בפני
כבוד השופט שמואל בורנשטין
עותר
נאור גוילי
נגד
משיבים
1. המשרד לבטחון פנים
2. פקיד רישוי לכלי ירייה
3. משטרת ישראל
פסק דין
לפניי עתירה כנגד החלטה בערר של הממונה לפי חוק כלי הירייה, תש”ט – 1949 (“החוק”) מיום 27.3.2023, אשר דחתה את עררו של העותר על החלטת פקיד הרישוי מיום 28.9.2022 בדבר ביטול רישיון כלי הירייה שלו.
ההחלטה האמורה בדבר ביטול הרישיון מיום 28.9.2022, התבססה על המלצת משטרת ישראל, שייחסה לעותר מעורבות בעבירות איומים ותקיפה הגורמת חבלה של ממש, כאשר המעורבים הם גרושתו ובן זוגה, וכן על מידע בדבר מעורבותו בעבירת תקיפת בת זוג (נספח ו’ לכתב התשובה). במסגרת ההחלטה חויב העותר בהפקדת כלי הירייה, וכך פעל באופן מידי (אישור הפקדה צורף כנספח א’ לעתירה).
בהחלטה בערר מיום 27.3.2023, נשוא העתירה, קבעה הממונה כי לפי המידע שבידי המשטרה, האירוע בו היה מעורב העותר הינו חלק מסכסוך ארוך שנים בינו לבין גרושתו, המגלם מסוכנות להימצאות כלי ירייה בידי העותר בעת הזו. הודגש כי הגם שהובאו בחשבון החומרים שהציג העותר ונשקלו טיעוניו, באיזון הכולל בין אינטרס העותר בנשיאת כלי ירייה לבין עמדת המשטרה והאינטרס להגן על שלום הציבור וביטחונו, הוחלט להעדיף את שלום הציבור ולא לאפשר בשלב זה מתן רישיון לעותר. לפיכך הערר נדחה מטעמי שלום הציבור וביטחונו, כאשר לצד זאת נקבע כי ככל שיגיש העותר בקשה חדשה בתום שנתיים מיום האירוע, באפריל 2024, ולא יתווסף מידע חדש, תישקל מחדש בקשתו, בהתאם למדיניות שתקבע באותה עת ובהתאם לתבחינים לקבלת רישיון לנשיאת נשק של הרשות המוסמכת (נספח ב’ לכתב התשובה).
במסגרת עתירתו, הלין העותר על ההחלטה וביקש להורות למשיבים להשיב לו את הרישיון ולקבל לידיו את נשקו הפרטי. העותר הסביר כי הוא נזקק לנשק מחמת עבודתו באזור יהודה ושומרון, בפרט על רקע החמרת המצב הביטחוני במדינה, כך שהותרת ההחלטה כפי שהיא, תגרום לו נזק בלתי מידתי.
לטענתו, העובדה שמדובר בשלילת רישיון נשק, להבדיל ממצב בו נדחית מלכתחילה בקשה למתן רישיון, מחייבת הטלת נטל שכנוע מוגבר, בו לא עמדו המשיבים.
העותר הדגיש כי התיק הפלילי נגדו, שהתבסס על התלונה שהגישו בן זוגה של גרושתו ואביה בגין אותו אירוע ספציפי, נסגר (נספח ז’ לעתירה), ומעבר לכך אין לו רישום פלילי, והוא אף מקפיד לא לשאת את נשקו כאשר נפגש עם גרושתו ובני משפחתה.
הוטעם כי העותר אינו אדם אלים, וכי כחלק מחילוקי דעות כספיים עם גרושתו, היא ומקרוביה הגישו מספר פעמים תלונות נגדו, כאשר כל אותם תיקים נסגרו בסופו של יום.
עוד ציין העותר כי הנשק לא היה עמו ביום האירוע המדובר, וכי הוא לא נדרש על ידי המשטרה להפקיד מיד את נשקו, אלא בחלוף כשישה חודשים מיום הגשת התלונה, ובכך יש כדי להעיד על אי מסוכנותו.
המשיבים, מנגד, טענו כי לא נפל כל פגם בהחלטת הממונה בערר, שכן זו הסתמכה על המלצת המשטרה, בהתבסס על הראיות המנהליות המצויות בחקירת אירוע אלימות בו היה מעורב העותר, וזאת בהמשך לסכסוך המשפחתי ארוך השנים, כאמור, המגלם מסוכנות להימצאות כלי ירייה בידי העותר בהווה.
המשיבים פירטו בתשובתם לעתירה כי לראשונה ביקש העותר להוציא רישיון לנשיאת נשק פרטי במסגרת תבחין “עיסוק ביישוב זכאי” בחודש יולי 2020, וכי בקשתו נדחתה אז בשל אי עמידה בתבחינים ונוכח התנגדות המשטרה בשל מעורבות העותר בתיק מב”ד. ערר שהגיש העותר נגד ההחלטה נדחה ביום 19.11.2020, עת נקבע, בין היתר, כי קיים סכסוך פעיל אלים בין העותר לגרושתו וכי קיימת מסוכנות לנשיאת נשק, ועם זאת, הובהר כי אם יציגו הצדדים ראיות לכך שהסכסוך ביניהם הסתיים וכל צד המשיך בדרכו, תישקל העמדה מחדש (נספח ג’ לכתב התשובה). בהמשך, בחודש יולי 2021, הגיש העותר בקשה נוספת להוצאת רישיון לנשיאת נשק פרטי במסגרת תבחין “עיסוק ביישוב זכאי”. הבקשה נדחתה, העותר הגיש ערר, אשר התקבל ביום 21.11.2021 (נספח ה’ לכתב התשובה), כאשר באותה העת לא הביעה המשטרה התנגדות למתן רישיון לנשק.
המשיבים הדגישו כי ההחלטה בדבר ביטול רישיון הנשק של העותר מיום 28.9.2022 נשענה על המלצת המשטרה שהתבססה בעיקרה על אירוע מיום 7.4.2022, בהמשך לסכסוך ממושך בין העותר לגרושתו, אשר עמד אף בעבר בבסיס ההמלצה שלא לאשר את בקשת העותר לרישיון כלי ירייה. המשיבים עמדו על מספר אירועים המהווים חלק מאותו סכסוך ממושך והטעימו, כי צפיית המשטרה שסיום הקשר הזוגי יביא לרגיעה בין הצדדים שתאפשר המצאות כלי ירייה בידי העותר, התבדתה, שכן נוכח האירוע האמור התברר כי הסכסוך בין בני הזוג עודו פעיל.
על פי המשיבים, הקביעה לפיה הכף נוטה לכך שהעותר לא יאחז בעת הזו בכלי ירייה היא סבירה ומאוזנת, בפרט בנסיבות בהן הושאר פתח לבחינה עתידית האם אכן יושבו ההדורים בין בני הזוג, אזי יוכל העותר להגיש בקשה מחודשת.
במסגרת הדיון שהתקיים בעתירה ביום 17.4.2023 התבקשו המשיבים למסור לעותר חומרי חקירה שעמדו בבסיס המלצת המשטרה ושאין מניעה למסרם, ולהגיש לבית המשפט רשימת חומרי חקירה שעל פי הטענה קיימת מניעה למסרם בליווי בקשה מנומקת, וכך נעשה. העותר אף הגיש בקשה להוספת ראיה לעתירתו, שעניינה בתכתובת עם גרושתו העוסקת במשמרות על הילדה המשותפת, ממנה עולה, לטענתו, כי גרושתו מגישה נגדו תלונות שווא ואף צפויה לעשות כן בעתיד.
בדיון הנוסף, שהתקיים ביום 21.6.2023, הדגישה ב”כ העותר כי כיום אין כל קשר בין העותר לגרושתו, וכי הוא מקפיד “לשמור מרחק” בשעה שהוא מביא ואוסף את ילדתם המשותפת. עוד הודגש, כי בשלב בו נשלל לעותר הרישיון לשאת נשק, התיק נשוא האירוע 7.4.2022 היה בסטטוס “פתוח”, אלא שכעת הוא בסטטוס “סגור”. לטענתה, אין זה מתקבל על הדעת כי כל אימת שגרושתו של העותר תגיש תלונת שווא נגדו, יהיה בכך כדי למנוע ממנו לקבל נשק, לו הוא זקוק נוכח עבודתו. ב”כ העותר הפנתה לפסיקה ממנה עולה, לטענתה, כי קיומו של סכסוך בין בני זוג אינו נימוק המצדיק שלילת רישיון, ועל אחת כמה וכמה ביטול רישיון, אשר ניתן לאחר שעניינו של העותר נבחן בקפידה. בנוסף טענה כי לא כל החומר הרלוונטי עמד בפני הממונה בעת ההחלטה על ביטול הרישיון. מנגד, ב”כ המשיבים טענה כי ההחלטה סבירה ואין כל מקום להתערב בה. ב”כ המשיבים הוסיפה כי בשל כך שלעותר ולגרושתו ילדה משותפת, אין מנוס מהמשך האינטראקציה ביניהם, וכי מהמסמכים שהוגשו עלה כי עדיין קיימים ביניהם סכסוכים בענייני משמורת ובסוגיות כספיות. לטענתה, פרק זמן של שנתיים שנקבע לבדיקה חוזרת של בקשת העותר, הוא פרק זמן סביר ומידתי שנועד לבחון האם חלה רגיעה בין בני הזוג, באופן שיאפשר לעותר לשאת נשק.
לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, ועיינתי בכל חומרי החקירה שבתיק המשטרה אשר הוגשו לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין העתירה להידחות, שכן לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת הממונה.
הרשות המוסמכת למתן רישיון נשק על פי סעיף 11 לחוק היא “פקיד רישוי על פי המלצת קצין משטרה בכיר” כאשר בהתאם לסעיף 12 לחוק, פקיד הרישוי רשאי לפי שיקול דעתו ליתן רישיון או לסרב לתתו, להתנות את מתן הרישיון בתנאים ובהגבלות או להטיל תנאים והגבלות על רישיון שכבר ניתן, וכן לבטל רישיון תוך תקופת תוקפו.
קבלת רישיון לנשיאת נשק אינה זכות מוקנית ושיקול הדעת הניתן לפקיד הרישוי בעניין מתן רישיונות לנשיאת נשק, הוא רחב. המדיניות בדבר הענקת רישיונות נשק במשורה, במטרה לצמצם את כלי הנשק המצויים בידי הציבור ולהבטיח את שלומם ובריאותם – היא, על פניה, מדיניות ראויה (ראו: בג”צ 190/80 בוחבוט נ’ שר הפנים, פ”ד לה(2) 415 (1981); בג”צ 423/84 עזאם נ’ שר הפנים, פ”ד לט(1) 337 (1985); בג”צ 1958/90 בן שטח נ’ שר הפנים, פ”ד מה(1) 322 (1990); עע”מ 1444/07 אגבאריה נ’ מדינת ישראל (10.7.2008); עע”מ 7710/18 השר לביטחון פנים נ’ אבו ג’אבר (19.11.2019); עע”מ 3326/18 פלוני נ’ מנהל רישוי כלי ירייה מחוז דרום המשרד לביטחון פנים (26.2.2019)).
זאת ועוד, בית משפט לעניינים מנהליים אינו בא בנעליה של הרשות המנהלית המקצועית, ואינו מתערב בהחלטתה, אלא אם החלטה זו סוטה באופן מהותי וקיצוני מן הסביר, וכי חוסר ההיגיון הטמון בה, יורד לשורשו של עניין (ראו: בג”צ 376/81 לוגסי נ’ שר התקשורת, פ”ד ל”ו(2), 449 (1981); בר”מ 3186/03 מדינת ישראל נ’ עין דור, פ”ד נח(4) 754 (2004); דנ”א 4960/18 זליגמן נ’ הפניקס חברה לביטוח בע”מ (4.7.2021); בג”צ 2969/19 התאחדות משרדי הנסיעות ויועצי התיירות בישראל נ’ הממונה על רשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון (16.7.2019)). האמור, אשר נכון בהחלטות רשות מנהלית בכלל, נכון במיוחד עת עסקינן בהחלטות הנוגעות למתן רישיון לנשיאת נשק, כך שעל הפרק עומדים אינטרסים מובהקים של שמירת שלום הציבור וביטחונו.
יפים לענייננו הדברים שנאמרו בעע”מ 3792/14 רופל נ’ משרד לביטחון פנים ואגף רישוי כלי יריה (23.3.2015) בפסקה י’:
“הרשויות בעניין מתן רשיון לכלי יריה. בישראל, להבדיל מארה”ב, אין זכות חוקתית לשאת כלי נשק, ושיקול דעתן של הרשויות רחב, לפי סעיף 5(א) לחוק כלי היריה, תש”ט-1949, וכל המקפיד והנזהר הרי זה משובח. דעת לנבון נקל, כי אילו ניתן רשיון נשק בידי מי שאינו ראוי לכך, ולאחר מכן היה נעשה שימוש שלא כדין בנשק, איזו צעקה גדולה ומרה תבוא, וכבר כתב השופט (כתארו אז) ברק בבג”ץ 423/84 עזאם נ’ שר הפנים, פ”ד לט(1) 337, 339 (1985) “אכן אין לו לאזרח זכות להחזיק ולשאת כלי יריה, וסבירה היא המדיניות המבקשת לצמצם את מספר כלי הנשק שבידי הציבור”. ראו גם לאחרונה עע”ם 389/13 קרינסקי נ’ המשרד לבטחון פנים (1.10.14), שם נסקר הנושא בהרחבה, לרבות מדיניות הצמצום בנושא כלי נשק, וצוין כי “שיטת משפטנו איננה מכירה בזכותו של אדם להחזיק ברשותו כלי יריה והמדיניות העקרונית של המשיב בסוגיה זו היא מדיניות מצמצמת, היינו מדיניות השואפת להפחית את כמות כלי הנשק המוחזקים בידי אזרחי המדינה” (פסקה 16, מפי השופט שהם). דברים אלה מתישבים עם השכל הישר, ביחוד במציאות בה כלי יריה – והדברים אינם נאמרים כלפי המערער – נמצאים לא אחת בידיים לא נכונות. זו איפוא המסגרת הנורמטיבית בה אנו מצויים. יתר על כן, עסקינן בראיות מנהליות, שאינן צריכות להגיע לרמת “מעבר לספק סביר” (ראו גם עע”מ 5878/11 קלנטריה נ’ פקיד הרישוי לכלי יריה (2013)). הסמכות נתונה, והדברים נבחנים איפוא בגדרי סבירות. האם רשות זהירה סבירה צריך שתתעלם מן הראיות המינהליות מהסוג שלפנינו כאן? אכן, ערים אנו גם להבדל בין מתן רישיון לבין שלילתו, שהיא צעד הטעון יתר הקפדה…”
ההחלטה אודות מתן רישיון לכלי ירייה או ביטולו מחייבת איזון בין האינטרס להבטיח את ביטחונו של הפרט, העלול להימצא במצב סיכון, למשל מחמת מיקום עבודתו, כנטען בענייננו, לבין האינטרס להגן על שלום הציבור, העלול להיפגע כפועל יוצא של מתן הרישיון. בכלל זה רשאי פקיד הרישוי להביא בחשבון את הצורך להגן על הציבור מפני החזקת כלי נשק בידי כאלה שקיים להערכתו סיכון מוגבר בהחזקת נשק על ידם.
מן הכלל אל הפרט.
במקרה שלפנינו, החזיק העותר ברישיון לכלי נשק תחת התבחין של עיסוק בישוב זכאי מחמת היותו עובד באזור יהודה ושומרון. אלא שאת צורכו של העותר להגן על עצמו מסיבה לגיטימית זו, יש לשקול אל מול האינטרס של שלום הציבור. השאלה שיש לבחון היא האם בנסיבות דנן, החלטת פקיד הרישוי, שהתבססה על המלצת המשטרה כעולה ממכלול החומרים שהצטברו, הגם שבסופו של דבר לא הניבו כתב אישום והתיק נסגר מחוסר ראיות – היא בלתי סבירה במידה כזו המצדיקה את התערבותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. סבורני כי התשובה לכך היא בשלילה.
נתתי דעתי לטענות העותר לפיהן הוא כלל לא נדרש להפקיד את הנשק באופן מיידי, עם הגשת התלונה נגדו, וכן לכך שמאז האירוע המדובר לא הוגשו נגדו תלונות נוספות. בנוסף, איני מתעלם מכך שלאחר שבקשת העותר להוציא רישיון בשנת 2020 נדחה, בין היתר נוכח התנגדות המשטרה בשל מעורבות העותר בסכסוכים עם גרושתו, ניתן לו בשנת 2021 הרישיון, כאשר המשטרה לא הביעה כל התנגדות לכך.
אף איני מתעלם מהעובדה כי אותן התלונות, שהיוו בסיס לאי מתן הרישיון בשעתו, הסתיימו ללא הגשת כתב אישום והתיק נסגר מחוסר אשמה. זאת בשונה מהאירוע האחרון שנסגר בעילה של חוסר ראיות, אותה ביקש העותר לשנות לחוסר אשמה, בקשה שלפי מה שנמסר בדיון האחרון, טרם ניתנה.
עם זאת, אי העמדתו של העותר לדין פלילי בגין אותם אירועים, אין פירושה כי פקיד הרישוי אינו רשאי להביא בחשבון את המידע שנאסף במסגרת החקירה המשטרתית במסגרת שיקוליו.
עת מדובר בהמלצה לעניין מתן או ביטול רישיון לכלי ירייה, מחייב האינטרס הציבורי את הסתמכות המשטרה על כל מידע רלוונטי העומד לרשותה, אשר יש בו להוות בסיס או אינדיקציה לכך שנשיאת נשק על ידי מבקש הרישיון או המחזיק ברישיון, תגרום מסוכנות למי מהציבור.
בעוד שלצורך הרשעה בפלילים נדרשות ראיות ברמת שכנוע שמעבר לספק סביר, כשמדובר בהחלטה מנהלית בעניין רישיון כלי ירייה, לא מן הנמנע כי ראיה שלא עומדת ברף הפלילי המחמיר, תעמוד ברף הנמוך ממנו של מבחן הראיה המנהלית.
יפים בהקשר זה הדברים שנאמרו בעע”מ 3326/18 פלוני נ’ מנהל רישוי כלי ירייה מחוז דרום המשרד לביטחון פנים (26.2.2019), בפסקה 20:
“ככל החלטה מינהלית, החלטה בעניין רישיון כלי ירייה תיעשה על בסיס ראיות מינהליות (עניין רופל, פסקה י’). בהתאם למבחן הראיה המינהלית, בהקשר בו עסקינן אין הרשות נדרשת להתבסס על ראיות ברמת שכנוע מעבר לספק סביר, אלא די בראיות שרשות סבירה הייתה מסתמכת עליהן ורואה בהן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק בנסיבות המקרה (בג”ץ 442/71 לנסקי נ’ שר הפנים, פ”ד כ”ו (2) 337, 357 (1972)). כמו כן, הרשות רשאית לבחון מגוון רחב של ראיות, ובהן מידע מודיעיני, חומר חקירה בתיקים פתוחים וסגורים וכל מידע רלוונטי נוסף (עניין רופל, פסקה י’; עע”ם 5878/11 קלנטריה נ’ פקיד רישוי לכלי ירייה). כמו כן, לפי הוראות החוק, להמלצת המשטרה משקל ניכר בגיבוש ההחלטה”.
ובהמשך, פסקה 24:
“ודוקו, גם אם לפי שיקול דעתה של המשטרה תשתית ראייתית זו אינה מספיקה להעמדה לדין פלילי, אין ללמוד מכך בהכרח שזו אינה מספיקה לצורך שלילת רישיון לשאת כלי ירייה. שכן, כאמור, אין ההחלטה המינהלית צריכה להגיע כדי רמת השכנוע הנהוגה במשפט הפלילי. הרשות יכול שתסתמך על תיק חקירה שנסגר בעילה של היעדר ראיות מספיקות, לשם החלטה על שלילת רישיון כלי ירייה (עניין רופל, פסקה י”א(“.
עינינו הרואות, אי העמדתו של העותר לדין פלילי בשל העדר ראיות המספיקות לצורך הרשעה בפלילים, אין פירושה כי פקיד הרישוי אינו רשאי להביאן בחשבון במסגרת שיקוליו. פקיד הרישוי רשאי להביא בחשבון את חומרי החקירה, גם אם לא הוגש בסופו של יום כתב אישום כנגד מבקש הרישיון.
במקרה דנן, התרשמתי כי המשטרה גיבשה בעניינו של העותר המלצתה בהתבסס על מכלול חומרי החקירה, ואני סבור שאכן ראוי במקרה דנן לנקוט משנה זהירות. אוסיף בהקשר זה כי לא מצאתי בסיס לטענת העותר כי לא כל הנתונים הרלוונטיים או החומר הרלוונטי עמד בפני פקיד הרישוי או הממונה וכי הם היו אך ורק בבחינת “חותמת גומי” להמלצת המשטרה. ניכר מההחלטה כי כל הנתונים הרלוונטיים היו בפני הגורמים המחליטים.
איני מתעלם מההלכה שנקבעה בבג”צ 799/80 שללם נ’ מינהל נפת פתח-תקווה משרד הפנים, פד”י לו(1) 317, 330 (1981), לפיה מקום שבו רשות מוסמכת מבקשת ליטול מאדם את רישיון הנשק שלו בשל חשד להתנהגות אלימה מצדו, נדרש כי תמצאנה בידה “ראיות משכנעות” לכך כי האירוע יוצר סיכון מיוחד המצדיק ביטול הרישיון. לאחר עיון בחומרים שהוצגו בפניי, סבורני כי קיימות ראיות משכנעות התומכות בהחלטה נשוא הערר.
אעיר עוד, כי איני סבור שיש בנסיבותיו הייחודיות של המקרה שנדון בעת”מ 12670-05-16 פלוני נ’ הממונה לפי חוק כלי ירייה (29.11.2016), אף בו היה מדובר בשלילת רישיון בנסיבות של מערכת יחסים טעונה בין בני זוג, כדי להשליך על ענייננו, שכן שם התרשם בית המשפט כי הממונה לא שקל את מלוא השיקולים הרלוונטיים לעניין, לרבות שיקולים ספציפיים, שאינם מתקיימים בעניינו, כגון מצבה הנפשי של בת הזוג, הפרת הוראה חוקית מצידה או הפרת צו הרחקה וכו’, ניסיון להדיח את אימה לעדות שקר וכו’. בית המשפט שם קבע, כי שיקולים מסוג זה לא נשקלו כלל על ידי הממונה, ולכן הוחלט על החזרת עניינו של אותו עותר לממונה כדי שידון מחדש. להבדיל, בענייננו, מצאתי כי הממונה שקלה את כלל השיקולים הרלוונטיים ונימקה כדבעי את החלטתה.
אדגיש, כי אין באמור כדי להביע דעה כלשהי בשאלה על כתפי מי, העותר, גרושתו או בן זוגה, רובץ האשם, הן באשר למערכת היחסים בכללותה, והן באשר לאירוע מיום 7.4.2022 בגינו הוחלט על ביטול רישיונו של העותר. באותו אירוע, שכלל מעשי אלימות, ואשר נסגר בעילה של חוסר ראיות, נחקרו המעורבים וכל אחד מהם הטיל את האשמה על האחר, כאשר בן זוגה של גרושת העותר טען כי הוכה נמרצות על ידי העותר, ואילו העותר טען כי היפוכו של דבר הוא הנכון, ואף אביה של גרושתו איים עליו באותה הזדמנות. המעורבים אף העלו טענות זה כנגד זה בעניין יריקות הדדיות. בסופו של יום, וכפי שקבע בית המשפט בעת”מ 12670-05-16 פלוני הנ”ל, “ככלל, כשהמדובר בתלונות הדדיות בין בני זוג, אין מוטלת על הממונה החובה לברר “מי אשם”, והוא עשוי בהחלט להגיע למסקנה סבירה ומתקבלת על הדעת, שמערכת יחסים טעונה מקימה חשש שמא תוביל לשימוש בלתי חוקי ומסוכן בנשק”. כך הדבר אף במקרה שלפנינו.
אף איני מתעלם מההבחנה בין דחיית בקשה לקבלת רישיון ובין החלטה לבטל רישיון, כאשר במקרה האחרון נדרש טעם טוב יותר להחלטת הרשות. עם זאת נראה, כפי שקבעתי בעת”מ (מרכז) 50282-12-20 נבהאן אבו צאפי נ’ המשרד לבטחון פנים אגף כלי יריה (26.4.2021)), כי במרוצת השנים, לאור שינוי העתים והחשש הגובר מפני הימצאות כלי נשק בידי הציבור, נוצר הצורך לבחון מחדש את כובד משקלם של האינטרסים השונים המצויים על הכף (ראו למשל: עת”מ (מחוזי חיפה) 27480-01-11 קלנטיריה נ’ פקיד רישוי כלי ירייה (3.7.2011), וכן עת”מ (מחוזי תל אביב יפו) 31909-05-13 אריה נ’ משרד הפנים (28.4.2014)).
מכל מקום, גם בהביאי בחשבון את ההבחנה בין החלטה הנוגעת לבקשה לקבלת רישיון חדש, לבין זו הנוגעת לביטול רישיון קיים, בסופו של יום נדרש הממונה לערוך איזון ראוי בין האינטרסים השונים העומדים על הכף. בנסיבות עניינו של העותר, סבורני כי החלטת הממונה, שהתבססה על המלצתה המקצועית של משטרת ישראל, ממנה עלה כי קיים סיכון לציבור אם העותר יישא נשק, גם עת שוקלים מנגד את אינטרס העותר בנשיאת נשק מחמת עבודתו בתחומי יהודה ושומרון – היא החלטה סבירה וראויה.
אוסיף כי מצאתי את ההחלטה מידתית ומאוזנת אף לאור העובדה שהממונה ציינה במפורש כי ככל שיגיש העורר בקשה חדשה בתום שנתיים מיום האירוע, באפריל 2024, דהיינו בעוד כעשרה חודשים מהיום, תישקל בקשתו מחדש על בסיס הנתונים שיעמדו בפני הגורמים הרלוונטיים באותה עת. משמע, “הדלת לא נסגרה” לחלוטין בפני העותר, אלא לפרק זמן מוגבל.
אשר לחששו של העותר נוכח העובדה שהוא עובד באזור יהודה ושומרון, אציין כי ניתן לשקול פתרונות שיסייעו לו בהתמודדות בפרק הזמן המצומצם שנותר עד הבחינה המחודשת, כגון באמצעות העסקת מאבטחים נושאי נשק, או בכל דרך אחרת שתבטיח את שלומו ובטחונו. מכל מקום, וזה העיקר, במכלול הנסיבות ובאיזון הראוי בין השיקולים השונים, וגם בהתחשב בתבחין הרלוונטי לעותר שעניינו מקום עבודתו, לא מצאתי כי ההחלטה לבטל את רישיונ, לוקה בחוסר סבירות מסוג זה המצדיק את התערבותו של בית המשפט המנהלי.
סוף דבר – העתירה נדחית.
העותר יישא בהוצאות המשיבים בסך כולל של 10,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יתווספו אליהם הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, ח’ תמוז תשפ”ג, 27 יוני 2023, בהעדר הצדדים.
