עאטף קדח, ח'יתאם אבו סלוטה, החלטה

בפני

כבוד השופט מוטי כהן

תובע

עאטף קדח

נגד

נתבעת

ח'יתאם אבו סלוטה

החלטה

האם קיומו של דיון בעניינים משיקים בשתי ערכאות שונות מצדיק העמדת ההליך שבפני על בסיס העקרון של "הליך תלוי ועומד".

במקרה שבפני עולה השאלה – האם תוכלנה להתנהל במקביל התביעה דנן שעניינה סילוק ידה של הנתבעת מדירת מגורים אשר בנויה על מקרקעין הרשומים בבעלות התובע ושימשה את הנתבעת ובעלה לשעבר (הוא בנו של התובע), לצד תביעה שהגישה הנתבעת בבית המשפט לענייני משפחה, במסגרתה מבוקש, בין היתר, סעד של פירוק שיתוף בנוגע לאותה דירה, וכן איזון משאבים מכח חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג 1973.

זו השאלה שבפני ואשר טעונה הכרעה.

רקע בקצרה

הנתבעת ובנו של התובע, מוחמד (להלן : "בן התובע" או "הבעל לשעבר") היו נשואים משנת 2011 עד שהתגרשו לאחרונה – בשנת 2023.

לטענת הנתבעת, היא והבעל לשעבר השקיעו מכספם ומרצם, ובנו דירת מגורים הנמצאת בבניין הבנוי על מקרקעין שבבעלות התובע, הידועים כגוש 17571 חלקה 69 בכפר מנדא (להלן: "הדירה"), ואף התגוררו בה עד לחודש 09/2020, עת עזב בן התובע את הדירה לאחר שיחסיהם עלו על שרטון.

הנתבעת וילדיה (המשותפים לה ולבן התובע) מתגוררים בדירה עד היום.

בין התובע לנתבעת יחסים עכורים, והאחרון עותר בתביעה שבפני לסילוק ידה של הנתבעת מהדירה.

בין הצדדים התקיימו מספר הליכים, ובכללם – צווי הגנה, מניעת הטרדות מאיימות והליכים נוספים בבית המשפט לענייני משפחה.

במסגרת התביעה דנן, הגיש התובע גם בקשה לסעד זמני, לפיו תמנע הנתבעת משימוש בדירה כסלון לעיצוב שיער ו/או מכון יופי. במסגרת דיון מיום 06.11.22, הגיעו הצדדים להסכמה – לפיה תמנע הנתבעת משימוש בדירה כסלון עיצוב שיער או מכון קוסמטיקה (להלן : "הסעד הזמני").

בתיק התקיים קדם משפט ביום 09.05.23, כאשר ביום 04.05.23 הוגש תצהיר גילוי מסמכים מטעם הנתבעת, אליו צורף עותק מכתב התביעה (שהוגש ביום 13.04.23) נגד הבעל לשעבר והתובע במסגרתה עתרה הנתבעת, בין היתר, לפירוק השיתוף בדירה – תלה"מ 17970-04-23 (להלן: "התביעה במשפחה").

בקדם המשפט שהתקיים ביום 09.05.23, ואף נוכח הגשת התביעה במשפחה, הורה בית המשפט לצדדים, מיוזמתו, להגיש סיכומים קצרים בשאלת היעילות הדיונית בשים לב לצורך לדון בשני הליכים אלו, זה לצד זה.

מאז אותו דיון נדרש בית המשפט למספר בקשות ותגובות של הצדדים, ובכללן בקשות מכח פקודת ביזיון בית המשפט, בגין טענות לניתוק אספקת החשמל מהדירה. ביום 11.06.23 התקיים דיון בעניינן של בקשות אלו והצדדים הגיעו להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה באותו מועד.

הצדדים הגישו סיכומים מטעמם, והתובע אף הגיש סיכומי תשובה.

לאחר עיון בסיכומי הצדדים, ובטרם תינתן החלטה, הוצע לצדדים לשקול עיכוב ההליך שבפני או איחודו עם ההליך במשפחה, ואולם לא הושגה הסכמה לעניין זה. מכאן הצורך בהכרעה.

טיעוני הצדדים בתמצית

התובע סומך ידיו על מעמד זכותו הקניינית במקרקעין, ומלין על התנהגות הנתבעת אשר הגישה התביעה במשפחה זמן קצר לפני הדיון שנקבע לקדם משפט ראשון.

התובע מוסיף כי בית המשפט לענייני משפחה נעדר סמכות עניינית לדון בהליך דנן, וב"כ הנתבעת אף הסכים לכך במסגרת הדיון בסעד הזמני, שהרי אין התובע נחשב ל"בן משפחה" של הנתבעת עפ"י הוראות חוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק").

התובע טוען כי ממילא ככל שקיימות זכויות לנתבעת אלו זכויות כספיות בלבד, וככל שהנתבעת מעוניינת לקבל זכות חפצית בדירה, הרי שעליה לנקוט בהליך עצמאי בעניין המרשם לבית המשפט המחוזי בכלל.

אין, לדעת התובע, כל משמעות להצהרות הבעל לשעבר, אם היו, בנוגע לזכותה של הנתבעת בדירה, שהרי ממילא הזכות הקניינית בדירה נתונה לתובע ולו בלבד.

התובע מתנגד לאיחוד הדיונים, שלשיטתו כלל איננו אפשרי, ואשר יגרום לסרבול הליכים וכל תכליתו למשוך זמן ומהווה ניצול לרעה של הליכים, שעה שהנתבעת מתגוררת בדירה ללא תשלום שכר וללא הוצאות אחרות.

הנתבעת מצידה, טוענת כי התובע ובנו חד הם ומיוצגים ע"י אותם עורכי דין, ובעניין זה מפנה לשלל ההליכים שהתנהלו ומתנהלים בין הצדדים.

הנתבעת סבורה כי מהלכים אלה של התובע ובנו תכליתם לסלקה מהדירה כשידיה על ראשה, תוך שימוש לרעה בסמכות העניינית של בית משפט זה.

הנתבעת טוענת כי מדובר בסכסוך משפחתי שמצוי בסמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה, וממילא לא התקיימו יחסי שוכר-משכיר עם התובע.

הנתבעת טוענת כי הזכויות בדירה הינן שלה ושל בעלה לשעבר, ולא בכדי התובע מסתיר לאורך כל התביעה את חלקו של בנו בדירה, וזאת, כאמור, גם כדי לחמוק מסמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה.

למעשה, סבורה הנתבעת, כי התביעה דנן אינה אלא כלי שרת בידי בן התובע להשתלט על הדירה, שהרי ממילא לא היתה לתובע כל חזקה בדירה.

הנתבעת תוהה הכיצד זה המתין התובע כשנתיים עד הגשת תביעה זו, בעוד בן התובע עזב הדירה כבר בחודש 09/2020.

הנתבעת מפנה להלכת חבס (ע"א 6558/99), וסבורה שיש להחיל את סמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה על ההליך דנן, שכן מאפייני התובענה דנן מלמדים על כך שעילתה "סכסוך בתוך המשפחה".

דיון והכרעה

לעניין אופיו המיוחד של בית המשפט למשפחה יפים לענייננו הדברים שנכתבו ע"י כבוד השופט ש' שוחט:  

"המידה שבה נשקל הצדק בבית המשפט לענייני משפחה – לעומת בית משפט אזרחי 'רגיל' – שונה היא, והדבר נעשה בחסות המחוקק ומתקין התקנות. המניע לכך ברור: על מנת ליתן לשופט את הכלים הנאותים לבירור הליך משפט ייחודי זה – שלעיתים כרוכים בו נושאים מענפי משפט מגוונים, סוגיות בעלות רגישות רבה הנוגעות למרקם העדין של יחסי המשפחה, הן בין בני המשפחה הגרעינית והן בין מעגלים משפחתיים נוספים – נדרש היה להקנות לבית המשפט לענייני משפחה את האפשרות להחליט החלטות צודקות, לצד יעילות הדיון …

מכאן ש'עיוורון' הצדק המיוצג על ידי השופט היושב בדין בבית המשפט לענייני משפחה אינו אותו 'עיוורון' המאפיין שופט אזרחי 'רגיל', שכן גם תוצאתה של איווחת החרב בידה של אלת הצדק אינה בעלת תוצאות זהות עת האוחז בחרב הוא שופט בית המשפט לענייני משפחה, להבדיל משופט אזרחי 'רגיל'. לאיווחת החרב, היא פסק הדין שנותן שופט בית המשפט לענייני משפחה, יש, לעיתים, תוצאות הרסניות הרבה יותר מאשר אם היה ניתן אותו פסק דין בין צדדים זרים על ידי שופט אזרחי 'רגיל' (שאול שוחט "בית המשפט לענייני משפחה– האמנם בית?" משפחה במשפט ב 375, 378 (התשס"ט)).

סמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה לדון בענייני משפחה קבועה בסעיפים 1 ו-3 לחוק. סעיף 1(2) לחוק מורה, כי לבית המשפט לענייני משפחה תהא הסמכות לדון ב:

"תובענה אזרחית שבין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו,

שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא" .

מכאן, על מנת שתובענה אזרחית תהיה בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה חייבים להתקיים שני יסודות מצטברים: הראשון – זהות הצדדים: בין הצדדים לתובענה צריך שתתקיים קרבה משפחתית כהגדרתה בסעיף 1(2) לחוק. השני – מהות הסכסוך: סיבת הסכסוך או מקורו ביחסים המשפחתיים. במילים אחרות, סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה בתובענות בין פרטים מוגבלת למצבים בהם קיימים קשרי משפחה כהגדרתם בחוק, וכאשר עובדת קיומם של קשרים משפחתיים תרמה תרומה משמעותית לסכסוך המשפטי (ראו: הלכת חבס, בעמ' 344).

בפסק הדין בעמ 164/11 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגר "נבו") נשללה סמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה, מן הטעם שלא ניתן להיגד "בן זוגו" שבסעיף 1(2)(ו) לחוק פרשנות מרחיבה, הכוללת גם בן זוג לשעבר.

מכאן שלכאורה, בענייננו, שעה שהתובע והנתבעת אינם בני משפחה עוד, כמשמעות מונח זה בחוק, אזי לא הונח היסוד הראשון להחלת סמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה במקרה דנן, ומכאן הקושי שהתעורר בעניין שבפני.

המקרה שבפני מדגים את הקושי בשאלת הסמכות העניינית בממשק שבין בית המשפט האזרחי לבית המשפט לענייני משפחה, שעה שבני המשפחה אינם עוד בני משפחה כמשמעות מונח זה בחוק. לדידי, דווקא מקרים שכאלו, מחדדים את הצורך להעניק משקל פרשני עיקרי למילים "שעילתה סכסוך בתוך המשפחה" שבסעיף 1(2) לחוק.

סבורני כי דווקא במקרים כגון דא, בהם מדובר בסכסוך שמהותו נטועה עמוק בסכסוך בתוך המשפחה, ראוי כי פתרונו יבנה מן היתרונות הייחודיים של בית המשפט לענייני משפחה, אף אם מדובר בבני משפחה שנתרחקו.

ודוק, סכסוך שעילתו בתוך המשפחה, מתגלגל ומתפתח עד שיוצריו לרוב אינם עוד בני משפחה, והולכים ונהפכים להיות "בני משפחה לשעבר", וככאלה, לכאורה, יוצאים ממעגל תחולת הסמכות עפ"י החוק. שימוש זה במשוכת זהות הצדדים שנקבעה בחוק, מתעלמת ממהות העניין – מהות הסכסוך שמקורו כאמור במשפחה.

סיכומו של דבר, עפ"י ההלכה שנפסקה בעניין בעמ 164/11 הנ"ל, ספק רב אם במקרה דנן יקנה בית המשפט לענייני משפחה סמכות עניינית.

אולם, קבלת התביעה בסעד של סילוק יד, בשים לב לעובדה שמדובר במקרקעין שלכאורה בבעלות התובע, תביא לראיה מאוד מוגבלת של מארג הזכויות, ולא תביא בחשבון את ההשלכה של מתן סעד זה על זכויות הנתבעת, בין היתר, למדור ולמזונות. ודוק, בית משפט זה איננו עוסק בזכויות אלו, ומכאן שהכרעה בתיק זה בראיה מצומצמת עלולה להוביל לתוצאה חלקית, ספק אם מוצדקת, שלא תביא לסיום המחלוקות בין הצדדים, ואפשר שתעמוד בסתירה לקביעה אחרת של בית המשפט לענייני משפחה.

לא זו אף זו, ככל שבמסגרת ההליך שלפני ידון נושא הפינוי, וזה כפי הנראה יגרור דיון בהשבה של השקעות הנתבעת בדירה, אזי שבית המשפט דכאן יידרש לשמוע ראיות בסוגיית ההוצאות וההשקעות של הנתבעת בדירה על רקע איזון המשאבים בין בני הזוג, קרי תחשיבי כלכלה שמקורם בקשר הנישואין שהיה בין הנתבעת לבן התובע. ברי איפוא, כי במסגרת ההליך במשפחה, יידרש בית המשפט שם בהכרח גם הוא לדון במאזן כספי זה, ומכאן שבפנינו דיון כפול בסוגיה אחת. דיון כפול זה עלול אף להוביל לפסיקות סותרות.

לא נעלמה מעיני העובדה, כי התובע בחר שלא לצרף את בנו כנתבע בתובענה דנן, ובכך למעשה גזר על התביעה את מסלול הסמכות העניינית של בית משפט נכבד זה.

ברי אפוא, כי זכותו של התובע לבחור לו את בעלי הדין שיתפסו מקום בצדו השני של המתרס, ואולם במקרה דנן, מתכונתה של התובענה, בשים לב לזכויות המגורים שניתנו בדירה לנתבעת ולבעלה לשעבר, מגלה חסר מסוים באי צירופו של בן התובע שהרי מעמדו של בן התובע זהה לזה של הנתבעת בהיותם שוכרים/מחזיקים בדירה שפינויה מתבקש. מכאן עולה חשש שמא מהלך זה נועד להדיר את רגליה של תובענה זו מסמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה.

אכן, כללי הסמכות העניינית אשר מסדירים את חלוקת ההתדיינויות בין הערכאות השונות מעוררים מעת לעת קשיים לא מעטים (ראו באופן כללי: יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 293-278 (2015)). המקרה שלפנינו מהווה אך דוגמה לקשיים המתעוררים בניסיון ליישם את כללי הסמכות העניינית באזור הדמדומים שבין בית המשפט האזרחי לבית המשפט לענייני משפחה.

על רקע כל השיקולים שהוצגו, ובאין פתרון "מושלם" במצב דהיום, סבורני שיש לחתור לפתרון משולב המבוסס לא רק על כללי הסמכות אלא גם על העקרונות הנוגעים לכיבוד ההדדי בין ערכאות.

במקרים המתאימים, כמו זה שבפני, נכון יהיה להעדיף – כעניין של מדיניות וכיבוד הדדי בין ערכאות – נקיטה בהעמדת ההליך בבית המשפט האזרחי על בסיס העיקרון של "הליך תלוי ועומד" (Lis alibi pendens).

נקיטה בדרך זו – בהתאם לכללים החלים על דוקטרינה של "הליך תלוי ועומד" – תוביל לכך שמכלול השאלות הנוגעות לאיזון המשאבים בין הנתבעת לבן התובע והשפעתן של אלו על הזכויות בדירה, יוכרעו בערכאה המתאימה לכך ביותר. קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה עשויות לשמש את בית המשפט האזרחי ולחייב את הצדדים גם בהתדיינות שבפניו לפי הכללים של מעשה בית דין, ככל שיהיה צורך בכך.

דוקטרינת "הליך תלוי ועומד" (Lis Alibi Pendens) היא דוקטרינה ידועה ומוכרת אשר נדונה בהרחבה ובפירוט בשורה של פסקי דין. הדוקטרינה מאפשרת עיכוב הליך אחד כאשר הוא מתנהל בו בעת יחד עם הליך אחר ואלו עוסקים באותה מערכת נסיבות ומעוררים שאלות משותפות. הדוקטרינה נועדה לקדם יעילות דיונית, למנוע הליכי סרק והכרעות סותרות, למנוע הכבדה על הצד שכנגד ולחסוך במשאבים שיפוטיים. [רע"א 353/20 קוגיטו קפיטל אס.אמ.אי. שותפות מוגבלת נ' ויצמן, פס' 21 (נבו 18.05.2020); רע"א 7202/18 קוזליק נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פס' 9 (נבו 11.02.2019)]; וכן תצ(ת"א)31716-04-22 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמותת נציגי הציבור (פורסם במאגר "נבו").

יחד עם זאת, לא נדרשת זהות מוחלטת בכל הסוגיות הנדונות [ע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2), 477 (1975); רע"א 5642/11 דובק בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף ומס קניה תל אביב, פס' 6 (נבו 21.11.2011).

כפי שנפסק לא אחת, החלטה בעניין עיכוב הליכים בשל הליך תלוי ועומד מוכרעת על יסוד שיקולים של יעילות הדיון, חסכון במשאבי בית המשפט ומניעת הכבדה מיותרת על הצד שכנגד. בהקשר זה, על בית המשפט לבחון, בין היתר, את מהות השאלות שבמחלוקת, זהות בעלי הדין, יעילות הדיון, חסכון בזמן שיפוטי, הימנעות מכפל התדיינות ומאזן הנוחות (רע"א 2812/13 קולומביה ציוד וצרכי צילום בע"מ נ' דלתה דיגיטל בע"מ, (פורסם במאגר "נבו"); רע"א 346/06‏ ‏ד"ר באסם חזאן נ' קלאב אין אילת אחזקות בע"מ, (פורסם במאגר "נבו"); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 533 (מהדורה שתים עשרה, 2015) ; רע"א 8018/15 ד"ר אפרים לקח ז"ל נ' ניתאי דובינצקי עו"ד (פורסם במאגר "נבו")).

כך הדבר בענייננו, ומשמצאתי כי הצדדים שבפני אינם חוסים תחת הגדרת "בן משפחה" שבחוק, ומשכך, לכאורה נעדר מקומה של התובענה דנן מטרקלינו של בית המשפט לענייני משפחה, אין בידי אלא לבחון במקרה דנן ההצדקה להעמדת ההליך על בסיס העקרון של "הליך תלוי ועומד".

ודוק, עניין זה הלך והתחדד עת הגישה הנתבעת שבפני את התביעה במסגרת ההליך במשפחה, במסגרתה נתבעו סעדים שיכול והינם חופפים לסעד המבוקש בהליך שבפני, ולכל הפחות הסעדים שנתבעו שם בתביעה במשפחה בהכרח מקרינים על ההליך שבפני ולהיפך.

לעניין העובדה שההליך במשפחה הוגש לאחר זה שבפני, אציין כי לטעמי, אין מקום ליצור הליך של "מרוץ סמכויות" כך שהתביעה שתוגש קודם היא זו שתתברר ראשונה. מרוץ סמכויות כזה הוא מוכר (ולא חביב) בתחומי משפט אחרים, וראוי שלא לאמצו כאן (ראו והשוו: בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2) 118, 140-133 (2003); אריאל רוזן-צבי "הלכת ה'כריכה' ו'מירוץ הסמכויות' והשפעתם על המשפחה ודיני המשפחה" עיוני משפט יד 67, 73-72 (1989)).

אשר לשיקולים לאיזו ערכאה תינתן זכות הבכורה, יפים לעניינו הדברים שנכתבו ברע"א 2407/14 מורן רחום נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ (פורסם במאגר "נבו", להלן : "ענין מורן") :

"הכלל צריך להיות שכאשר הוגשו הליכים בשתי הערכאות (ואפילו ההליך בבית הדין לעבודה נפתח לאחר ההליך בבית המשפט האזרחי) תינתן עדיפות לסיום הבירור בבית הדין לעבודה. אם כן, במקרה שמתנהל הליך בבית הדין לעבודה ומוגשת תביעה לבית המשפט האזרחי אשר מבוססת על שאלות דומות, ראוי כי תוגש בקשה לבית המשפט האזרחי להעמיד את ההליך שהוגש לפניו. הוא הדין במקרה שבו התביעה בבית הדין האזורי לעבודה הוגשה שעה שכבר מתנהל הליך בבית המשפט האזרחי. עם זאת, במקרים שבהם כבר התקדם משמעותית הדיון בהליך בבית המשפט האזרחי, עשויה להיות הצדקה לכך שבית המשפט האזרחי יימנע מעיכוב הדיון המתקיים בפניו. שיקולים נוספים שעשויים לסייע בהכרעה האם על בית המשפט להעמיד את ההליך שמתנהל לפניו הם: היקף השאלות המשותפות בשני ההליכים והיחס שלהם לשאלות הפרטניות; חלקו של הדיון בתנאי העבודה בשאלות המשותפות (ככל שהדיון בסוגיה זו רחב יותר ראוי שתתברר קודם התביעה בבית הדין לעבודה); הכרעתה של איזו ערכאה בשאלה שבמחלוקת תהווה מעשה בית-דין ביחס לערכאה האחרת; והאם הליך אחד עשוי לייתר את האחר (ראו והשוו: רע"א 2598/91 וולפסון נ' וולפסון, פ"ד מה(5) 816, 817 (1991); עניין חזאן, בפסקה 4; עניין פרפרה, בפסקאות 12-11). אכן, כאשר ענייננו בסוגיה של "הליך תלוי ועומד" וכיבוד הדדי בין ערכאות הכללים אינם יכולים להיות מנוסחים במתכונת של "כלל ולא יעבור". אולם במקרה הרגיל, אנו סבורים כאמור שראוי שההליך בבית הדין לעבודה יזכה לבכורה".

בהליך שבפני התקיים קדם משפט אחד, ביום 09.05.23, במסגרתו כאמור העלה בית המשפט מיוזמתו את הסוגיה נשוא החלטה זו. על כן, לא ניתן לומר כי ההליך דנן התקדם באופן משמעותי, ומכאן, שגם באיזון הראוי בין שיקולי היעילות ויתר השיקולים שהובאו לעיל בנוגע להעמדת ההליך לפי העקרון של "הליך תלוי ועומד" למול התקדמות ההליך, הרי הכף נוטה בברור לטובת השיקולים העומדים בבסיס הדוקטרינה בעניין "הליך תלוי ועומד".

סבורני עוד, כי התוצאה אליה הגעתי דרה בכפיפה אחת עם עקרונות היסוד שנקבעו בסעיפים 1 עד 5 לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט 2018.

סיכומו של דבר – אני מורה על עיכוב ההליכים בתיק זה עד להכרעה בתביעה במשפחה – תלה"מ (קריות) 17970-04-23. משבית המשפט ביוזמתו עורר את הסוגיה דנן, אינני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, י"א תמוז תשפ"ג, 30 יוני 2023, בהעדר הצדדים.