בפני
כבוד השופט טרסי
כבוד השופט דרויאן-גמליאל
כבוד השופטת רוזנברג שיינרט
בעניין:
מדינת ישראל – פמ”מ
המאשימה
נגד
פלוני ע”י ב”כ עוה”ד לילך מאיר וולף ועוה”ד ענת יערי
הנאשם
הכרעת דין
הנאשם עומד לדין בגין ניסיון לרצח, עבירה על סעיף 305(1) לחוק העונשין, תשל”ז-1977, לפי כתב אישום שהוגש ביום 19.09.21 ותוקן ביום 28.12.22, כמתואר להלן.
עיקר המחלוקת בין הצדדים נסב על שאלת היסוד הנפשי שנלווה למעשי הנאשם, שעה שתקף את המתלונן בשלוש-עשרה ויותר דקירות סכין, שכוונו ברובן למרכז גופו.
הפניות: כל ציטוט בהכרעת הדין מובא כלשונו; בסוגריים יובאו מספרי המוצגים ולפי הצורך גם מספרי העמודים בהם; מספר עמוד בלבד משמעו הפנייה לפרוטוקול הדיון.
רקע, אישום וזירת המחלוקת:
הצדדים מסכימים, כי ברקע למעשים המיוחסים לנאשם בכתב האישום, עמדה תלונתה של בתו, שהיתה אז כבת שש-עשרה שנים, בדבר אונס אלים שבוצע בה. מתוך ההסכמות, העדויות והמוצגים נקבע מהלך הדברים שקדם למעשים נושאי האישום, כמפורט להלן.
לפי תיאורה של הבת, ארע המעשה בתאריך 14.04.21, ערב יום העצמאות 2021, לאחר שנפרדה מחברותיה בתום בילוי משותף, ועשתה את דרכה לבדה לביתה. כשעברה במבוי חשוך, התנפל עליה מאחור גבר, היכה אותה והפיל אותה ארצה, המשיך להכות בה ולחנוק אותה כדי להתגבר על התנגדותה, כשהוא מאיים שירצח אותה, עד שביצע בה מעשה אינוס.
הבת התקשתה למסור סימנים מזהים או תיאור של התוקף, שכן המעשה בוצע במקום חשוך והתוקף חבש כובע ועטה על פניו מסכת קורונה. המעט שידעה למסור הוא שהתוקף דיבר עברית במבטא ערבי ולדעתה היה ממוצא ערבי [נ/10, נ/11; עדות החוקרת רס”ב ליאן מלכא, ע’ 186].
הבת חזרה לביתה ושמרה את הדברים בליבה מבלי לספר להוריה ולכל אדם אחר, עד שחלקה את הסוד עם מדריכות בתנועת הנוער אליה השתייכה, ובהמשך בפוסט שהעלתה ביום 24.06.21 באתר ובו תיארה את שעבר עליה ואת תחושותיה הקשות, באופן שעורר חשש שמא תפגע בעצמה.
ביום 25.06.21 הגיע הפוסט לידיעת יחידה 105 של המשטרה (המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת), שקיבלה מבית משפט צווים מתאימים לזיהוי מקורו, ולאחר הזיהוי העבירה את הטיפול לתחנת המשטרה יבנה, שהפנתה את העניין לשירותי הרווחה בעיר מגורי המשפחה. עובדת סוציאלית לנוער, גב’ הלנה גורבדוב, התקשרה לבת והזמינה אותה לפגישה, כשלאמה, אשת הנאשם גב’ ר., נמסרה עילה כוזבת לפגישה – כביכול מדובר בעניינה של נערה אחרת שבמצוקה, שסברו שלבת יש מידע לגביה.
לפגישה עם הלנה, שנקבעה למחרת בצהריים, ביום 15.07.21, הגיעו ר. והבת, וכן נכחה גם שוטרת, החוקרת מלכא. העו”ס והחוקרת שוחחו עם הבת, כשר. ממתינה מחוץ לחדר, והציעו עזרה בגילוי, בטיפול ובהגשת תלונה. הבת לא הסכימה לחשוף את האירוע, אף לא לידיעת הוריה, וחזרה עם ר. הביתה, כשר. עדיין תחת הרושם שעניינה של הפגישה נגע לנערה אחרת.
ביום 19.08.21, או בסמוך לכך, סיפרה הבת לר. את שארע, ותיארה שהתוקף חבש כובע ועטה מסכה. ר. הזעיקה את הנאשם מעבודתו, וכשהגיע הביתה שמע מהבת ומר. את המתואר, ושהבת סירבה להתלונן במשטרה. אז הבינו הנאשם ור., את הקשר בין המעשה לבין הפגישה במחלקת הרווחה.
מהיום בו סיפרה הבת על שארע לה, התאמצו הוריה להקל עליה ולמצוא דרכי טיפול ועזרה. בין היתר פנה הנאשם ביום 22.08.21 לקו החירום הטלפוני של מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, וביקש המלצה טיפולית לבת והדרכה הורית עבורו. בנוסף, ניסו ההורים – והנאשם במיוחד – לברר את זהותו של התוקף.
בנסיבות שלא הובהרו ושנתונות במחלוקת, עלה בלב הנאשם החשד, שהתוקף הוא מי מבין לקוחותיו הקבועים של קיוסק ברחוב הנשיאים 2 ביבנה, המתלונן מר דוד ניגרקר. ביום 30.08.21 נסע הנאשם לקיוסק במוניתו מ”ר 73-553-26, אותה שכר ובה נהג לפרנסתו, וצילם בטלפון הנייד שלו את המתלונן, שזוהה עבורו על-ידי חבריו.
עובדות האישום – מהלך הדברים מיום 01.09.21:
בין הנאשם לבין המתלונן אין כל היכרות מוקדמת, אך ביום 01.09.21 או סמוך לפניו, גמר הנאשם בדעתו להביא למותו של המתלונן, מחמת השערתו, כי המתלונן פגע מינית בבתו.
ביום 01.09.21 בשעות הערב, נודע לנאשם שהמתלונן נמצא ליד קיוסק ברחוב הנשיאים 2 ביבנה. הנאשם נסע למקום במוניתו והגיע לקיוסק בשעה 19:04.
הנאשם יצא מהמונית, ניגש למתלונן, ודרש ממנו שיקום ממקום מושבו ויבוא עמו. הנאשם סמך מעשה לדבריו, אחז בכוח בזרועו של המתלונן, הוביל אותו למונית, פתח את דלתה הימנית-קדמית, דרש מהמתלונן להיכנס למונית ודחף אותו פנימה. כך, בכוח ובאיומים, כפה הנאשם על המתלונן להיכנס למונית ולשבת במושב הנוסע, שמימין למושב הנהג.
הנאשם נכנס למונית, התיישב במושב הנהג והסיע את המונית למגרש חנייה סמוך, ליד מתנ”ס נאות שז”ר ברחוב הנשיאים ביבנה, כשבמהלך הנסיעה הטיח במתלונן שהוא “התעסק” עם בתו.
כשהגיעו למגרש החנייה [לאחר נסיעה של כשלוש-מאות ועשרים מטר, שארכה כשתי דקות] עצר הנאשם את המונית. השניים יצאו מהמונית, ואז רץ הנאשם לעבר המתלונן כשבידו סכין, שהביא עמו במונית, ודקר באמצעותה את המתלונן כשלוש-עשרה דקירות במרכז החזה, בבטן, בכתף ובזרועות, במטרה להביא למותו, עד שהמתלונן נפל ארצה שותת דם.
הנאשם הסתלק מהמקום במונית ובהמשך נטש את המונית, החליף את בגדיו וביקש מחבר שיסיע אותו לקריית שמונה, שם נעצר על-ידי המשטרה, לאחר שזוהה בבדיקת רישיונות שגרתית.
המתלונן הובהל לבית חולים במצב קשה, שם נותח להצלת חייו תוך אספקת מספר מנות דם, ובהמשך עבר ניתוחים נוספים, עקב הפציעות והחבלות שגרם לו הנאשם, כשניסה שלא כדין להביא למותו: פצע עמוק ורחב בבטן התחתונה, שני פצעי דקירה נוספים בבטן, פצע דקירה בחזה-בטן משמאל, פצע דקירה במרכז החזה, פצע דקירה רחב ועמוק בכתף, חמישה או שישה פצעי דקירה לאורך היד השמאלית, שני פצעי דקירה ביד הימנית, פצע בדמות חור בקוטר שני ס”מ בשריר הסרעפת, פגיעה בתוספתן שחייבה כריתתו, ונזקים שונים לשרירים, לעצבים ולגידים, שחייבו ניתוחי שיחזור ושיקום.
תשובת הנאשם לאישום (פרוטוקול, ע’ 9-10; סיכומי ההגנה):
הנאשם הודה, שביום הנטען אכן הגיע במוניתו למקום הימצאו של המתלונן, אך הכחיש שביקש להמיתו. הנאשם הודה, כי המתלונן הלך אתו, נכנס למונית והתיישב בכיסא הנוסע, אך כפר בכך שכפה זאת על המתלונן בכוח ובאיומים. לטענת הנאשם, הוא ביקש לשוחח עם המתלונן ולברר, האם ‘התעסק’ עם בתו. הנאשם הודה, שנכנס למונית ונהג אותה, כשבמהלך השיחה היו “חילופי דברים” באותו נושא, בינו לבין המתלונן.
הנאשם הודה, שדקר את המתלונן מספר דקירות, שגרמו לחבלות ולפצעים בגוף המתלונן, ללא כוונה להמית ולא באופן הנטען באישום, וטען שעשה זאת “בתכוף לאחר התגרות כלפיו מצד המתלונן, שהובילה לכך שהנאשם התקשה במידה ניכרת לשלוט במעשיו”.
הנאשם הודה, שעזב את מקום האירוע, אך כופר בכך שבאותה עת היה המתלונן שרוע על הקרקע ומתבוסס בדמו. הנאשם כפר “באופן שבו הדברים מנוסחים”, לעניין החלפת בגדיו, נטישת המונית במקום אחר ובקשתו מחבר להסיעו לקריית שמונה.
בסיכומיה הבהירה ההגנה את עמדתה, לפיה הנאשם מודה בהתקיימותו של היסוד העובדתי בעבירת ניסיון לרצח, אך טוען כי לא התקיים בו, בעת המעשה, היסוד הנפשי הנדרש לשכלול העבירה.
הגדרת המחלוקות ודרך בירורן:
הצדדים הסכימו על רוב-רובן של העובדות המפורטות בכתב האישום ומוצגים רבים הוגשו בהסכמה, חלקם תוך הגמשה הולמת של דיני הראיות. עיקרה של מחלוקת באלו:
האם התכוון הנאשם לגרום למותו של המתלונן, או-אף עשה את מעשיו בכוונה תחילה לגרום למותו של המתלונן?
האם התגרה המתלונן בנאשם, החל מרגע המפגש ביניהם בקיוסק ועד לתקיפת הנאשם את המתלונן? ואם כן – האם עשה הנאשם את המעשה בתגובה לאותה התגרות, כשבעקבותיה התקשה במידה ניכרת לשלוט בעצמו?
האם, לאחר תיקון 137 לחוק העונשין, תשל”ז-1977 מיום 01.01.19, יש לקבוע שלא התקיים בנאשם היסוד הנפשי הנדרש להשלמתה של עבירת הניסיון לרצח, ולפיכך יש להרשיעו לכל היותר בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (שעונשה עד ארבע-עשרה שנות מאסר, לפי סעיפים 335(א)(1) ו-333 לחוק)?
הצדדים מיקדו בבהירות את טענותיהם, ולהלן תובאנה הראיות הנחוצות להכרעה, והן בלבד. ראיית התביעה העיקרית היא גרסת המתלונן, שכבר עתה ניתן לומר כי היא נתמכת בראיות חיצוניות, מהן אובייקטיביות כסרטוני אבטחה בהם תועדו מעשי הנאשם, ומהן הודעות ועדויות שהוגשו בהסכמה. דרכנו מכאן תעקוב אחרי גרסת המתלונן, בתיאור ובניתוח תוך ציון ושילוב הראיות הנוספות, ובדומה תיבחן גם עדות הנאשם, אליה נלוותה עדותה של ר. אשתו.
מסכת התביעה – עדות המתלונן והראיות הנלוות לה:
אמרותיו של המתלונן במהלך חקירת המשטרה:
ביום 02.09.21, למחרת האירוע, בבית החולים בו אושפז ונותח, נחקר המתלונן לראשונה. לחוקרת מלכא מסר את תמצית גרסתו, בה אחז לאורך חקירותיו ושעליה הושתת האישום [נ/1, תקליטור נ/1א]. ביום 08.09.21, בחקירתו השנייה, הרחיב המתלונן את תיאור המעשים, ומסר שהנאשם “הכריח אותו מול כולם” להיכנס למונית, כשהמתלונן שב ודרש ממנו “הוכחה” להאשמה שהטיח בו, כביכול הוא “מתעסק עם בנות” [נ/2]. ביום 13.09.21, בחקירתו השלישית, הוסיף המתלונן לעניין צילומו על-ידי הנאשם יומיים לפני האירוע, וכן לעניין בקשתו מהנאשם לראות תצלום של הבת, שכביכול “התעסק” אתה או נגע בה, כדי להבין על מה מדובר [נ/3]. ביום 28.10.21 נחקר המתלונן בפעם הרביעית, והשיב לשאלות הבהרה של החוקרת מלכא. המתלונן נשאל לגבי מעשיו בערב יום העצמאות והשיב שהיה לבדו בביתו כל הערב [נ/4].
אופן מסירתה של עדות המתלונן:
המתלונן, גמלאי שעבד בתעשייה האווירית, כבן 62 בעת מתן עדותו, סבל או סובל מהתמכרות לאלכוהול, הופנה בשל כך למסגרת טיפולית, אך נטש אותה טרם השלמתו של התהליך. עוד סובל המתלונן מחרדות ונמצא בטיפול תרופתי של גלולות הרגעה.
בעדותו ביום 27.12.22, מסר המתלונן את דבריו בהתרגשות ניכרת, תוך הפגנת רגשות קשים – חוסר-אמון במשטרה, שחקרה ברשלנות וגם “העלימה, זרקו את כל הראיות” [ע’ 71]; חשדנות וכעס כלפי ההגנה וכלפי בית המשפט, מחמת שחרורו של הנאשם ממעצרו, “איך שחררו אותו? איך הוא חופשי?” [ע’ 69]; אכזבה מרשויות הרווחה; ועלבון על האשם שהוטח בו ופורסם ברבים בתכנית תחקירים טלוויזיונית. המתלונן הגיב בקוצר-רוח ובעוינות לשאלות שהופנו אליו, ושחרגו לדעתו ממסגרת המעשה בו תקף אותו הנאשם וגרם לו לפציעות ולחבלות. כך לדוגמה, כשנשאל בחקירה הנגדית למעשיו סמוך לפני הגעת הנאשם למקום, בהמשך לדבריו-שלו בדבר שתיית בירה בקיוסק, ענה לסניגורית “אבל אני אשתה בבית, מישהו יכול לעצור אותי? אני עשיתי משהו למישהו? מה, אני לא מבין איפה את נכנסת… לא מבין את הקו שלכם, מה, אני נהייתי עבריין בבית גם?” [ע’ 28]. עוד תהה המתלונן וזעם על שאלות שהתשובות להן מצויות בחומר שאינו יכול להיות במחלוקת, דוגמת “איפה הצילומים? איפה המצלמות?” בהתייחס למצלמות אבטחה שליד הקיוסק, והטיח שוב ושוב את קובלנתו – “איפה הצדק?” [ע’ 29]. חשדנותו של המתלונן גאתה עד שסרב להמשיך ולענות לשאלות של בית המשפט ושל הסניגורית כי “יש לי עורך דין שמייצג אותי” ו”דיברתי יותר מדי”, עד שהתרצה ושב לענות, וחוזר חלילה [ע’ 59-58, 76].
תוכן עדותו של המתלונן והראיות הנלוות:
מהלך הדברים עד סוף אוגוסט 2021:
המתלונן לא הפריד בין אירוע הדקירה, נושא ההליך שלפנינו, לבין אירועים שאירעו במסגרת סכסוך שכנים ממושך שגלש לפסים אלימים, עם מר מוריס שושן, שהוא שכנו של המתלונן וחבר ילדות של הנאשם (מוריס, שזומן למתן עדותו באותו יום, נכח באולם בית המשפט בתחילת עדותו של המתלונן). תלונותיו של המתלונן נגד מוריס הוגשו, אך לא מצאנו בהן ערך ראייתי [נ/2 – נ/6; ע’ 66 ואילך].
לדברי המתלונן, קשרו הנאשם ואחרים קשר, תכנית פלילית שמטרתה למסור אותו ביד הנאשם כדי שיוכל לתקוף אותו, כפי שעשה. בין אותם אחרים מנה את מוריס, את מר ישראל בן-ישי, שנהג להצטרף אליו לשתייה, ואת מר יצחק פרדי שאף-הוא מבין הקבועים שנהגו להגיע לקיוסק בשעות הערב [ע’ 32, 34]. את מעורבותם הסיק המתלונן בעיקר משתיקתם, כאשר הנאשם הגיע למקום והחל להטיח בו בצעקות שהוא אנס את בתו [ע’ 48]. גם חוקרי המשטרה התרשמו שמי מהנוכחים בקיוסק הודיע לנאשם כי המתלונן נמצא במקום, על-בסיס צפייה בסרטון ממצלמת אבטחה ומחקר תקשורת בין הנ”ל וגם אחרים (חברו של הנאשם, שלמה בן-לולו; אחיו של הנאשם, אשר ד.; ואחיו של מוריס, אילן שושן) [מחת”ק, ת/96]. לאחר גבייתן של הודעות חשודים, מצאה הפרקליטות כי אין די ראיות לקביעתו של קשר כנטען [עדות החוקר רונן ברונר, ע’ 129-130; עדות פקד עדי קליין, ע’ 153]. עם-זאת, הסתבר מדברי הנאשם עצמו כי יומיים לפני אירוע הדקירות, הודיעו לו חבריו טלפונית כי המתלונן נמצא בקיוסק והוא יוכל לזהותו לפי כובע הקסקט שחבש. כך יכול היה הנאשם להגיע למקום ולצלם את המתלונן, כמתואר להלן [ע’ 220].
יומיים לפני אירוע הדקירות, כשישב המתלונן כדרכו עם בירה ליד הקיוסק, עבר הנאשם במקום וצילם אותו ואת ישראל, שישב אתו [ע’ 52-53].
יום האירוע:
האירוע עצמו החל כשישב המתלונן ליד הקיוסק כדרכו, נהנה מבירה שקנה, ואז הגיע הנאשם למקום, פנה אליו בצעקות בנוכחות כל יושבי הקיוסק, ואמר לו “דוד, אתה אנסת את הבת שלי, אני רוצה שתבוא איתי” וטען ש”יש לו תמונות” להוכיח את טענתו [ע’ 17-18, 47]. המתלונן הנרעש דרש לראות הוכחות [נ/2, ע’ 1], את התצלומים, תוך שהוא מכחיש את האשמה שהוטחה בו כך. הנאשם עמד על-כך שהמתלונן יבוא אתו למונית, שם יראה לו את התצלומים. המתלונן השאיר על השולחן את הטלפון הנייד (שחשב שנגנב אחר-כך, אך למעשה נתפס למחרת בידי המשטרה) ואת הבירה שטרם סיים, והצטרף לנאשם בדרכו למונית [ע’ 34]. הנאשם תפס את ידו ומשך אותו בכוח למונית [ע’ 48, 49, 74; נ/2, ע’ 1]. תיאור זה בגרסת המתלונן נתמך בסרטון אבטחה [ת/87], בדברי הנאשם עצמו ובמידת-מה גם בעדותו של מוריס:
בסרטון נראה הנאשם מגיע לקיוסק במוניתו, יוצא ממנה והולך לכיוון הקיוסק (אל המצלמה), כשהוא מחווה בידו בתקיפות הזמנה להתקרב אליו, לנמען הפנייה שלא נקלט במצלמה. בהגיעו סמוך לקיוסק, יוצא הנאשם ממסגרת הצילום. לאחר מספר שניות נראה הנאשם הולך לכיוון המונית (מהמצלמה והלאה) כשהוא לופת בידו הימנית את זרועו השמאלית של המתלונן ומוליך אותו אתו. בהגיעם למונית, שחנתה וצידה הימני צמוד למדרכה, נראה הנאשם פותח את הדלת הימנית-קדמית של המונית ומנסה לדחוק את המתלונן פנימה. המתלונן נראה מתנגד, כשהרים את שתי ידיו כלפי מעלה, אך הנאשם נראה דוחף ומכניס בכוח את המתלונן למונית וסוגר את דלתה אחריו. הנאשם נכנס למונית והחל בנסיעה מהמקום;
בעדותו הודה הנאשם בגוון מאיים ואלים שבמעשה, כשתיאר כיצד היה “מאוד אגרסיבי”, “שמתי עליו את היד, צעקתי עליו ‘כנס למונית’…”, ואף הדגים תנועת הדיפה או כיפוף [ע’ 210, 217];
מוריס מסר בעדותו, שביום האירוע, כשסיים לערוך קניות במרכז המסחרי שבו נמצא הקיוסק, שמע צעקות וצרחות, וראה את הנאשם עם המתלונן, כשהוא צועק על המתלונן ו”מעלה אותו למונית”, ללא מגע, “פתח לו את הדלת” [ע’ 90-91]. מוריס מסר את דבריו בחוסר-רצון מובהק, ניסה להקנות לדבריו משמעות ניטראלית, אם לא חיובית, וציין את מגבלותיו כאדם פחדן מחמת פוסט-טראומה וללא משקפיים. עדות זו חשודה בעינינו כְּמֻטָּה, אך די בסרטון ובעדותו של הנאשם עצמו, כדי לקבוע את נכונות תיאורו של המתלונן, לרבות צעקותיו של הנאשם על המתלונן עוד קודם להובלתו למונית;
המתלונן נשאל בחקירתו הנגדית, מה היה עניינו בתצלומי הנערה, אם לא ביצע בה את שנטען. המתלונן ענה ש”כאב לי הלב, מרוב רחמנות רציתי לראות את התמונות, מי זאת הבת שלו” [ע’ 34, 47-48], “כי הוא סתם האשים אותי ליד כולם” [ע’ 72], “אני מחכה שהוא יראה לי תמונות, אני מחכה שהוא יראה לי משהו שאני נגדו… שעשיתי לבת שלו… אני רציתי לראות על מה מדובר, אני בן אדם חף מפשע” [ע’ 74]. בדומה אמר בחקירותיו, כי דרש מהנאשם לראות הוכחות [נ/2], וכי הנאשם הוא שהעלה את עניין התצלום – “הוא אמר שיראה לי תמונה שלה” [נ/4, ע’ 2].
המתלונן הכחיש את טענת ההגנה, לפיה בהיותם במונית, הודה לפני הנאשם ואישר שפגע מינית בבתו [ע’ 75]. זעמו ועלבונו של המתלונן על המעשה החמור שיוחס לו, ללא ביסוס ואף ללא מעצרו כחשוד, מצאו ביטוי בפרוטוקול בית המשפט, דוגמת אמירתו “מצדי שיהרגו אותי פה, מצדי שיהרגו אותי, שהצדק יצא לאור, אבל שיצא לאור!” [ע’ 76; הודעתו נ/4, ע’ 2].
כשהיו במונית, המתלונן “התחנן” שהנאשם יראה לו את התצלומים, אך הנאשם נהג את המונית מרחק קצר “ליד הגן, שם מסביב, שלא יראו אותי”, הוציא את הסכין שהיתה במונית והחל לדקור את המתלונן, כשהיו שניהם מחוץ למונית [ע’ 73-74, 79; ת/12 הממחיש את מסלול המונית, שאורכו בסך הכל כשלוש-מאות ועשרים מטר, מהקיוסק לחניון בו ארע האירוע].
צפייה בסרטון, שהופק ממצלמת אבטחה של מגרש כדורגל הנמצא סמוך למתנ”ס, ממחישה כיצד תקף הנאשם את המתלונן, שהיה פסיבי לחלוטין: השניים יצאו מהמונית וסגרו דלתותיה אחריהם. הנאשם רץ לעבר המתלונן והתחיל מיד לדקור אותו במרכז גופו (בסרטון לא נראה הסכין, אך תנועות הדקירה נראות היטב). המתלונן ניסה לברוח אך הנאשם המשיך לדקרו, עד שהמתלונן נפל ארצה והנאשם גחן מעליו. מכאן הסתירה המונית את השניים, עד שמקץ כעשרים שניות נראה שוב הנאשם בסרטון, נכנס למונית ונוסע מהמקום, ואז גם נראה המתלונן שרוע על הקרקע [תקליטור ת/90, קובץ 502].
המתלונן הצליח לקום, הלך והתיישב על ספסל סמוך, כשבגדיו מגואלים בדמו, ולאחר שפנו אליו אנשים שהזדמנו למקום, נשכב על הספסל ונפל [סרטון ממצלמת עירייה, ת/89]. עוצמת הדימום צוינה גם בדברי אותם האנשים שהזדמנו למקום וצוות מד”א [הודעת יהושע אליאס, ת/78; הודעת יגאל איתח, ת/79; דו”ח מד”א ת/113 – “שלולית דם”]. מר אליאס סבר שתנועותיו של המתלונן מעידות על אפשרות של שכרות, אך דברי הרב איתח בהודעתו, וכן דיווחי הצוותים הרפואיים, מבהירים שהמתלונן איבד דם רב, היה בהכרה מעורפלת, נכנס למצב של הלם ולבסוף איבד את הכרתו [דו”ח מד”א, ת/113 הנ”ל; הודעת הפרמדיק דניאל רז, ת/114; ד”ר לין, ת/75].
כמות הדקירות ועוצמתן, שנלמדה מעומק הפציעות, הובילה את הכירורג המנוסה שטיפל במתלונן, לשער כי “זה היה התקף של טירוף” ולקבוע ש”הפציעות היו עם פוטנציאל לגרום למוות” [הודעת ד”ר גיא לין, ת/75; סיכום אשפוז מיום 12.09.21, ת/76].
קביעת אמינותו של המתלונן והערכת עדותו:
כאמור לעיל, עדותו של המתלונן היתה סוערת ורגשית, ולוותה בהפגנת קוצר-רוח ואי-אמון. התרשמנו כי המתלונן מבטא בדבריו ובהתנהגותו את עלבונו ואת זעמו בשל האשמתו החוזרת והנשנית באינוסה של בת הנאשם, כשאין לכך כל ראיה וכשהמתלונן לא נעצר כחשוד במעשה, וכשזהותו נודעה ברבים בעקבות תחקיר טלוויזיוני. התקשינו לקבל את טענות ההגנה להיות העדות מְעֻשָּׂה, “הצגה” [ע’ 77], שכן העדות התאפיינה דווקא בשטף ספונטאני של דברים, כשלתוכן ההיגדים נלוו התפרצויות של רגשות תואמים ולא-מעובדים בעליל.
בהתרשמותנו מהמתלונן ומעדותו הבאנו בחשבון את “הפרופיל האישיותי” המיוחד לו, לרבות היעדרו המובהק של תחכום ודרך דיבורו הישירה ונעדרת-הסינון עד בוטות. נתנו דעתנו לנטיית המתלונן לשימוש מופרז באלכוהול, וגם לצריכתן של תרופות הרגעה, אך לא מצאנו סימנים להשפעתם של אלה. התחזקנו בדעתנו כי מדובר בעדות אותנטית, שלא הוטתה מחמת קשיי קליטה, קשיי זיכרון או מניע נסתר [ע”פ 1258/03 פלוני נ’ מ.י. (01.03.04)].
המתלונן לא ניסה להשחיר את פני הנאשם ולא ניצל הזדמנויות להגזים ולהוסיף לאשמת הנאשם, ויעיד עניין הסכין בו דקר את המתלונן – המתלונן עצמו ציין את נוהגם של נהגי מונית להחזיק במוניותיהם סכין לצורך הגנה עצמית [ע’ 79], עמדה המחלישה-לכאורה, בתפיסת הדיוט, טענה אפשרית בדבר הבאת הסכין כהכנה מקדימה וייעודית למעשי הדקירה.
למעשה, כל פרט בעדותו של המתלונן שניתן לאמתו בראיה חיצונית, שנמסר מידיעתו האישית ונוגע לתיאור המעשים נושא האישום, אכן אומת בראיות אובייקטיביות או שאינן במחלוקת.
בחקירתו הנגדית, עומת המתלונן עם דברים שאמר – או לא אמר – בחקירותיו במשטרה ולאחרים:
כשנשאל מדוע מסר למר דניאל רז, איש מד”א, תמצית תיאור של האירוע, שהיה שונה לפי הנטען מתיאור מאוחר, ענה כי היה “כולי דימום… כולי דקירות, מה אני אספר לו? … שהייתי בדקירה? שהתעלפתי שמה?” [ע’ 40-41]. עיון בהודעתו של רז [ת/114] מעלה כי למעשה, לא קיימת כל סתירה בין הדברים שמסר לו המתלונן לבין הדברים שמסר המתלונן בחקירותיו ובעדותו;
המתלונן נדרש להסביר מדוע בהודעתו טען שאינו מכיר איש מבאי הקיוסק באותו ערב, בניגוד לעדותו, ותשובתו היתה שניתן לבדוק במצלמות האבטחה שבקיוסק ו”איפה [היתה] המשטרה?” [ע’ 38-39]. מדובר בנקודה שולית מובהקת, וגם אם רצה המתלונן שלא לערב את מכריו בחקירת משטרה, אין בכך כדי להשליך צל של-ממש על עדותו;
טענת המתלונן, שאינה נוגעת לאירוע גופו אלא למהלך בחקירה, ולפיה כביכול נחקר לראשונה על-ידי חוקר (גבר) שהבטיח לו מיני הבטחות בנוגע להמשך הטיפול בתיק, נסתרה בעדותה של החוקרת מלכא [נ’ 1; ע’ 171]. מסתבר כי נחקר על-ידה, אך קל להבין את הבלבול לנוכח מצבו הפיזי והנפשי של המתלונן בעת החקירה [תקליטור נ/1א];
המתלונן עמד על עיקרי גרסתו מראשית החקירה המשטרתית ועד לתום עדותו לפנינו, והסביר את פעולותיו ואת דרך מחשבתו. רצונו להבין ולדעת מדוע ועל-סמך מה מאשים אותו אדם זר באשמה קשה ומשפילה, לנוכח ציבור של מכרים ושכנים, איננו מופרך ואינו רחוק מהדעת, ולכן גם לא תמוהה בעינינו התלוותו אל הנאשם, שראשיתה מרצון וסופה בכפייה.
לא ירדנו לסוף-דעתן של הסניגוריות המלומדות, בהאשמתן את המתלונן בכך שלא סיפק הסבר ל”סטייתו של הנאשם ממסלול נסיעתו” אל מגרש החנייה שבו תקף ודקר את המתלונן [סיכומי ההגנה, סעיף 41]: ראשית, לא נטען ולא הוכח כי הנאשם תכנן מסלול נסיעה אחר כלשהו, ממנו סטה לכאורה; ושנית, המתלונן לא יכול היה לדעת מהו מסלול נסיעתו של הנאשם, ממנו סטה לכאורה, וגם לא יכול היה לדעת מדוע סטה, אם סטה. עניינים אלה נכבשו בליבו של הנאשם, והוא שיכול היה לתארם ולהסבירם – אלא שלא עשה זאת, אלא באופן חלקי, מחושב ומאוחר.
מצאנו אפוא את עדות המתלונן אמינה ומשכנעת, די והותר לביסוס ממצאים מרשיעים מעבר לספק, מכוח אלו: התרשמותנו הישירה מאופן מסירת עדותו; התאמת עדותו לאמרותיו בחקירתו ולראיות האחרות; והלכידות וההיגיון הפנימי של עדותו, שאינם סותרים את השכל הישר.
משמצאנו את עדות המתלונן כראויה לשמש בסיס לקביעתם של ממצאים מרשיעים, קובעים אנו במפורש כי כוחה זה של עדותו יפה גם לעניין אותן דקות ספורות שבהן שהו המתלונן והנאשם לבדם במונית, ללא תיעוד וראיות חיצוניים. כבר נאמר, שנאמנה עלינו עדותו של המתלונן, ואיננו מקבלים טענה סותרת ולא-הגיונית, לפיה דווקא אז הודה המתלונן בתקיפה מינית של בת הנאשם.
מסכת ההגנה – עדויות הנאשם ואשתו ר.:
התנהגות הנאשם בחקירותיו – שתיקה, כבישת גרסה ושקרים:
ככלל, הנאשם אחז בזכות השתיקה וסרב להשיב לשאלות החוקרים, אך עם-זאת לא נרתע מאמירות שקריות בוטות. בחקירתו הראשונה, מיום מעצרו 02.09.21, היתמם הנאשם וטען ש”לא קרה כלום” ושיום קודם התנהל “רגיל”, ולכן גם “לא יודע למה אתם מביאים את זה עלי… לא דקרתי, לא הרגתי, לא ניסיתי, לא רציתי ולא עשיתי כלום לאף אחד”, וכן הכחיש היכרות עם המתלונן [תקליטור ת/91; תמליל ת/82, ע’ 1; הודעה ת/81].
בחקירתו השנייה, מיום 06.09.21, הקפיד הנאשם שלא לענות כמעט על אף שאלה, הגם שהחוקר ברונר הציג לו ראיות והטיח בו את כל שהיה ידוע למשטרה, לרבות האונס שעברה בתו של הנאשם כמניע אפשרי למעשה. הנאשם ענה תשובה אחת שממנה ניתן להבין ברורות שהוא מכחיש מעורבות ושלא ניתן לזהותו כתוקף בסרטון ממצלמת האבטחה – שקר גמור [תקליטור ת/95 (תקין חלקית); תמליל ת/84, ע’ 3; הודעה ת/83, ש’ 48-52].
בחקירתו השלישית, מיום 13.09.21, חזר הנאשם ואחז בזכות השתיקה, הגם שהוצגו לו תצלומים שהופקו מסרטון אבטחה, ולא נענה להצעת החוקר ובקשתו, שימסור גרסה. כך, למעט טענתו השקרית, שלא דחף את המתלונן למונית [תקליטור ת/93 (מסתיים לפני תום החקירה); תמליל ת/86, ע’ 5; הודעה ת/85, ש’ 63-64]. במהלך חקירתו, התלוצץ הנאשם עם חוקרו וצחק [תמליל ת/86, ע’ 4, 5, 6].
הסברי הנאשם בעדותו, להתנהגותו במהלך חקירת המשטרה:
הנאשם נדרש למתן הסבר, מדוע שתק בחקירותיו, ומדוע כשדיבר – דברי שקר היו אלו. הנאשם תלה את האחריות לשתיקתו בקולרה של באת-כוחו דאז, שלדבריו הורתה לו לשתוק בחקירותיו. הנאשם ניסה לאיין או להקטין את משמעות שקריו בחקירותיו במשטרה, כשטען להיותם “מלמולים” גרידא, פירות חסרי-ערך של בלבול ועייפות. נרחיב להלן.
הבחירה לשתוק, תוך כבישתן והעלמתן של טענות הגנה מרכזיות: לטענתו, רצה הנאשם לדבר ולתאר את כל שארע וכך גם ערך את מחשבותיו כשנלקח ברכב משטרתי ממקום מעצרו בקריית שמונה למרחב שפלה [ע’ 206]. לא ברור כיצד תואם תיאור זה את השקר שמסר הנאשם לשוטרים שעצרו את הרכב לבדיקה שגרתית, כביכול הגיע לצפון לחופש וטיול [ת/36]. לגרסתו, לפני חקירתו הראשונה, דיבר בטלפון עם עורכת-דין שמימנו לו אחיו והיא הורתה לו קטגורית שלא לומר דבר פרט לשמו ומספר תעודת הזהות שלו. על הנחייה זו חזרה הסניגורית דאז לקראת כל חקירה, הן טלפונית והן בפגישותיהם בבית המשפט [ע’ 206]. בנוסף, הוא כעס על המשטרה, שאינה מטפלת כראוי באירועי אונס [ע’ 206-207]. לכן, הקפיד הנאשם לשתוק ככל יכולתו והבנתו – “שמרתי על זכות השתיקה לא דיברתי גם לא ידעתי איך לעשות את זה לא אשקר, לא עמדתי בזה, זרקתי מילה פה אולי, סתם אבל לא דברים שהבנתי מה אני עושה גם” [ע’ 206]. הנאשם התקשה להסביר, מדוע לא סיפר בחקירותיו שהבת זיהתה את המתלונן כמי שאנס אותה, וגם לא סיפר שהמתלונן הודה-כביכול בתקיפתה של הבת, ושב להאשים בכך את באת כוחו דאז, שהורתה לו לשתוק, ואת היותו מבולבל ועייף.
הבחירה לדבר ולשקר: הנאשם עומת בחקירתו הנגדית עם שקריו לחוקר, שפורטו לעיל, וטען שאמר אמת, אך גם “זרקתי מילה פה אולי, סתם אבל לא דברים שהבנתי מה אני עושה גם” [ע’ 206], “מלמלתי מילה פה מילה שם… מלמלתי דברים, אני לא יודע מה יצא לי מהפה” [ע’ 208], “הייתי מבולבל” [ע’ 209], “יכול להיות שנפלטה לי מילה מפה, מבלבול…” [ע’ 210].
תוכן עדותו של הנאשם:
מהלך הדברים עד סוף אוגוסט 2021:
במועד שלא זכר הנאשם במדויק במחצית חודש אוגוסט 2021, הזעיקה אותו אשתו, שיחזור הביתה מעבודתו. כשהגיע הביתה, סיפרו לו ר. והבת, שהבת נאנסה על-ידי “מישהו”, בערב יום העצמאות. הבת תיארה שנאנסה במקום חשוך, על-ידי גבר שעטה על פניו מסכת קורונה ודיבר במבטא ערבי (כך מסרה למשטרה). לאחר ששאל ונענה כי “היתה חדירה”, חש הנאשם שעולמו חרב עליו, לא יכול היה להוסיף ולשמוע, ונסע לקברו של ר’ שמעון בר-יוחאי לבקש הצלה, עזרה והכוונה. מאז היוודע המקרה, הנאשם חש במועקה תמידית, המתבטאת במיחושים שונים, והבת הולכת וקמלה לנגד עיניו, על-אף שילובה בכל טיפול נדרש.
באותה שיחה, שאל הנאשם את אשתו ואת הבת מדוע לא דיווחו למשטרה, והבין ש”הילדה שמרה את זה לעצמה” ולכן לא התלוננה. בשלב זה לא ידע הנאשם, שמקרה האונס נודע כבר למשטרה עקב פוסט שפרסמה הבת בפייסבוק, בו תיארה את שעבר עליה ואת תחושותיה הקשות, שעוררו בקוראים חשש לפגיעה עצמית. אז קישר הנאשם את מקרה האונס, לפניית מחלקת הרווחה העירונית אל אשתו ואליו וזימונם לשיחה, שהוסוותה בתירוץ כלשהו. הנאשם שמע מאשתו שהיא הלכה לפגישה עם הבת, ובלשכת הרווחה פגשו בשוטרת, אך השוטרת שיקרה לה ולא אמרה לה שהבת נאנסה [ע’ 199].
הנאשם, אובד עצות, התקשר ביום 22.08.21 למרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית וביקש המלצה טיפולית לבת והדרכה הורית עבורו [תיעוד השיחה, נ/8 ונ/9]. לדברי הנאשם, שאין להם ביטוי בתיעוד התמציתי שברישומי המרכז, אמרה לו המתנדבת עמה שוחח, שעליו להתרכז בטיפול בבת וש”כרגע אין לך מה ללכת למשטרה”. בשיחה זו גם הוסבר לנאשם שהעניין יועבר למרכז הסיוע ברחובות, הקרוב יותר לעיר מגוריהם יבנה.
הנאשם ענה בהרחבה לשאלתה רבת-המשמעות של הסניגורית המלומדת, שהתחילה בסיכום בזעיר אנפין – “אז אתה עושה אחד ועוד אחד ממה שאתה מתאר לנו, כשר. ו[הבת] מספרות לך על האונס, אתה מבין שאז היתה שוטרת אבל הדבר לא מטופל… בוא תתאר לנו מה קורה אתך באותם הימים…” [ע’ 199]. לדבריו, “אמרתי, רק רגע, אם המשטרה היתה שם עם הילדה, שיקרו במצח נחושה”, הוא לא הבין ולא האמין שללא תלונה מצד הבת לא ניתן להניע חקירה, באמצעים העומדים לרשות המשטרה כגון המצלמות העירוניות, “… הם לא עשו כלום, הם שיקרו” [ע’ 199].
לנוכח התרשמותו מאזלת ידה של המשטרה, ובהדהוד לניסוחה של הסניגורית, עשה הנאשם “אחד ועוד אחד והגעתי להחלטה עם עצמי… אני אביא את הבנאדם, אני אביא אותו למשטרה – ‘הנה קחו בבקשה זה אנס, בואו תטפלו בו’… אני אבוא אליהם כביכול עם איזשהו משהו ביד, איזושהי הוכחה חותכת… זו היתה התכנית שלי, והתחלתי לברר ולאסוף מידע…”. איש לא ידע על כוונתו זו של הנאשם, שכן לא גילה לאיש, הגם שבאותה נשימה אמר שסיפר לאשתו ש”אם המשטרה לא עשתה כלום עד עכשיו, אני אביא להם אותו” [ע’ 199-200].
התגבשות החשד במתלונן וההימנעות מלמסור את המידע למשטרה:
שמו של המתלונן, כמי ש”התעסק” עם שתי ילדות בשכונה, הגיע לידיעת הנאשם משמועות, שאחת מהן הגיעה ממכרו כפיר, שאשתו סיפרה לאשת הנאשם שהמתלונן, שבשמו נקבה, ביצע במישהי מעשה מגונה [ע’ 201]. כך סיפר הנאשם בחקירתו הראשית, אך בחקירתו הנגדית עירפל הנאשם את תשובתו, חשף שהיתה זו בתו של כפיר שנפגעה, הכחיש שאשתו ר. שמעה את שמו של המתלונן מאשתו של כפיר וטשטש את מקור השמועות ככל יכולתו, אך התובע לא ויתר בשאלותיו ולבסוף הודה הנאשם שר. אשתו אמרה לו את שמו של המתלונן. הנאשם ניצל הזדמנות זו לשרבוב פרט נוסף, שלא בא זכרו קודם לכן בשום מקום, וטען שאשתו אמרה לו ששמעה שמדובר ב”מישהו הודי” – בניסיון גלוי לכוון ולהגביר את החשד במתלונן, ולשמש נימוק נוסף למעשיו במתלונן [ע’ 215-216].
הנאשם נשאל, מדוע לא דיבר עם כפיר ולא סיפר לו על חשדותיו וכוונותיו ללכוד את האנס ולהביאו למשטרה, וענה ש”יכול להיות גם כעסתי”, שכן לו היה כפיר מתלונן במשטרה על ניסיון לפגיעה מינית בבתו, אולי היה האנס נלכד ולא היה פוגע גם בבת הנאשם [ע’ 219]. לחיזוק דבריו, ובמטרה גלויה להשחיר את פניו של המתלונן, הפריז הנאשם וטען ש”אין ילדה שהוא לא התעסק איתה” [ע’ 219].
יומיים לפני אירוע הדקירות, הודיעו לו חבריו שהמתלונן נמצא בקיוסק, ושיוכל לזהותו – “אמרו לי דוד ניגרקר תראה אותו עם כובע כל הזמן עם כובע, כובע קסקט” [ע’ 220]. הנאשם הגיע לקיוסק וצילם את המתלונן במצלמת הטלפון הנייד שלו, מבלי שאיש יידע על-כך. לאחר מכן, נסע הנאשם הביתה, ביקש מהבת להגיע למונית, ושם הראה לה את התצלום. מיד עם הצגת התצלום לבת, “הילדה נהיית כחולה בפנים, כולה מתערבבת עם עצמה ועושה לי עם הראש ככה [מהנהנת] וכולה רועדת ככה” [ע’ 202, 215]. כבר עתה יש לציין, שלא הודע לנו, בראיות או בטיעוני הצדדים, האם נמצא בכלל תצלום שכזה בזיכרון הטלפון הנייד של הנאשם, או שיש לו זכר ושריד באופן אחר.
הנאשם נשאל בחקירתו הנגדית, מדוע לא טרח לברר ולו במעט, כיצד הצליחה הבת לזהות במצולם את האנס, שביצע את זממו כשפניו מוסוות במסכה וכשמקום התקיפה היה חשוך, וכשברור שלמתלונן אין מבטא ערבי, נתון שציינה הבת כמאפיין של האנס. הנאשם לא סיפק למעשה כל הסבר, ואף הוסיף נתון, שלא מופיע בדברי הבת, לפיו לאנס היה מבטא “ערבי הודי” [ע’ 214]. מטרתו של הנאשם, להגביר את החשד נגד המתלונן ששמו מעיד על מוצא משפחתו מהודו, גלויה להביך ודינה כישלון, ולו רק בשל כך שלמתלונן אין מבטא הודי, או מבטא מיוחד אחר.
הנאשם התקשר לאשתו שהגיעה לתמוך בבת, והוא עצמו נסע מהמקום כדי לחשוב מה לעשות. הנאשם החליט, שלא יגיע לבית המתלונן ולא יעשה דבר בטרם יחלפו עשרים וארבע שעות ודעתו תתקרר, לבל יאבד שליטה על עצמו ויפגע במתלונן [ע’ 202].
לשאלת הסניגורית, מדוע לא פנה בשלב זה למשטרה, ענה הנאשם תשובה שהיא שתיים – ראשית, רצה להתעמת עם המתלונן ולהסיק מתגובותיו אם אכן הוא האנס, כדי שלא לטפול אשם על חף מפשע; ושנית, לא סמך עוד על המשטרה לנוכח השקר באותו מפגש בלשכת הרווחה [ע’ 203].
עוד נשאל הנאשם, כיצד מתיישבת טענתו, לפיה רצה ללכוד את האנס ולמסרו ביד המשטרה, עם שתיקתו בחקירותיו, שהלא כבר יש לו “ראיית זיהוי”. הנאשם דבק בטענתו, שבאת-כוחו דאז יעצה לו לשתוק [ע’ 220-221]. אז גם התחוור, שלפי עצה שקיבלו הנאשם ואשתו מעורך-דינם, הם הדריכו את הבת שלא לענות במשטרה על כל שאלה הנוגעת בעניינו של הנאשם, ואשת הנאשם הודרכה להפסיק מיד את החקירה אם עולה שאלה מסוג זה, כפי שאכן קרה [ע’ 222]. לכן, בשלב זה, עניין התצלום והזיהוי הנטען לא נודע למשטרה ולא נכלל בהודעתה של הבת (לדברי הצדדים, בהודעה מאוחרת יותר שנגבתה ממנה במשטרה בחודש אוקטובר 2021, אחרי הגשת כתב האישום, חזרה הבת ואמרה ש”מהפנים לא ראיתי הרבה, הוא היה עם מסכת קורונה, עם כובע”, וכן מסרה שאביה הציג לה תצלום. סוף-דבר, תיק האונס נגנז על-ידי הפרקליטות [ע’ 155; ע’ 182]).
יום האירוע:
הנאשם, שלא אכל ולא שתה מספר שעות, וגם סבל מחוסר שינה, התכוון לנסוע לביתו אך הגיע אל הקיוסק וראה שם את המתלונן יושב עם אחר ליד שולחן [ע’ 203]. הנאשם חנה את המונית, יצא ממנה, והחל לצעוק על המתלונן “יא פדופיל יא אנס”. המתלונן אמר לו שלא יצעק ככה ליד אנשים, והציע לנאשם לשוחח במונית. המתלונן ביקש לראות תצלום, והנאשם אמר לו שייכנס למונית, ושם יראה לו. הנאשם הסכים לדבר עם המתלונן, וגם פתח עבורו את דלת המונית. בחקירתו הנגדית הודה הנאשם בגוון מאיים ואלים שבמעשה, שכן “שמתי עליו את היד, צעקתי עליו ‘כנס למונית’…”, ואף הדגים תנועת הדיפה או כיפוף [ע’ 210].
הנאשם החל להסיע את המונית, והמתלונן שב וביקש לראות תצלום. הנאשם השיב לו שאין צורך בתצלום, שכן ידוע כבר שהמתלונן התעסק עם שלוש ילדות, שאחת מהן היא בתו. אז אמר המתלונן לנאשם “אתה מדבר על המקרה שלפני ארבעה חודשים? אני לא עשיתי כלום, כאילו ניסיתי, לא יצא כלום” [ע’ 203]. בהמשך עדותו הוסיף הנאשם וטען שהמתלונן גם “זרק ‘סליחה, אני מתנצל’.” [ע’ 207]. ברגע זה, בו לדבריו הודה-למעשה המתלונן בתקיפת הבת, אף שרק ניסה אך לא הצליח לבצע את מלוא זממו, חש הנאשם סחרחורת, פנה שמאלה עד שהרכב נבלם במדרכה [ע’ 203-204]. השניים ירדו מהרכב, הנאשם צעק “זו הבת שלי, מה עשית”, ומאז אינו זוכר דבר ואינו יודע מה ארע, “מין מסך שחור”.
רק כשהחל הנאשם לנסוע מהמקום קלט את שעולל וחשב שהרג את המנוח. הנאשם המבוהל הגיע לביתו, שטף ידיו והחליף חולצתו, נסע לאחיו לביקור קצר ועזב, ובינתיים אשתו הודיעה לו טלפונית שהמשטרה מחפשת אחריו. הנאשם נסע לרמת השרון, שם נטש את המונית ונסע במונית שתפס (כלקוח-נוסע) לראשון לציון. אז החליט לנסוע לקריית שמונה ליום או יומיים “כדי להירגע”. חברו הסיע אותו לקריית שמונה, ושם נעצר בבדיקת רישיונות שגרתית [ע’ 204-205]. אחיו, אותו ביקר, מסר בחקירתו כי הנאשם “היה נראה משהו מוזר”, אך לשאלתו השיב לו הנאשם כי הוא טרוד בעבודה. חברו, שהסיע אותו לצפון תמורת 500 ₪, לא חש בדבר [הודעות שהוגשו בהסכמה – ת/4, תקליטור ת/5, ת/1, ת/2].
והנה, על-אף הטענה בדבר המסך השחור שירד על תבונתו וזכרונו של הנאשם, ובמענה לשאלה מפורשת של באת-כוחו, הוסיף הנאשם את שהשמיט מתיאורו קודם לכן במהלך עדותו, ומסר כי בצאתו מהמונית נטל את הסכין שהיתה בכיס הדלת – “ירדתי מהדלת, ככה אספתי אותה איתי” [ע’ 207]. הנאשם לא ידע לומר, כיצד והיכן נפטר מהסכין, בה דקר את המתלונן [ע’ 218].
התובע הטיח בנאשם, שכמותן וטיבן של הדקירות מעידות שרצה במות המתלונן, והנאשם השיב ש”אגיד לך משהו, אולי בתת מודע שלי רציתי שהוא ימות, אבל לא מהידיים שלי” [ע’ 219].
עדות גב’ ר., אשת הנאשם:
להלן תובא תמצית עדותה של ר. מיום 24.01.23, בחלקה הנוגע למחלוקת. ר. העידה על זיהויו הנטען של המתלונן כתוקף, וכבר ייאמר כי בחקירתה במשטרה ביום 12.09.21 [ת/115] הסתירה את כל שסיפרה בעדותה, שיקרה במכוון, מנעה מהבת להשלים את הודעתה-שלה וכך חיבלה בחקירת האינוס, והכל במטרה להרחיק חשד מהנאשם, כפי שהודתה בעצמה [ע’ 242-243].
לדבריה, כמה ימים לפני אירוע הדקירה, פנתה לר. מיטל, אשתו של כפיר, שידעה על תקיפתה של הבת, וסיפרה שגם בתה הותקפה באותו מקום, אך הצליחה להימלט. התיאור שנמסר לר. הוא של “בחור מבוגר, מבנה גוף מלא, עם כובע ועם מסכה, יושב שם ומטריד”, שגר בסמוך ויושב כל הזמן על אותו ספסל [ע’ 235]. ר. סיפרה זאת לנאשם, אך הדגישה בעדותה כי לא קיבלה ממיטל ולא מסרה לנאשם את שמו של המתלונן [ע’ 249], בניגוד גמור לדברי הנאשם, שהובאו בסעיף 56 לעיל.
יומיים לפני אירוע הדקירה, הנאשם התקשר לר. ואמר לה שהראה לבת תצלום ושהיא זיהתה את המתלונן. מאוחר יותר, ר. שוחחה עם הנאשם שאמר לה שבתצלום לא די והוא רוצה לוודא כי מדובר באותו אדם, טרם שיפנה למשטרה [ע’ 236, 238].
למחרת יום מעצרו של הנאשם, התבקשה ר. להגיע לתחנת המשטרה עם הבת, כדי למסור תלונה. החוקר ברונר החל לשאול את הבת, אך היא היתה סגורה ונבוכה, ולכן חקרה אותה חוקרת-אישה, רס”מ אוקסנה גרגיר. החקירה נערכה בנוכחות ר., שעצרה את החקירה כשאוקסנה שאלה את הבת איך זיהתה את התוקף והאם תוכל לזהותו בתצלומים. ר. הסבירה בעדותה, שעשתה זאת כי עוה”ד אמר לה לעצור את החקירה אם הבת מראה סימני מצוקה, או נשאלת שאלה הנוגעת לנאשם, והיא הבינה שעלול להיות קשר בין יכולת הבת לזהות את התוקף לבין התצלום שהראה הנאשם לבת. בחקירתה במשטרה שיקרה ר. לחוקר ואמרה שאינה יודעת כיצד הגיע הנאשם למסקנה, שהמתלונן הוא התוקף, וטענה שעצרה את החקירה כי חשה שהבת נלחצה [ע’ 238, 248; הודעתה ת/115, ש’ 21 ואילך].
ר. נשאלה, מדוע לא פנתה למשטרה ולא מסרה את המידע שהיה ברשותה, והתקשתה לספק הסבר של-ממש. כך במיוחד, לעניין זיהוי הבת את האנס לפי התצלום, שכאמור לעיל לא הופיע כלל בהודעתה, אף שנשאלה מפורשות כיצד הגיעו למסקנה שהמתלונן הוא האנס. לבסוף טענה ר. שלא מסרה זאת למשטרה, ומנעה מהבת למסור זאת, כדי שלא להזיק לעניינו של הנאשם ולהביא למצב בו הבת תצטרך להעיד נגדו [ע’ 242-243, 246]. ר. התקשתה להסביר, מדוע לא סיפרה כל-זאת במשטרה, אף שלכאורה יש בכך כדי להועיל להגנת הנאשם [ע’ 247].
ניתנו לר. בעדותה הזדמנויות רבות, להסביר את בחירתה התמוהה להסתיר מהמשטרה כל מידע שיכול היה להוביל לזיהויו ולמעצרו של התוקף, אף שלכאורה זו היתה מטרתו של הנאשם, ושאותה חלק עם ר. – “מבחינתי, אנחנו מנסים לאתר את אותו בנאדם ולהביא אותו למצות את הדין שלו” [ע’ 243]. בחירה זו כללה גם החלטה מודעת לשקר למשטרה ולחבל בחקירת האונס על-ידי עצירת חקירתה של הבת. ר. לא סיפקה הסבר ברור לכך.
די במובא לעיל כדי להצדיק התעלמות מתוכנה של עדות מסוכסכת זו, שאין עמה כל מטען לזכות הנאשם, אך בכוחה להצביע על מהלכי שקר ועיוות חמורים, שהיו בידיעת הנאשם, אם לא בהסכמתו.
קביעת אמינותו של הנאשם והערכת עדותו:
בחירתו של הנאשם לאחוז בזכות השתיקה עד לעדותו, תוך כבישתה של טענת הגנה מרכזית:
הנאשם חזר ותיאר עצמו כמי שחווה מבוכה ובלבול בזמן חקירותיו במשטרה, וטען כי ניסה לשמור באדיקות את הנחייתה החוזרת של באת-כוחו דאז, שלא לומר דבר. תמוה, שעצה זו אכן ניתנה לנאשם גם בשלבים מתקדמים של חקירתו, בהיותו במעצר, מפיהם של שני סניגורים שונים, וכאשר המניע שיוחס לנאשם מראשית החקירה היה רצונו לפגוע בתוקף של בתו ולגרום למותו, שהלא, כשהמשטרה האוהדת מוכנה לספק לנאשם מגש של כסף לשטוח עליו לטובתו את טענתו וגרסתו, מה תועלת יש לנאשם בשתיקתו, אם גרסתו אמיתית ואותנטית? מכל מקום, גם אם מדובר ב”שתיקה טקטית” בה בחר הנאשם בעצת סניגוריו, הרי שאין בכך כדי לבטל את המשמעות הנלווית להעלאתה המאוחרת של גרסה, הנמסרת לאחר השלמת גילוין והבאתן של ראיות התביעה, ולאחר פרק-זמן ארוך שדי בו כדי לחבר גרסה אופטימאלית [והשוו ע”פ 3575/99 דרעי נ’ מ.י. (12.07.00), פסקה 47; עוד ראו, לעניין עצת עורך דין להימנע ממסירת עדות, ע”פ 3731/12 סוילם נ’ מ.י. (11.11.14), פסקה 78, וע”פ 470/85 בן גל נ’ מ.י. (19.09.89), פסקה 19].
לא עלה בידינו להבין, משטף דבריו של הנאשם, כיצד מתיישבים זה עם זה רצונו העז בהבאת תוקפה של בתו לדין, באמצעות המשטרה, והסתרתו-בשתיקתו את הידוע לו ושיכול לתרום למיצוי הדין עם התוקף, שהנאשם האמין שהוא המתלונן. ההסבר שמסר בעדותו, לאמור – כעסו על המשטרה, שאינה מטפלת כראוי באירועי אונס [ע’ 206-207], קלוש במובהק. בדומה, יש לדחות את טענתו של הנאשם בדבר אבדן אמון במשטרה, עד כדי-כך שהחליט לפעול לבדו, שכן באותה נשימה טוען הנאשם שהתכוון להציג למשטרה את המידע שאסף ולהביא לטיפולה את המתלונן [ע’ 199-200].
תיאורו של הנאשם את עצמו כמבולבל ופסיבי בחקירתו, אינו תואם את ההתרשמות מחקירותיו המוסרטות. התיאור אינו מתיישב כלל עם קיומה של מסכת מאורגנת של בדיה והסתרה, שנודעה לנו רק בשלב מאוחר בהליך – במענה לשאלותינו, בסיומה של עדותו, חשף הנאשם שלמעשה, בידיעתו אם לא בהשתתפותו, ולפי הדרכתו של בא-כוחו דאז (לטענתו), הורתה אשתו ר. לבת שלא תסכים לענות על כל שאלה הנוגעת לנאשם, כשתיגבה תלונתה בגין האונס [ע’ 221-222]. הדבר חייב כמובן את ר. למסור שקרים ישירים ובוטים בחקירתה-שלה, כפי שעלה בעדותה [ע’ 242-243].
התמיהות והפרכות לא דבקו בשלב החקירה בלבד, ותעיד תשובת הנאשם לאישום:
הנאשם לא מסר גרסה ברורה ומפורטת גם בתשובתו לכתב האישום, ודבריו – מפי באות-כוחו המלומדות – היו מעורפלים דווקא בנקודות המחלוקת, ויעיד הנוסח, לפיו “התקיימה נסיעה במהלכה היו חילופי דברים”, ותקיפת הנאשם את המתלונן נעשתה “בתכוף לאחר התגרות כלפיו מצד המתלונן” [ע’ 9]. בשלב זה כבר נמר ופג כל טעם אפשרי לכבישת גרסתו המלאה של הנאשם, ועדיין לא זכתה זו לראות אור יום;
למעשה, לא הוברר אם הנאשם חלק עם באות-כוחו את פרטי גרסתו למהותם של חילופי הדברים עם המתלונן, עד לאחר עדות המתלונן, שכן בחקירתו הנגדית של המתלונן לא הוצגו לפניו פרטי הדברים כמחויב – לא זיהוי “המקרה שלפני ארבעה חודשים” שבו “רק ניסה ולא כלום” ולא התנצלותו של המתלונן, אלא טענה כללית “שאתה מאשר בפניו שפגעת מינית בבת שלו” [ע’ 75]. חזקה על הסניגוריות המנוסות, המודעות לחשיבות של חקירה נגדית בעניין שבלב המחלוקת, שלא היו מוותרות על הטחת הדברים במתלונן, אם היו הדברים הנטענים בידיעתן;
נמצא אפוא, שהסבריו של הנאשם לשתיקתו ולהעלמתה של גרסה מועילה-לכאורה, לוקים בחוסר לכידות והיגיון פנימי, ואינם מתיישבים עם ניסיון החיים המשתקף בפסיקה ועם השכל הישר.
הלכה מושרשת היא כי שתיקתו של נאשם בחקירתו במשטרה עשויה לשמש כראיה המחזקת את ראיות התביעה נגדו. בסיסה של הלכה זו נעוץ בהבנה, לפיה על דרך הכלל, בחירתו של נחקר לשתוק במהלך החקירה אינה מתיישבת עם חפותו, שכן אדם שהוא חף מפשע – ירצה למסור את גרסתו, על-מנת להפיג את ענן החשדות הפליליים העומד מעל לראשו [ע”פ 8823/12 שבתאי נ’ מ.י. (01.07.14), פסקה 29].
היעדרם של הסברים המניחים את הדעת לשתיקת הנאשם בחקירותיו ולכבישת גרסתו, מוביל לפגיעה של-ממש בערכה של גרסה זו, גם אם לא נתייחס למחיר הראייתי הפוטנציאלי הנלווה לשתיקה, בדמות חיזוק לראיות התביעה. כבר נאמר, ש”אין סתירה בין כיבוד זכות השתיקה, שפירושה ה”גרעיני” כי ככל שאין ראיות אחרות כנגד אדם לא יורשע אם שתק, לבין המסקנה מן השימוש בה, שככל שהוא טוטלי, לאורך כל הדרך, או נמשך עד עלותו על דוכן העדים, מעורר הוא בגדרי השכל הישר ובכל פרמטר חשדנות מצד בית המשפט” [ע”פ 3834/10 והבה נ’ מ.י. (06.03.13), פסקה ה’ לדברי הש’ רובינשטיין].
הגם שבענייננו לא מדובר על חפות מלאה מפשע, ידע הנאשם היטב את המשמעות המקלה והקריטית של המתואר בגרסתו הנטענת, אך נמנע מלהעמיד את חוקריו על דיוקם ואמיתותם של דברים. שתיקת הנאשם, שבאה אל קיצה רק בעדותו לאחר תום מסכת התביעה, מעוררת חשד ומשליכה על מהימנותו [ע”פ 2960/14 חזן נ’ מ.י. (18.01.2017), פסקה 18; ע”פ 3452/11 שאלתיאל נ’ מ.י. (08.07.13), פסקה 36 לדברי הש’ ארבל; ע”פ 11068/08 מ.י. נ’ סנקר (12.07.2010), פסקה 28 לדברי הש’ עמית].
שקרי הנאשם בחקירותיו:
ברור וידוע, שזכותו של חשוד לשתוק בחקירתו, איננה כוללת גם את “הזכות” לשקר. גם הנאשם לא טען, שבאי-כוחו דאז הנחו אותו, או יעצו לו, לשקר בחקירותיו.
עדותו של הנאשם לעניינים אלה, היתה בעליל גרסה מלאכותית ומאוחרת, שלא באה אלא כדי לתת מובן ומשמעות תמימים להתנהגות לא תמימה. לא ניתן לקבל, כעניין של ניסיון החיים ושורת ההיגיון, ששקרים מובהקים, בוטים וחוזרים, שבמרכז עניינה של החקירה המשטרתית, היו – דווקא אלו ולא היגדים אחרים – “זריקת מילים” או “מלמולים” שלא-מדעת.
שקרים אלו נאמרו בקול רם ובהדגשה יתירה, וידגימו דברי הנאשם בחקירתו הראשונה; נאמרו מתוך שיקול-דעת ובכוונת-מכוון, ותוכיח אמרתו בחקירתו השנייה; נאמרו באווירה נינוחה, תוך הלצות וצחוק, ותעיד אמרתו בחקירתו השלישית [פורטו לעיל].
שקרי נאשם בעת חקירותיו במשטרה מהווים “התנהגות מפלילה” וְסַמָּן ברור לתחושות אשם ולרצונו להרחיק עצמו ממעשה העבירה, ולמצער להקטין את אחריותו לביצועה. שקרים כאלה, יכולים לתמוך בראיות התביעה ואף לשמש כראיה עצמאית, שבכוחה להוות חיזוק ואף סיוע (אם נדרש) לראיות אלו. זאת, אם מוּסַר החשש שמא נאמר השקר מתוך תחושות מצוקה ובלבול, או בשל מניע אחר שאינו קשור לביצוע עבירה. בפסיקה נקבעו מבחני-עזר לזיהויים של שקרי נאשם, שכוחם הראייתי איתן דיו – מדובר בשקרים מהותיים היורדים לשורשו של ענין, ומבלי שניתן להם הסבר מספק; השקר מכוון לסיכול החקירה המשטרתית ולהטעיית בית המשפט; השקר ברור וחד משמעי; דבר השקר הוכח ככזה בעדות חיצונית עצמאית; השקר נוגע ישירות לעבירה בגינה עומד הנאשם לדין, ואינו נובע מעילה אחרת, שאינה רלוונטית לבירור האשמה [ע”פ 3965/22 טל נ’ מ.י. (30.03.23), פסקה 29; ע”פ 1130/19 שווא נ’ מ.י. (27.12.20), פסקה 23; ע”פ 8948/12 נמר נ’ .מ.י. (02.02.16), פסקה 37; ע”פ 8002/99 בכר נ’ מ.י., פ”ד נו(1) 135, 142; ע”פ 543/79 נגר נ’ מ.י., פ”ד לה(1) 113, 41-140]. בענייננו, מתקיימים מאפיינים אלה, אך למעשה אין צורך בתמיכה נוספת לראיות התביעה, ודי לנו בקביעה, שעצם הנכונות לשקר, בעניינים מהותיים, פוגעת במהימנותו של הנאשם כעד.
ניסיונות התחמקותו של הנאשם, בזמן עדותו, ממשמעות הדברים כפשוטם ולאמיתם, מטילים אף-הם צל כבד על מהימנותו.
תמיהות שעלו מתוך עדותו של הנאשם ותיאורו את האירוע:
נזכיר את התמיהות, שעלו מעדותו של הנאשם והובאו לעיל – מחדלו הלא-מוסבר מלדבר עם מכרו כפיר ולהבהיר את העניין; נכונותו להפריז בתיאורי-שווא לטפילת אשם על המתלונן; העלאת נתון חדש וחסר-בסיס, כביכול התאפיין האנס במבטא הודי, במטרה ברורה להצדיק את החשד במתלונן; וככלל, היעדר לכידות והיגיון פנימי בגרסה. תיאורו של הנאשם את האירוע עצמו לשלביו, לוקה אף-הוא בערפול ובתמיהות שלא יושבו בעדותו, ונדגים להלן.
ההגעה לקיוסק: הנאשם טען בעדותו, שהתכוון לנסוע הביתה, והנה מצא עצמו ליד הקיוסק וראה את המתלונן. מכאן אין להסיק שהקיוסק אכן היה בדרכו של הנאשם הביתה, או שהנאשם נסע ביודעין לקיוסק. נמצא, שנסיבות הגעתו של הנאשם לקיוסק, שעה ששהה המתלונן במקום, לא הובהרו כלל, ושמא אף עורפלו במתכוון (יתירה מזו: עיון בפלט איתוראן, שהוגש בהסכמה [ת/80], המראה את מקומה של מונית הנאשם לאורך יום האירוע, מעורר תהייה עמוקה אף יותר – הנאשם טען שעבד בנהיגת המונית לאורך היום, וברור מדבריו שרק הוא נהג בה. עוד טען הנאשם שלאחר עבודה רציפה של שעות, ללא אכילה וללא מנוחה, הגיע לקיוסק, לכאורה מבלי שהתכוון לכך. אלא, שמהפלט הנ”ל עולה כי החל משעה 17:30 עמדה המונית ברחוב האורגים ביבנה, כשהמנוע כבוי, עד שעה 19:00, שאז הותנעה ונסעה לקיוסק שברחוב הנשיאים ביבנה, שם נעצרה בשעה 19:05. לכאורה, ראיה אובייקטיבית זו משמיטה את הקרקע מתחת לתיאורו של הנאשם, כשבכוחה הפוטנציאלי גם לבסס קביעות בדבר תכנון מראש, אולם כיון שהעניין לא לובן בחקירה נגדית, לא נסיק מכך מסקנות פוזיטיביות).
פיתוי וכפיית המתלונן להיכנס למונית: מיד כשראה הנאשם את המתלונן, החל לצעוק עליו שהוא אנס ופדופיל. לדברי הנאשם עצמו, הוא כבר ידע שהמתלונן “התעסק” עם שתי נערות אחרות, אם לא עם הרבה יותר. לא ברור מה עוד רצה הנאשם מהמתלונן, מדוע התעקש להוביל אותו אל המונית בטענה כוזבת, לאכוף עליו להיכנס אליה, ולהתחיל בנסיעה. כל-זאת, מבלי שנמסר הסבר של-ממש למעשי הנאשם. אם יש צורך לומר, הנאשם לא טען שהתכוון לנסוע למשטרה. מדובר בנקודה קריטית, אך הנאשם לא נתן לכך כל הסבר סביר.
התצלום וטענת הקנטור: ב”כ הנאשם טענו בסיכומיהן, כי המתלונן הוא שהעלה ראשון את עניין התמונה, כשביקש ללא הרף מהנאשם להראות לו את תצלום הבת, ובכך גם החל קנטורו את הנאשם. הנאשם טען בעדותו, שהמתלונן שאל אותו על תמונה, ושפיתה אותו לבוא אתו למונית בהבטחה להראות לו תמונה, אך לא טען כלל שבשלב זה גרמו לו שאלות המתלונן לאבדן שליטה. אנו דוחים את השערת הסניגוריות, שאין לה בסיס אפילו בדברי הנאשם.
חניית המונית: לדברי הנאשם, הודאת המתלונן נעשתה כשהמונית היתה במצב עצירה, עת דלק אור אדום בצומת. עשתונותיו ושליטתו העצמית של הנאשם לא אבדו לו כנטען, שכן לא תקף מיד את המתלונן, אף-לא דקר אותו בתוך המונית. כעולה מסרטון האבטחה ומדבריו, פנה הנאשם לתוך החניון, עצר את המונית, ואז יצא ממנה ונפנה לדקור את המתלונן.
השעיית התבונה והזיכרון – המסך השחור: בליבתה של מסכת ההגנה תלוי מסך שחור, הוא המסך שלדברי הנאשם ירד על תודעתו וזכרונו מרגע שהמתלונן הודה מפורשות בתקיפתה המינית של בת הנאשם ועד שנסע מהמקום בו הותיר את המתלונן מתבוסס בדמו. ולא כך, שכן הנאשם זכר כיצד נטל את הסכין בצאתו מהמונית ואף העיד על-כך. כלומר, גם לפי גרסת הנאשם אבדו לו תבונתו וזכרונו רק לאחר שיצא מהמונית וסכין בידו.
הסכין: כיצד והיכן נפטר מהסכין, לא זכר הנאשם לטענתו. ברור, כי לא השליך אותה מידו במקום המעשה, שכן סרטוני האבטחה תיעדו את הזירה ברציפות, מהגעת המונית למקום ועד להגעת המשטרה במקום. לא ברור, כיצד הנאשם אינו יודע לומר היכן העלים את הסכין, אף שבעת נסיעתו במונית לאחר תקיפת המתלונן כבר שב לעשתונותיו והבין את אשר עולל.
פעולות שלאחר המעשה: עזיבת המתלונן מדמם על הקרקע, ללא קריאה לעזרה; נסיעה מהמקום; העלמת הסכין; החלפת בגדים בבית ונסיעה משם; התעלמות מהידיעה שהמשטרה מחפשת אותו; נטישת המונית בעיר אחת ונסיעה לעיר אחרת; נסיעה לקריית-שמונה, במונית של חברו, בקור-רוח וללא סימני מצוקה; כוונה להיעלם למספר ימים; היתממות ושקרים שמסר גם לשוטרים שעצרו את הרכב לבדיקה שגרתית [ת/36]. פעולות אלה מאופיינות בתכנון ובמטרה, שלא הוסברו.
התרשמות ישירה מעדותו של הנאשם: לכל האמור לעיל יש להוסיף מאפיין מובהק ועקבי שנלווה לעדותו של הנאשם – ערפול התשובות בנקודות מהותיות, לעומת הכברת מילים בעניינים שוליים או כאלה שלא ניתן לבדקם.
קביעת ממצאים עובדתיים שבמחלוקת:
כאמור לעיל, קבענו כי עדות המתלונן אמינה ומוצקה דיה לבסס עליה ממצאים מרשיעים, מעבר לספק סביר. מנגד, לא נמצא לנו פתח-מילוט מהמסקנה, שעדות הנאשם אינה ראויה לאמון. ככל שיש סתירה בין עדות המתלונן לבין גרסת הנאשם, תכריע הראשונה. כפי שציינו הסניגוריות, עדויות המתלונן והנאשם משיקות זו לזו לאורך תיאוריהם את שהתרחש בזמן האירוע עצמו, מהגעת הנאשם לקיוסק ועד לסיום תקיפתו את המתלונן, אך נבדלות בנקודות מעטות וקריטיות, עליהן נעמוד עתה.
דחית טענת ההגנה בדבר קנטור או התגרות: סתירה מהותית וממוקדת, הנדרשת להכרעה, נוגעת לטענת ההגנה בדבר קנטור הנאשם על-ידי המתלונן, טענה שאנו דוחים מכל וכל. נזכיר, שהנאשם עצמו טען כי איבד את עשתונותיו כששמע את המתלונן מודה בתקיפתו את בת הנאשם, ואף מתנצל על-כך, ולא קודם לכן. אנו שבים וקובעים, כי הודאה מסוג זה, המוכחשת על-ידי המתלונן, לא היתה ולא נבראה, ומשלא היתה הודאה – לא היה קנטור ולא היתה התגרות.
דחית טענת ההגנה בדבר קושי בשליטה עצמית, אבדן עשתונות ואבדן זיכרון: לדברי הנאשם, אבדן העשתונות, התבונה והזיכרון, בו לקה, החל לאחר שיצא מהרכב והסכין בידו, והסתיים כשנהג את רכבו מהמקום. דא עקא, שפעולותיו לאחר מעשה אינן מתיישבות עם אובדן עשתונות, אלא עם רצון מחושב להיעלם, להתחמק ולהרוויח זמן עד למעצרו ולחקירתו: מיד לאחר המעשה נפטר הנאשם מהסכין, הגיע לביתו שם התנקה והחליף חולצתו, ועל-אף שנודע לו כי המשטרה מחפשת אחריו, נטש את מוניתו ברמת השרון ונסע במונית אחרת שהזמין לראשון לציון. משם הסיע אותו חבר, לבקשתו, לצימר בקרית שמונה שם ביקש “להירגע” יום-יומיים. גם בהגיעו לקריית שמונה, כשתושאל על-ידי שוטרים שעצרו את הרכב לבדיקה שגרתית, המשיך הנאשם בתכניתו, שיקר וטען שהגיע לחופש וטיול [ת/36]. אנו קובעים, כי פעולותיו המחושבות של הנאשם קודם לתקיפתו את המתלונן ולאחריה, אינן מתיישבות עם אובדן עשתונות, תבונה וזיכרון, ואף לא עם פגימה בשליטתו העצמית. אנו דוחים אפוא, כעניין עובדתי, את טענות הנאשם ובאות-כוחו לעניין זה.
חזקה, כי הנאשם התכוון לתוצאות הטבעיות למעשיו: משנדחו טענות הנאשם, ואין בפיו הנאשם כל הסבר אחר לטיב מעשיו, נותרת בעינה מסקנה עובדתית מחויבת, הנלמדת מטיב המעשים – השימוש בסכין, ריבוי הדקירות, מהן עמוקות במיוחד, שרובן כוונו למרכז גופו של המתלונן, כשהנאשם ממשיך בתקיפה גם כשהמתלונן ניסה לברוח וגם כשנפל ארצה – והיא כוונת הנאשם והחלטתו להמית את המתלונן [ע”פ 2083/22 וונוון יין נ’ מ.י. (05.02.23), פסקה 24; ע”פ 1213/21 וואסה נ’ מ.י. (11.08.22), פסקה 9; ע”פ 8449/17 פלוני נ’ מ.י. (16.06.19); ע”פ 2202/08 פסקו נ’ מ.י. (07.03.12), פסקה 41]. עוד ניתן להוסיף על-אלה גם את הפקרתו של המתלונן לגורלו, מוטל על הארץ פצוע ומדמם.
נסכם: אפשר ואף סביר ואנושי שהנאשם, שתקע בראשו את הסברה שהמתלונן הוא-הוא שתקף מינית את בתו, חש רגשות קשים כלפי המתלונן. אולם, מכאן ועד לקביעה כי הנאשם איבד את עשתונותיו, או-אף התקשה במידה ניכרת לשלוט בעצמו, יש מרחק ויש גם גבול. פעולותיו של הנאשם, בתכוף לפני תקיפתו את המתלונן ולאחריה, אינן מעידות על קשיים בשליטה העצמית. כך או אחרת, נשללות עובדתית הטענות לקיומו של קנטור, או קיומה של התגרות, ולכן נכשל ניסיונה של ההגנה לתלות ולו חלק-אשם במתלונן ולהסירו מהנאשם.
היבטים משפטיים:
סעיף 305(1) לחוק, לפיו עומד הנאשם לדין בעבירת ניסיון לרצח, קובע כי “העושה אחת מאלה, דינו – מאסר עשרים שנים: (1) מנסה שלא כדין לגרום למותו של אדם”.
בסיכומיה הבהירה ההגנה את עמדתה, לפיה הנאשם מודה בהתקיימותו של היסוד העובדתי בעבירת ניסיון לרצח, אך טוען כי לא התקיים בו, בעת המעשה, היסוד הנפשי הנדרש לשכלול העבירה. בנוסף, הוכרעו לעיל מחלוקות עובדתיות מוגדרות. על מסד עובדתי זה נציב את הדיון וההכרעה בהיבט המשפטי של המחלוקת, שאלת היסוד הנפשי שנלווה למעשי הנאשם.
היסוד הנפשי בעבירת ניסיון לרצח – “כוונה תחילה”:
קודם לתיקון 137 לחוק, שררה ההלכה הפסוקה לפיה שכלולה של עבירת ניסיון לרצח מחייב קיומה של “כוונה תחילה”, ומכאן את קיומם של שלושת רכיביה, ההחלטה להמית, ההכנה והיעדר הקנטור [ע”פ 8449/17 פלוני הנ”ל, פסקה 22; ע”פ 1474/14 פלוני נ’ מ.י. (15.12.15)]. לפי סעיף 301(א) לחוק בנוסחו הקודם, רכיב “החלטה להמית” משמעו הוכחה כי הנאשם צפה את התוצאה הקטלנית ורצה בהתגשמותה; רכיב ה”הכנה” הצריך את בחינתן של ההכנות המעשיות שערך הנאשם כדי לממש את החלטתו להמית את הקורבן; ורכיב “היעדר קנטור” דרש להראות כי הרצח בוצע בדם קר ומבלי שקדמה לו התגרות, כלומר, האם הנאשם הושפע בפועל מן הקנטור וכן כיצד היה מגיב אדם סביר להתגרות כלפיו.
בתיקון 137 לחוק, לא תוקנה ולא שונתה העבירה של ניסיון לרצח, הקבועה בסעיף 305(1). בע”פ 3879/21 סלומון נ’ מ.י. (10.08.22), פסקה 18, פסק הש’ אלרון, בהסכמת חבריו השופטים כנפי-שטייניץ וכבוב, כי גם לעניין היסוד הנפשי, “מאחר שעבירת הניסיון לרצח, לא נכללה בתיקון 137 לחוק העונשין – הרפורמה בעבירות המתה, בחינתה לצורך העניין נותרה כפי שהייתה טרם הרפורמה”. בכך עקב השופט אחר פסיקתו, שאף-היא בהסכמת חבריו השופטים ברק-ארז ושוחט, בע”פ 2377/19 אפגאני נ’ מ.י. (22.05.22), פסקה 17, עת קבע ש”אשר ליסוד הנפשי, מאחר שעבירת הניסיון לרצח, שהיא עבירה עצמאית המעוגנת בסעיף 305 לחוק, לא נכללה בתיקון 137 לחוק – הרפורמה בעבירות המתה, בחינתה לצורך העניין נותרה כפי שהייתה, ולפיכך לצורך הרשעה בניסיון לרצח יש להוכיח את היסוד הנפשי הנדרש לעבירת הרצח כבעבר – יסוד ה”כוונה תחילה” בצירוף היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירת ניסיון – כי המעשה נעשה ב”מטרה לבצע” את העבירה (סעיף 25 לחוק). ליסוד “הכוונה תחילה” שלושה מרכיבים: החלטה להמית, הכנה והעדר קנטור”.
קודם שנפנה לבחינתם של שלושת רכיביו של יסוד “הכוונה תחילה”, נציין שהתובע המלומד סובר שכיום, לאחר התיקון הנ”ל, היסוד הנפשי הנדרש לעבירה של ניסיון רצח הוא כוונה “רגילה”. קביעה, שהיסוד הנפשי הנדרש בעבירת הניסיון (לרצח) חמור יותר מהיסוד הנפשי הנדרש בעבירה המוגמרת, תיצור לדעתו “אנומליה של-ממש”. לטענתו, את שנקבע בסלומון ובאפגאני אין להחיל בענייננו, שכן שם מדובר היה בעבירות שבוצעו בטרם כניסת תיקון 137 לתוקף. הסניגוריות המלומדות סוברות אחרת ומפנות הן ללשון החוק והן לפסיקתו של בית המשפט העליון בעניין אפגאני. אמרנו לעיל, נאמר עתה ונאמר גם להלן – כעניין שבעובדה, לא היו קנטור או התגרות מצד המתלונן, הנאשם לא איבד את עשתונותיו ואת שליטתו העצמית, לא התקשה במידה ניכרת לשלוט בעצמו, ובוודאי שלא כתוצאה מקנטור או התגרות מצד המתלונן. כפי שנַּראה, בענייננו אין נפקות למחלוקת משפטית זו שבין התביעה לבין ההגנה.
רכיבי היסוד הנפשי וקיומם בענייננו:
ההחלטה להמית:
“החלטה להמית” עשויה להתגבש כתגובה ספונטאנית רגעית, ולאו דווקא לאחר מחשבה ותכנון מוקדמים. קיומה של ההחלטה נלמד מהנסיבות, מאמרותיו וממעשיו הגלויים של נאשם, החושפים את צפונות ליבו בעת ההמתה.
תיקונו של החוק נבע, בין היתר, מהצורך באבחנה בין מקרים שבהם מעשה הרצח בוצע לאחר שהעושה שקל והחליט להמית את הקרבן , לבין מקרים שבהם ההחלטה להמית התגבשה באופן ספונטני, ללא הפעלת שיקול דעת של ממש, וללא הכנה הכוללת פעולות מקדימות שביצע העושה קודם לביצוע הרצח. הסוג הראשון, מעשה שנעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית, מצא מקומו בסעיף 301א(א)(1) לחוק, כאחת מהחלופות המגבשות עבירה של רצח בנסיבות מחמירות שעונשו מאסר עולם חובה; ואילו הסוג השני מגולם בהוראה הכללית שבסעיף 300(א) לחוק, לפיה הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם, דינו – מאסר עולם, שאיננו חובה [ע”פ 2083/22 וונוון יין נ’ מ.י. (05.02.23), פסקה 27; ע”פ 7722/19 זרסנאי נ’ מ.י. (19.04.21), פסקה 17]. מכל מקום, אין לאבחנה זו נפקות בענייננו, שכן איננו נדרשים להכריע בעניין עונשו המקסימאלי של נאשם שהורשע ברצח.
במקרה שלפנינו, המסקנה בדבר קיומה של ההחלטה להמית מבוססת היטב בעובדות המעשה – עצם השימוש בכלי קטלני כסכין, ובוודאי כשמדובר בדקירות מרובות, מהן עמוקות, שחלקן הגדול כוון למרכז גופו של המתלונן, גם לאחר שהתמוטט ונפל ארצה [יין הנ”ל, פסקה 24; ע”פ 1213/21 וואסה נ’ מ.י. (11.08.22), פסקה 9; ע”פ 2202/08 פסקו נ’ מ.י. (07.03.12), פסקה 41]. ראוי להזכיר גם את התנהגותו של הנאשם לאחר תום התקפתו את המתלונן, אותו הפקיר לגורלו, מוטל על הארץ פצוע ומדמם.
הכנה:
“הכנה” מגולמת בפעולות מעשיות שנקט נאשם, כדי לממש את ההחלטה להמית.
בענייננו, גם-אם נסיר הצידה את כלל פעולותיו של הנאשם עד סמוך מאוד לתקיפתו את המתלונן – החל מההגעה לקיוסק כשהמתלונן היה במקום, דרך פיתוי המתלונן בכזב ללכת אל המונית וכפייתו להיכנס לתוכה, ועד הסעת המתלונן שלא-לרצונו לחניון המבודד-יחסית – הרי לקיחת הסכין ממקומה והיציאה מהרכב כשהסכין בידו, הן פעולות הכנה מובהקות [יין, שם; פסקו, פסקה 43].
היעדר קנטור (התגרות):
לאחר תיקון 137, סוגיית הקנטור אינה מהווה עוד יסוד בעבירת הרצח, אלא כלולה כנסיבה במסגרת עבירת המתה בנסיבות של אחריות מופחתת, לפי סעיף 301ב(ב) לחוק. הניסוח החדש של סוגיית הקנטור שונה מהדין הישן בכמה היבטים. ראשית, בעבר היעדר הקנטור שימש יסוד בעבירת הרצח, ואילו כעת התקיימות הקנטור היא נסיבה שיוצרת הסדר ענישה מקל. שנית, ההיבט הסובייקטיבי של הקנטור הועמד בחוק החדש על קושי “במידה ניכרת”, כשלפי הדין הקודם דובר במעשה “מתוך סערת רוח, אבדן עשתונות ואבדן שליטה עצמית”. שלישית, המבחן האובייקטיבי, שעוגן בעבר בפסיקה בתור קושי של אדם סביר לשלוט בעצמו, הפך למבחן נורמטיבי המתבטא בהפחתת “אשמתו של הנאשם”. באלו יש כדי לגרוע מאשמתו של הנאשם, מבחינה מוסרית וחברתית [ע”פ 3546/19 עודה נ’ מ.י. (15.01.23); ע”פ 8956/20 מריו נ’ מ.י. (28.06.22), פסקה 32; ע”פ 8363/19 גרנות נ’ מ.י. (08.06.21), פסקה 8; שווא, פסקה 27]. לאחר התיקון, שלושה הם התנאים שהצטברותם יכולה לבסס את הגנת הקנטור: (1) המעשה בוצע בתכוף לאחר התגרות כלפי הנאשם ובתגובה לאותה התגרות (דרישת העיתוי); (2) בעקבות ההתגרות הנאשם התקשה במידה ניכרת לשלוט בעצמו; (3) יש בקושי בו היה נתון הנאשם כדי למתן את אשמתו, בשים לב למכלול נסיבות העניין [מריו הנ”ל, שם].
משקבענו עובדתית בענייננו, כי לא התקיימו נסיבות של קנטור והתגרות בעת המעשה, אין נפקות להבדלים בין ההסדר הישן לבין ההסדר החדש, שממילא משמעותם נעוצה בסוג העונש המקסימאלי הצפוי בעקבות הרשעה ברצח.
סוף-דבר:
בבחינה עובדתית, דחינו את גרסאות הנאשם בעדותו ומפי באות-כוחו, אימצנו את גרסת המתלונן, ושללנו הן את קיומה של התגרות מצד המתלונן והן את תוצאתה הנטענת בנפשו של הנאשם.
בבחינה משפטית, בחנו את עניינו של הנאשם במבט המקל עמו ומחמיר עם התביעה, בדרישה לקיומה של “כוונה תחילה” כיסוד הנפשי שנלווה למעשי העבירה שביצע הנאשם. עוד קצבנו ואיחרנו את שלבי התגבשותה של ההחלטה להמית ומעשי ההכנה, עד סמוך מאוד לפני תחילת הביצוע של מעשי העבירה, אף שיש רגליים לסברה, כי ההחלטה להמית ומעשי ההכנה כבר גובשו קודם לכן, בעת פיתויו וכפייתו של המתלונן להיכנס למונית, או-אף כבר לפני הגעתו של הנאשם לקיוסק.
משבוסס קיומן העובדתי של החלטת הנאשם להמית את המתלונן וההכנה לקראת מימושה של ההחלטה, ומשנשלל עובדתית קיום קנטור או התגרות – הבריח התיכון בטענות ההגנה – אנו קובעים כי הוכחה אשמתו של הנאשם במיוחס לו, מעבר לספק סביר, ומרשיעים אותו במיוחס לו בכתב האישום, עבירה של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, תשל”ז-1977.
ניתנה היום, ו’ אייר תשפ”ג, 27 אפריל 2023, במעמד הצדדים
