידרה אי נוחות או העדר הסכמה (ולרבות 'קיפאון').
לעניין הזזת הפנים, נאמרו בחקירה דברים מפורשים: המתלוננת מתארת שהנאשם אחז בפניה עם ידו הימנית בסנטרה, בשלב בו הייתה עדיין קפואה, ולאחר שאמר לו שכאן היא צריכה לרדת, התקרב אליה עם פניו וניסה לנשק אותה בפה והיא יצאה מהרכב במהירות.
כאמור, בעניין זה, התיאור בעדות בבית המשפט בעת החקירה הנגדית היה מעט שונה.
במצב דברים של תיאור בלתי מפורט ודל בפרטים, אי ההתאמה הקלה הזו, אינה חסרת משקל.
גם בחקירה, המתלוננת לא נשאלה שאלות נוספות שהיו עשויות לספק לנו כיום, בחלוף הזמן, תיאור עשיר ומפורט יותר: המתלוננת לא נשאלה אם דיברה עם מישהו, עם מי הגיעה לתחנה, למה החליטה (לשיטתה) שכדאי להתלונן היום (לאחר שמסרה שאתמול לא חשבה להתלונן).
נוכח האמור לעיל, לא אוכל לייחס לאותה התנצלות בתום העימות את המשקל הראייתי הנכבד כטענת המאשימה. הסבר הנאשם בבית המשפט, כי התנצל על מה שעשה לאחר שהבין שגם בכך, גם אם בלי כוונה, פגע במתלוננת הוא הסבר סביר. לא זו בלבד, הוא הסבר מתבקש, שכן הנאשם, גם במעשה שעשה לפי שיטתו, פגע במתלוננת והתנהגותו זו היא התנהגות פסולה הראויה להתנצלות.
בסופו של דבר, בפני בית המשפט עומדת מתלוננת, שברור שחוותה אירוע בלתי נעים שהותיר את זכרו, מצדו של נאשם גס שנטל לעצמו חירות פיזית בלתי מותאמת אגב הסעה ברכב. כאמור, המעשה ראוי לכל גינוי. תחושת הפגיעה של המתלוננת מובנת ומוצדקת.
אך אין בפניי תשתית עובדתית מספקת המאפשרת לקבוע ממצא עובדתי מעבר לכל ספק בדבר מלוא התיאור העובדתי שבכתב האישום. קרי, שהמגע הבודד על ירך המתלוננת היה שפשוף שחזר על עצמו, שהנאשם הסיט את שמלתה של המתלוננת, שאחד בפניה או שניסה לנשקה. נותר ספק, גם אם דק, כי האירוע התרחש באופן דומה יותר לתיאור הנאשם מאשר לאופן שבו המתלוננת חוותה את האירוע, ובהעדר פרטים נוספים או ראיות נוספות, בית המשפט מחויב לזקוף ספק זה לזכות הנאשם.
המעשה העובדתי המתואר באמרות הנאשם, כבר מראשית החקירה, כשלעצמו, אף שהוא בלתי ראוי וראוי לגינוי, והותיר אצל המתלוננת תחושות קשות, אינו עולה מהבחינה המשפטית כדי עבירה של מעשה מגונה.
סוף דבר, אני מורה על זיכוי הנאשם מחמת הספק.
ניתנה היום, ו' שבט תשפ"ד, 16 ינואר 2024, במעמד הצדדים.
