לפני כבוד השופט אריה נאמן
המבקש:
מ.כ
ע"י ב"כ עוה"ד סיון טל יחזקאל
נגד
המשיבה:
א.כ
ע"י ב"כ עוה"ד אריה אביאב
הקטינים:א.כ
א.כ
א.כ
החלטה
בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש קמא מיום 2.8.23 (כב' השופטת ליאת דהן חיון) במסגרתה הורתה על עריכת אבחון פסיכו-דיאגנוסטי (להלן: "האבחון") לשלושת הקטינים בהתאם להמלצת ועדת תסקירים ולמרות התנגדות המבקש.
[הערה: ההדגשות בציטוטים שיובאו בפסה"ד להלן, אינן במקור ונועדו לשם ההדגשה בלבד]
לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתיק קמא, ומכח סמכותי על פי תקנות 138(א)(1)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, אשר הוחלו גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020, שוכנעתי לדחות את הבקשה אף ללא צורך בתשובה, מהטעמים שיפורטו.
הערה: בקשת רשות הערעור הוגשה ביום 18.9.23 ברם הועלתה אלי רק היום 6.11.23 שכן המבקש שילם האגרה והפקיד העירבון רק היום, לאחר שבקשתו לפטור נדחתה ע"י רשמת ביהמ"ש וקיבל אורכה לתשלום לבקשתו.
ראשית יצוין כי דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף מבלי לדון לגופה, וזאת בשל השיהוי המשמעותי הניכר בהגשתה – מעל חודש וחצי מאז ניתנה ההחלטה מושא הערעור וערב היום שנועד לביצוע ההחלטה תוך שבמקביל הגיש בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בימ"ש קמא, הכל ערב המועד שנועד לביצוע ההחלטה, הכל כמפורט להלן:
ההחלטה מושא הערעור על עריכת האבחון ניתנה ביום 2.8.23, תוך שביהמ"ש קבע בהחלטתו כי בתוך 10 ימים יפעלו הצדדים לתאום האבחון, המלצות המכון יוגשו לתיק ביהמ"ש תוך 45 ימים, לאחר מכן תתכנס ועדת התסקירים והמלצותיה יוגשו לתיק תוך 15 ימים מיום קבלת המלצות המכון.
כמעט כל תקופת הימים הראשונה (10 הימים לתיאום האבחון+45 הימים להגשת ההמלצות) הייתה אמורה לחלוף, ואכן כבר בסמוך למתן ההחלטה קיימת פעילות בתיק קמא, כאשר בין היתר ביום 22.8.23 הודיעה המשיבה לבימ"ש כי המבקש איננו משתף פעולה בדבר תאום המועדים; בסופו של יום נקבע מועד לאבחון ליום 19/9 כאשר ביום 23/8 ניתנה החלטה המחייבת את האב להתייצב למועד האבחון הנ"ל; והנה רק ערב מועד האבחון, ביום 18/9, טרח המבקש להגיש את בקשת רשות ערעור זו, תוך שבמקביל הגיש בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה (בקשה שנדחתה ע"י רשמת ביהמ"ש בדיוק מהנימוק הזה של השיהוי הרב בהתנהלותו של המבקש), כאשר למחרת 19/9 לא התייצב המבקש בטענה שהינו חולה ובגין כך חויב המבקש בהוצאות (אשר נידונו בבקשת רשות ערעור מקבילה לרשות ערעור זו); ויודגש, מאז מועד ההחלטה מושא הערעור 2.8.23 פעל המבקש בתיק קמא והגיש בקשות ותגובות, ועם זאת לא ראה כל צורך להגיש את בקשת רשות ערעור זו בסמוך למועד מתן ההחלטה אלא רק בחלוף חודש וחצי וערב מועד האבחון כפי שנקבע בהחלטה. התנהלות זו של המבקש מעידה לטעמי על זלזול וחוסר רגישות כלפי הצד שכנגד, כלפי המכון שהיה אמור לערוך את האבחון, וכלפי בימ"ש קמא שבינתיים נאלץ לעסוק בבקשות ובתגובות בגין אי-התייצבות המבקש למועד האיבחון; לו המבקש היה מגיש את בקשת רשות הערעור בסמוך למועד מתן ההחלטה, עוד בתקופת פגרת הקיץ ולכל היותר בתחילת שנת המשפט (ולא ביום 18/9), בקשתו לעיכוב ביצוע לא הייתה נדחית מטעמי שיהוי ולו בקשת רשות הערעור הייתה מתקבלת וההחלטה על עריכת האבחון הייתה מתבטלת כפי שהינו מעוניין, לא היה צריך המכון לבזבז את זמנו ולהקצות את היום לעריכת האבחון, וגם בימ"ש קמא לא היה צריך לעסוק בבקשות בשל אי-התייצבות המבקש לאבחון. מנגד ולו בקשת רשות הערעור הייתה נדחית, יתכן והחלטת הדחייה הייתה ניתנת טרם מועד ביצוע האבחון 19/9 כך שניתן היה לקיימו במועד (הלא המבקש לא ידע מראש כי יחלה ביום 19/9 כפי שנימק לבימ"ש קמא את אי-התייצבותו לאבחון…).
אמנם מבחינת תקנות סדרי הדין עומד המבקש במניין הימים שכן רוב התקופה הייתה פגרת הקיץ ופגרת סוכות שאיננה נמנית במניין הימים, אולם יש נסיבות – כנסיבות תיק זה – שבהן אין זה ראוי למצות את מלוא התקופה שנקבעה בתקנות לצורך בקשת רשות ערעור.
יפים לעניין זה דברי השופט (כתוארו אז) א' גורניס ב-רע"א 9489/09 רוזנברג נ' בולוס גד תיירות ומלונאות בע"מ (14.2.10) סע' 6 שם:
"בדרך כלל אין להלין על בעל דין הממצה את מלוא התקופה שהוקנתה לו בחקיקה לביצוע פעולה מסויימת. עם זאת, במקרים מסוימים מוטלת חובה על בעל דין להזדרז ולעשות מעשה עוד בטרם תמה התקופה שהוקצתה לו, שאם לא כן נוטל הוא סיכון שמא ייקבע כי בהתנהלותו נפל שיהוי. בהקשר של הגשת בקשות רשות ערעור על החלטות ביניים, אמורים הדברים בעיקר לעניין החובה להתחשב בשלב בו נמצא ההליך בערכאה הדיונית ובהשפעה הצפויה של הגשת בקשה לרשות ערעור על התקדמות הדיון. […] השתהות בהגשת הבקשה לרשות ערעור עלולה לגרום לתקלות דיוניות שונות. […]
מן האמור ניתן לגזור שתי חובות המוטלות על בעל דין: ראשית, כאשר מבקש בעל דין להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים העשויה להשפיע על מהלך הדיון…שומה עליו לכלכל את צעדיו בזריזות. עליו להחליט במהירות האפשרית האם ברצונו להגיש בקשת רשות ערעור. אם החליט בחיוב, עליו להוציא את החלטתו אל הפועל תוך זמן קצר ולא למצות את מלוא התקופה הנתונה לו בחקיקה […] מן הנמנע לשרטט קווים מנחים קשיחים בשאלה מתי מוטל על בעל דין שלא למצות את תקופת 30 הימים להגשת בקשת רשות ערעור ובמקרה כזה מהו פרק הזמן שלא ייחשב לשיהוי. המענה לשאלה זו ייגזר מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה […] דחיית בקשה לרשות ערעור בשל שיהוי לבדו תהא מוצדקת במקרה בו מדובר בשיהוי משמעותי, במיוחד מבחינת ההשלכה על ההתנהלות הדיונית של הערכאה הראשונה".
כמו כן ראה רע"א 2631/22 פלוני נ' המרכז הרפואי המשולב על שם שיבא תל השומר (24.4.22) סע' 7 שם:
"קביעת רף עליון למועד להגשת בקשת רשות ערעור אינה פוטרת את בעלי הדין מהחובה לפעול על פי עקרונות היסוד של תקנות סדר הדין האזרחי, ובכללם החובה לנהוג בהגינות דיונית ולסייע לבית המשפט לנהל את ההליך באופן יעיל. צורך זה מתחדד כאשר מדובר בהגשת בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים של הערכאה הדיונית, שלעתים ההמתנה לבירורה עשויה לגרום לעיכוב ההליך העיקרי."
וכן ראה:
רע"א 6861/21 בית חולים זיו נ' פלונית (קטינה) (2.1.22) סע' 5-6 שם;
רע"א 3615/22 ניסן ואחרים נ' מנהלת תחבורה ציבורית בירושלים (13.6.22) סע' 7 שם;
עם זאת דין בקשת רשות הערעור להידחות גם לגופה:
תמצית ועיקר טענתו של המבקש בערעורו הינה, שהחלטת בימ"ש קמא הינה בניגוד לפסה"ד בביהמ"ש המחוזי שניתן ביום 14.9.22, שם ביהמ"ש קיבל את ערעורו של המבקש והורה על ביטול החלטת בימ"ש קמא בדבר ביצוע האבחון (להלן: "פסה"ד הערעורי"); אך כפי שנראה להלן המערער טועה לחלוטין בהבנת תוצאת פסה"ד הערעורי, כפי שאף בימ"ש קמא בהחלטתו הארוכה והמנומקת, העמיד את המבקש על טעותו זו:
בחודשים 2-3/22 ניתנו ע"י בימ"ש קמא החלטות המורות על עריכת האבחון לקטינים, וזאת מבלי שבימ"ש קמא נימק את החלטתו ומבלי שקיים דיון ואך ורק בהסתמך על המלצות עו"ס וסדרי דין ואפוטרופוס לדין, למרות שהמבקש התנגד ואף טען כי גם שתי הקטינות היותר גדולות אינן מעוניינות באבחון זה.
המבקש ערער על החלטות אלו וערכאת הערעור (כב' השופטת אספרנצה אלון) קיבלה בפסה"ד הערעורי את הערעור וביטלה את החלטתו של בימ"ש קמא בדבר עריכת האבחונים, תוך שנקבע כי כפיית אבחונים על הקטינות בניגוד לרצונן עלולה להחריף את הקרעים בקשר המשפחתי. >> ודוק: פסה"ד הערעורי לא שלל כלל את אפשרות ביהמ"ש להחליט על עריכת האבחון, ובלבד שלאור הנטען בדבר התנגדות המבקש והקטינים, החלטה הכופה אבחון פסיכו-דיאגנוסטי על הקטינים ראוי לה שתינתן רק לאחר "קבלת עמדה מתכללת של ועדת תסקירים, שתקבל מידע ישיר מהגורמים המטפלים בהורים, מצוות מרכז הקשר, ולאחר שיחה עם הקטינות התאומות" (סע' 22 לפסה"ד הערעורי), לפיכך הורתה ערכאת הערעור על בטלות ההחלטה המורה על עריכת האבחונים, ברם יחד עם זאת – כך הורתה ערכאת הערעור בפסה"ד הערעורי – ועדת התסקירים תתכנס, ויוגש תסקיר עדכני, כאשר "לאחר קבלת התסקיר העדכני יקיים בימ"ש קמא דיון ויחליט לפי חוכמתו" (סע' 23 לפסק דינה של ערכאת הערעור).
ואכן בימ"ש קמא פעל בדיוק בהתאם להנחיית ערכאת הערעור: ביום 25.12.22 התקיימה ועדת תסקירים בנוכחות ההורים, פסיכולוגית קלינית, מפקחת מחוזית לסדרי דין, אפוטרופוס לדין וצוות מחלקת הרווחה [="העמדה המתכללת"], ועדת התסקירים, בשיתוף כלל הגורמים המקצועיים, ישבה על המדוכה, ובסופו של יום, לאחר תיכלול, הגיעה למסקנה כי קיים ניכור הורי כזה או אחר בין הקטינים לאם, הקטינים ו/או חלקם נמצאים במצוקה רגשית, בלט מאוד הניתוק הרגשי של הקטינים, מנגד המבקש לא גילה נכונות לשיתוף פעולה והתכחש למצב הקטינים, ועל כן לאחר תיכלול גיבשה ועדת התסקירים המלצות כוללות, שכללו בין היתר המלצה לעריכת האבחון לקטינים.
לאחר קבלת תסקיר העו"ס אשר הביאה את המלצת ועדת התסקירים, ביקש בימ"ש קמא את עמדות הצדדים: המשיבה, וגם האפוטרופוס לדין, תמכו בביצוע האבחון, תוך שנימקו את עמדתם, לעומת המבקש שהתנגד בתוקף לביצוע האבחונים, כשלטענתו (המוטעית כאמור לעיל) פסה"ד הערעורי קבע שאין מקום לכפות על הקטינים את ביצוע האבחונים.
לאור עמדות הצדדים, ראה בימ"ש קמא לנכון לקיים דיון במעמד הצדדים, האפוטרופוס לדין והעו"ס לסדרי דין. (גם פסיכולוג הוועדה אמור היה להתייצב אך ערב הדיון הוגשה הודעה לפיה הפסיכולוג חולה ונבצר ממנו להתייצב, ברם בשל חשיבות הדיון בימ"ש הותיר על כנו את הדיון). במסגרת הדיון חזרו הצדדים על כל טענותיהם בהרחבה רבה, (פרו' הדיון מונה 9 עמודים!), לכל אחד מהמשתתפים בדיון ניתן יומו בהרחבה רבה, ובסופו של דבר לאחר עיון בכלל החומר שהונח לפניו, לרבות דיווחי העו"ס והאפוטרופוס לדין, המלצות וועדת התסקירים בדבר הצורך באבחון, הדיווחים שהגיעו מצוות מרכז הקשר והבהרת העו"ס לסדרי דין אודות מטרת האבחון, ולאחר שבימ"ש קמא נתן את דעתו לטענות הצדדים לרבות לטענות המבקש, מצא בימ"ש קמא לאמץ את המלצת וועדת התסקירים ולהורות על עריכת אבחון פסיכו-דיאגנוסטי ל-3 הקטינים, תוך שפירט את נימוקיו באריכות רבה: בתחילה דחה בימ"ש קמא מכל וכל את טענות המבקש שכביכול פסה"ד הערעורי קבע שאין לערוך כלל אבחון לקטינים, בימ"ש קמא הבהיר בהחלטתו כי פסה"ד הערעורי כלל לא קבע כך אלא כל אשר קבע הינו, שלנוכח התנגדות המבקש והקטינים, יש להמתין לקבלת עמדה מתכללת של וועדת התסקירים > וזו אכן נעשתה. בימ"ש קמא בהחלטתו פירט באריכות רבה את טענות הצדדים, פירט באריכות רבה את נימוקיו מדוע בנסיבות הללו יש לאמץ את החלטת וועדת התסקירים, ואף הפנה לפסיקה בדבר משקלה של וועדת התסקירים והעו"ס לסדרי דין; ובאשר לטענות המבקש ולפיה לא נשמעו הקטינים עובר לגיבוש המלצות הוועדה, דחה בימ"ש קמא את טענה זו שכן בהתאם להצהרת העו"ס המחוזית, המבקש לא שיתף פעולה עם גורמי הטיפול וסרב שהקטינות יישמעו על אף שהוצע לו לעשות כן (ראה פירוט של בימ"ש קמא בעניין זה בסע' 28 להחלטה).
החלטתו של בימ"ש קמא נושאת 12 עמודים, 33 סעיפים, כשפרק ה"דיון וההכרעה" לבדו נושא 7 עמודים; נימוקי בימ"ש קמא מפורטים באופן מפורט ביותר, מנומק כדבעי, תוך התייחסות מפורטת למכלול הנתונים, כאשר בסופו של דבר מדובר באימוץ החלטת וועדת התסקירים, הכל מתוך ראיית טובת הקטינים שעמדה לנגד כולם – לעיני וועדת התסקירים, לעיני האפוטרופוס לדין, לעיני העו"ס לסדרי דין, ובסופו של דבר גם לנגד עיני ביהמ"ש.
המבקש בערעורו חוזר למעשה על כל טענותיו כפי שטען בבימ"ש קמא, טענות בהם דן בימ"ש קמא והכריע בעניינם, כשהמבקש איננו מצביע על כל טעות בהחלטה, איננו מסביר במה שגה בימ"ש קמא במסקנותיו, למעט טענה אחת והיא- שההחלטה מושא הערעור מנוגדת לפסה"ד הערעורי; ולא היא כפי שהראנו לעיל, פסה"ד הערעורי לא קבע כלל כי אין לערוך אבחון לקטינים, אלא שהחלטה מעין זו צריכה להינתן לאחר תכלול של כל הגורמים המקצועיים – וכך נעשה. כל הגורמים המקצועיים – בדגש על כל – המליצו לנוכח נסיבות הקטינים ומצבם הרגשי, על עריכת אבחון, הכל כפי שפירט בימ"ש קמא בהחלטתו, ועל כן בצדק אימץ בימ"ש את המלצות כל הגורמים המקצועיים להערכת האבחון.
לא מצאתי כי נפלה שגגה בשיקול דעתו של בימ"ש קמא.
יתירה מזו: העובדה שהמבקש לא פנה בערעורו זה בסמוך למתן ההחלטה אלא רק בחלוף 47 ימים, ממש ערב מועד ביצוע האבחון (כפי שפירטתי בסעיפים 1-2 לעיל) תוך שהגיש במקביל בקשה לעיכוב ביצוע שלו הייתה מתקבלת משמעותה הייתה ביטול מועד האבחון שנקבע למחרת, מחזקת את הרושם שהגשת הערעור בוצעה כחלק ממהלך טקטי שנועד לסכל את ביצוע האבחון.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור.
משלא נדרשה תשובה, אין צו להוצאות לטובת המשיבה והעירבון ככל שהופקד יוחזר למפקיד באמצעות ב"כ.
חיוב המבקש בהוצאות לטובת המדינה: בשל השתהותו של המבקש בהגשת בקשת רשות ערעור זו עד לערב המועד שנועד לביצוע ההחלטה ובזיקה לסעיף 17 לעיל, רואה אני לנכון לחייב את המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 1,000 ₪; ברם: על מנת לתמרץ את המבקש לשתף פעולה בכל הקשור לקטינים, אני מורה כי חיוב זה ייכנס לתוקפו רק ביום 1.1.24, כאשר בד בבד אני מסמיך את בימ"ש קמא להורות על ביטול חיוב זה ככל שהמבקש ישתף פעולה בכל הקשור לקטינים, עריכת האיבחון, לרבות התייצבותו לכל מה שיידרש בעניין הקטינים. לשם כך יהיה גם מוסמך בימ"ש קמא לדחות ולהאריך את מועד כניסת החיוב לתוקף (1.1.24) מפעם לפעם, הכל בהתאם לשיקולי ביהמ"ש.
למען הסר ספק: אין בהסמכתו זו של בימ"ש קמא משום חיוב לבטל את חיוב ההוצאות ככל שהמבקש ישתף פעולה כאמור, אלא רק הסמכה, כאשר בימ"ש קמא יעשה שימוש בסמכותו זו בהתאם לנראה בעיניו ולפי שיקול דעתו, תוך שרשאי להחליט גם שלא לבטל החיוב.
פסק דין זה מותר לפרסום בהשמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר.
ניתנה היום, כ"ב חשוון תשפ"ד, 06 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.
