לפני
כבוד הרשמת בכירה ריבי לב אוחיון
תובע
סהר כהן, ת.ז. 200266294
נגד
נתבעת
משטרת ישראל-תחנת מוריה
פסק דין
לפני תביעה כספית לתשלום פיצוי בסך 20,000 ₪ בגין מעצר של התובע ע"י משטרת ישראל למשך למעלה מ-24 שעות, מעצר שהסתיים בשחרור, לפי החלטת בית משפט שלא קיימת עילת מעצר.
טענות התובע:
לטענת התובע, ביום 7.5.23 בשעה 22:30 קיבל שיחת טלפון מחוקר מתחנת המשטרה- "מוריה" אשר הורה לו להתייצב למחרת בבוקר בתחנת המשטרה, והתובע השיב בחיוב לפניית החוקר ועדכן כי עליו להתייצב במשרדי מח"ש בשעה 9:00 בבוקר, בשל פגישה שקבע מראש על מנת להגיש תלונה על שוטר.
ביום 8.5.23 בשעה 11:30 בבוקר התייצב התובע בתחנת המשטרה "מוריה" כבקשת החוקר, וכאשר נקרא לחדרה של החוקרת שיר ידיד, ניתנה לו הזכות להתייעץ עם עורך, דין אך כיוון שלא חשש מתוצאות החקירה, התובע ויתר על זכותו זו.
לטענת התובע הוא נחקר בגין חשד לתקיפה סתם ופגיעה ברכוש במזיד ובתום החקירה הוחלט על מעצרו המידי ועד הבוקר למחרת, שאז יובא בפני שופט בבקשה להארכת מעצר.
התובע טוען כי הגיב בבכי ולחץ כיוון שאינו אדם בעל עבר פלילי ומעולם לא נעצר קודם לכן. כן טען התובע כי ניסיונות נוספים לדבר עם השוטר האחראי לא הועילו, ולטענתו הוא אף הוקנט על ידי השוטרים שאמרו לו: "כמו כולם בבית הסוהר אני חף מפשע", "למקום אליו אתה הולך כולם אומרים שלא עשו כלום".
עוד טען התובע כי הוא מטפל באמו הסיעודית ואינה יכולה לישון לבדה והוא אף מקבל על כך תשלום מחברה לסיעוד "דנאל", כך שאינו יכול לשהות במעצר, אך אף טענה זו לא סייעה לו.
התובע טען גם כי הוא עובד כקבלן עצמאי לשיפוצים וביום 8.5.23 היה עליו להתייצב בשעה 13:00 אצל לקוח לביצוע עבודה, אלא שהוא לא הגיע בשל מעצרו. על אף שניסה להסביר מאוחר יותר ללקוח כי נעצר על לא עוול בכפו הוא סירב להמשיך את ההתקשרות מולו בטענה כי איננו חפץ לעבוד עם עבריינים ובכך נפגע שמו הטוב של התובע ונגרם לו חסרון כיס.
לטענת התובע הוא הועבר אל בית המעצר- מגרש הרוסים שם שהה עד הדיון שהתקיים למחרת, והשהייה בבית המעצר גרמה לו לתחושת קשות ולנזק נפשי, ואף הבאתו בפני שופט כשהוא אזוק בידיו ורגליו במסדרונות בית המשפט הסבה לו בושה עצומה.
כן הוסיף התובע כי מעצרו התרחש בערב ל"ג בעומר וכאדם דתי נמנעה ממנו השתתפות באירועי ל"ג בעומר עם בני משפחתו, אירועים שתוכננו זמן רב קודם לכן, וכן נמנע ממנו לנסוע להילולת הרשב"י, כפי שהוא נוהג לעשות מידי שנה במשך חמש השנים האחרונות.
לטענת התובע, במעמד הדיון דרש כב' השופט סהראי שדן בבקשת הנתבעת בהליך בש"ע להסיר מהתובע את האזיקים בידיו וברגליו, וחרף זאת הוסרו ממנו אך ורק אזיקי הרגליים. כן בתום הדיון כאשר חפצה התובעת לאזוק אותו בשנית, הורה לה בית המשפט להסיר מהתובע את האזיקים כך שימתין עד למתן פסק הדין כשהוא אינו אזוק.
לטענת התובע האירוע האמור גרם לו ולמשפחתו עוגמת נפש רבה, כן שמו הטוב נפגע ונגרם לו נזק כלכלי וגם נזק כלכלי עתידי.
בתביעתו עותר התובע לפיצוי בסך 20,000 ₪ (התובע ויתר על תביעתו למתן הוראה למשטרת ישראל למחוק את האישום מעברו הפלילי – בהיעדר סמכות לבימ"ש זה, וביקש למחוקו).
טענות הנתבעת:
לטענת הנתבעת, על אף שהיתה עילת מעצר התובע, היא נכונה לפצותו בגין נזקו הריאלי, וכי דרישת התובע לפיצוי על כל סכום התביעה, לא הוכחה, והוא מנסה להיטיב מצבו על חשבון הקופה הציבורית.
לטענת הנתבעת, ביום 7.5.23 הוגשה נגד התובע תלונה מבעלי העסק "הבית הלבן" (להלן: "המתלונן") לפיה התובע ובן דודו השחיתו מוצרים השייכים למתלונן בטענה כי הם משקים עציצים ומרטיבים את רכושו וכן נטען כי התובע ובן דודו מתיזים מים במכוון על המתלונן ועל השוהים בבית העסק.
לנוכח התלונה נשלח שוטר למקום האירוע אך התובע ובן דוד לא נכחו במקום. בו ביום חוקר מתחנת המשטרה "מוריה" יצר עם התובע קשר וקבע חקירה לבוקר שלמחרת.
לטענת הנתבעת במהלך החקירה הכחיש התובע כי התיז מים על רכוש בית העסק וטען כי מדובר בהשקיית עציצים בלבד, על אף שמהסרטון ניתן לראות כי המים מותזים במכוון על בית העסק.
כן טענה הנתבעת כי מפרוטוקול החקירה ניתן ללמוד שהתובע ובן דוד מסוכסכים עם המתלונן פרק זמן ארוך ואף ניתן בעבר צו הדדי למניעת הטרדה מאיימת (במסגרת ה"ט 30113-03-2). לטענת הנתבעת מתוך חשש שהסכסוך יתדרדר ויהפוך אלים, ובהתייעצות עם קצין החקירות, סגן מנהל התחנה, הוחלט לעצור את התובע בשל חשש לשיבוש הליכים וסיכון בטחונו של אדם.
לטענת הנתבעת, על אף האמור היא נכונה לפצות את התובע בגין כליאתו במשך 13.5 שעות, שכן הוא נעצר ביום 8.5.23 בשעה 21:35 ושוחרר למחרת בשעה 11:01.
דיון והכרעה:
במעמד הדיון שהתקיים ביום 19.9.23 הסכים התובע לוותר על טענותיו לעניין מתן צו למחיקת עברו הפלילי (בהיעדר סמכות עניינית לבימ"ש זה), כך שהדיון יעסוק בשאלת הפיצוי הכספי לו הוא עותר בלבד.
הצדדים חלוקים ביניהם על משך הזמן בו שהה התובע בפועל במעצר. לטענת התובע יש לחשב שיעור הפיצוי למצער, החל למן הרגע שבו הוחלט על מעצרו בשעה 12:44 ועד לשחרורו בשעה 13:00 ביום למחרת (סה"כ כ-24 שעות), ואילו הנתבעת טוענת כי יש לחשב שיעור הפיצוי משעת המעצר בפועל – 21:30 ישראל, וסה"כ 13.5 שעות.
התובע עותר לפיצוי בסך 20,000 ₪, כאשר לטענתו הפיצוי מגלם עגמת נפש, אבדן הכנסה מעבודה לרבות הכנסה עתידית, וכן פגיעה בשמו הטוב.
כבר כעת יצוין כי טענות התובע לפגיעה כלכלית, הפסד יום עבודה וכן הפסד עבודה עתידית לא הוכחו על ידו, ולא נתמכו בראיות. אי לכך, אין בידי בית המשפט כדי להביא בחשבון נזקים אלו בחישוב סכום פיצויים לתובע.
מנגד, עפ"י חוק זכאי התובע לפיצוי מעצם מעצרו. את הבסיס לפיצוי מאת מדינת ישראל בגין מעצר ניתן למצוא בסע' 38 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו – 1996 (להלן "חוק המעצרים"), הקובע פיצוי כספי לאדם שנעצר מבלי שהוגש נגדו בסופו של דבר כתב אישום. סע' 38 (א) יונק מסע' 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 שכותרתו "הוצאות הגנה מאוצר המדינה", ומהותו מתן פיצוי לנאשם שהוגש נגדו כתב אישום ללא שהיה יסוד להאשמה, והפיצוי יכסה הוצאות הגנה, מעצר ו/או מאסר.
בענייננו, סע' 38 (א) לחוק המעצרים קובע כדלקמן:
"פיצוי בשל מעצר 38. (א) נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום, ומצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לו פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית המשפט."
סעיף 38 (א) דלעיל מבהיר מהם המקרים בהם יקבע פיצוי לאדם אשר נעצר ושוחרר, מבלי שהמעצר הוביל בסופו להגשת כתב אישום, ואכן לא בכדי ציינה הנתבעת בכתב הגנתה כי היא נכונה לפצות התובע (אם כי לא בסכום הפיצוי שתבע).
הלכה למעשה, לפי הוראות הדין רשאי ביהמ"ש לפסוק פיצוי לאדם שנעצר ושוחרר באחת משתי עילות: אם ביהמ"ש מצא כי לא היתה עילת מעצר או במקרה שישנן נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי.
בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73 (להלן "הלכת דבש") נסקרו סעיפי החוק דלעיל ונכתב ונקבע שם:
"הוראת-חוק זו [סעיף 38 לחוק המעצרים א.ר.] נולדה לאחר סעיף 80 לחוק העונשין, ומתחילתה נוצרה בדמותה כצלמה של הוראת סעיף 80 (ראו הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 13), תשמ"א-1981, בעמ' 172)… הסעיף [סעיף 80 לחוק העונשין ] מדבר במי שהוגש נגדו כתב אישום ואין הוא מאפשר תשלום פיצוי למי שנעצר ושוחרר לאחר שלא נמצא נגדו חומר שיצדיק הגשת כתב אישום. לא כל מעצר שנסתיים בלא כלום מצדיק תשלום פיצוי. אחוז ניכר מהמעצרים מבוצע כדין, והמעצר חיוני למשטרה ככלי עזר לשמירה על שלום הציבור ולמלחמה בפשיעה. אך יש מקרים שבהם מוצדק לפצות את מי שנעצר על לא עוול בכפו על הנזק שנגרם לו, וזאת בעיקר אם מתברר שמלכתחילה לא היה כל יסוד לעצם המעצר (בהבדל משחרור בשל העדר ראיות מספיקות להגשת כתב אישום) או שיש נסיבות מיוחדות המצדיקות פיצוי (כגון נזק חמור במיוחד). מוצע לאפשר תשלום פיצויים גם במקרים אלה, כשהפוסק בענין הזכאות לפיצויים הוא בית המשפט…..״.
בעניינו, יש להדגיש כי על-אף שהנתבעת החליטה על מעצרו של התובע, היא פנתה לבית המשפט בבקשה להורות על שחרורו בתנאים מגבילים.
לא נמצא בטענות הצדדים די כדי לבחון ולהכריע בשאלה, אם כי הנתבעת ציינה כי בין התובע למתלונן סכסוך מתמשך, בעטיו אף הוצא צו הדדי לפי חוק למניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב-2001, ולכן, מתוך חשש ממשי כי הסכסוך יתדרדר ויסלים לכדי אלימות, בהתייעצות עם הקצין הממונה, הוחלט על מעצרו של התובע (ר' סע' 7,9,10 לכתב ההגנה).
עיון בהחלטת כב' השופט ציון סהראי מיום 9.5.23 בבקשת מצערו מעלה כי התובע נעצר שלא לצורך, וכך נכתב:
"עיון בתיק החקירה ובסרטון שהוצג לעיוני באמצעות הטלפון הנייד של נציג המבקשת, מעלה כי אין חשד סביר לעבירה המיוחסת למשיב.
לפיכך, אני דוחה את הבקשה, ומורה על שחרור המשיב ללא תנאי.
יצוין, כי לא היה מקום להורות על מעצרו של המשיב ולהותירו במעצר מאז יום 8.5.23 באף אם היה שעות הצהריים… די בכך היה כדי להביא לשחרורו מיד לאחר חקירתו תחת אזהרה.
אף אם היה חשד סביר למעשה המיוחס לו (וכאמור, אין זה המצב בעניינו של המשיב), לא היה מקום להותירו במעצר מאתמול ועד היום, וניתן וראוי ואף חובה היה על קצין החקירות להורות על שחרורו בתנאים… שכן המעשה המיוחס לו איננו מצדיק הותרתו במעצר.
מצער הדבר, שהמשיב נעצר אך כדי שהמבקשת תוכל לעתור לשחרורו ביום שלמחרת, כאשר מדובר בתנאים שניתן היה להורות על שחרורו בהם כבר אתמול."
(ההדגשה דלעיל במקור).
הדין קובע אפוא, כי מעצרו של אדם הוא אקט חריג עד מאוד, ויש להשתמש בכלי זה רק כאשר לא ניתן לאיין את עילות המעצר באמצעים אחרים.
הנתבעת כאמור ציינה כי היא נכונה לפצות התובע, ומכאן ניתן להסיק כי דרשת הפסיקה ולפיה ההחלטה על מעצרו של התובע, כפי הנראה היתה משוללת יסוד ובלתי סבירה באופן המצדיק פיצויו, כך שהאפשרות הראשונה לפיצוי התובע לפי סע' 38 (א) לחוק מתקיימת, ודי בכך כדי לדון בשאלת סכום הפיצוי.
הגם שדרישות החוק אינן מצטברות, אף בבחינת הנסיבות הנוספות המצדיקות פיצוי הרי שהתובע זכאי לפיצוי כספי. בבחינת עילה זו לבית המשפט שיקול דעת רחב כאשר הכרעתו תתבסס עפ"י רוב, על שיקולים של צדק.
בנידוננו מדובר על מעצר שנמשך כיממה. לא ניתן להתעלם מהעובדה כי התובע שהה במעצר שעות ארוכות, לבטח עבורו כל שעה נמשכה נצח, הוא הובל לדיון כשהוא אזוק בידיו ורגליו, כאשר החשד נגדו היה כי התיז על אדם/רכוש מים עם צינור.
לעניין זה – סעיף 9א לחוק המעצרים קובע כי עצור לא יהיה כבול במקום ציבורי אלא בהתקיים אחד החריגים הקבועים בסעיף. מאחר שאולם בית המשפט הוא מקום ציבורי, על פי הוראות הדין יש להתיר את כבליו של עצור, אלא בהתקיים אחד החריגים המתיר את כבילתו.
בהחלטת כב' השופט סהראי נכתב: "חירותו של אדן היא אבן יסוד בשיטות המשטר בישראל, ולא ניתן לפגוע בה ללא הצדקה או צורך".
בעילה זו ניתן שיקול דעת רחב לבית המשפט והיא מבוססת, במידה רבה, על שיקולי צדק.
באשר למשמעות הדיבור "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", הובאו בהלכת דבש מס' שקולים, ברשימה לא סגורה, ולענייננו:
"האם בית-המשפט זיכה את הנאשם מחמת הספק, בשל היעדר ראיות מספיקות או בשל פגם דיוני בניהול המשפט, או שבית-המשפט קבע בצורה פסקנית כי הנאשם לא ביצע עבירה. רשימת השיקולים אינה סגורה ואינה מחייבת. היא פועל יוצא של נסיבות המקרה … ".
איני רואה עוד מקום להכביר מילים מעבר לאמור לעיל, לעניין היעדר הצדקה למעצרו של התובע, מעצר שהסתיים בבקשת הנתבעת להורות על חלופות מעצר. למעשה, נראה כי סכסוך שכנים אזרחי באופיו הופנה להליך פלילי, כאשר חקירתו של התובע קשה ממילא, על אחת כמה וכמה החלטה על מעצרו והבאתו בשערי בית המשפט, כשהוא כבול בידיו וברגליו של כדין.
כאן המקום להבהיר, כי לא בכל מקרה יסיק בית המשפט כי מעצר של אדם שלא לצורך יצדיק או יאפשר פיצויו ויש לשים את הדגש על כך שמשטרת ישראל אמונה על ביטחונו ושלומו של הציבור, על אכיפת הסדר ואכיפת הדין. בהתאם לכך, יתכנו מקרים שאין ברירה אחרת זולת מעצרו של אדם, ואכן ישנם מקרים בהם בית משפט ידחה בקשת מעצר, אך יציין כי נראה שלא היתה בפני משטרת ישראל ברירה אחרת עדיפה יותר, זולת מעצרו.
לנוכח כל האמור, זכאי התובע לפיצוי.
תקנה 8 לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב-1982 (להלן: "תקנות הפיצויים") קובעת כי סכום הפיצוי המירבי בעד יום מעצר או מאסר הוא החלק ה- 25 של השכר החודשי הממוצע במשק ביום מתן החלטת בית המשפט לעניין הפיצוי, וזאת בכפוף להנחיית שר העבודה והרווחה בהודעה בהתאם לסעיף 198א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח 1968.
לפי חישוב שהציעה הנתבעת זכאי התובע לפיצוי בסך של 3,317 ₪.
תקנות הפיצויים מזכות אדם בפיצוי בשל הפסד נזק בגין אבדן יום עבודה ולכן כפי הנראה, הוצע הפיצוי של הנתבעת כפי שהוצע.
עם זאת, ברע"א 5932/08 עמי שירי נ' מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר (נבו 25.08.2010) נבחן השימוש בתק' 8 לתקנות הפיצויים וכך נכתב בין היתר:
".. על כל פנים, על בית המשפט הדן במקרה, לבחון את סוגיית הפיצוי במנותק מתחשיבים שונים המותווים בתקנות לענין אחר, ובהתאם למכלול השיקולים הפרטני שהובא בפניו" (סעיף 14, סוף עמוד 7).
בבמ”י (ב”ש) 12543-01-15 אבו סעלוק נ׳ משטרת ישראל – תחנת דימונה (פורסם בנבו, 06.12.15) נקבע לעניין הפיצוי כדלקמן:
"וזאת יש לזכור, כי לחירות אין מחיר. הבסיס לתביעת הפיצויים הוא הנזק הממוני (אבדן הכנסה) הבא לידי ביטוי בתביעה המבוססת על השכר הממוצע במשק (ולכך מכוונות תקנות הפיצויים). ועדיין, אין בכך כדי לתת משקל לפגיעה בחירות עצמה ואף להביא לידי ביטוי את עצמת הפרת הזכות ממקרה למקרה. אציין כי מגמת פסיקת הפיצויים במסגרת ההליך הפלילי, היא למצות את ההליך הפלילי ובכך לחסוך התדיינות נוספת במישור האזרחי […] הפגיעה בשם הטוב ועצמתה, הפגיעה באמון בשיטה, החרדות הנלוות למעצר, כל אלו לא מוצאים בהכרח ביטויים במגבלות התקנות.
[…]
מכל הטעמים האמורים, אני סבור שיש לפרש את המסגרת התחיקתית ככזו שלפיה ראש נזק המבוסס על אבדן השתכרות (בכוח או בפועל) יהיה מוגבל בהתאם לאמור בתקנות, אולם מעבר לכך, אין לסייג את היקף הפיצוי, גם לא בהליך לפי סעיף 38 בחוק המעצרים״ (סעיפים 27-29 לפסה"ד.
בהתאם לאמור, חורגים בתי המשפט מהסכומים שנקבעו בתקנות ומוסיפים על הפיצוי שנקבע שם.
ולענייננו, לנוכח דברי ביהמ"ש בתיק המעצר, משנעצר התובע לשווא, לבטח נגרמה לו עגמת נפש מרובה, וכל שעה בה שהה במעצר דמתה ליממה. ניתן לראות לעניין זה, הערת בית המשפט בהחלטתו בבש"ע לעניין אי פסיקת הוצאות נד הנתבעת, אך זכותו של התובע לפעול עפ"י דין לממש זכויותיו הנובעות ממעצר השווא.
במכלול, ומבלי להיכנס לשאלת מספר השעות בהם עוכב ועד הגעתו למעצר ושחרורו בפועל, סביר להניח שלו היה מעוכב התובע למספר שעות ומשוחרר לדרכו, תובענה זו לא היתה מגיעה אל העולם, אלא שעיכובו מתווסף למעצרו אשר בסופו של דבר נמצא בלתי מוצדק. בנסיבות העניין, ובתחשב גם בעובדה כי התובע אף הפסיד את חגיגות ל"ג בעומר, ובהביא בחשבון את הבושה שנגרמה לתובע, מאלו ייגזר סכום הפיצוי.
בנסיבות העניין, ובדומה לפסיקות שהציגה הנתבעת בתגובתה מיום מצאתי להעמיד את סכום הפיצוי על סך 16,000 ₪, כאשר הפיצוי נגזר הן ממשך שעות העיכוב, הן בשל מעצר שארך למעלה מ-15 שעות, הן מאיזוק התובע בידיו וברגליו במקום ציבורי – שלא לצורך.
סוף דבר-
הנתבעת תשלם לתובע סך של 16,000 ₪.
כן תישא הנתבעת בהוצאות משפט לתובע בסך 500 ₪.
הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית.
על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט המחוזי בתוך 15 ימים ממועד קבלתו בידי הצדדים.
ניתן היום, ט"ז חשוון תשפ"ד, 31 אוקטובר 2023, בהעדר הצדדים.
