התובעת:
מ.ל. ת"ז, XXX
נ ג ד
הנתבע:
ח.ל. ת"ז, XXX
נוכחים:
התובעת בעצמה ובאת כוחה עו"ד רותם גליקסברג
הנתבע בעצמו ובאי כוחו עו"ד ציון פטל ועו"ד חנן שטיינר
בנו של הנתבע – מר א.ל.
<#1#>
פרוטוקול
<……
החלטה
ההתנהלות הטרומית בהליך זה מלווה במחדלים ובסימני שאלה הנובעים מהאופן שבו נוסח כתב התביעה.
בטרם אדרש לשאלות מתחום עילת התביעה ונוסח כתב התביעה, אדרש למחדלים הדיוניים שכן למעשה הסוגיות שהציף בית המשפט בקדם המשפט, הן סוגיות שצריך וראוי היה ללבן בשלב הדיון המקדמי.
ביום 31.5.24, הגישו הצדדים דיווח בדבר דיון מקדמי, כאשר דיון קדם המשפט היה קבוע להיום, 4.6.24. זאת, באיחור וחרף האמור בתקנה 36 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 ( להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי").
אם לא די בכך, מהדיווח שהוגש בלוויית טופס 4 על פי התוספת הראשונה לתקנות סדר הדין האזרחי, לא ניתן להבין דבר באשר לאופי ותוכן הדיון אשר כאמור כפי הנטען התקיים.
עסקינן בדיווח לאקוני, בן מילים ספורות בכל אחד מן המקומות שבהם היה צריך לדווח. גם לו נניח שבשלב הדיון המקדמי, אין נדרשים בעלי הדין להגיע להסכמות או להעלות על הכתב כל מחלוקת עובדתית או משפטית כזו או אחרת ביניהם, הרי שברי כי דיווח זה כפי שהוגש איננו עולה בקנה אחד לא עם לשון תקנה 35 לתקנות סדר הדין האזרחי ולא עם תכליתה.
תכלית חשובה, אם לא המרכזית, שבבסיס הדיון המקדמי היא "תיחום הפלוגתות בין בעלי הדין, מיקודן והאפשרות לצמצמן" (תקנה 35(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי; כן השוו: יששכר רוזן- צבי, הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים, 2021, 194,199-200).
התקנות אינן מחייבות את בעלי הדין להגיע להסכמות. אלא שהן מחייבות אותם לעמול הדדית ולבור את התבן מן הבר באופן שלכל הפחות תוצגנה לפני בית המשפט חזיתות המחלוקת העיקריות והשאלות הדיוניות הנובעות מהן.
מקום בו חובה זו לא מקוימת, הרי שלמעשה יקשה על בית המשפט לקיים את קדם המשפט כהלכה, באופן שקדם המשפט אשר מוקצית לו מסגרת זמן תחומה, ינוצל לתכליות לא לו (לעניין זה השוו: פרק י' לתקנות סדר הדין האזרחי).
מחדלם של בעלי דין מלמלא אחר הוראות תקנה 35 לתקנות סדר הדין האזרחי, גורע, אפוא, לא רק מעניינם של בעלי הדין עצמם כי אם גם מעניינים של מתדיינים אחרים. זאת, שעה שהמחדל מלקיים הוראות אלה מוביל בהכרח להקצאת זמן שיפוטי ומנהלי נוסף בין אם בדיון ובין אם לאו, שהכוונה הייתה מלכתחילה להקצותו לטובות מתדיינים אחרים שגם להם מגיע יומם בבית המשפט ]השוו למשל לאחרונה: ע"א 6460/21 פרץ נ' כהן )מצוי במאגרים משפטיים, 18.6.23)].
ואם יאמרו בעלי הדין כי לא הייתה אפשרות, במיוחד בבית המשפט לענייני משפחה, לגבש מסמך אחוד מטעם כלל בעלי הדין נוכח אופי הסכסוך, מבלי להידרש לשאלה היסודית והיא האם אמנם לא ניתן להודיע לבית המשפט במסמך אחוד על מה הצדדים לא מסכימים, הרי שמחוקק המשנה צפה מראש אפשרות זו והתיר לבעלי הדין אפשרות להגיש דיווח נפרד על פי הסיפא לתקנה 36 לתקנות סדר הדין האזרחי.
אכן, במיוחד בבית המשפט לענייני משפחה הנטייה היא לנסות ולסייע לצדדים לפתור את המחלוקות באופן הוליסטי, ואין הכרח שבית המשפט ייצמד להוראות דיוניות דווקא. אלא שמצאתי לנכון להדגיש את מכלול האמור לעיל כדי להזכיר לצדדים מושכלות יסוד שעדיין רלוונטיות לימינו אנו, לפיהן לכללי הדיון – במיוחד בעניינים רכושיים – יש תכלית, ותכלית זו בראש ובראשונה נועדה לסייע לא רק לבית המשפט כי אם גם לצדדים עצמם לנהל את המחלוקת שביניהם באופן יעיל ומושכל ככל שניתן (השוו: ע"א 103171 נורדיה נ' בכר, כו (1), 320).
תקנה 38 לתקנות סדר הדין האזרחי, מאפשרת לבית המשפט להורות לצדדים לתקן את מחדליהם לרבות בעריכת דיון מקדמי חדש ואגב כך בין היתר להתלות את ההליך עד לקיומה.
זהו בדיוק המקרה שלאחר עיון בכתבי הטענות, אני מוצא שיש מקום שלא לעשות שימוש בהוראות אלה וזאת על מנת למנוע סרבול מיותר של ההליך ומתוך התחשבות גם באינטרס הציבורי וגם באינטרסים של בעלי הדין. שכן כתב התביעה כנוסחו עתה איננו מאפשר דיון ענייני ויעיל בטענותיה של התובעת, וזאת גם לו אניח שמלוא האמור בכתב התביעה אמת.
אכן אם הצדדים היו מנהלים דיון מקדמי כהלכתו, ייתכן וסוגיות אלה שבמהותן בעיקר דיוניות היו נפתרות באותו מעמד או לכל הפחות יכולים היו הצדדים להאיר את עיני בית המשפט מבעוד מועד, חלף עמידה על טענות אלה אך לקראת הדיון ובמהלכו.
ראשית, עסקינן בתובענה שהסעד העיקרי שלה הוא ביטול הסכם שאושר וקיבל תוקף שיפוטי על ידי מותב קודם בבית המשפט לענייני משפחה בקרית גת ביום 29.5.22. אלא שלאותו הסכם שנכרת ואושר היו שבעה צדדים, ואילו במסגרת התובענה שלפניי נתבע רק צד אחד להסכם.
גם אם טוענת התובעת אך ורק כנגד חלקים מסוימים מההסכם אשר לשיטתה נוגעים אך ורק לנתבע הספציפי; וגם לו אניח כי היא עותרת לביטולו החלקי בלבד במארג היחסים בינה לבין הנתבע הספציפי, הרי שמושכלות יסוד נוספות במשפט הישראלי היא שיש לאפשר זכות טיעון לכל מי שעלול להיפגע או שעניינו עלול להיות מושפע מסעד שיינתן.
ההנחה הטרומית כי להליך כפי שנתחם לפניי לא צפויה או לא יכולה להיות השלכה על צד אחר להסכם שלא ניתנה לו הזכות לטעון, לא זו שאיננה נטולת ספקות אלא שלמעשה מבטלת דה פקטו את האפשרות למתן זכות טיעון האמורה לעיל. כשם שאין חקר לתבונת סניגור מוכשר לא ניתן להניח מראש כל טענה פוטנציאלית של מי שלא ניתנה לו האפשרות לטעון ובמובן זה נפל פגם בנוסח כתב התביעה שלכל הפחות מצריך תיקונו (השוו: ע"פ 35/50 מלכה נ' היועמ"ש ,פד"י ד, 429) .
שנית, כאשר מעיינים בעילות הנטענות בכתב התביעה מגלים שתי מערכות עובדתיות שלכאורה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. האחת, הטענה היסודית בדבר פגמים ברצונה של התובעת אשר נבעו בין היתר מהתנהלות כזו או אחרת של הנתבע שלפניי ו/או מאן דהוא. השנייה, טענה לפיה הנתבע הפר את ההסכם. אלא שנקודות המוצא העובדתיות והמשפטיות שבבסיס שני ראשי טענות אלה, לבטח כפי שנוסחה בכתב התביעה, איננה בהכרח יכולה לדור בכפיפה אחת, זאת גם אם הסעד שבחרה התובעת לעתור לו – ביטול ההסכם – הוא סעד דומה.
טענות לבטלות מחמת פגם ברצון, הן טענות שבבסיסן מסד עובדתי שבעיקרו רלוונטי לשלבים טרם כריתת הסכם וביסודן הטענה שלמעשה אין תוקף להסכם לאור עילות שונות, הנקובות בין היתר בהוראות חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 או למשל טענת האפסות.
טענות לבטלות הסכם מחמת הפרתו, הן טענות המתייחסות לשאלה האם ובאיזו דרך בוצע ההסכם התקף, ואינן תוקפות את תוקף ההסכם עצמו.
לכל הפחות במקרה שלפניי שני ראשי טענות אלה שככלל יכול וקיים כשל לוגי בהעלאתן ההדדית על בסיס מערכת עובדתית אחת כפי שהיא נכתבה ופורטה בכתב התביעה, שימשו בערבוביה בכתב התביעה ואינם מאפשרים להידרש להם או למצער אינן מאפשרים לנתבע או לנתבעים פוטנציאליים להתגונן כראוי מפניהם.
גם במובן זה הרי ככל שבית המשפט ימשיך וידון בכתב התביעה כפי שנוסח עתה, לא רק צפויה הכברה שלא לצורך על תשומות שיפוט ואינטרס ציבורי כולל, אלא שדומה שגם לתובעת עצמה ספק אם תצמח תועלת מניהולו של ההליך. זאת הן בדמות חשיפתה האפשרית לטענות של מי שכלל לא נתבע על ידה ביחס לתוקף הכרעה שיפוטית במקרה שכזה והן בהתחשב באפשרות שלאור תיחום טענותיה יכול ובסופו של הליך שכרה יצא בהפסדה גם לו יינתן משקל מלא לטענותיה (וכמובן שבשלב זה אינני נדרש כל עיקר לקביעת ממצאי עובדה או מהימנות).
כפועל יוצא ודווקא על מנת שלא להכביר על הצדדים תשומות מיותרות, אני מוצא בשלב זה לא להורות לתובעת ולנתבע לרפא את מחדליהם הדיוניים שפורטו לעיל, כי אם מוצא להורות כדלקמן:
א. התובעת תגיש תוך 30 יום בקשה אופרטיבית לתיקון כתב התביעה כהבנתה, לאור הסוגיות שעלו לעיל. מובהר מראש כי ככל שנתקף הסכם יש לצרף את כלל הצדדים לו.
ככל שתעשה זאת התובעת, תועבר הבקשה לתגובה.
ב. היה ולא תוגש בקשה שכזו, בחלוף המועד שנקצב אורה על מחיקת התובענה.
ג. החלטה זו מותרת לפרסום בהשמטת מלוא פרטיהם המזהים של הצדדים ובני משפחתם.
ד. תזכורת מזכירות בחלוף המועד שנקצב.
ניתנה והודעה היום כ"ז אייר תשפ"ד, 04/06/2024 במעמד הנוכחים.
בן שלו, שופט
הוקלד על ידי לילך קסטו
