בפני
כבוד השופט צחי אלמוג
התובע
משה גליקו
נגד
הנתבעים
1. סאלם אבד אלקאדר
2. מיטל רון
פסק דין
תביעה כספית למתן חשבונות וסעד הצהרתי שהגיש התובע, עורך דין במקצועו. כנגד הנתבע 1, לקוחו לשעבר, וכנגד הנתבעת 2, עורכת הדין גם היא (להלן – "הנתבע", "הנתבעת").
רקע קצר
ביום 10.4.22 הגיש התובע כנגד הנתבעים תביעה כספית ובעיקרה דרש מהנתבע תשלום ע"ס של 422,036 ₪ בהתאם להסכם שכר טרחה שנחתם עמו.
לבקשת התובע הוטל עיקול זמני אצל המדינה (כמחזיקה) בסכום התביעה.
הנתבע עתר לביטול העיקול. ביום 11.5.22 התקיים דיון בעניין ביטול העיקול. ביום 16.5.22 ניתנה החלטה בעניין ביטול העיקול והוא נותר על כנו. לאחר מכן, הוגש כתב הגנה ע"י הנתבעים.
ביום 14.7.22 עתר התובע לתקן את כתב תביעתו וזאת בעקבות גילויים נטענים מההליך בבקשה לביטול עיקול, ובעיקר הטענה כי רק מהבקשה לביטול עיקול למד כי לנתבעת ולנתבע הסכם שכ"ט נפרד.
בהחלטה מיום 2.10.22 הותר לתובע לתקן תביעתו. הנתבעים הגישו כתב הגנה מתוקן. הוגש כתב תשובה.
להלן אציין את הרקע למחלוקת בין הצדדים כפי שהם משתקפים מכתבי הטענות וכן בהמשך אעמוד על ההבדלים בין כתבי הטענות המקוריים למתוקנים, במידת הצורך.
עיקר טענות התובע
התובע עתר בכתב התביעה המתוקן לקבלת שכר טרחה על פי הסכם עם הנתבע, וכן על פי הסכם בע"פ עם הנתבעת לשותפות בשכר טרחת הנתבע.
הנתבע היה לקוחו של התובע עד לשלב הסיכומים במסגרת ת.א 60707-01-16 שנוהל כנגד המדינה, הסנגור של הנתבע בהליך פלילי וכנגד ד"ר אורי לבנטל אשר נתן חוות דעת במסגרת ההליך הפלילי שהוגש ע"י המדינה כנגד הנתבע (להלן – ההליך מושא המחלוקת).
באותה תביעה נטען כי הנתבעים שם התרשלו כנגד הנתבע באופנים שונים. אותו הליך כספי נזיקי נוהל סביב כך שהנתבע הורשע במסגרת ההליך הפלילי וריצה עונש מאסר ובהמשך התקיים משפט חוזר במסגרתו בוטל כתב האישום והנתבע זוכה זיכוי אילם.
בסופו של אותו הליך נפסקו לנתבע פיצויים בסך של 2,195,724 ₪ ועוד 25,000 ₪ החזר הוצאות לנתבע, ובנוסף סך 500,000 ₪ שכר טרחה (להלן – פסק הדין; פסק הדין צורף כנספח א' לתביעה זו).
ביום 25.2.2014 נחתם הסכם טרחה בין התובע לנתבע במסגרתו הוסכם כי שכר הטרחה שייפסק בפסק הדין יועבר במלואו אל התובע. בנוסף יתווסף תשלום של 10% בתוספת מע"מ מסכום הפיצויים הכולל שייפסק לנתבע. עוד הוסכם כי במקרה של החלפת ייצוג מתחייב הנתבע לשלם לתובע לאחר שלב שמיעת ההוכחות את מלוא שכר הטרחה (להלן – הסכם שכ"ט; צורף כנספח ב').
התובע קיבל את התיק בהפניה מהנתבעת, עורכת דין, אשר ייצגה את הנתבע במכלול ההליכים הפליליים וכן גם בשלב הסיכומים בהליך מושא המחלוקת. בין התובע לנתבעת הוסכם בעל פה כי התובע יעביר לה 50% משכר הטרחה. הנתבעת הייתה שותפה של התובע לעניין שכר הטרחה בגין ייצוג הנתבע.
התובע הגיש את התביעה הנ"ל וניהל את ההליך האזרחי בסיוע הנתבעת עד לשלב הסיכומים. עובר לשלב הסיכומים היה ניסיון פשרה בין בעלי הדין. התובע ציין בפני הנתבע כי מדובר בסכום פשרה ראוי והמליץ לו לקבלו. הנתבע לאחר שהתייעץ עם הנתבעת דחה את הצעת הפשרה ופיטר את התובע מהמשך ייצוג בשלב הסיכומים.
הנתבעת שתחום התמחותה בפלילים הייתה שותפה של התובע לעניין שכר הטרחה בגין ייצוג נתבע בתיק מושא התביעה.
לטענת התובע, סוכם בינו לבין הנתבעת בעל פה כי יחלקו ביניהם את שכר הטרחה באופן שווה 50% לכל אחד. הנתבעת לא ציינה בפני התובע עד הגשת כתב ההגנה המקורי כי היא אמורה לקבל שכר טרחה נוסף מהנתבע בגין ייצוג בהליך מושא התביעה. טוען התובע כי הוא זכאי לקבל 50% מהסכום שהנתבעת קיבלה או אמורה לקבל מהסכם שכ"ט הנוסף שבינה לבין הנתבע.
לחילופין נטען כי כל צד מחזיק בהסכם שכר טרחה נפרד, ומשכך התובע זכאי לקבל את מלוא התשלום המוסכם בהתאם להסכם שכ"ט שלו עם הנתבע.
ביחס לנתבע דרש התובע סך של 500,000 ₪ בהתאם לפסק הדין בתיק מושא המחלוקת (ס' 196 לפס"ד) ו-10% מסך הפיצוי הכולל, 2,195,724 ₪ (ס' 193 לפס"ד), ועוד 25,200 ₪ בצירוף מע"מ. נוכח ההסכם הנטען לשותפות עם הנתבעת, דורש התובע רק מחצית מהסכום, סך של 422,412 ₪. בנוסף עתר לשיפוי בגין הוצאות בסך 11,000 ₪, פיצוי בגין נזק שאינו ממוני בסך 50,000 ₪. לחילופין, התובע דרש לקבל את מלוא התשלום המוסכם בהתאם להסכם שכ"ט שלו עם הנתבע ובאופן שיהיה זכאי לסך נוסף של 422,412 ₪.
ביחס לנתבעת נטען כי התובע זכאי ל50% מסכום שכ"ט שקיבלה הנתבעת או אמורה לקבל מהנתבע. עוד עתר לסעד של מתן חשבונות לקבלת נתונים הנוגעים לשכ"ט שקיבלה או אמורה לקבל בשל הסכם שכר הטרחה הנוסף שבינה לבין הנתבע, ומתן פיצוי של 50% מהסכום אותו קיבלה או אמורה לקבל בעטיו של שכר הטרחה הנוסף ועל בסיס נתונים שיתקבלו. בנוסף עתר לפיצוי בגין נזק שאינו ממוני 50,000 ₪.
עיקר טענות הנתבעים
החל משנת 2012 ייצגה הנתבעת את הנתבע והגישה עבורו בקשה למשפט חוזר בבית משפט העליון (מ"ח 4811/12). הבקשה התקבלה והנתבע זוכה במשפט החוזר. כן הגישה בקשה לפיצוי בהליך הפלילי אשר התקבלה. בערעור בבית משפט העליון נקבע כי ישנה חלוקה בהתרשלות ניהול ההליך הפלילי בשיעור של 50%-50% בין המדינה ובין הסנגור שייצג את הנתבע, והוטל עליהם לפצות את הנתבע בסכום של 600,000 ₪.
ביום 25.1.2014 נחתם הסכם שכ"ט בין הנתבע לבין הנתבעת לפיו היא תמשיך לייצג את הנתבע גם בתביעה הנזיקית מושא המחלוקת (להלן – ההסכם בין הנתבע לנתבעת). נטען כי התובע היה מודע להסכם.
לאחר החתימה על ההסכם עם הנתבעת, חתם התובע על הסכם עם הנתבע לפיו יסייע התובע לנתבעת בהליך הנזיקי. לאחר הגשת כתב התביעה שלח התובע לנתבעת הודעת דוא"ל והלכה למעשה חזר בו מההסכם אשר היווה את הבסיס להסכם שכ"ט והותיר את ניהול ההליך בידיה של הנתבעת, תוך שהתובע מודיע שהתיק בטיפול הנתבעת בלבד (הודעת המייל מיום 23.3.16 צורפה כנספח 1 לכתב ההגנה המתוקן).
טענת התובע כי הוא זה שייצג את הנתבע עד לשלב הסיכומים בהליך מושא המחלוקת היא טענה לא נכונה ואפשר לראות זאת בנקל על פי הפרוטוקולים בהליך מושא המחלוקת. הנתבעת ניהלה את התיק מראשיתו ועד סופו. הנתבעת חקרה את כל הצדדים בתיק והיא אשר כתבה את הסיכומים בהיקף של 80 עמודים.
הנתבעת מעולם לא הייתה שותפה של התובע, גם לא ביחס לשכ"ט. אין כל הסכמה בעניין בע"פ או בכתב.
ביחס להסכם שכ"ט בין הנתבע לנתבעת נטען כי התובע ידע היטב על קיומו של הסכם שכ"ט בכתב נפרד, אשר אינו רלוונטי לגביו, וזאת עוד מיום 7.2.15. הנתבעים מעולם לא הסתירו זאת מהתובע ולא הטעו את התובע.
הוגש כתב תשובה ע"י התובע ובן צוין בין היתר כי התובע מעולם לא ביטל את ההסכם עם הנתבע ולא שיגר הודעת ביטול כנטען.
הראיות
התובע והנתבעים הגישו, כל אחד, תצהיר עדות ראשית ונספחים לרוב. דיון ההוכחות התקיים ביום 17.4.23. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. מכאן לפס"ד.
המסגרת הנורמטיבית
עניין לנו בתביעה על בסיס הסכם שכר טרחה בכתב בין התובע לבין הנתבע וטענה להסכם שותפות בע"פ בשכר טרחה בין התובע ובין הנתבעת.
ביחס לנתבע הרי שבפנינו הסכם שכ"ט בכתב המהווה חוזה לכל דבר ועניין ויש לבחון האם התקיימו התנאים לקבלת שכ"ט מלא והאם התובע מילא חלקו בהסכם.
ביחס לנתבעת יש להכריע האם השתכלל חוזה בעל פה ו/או בהתנהגות (סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973). בדרך כלל, אין מניעה להכיר בתוקפו המחייב של חוזה שנערך בעל פה, ובלבד שתתקיימנה הדרישות החיוניות לכריתת חוזה, קרי, גמירת דעת ומסוימות (ע"א 4933/17 מרדכי גרין (איבגי) נ' אריה פרידמן (11.10.2020); ע"א 528/86 פולגת נ' בלכנר, פ"ד מד(3) 821, 823).
הכרעה ביחס לנתבע
אין חולק כי בין הצדדים נחתם הסכם שכ"ט אשר מסדיר את מערכת היחסים בינהם. אין חולק כי בשלב מסויים, כאמור להלן, הודיע הנתבע לתובע כי הוא מפוטר מייצוג. התובע טוען כי ייצג את הנתבע עד לשלב הסיכומים ובהתאם להסכם שכ"ט הוא זכאי למלוא שכרו. הנתבע טוען, בין היתר, להפרת ההסכם.
לאחר שבחנתי את היקף פעילותו ומעורבתו של התובע בייצוג הנתבע, כמו גם בשאלה האם הפר את הסכם שכר טרחה וכלל הנסיבות, מצאתי כי התובע זכאי לשכר טרחה מאת הנתבע, אך לא בהיקף מלא אותו תבע, כפי שינומק להלן.
בסעיף 6 להסכם שכ"ט הוסדר המקרה של החלפת ייצוג:
"במקרה של החלפת ייצוג מתחייב הלקוח לשלם לעו"ד משה גליקו כדלהן:
עד להגשת כתב התביעה 5,000 ₪ בצירוף מע"מ.
לאחר הגשת כתב התביעה 1/3 מהסכום הנקוב בסעיפים 1-2 לעיל.
לאחר קביעת התיק לשלב שמיעת ההוכחות ישלם התובע לעו"ד משה גליקו 2/3 מהסכום הנקוב בסעיפים 1 ו- 2 לעיל.
לאחר שלב שמיעת ההוכחות ישלם התובע לעו"ד גליקו את מלוא שכ"ט המצויין בסעיפים 1 ו – 2 לעיל".
אין חולק כי התובע הגיש את כתב תביעה, יחד עם הנתבעת, הנושא 22 עמ' ונספחים לרוב (נספח 13 לתצהיר הנתבע).
הנתבע ציין בתצהירו כי למרות שהתובע התחייב לייצג אותו בתיק מהתחלה ועד הסוף, הוא צמצם את פעילותו באופן משמעותי כך שהנתבעת היא זאת שניהלה את כל שלב ההוכחות והגישה סיכומים (סעיף 16 לתצהיר). בנוסף ציין כי הנתבעת היא זאת שחקרה את העדים הרבים, והמשיכה בייצוג כ- 6 חודשים נוספים לאחר שהתובע כבר פוטר (סעיף 22 לתצהיר). עוד טענו הנתבעים כי הודעת הדוא"ל מיום 23.3.16 מלמדת כי התובע חזר בו על דעת עצמו מההסכמות ולמעשה חזר בו מהייצוג (הדוא"ל צורף כנספח 3 לתצהיר הנתבע).
איני מקבל טענות אלו. הוכח כי התובע ייצג את הנתבע מעבר להגשת כתב התביעה וטיפול נקודתי, כפי שנטען, וכן הוכח כי המשיך בייצוג גם לאחר שליחת הדוא"ל, אשר גם עליו אעמוד להלן.
ראשית, הוצגו מסמכים המלמדים כי התובע המשיך בייצוג גם לאחר הגשת התביעה.
צורפו לראיות התובע תצהירי עדות ראשית, בקשה לפטור מאגרה, תחשיב נזק ותגובה לתחשיב נזק מטעם הצד שכנגד, פרוטוקולים, תיקי מוצגים ועוד תכתובות (נספחים ז' עד טז' לתצהיר התובע). מסמכים אלו מלמדים בעליל על ייצוג הנתבע מצד התובע במשך תקופה ארוכה מאז הגשת התביעה ועד לשלב הפיטורים. בכל המסמכים נישאו כותרות המלמדות על ייצוגו של התובע, הן בפתיח לכתבי בית הדין והן בפרוטוקולי הדיונים.
אין מדובר בעניין של מה בכך.
כך, למשל, התובע חתום יחד עם הנתבעת על תחשיב נזק שהוגש (נספח י' לתצהיר). אף הנתבעת הודתה כי תחום עריכת תחשיב נזק ובכלל תחום הנזיקין הינו במומחיות התובע (עמ' 103 ש' 14-15 וכן עמ' 105 ש' 22-24 לפרוטוקול) . המסמך נושא 195 סעיפים. המדובר במסמך חשוב בתביעה כספית נזיקית מעין זאת שהוגשה, שכן כידוע על בסיס התחשיבים נקבעים הפיצויים, דרך כלל, אם בפשרה אם בפסק דין.
בנוסף, בהליך התקיימו 16 דיונים בסך הכול. מתוכם ב- 14 דיונים נכח התובע, כפי שמופיע בפרוטוקולים שהוצגו (למעשה עד לדיון הלפני אחרון מיום 26.11.19). אף לדיון המסכם לפני יום ההוכחות הנוסף מיום 28.11.19 צוין בפרוטוקול מפי הנתבע: "אני מבקש שעו"ד גליקו אשר ייצג את התובע עד לדיון הקודם לא יהיה נוכח בדיון היום" (ההדגשה בקו שלי – צ.א.). בהחלטה צוין:"לא ניתן לבקש שעו"ד גליקו אשר ייצג את התובע עד לדיון הקודם לא יהיה נוכח בדיון היום" (נספח 25 לתצהיר הנתבעת עמ' 745). ברי, אם כן, כי לפחות עד לשלב זה התובע ייצג את הנתבע, יחד עם הנתבעת, ללא שהנתבע פיטר את התובע בהודעה בכתב או בכל דרך אחרת מוכחת. הא ראיה כי אף בית המשפט באותו הליך ראה את התובע כמי שייצג את הנתבע.
טוענת הנתבעת כי היא זאת שחקרה את העדים השונים כפי שאף ניתן ללמוד מדיוני החקירות שנערכו בימים 13.3.19 ו- 19.2.19, אך אין בכך כדי לשלול כי התובע ייצג את הנתבע גם הוא.
ראשית, התובע המשיך בייצוג והתייצב לדיונים גם לאחר דיוני חקירות אלו, כעולה מהפרוטוקולים שהוצגו. שנית, מעבר לנוכחות התובע בדיונים, עצם העובדה שרק פרקליט אחד חוקר בפועל, הנתבעת במקרה זה, אין פירוש הדבר כי בא כוח נוסף אינו מייצג או כי פוטר. בדרך כלל נהוג כי רק פרקליט אחד חוקר וזאת מטעמים של נוחיות וסדר באולם הדיונים. לא ניתן ללמוד אחרת בהיעדר מסמך ברור מצד הנתבעים המורה על סיום תפקיד התובע טרם שלב ההוכחות, ומשכך התובע עמד בנטל להוכיח כי ייצג את הנתבע בפועל עד לפיטורין.
שנית, הנתבע טען כי התובע לחץ עליו להגיע לפשרה שתפגע בו ומשכך נאלץ בין היתר לפטר את התובע (סעיפים 23-29 לתצהיר הנתבע). פירוש הדבר כי הנתבע למעשה מודה שהתובע המשיך בייצוג עד לשלב קבלת/דחיית הצעת הפשרה, שאין חולק שזו הוצעה בשלב מתקדם יחסית, לאחר שמיעת חלק מהעדים, ועל בסיס תחשיבי הנזק שהוצגו, אותם הכין התובע.
שלישית, טענת הנתבעים בסעיף 28 לכתב ההגנה המתוקן כי הנתבע נשכר לצורך סיוע לנתבעת "בנקודה מסויימת בתביעה הנזיקית", נסתרת מעצם הסכם שכר הטרחה בו לא צויין כי הייצוג מוגבל לעניין מסוים כזה או אחר, אלא מדובר בהסכם המסדיר על פניו מערכת שלמה של ייצוג מהחל ועד כלה.
כן יש לדחות את טענת הנתבעת כי בהודעת הדוא"ל מיום 23.3.16 יש משום התפטרות של התובע בייצוג הנתבע.
ראשית, עצם טענת הנתבע כי סירב להצעת הפשרה אותה קידם התובע מלמדת כי לא היה בכוונת התובע להתפטר מייצוג גם לאחר שליחת הדוא"ל שקדם זמן רב לדיונים שהתקיימו בתיק. שנית, הדוא"ל כלל לא נשלח אל הנתבע אלא אל הנתבעת, והנתבעת לא יכלה לסיים היחסים בין התובע לנתבע שכן אינה צד ישיר להסכם החוזי בינהם (כן ראו עדות הנתבע ממנה עולה כי נפגש עוד מספר פעמים עם התובע לאחר שליחת המייל, עמ' 79 לפרוטוקול). שלישית, הדוא"ל בו נטען להתפטרות עסק בהערות כאלו ואחרות בין התובע לנתבעת, כנראה ביחס לאופן בו יש לנהל ההליך, מתן ארכה לצד שכנגד וכיוצא בזה, ואין לראות בו הודעת התפטרות מסודרת בכתב וסיום הייצוג ע"י התובע.
אין לקבל יתר טענות הנתבעים ביחס לאופן ואיכות הייצוג. הנתבעים טענו מספר טענות שלא בא זכרם בכתב ההגנה ואף לא בכתב ההגנה המתוקן. כך ביחס לטענה לסעיף לא הוגן בהסכם (סעיף 42 לתצהיר הנתבע), הכפשת שם התובע (סעיף 28 לתצהיר הנתבע). המדובר בהרחבת חזית שאין כל מקום לקבלה בהיעדר כל נימוק מוצדק.
אף ביחס לטענה כי התובע התרשל עת לא התייחס בכתב התביעה לסוגיית 'מעשה בית דין' בעניין אחריות המדינה והסנגור, הרי שטענות מהותיות אלו לא נטעו בפירוש בכתב ההגנה המתוקן ומשכך דינן להידחות, גם משום הרחבת חזית. הנתבעים טענו ל'רשלנות' מצד התובע אך לא פירטו בכתב ההגנה מהי אותה רשלנות מקצועית ספציפית. לכאורה לא הייתה כל מניעה לטעון זאת כבר בכתב ההגנה, שכן חלוקת האחריות כבר נקבעה בפסק הדין מיום 17.3.22, ולא הוצג כל טעם מוצדק למחדל. מעבר לכך, המדובר בטענה המצריכה בירור עובדתי מקיף שכן יש להציג בפירוט מהם הנזקים שנגרמו כתוצאה מהרשלנות הנטענת, והאם בסופו של יום נגרם נזק בפועל לנתבע. אף שאלת הקשר הסיבתי בין מעשי התובע לבין התוצאה אינה צריכה להיעשות דרך אגב. כך למשל בסופו של יום בית המשפט נתן פסק דין תוך חיוב הנתבעים שם בסעד כספי משמעותי, ומשכך על פניו לא סבל הנתבע נזק בשל הרשלנות הנטענת של התובע, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין זה (ככלל על הטוען להתרשלות בייצוג משפטי הנטל להוכיח את התרשלותו של עורך הדין ולהראות כי אלמלא ההתרשלות התוצאה הייתה שונה, ומדובר בנטל כבד מבחינה ראייתית (ע"א 989/03 חוטר ישי נ' חיננזון, פ"ד נט(4) 796, 811 (2005)).
עוד אעיר כי הטענה גופא מוקשית כאשר היא עולה מפיה של הנתבעת, שכן הנתבעת בעצמה, לפי גרסתה, טענה שייצגה את הנתבע בהליך "מתחילתו ועד סופו", ואם כן ייתכן וגם לה יש חלק ברשלנות הנטענת (סעיף 40.2.3 לכתב ההגנה המתוקן; בנוסף ראו סעיף 36 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986).
כך גם ביחס לטענת זניחת המומחה ד"ר ברבר וכן הטענות בדבר הצעת הפשרה הקובעת חלוקת שליש אחריות לכל אחד מהמעוולים.
יש לדחות טענת הפעלת לחץ על הנתבע שכן לא הוכח כל לחץ פסול וכן בפועל, על פניו, לא נגרם נזק כספי לנתבע נוכח תוצאות פסק הדין. כן אין לקבל טענת הנתבע כי התובע חשף פרטים לנציגי המדינה משיחות חסויות עמו, שכן הדבר נסתר מדברי ב"כ המדינה, ולא הוצגה כל ראיה אחרת המוכיחה את הטענה (ראו מוצג ת/3 בתיקיית מוצגים בתיק).
טוען התובע כי למעשה ייצג עד לשלב הסיכומים שכן דיון החקירות האחרון שערכה הנתבעת לא היה הכרחי, ובכל מקרה יש לפצותו בגין פיטוריו שלא כדין. כאמור, התובע פוטר ע"י הנתבע. לא שוכענתי כי הדבר נעשה בחוסר תום לב, והתובע לא הרים הנטל להוכיח אחרת. בין הצדדים התגלעה מחלוקת וכפי שהיא משתקפת בפרוטוקולי הדיונים בהליך הנזיקי. הסכם שכ"ט שותק בהקשר של פיטורים במקרה מעין זה. סעיף 6 להסכם עוסק במקרה של 'החלפת ייצוג' והרי הנתבעת לא החליפה את התובע אלא המשיכה בייצוג באופן בלעדי (אף שנראה כי כוונת הסעיף היא כל אימת שהתובע מפסיק לייצג את הנתבע). הסכם שכ"ט נערך ע"י התובע והדבר פועל לחובתו כמנסח ההסכם. הנתבעת שהמשיכה לנהל את ההליך סברה כי יש לחקור עדים נוספים, ואין בדעת בית המשפט להתערב בשיקול דעתה המקצועי בהקשר לכך. אי לכך, יש להשקיף על המצב בשאלת סיום הייצוג כפי שהוא משתקף מהפרוקוטלים שהוצגו (כאמור לעיל).
הנה כי כן, עולה כי התובע ייצג את הנתבע עד לשלב הפיטורים, סמוך לתום שלב ההוכחות, כאשר התקיים דיון חקירות אחד לאחר הפיטורים, מיום 3.6.20, וכי התובע לא ייצג בשלב הגשת הסיכומים.
ההסכם שותק במצב דברים של סיום ייצוג טרם הסתיים שלב ההוכחות לגמרי. משכך ראיתי לנכון לקבוע את השכר על דרך 'ביצוע בקירוב', כלומר לא ע"פ סעיף 6ג' להסכם (סיום ייצוג לאחר קביעת התיק להוכחות), ולא שכר מלא ע"פ סעיף 6ד' להסכם (סיום ייצוג בתום שלב ההוכחות), אלא בשיעור ביניים, אותו מצאתי להעמיד שיעור של 3/4 מהסכום המתקבל לפי סעיפים 1,2 להסכם שכר הטרחה בין התובע לבין הנתבע.
בהתאם להודאת התובע בכתב התביעה כי הוא הסכים לחלוק את שכרו עם הנתבעת הרי שהוא זכאי למחצית הסכום משיעור זה. לעניין זה אני דוחה את טענתו החלופית של התובע כי כל צד (התובע והנתבעת) מחזיק בהסכם שכר טרחה נפרד, ומשכך התובע זכאי לקבל את מלוא התשלום המוסכם בהתאם להסכם שכ"ט שלו עם הנתבע. קבלת הטענה פירושה התעלמות מכך שגם הנתבעת טרחה, פעלה וייצגה את הנתבע, ורק הסכמתה להעביר את הלקוח שלה, הנתבע, לטיפול התובע היא שהולידה את הסכם שכר הטרחה בינו לבין הנתבע; ומה גם, שברור כי כנגד העברה זו הוסכם על חלוקה בשכר הטרחה ביחד עם הנתבעת (ככל שהדבר נוגע להסכם בין הנתבע לתובע, ולא לכל הסכם אחר).
הסעדים כלפי הנתבע
בהתאם לסעיף 1 להסכם, התובע זכאי לשכ"ט שנפסק בהליך בתוספת מע"מ. סכום שכ"ט שנפסק בפסק הדין בסעיף 196 הינו 500,000 ₪. בתוספת מע"מ: 585,000 ₪ .
בהתאם לסעיף 2 להסכם, יתווסף לשכ"ט תשלום של 10% בתוספת מע"מ, מסכום הפיצויים שייפסק. בפסק הדין נקבע סה"כ פיצוי 2,195,724 ₪. 10% מסכום זה הינם סך של 219,572 ₪. ובתוספת מע"מ: 256,900 ₪.
מכאן: 585,000 ₪ + 256,900 ₪ = 841,900 ₪.
לאור קביעתי לעיל כי התובע זכאי ל- 3/4 מהסכום הנ"ל הביצוע בקירוב הרי שיש להעמיד את הסכום על סך 631,425 ₪.
ולאור הודאת התובע כי הוא זכאי למחצית מהסכום מאחר וחלק שכרו עם הנתבעת הרי שהסכום המגיע לו מהנתבע הוא : 315,713 ₪.
מצאתי כי התובע אינו זכאי לסכום שנקבע בסעיף 195 לפסק הדין שכן על פי לשון הסעיף מדובר בהשבת הוצאה ששילם הנתבע לסניגור ולא בשכר טרחה שפסק בית המשפט בפסק הדין, ועל כן אין הוא נכנס לגדר ההגדרות שבהסכם שכר הטרחה.
סעדים כספיים הנוספים
התובע עתר לשיפוי הוצאות בסך 11,000 ₪, תשלומים שהוציא בעבור חו"ד ד"ר סבר והליך הגישור (סעיף 27 לתצהירו והקבלות שצורפו). הנתבע לא חלק על הוצאות אלו בצירוף אסמכתאות סותרות, ומשכך יש לקבל סעד זה.
התובע עתר לנזק שאינו ממוני בסך 50,000 ₪. אין לקבל הטענה. הסכם שכר הטרחה מסדיר את זכותו של התובע לקבלת כספים מאת הנתבע בגין הייצוג. שכר הטרחה, בשיעור לא מבוטל, נפסק נוכח תוצאות פסק הדין. לא נפסק לתובע שכר טרחה 'מלא' כפי שטען ובכל מקרה לא מדובר בחריג בו פוסקים לתובע הוצאות בגין נזק לא ממוני.
בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 נקבע כי סעד של פיצויים בגין נזק לא ממוני מסור לשיקול דעת בית המשפט ואין לנפגע זכות מוקנית לקבל פיצוי בגין נזק לא ממוני. בית משפט לו מסור שיקול הדעת יכול להימנע מלתת אותו גם אם בפועל נגרם נזק (פרידמן וכהן, דיני חוזים, בעמ' 676).
יתרה מכך, הפיצוי בגין נזק לא ממוני אינו ניתן על דרך השגרה אלא על דרך הצמצום וההגבלה (ע"א 8588/06 דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ, 18 (11.11.2010), להלן: "דלג'ו"; ע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ נ' טהוליאן ו-33 אח', 64 (19.9.2009); ע"א 3437/93 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' אדלר, פ"ד נד(1) 817, 835 (1998)). פיצוי בגין נזק לא ממוני ניתן רק במקרים מיוחדים כאשר מוצא בית המשפט שיש לכך הצדקה, בין היתר כשהפרת החוזה היא "הפרה בוטה של יחסי אמון, או של יחסי תלות ששררו בין הנפגע לבין המפר, או במצבים של זדון, התנהגות מעליבה או פוגענית במיוחד" (עניין דלג'ו, בעמ' 18). מקרה זה אינו מסוג המקרים המיוחדים המצדיק פסיקת נזק שאינו ממוני ועל כן אני דוחה סעד זה.
בסך הכל זכאי התובע מהנתבע לסעד כספי כולל לפי חיבור סעיפים 58 ו – 60 לעיל בסך 326,713 ₪.
הכרעה ביחס לנתבעת
טענת התובע ביחס לנתבעת הינה כי הוא למעשה היה שותף עימה בהתאם להסכמה בע"פ לכל שכ"ט אשר יתקבל מהנתבע בגין הייצוג בהליך מושא המחלוקת. ביתר דיוק, התובע טוען כי הוא זכאי למחצית שכר הטרחה גם לפי הסכם נפרד שהיה לנתבעת ולתובע (הסכם מיום 25.1.14).
האם התובע והנתבעת ראו עצמם כשותפים, לא רק בייצוג הנתבע בהליך הנזיקי, אלא גם בשכ"ט לפי ההסכם הנ"ל, או שכל צד זכאי לחלקו בייצוג ובשכ"ט בהתאם להסכם האישי שלו מול הלקוח – הנתבע ?
לטעמי התובע לא עמד בנטל להראות כי הוסכם בע"פ בינו לבין הנתבעת כי הינם שותפים בשכ"ט אשר יתקבל מהנתבע, וכי למעשה יחלקו כל שכ"ט שיתקבל מאת הנתבע.
לכך מספר טעמים.
התובע לא טען בכתב התביעה המקורי גרסה ברורה בדבר אופי ה'שותפות' בינו לבין הנתבעת באופן כזה אשר יכול וילמד כי התובע ראה עצמו כשותף לנתבעת בכל רווח אשר יצמח לה מניהול ההליך והליכים אחרים להם לא היה שותף התובע.
יותר מכך, ציין התובע בכתב תביעה המתוקן בסעיף 9: "התובע קיבל בהפניה מן הנתבעת, אשר ייצגה את הנתבע, במכלול ההליכים הפליליים וכן בשלב הסיכומים בתיק נשוא התביעה. בין התובע לנתבעת הוסכם בע"פ, כי התובע יעביר לה 50% משכר הטרחה".
כלומר המדובר בהודאת התובע, ועל כך אין חולק, כי הנתבע היה לקוח של הנתבעת, הנתבעת היא זאת שקישרה בין התובע לנתבע לצורך ניהול התיק הנזיקי, והתובע הסכים לחלוק איתה שכר הטרחה אשר לו יהיה זכאי ע"פ ההסכם בינו לנתבע (וראו גם סעיף 5 להסכם); ראו גם עדות התובע בדבר הקשר האמיץ בין הנתבע לנתבעת בפרוטוקול עמ' 22 ש' 9-15, דבר המסביר מדוע הסכים התובע לחלוק עימה שכר טרחתו, שכן הנתבע הגיע אליו דרך הנתבעת).
לא סוכם בפירוש בכתב כי הינם שותפים לכל 'רווח' מאת הנתבע – הלקוח (עמ' 14 ש' 18-19). לא הוכח אחרת ואין די בטענה בעלמא כי להסכמה בע"פ.
מעבר לכך המדובר בעורכי דין והיה מצופה מהם למסד מהסכמה כזו בכתב. אף נסיבות העניין מלמדות כי לא הוסכם אחרת מצד הנתבעת, לא בע"פ ולא בכתב, שכן על פניו לא היה לה כל אינטרס לעשות כן.
יוזכר כי התובע עתר לתקן תביעתו על דרך של הוספת התייחסות להסכם שכר טרחה מיום 25.1.14 שנערך בין הנתבע לנתבעת, כאשר לטענתו רק עם הגשת כתב ההגנה מטעם הנתבעים למד על ההסכם הנוסף, ועל כן לא יכול היה להתייחס אליו בכתב התביעה המקורי (ראו גם עמ' 39 ש' 11-17). הנתבעים טענו כי התובע ידע על ההסכם הנוסף עובר אף להגשת כתב התביעה המקורי וכי לא הייתה סיבה שהסכם זה לא יכלל בכתב התביעה המקורי. הנתבעים צירפו הודעת דוא"ל מיום 7.12.15 ששלח התובע לנתבעת ממנו ניתן להסיק כי כבר אז ידע התובע על ההסכם.
ראשית וכאמור לעיל, בין אם התובע ידע על ההסכם הנוסף, ובין אם לא ידע, היה עליו לציין כבר בכתב התביעה המקורי כי יחסיו עם הנתבעת הינם יחסי שותפות בשכ"ט, מעבר להסכם שנחתם עם הנתבע, שכן מדובר בעניין מהותי. 'גילוי' ההסכם הנוסף יכול וישליך על החיוב הכספי ושיעורו, אבל עצם טענת השותפות היסודית, הייתה צריכה לעלות כבר בתביעה המקורית, והיעדרה ממנו מחזק המסקנה כי מדובר בגרסה מתפתחת של התובע.
שנית, גרסת התובע בהקשר לשותפות עם הנתבעת הינה גרסה מתפתחת ומוקשית מצד עצמה. כך בתביעה המקורית ציין התובע בסעיף 3 כי הנתבעת ניהלה את התיק משלב הסיכומים. בכתב התביעה המתוקן ציין התובע בסעיף 3 כי הנתבעת "ניהלה עמו את התיק". לא מדובר בעניין סימנטי בלבד שכן יש הבדל רב בין הגרסאות, כך שלפי הגרסה הראשונה ישנה חלוקת עבודה מסויימת שבגללה הסכימו התובע והנתבעת, לחלוק את הרווח בשכ"ט של התובע, בצירוף העובדה שהנתבעת הפנתה את הנתבע לתובע. בגרסה המופיעה בכתב התביעה המתוקן כבר מדובר בטענה לשיתוף פעולה בכל ניהול ההליך, המחזק לכאורה ניסיון צפוי לטעון כי יש לחלוק כל רווח שיצמח, כולל רווחים של הנתבעת לפי ההסכם שלה מיום 25.1.14.
שלישית, לעצם טענת התובע כי למד על ההסכם רק במסגרת הליך זה, איני מקבל את גרסתו כלל. אכן הוצגה הודעת דוא"ל שנשלחה אל התובע מיום 7.12.15 בו נזכר הסכם שכר טרחה. בדוא"ל צויין, בין היתר, "אני לא ידעתי על ההסכם שלך עם סאלם. לא ידעתי שרשמת כי את מייצגת אותו ולפיכך מקבלת שכר". על איזה הסכם שכ"ט מדובר? לי נראה כי מדובר בהסכם שכר הטרחה של הנתבעת והנתבע שכן מדובר על ייצוג שעמד על הפרק, הוא התביעה שהוגשה, ולא הליכים קודמים בהם אין חולק כי הנתבעת ייצגה את הנתבע באופן בלעדי. קבלת השכר האמורה נוגעת לעתיד, בדוא"ל האמור, ולא לשכר עבר, שכן לתובע אין כל חלק ונחלה בשכר עבר של הנתבעת בגין הייצוג בהליכים שקדמו. לכן אך הגיוני כי ההסכם הנזכר באותו מייל הוא ההסכם הנפרד שבין הנתבע לנתבעת וכי התובע היה מודע אליו. גרסת התובע בנקודה זו היתה בלתי מהימנה עליי, בעוד שמצאתי את דברי הנתבעת מהימנים.
רביעית, טענת התובע כי אם היה יודע על ההסכם היה דורש לחלוק את הרווחים בו בשווה עם הנתבעת אינה יכולה לבסס הסכמה חוזית כשלעצמה. כך למשל מי לידנו ייתקע שהנתבעת הייתה מסכימה לכך, ואולי אף דרישה מעין זאת הייתה מביאה למצב בו הנתבעת הייתה מפנה את לקוחה, הנתבע, לעורך דין אחר. או אז, התובע כלל לא היה מייצג בהליך והוא כלל לא היה זכאי לכל רווח אפשרי.
חמישית, כאמור, לטענת התובע הנתבעת הסתירה את ההסכם הנוסף ממנו. מעבר לאמור לעיל בדבר אמינות גרסת התובע, כלל לא ברור איזו מסכת חוזית עסקית מחייבת את הנתבעת לגלות על הסכמה כספית בינה ובין לקוחה – הנתבע. לא הוצגה כל תשתית לטענה מעין זאת, כגון למשל, מערכת חוזית ארוכה ורבת שנים בין התובע לנתבעת באופן כזה שהיו למשל מפנים לקוחות האחד כלפי השני. הנתבעת היא זאת שייצגה את הנתבע מעל ל-12 שנים, כמתואר, ומאידך מערכת חוזית הסכמית בין התובע לנתבעת – לא הוצגה כלל.
לא שוכנעתי כי הנתבעת הסתירה את אותו ההסכם. אדרבא, כבר בבקשה לביטול העיקול גילתה את ההסכם. לאור טענת התובע כי לא ידע כלל על ההסכם של הנתבע והנתבעת (ולכן הגיש בקשה לתיקון התביעה), הרי שהנתבעת יכולה היתה שלא לגלות את ההסכם כלל והתובע לא היה יודע עליו. העובדה שכן גילתה על דבר קיומו מלמדת כי נהגה בתום לב ובשקיפות, ומחזקת את המסקנה כי מדובר בהסכם עצמאי ונפרד של הנתבעים שאין להחיל עליו את יחסי השותפות בשכר טרחה בין התובע לנתבעת.
שישית, הנתבע העיד בעצמו כי היה חייב לנתבעת שכ"ט עבור עבודה רבה שנים ורבת היקף אשר גמר אומר לשלם לה השכ"ט מכספי הפיצויים הצפויים נוכח הזיכוי וההליך בבית המשפט העליון. הנתבע הוא זה שהיה צד להסכמי שכר הטרחה בין באי כוחו, ולא העיד כי התובע היה שותף של הנתבעת בכל שלב ובכל הסכם. עוד העיד הנתבע כי לכל בא כוח היה הסכם בנפרד שנחתם בנפרד: "…ההסכם נחתם ביני לבין מיטל לבד וההסכם שנחתם ביני לבין משה (התובע) לבד, כל אחד בנפרד…" (עמ' 68 ש' 15-16). כן העיד כי הנתבעת זכאית לשכר טרחה נוסף על כל העבודה שעשתה: "…מה שקיבלה מיטל רון זה טיפה בים מה שצריכה לקבל עוד, היא מיצגת וממשיכה לייצג עד היום ואפילו מחר" (עמ' 77 ש' 27-28).
למעשה, העיד הנתבע בניגוד לאינטרס הכלכלי שלו, שכן על פי עדותו הוא חייב על פי כל הסכם קיים בנפרד, ואין זה משנה רעיונית למי ישלם, אלא כמה ישלם; אך בכך שהעיד כי היה לו ולנתבעת הסכם שכ"ט נפרד, הרי שייתכן ובכך הוא משלם שכ"ט לכל צד, ויש בכך סיוע לגרסת הנתבעת. בנוסף, בעצם עדות הנתבע כי השכ"ט כולל ייצוג רב שנים של הנתבעת בהליכים הקודמים, אשר להם התובע כלל לא היה שותף, הרי שאין כל היגיון עסקי מצד הנתבעת לחלוק השכ"ט עם התובע, לפי ההסכם בינה ובין הנתבע (סעיף 19 לסיכומי הנתבעת וההפניות שם).
בעניין זה אני נותן אמון בגרסת הנתבעת, וסביר למדי כי אילו היתה יודעת או מבינה כי כוונת התובע לחלוק עימה גם בשכר לפי ההסכם שבינה לבין הנתבע, כלל לא היתה נכנסת לכל העניין, והיתה יכולה לבחור להעביר את הטיפול בלקוח לעו"ד אחר.
משכך, מצאתי כי דין התביעה והסעדים המופנים כלפי הנתבעת – להידחות.
לסיכום
נוכח מכלול האמור, התביעה כנגד הנתבע 1 מתקבלת.
הנתבע 1 ישלם לתובע בתוך 30 יום סך 326,713 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, ובתוספת אגרת משפט כפי ששולמה ושכ"ט בסך 25,000 ₪.
התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית. התובע ישלם לה הוצאות משפט בסך 30,000 ₪ בתוך 30 יום.
ניתן היום, כ"ג סיוון תשפ"ג, 12 יוני 2023, בהעדר הצדדים.
