בפני
כבוד השופטת אפרת שהם דליות
תובעת
***
ע"י ב"כ עוה"ד כרמל מזוז
נגד
נתבע
*** – בעצמו
בעניין הקטינות: ***
***
***.
פסק דין
על המדוכה תביעה רכושית (תלה"מ 53758-06-21) ותביעה למזונות קטינים (תלה"מ 35772-11-21) .
*** ככל שלא יובהר אחרת ההפניה היא לפרוטוקולים כפי שהוזנו בתביעה הרכושית.
רקע עובדתי ודיוני בתמצית
הצדדים בני זוג לשעבר , נישאו זל"ז כדמו"י בשנת2006 והתגרשו בשנת 2020 והם הורים לשלוש קטינות – א' ילידת ** כבת 16.5 שנים, ב' ילידת ** כבת 15 שנים וג' ילידת ** כבת 10.5 שנים במועד זה.
התובעת הינה ** בהשכלתה, עובדת כשכירה בעסק משפחתי בבעלות הוריה. הנתבע הינו ** בעל משרד פרטי .
יחסי הצדדים עלו על שרטון והם נפרדו בפועל בחודש יוני 2020 אז התובעת עזבה את בית המגורים המשותף ב ** (להלן: "הנכס המשותף").
בדיון מיום 15/11/2021 נקבע כי מועד הקרע לצורך איזון המשאבים הינו ביום 1/1/2020, מונה שמאי לצורך הערכת שווי הנכס המשותף, כן מונה אקטואר לצורך הערכת הזכויות הכלכליות של הצדדים לתקופת השיתוף. חוות דעתו צורפה לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת ביום 2/12/2022 , במסגרתה נקבע כי על פי שיטה ב' על הנתבע להעביר תובעת סך של 129,054 ₪ בגין נכסים נזילים. כמו כן צורפו פסיקתאות לחלוקת נכסים שמועד פירעונם בעתיד בהתאם לחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני.
ביום 1/3/2022 ניתן תוקף של פסק דין חלקי להסכמת הצדדים למתן צו לפירוק השיתוף בנכס המשותף.
ביום 4/5/2022 אושר הסכם מכר שנחתם בין הצדדים לפיו התובעת רכשה את חלקו של הנתבע בנכס המשותף.
הנתבע המשיך להתגורר בנכס המשותף עד לחודש יולי 2022, המועד בו התובעת שבה להתגורר בו, בהתאם להסכם המכר.
לציין כי במהלך חיי הנישואין הצדדים חתמו על שני הסכמים שנועדו להסדיר סוגיות רכושיות אך לא אושרו על ידי ביהמ"ש. בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית התובעת עתרה למתן סעדים בהתבסס על אחד מאותם הסכמים. עתירה זו נזנחה על ידה בפתחו של דיון ההוכחות, כמו כן ובמעמד זה הצדדים מסרו כי הם מאמצים ככלל חוות דעת האקטואר על פי שיטה ב' ולמעט מס' השגות שהעלה הנתבע ביחס לתחשיב בגין הנכסים הנזילים כפי שיפורטו בהמשך (ר' עמ' 24-26 דיון מיום 24/1/23).
קודם לכך, בדיון מיום 15/6/22, נמסר כי הצדדים הסדירו את חלוקת המטלטלין (עמ' 17 ש' 5).
הצדדים נותרו חלוקים בסוגיות הרכושיות הבאות:
טענת התובעת לחיוב הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים בגין מגוריו בנכס המשותף ממועד סידור הגט (28/10/20) ועד מועד פינוי הנכס (7/22) .
טענת הנתבע בקשר לחלוקה ואיזון של יתרת זכות בחשבון הנתבעת בבנק ** במועד הקרע (1/1/20).
טענת הנתבע בקשר להפחתה וקיזוז של תשלומי מיסים מיתרת הזכות בחשבון העסקי במועד הקרע ואשר לא מצאו ביטוי בדוח האקטואר.
טענת הנתבע להשבה של מחצית התשלום בו נשא בגין יתרת חובה בחשבון משותף של הצדדים בבנק**, בסך 21,000 ₪.
טענת הנתבע בקשר לחיוב התובעת בתשלום מחצית דמי המשכנתא בגין הנכס המשותף כפי שנשא בהם בחודשים יוני 2020 עד אפריל 2022.
הצדדים נותרו חלוקים גם ביחס לסוגיית המזונות. בהחלטה מיום 17/12/21 הנתבע חויב במזונות זמניים עבור הקטינות לרבות מדורן, בסך 2,700 ₪ לחודש מיום הגשת הבקשה ליישוב סכסוך. על החלטה זו הנתבע הגיש בר"ע אשר נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי.
דיון הוכחות התקיים ביום 24/1/2023 במסגרתו נשמעו עדויות הצדדים וכן עדות אביה של התובעת. מנימוקים שונים אחרון הסיכומים הוגש אך בחלוף למעלה משנה ממועד דיון ההוכחות .
אדרש אפוא לסוגיות שבמחלוקת על פי סדרן.
דיון והכרעה
תשלום דמי שימוש ראויים
אין מחלוקת כי ביום 3/6/2020 התובעת עזבה את הנכס המשותף בצל סכסוך בין הצדדים ועברה להתגורר אצל הוריה, זמן מה לאחר מכן עברה להתגורר בשכירות במושב ***. הצדדים התגרשו , כאמור, ביום 28/10/2020.
בהתאם להסכם המכר התובעת שבה להתגורר בנכס המשותף יחד עם הקטינות ביום 31/7/2022.
לטענת התובעת בתמצית, הנתבע סירב להתגרש וכן לפרק את השותפות בנכס. הנתבע סרב לעזוב את הנכס המשותף ולאפשר לה להתגורר בו עם בנותיהן הקטינות תוך שהוא השתמש בסידור הגט כמנוף ללחץ עליה. ביקוריה בנכס מעת לעת לא מהווים שימוש כמשמעותו בחוק ודי לציין כי נדרשה לקבל אישור כניסה מהנתבע. לדידה של התובעת היא זכאית לדמי שימוש החל ממועד העזיבה אך משיקולי יעילות נאותה לצמצם עתירתה אך לתקופה שממועד סידור הגט. לאחר מתן הגט קיימת מניעות הלכתית אשר לאורה הצדדים לא יכלו להתגורר יחדיו על כן ובהתאם לפסיקה, שעה שהנתבע לא הוכיח כי התובעת ויתרה במפורש על רכיב זה, יש לחייבו בדמי שימוש ראויים בהתאם לחוות דעת שמאי שהוגשה.
לטענת הנתבע בתמצית, אין לחייבו בתשלום דמי שימוש שכן התובעת היא שמאסה בחיי הנישואין ואין להפוך אותו לשוכר בעל כורחו בשל כך. כן הוכח שהתובעת עשתה שימוש בנכס גם לאחר עזיבתה ולא נמנע ממנה להיכנס אליו. עוד ציין כי אין מקום להסתמך על חוות דעת מומחה ביחס לרכיב זה, שעה שהתובעת המציאה לידי המומחה מסמכים שלא נחשפו לנתבע או לביהמ"ש.
הדין החל
הבסיס המשפטי לחיוב בתשלום דמי שימוש ראויים מצוי בסע' 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969, הקובע כי "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש".
החובה לשלם דמי שימוש ראויים קיימת: "…רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים, גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהו ליתר השותפים". (ר' ע"א 1492/90 נאיפה סעיד זרקא נ' סלמאן פארס מיום 20/1/93).
יחד עם זאת ההלכה הפסוקה הכירה בכך שגם כאשר אחד מבני הזוג עוזב את הבית המשותף בתקופה הקשה של פירוק הקשר, אין בכך כדי להעיד כי הוא מוותר על זכויותיו מעתה ועד עולם.
הגשת תביעה לפירוק שיתוף על ידי בן זוג שאינו מתגורר בדירה, מהווה גילוי דעת לכך שהוא אינו מסכים לשימוש ייחודי בדירה של בן הזוג השני וכי הוא אינו מוותר על דמי שימוש ראויים. לצד קביעה זו יש לבחון כל מקרה לגופו ולבדוק האם הנסיבות מצביעות על ויתור מצד בן הזוג שעזב את הדירה, על עיכוב מכוון בפירוק השיתוף או על עיכוב הגירושין על ידי בן הזוג שנותר בבית המגורים המשותף (ר' ע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני מיום 26.1.06 כן עמ"ש 3703-11-17 פלוני נ' פלונית מיום 03/12/18 ).
בפסיקה קיימת אבחנה בין תקופה בה שבני הזוג עודם נשואים לבין תקופה שלאחר הגירושין. מאחר שמבחינה הלכתית, הצדדים מנועים מלגור יחד תחת קורת גג אחת מיום הגירושין, הכלל הוא כי החל ממועד הגט יש לפסוק לבן הזוג שאינו גר בנכס המשותף דמי שימוש ראויים, אלא אם הוכיח הצד הנתבע ויתור מפורש על דמי שימוש מצד התובע או בנסיבות בהן בן הזוג שאינו גר בדירה מאריך ומסכל את הפירוק (ר' בע"מ 5357/06 פלוני נ' פלוני מיום 22/10/06).
מהכלל אל הפרט
בסיכומי הנתבע אין כל מענה בשאלה הנוגעת לוויתור מצד התובעת לתשלום דמי שימוש בתקופה שלאחר סידור הגט. הנתבע מצא להסתפק בטיעון הכרוך אחר השאלה אם מנע מצדו את מגורי התובעת בנכס אך ללא כל התייחסות למניעה ההלכתית לאחר סידור הגט ובעוד אישר בעדותו דבר ההשלכה האפשרית של ביטול הגירושין במקרה של מגורים משותפים לאחר סידור הגט. ("ש: נכון שאם היא הייתה עוברת או גרה הגירושין היו בטלים. ת: אם משהו היה מלשין לבית הדין הרבני כן" (עמ' 63 ש' 6-7) .
משעה שהתובעת צמצמה עתירתה לתקופה שלאחר סידור הגט, לא נמצא כי יש בטיעון הנתבע הכרוך אחר השאלה אם מנע א מגוריה בנכס כנימוק לסתור זכאותה של התובעת לדמי שימוש. הנתבע הוסיף להתגורר בנכס המשותף עד מועד הפינוי בחודש 7/22 , המדובר בנכס רחב ידיים שיכול היה להניב הכנסה לכל אחד מהצדדים לו הושכר לצד ג', כאשר מנגד אין חולק כי התובעת נדרה לתשלום דמי שכירות בגין נכס אחר. לא הוכח ויתור מצדה של התובעת או השלמה עם מגורי הנתבע בנכס המשותף ודי בגילוי דעתה בעניין זה עם הגשת תביעה לפירוק שיתוף.
יחד עם האמור אין בידי להתעלם מדרך הילוכה של התובעת אשר האריכה במידה רבה ההליך ובכך סיכלה את פירוק השיתוף במועד מוקדם יותר.
התובענה הוגשה ביום 23/6/2021. שנה לאחר מועד הפרדת המגורים ויותר מחצי שנה לאחר מועד סידור הגט. בדיון שהתקיים לפניי ביום 15/11/2021, הנתבע נתן הסכמתו לפירוק השיתוף על דרך רכישת חלקו על ידי התובעת בהתאם לבקשתה, אלא שהתובעת היא שביקשה לעכב מתן צו פירוק שיתוף בשל טענת קיזוז שביקשה לכרוך בהליכי הפירוק , טענה שזנחה לבסוף. (ר' ע' 2). בהמשך התנתה פירוק השיתוף בהותרת סך של 500,000 ₪, בנאמנות , תנאי שלא התקבל על ידי הנתבע ועל כן התובעת מסרה כי "בנסיבות הללו אין הסכמה לפירוק השיתוף בשלב זה" (ר' ע' 5 ש' 12 ).
זאת ועוד, בחקירתה התובעת אישרה כי במסגרת ההליכים שהתקיימו בבית הדין הרבני הנתבע הציע כי ירכוש את חלקה בנכס מעבר לסכום השמאות אך היא סירבה לכך מאחר ורצתה לגור בנכס בעצמה הגם שנתקלה בקשיים מול הבנק הממשכן. (ר' ע' 23-24).
למעשה וברקע השגות התובעת בקשר עם סוגיות רכושיות נוספות, ניתן צו לפירוק השיתוף רק ביום 1/3/22.
מנגד יש אף להביא בחשבון כי קודם לנקיטת ההליכים המשפטיים הצדדים ניהלו שיג ושיח ממושך אשר לא הניב פרי ובכל אותה תקופה הנתבע התגורר בגפו בנכס .עסקינן בצדדים שניהלו ועודם מנהלים סכסוך בעצימות גבוהה המלווה בחשדנות רבה האחד כלפי האחר בגישה לעומתית נוקשה ודווקנית כפי שאף נדרש לכך בית הדין הרבני בהחלטה מיום 6/4/20 (נספח 2 לתביעה).
סבורני כי בנסיבות אלה ובמכלול הנתונים כאשר מחד אכן נמנע מהתובעת להתגורר בנכס לכל הפחות ממועד סידור הגט אך גם לאור העיכוב המסוים שחל בעטיה ובאיזון המתבקש נוכח המפורט יהא זה נכון להורות על חיוב הנתבע בתשלום דמי שימוש אם כי בגין מחצית התקופה בלבד ממועד סידור הגט ועד מועד הפינוי ( סה"כ 11 חודשים).
גובה דמי השכירות ייקבע בהתאם לאמור בחוו"ד השמאי שמונה ע"י ביהמ"ש שלא זומן לחקירה וחוות דעתו לא נסתרה בכל דרך ואשר העמיד דמי השימוש הראויים לנכס זה על סך של 9300 ₪ לחודש (ר' נספח 2 לתצהיר עדות ראשית תובעת ).
מן המקובץ נקבע אפוא, כי התובעת זכאית לדמי שימוש ראויים מהנתבע בסך כולל של
51,150 ₪ (11*4650 ).
חלוקה ואיזון של כספים בחשבון התובעת בבנק **
על שם התובעת נוהל חשבון מס' ** בבנק ** סניף ** (להלן: "חשבון התובעת"). היתרה בחשבון במועד הקרע עמדה על סך של 203,665 ₪ .
סכום זה לא מצא ביטוי בחוות דעת האקטואר משעה שנטען על ידי התובעת כי מדובר בחשבון שאין להכליל באיזון . הנתבע מצא לעורר סוגיה זו לאחר שהתקבלו תוצרי צו גילוי מסמכים .
הצדדים נחלקו בשאלה הכרוכה אחר איזון כספים אלה.
לטענת התובעת מקור הכספים בדמי שכירות שהתקבלו מדירת מגורים שעל שמה ברח' ** בעיר ** (להלן: "הדירה") אשר בפועל והגם הרישום הפורמלי שייכת להוריה על פרותיה. דמי השכירות הופקדו משך שנים בפיקדון ייעודי בחשבון המשותף של הצדדים בבנק ** סניף ** מס' ח-ן ** (להלן: "החשבון המשותף") ונשמרו לטובת הורי התובעת כאשר בחודש 11/17 הועברו סך 120,000 ₪ לטובת העסק של הוריה "***" בשיק שנמשך על ידי הנתבע ובידיעה כי מדובר בכספי ההורים, כמו כן ובין החודשים 12/17 ועד 7/19 הועבר סך מצטבר של 65,000 ₪ מהפיקדון לחשבון התובעת בידיעת הנתבע.
לטענת הנתבע אין מקום להחריג יתרת הזכות בחשבון התובעת מאיזון המשאבים. לא הוכח בכל דרך כי המדובר בכספי השכירות דווקא, כאשר מעיון בתנועות בחשבון ניתן להיווכח כי הופקדו כספים ממקורות שונים. כך ואחרת ממילא לא הוסכם על ידי הצדדים להחריג כספי השכירות או את היתרה בחשבון התובעת ממסת הנכסים המשותפת. הצדדים פתחו פיקדון בחשבון המשותף לטובת חיסכון וללא קשר עם דמי השכירות דווקא. המדובר בכספים ששימשו את משק הבית המשותף והם ברי איזון. הנתבע לא טוען לזכות קניינית כלשהי בדירה אך מכחיש הנטען בקשר לבעלות ההורים בדירה או זכותם בפירות הדירה.
הצדדים, כאמור, נישאו זל"ז בשנת 2006 ומשכך, חל עליהם משטר איזון משאבים בהתאם להוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון").
משלא נחתם הסכם ממון העומד בתוקף חל על הצדדים סעיף 5 לחוק יחסי ממון הקובע כדלקמן:
"(א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה –פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –
(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושהבתקופת הנישואין;
…
(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.
אשר לחריגים המנויים בס"ק (א), הלכה פסוקה היא כי ככל שנכסים אלה נשמרו בהפרדה משאר הרכוש הם יצאו מכלל האיזון וכן כי פירותיהם של נכסים שאינם ברי איזון, אינם מהווים חלק מהרכוש המשותף, אלא אם כן שימשו לצרכים משותפים ונטמעו בקופה המשותפת .
בעניינינו, חשבון התובעת אשר נפתח במהלך נישואי הצדדים וטרם מועד הקרע הוא נכס בר איזון ככל זכות אחרת של הצדדים וזאת כל עוד לא הוכח אחרת.
לא מצאתי כי התובעת הרימה את הנטל הרובץ לפתחה באשר להחרגת הכספים בחשבון כערכם במועד הקרע, מאיזון המשאבים הכולל.
כפי שיובהר להלן לא שוכנעתי בגרסת התובעת לפיה יתרת הכספים בחשבון שעל שמה מקורם אך בדמי השכירות שהתקבלו מהדירה ואלה שייכים להוריה ומשכך אינם ברי איזון.
כנקודת מוצא אין להלום גרסת התובעת המבקשת לסמוך ידיה על הטענה לפיה עסקינן בדירה השייכת להוריה על פרותיה כאשר רישום הזכויות בדירה אינו משקף את הבעלות בה. הרישום בלשכת רישום המקרקעין מהווה ראיה חותכת לתוכנו והוא תקף כלפי כולי עלמא. ככל שהתובעת והוריה חפצים להסדיר רישום אחר יתכבדו לעשות כן. משלא מצאו לנכון לפעול בדרך זו ובעוד עולה מעדות אבי התובעת כי אופן הרישום נועד להסתיר לכאורה זכויות ההורים בדירה מפני צד ג', אל לתובעת לצפות כי בית המשפט ייתן ידו לכך. (" מה שקרה יש לי תביעה של אחד האחים בהוצל"פ הוא יודע שיש לי מלחמות עם האח…" ר' עדות אביה של התובעת בעמ' 9 ש' 4-5).
למעלה מן הנדרש אציין, כי עדות אבי התובעת בהקשר זה העלתה סימני שאלה רבים . לא הובהר ההיגיון בטענה לפיה העביר לתובעת דמי השכירות כדי "שזה ישמש אותנו לעת זקנה"(עמ' 9 ש' 4), ואם כך הם פני הדברים מדוע בחשבון המשותף של הצדדים. העד לא הבהיר אם ובאיזה דרך הייתה אמורה היתרה בפיקדון לעבור לידיו ובעניין זה הסתפק בטיעון כללי לפיו "כל עוד ההורים חיים השכירות תגיע אלינו באיזה שהיא צורה" (עמ' 9 ש' 11-12).
הנתבע מצדו ייחד חלק ניכר מחקירת אבי התובעת להוכחת איתנותם הכלכלית של הורי התובעת. ברם, איני נדרשת לקביעת ממצאי עובדה בשאלה זו בהעדר רלוונטיות.
בגדרי ההליך כאן ובראי המחלוקת שבין הצדדים הישירים להליך אין לבית המשפט אלא הרישום המונח לפניו המלמד כי עסקינן בדירה שהיא בבעלות התובעת ולא בכדי כך גם התובעת הצהירה במסגרת טופס הצהרת הון ( ר' נספח ד' לתע"ר הנתבע).
כאמור אין חולק, כפי שהנתבע אישר בעצמו, כי הוא נעדר כל זכות קניינית בדירה. לצד זאת גם אין חולק כי מאז שהצדדים חדלו מלהתגורר בדירה בשנת 2013 היא הושכרה לצד ג' כאשר דמי השכירות הופקדו בחשבון המשותף של הצדדים.
הלכה היא כי הפקדת כספים בחשבון משותף מהווה חזקה בדבר כוונת שיתוף ולעיתים אף די "בקופה רעיונית משותפת" כדי להצביע על כוונת כזו. (ר' עמ"ש 9102-01-14 , פלונית נ' פלוני מיום 13/11/2014 ובע"מ (י-ם) 821/05 ש. א. נ' ש. ג. מיום 12/11/06 ).
על פי גרסת התובעת הצדדים פתחו בחודש מרץ 2014 תכנית חסכון נפרדת ועצמאית שיועדה להפקדה ושמירה של דמי השכירות בכל 20 לחודש לטובת הוריה (ר' ס' 37 לתצהיר התובעת).
התובעת לא נתנה הסבר מבורר לשאלה מדוע כספי השכירות לא הופקדו לחשבון נפרד על שמה מלכתחילה ככל שביקשה להחריגם, ואם ביקשה להחריגם מן הרגע הראשון מדוע נפתח פיקדון רק בחודש מרץ 2014 כ- 10 חודשים לאחר שדמי השכירות כבר השתלמו בחשבון המשותף.
עובדה זו כשלעצמה אף סותרת חזיתית טענת התובעת כי כספי השכירות מעולם לא שימשו לטובת משק הבית המשותף (ס' 37 לתע"ר תובעת).
זאת ועוד לא הונחה לפני תשתית עובדתית מספקת לתמיכה בגרסת התובעת לפיה הסכום שהצטבר בפיקדון מקורו בדמי השכירות דווקא. מתוך עיון במסמכים המצורפים לתצהיר עדותה הראשית עולה, כי בין החודשים 3/14 ועד 9/19 הצטבר בפיקדון סך של 150,500 (נספח 6 לתע"ר), דהיינו הפקדה חודשית של כ- 3500 ₪ בעוד דמי השכירות החודשיים עמדו על סך 4000 ₪ לחודש כעולה מהעתקי המחאות של שוכרים וכן הסכם שכירות מחודש יוני 2020 (נספח 4 לתע"ר התובעת, נספח 1 לתע"ר הנתבע נספח 1 לתצהיר רכושי מיום 9/6/22 ). קיימת על פניו אי התאמה בין דמי השכירות ששולמו לבין הסכום החודשי שהופקד בפיקדון מה שעומד בסתירה לגרסתה היסודית של התובעת בדבר החרגת דמי השכירות על דרך הפקדתם המלאה באותו פיקדון נזכר.
בנוסף, יש ממש בטענת הנתבע בסיכומיו כי קיימת אי התאמה בין גרסת התובעת בדבר שיעור העברת הכספים מהפיקדון לחשבונה לבין יתרת הזכות בחשבון התובעת במועד הקרע. בעדותה התובעת מסרה, כי עשתה תחשיב של 3.5 שנות שכירות וכספים אלו הועברו מהחשבון המשותף לחשבון שפתחה. בהמשך טענה כי מתוך הפיקדון הועברו סך של 120,000 ₪ לעסק של אביה לתשלום משכורות לעובדים (עמ' 17 ש' 10-15). ואמנם אם יש ממש בגרסת התובעת לפיה מתוך דמי השכירות בגין 3.5שנים (147,000 ₪) נותבו סך 120,000 ₪ לתשלום שכר עובדים לא הובהר כיצד נותרה בחשבונה האישי יתרה שמקורה בדמי שכירות בסך של 203,000 ₪. גם לא ניתן ליישב ההסבר האפשרי שמציעה התובעת בס' 40 לתצהירה בדבר המחאות שנמסרו לה על ידי הוריה כנגד השיק שהועבר מהפיקדון. לא הובהרה התכלית בהשבת 120,000 ₪ לחשבון התובעת אם מדובר בכספים שממילא שייכים להורים. טענה זו בדבר הפקדת שקים של הוריה בחשבונה גם לא נתמכה בכל ראשית ראיה.
לא נסתרו מעיני התמיהות בגרסת הנתבע בכל הקשור לסוגית הפיקדון בחשבון המשותף. בין היתר הנתבע לא סיפק הסבר המניח את הדעת בשאלה הנוגעת להעברת סך של 120,000 ₪ מאותו פיקדון נזכר להורי התובעת בחודש נובמבר שנת 2017 בשיק שכתב בעצמו (מוצג ת' 8), כך גם לא מצאתי כי הנתבע סיפק הסבר ענייני בקשר לנסיבות העברת הכספים מהחשבון המשותף לחשבון התובעת במרוצת השנים 2017-2018 . עדותו בנקודה זו נמסרה באופן מיתמם ומתחמק (ר ע' 34 ש' 7-15, ע' 39 ש' 6-7 לפרוטוקול) כאשר הנימוק הכרוך אחר אפשרות כי דמי השכירות שימשו כתמורה ליעוץ משפטי שנתן לעסקים של הורי התובעת הועלתה באופן מפורש אך בסיכומיו תוך מה שנחזה להיות הרחבת חזית.
ברם, אין בקשיים שהתגלעו בגרסת הנתבע, עליהם ביקשה גם התובעת להצביע בסיכומיה, כדי להוות תחליף לנטל ההוכחה הרובץ לפתחה של התובעת.
הראיות החפציות לא משקפות את מצב הדברים כפי שטוענת לו התובעת. מתקבל הרושם של התנהלות כלכלית פנים משפחתית המערבת את עסקי הורי התובעת אשר לא נפרשה במלואה לפני בית המשפט, עניין הנזקף ראש ובראשונה לחובת התובעת המבקשת להחריג כספים בחשבונה.
כך או אחרת, אף הייתי מגיעה למסקנה כי יש והצדדים ביקשו להחריג כספי השכירות ממסת הנכסים המשותפת, הרי שלא הוכחה השתלשלות העניינים מאז בוצעו העברות מהפיקדון לחשבון התובעת ועד מועד הקרע. רוצה לומר כי אין בידי "לצבוע" יתרת הכספים בחשבון התובעת במועד הקרע ככספי שכירות דווקא משהוכח על ידי הנתבע כי לחשבון התובעת הופקדו כספים גם ממקורות אחרים בתקופת השיתוף (ר' נספח ט"ו לתצהיר הנתבע).
בהינתן האמור ושעה שאין מחלוקת כי מדובר בחשבון שנפתח במהלך החיים המשותפים ובהתאם לשיתוף שחל בין הצדדים, אין לי אלא לקבוע כי דין יתרת הכספים בחשבון התובעת נכון למועד הקרע ביום 1/1/20 בסך 203,665 ש"ח להתחלק בין הצדדים בחלקים שווים כחלק בלתי נפרד מאיזון המשאבים בניהם.
קיזוז תשלומי חובה
במסגרת חוות דעת האקטואר בוצע איזון של יתרות זכות וחובה במועד הקרע (1/20) בחשבונות שעל שם הצדדים ובכללם חשבונות עיסקיים של הנתבע בבנק ** מס' חשבון ** ובבנק ** מס' חשבון **.
הנתבע אינו משיג על זכותה של התובעת לקבל מחצית מהיתרה בשני החשבונות במועד הקרע (הגם שהתובעת ויתרה על הערכת שווי העסק), אם כי לדידו מיתרה זו (אשר עמדה במועד הקרע על סך של 216,207 ₪ ר' פירוט בתצהיר רכושי) יש לקזז תחילה תשלומי מיסים בהם נשא לאחר מועד הקרע אך בגין שנת המס 2019 בשיעור כולל של 46,871 ₪ ולעדכן את חוות דעת האקטואר בהתאם (ר' בקשה מיום 25/12/2022).
הנתבע העביר למומחה שאלת הבהרה בעניין זה אשר השיבו כי לא נדרש לשאלה זו מקום בו לא הוסמך בצו המינוי לבצע הערכת שווי לפעילות העצמאית של העסק (ר' ע' 36 לבקשת הנתבע מיום 25/12/2022, סעיף 2 לתגובה).
התובעת מתנגדת לסעד המבוקש, לדידה משלא נבחנה הפעילות הכוללת של העסק ולא נבדקה ההכנסה של הנתבע בגין שנת המס 2019 אלא רק יתרת הזכות, יכול ובמהלך השנה שבו נצבר החוב לביטוח לאומי היו כספים שנמשכו לטובתו ואשר הקטינו את יתרת הזכות אשר אוזנה בחוות הדעת. עוד נטען כי בדוח השנתי שצירף הנתבע מופיעה הכנסה לשנת המס 2019 בסך של 384,975 ₪, בעוד הסכום שאוזן במועד הקרע נמוך יותר כך שלדידה לא ניתן לחייבה לשלם מס על כל ההכנסה השנתית. עיקרון זה ביקשה להכיל גם לעניין חיוב במע"מ ובשים לב כי מדיווח שצורף עולה כי הכנסת הנתבע בגין חודשים נובמבר- דצמבר 2019 עמדה לבדה על סך של 96,144 ₪ והיא מצטרפת ליתרת זכות ליום 31/10/2019 בסך של 231,228 ₪, כך שלדידה היתרה במועד הקרע בסך 216,207 ₪ בלבד אינה משקפת מלוא ההכנסה לחלוקה (ר' תגובה מיום 13/1/23).
לאחר עיון נמצא כי דין טענת הנתבע להתקבל.
מועד הקרע נקבע כאמור ליום 1/1/20. נהיר כי איזון המשאבים עד מועד הקרע מתייחס לזכויות וחובות כאחד. חבות מיסים בחשבון העיסקי היא בבחינת חוב שיש להידרש לו.
טענת התובעת לשימוש בכספים בחשבון העיסקי והקטנת יתרת הזכות לחלוקה אינה נהירה. ברי כי חשבון עיסקי משמש גם לתשלום הוצאות התפעול של העסק, כמו כן נטען ולא נסתר כי מהחשבון העסקי נותבו כספים גם לצרכי ניהול משק הבית המשותף. כל עוד עסקינן בחיובים הקודמים למועד הקרע ולא הוכחה הברחת כספים הרי שיש להביאם בחשבון כחלק מניהול כלכלתם השוטפת של הצדדים .
כפי שהובהר על ידי ב"כ התובעת בדיון מיום 15/6/22 ולא בכדי"..ברור שבחשבון עיסקי יש גם מס. לא מדובר בהרבה כסף ואנחנו לא מתנגדים לקזז את זה מדובר בסכומים נמוכים של מקדמות מס ולא מע"מ…".(עמ' 17 ש' 11-12).
ככל שהתובעת מבקשת לייחס לנתבע הברחת כספים הרי שלא הוכח כדבר הגם שניתן צו גילוי מסמכים רחב וממילא טענה זו הועלתה באופן אגבי כאשר הנתבע כלל לא נחקר אודותיה, מכאן שאין בידי להסיק כל ממצא עובדתי בעניין זה.
בהינתן האמור וכאשר עולה מפורשות מתוך מסמכים שצירף הנתבע לתע"ר (נספח יג) כי נשא לאחר מועד הקרע בתשלום מיסים בגין שנת המס 2019 בשיעור של 46,871 ₪ (הפרשי שומה בגין חיובי ביטוח לאומי בסך 17,844 ₪, תשלומי מע"מ בגין חודשים 11-12/19 בסך 14,624 , תשלום מקדמות מס הכנסה בגין חודש 12/19 בסך 5,740 ₪ , הפרשי שומה בגין חיובי מס הכנסה בסך 8,663) אזי יש להפחית חיובים אלה מיתרת הזכות בחשבון במועד הקרע וכך אני מורה.
איזון יתרת חובה בחשבון על שם הצדדים בבנק **
אין חולק כי במועד עזיבת התובעת את הנכס המשותף בחודש 6/20 עמדה יתרת החובה בחשבון המשותף על סך של 21,000 ₪. ממועד זה הפעילות בחשבון הוקפאה.
במועד הקרע היתרה בחשבון זה עמדה על סך של 7,822 ₪ בזכות וסך של 246 ₪ בעיקול (ר' ע' 42 לחוות דעת מומחה).
מומחה בית המשפט נדרש לתחשיב לפי מועד הקרע כפי שהוגדר בכתב המינוי ולא על פי מועד עזיבת התובעת את הבית.
לטענת הנתבע, שלא נסתרה על ידי התובעת הוא כיסה בחודש 3/21 את מלוא החוב בחשבון המשותף ממקורותיו וזאת בשל חוסר שיתוף פעולה מצידה של התובעת ועל כן זכאי להשבה של מחצית התשלום.
לטענת התובעת, אין לסטות מהתחשיב שערך האקטואר מקום בו הצדדים לא החריגו את מועד הקרע ביחס לחשבון המשותף. המדובר בטענה שהעלה הנתבע בתביעה נפרדת ואין להידרש לה בהליך כאן . עוד נטען כי גם התובעת נשאה בחובות משותפים שלא מוצאים ביטויים בדו"ח האקטואר וממילא הסעד המבוקש סותר טענת הנתבע לפיה כיסה את החוב האמור באמצעות תמורה שקיבל ממכירת רכב משותף בסך של כ- 19,500 ₪ ( ר' ס' 71 לכתב הגנה).
הנתבע אכן עתר בתביעה נפרדת בעניין זה בחודש 2/22 (תלה"מ 21797-02-22). עם זאת בהחלטה מיום 4/5/2022 נקבע כי:" ..טענות התובע ככל שהן מתייחסות לחשבונות הבנק וזכויות כלכליות אחרות לאחר מועד הקרע אין מקומן להתברר במסגרת תביעה זו שכן לשם כך מונה מומחה מטעם ביהמ"ש ויש להמתין להגשת הדוח מטעמו….." (ר' ע' 4 ש' 18-20 כן ע' 5 ש' 1 להחלטה). מכאן שבית המשפט לא חסם דרכו של הנתבע לעורר סוגיה זו במסגרת ההליך כאן.
בהינתן כי התובעת לא חלקה על עצם קיומה של יתרת חובה שהצטברה בחשבון המשותף לאחר מועד הקרע שמקורה בניהול משק הבית המשותף עד עזיבתה בחודש 6/20, הרי שלא יכול להיות חולק כי חבה במחצית התשלום. טענת התובעת לפיה נשאה ממקורותיה בחובות משותפים אחרים שלא נלקחו בחשבון במסגרת חוות הדעת נטענה מן השפה ולחוץ ללא צירוף כל אסמכתה וממילא המדובר בהרחבת חזית שאין להידרש לה.
יחד עם האמור את חלקה של התובעת ביתרת החוב בחשבון המשותף יש אכן לקזז מתמורת מכר רכב משותף שנטל הנתבע לכיסו בהתאם להודאתו בס' 71 לכתב ההגנה תוך שביקש "..לראות את הכספים שהתקבלו ממכירת הרכב עם הכספים שהופקדו על ידי הנתבע בחשבון המשותף לאיפוס". טענת הנתבע כי יש לראות בתובעת כמי שוויתרה על חלקה בתמורת מכר הרכב המשותף זאת לאור הערת בית המשפט בדיון מיום 24/1/23 והגם שכרך בעצמו את עניין יתרת החוב בחשבון עם תמורת מכר הרכב יסודה בחוסר תם לב ואין לקבלה.
נוכח האמור נקבע כי התובעת הסדירה תשלום חלקה ביתרת החוב בחשבון המשותף באמצעות חלקה בתמורת מכר הרכב המשותף שהנתבע נטל לכיסו.
תשלום משכנתא לחודשים יוני 20 עד אפריל 22
על פי הנטען מעת עזיבת התובעת את הבית בחודש 6/20 ועד חודש 4/22 (כולל) הנתבע נשא לבדו וממקורותיו בתשלום המשכנתא בגין הנכס המשותף סך כ- 2100 ₪ לחודש ובתוספת ביטוח משכנתא וביטוח דירה בסך כולל של כ- 480 ₪ לחודש ובסה"כ כ- 59,000 ₪ (בעיגול). הנתבע עותר לחייב התובעת במחצית תשלום זה.
לטענת התובעת אין יסוד לעתירת הנתבע. את עיקר טענתה מבקשת לסמוך על הסכם המכר שנחתם בין הצדדים ואשר על פיו , כך לגרסתה , הסדירה את החזר חלקה בתשלום משכנתא עד לחודש 5/22. עוד נטען כי נוכח השימוש הבלעדי שעשה הנתבע בנכס מאז חודש 6/20 אין מקום לחייבה . התובעת הוסיפה בסיכומיה וציינה כי הצהרת הנתבע בכתב ההגנה למזונות (ס' 89) כי הוא נושא בתשלום חלקן של הקטינות בגין מדור בסך 999 ₪ מובילה למסקנה כי היתרה בסך 1000 ₪ היא בגין מגוריו וממילא נתון זה גם שימש את בית המשפט בבואו לפסוק מזונות זמניים . עוד ולדידה של התובעת שעה שעניין המשכנתא צוין בתביעת המזונות אין להידרש לו כרכיב הוני. בנוסף, בית משפט חייב את הנתבע במזונות החל מחודש 2/21 למרות שהתובעת שכרה בית עוד בחודש 8/20 והקטינות שהו עמה יותר ממחצית הזמן, כך שבפועל הנתבע הרוויח ממגוריו בבית המשותף בסכום של 2000 ₪ לחודש בלבד.
לטענת הנתבע, לא יכול להיות חולק כי מדובר ברכיב הוני בו נשא גם בעבור התובעת . טענות התובעת בסיכומיה בלתי מבוארות בעוד התובעת כלל לא חקרה את הנתבע אודות הוצאות אלו והתעלמה לחלוטין מנושא זה בתצהירה. הנתבע עתר בתביעה כספית נפרדת (תלה"מ 21797-02-22) אך נקבע כי טענות הנתבע ביחס לחשבונות הבנק וזכויות כלכליות תתבררנה במסגרת תובענה זו ויש לחייב התובעת במחצית ההוצאה.
ודוק, דין טענת הנתבע להתקבל. בניגוד לנטען על ידי התובעת, הסכם המכר שנחתם בין הצדדים שותק בעניין זה. התובעת למעשה אישרה טענת הנתבע בדבר זכותו בקיזוז/ השבה של רכיב זה במסגרת תצהיר רכושי מטעמה אשר הוגש ביום 9.6.2022 ,לאחר חתימה ואישור הסכם המכר תוך שעתרה לקזז חלקה במשכנתא מאז עזיבתה את הנכס המשותף מדמי השימוש שיקבעו (ר' ס' 10). התובעת לא הבהירה כל עיקר חזרתה מהאמור בסעיף זה . כך ובנוסף, ככל שעסקינן בשאלת מגוריו של הנתבע בנכס המשותף, הרי שהתובעת עתרה לחייבו בדמי שימוש ולא ברור כפל טענתה בעניין זה. גם טענות התובעת הכרוכות אחר ההחלטה במזונות זמניים נטענו בסיכומיה באופן בלתי סדור ובלתי נהיר כלל ויש ממש בטענת הנתבע כי לא נמצא דיון ענייני בסוגיה זו בכתבי בי דין מטעם התובעת וכי לא עומת בחקירתו בעניין זה.
עסקינן ברכיב הוני בו חבה התובעת בשל היותה בעלים במשותף של הנכס במועד הרלוונטי. טענת הנתבע בקשר עם היקף התשלום גובתה בראיות (ר' ס' 54 לתע"ר) וממילא לא נסתרה על ידי התובעת בכל דרך .
לפיכך אני מורה על חיוב התובעת בתשלום מחצית החיוב במשכנתא מחודש 6/20 ועד 4/22 ובסך של 29,500 ₪ (בעיגול) .
תלה"מ 35772-11-21: מזונות קטינים
*** ההפניה בפרק זה היא לפרוטוקולים כפי שהוזנו בתביעה המזונות.
בכתב התביעה התובעת העמידה את הוצאות הקטינות לרבות מדור, אחזקת מדור וחינוך על הסך של 9,845 ₪ כדלקמן: סך 3,365 ₪ עבור כל אחת מהקטינות א' וב' וסך של 3,115 ₪ עבור הקטינה ג'. כמו כן עתרה לחייב הנתבע ב- 60% מהוצאות חינוך ורפואה חריגות.
בתצהיר עדות ראשית האמירו הוצאות הקטינות והועמדו על סך של 16,994 ₪ כדלקמן:
סך 6,005 ₪ עבור הקטינה א' , סך 5,135 ₪ עבור הקטינה ב', סך 5,854 ₪ עבור הקטינה ג'.
בסיכומיה התובעת אמדה את צרכי הקטינות לרבות מדור ואחזקתו בסך של 7506 ₪.
לטענת התובעת בתמצית , שכרה הממוצע עומד על כ- 8,500 ₪ נטו לחודש. הנתבע כשל מלהוכיח טענתו כי הכנסתה גבוהה מכך. שכרו הממוצע של הנתבע עומד על סך 30,000 ₪ נטו לחודש לכל הפחות כשסכום זה אינו כולל קופות גמל וקרן השתלמות. כמו"כ יש לקחת בחשבון שהנתבע מזדכה על חלק מהוצאותיו ומכאן שהכנסתו הפנויה גדולה עוד יותר, ניתן ללמוד על הכנסותיו האמתיות של הנתבע מיתרות הבנק שברשותו. הנתבע בוחר לשכור דירה בסך חודשי של 6,500 ₪ דבר המעיד על יכולתו הכלכלית האמתית. יש עוד לקחת בחשבון פוטנציאל השתכרות גבוה מהאמור.
הנסיבות השתנו משמעותית מיום מתן ההחלטה למזונות זמניים שכן התובעת התגוררה עם הקטינות במדור שכור שעלותו עמדה על הסך של 4,000 ₪, ואילו היום התובעת נושאת בתשלום משכנתא בסך של 5700 ₪ לאחר שרכשה את חלקו של הנתבע בנכס המשותף.
הקטינות שוהות בבית התובעת מידי יום כאשר הנתבע אוסף אותן בזמני השהות עמו רק בשעות אחר הצהרים או הערב בתם פעילויות חברתיות ויש לתן לכן ביטוי בחלוקת ההוצאות.
טענות הנתבע בקשר עם הוצאותיו בגין הקטינות פורטו על דרך ההפרזה ולא הוכחו כלל.
לעמדת התובעת, נוכח הפרשי השכר המשמעותיים, הפער במצבם הכלכלי של הצדדים, זמני השהות המצומצמים יש מקום לחייב את הנתבע לשאת בחלק הארי של מזונות הקטינות .
לטענת הנתבע בתמצית, הכנסתו המגובה במסמכים עומדת על סך כ- 14,000 ₪ לחודש ולא עלה בידי התובעת להוכיח אחרת.
לדידו שכרה של התובעת עומד לכל הפחות על כ- 12,000 ₪ בנוסף להטבות כגון דמי הבראה, חופשה ע"ח העבודה, החזר הוצאות דלק ששווים מגיע לסך של 1,000 ₪ לחודש. פוטנציאל השתכרותה אינו נופל מסך של 20,000 ₪ לחודש בהיותה *** בעלת וותק של 18 שנים.
התובעת עובדת בעסק המשפחתי ומבצעת מניפולציות יחד עם בני משפחתה לשם יצירת מצג שווא ביחס להכנסותיה. עוד נטען כי לתובעת מקורות הכנסה נוספים בדמות נכס מניב אשר בבעלותה המושכר תמורת 4,145 ₪ לחודש זאת מעבר לנכס המשותף שרכשה. כמו כן ברשותה כספים בקופות גמל בסך של 250,000 ₪ שלא צוינו בדו"ח האקטואר (מוצגים ת' 1 – ת'7). התובעת נהנית מתמיכה כספית של הוריה בסכומים הנעים בין 2,000 ₪ -3,000 ₪ בכל חודש המהווים חלק משכרה.
הנתבע מכחיש את צרכי הקטינות כפי שפורטו על ידי התובעת בהיותם מופרזים ומוגזמים, קיים לדידו פער בלתי מוסבר בין היקף ההוצאות המפורט בכתב התביעה לזה שפורט בתצהיר עדות ראשית.
זמני השהות מתקיימים בהתאם להחלטת בית הדין הרבני 43% עם הנתבע , ו- 57% עם התובעת.
כיום, לאחר השינוי במגורי הצדדים, יש לקחת בחשבון את הוצאותיו בגין הסעת הקטינות הלוך ושוב מ ** לביתו במושב ** .
לעמדת הנתבע ונוכח האמור אין לחייבו במזונות הקטינות כלל, יש להורות על השבת כספים ששולמו לידי התובעת בהתאם להחלטה למזונות זמניים וכן להורות על חלוקת קצבת הקטינות מהמל"ל, מענקי חינוך וכל הטבה אחרת.
דיון והכרעה
הדין החל על הצדדים הוא הדין העברי; קרי – חבותו של האב עד לגיל 6 היא אבסולוטית ומגיל 6 ואילך החבות היא מדין צדקה ועליה להביא בחשבון את זמני השהות עם ההורים, את יכולותיהם הכלכליות של ההורים, ואת צרכי הקטינים [השוו: בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (מצוי במאגרים המשפטיים; 19.7.17)].
על בית המשפט לבחון את התא המשפחתי הספציפי הניצב בפניו, על מנת להבטיח את חלוקת הנטל ההולמת ביותר וכאשר בית המשפט משווה אל מול עיניו את עיקרון העל של טובת הילד.
כמו כן נקבע לא פעם, כי חישוב מזונות – גם מדין צדקה – איננו בבחינת תחשיב חשבוני גרידא, שאיננו יכול להביא בחשבון נתונים שאינם ברי כימות כספי מדוייק (בהקשר זה השוו, בין היתר: בע"מ 817/18 פלוני נ' פלונית (מצוי במאגרים המשפטיים ; 31.1.18) ; עמ"ש 14612-10-16 (ת"א) פ' ב' נ' ע' פ' (מצוי במאגרים המשפטיים ; 20.12.17) ; עמ"ש (חיפה) 17309-05-17 ג.ט נ' א.ק (מצוי במאגרים המשפטיים ; 15.6.18) ; עמ"ש (מרכז) 11623-07-17 ד.ש נ' מ.ש (מצוי במאגרים המשפטיים ; 24.6.18)].
מן הכלל אל הפרט
הכנסת התובעת ופוטנציאל השתכרותה
בכתב התביעה נטען כי התובעת עובדת למעלה מעשור בעסק המשפחתי ומשתכרת 8,000 ₪ נטו בחודש. הוגשו תלושי שכר לחודשים 1/21 ועד 9/21 אשר העלו סימני שאלה שלא הוסרו באשר למכסת הימים ושעות העובדה בפועל אל מול השכר ששולם. בתצהירה התובעת ציינה כי שכרה עומד על סך של 8,500 ₪ נטו בחודש. צורפו שלושה תלושי שכר בלבד שלא ברצף לחודשים יולי, אוגוסט ואוקטובר 2022 מהם עולה כי שכרה הממוצע לאחר הורדות חובה ולפני הורדות רשות עמד על סך של 9900 ₪ נטו לחודש.
מחקירת התובעת עולה כי בבעלות משפחתה שתי חברות – "***" ו***" כאשר היא מועסקת באופן פורמלי על ידי *** אך לגרסתה מדובר בחברה בקשיים כלכליים שאינה פעילה וקיימת "רק על הנייר" ולכן היא מקבלת משכורת מחברת ***אשר משלמת עבורה גם את הפנסיה. עוד ובחקירתה התובעת הצהירה כי לאחר ששבה מחל"ת אליה יצאה בשל מגפת הקורונה, הפסיקה לקבל דמי "החזקת רכב" כאשר הוצאות הרכב בו היא משתמשת משולמות לעיתים על ידי אביה לעיתים על ידי החברה .
התובעת הצהירה באופן לקוני כי החברה הנוספת, "***" מצויה בקשיים גם כן, אך כי אין בכוונתה לחפש עבודה אחרת.
סבורני כי התובעת לא היטיבה להבהיר אופן העסקתה על ידי החברות ודומה כי רב הנסתר על הגלוי בעניין זה וודאי בכל הקשור לאיתנותן הכלכלית של החברות. אף לא ניתן להלום ההסבר הדחוק שניתן בקשר לביטול החזקת רכב לרבות הוצאות דלק כחלק מתנאי העסקתה, הטבה שאין חולק כי נתנה לה לאורך כל השנים כפי שנלמד , בין היתר, מתלושי שכר של התובעת (ר' נספח ט לתצהיר הנתבע בתביעה הרכושית). לעניין זה יש לציין הסתירה בין עדות התובעת לפיה אביה וכן החברה משלמים לה לעיתים דלק (שורות 10-11 עמ' 26 לפרוטוקול) לבין עדות אביה אשר השיב על כך כי אין לו מושג ( עמ' 13 ש' 13-14 דיון מיום 24.1.23)
זאת ועוד ובהמשך לקביעות בתביעה הרכושית, יש להביא בחשבון כי לתובעת דירה בבעלותה המניבה הכנסה בסך של כ- 4,000 ₪ לחודש מדמי שכירות, וכן יש להוסיף את קצבת הילדים המשתלמת מטעם המוסד לביטוח לאומי בסך של 376 ₪ לחודש.
מנגד לא נמצא כל ממש בטענת הנתבע לפיה יש לקחת בחשבון פוטנציאל השתכרות של התובעת בשיעור 20,000 ₪ לחודש ב"היותה *** בעלת וותק של 18 שנים". בחקירתה מסרה כי אמנם אין מניעה מצידה לעסוק ב*** אף עושה זאת מעת לעת, אך המדובר בעיסוק שולי שגם אם יבוא לידי מימוש, יהא זה ע"ח עיסוקה הנוכחי. טענה זו לא נסתרה ואף מוצאת תימוכין בהצהרת הנתבע לפיה התובעת מאז ומעולם עבדה בעסק המשפחתי וכל זמנה הושקע בעסקים ללא זיקה למקצוע *** (ר' לדוג' ס' 6 ו- 39 לתצהיר הנתבע מיום 5.1.2023) .
כמו כן לא הוכחה טענת הנתבע כי לתובעת הכנסה פסיבית בסך של 2000-3000 ₪ לחודש המתקבלת מאת מי מהוריה כתוספת "בשחור" לשכרה. התובעת אישרה בחקירתה קבלת מתנות בסכומים קטנים של כמה מאות שקלים ולא מעבר. עדותה לא נסתרה. (ר' ע' 28 ש' 3-12). הנתבע לא הציג ראיות בעניין זה ונמנע מלזמן את אם התובעת לעדות. לא היה בחקירת אביה של התובעת כדי לתמוך בטענת הנתבע.
הדברים נכונים גם ביחס לטענת הנתבע המבקשת לייחס לתובעת הטבות בסך של אלפי ₪ מאת מעסיקה בדמות "טיולים ברחבי העולם" המהווים לדידו חלק משכרה הקבוע (ס' 8 לתע"ר) שכן הובהר בחקירתו כי טענה זו מסתכמת בטיול חד פעמי לסיישל ונופש שנתי מעת לעת לאילת (עמ' 30 ש' 6-14).
לפיכך ונוכח המפורט מצאתי להעמיד היקף הכנסתה/ פוטנציאל הכנסתה של התובעת מכלל המקורות על סך של 14,500 ₪ נטו בחודש.
הכנסת הנתבע ופוטנציאל השתכרותו
על פי הנטען בתביעה, הנתבע הוא *** בעל משרד עצמאי והיקף הכנסתו בין השנים 2016-2021 נע בין 11,600 ₪ ל- 15,200 ₪ נטו לחודש. בתצהירו טען להכנסה ממוצעת בסך של 13,000 ₪ נטו לחודש בסיכומיו העמיד היקף הכנסתו על סך של 14,000 ₪ נטו לחודש.
לטענת התובעת הכנסתו של הנתבע עומדת על הסך של 30,000 ₪ נטו לחודש לכל הפחות זאת גם ובשים לב כי הנתבע "מעמיס" על העסק הוצאות אישיות רבות כדוגמת הוצאות דלק המקטינות את היתרה החודשית. לא מצאתי כי עלה בידי התובעת לבסס הטענה בדבר היקף ההכנסה הנטען.
הנתבע צירף לתצהירו אסמכתאות חלקיות בתמיכה לנטען ביחס להיקף הכנסתו בשנה שקדמה להגשת התביעה. ביחס לשנת 2021 צורף אישור הכנסות מטעם רו"ח, ביחס לשנת המס 2022 לא צורף כל מסמך או ראשית ראיה בקשר עם מחזור ההכנסות הגם שתצהירו הוגש בחודש ינואר 2023. מתוך המסמכים שצורפו עולה כי שכרו של הנתבע לאחר הורדות חובה ולפני הורדות רשות (קה"ש, פנסיה וכ') עומד על סך ממוצע של כ- 18,500 בחודש ולא כפי הנטען על ידו.
בנוסף, לא שוכנעתי בגרסת הנתבע בדבר קשיים כלכליים עמם מתמודד על רקע היקף הוצאותיו אל מול הכנסותיי . הנתבע נמנע מלצרף אסמכתאות מספקות להוכחת טענתו ואך טען בחקירתו כי אם "צריך ובית המשפט ירצה מחר יהיו תדפיסים" (ע' 61 ש' 11). כמו כן סבורני כי יש קושי להלום הנטען ביחס למצבו הכלכלי עם החלטה לשכור מדור הכרוך בתשלום לא מבוטל בסך של 6500 ₪ לחודש .
לא זו אף זו, הנתבע לא צלח ליישב טענתו המבקשת לייחס לתובעת פוטנציאל הכנסה בסך של 20,000 ₪ נטו בחודש בשל "השכלתה כ*** בעלת וותק של 18 שנה", עם טענתו בדבר היקף הכנסתו בסך של כ- 14,000 ₪ בלבד בו בזמן שהוא עוסק כ*** פעיל בעל פרקטיקה פרטית ובעל אותו ותק (ר' ע' 40 ש' 12-17 לפרוטוקול).
כמו כן יש להביא בחשבון חלקו של הנתבע בתמורת מכר הדירה המשותפת.
נוכח המפורט אמצא להעמיד היקף הכנסתו/ פוטנציאל הכנסתו של הנתבע על סך של 18,500 ₪ נטו לחודש.
יחס הכנסות הפנויות
בהעדר פירוט כדבעי בדבר הוצאותיהם האישיות של הצדדים וממילא בהעדר הוכחה, אתייחס להכנסתו הפנויה של כל אחד מהצדדים לאחר ניכוי חלקו במדור ואחזקתו.
עד מועד רכישת חלקו של הנתבע בנכס המשותף התובעת נשאה בתשלום שכר דירה בסך של 4000 ₪ לחודש. עם רכישת חלקו של הנתבע החלה נושאת בתשלום משכנתא בסך של 5,300 ₪ ובצירוף ביטוח משכנתא ודירה בסך של 530 ₪.
הנתבע נושא כאמור בתשלום דמי שכירות בסך של 6500 ₪ (נספח ד' לתע"ר הנתבע).
הצדדים לא מכחישים הנטען ביחס להיקף המדור אלא שבפי כל אחד מהצדדים טענות ביחס לאפשרות של העמדת מדור בסכום נמוך יותר על ידי הצד האחר. הנתבע מצדו גורס כי יש בידי התובעת להשכיר את הנכס אותו רכשה בעבור דמי שכירות בסך של 9,500 ₪ ולשכור נכס בעלות מוזלת יותר כפי שצלחה להסדיר טרם חזרה לגור בנכס המשותף. טענה זו מוקשית לנוכח החשיבות שהנתבע ביקש ליחס לאורכו של כל ההליך להמשך מגורי הקטינות בנכס המשותף עניין שמצא ביטוי גם בפסק הדין החלקי עת נתנה לנתבע לבקשתו זכות ראשונים לקנות את חלקה של התובעת ובלבד שהקטינות יוסיפו להתגורר שם.
כמו כן טענת הנתבע לפיה ביכולתה של התובעת להוזיל עלות המדור בדרך המוצעת כאשר הוא בעצמו בוחר לשכור דירה למגוריו בעלות גבוהה יותר תמוהה ויש בה מידה רבה של חוסר תם לב.
התובעת מצדה מלינה על היקף שכר הדירה בו נושא הנתבע הגם שסכום זה אינו שונה מהותית מהסכום בו נושאת בעצמה בגין מדור.
באשר לאחזקת מדור ונוכח הראיות שצורפו אמצא לזקוף לכל אחד מהצדדים הוצאה בסך 2000 ₪ לחודש.
נמצא אפוא כי שיעור הכנסתה הפנויה של התובעת עומד על סך של כ- 6700 ₪ במעוגל (14,500-5830-2000) ושיעור הכנסתו הפנויה של הנתבע עומד על סך של כ- 10,000 ₪ (18,500-6500-2000).
מהמקובץ לעיל עולה, כי יחס הכנסותיהם הפנויות של הצדדים הוא (במעוגל) 40% תובעת – 60% נתבע.
זמני שהות של הצדדים עם הקטינות
סוגיית חלוקת זמני השהות של הצדדים עם הקטינות נדונה בבית הדין הרבני .
על פי החלטה מיום 6/4/20 (נספח 2 לתביעה) נקבע כי זמני שהות של הנתבע עם הקטינות יתקיימו פעמיים בשבוע כולל לינה וכל סוף שבוע שני מתום המסגרות החינוכיות ביום שישי ועד ליום ראשון בבוקר. חלוקה על בסיס מפתח שוויוני בחגים ומועדים.
הצדדים כל אחד בתורו ביקש ליחס לעצמו מעורבות גדולה יותר בטיפול בקטינות . הנתבע מצדו עתר לשינוי בחלוקת נטל הנסיעה.
בבואי לקצוב מזונות הקטינות ומשעולה כי זמני השהות מתקיימים כסדרם, לא מצאתי לסטות משיעור חלוקת זמני השהות כפי שנקבעה בבית הדין הרבני (6/14), כך גם לא מצאתי לדון בחלוקת נטל הנסיעות , סעד שאין לברר במסגרת זו. יחד עם זאת, לא נסתרה מעיני טענת התובעת ביחס לתשומות העודפות בהן נושאת כפועל יוצא משהות הקטינות בביתה בשעות הצהריים ואחר הצהריים גם בימי שהות של הנתבע על כל המשתמע מכך, ובשים לב לפעילויות חינוכיות שונות של הקטינות המתקיימות במקום מגורי התובעת.
יחס זמני השהות עומד אפוא על 57% לתובעת – 43% לנתבע.
צרכי הקטינות
צרכי הקטינות כפי שהוצגו על ידי התובעת פורטו לעיל .
הצדדים העלו טענות למכביר בסוגיה זו ואף סתרו עצמם מעת לעת.
הצדדים כרכו, כל אחד בתורו, הוצאות שוטפות של הקטינות יחד עם הוצאות חריגות וכן הוצאות שאין מקומן בחישוב המזונות (כגון הלוואה אצל הנתבע וחסכון אצל התובעת) .
נטען על ידי הנתבע כי התובעת כשלה בהוכחת ההוצאות הנטענות, בד בבד טען כי חלק מהוצאותיו עבור הקטינות גבוהות מההוצאות שפורטו על ידי התובעת הגם שחלקו בזמני השהות קטן יותר. (ר' בעניין זה טבלאות שצירפו הצדדים בתע"ר והשווה לדוג' הוצאות כלכלה, חשמל ומים).
נטען על ידי התובעת כי הנתבע כשל מלהוכיח שהיא לא נושאת בהוצאות המפורטות בתביעתה (ר' ס' 5 לסיכומי התובעת), הגם שנהיר כי התובעת נדרשת להעמיד בפני ביהמ"ש תשתית ראייתית נכוחה בנוגע לצרכי הקטינות להן טוענת .
בבואי אפוא לבור את המוץ מהתבן נמצא, כי היקף ההוצאות הנטען בתצהיר התובעת לרבות אחזקת מדור אך ללא הוצאות חריגות המשולמות על ידי הצדדים בחלקים שווים וללא מדור חינוך ורפואה, מגיע כדי סך של 3400 ₪ לכל קטינה כדלקמן: החזקת מדור כ- 500 ₪, דלק 200 ₪, מזון וכלכלה כ- 1000 ₪, ביגוד והנעלה 500 ₪, מפגשים חברתיים/מתנות /דמי כיס 600 ₪, בילוי משפחתי 300 ₪, תמרוקים והיגיינה 300 ₪.
בכתב התביעה צוין גם תשלום בסך 50 ₪ בגין אחזקת טלפון נייד.
ברם, לא צורפו אסמכתאות מלאות לתמיכה בסכומים הנטענים ולא הובהר כדבעי הפער בין היקף ההוצאות כפי שפורט בתביעה לבין זה המפורט בתצהיר עדות ראשית. לא היה בעדויות הצדדים כדי לבאר נוכחה היקף ההוצאות.
כמו כן צרכי הקטינות פורטו ללא הפרדה בין צרכים תלויי שהות לצרכים שאינם תלויי שהות, הגם שהיה מקום לעשות כן בשים לב לנטל החיוב השונה הנגזר ביחס לכל אחד מהם. אעיר כי מעיון עולה כי החלק הארי של הצרכים הינם צרכים תלויי שהות.
בראי הדעות שהובעו בפסיקה בקשר עם שיעור צרכיו המינימליים של קטין החי בשני בתים מרכזיים (ר' למשל עמ"ש (מרכז) 51056-09-20 מ.א. נ' י.מ. אל מול עמ"ש
59345-11-22 א' נ ב') וכן לאחר עיון בכתבי הטענות ובאסמכתאות שצורפו, בשים לב לרמת החיים הטובה אותה ניהלה המשפחה ערב הפירוד ולהכנסות הצדדים , מתוך התחשבות שמדובר במספר ילדים (עניין המפחית את עלות צרכיו של קטין כמפורט בהלכת ורד ע"א 552/87 ורד נ. ורד ) אני מוצאת להעמיד צרכיה של כל אחת מהקטינות לרבות אחזקת מדור וללא מדור, חינוך ורפואה, על סך 2300 ₪ לחודש לפי הפירוט הבא: כלכלה- 950 ₪, ביגוד והנעלה- 350 ₪, תרבות דמי כיס ובילויים- 250 ₪, היגיינה קוסמטיקה וספר-250 ₪, נסיעות- 150 ₪, נייד- 50 ₪, אחזקת מדור- 300 ₪.
באשר למדור- בפסיקה הובהר כי לצורך חישוב מדורו של הקטין בשני הבתים יש לקבוע עלות מדור סבירה השווה לשני ההורים להוסיפה לסכום המזונות ולחלק אותה בהתאם לאותם פרמטרים של יכולת כלכלית וחלוקת זמני שהות (ראו לעניין זה – עמש (מרכז) 31135-07-20 – ד. ש. נ' מ. מ. ש. , (2021); עמ"ש (מרכז) 65692-11-19 ס. נ' ס. (2020)).
בעניינינו, עלות המדור בבית שני ההורים עומדת על כ- 12,000 ₪ לחודש חלקה של כל קטינה 16.6%(50/3) – 2000 ₪ (בעיגול) .
החיוב
צרכי כל קטינה נאמדו, כאמור, על סך של 2,300 ₪ בתוספת מדור בסך 2000 ₪ .
סה"כ מזונות ומדור לכל קטינה 4300 ₪.
חלקו של הנתבע בסך צרכי כל קטינה לפי יחס ההשתכרות 60%: 2,580 ₪.
הנתבע נושא באופן ישיר ב- 43% מצרכי הקטינות נוכח הסדרי השהות: 1850 ₪ (במעוגל).
לפיכך – יתרת התשלום שעל הנתבע להעביר לתובעת: 730 ₪ עבור כל קטינה (2300-1850).
כאמור, החישוב האריתמטי יכול לשמש כמתווה וכסמן דרך בעת קציבת המזונות ואולם אין בו די ויש לבחון כל מקרה לגופו ובזהירות הנדרשת על מנת שהקטינים לא יצאו בחסר. בנסיבות שלפניי, יש להביא בחשבון תשומות עודפות בהן נושאת התובעת אשר לא ניתנות בהכרח לכימות מדויק והנובעות ,כפי שהובהר לעיל, ממיקום מוסדות החינוך בקרבת הבית בXXXX, תשומות עודפות אשר הנתבע עצמו ביקש לקחת בחשבון לטובתו בעת שהתגורר בבית המשותף כשטען בתגובתו לבקשה לפסיקת מזונות זמניים כדלקמן:
" הסדרי השהות של הבנות הינם: אצל המשיב הינם 6/14 ואצל המבקשת 8/14 , כך שמדובר ב – 43% אצל המשיב ו – 57% אצל המבקשת…
על אף האמור ייאמר, כי מאחר והמשיב מתגורר בבית הצדדים ב*** מאז עזבה
המבקשת את הבית המשותף, ולנוכח העובדה, כי מוסדות החינוך של הבת ג' הינם ב***וההסעות של הבנות א' וב', מורידות אותן עם סיום הלימודים ב ***, כך שבכל יום הבנות נמצאות בבית ב*** עד אשר המבקשת מגיעה לאסוף אותן (לעתים בשעות הערב המאוחרות), על כל המשתמע מכך (חשמל, מים, כלכלה וכד').." (ר' ס' 24-26 לתגובה למזונות זמניים מיום 2.12.21).
לפיכך נוכח כלל המפורט ואף בהביאי בחשבון עתודות כלכליות של כל אחד מהצדדים אמצא להעמיד חיוב הנתבע בתשלום מזונות ומדור הקטינות בסך של 2500 ₪ לחודש (833 ₪ לכל קטינה) ובתוספת תשלום מחציות לחינוך ורפואה.
104. מכל המקובץ אני מורה כדלקמן:
א. אני מחייבת את הנתבע בתשלום מזונות ומדור הקטינות בסך של 2500 ₪ לחודש (833 לכל קטינה).
ב. דמי המזונות ישולמו עד 10 בכל חודש, עבור מזונות החודש השוטף ישירות לחשבון הבנק של התובעת.
ג. תוקף החיוב החל מחודש 8/24 ועד הגיע כל אחד מהקטינות לגיל 18 שנים או סיום תיכון לפי המאוחר. עד מועד זה, תחול ההחלטה למזונות זמניים מיום 17/12/21.
ד. בתקופת השירות הצבאי (חובה) ו/או שירות הלאומי, יעמדו דמי המזונות על שליש – כפי גובהם ערב תשלומם. התשלום יועבר ישירות לחשבון כל אחת מהבנות.
לא מצאתי לערוך חישובים לתקופה הקודמת למתן פסק הדין בהינתן כי לא מדובר בהפרש גדול , בשים לב כי מצאתי להורות על חלוקה שוויונית של תשלום ההוצאות החריגות וכן בהביאי בחשבון כי עד פינוי הנכס המשותף הנתבע נשא בתשלום מדור מצומצם באופן שהכנסתו הפנויה הייתה גדולה יותר.
קצבת הילדים מאת המלל תוסיף להשתלם לידי התובעת ובהינתן כי נלקחה בחשבון כחלק מהכנסתה .
דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן הידוע ביום מתן פסק דין זה ויעודכנו כל שלושה חודשים ללא תשלום הפרשים בין תקופת עדכון אחת לרעותה.
הצדדים יישאו, בחלקים שווים, בגין צרכים רפואיים מיוחדים ו/או הוצאות חריגות בגין בריאות פיסית ונפשית, שאינם כלולים ומכוסים ע"י הביטוח הרפואי וסל הבריאות והמתייחסים לבריאותן הפיסית ו/או הנפשית של הקטינות, ובכלל זאת טיפולי שיניים, טיפולים אורתודנטיים, משקפיים, טיפולים פסיכולוגיים, אבחונים טיפולים רגשיים / פסיכולוגיים והוראה מתקנת עד הגיעה כל קטינה לגיל 18 או עד סיום לימודי תיכון לפי המאוחר.
הצדדים יידעו האחד את השני 14 יום מראש לפחות על כל הוצאה רפואית צפויה שעלותה גבוהה מ- 100 ₪, על מנת לאפשר לצד השני לבחון נחיצותה ולהציע חלופות זולות יותר, למעט במצב חירום שאינו סובל דיחוי.
ככל שתתעורר מחלוקת לעניין נחיצות ההוצאה, יפנו הצדדים לרופא המשפחה או לרופא מומחה לפי העניין, ויפעלו לפי המלצתו.
הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות החינוך של הקטינות בהתאם לפירוט הבא:שכר לימוד מוסדות חינוך, תשלומי הורים למוסדות חינוך וכל תשלום נדרש על ידי המערכת החינוכית ו/או למסגרת החינוכית לרבות ועד הורים, חינוך בלתי פורמלי בקיבוץ ("כחל" "מוסד" ) קייטנת קיץ , עד שני חוגים לכל קטינה בעלות ציבורית (לרבות תנועת נוער), שיעורים פרטיים על פי מפתח של שיעור אחד בשבוע לכל קטינה בהצגת המלצת גורם חינוכי ובקיזוז כל הנחה ו/או הטבה לה זכאי מי מהצדדים לרבות קיזוז מענק החינוך המשתלם לידי התובעת מאת המל"ל, ככל שמשתלם וזאת תוך 14 ימים ממועד הצגת קבלות/חשבוניות בגין התשלום.
בהמשך לבקשת הנתבע אשר הוגשה לאחר הגשת הסיכומים הריני להבהיר, כי כל אחד מהצדדים זכאי לקבל מכל גורם הקשור בקטינות כל מידע אודות הטבות / הנחות /מענקים וכיוצ"ב להם זכאי מי מהצדדים ביחס לצרכי הקטינות.
כמו כן על הצדדים לנהוג בשקיפות ולמסור האחד למשנהו (באמצעות הודעה/ מייל) כל מידע בדבר הנחה/ הטבה / זיכוי/ מענק שקיבל בגין הקטינות וזאת בתוך 7 ימים מיום קבלתם.
קיזוז הוצאות לתקופה שמחודש 2/21- ועד 12/21
105. הנתבע עתר בסיכומיו להורות על קיזוז הוצאות בהן נשא לכאורה עבור הקטינות לתקופה שמחודש 2/21 ועד 12/21 תוך שהוא מבקש להסתמך על החלטה שנתנה ביום 4/5/22 בתלה"מ 21797-02-22 במסגרתה נקבע כי עניין זה מקומו להתברר במסגרת הליך מזונות זאת ".. בשים לב להוראות סע' ה' להחלטתי במזונות זמניים לפיה התובע זכאי לנכות כל סכום ששילם עבור מזונות הקטינות לתקופה שמיום הגשת הבקשה לי"ס ועד מתן ההחלטה (12/21)"(ר' ע' 4 ש' 22-26).
לטענת התובעת אין להידרש כלל לסוגיה זו שלא מצאה ביטוי בתצהיר עדות ראשית של הנתבע.
106. מעיון עולה כי אף שנתנה לנתבע זכות להעלות טענותיו בעניין האמור במסגרת הליך זה הנתבע לא צירף ולא ביקש לצרף אסמכתאות כנדרש גם לא על דרך הפנייה. הנתבע למעשה לא תחם את חזית המחלוקת ולא העלה העניין במסגרת תצהיר עדותו הראשית בהתאם גם לא נחקר אודות טענה זו ועל כן אין בידי להידרש לכך.
כך ובנוסף ונוכח הנטען בסיכומי הנתבע אבהיר אין מקום לדון ברכיב שעניינו ביטוח בריאות ששולם לכאורה על ידו עבור התובעת במסגרת הליך זה.
סיכום אופרטיבי
107. בתביעה הרכושית קבעתי כדלקמן:
א. התובעת זכאית לדמי שימוש ראויים מהנתבע בסך כולל של 51,150 ₪ .
ב. יתרת הכספים בחשבון התובעת נכון למועד הקרע ביום 1/1/20 בסך 203,665 ₪תתחלק בין הצדדים כחלק בלתי נפרד מאיזון המשאבים בניהם.
ג. מיתרת הזכות בחשבון הנתבע במועד הקרע יופחתו סך של 46,840 ₪ בשל תשלוםמיסים בגין שנת המס 2019 .
ד. נקבע כי התובעת הסדירה תשלום חלקה ביתרת החוב בחשבון המשותף באמצעותחלקה בתמורת מכר הרכב המשותף שנטל הנתבע לכיסו.
ה. התובעת תישא בתשלום מחצית החיוב במשכנתא מחודש 6/20 ועד 4/22 בסך של29,000 ₪ (בעיגול) .
ו. איזון המשאבים שבין הצדדים יערך בהתאם לשיטה ב' בחוות דעת האקטוארובכפוף להוראות שלעיל. פסיקתאות שצורפו לחוות הדעת תחתמנה כמבוקש.
ז. ההתחשבנות הכספית ברכיבים המפורטים לעיל תבוצע בתוך 14 ימים. ככל שתתגלעמחלוקת בדבר אופן החישוב הצדדים יפנו למומחה בית המשפט מר אבי יחזקאל, לעדכון חוות הדעת בהתאם לאמור . הצדדים יישאו בתשלום שכר טרחתו בחלקיםשווים.
108. בתביעת המזונות אני מורה כמפורט בס' 104 לעיל.
109. בשים לב לתוצאה אליה הגעתי ובנסיבות שלפניי אינני מוצאת לעשות צו להוצאות. כל צד יישא בהוצאותיו.
110. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים, תסרוק בתיק הקשור ותסגור את התיקים שבכותרת.
ניתנה היום, ט"ז אב תשפ"ד, 20 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.
________________
אפרת שהם- דליות, שופטת
