בפני
כב' השופט ליאור ברינגר
בעניין:
התובעות:
ע"י ב"כ עו"ד רוברט ליכט פטרן
נגד
הנתבע
ע"י ב"כ עו"ד מיכה אהרוני
פסק דין
המנוחה ***** ז"ל נישאה לנתבע ביום 17.8.97, כאשר היא רווקה והוא גרוש ואב ל- 5 ילדים.
טרם נישואיהם חתמו בני הזוג ביום 10.8.97 על הסכם ממון שאושר בבית הדין הרבני (להלן: "ההסכם").
בני הזוג קבעו בהסכם הפרדה רכושית מלאה, כך שכל אחד מהם הבעלים היחיד של רכושו הקיים אותה עת ורכוש שיצטבר בעתיד.
בסעיף 6 להסכם קבעו בני הזוג כי במידה והאישה נפטרה במהלך הנישואין לפני האיש, וככל שגרו אותה עת בדירה השייכת לאישה, האיש יפנה את הדירה תוך 3 חודשים מיום פטירתה.
בסעיף 7 להסכם קבעו בני הזוג כי הם ינהלו משק בית משותף וכל ההוצאות בגין משק הבית יחולו עליהם במשותף.
ימים ספורים קודם להסכם, ביום 6.8.97 חתמה האישה על צוואה בעדים, בה ציוותה את כל רכושה לתובעות, שהן אחותה (תובעת 1) ושתי אחייניותיה (תובעות 2, 3, בנותיה של תובעת 1).
בסעיף ג' לצוואה נרשם כי במידה ובניה"ז נישאו ובכפוף לכך שחיי נישואיהם היו תקינים במשך תקופה של 5 שנים לפחות, יהיה הנתבע רשאי להמשיך להתגורר בדירת המנוחה ברח' ****** (להלן: "הדירה") תקופה של עד 3 חודשים (כמו בהסכם) ולאחר מכן יפנה את הדירה, אולם יהיה רשאי לגור בדירה אחרת שבבעלות המנוחה, ברח' *****, עד קץ חייו, בכפוף לכך שיישא בכל הוצאות החזקת הדירה (ברח' *****).
בני הזוג נישאו וגרו יחד בדירה שנים רבות.
ביום 17.5.20 חתמה המנוחה על צוואה בפני נוטריון (להלן: "הצוואה").
בסעיף 1 לצוואה ביטלה המנוחה כל צוואה קודמת שעשתה וכל שיחה בע"פ שיש בה מעין גילוי דעת על מה שיש ברצונה לעשות ברכושה לאחר מותה.
המנוחה ציוותה את כל רכושה לתובעות בחלקים שונים וכן ל- 2 קרובי משפחה קטינים, כמפורט בצוואה.
בסעיף 3.1 לצוואה נרשם כי הנתבע ימשיך לגור בדירה 3 חודשים ממועד פטירת המנוחה ולאחר מכן עליו לפנות את הדירה.
בסעיף 3.2 ציוותה המנוחה לנתבע את המיטלטלין המצויים בדירה.
הנתבע מתנגד לצוואה, כשלטענתו המנוחה לא הייתה כשירה לחתום עליה ובנוסף היא נחתמה תחת השפעה בלתי הוגנת של התובעות על המנוחה ותוך שהן מעורבות בעריכתה.
לבקשת הנתבע מיניתי את פרופ' ***** כמומחה מטעם ביהמ"ש בכדי לבחון את כשירותה של המנוחה.
ביום 15.12.22 הוגשה חוו"ד המומחה בה נקבע כי המנוחה הייתה כשירה בעת שחתמה על הצוואה, אין עדות לירידה קוגניטיבית אצל המנוחה או הפרעה נפשית שיכולה הייתה לפגוע בתהליך קבלת ההחלטות ובכשירותה לערוך צוואה.
הנתבע לא שלח למומחה שאלות הבהרה ולא זימנו לחקירה.
למרות האמור, בסיכומיו טוען הנתבע כי הוא אינו מסכים עם חוו"ד מומחה ביהמ"ש. הנתבע מפנה למסמכים רפואיים שונים, מהם הוא מבקש ללמוד שהמנוחה לא הייתה כשירה )ס' 70 ואילך בסיכומיו).
ראשית, עיינתי במסמכים הרפואיים אליהם מפנה הנתבע, ולא מצאתי בהם דבר שיש בו כדי להביאני למסקנה שונה מזו של המומחה.
שנית, מדובר בשאלה מקצועית שאינה בבחינת "ידיעה שיפוטית", לכן מונה מומחה מקצועי והתובע רשאי היה לשאול אותו שאלות הבהרה, לחוקרו, לעמת אותו עם מסמכים וטענות כרצונו. מאומה מכך לא נעשה ע"י הנתבע.
שלישית, טענת היעדר כשירות שהועלתה ע"י הנתבע נראית תמוהה על פניו, שעה שהוא עצמו טען בחקירתו כי 5-6 ימים טרם פטירתה, נתנה לו המנוחה את כרטיס האשראי שלה ואת הקוד, כדי שיקנה עבורה חלקת קבר. מכך עולה שגם לדעת הנתבע המנוחה הייתה כנראה כשירה והבינה מה עושה, אחרת לכאורה הוא לא היה מנצל את חולשתה ולוקח ממנה שלא כדין את כרטיס האשראי שלה.
בדיעבד הסתבר שהמנוחה כבר קנתה לעצמה לפני כן חלקת קבר. הנתבע טען שכאשר נודע לו הדבר, הוא החזיר לחשבון הבנק של המנוחה את כל הכסף שמשך ממנו באמצעות הכרטיס – 18,000 ₪ משך 3 ימים, כל יום 6,000 ₪ כאשר המשיכה האחרונה נעשתה על ידו לאחר פטירתה.
התובעות הציגו דפי חשבון בנק של המנוחה, מהם לא רואים שהנתבע החזיר את הכסף כטענתו.
מי שערכה את הצוואה, עו"ד ונוטריון ******, העידה כי התרשמה מהמנוחה שהיא צלולה וכשירה לחלוטין.
עו"ד ***** העידה כי טיפלה בהשכרת דירתה של המנוחה (הדירה ברח' *****) נפגשה איתה והתרשמה שהמנוחה צלולה וכשירה לחלוטין.
בסעיף 82 לסיכומיו טוען הנתבע כי הוא מצביע "לא על עניין הכשירות"… לטענתו, לא ניתן לדעת אם המנוחה הייתה כשירה, כי אף אחד לא בדק את כשירותה כשהייתה בחיים.
מהאמור לעיל עולה כי המנוחה הייתה כשירה לחתום על הצוואה, הנתבע לא הביא ראיה כלשהי ואף לא ראשית ראיה לחשד מינימאלי לכך שנפל פגם כלשהו בכשירותה של המנוחה.
מצאתי כי טענת היעדר הכשירות נטענה ע"י הנתבע בחוסר תום לב, ביודעו שהטענה חסרת כל בסיס.
טענה נוספת לנתבע, לפיה התובעות השפיעו על המנוחה השפעה בלתי הוגנת.
גם טענה זו נעדרת בסיס כלשהו, לא ראיה ולא ראשית ראיה.
עו"ד ונוטריון ****** העידה כי המנוחה יצרה איתה קשר באופן אישי והגיעה למשרדה, המנוחה הכירה אותה קודם מעניינים אחרים בהם טיפלה עבורה, המנוחה הבהירה היטב מה היא רוצה שייכתב בצוואה, ביקשה שביחס לנתבע הצוואה תהיה תואמת להסכם, כלומר שהנתבע רשאי לגור בדירה 3 חודשים וכו'. עוה"ד לא התרשמה שהמנוחה הייתה נתונה ללחץ או להשפעה כלשהי.
כך העידה גם עו"ד ******.
כך העידה גם חברתה הטובה של המנוחה, גב' ***** העידה כי היו חברות הכי טובות, קרובות מאוד. למנוחה לא היו ילדים והיא ראתה באחייניותיה (תובעות 2, 3) כבנותיה. גב' ****העידה כי המנוחה סיפרה לה שיחסיה עם הנתבע לא היו טובים, הוא נהג לצעוק עליה ולקלל אותה והיא שקלה להתגרש ממנו. אחרי שהמנוחה נפטרה, העדה הגיעה לביתה, פגשה שם את הנתבע וגילתה שהוא כלל לא ישב שבעה על המנוחה.
התרשמתי לטובה מעדותה ואני מאמין לה.
הנתבע הכפיש את התובעות, טען שהן השפיעו על המנוחה, אולם לא פירט כיצד לטענתו השפיעו, מה פסול היה בהתנהגותן כלפי המנוחה.
בערוב ימיה חלתה המנוחה בסרטן.
הנתבע טוען שהתובעות הן שטיפלו בה ולכן היא פיתחה בהן תלות, הייתה תלויה בהן, הן ניצלו לרעה את תלותה זו והשפיעו עליה.
מעדותו של הנתבע עצמו עולה תמונה הפוכה : הוא התקשה לטפל באשתו, כיוון שלטענתו הוא עצמו חולה, לכן מי שטיפלו בה במסירות הן אחייניותיה האהובות.
בסעיף 26 לסיכומיו מצטט הנתבע תכתובת מיום 25.8.21 (חודש טרם פטירתה) בין המנוחה לתובעת 2. מהתכתובת ניתן ללמוד כי גם באותו מועד, קרוב לפני פטירתה המנוחה הייתה דעתנית, עמדה על שלה, נזפה בתובעת, ממש לא כנועה ומפוחדת, נהפוך הוא.
הצוואה תואמת בתוכנה את הצוואה הקודמת ואת ההסכם: בכל המסמכים גם אלו שנערכו לפני שנים רבות וגם בצוואתה האחרונה, המנוחה לא ציוותה לנתבע דבר. בעצם, נכון יותר לאמור שדווקא בצוואה ציוותה המנוחה לנתבע את המיטלטלין, מה שלא ציוותה לו קודם לכן.
הנתבע טוען שעצם העובדה שתובעת 2 הסיעה את המנוחה אל עוה"ד, מעידה על "התערבות ממשית ולחץ אדיר" מצד התובעות (סעיפים 51-53 לסיכומיו).
הטענה היא סתמית ואין בה מאומה. אין שום פסול בכך שהאחיינית האהובה עוזרת לדודתה החולה, מסיעה אותה לבית חולים ולעו"ד, עוזרת לה ומטפלת בה, בפרט כשבעלה חולה ומתקשה לעזור לאישתו (ר' בחוו"ד *****, עמ' 3-4)
הנתבע עצמו העיד כי המנוחה לא הייתה מבודדת, היו לה הרבה חברות (פרוט' ע' 11), היה לה קשר טוב איתו ועם ילדיו (ע' 7). גם בתו של הנתבע, גב' ****, העידה כי "עד הרגע האחרון" היה קשר מעולה בין המנוחה לנתבע וילדיו (עמ' 12). לטענת העדה, המנוחה הרגישה בטוחה לספר לה על וויכוחים שהיו לה עם תובעת 2, כאשר המנוחה הייתה מאושפזת בבי"ח (שם).
לנתבע טענות רבות נוספות, הוא הלאה בטענותיו הרבות אשר אינן רלוונטיות לעניין הנדון ובנוסף לכך מצאתיהן לא נכונות. כך לדוגמא טען הנתבע שהוא לא בדיוק הבין את משמעותו של ההסכם.
נוסף לכך טען ארוכות וניסה לשכנע שבניה"ז ביטלו את ההסכם בהתנהגות וחיו בשיתוף מלא, טענה חסרת כל בסיס, אין בה מאומה והיא לא נכונה, אולם מכיוון שהטענה אינה רלוונטית למקרה הנדון, איני מנמק את מסקנתי.
הנתבע הרבה לטעון כי המנוחה "הבטיחה" לו מגורים בדירה עד סוף ימיו.
איני מאמין לנתבע. התרשמתי שאינו דובר אמת, מה גם שלא ידע לפרט ולתאר מתי וכיצד בדיוק ניתנה לו אותה הבטחה. בסעיף 1 לסיכומיו רושם הנתבע כי ההבטחה ניתנה לו "במילים ובכתב". מהמשך סיכומיו ניתן להבין כי במילה "בכתב" הוא מכוון לצוואתה הקודמת של המנוחה (שבוטלה), בה נרשם כי בתנאים מסוימים הנתבע יהיה רשאי לגור בדירת המנוחה ברח' ******לא דירת המגורים) עד סוף ימיו.
הנתבע אינו מבחין בין צוואה להסכם/התחייבות. צוואה אינה "הבטחה", "התחייבות", "הסכם". על פי החוק, אדם רשאי לצוות מה ייעשה ברכושו לאחר מותו והוא רשאי לשנות את דעתו ואת צוואתו כרצונו, כל עת שהוא רוצה בכך. צוואה אינה מהווה בשום אופן "התחייבות" ואין להגביל את יכולתו של אדם לשנות את צוואתו.
אינני מאמין לנתבע שהמנוחה הבטיחה לו בעל פה או בכתב זכות מגורים בדירה לכל חייו, אולם מעבר לכך, הטענה כלל אינה רלוונטית לשאלת תוקפה של הצוואה.
התרשמתי כי הנתבע העלה טענות משוללות כל יסוד, הרבה להטיח רפש ולהכפיש את התובעות ואף חלק מהעדים (ראה לדוגמא סעיפים 61, 66 לסיכומיו), ללא בסיס מוצדק כלשהו, אף לא חשד קל, תוך שהוא נשאר לגור בדירת המנוחה עד עתה, למרות שחלפו מאז פטירתה (28.9.21) 3 שנים.
גם לשיטתו של הנתבע, לו הייתה מתבטלת הצוואה, עדיין אין שום בסיס לטענתו כי הוא רשאי להמשיך ולגור בדירה מעבר ל- 3 חודשים מפטירת המנוחה, לא מכוח צוואתה הקודמת של המנוחה ולא מכח ההסכם.
שני הצדדים עותרים לחייב את הצד שכנגד בהוצאות משפט.
תקנות ביהמ"ש קובעות כי בסיום ההליך יש לפסוק את הוצאותיו, בפרט (לא רק) כאשר נמצא שאחד מבעלי הדין עשה שימוש לרעה בהליכי המשפט. העלה טענות סרק בחוסר תום לב וגרם בכך הוצאות מיותרות לצד שכנגד.
מסיכומי התובעות על נספחיהם עולה כי שכה"ט ששילמו לב"כ עבור ניהול התיק הוא 128,483 ₪, סכום שהיה נחסך מהן ככל והנתבע לא היה מעלה טענות חסרות בסיס ומנהל הליך משפטי ללא כל הצדקה. הסכום סביר על פניו, בהתייחס לניהול התיק ולזמן שהתמשך.
לאור האמור אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעות יחד ולחוד הוצאות משפט בסך 128,483 ₪.
ניתן להגיש צו קיום לחתימתי.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.
ניתן היום, כ"ו תשרי תשפ"ה, 28 אוקטובר 2024, בהעדר הצדדים.
חתימה
