לפני
כבוד השופטת אספרנצה אלון
מערער
ע’ (אדם שמונה לו אפוטרופוס)
ע”י ב”כ עוה”ד ליאת ליזר (סיוע משפטי)
נגד
משיב
מרכז לבריאות הנפש שער מנשה
ע”י פרקליטות מחוז חיפה – אזרחי
פסק דין
לפניי ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית שהתכנסה ביום 23.11.2023 בבית החולים “שער מנשה” (להלן: “הוועדה הפסיכיאטרית”, “בית החולים” בהתאמה) מכוח סעיף 32א’ לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ”א-1991 (להלן: “החוק”), בה הוחלט לדחות הערר על העברת המערער לבית החולים (להלן: “החלטת הוועדה הפסיכיאטרית בנוגע להעברת המערער”), וכן ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית שהתכנסה ביום 04.12.2023 שהתכנסה בבית החולים מכוח סעיף 10(ג)(2) לחוק, בה הוחלט על הארכת תוקף אשפוזו של המערער בשלושה חודשים, היינו עד ליום 04.03.2024 (להלן: “החלטת הוועדה הפסיכיאטרית בנוגע להארכת האשפוז”).
המערער, כבן 34 בקבלתו לבית החולים, רווק, התגורר עד לפני מספר שנים בבית אמו עם שני אחיו. אמו של המערער משמשת לו כאפוטרופסית ובני משפחתו מעורבים בחייו ומבקרים אותו באופן שוטף. המערער מוכר למערכת הפסיכיאטרית כלוקה בסכיזופרניה מגיל 16, אז אושפז לראשונה במחלקת נוער בבית החולים “XXX” במצב פסיכוטי בתוקף הוראת אשפוז. המערער עבר מספר אשפוזים, תחת טיפול תרופתי וטיפול בנזעי חשמל חלה הטבה במצבו, אך לאחר שחרורו לא נענה להמשך טיפול תרופתי ושב לאשפוז. המערער נמצא באשפוז ממושך משנת 2016 עם מהלך קשה, ממושך וללא הפוגות, כשהוא מוגדר עמיד לטיפול. המערער הועבר לבית החולים בו הוא שוהה כיום מבית החולים “XXX” עקב אלימות פיזית ומינית כלפי אנשי צוות ומטופלי המחלקה. במהלך כל אשפוזיו נצפתה התנהגות קטטונית נגטיבית. לאחר שהתאושש מהמצב הקטטוני בעזרת טיפול בנזעי חשמל התנהג באופן חסר שיפוט, לרבות תוקפנות מינית ופיזית. מסיכום אשפוז בבית החולים, שהחל משנת 2020, עלה כי לאורך תקופת אשפוזו נמצא המערער שרוי במצב פסיכוטי פעיל. בתחילת אשפוזו גילה התנהגות אלימה ומסוכנת של ממש, היה בלתי צפוי ותקף מטופלים וצוות, שיתף פעולה באופן חלקי בלבד, היה נגטיביסט, התנגד לטיפול תרופתי, נזקק להשגחה צמודה בעת מתן טיפול, ניסה להסתיר תרופות או להקיא אותם, היה מרושל ומוזנח, נזקק לדרבון ולהכוונה של הצוות, גילה תוקפנות מינית כלפי נשות צוות, היה מעורב במספר אירועים אלימים מתוך מניעים פסיכוטיים בגינם נזקק להגבלה פיסית לשם מניעת הסלמה. במרץ 2022 היה מעורב באירוע אלים כאשר ניסה לחנוק מטופל אחר.
עוד דווח כי למערער פגיעה קשה בשיפוט וכי מדובר במערער שעמיד לטיפול, לרבות לפונקס בשילובים שונים. עם הטיפול, שכלל בין השאר זריקות תרופתיות לדיכוי הדחף המיני, הושג שיפור במישור התנהגותי והוא הוחזר למרכז ה XXXלבריאות הנפש, אך התקבל שוב עקב החמרה במצבו וריבוי התנהגויות לא מקובלות ומסוכנות. לפי המסמכים שהתקבלו ממרכז ה XXX לבריאות הנפש המערער היה פונה לנשות הצוות בניסיון לגעת בהן באופן מיני וביקש מהן סקס, התקבל גם תיאור על התנהגות מסוכנת. כך למשל שפך אוכל ושתיה על מטופל אחר והיה אלים כלפי דלת חדר אוכל. המערער הועבר במחלקה ועל אף זאת במשך כל תקופת האשפוז שלו דווח על התנהגויות לא מאורגנת, הלוצינטורית ואוטיסטית. דווח כי המערער לרוב אינו מתקשר, מכונס בעצמו, מתרוצץ במחלקה, קשוב לגירויים פנימיים, מסתובב יחף, לא לוקח טיפול פומי או מחביא אותו בתוך הפה. פעמים רבות אירעו התפרצויות של אי שקט, תוקפנות כלפי חפצים ואנשים, וכן התנהגויות מיניות לא מרוסנות.
נרשם כי התנהגותו המתגרה של המערער מושכת הרבה אלימות מצד מטופלים אחרים, אשר במשך כל האשפוז תוקפים אותו פיזית בצורה קשה ובתדירות גבוהה, לרבות מכות בראש, בפנים וחלקי גוף אחרים עם חבלות ודימומים. נרשם כי לפני מספר חודשים היה רושם לרגיעה יחסית מבחינת התנהגותו האלימה כלפי אנשים (אך לא ברמת הדחפים המיניים והתנהגות מתגרה), אז נעשו מספר ניסיונות להעבירו לבית חולים ב XXXלפי אזור מגוריו וכדי להוציאו מהמחלקה לביטחון מרבי, הכוללת אוכלוסיית מטופלים אלימה, אך בקשת בית החולים נענתה בסירוב בנימוק של מסוכנות.
עוד דווח כי בחודשים האחרונים ישנה החמרה במצבו של המערער וכי נרשמו אירועים חוזרים ותדירים של אי שקט רב, התנהגות אגרסיבית כלפי הסביבה, כולל תקיפות אנשי הצוות בזמן ניסיון להרחיק אותו ממטופלים אחרים ולתת לו טיפול. דווח כי לא מזמן נשך מטופל אחר ביד וגרם לו פצעים מזוהמים. כן דווחו פגיעות מיניות כלפי הצוות הנשי של המחלקה, לרבות נגיעה בחזה של אחת העובדות, נגיעה בשיער וביד של עובדות נוספות, ניסיון לנשק מאבטחת. התנהגותו הצריכה הכנסתו לבידוד ומתן טיפול בזריקות בתדירות גבוהה.
עוד נרשם כי כל הטיפולים שקיבל עד כה לא הועילו, כולל הטיפול לדיכוי היצר המיני.
בית החולים העריך את מסוכנותו העצמית ולאחרים של המערער כגבוהה (“מסוכנות עצמית גבוהה. עקב התנהגות חסרת שיפוט והתגרות במטופלים אחרים מושך תגובות אלימות”). הוועדה הפסיכיאטרית העריכה גם היא מסוכנות עצמית ולאחרים ברמה גבוהה.
תמצית טענות הצדדים:
ב”כ המערער טוענת כי שגתה הוועדה הפסיכיאטרית בשתי החלטותיה מושא הערעור. לעמדתה, עסקינן במקרה קשה מאוד בו המערער נפגע קשות מאלימות המופעלת כלפיו על ידי מטופלים אחרים במחלקה לביטחון מרבי, אמצעי הכפייה המופעלים עליו נעשים כדי לשמור עליו מפני תקיפות של מטופלים אחרים. נטען כי זכויותיו של המערער נפגעות ונרמסות, הוא אנו מקבל הגנה כנדרש, לא נעשו ניסיונות למצוא חלופות אשפוז הולמות יותר למצבו ולחשש מפני פגיעה בו, היה מקום לתת הזדמנות ולנסות להעבירו לבית חולים “XXX” (או מחלקה אחרת בבית החולים). בני משפחתו אינם מקבלים דיווחים בזמן אמת ביחס למצבו ולפגיעותיו והכל בניגוד לחוזרי מנכ”ל המתייחסים לנושא. עוד צוין, כי התקיימה בעניינו של המערער פגישת היוועצות רחבה (להלן: “קונסיליום”) ולא נראה כי התקבלו החלטות משמעותיות כדי לשמור על מצבו ובטחונו של המערער. בני משפחתו (אשר הופיעו לפניי בדיון והשמיעו דבריהם בהרחבה) מודאגים ממצבו וחוששים כי הוא עלול להיפגע באופן מסכן חיים. סוף דבר, ב”כ המערער טוענת כי שגתה הוועדה הפסיכיאטרית עת דחתה הערר על החלטת הפסיכיאטר המחוזי וקבעה שאין להעביר את המערער לבית חולים אחר בו יהיה יותר מוגן. כן שגתה הוועדה הפסיכיאטרית עת קבעה להאריך את הוראת אשפוזו בתקופה העולה על הנחוץ והנדרש נוכח מצבו, לחלופין לא קבעה חלופת אשפוז.
לעמדת ב”כ המשיבים דין הערעור להידחות. בית החולים מקפיד להיות בקשר רציף עם בני המשפחה ומשתף אותם בכל הידוע לו ביחס להיבט הטיפולי והרפואי של המערער, לרבות מעטפת סוציאלית. נטען כי אין שום אינדיקציה לטענות שמצב המערער מחמיר בשל הישארותו במחלקה, התיק הרפואי מדבר בעד עצמו, הצוות הרפואי עושה עבודה טובה ומחפש דרכים לטפל במצבו המורכב של המערער. ב”כ המשיבים טענה כי לא חל שום שיפור במצבו של המערער, המאפשר בעת הזו לשקול את העברתו לבית חולים אחר. בית החולים שער מנשה הוא בית החולים היחידי בארץ שיש בו מחלקות לביטחון מרבי. באשר למחלקה משפטית, היא אינה מחלקה לביטחון מרבי ואינה מורכבת מאותן תשתיות. עוד נטען, כי באוגוסט 2023, כאשר הצוות הרפואי סבר שניתן לשקול העברה למחלקה אחרת, נעשה ניסיון להעברתו, אך סירבו לקבלו ב XXX. בצער, מאז חלה החמרה במצבו. עוד נטען ביחס לסעיף 32 לחוק, שכאשר אין הסכמה על העברת חולה מטופל מבית חולים אחד לאחר, פסיכיאטר המחוז הוא זה שאמור לקבוע, ולפי מיטב הידיעה המערער לא פנה אליו, קרי טרם מוצה ההליך. נטען כי דין הערעור ביחס להחלטת הוועדה הפסיכיאטרית בנוגע להעברת המערער להידחות. שכן, החלטת הפסיכיאטר המחוזי התקבלה לפני שמונה חודשים ומכאן שהתשתית העובדתית והראייתית האמורה להיבחן הינה אותו חומר עובדתי וראייתי שעמד לנגד עיניי הוועדה הפסיכיאטרית עוד בחודש מרץ 2023. כמו כן, דין הערעור ביחס להחלטת הוועדה הפסיכיאטרית, בנוגע להארכת האשפוז, להידחות, נוכח מצבו הרפואי של המערער והתשתית העובדתית הנלמדת ממסמכיו הרפואיים, לרבות הערכת מסוכנותו.
דיון והכרעה:
עניינו של המערער מורכב וקשה. טענות ב”כ היו רבות, חלקן ענייניות יותר לעצם הערעור וחלקן אינן קשורות להחלטות הוועדה הפסיכיאטרית, כך למשל הטענות ביחס לאי קיום הוראות הקבועות בחוזר מנכ”ל, טיפול שגוי ולוקה מטעם הצוות הרפואי של בית החולים וכיו”ב. לאחר שמיעת כלל הטענות, לרבות דברי בני משפחתו של המערער והמידע שהוגש לבית המשפט, לאחר קיומו של הדיון, סבורני כי דין הערעור להידחות.
לעניין העברת חולה מבית חולים אחד למשנהו אפנה לסעיף הרלוונטי, הוא סעיף 32(א) לחוק:
“32(א). אין להעביר חולה מבית חולים אחד למשנהו אלא בהסכמתו ובהסכמתם של המנהלים הנוגעים לענין; באין הסכמה כאמור יכריע בדבר הפסיכיאטר המחוזי של המחוז שבו נמצא בית החולים שאליו מבקשים להעביר את החולה; על החלטתו של הפסיכיאטר המחוזי ניתן לערור בפני הוועדה הפסיכיאטרית באותו מחוז.”
נימוקי החלטת הוועדה הפסיכיאטרית בנוגע להעברת המערער היו כדלקמן:
“המטופל הועבר לבית חולים שער מנשה בניגוד להסכמתו ולהסכמת משפחתו ובאישור הפסיכיאטר המחוזי. ההעברה נעשתה לפני כשמונה חודשים, הוא עבר הנה מבית החולים XXX לאחר שהפגין התנהגות מינית ותוקפנות שבית החולים לא יכול היה להתמודד איתה ועל כן הוא עבר למחלקה לביטחון מרבי.
במחלקה הוא המשיך בהתנהגות מינית לא מקובלת, להתנהגות שמשכה כלפיו אש ותוקפנות חוזרת. התוקפנות שהייתה כלפיו גרמה לו על פי דבר משפחתו לחבלות חוזרות ונשנות, פנסים בעין, כוויות של סיגריות, שבירת אצבעות או תפירתן. אחיו שמבקר אותו פעמיים בשבוע מציין שהוא רואה את הפגיעות שנעשות באחיו אך לא מרשים לו לתעד אותן כך שהוא לא יכול בשום צורה לדווח עליהן, בני המשפחה משוכנעים שהמקום שבו נמצא כלל לא מתאים לו, אכן הוא חולה וזקוק לטיפול, יש לו בשל מחלתו דפוס של פגיעה מינית באחרים אך לטענתם קיים בית חולים כמו XXX שבו גם אין צוות נשים. הם מבקשים להעביר אותו למקום שיהיה בו מינימום קשר עם המין הנשי וזאת כדי להפחית פגיעות מיניות וגם למנוע פגיעה בו על ידי חולים אחרים. לטענתם הם ניסו להיפגש עם מנהל בית החולים ולפתוח בפניו את טענותיהם והם לא קיבלו מענה.
הם משוכנעים שהמשך שהותו של המטופל במחלקה לביטחון מרבי עם סוג האוכלוסייה הקשה שנמצאת שם מסכנת את חייו. בשיחה עם ד”ר XXX הוא אכן אישר שהמטופל סובל מתוקפנות מצד מטופלים אחרים. תוקפנות שגם גורמת לו לחבלות. לפני כשלושה חודשים ניסה להחזיר אותו לבית החולים באזור מגוריו, XXX, ואלו סירבו לקבל אותו. מאז חלה החמרה במצבו, לטענתנו התקיפה הם לא רק מיניות אלא גם פיזיות, יש החמרה במצבו הנפשי והיום אין סיכוי שבית חולים אחר יקבל אותו לכן הוא לא מנסה לעשות זאת. בוודאי שלא ניתן להעביר אותו למחלקה אחרת בבית חולים זה. לדבריו היום התקיים קונסיליום מאוד בהרכב של 15 אנשים כדי לחשוב כיצד להמשיך לטפל במטופל, גם כדי להגן עליו וגם על האחרים.
לאור הדיווח שקיבלנו מד”ר XXX ברור לנו שיש לדחות את הערר על העברה. בזמן ההעברה ההעברה הייתה מוצדקת ולכן בכך היינו יכולים לסיים את הדיון.
יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהסיטואציה המאוד קשה שתוארה בפנינו על ידי בני המשפחה ומהצורך למצוא פתרון למנוע פגיעות חוזרות ונשנות במטופל.
אנו מבקשים שמנהל בית החולים יענה לבקשת המשפחה וייפגש איתם, ייתן להם אפשרות לשטוח את הטענות שלהם ויעלה בפניהם את האופציות הקיימות.”
כפי שניתן ללמוד, המערער הועבר למחלקה לביטחון מרבי בבית החולים לפני שמונה חודשים באישור הפסיכיאטר המחוזי, לאחר שהפגין התנהגות מינית ותוקפנות שבית החולים XXX לא יכול היה להתמודד עמה. החלטה זו של הפסיכיאטר המחוזי היא זו שעומדת בבסיס מושא הערעור ודי בכך שבזמן קבלת ההחלטה של הפסיכיאטר המחוזי ההעברה הייתה מצודקת, היה מקום לדחות הערר וכן להצדיק את החלטת הוועדה הפסיכיאטרית בנוגע להעברת המערער. על אף האמור, הוועדה הפסיכיאטרית לא דחתה את בקשת המערער אך מן הפן הפרוצדורלי, אלא המשיכה להעמיק בנושא בשל המקרה המורכב והקשה שתואר בפניה ביחס לפגיעות החוזרות ונשנות שנגרמות למערער.
הוועדה הפסיכיאטרית יצרה קשר טלפוני עם ד”ר XXX ומשיחה זו נלמד כי ד”ר XXX עשה ניסיון להחזיר את המערער לבית החולים באזור מגוריו לפני כשלושה חודשים (XXX) , אך בית החולים סירב לקבל אותו. להלן הדברים כפי שנרשמו בפרוטוקול הדיון, כדלקמן: (“[…] אנחנו עשינו מאמצים להעביר אותו ל XXXבאוגוסט, הוא מותקף כי הוא מתגרה, הוא עושה דברים מיניים לא מקובלים והחולים תוקפים אותו, המחשבה באותה תקופה הייתה כי יכול להיות שאופי של המטופלים של המשפטיות הוא יותר אלים ולכן יתאים אולי מקום אחר, פנינו לכמה בתי חולים בXXX, קיבלנו סירוב, נאמר שגם שם הוא היה מותקף. […]”)
באשר לטענת ב”כ המערער, כי ניתן יהיה לנטרל את ההתנהגות המינית של המערער המובילה לפגיעתו מצד מטופלים אחרים אילו יעבור לבית חולים בXXX-, לחלופין כי הפגיעות יופסקו אילו יועבר למחלקה אחת בבית החולים, נלמד מאותה שיחה עם ד”ר XXX, כי מאז אותו ניסיון להעביר המערער לבית חולים ב XXX חלה החמרה במצבו ותוקפנותו אינה מוגבלת להתנהגות מינית אלא גם לתוקפנות פיזית ממש, וכי במצב כיום אין אפשרות להעביר המערער למחלקה רגילה. להלן הדברים כפי שנרשמו בפרוטוקול הדיון, כדלקמן: “מבחינת התנהגות מינית זה התנהגות לא מרוסנת, מעשים מגונים כולל נשים בצוות […] התנהגויות כאלה, וגם תוקפנות. הוא לא מתאים למחלקה רגילה […].”, וכן: “אפשר להגיד שבכל המחלקות גם של גברים בלבד תמיד יהיו נשים? כן.”, וכן: “יו”ר הוועדה: שמעת ד”ר XXX? את כל ההתנהגות המינית יהיה אפשר לנטרל במקום שאין בו נשים. ד”ר XXX: אני לא מכיר. לא יודע. אבל חוץ מהתנהגות מינית יש גם התנהגות אגרסיבית שהוא יכול גם להשתין לאנשים במיטה.”, וכן: “יו”ר הוועדה: נכון שסוג האנשים שנמצאים במשפטית הם אלימים? ד”ר XXX: אי אפשר להגיד שהוא לא אלים. הוא גם אלים, טורק דלתות, שנטפלים אליו הוא תוקף. אלים לגמרי.”
עוד נלמד מהשיחה, כי הניסיונות להעביר את המערער לבית חולים אחר כשלו ולא צלחו, וכי כעת ונוכח מצבו של המערער אין מקום לפנות בבקשה נוספת להעברתו. להלן הדברים כפי שנרשמו בפרוטוקול הדיון, כדלקמן: “יו”ר הוועדה”: הניסיונות שלך להעביר אותו לא צלחו? ד”ר XXX: לא צלחו.”, וכן: “יו”ר הוועדה: אז בשלב הזה אתה לא פונה ל- XXX? ד”ר XXX: בינתיים אני לא אוכל לעמוד מאחורי הבקשה.”
מהמסמכים שהוגשו לפניי למדתי, כי בעניינו של המערער התקיים קונסיליום שכלל 15 אנשי מקצוע, זאת בכדי לנסות ולמצוא פתרון בעניינו של המערער ובשאלה כיצד יש לפעול לצורך הגנתו ולצורך הגנתם של אחרים. במהלך הקונסיליום נדונו שאלות הקשורות למצבו הנפשי והגופני של המערער והתאמת הטיפול עבורו. כך למשל הועלתה האפשרות להחזיר טיפול ב-XXX, וכן נשקלה אפשרות של ECT. הועלתה האפשרות להתאמת טיפול תרופתי, טיפול התנהגותי וכיו”ב. להלן ציטוט של מה שנרשם בסיכום הדיון הקשור לעניין העברת המערער לבית חולים אחר, כדלקמן: “בדיון סוכם שעניין התקיפות הוא התוצאה של התנהגותו המתגרה ולכן עלול להיות מותקף בכל מחלקה שהיה עד כה והעברתו לא תפתור את הבעיה. מסקירת האירועים החריגים במחלקות אחרות עולה כי גם במחלקות אחרות היה תוקפני עם התנהגות מינית לא מרוסנת”. עוד אציין, כי באותו קונסוליום סוכם על בניית סביבה מבוקרת יותר ומופחתת גירוים במחלקה, תוך שימוש במשאבי המחלקה ומשאבים נוספים שיוקצו ע”י הנהלת המרכז, ליווי פרטני ע”י XXX בדגש על התערבות התנהגותית, כולל שילוב עם בני המשפחה וצוותים מכלל החטיבה, המשך ניסיונות לאיזון תרופתי, וכן השלמת בירור אורגני (MRI).
סוף דבר לעניין הערעור העוסק בעניין העברתו של המערער לבית חולים אחר, דינו להידחות. המערער הועבר למחלקה לביטחון מרבי בבית החולים לפני שמונה חודשים באישור הפסיכיאטר המחוזי, וההעברה דאז הייתה מוצדקת. די בכך כדי לדחות הערעור בנושא זה. יודגש כי זו החלטת הוועדה הפסיכיאטרית הדורשת ביקורת שיפוטית ולא מצבו הנוכחי כיום. באשר למצבו הנוכחי, לא נוכחתי כי הוגשה בקשה לפסיכיאטר המחוזי מצד המערער ומכאן שעניין זה לא מוצה ואין ביכולתי להתערב טרם ינוהל ויבוצע ההליך בסדרו הנכון ועל פי דרישות הדין.
כאן המקום להוסיף ולציין, כי סוכם על בניית סביבה מבוקרת יותר ומופחתת גירוים במחלקה תוך שימוש במשאבי המחלקה ומשאבים נוספים שיוקצו לו, ליווי פרטני, התערבות התנהגותית, שילוב עם בני המשפחה וצוותים מכלל החטיבה, המשך ניסיונות לאיזון תרופתי וכיו”ב. בהודעה שהוגשה ע”י ב”כ המשיבים ביום 10.01.2024 דווח כי צומצמה שהייתו של המערער בסביבת מטופלים אחרים במיוחד בשעות הצטופפות, אז הוא נמצא במקומות מבודדים יותר או בחצר עם המטפל האישי שלו והכל בכפוף לצרכי חלקה, מצבו, התנהגותו ורמת מסוכנותו באותה העת. עוד דווח כי מתבצע למערער ליווי פרטני עם אח אחראי באופן רציף, כי מתקיים קשר רציף עם בני משפחתו, התמקדות בטיפול התנהגותי תוך ביצוע שיחות מכילות ויציאה לחצר והפעלות במשחקי ספורט, שיחות בנושאי דת והלכה (בהתאם לתפיסת עולמו של המערער ובני משפחתו הדתיים), יציאה לבית קפה. התקיים תיאום ציפיות עם צוות המחלקה כדי לאפשר למערער לשהות במרחבים נטולי גירויים ככל שניתן, וכן נערך דיון קליני ונעשה שינוי תרופתי לצורך אופטימיזציה. ככל שלא תחול התקדמות במצבו תישקל העברתו למחלקה אחרת (מבין המחלקות לביטחון מירבי הקיימות בבית החולים).
באשר להחלטת הוועדה הפסיכיאטרית בנוגע להארכת אשפוזו של המערער, נימוקי החלטת הוועדה הפסיכיאטרית היו כדלקמן:
“הוועדה בדקה את המטופל במחלקה כשהוא מלווה בשלושה אנשי ביטחון. לדבריהם אתמול שהה בחדר בידוד.
המטופל לא שיתף פעולה, ישב עם ראש מורכן, לא ניתן היה לבדוק תכנים של חשיבה והוא הוחזר למחלקה.
מדובר במטופל ששוהה בבתי חולים שנים רבות, יש לו מרכיב של אי ריסון מיני ותוקפנות, התנהגות מושכת אש ומחלקות רגילות בבתי החולים אחרים לא מסוגלות להתמודד איתו. בנסיבות אלה הוא מועבר לבית חולים בביטחון מירבי. במחלקה זו שוהים חולים בעלי תוקפנות, הטענות שמעלה באת כוח המטופל לא נסתרות על ידי מנהל המחלקה, לדבריו המטופל עמיד לכל טיפול, המשפחה מסרבת לECT בעניינו הוקם צוות מיוחד שבחן את הטיפול האפשרי בו, בשלב זה לא נמצא לו מסגרת אחרת ולא טיפול אחר. הטענות בנושא הפגיעה במטופל ותנאי האשפוז שלו נדונו בהרחבה בוועדה מיום 23.11.2023 בדיון שעסק בערר על העברתו מבית החולים זה לאזור מגוריו, פרוטוקול הוועדה והחלטתה עבר לעיון מנהל בית החולים.
אין ספק כי המטופל מהווה סיכון מידי לעצמו ולאחרים, הוא נמצא שרוי במצב פסיכוטי חריף והוא זקוק להמשך אשפוז במסגרת כפויה. באשר למסגרת המתאימה לו, לא בסמכות הוועדה לקבועה מה המסגרת. אנו שוב מפנים את פרוטוקול הועדה זו לעיון וידיעת מנהל בית החולים.
עיינתי בקרדקס והמסמכים הרפואיים של המערער ומצאתי עדויות רבות המאששות את החלטת הוועדה הפסיכיאטרית ואת סבירותה. כך למשל נרשם ביום 23.11.2023 (יום מתן החלטת הוועדה הפסיכיאטרית בנוגע להעברת המערער), כדלקמן: “המטופל נכנס לאי שקט פסיכומוטורי ניכר, לא משתף פעולה, בלתי צפוי בהתנהגותו, דופק בדלתות החדרים בחוזקה רבה ע”מ לגרום נזק, התבקש להפסיק אך ממשיך במעשיו, ניסה לתקוף אנשי צוות כשנבלם, נראה הזייתי, לא משתף פעולה בשיחה, ממלמל לעצמו, חרדתי, לא מאורגן, פוטנציאל גבוה ומידי לתוקפנות פיזית, לאור מסוכנות מידית וממשית כלפי הזולת הוכנס לחדר בידוד בשעה 15:00 בהתנגדות רבה. ללא ביטוי של אובדנות יקבל תוספת טיפול תרופתי בזריקת XXX”. כך למשל נרשם ביום 03.12.2023 (יום מתן החלטת הוועדה הפסיכיאטרית בנוגע להארכת הוראת האשפוז), כדלקמן: “משעות הבוקר התנהגות לא מאורגנת ולא מרוסנת, מסתובב במחלקה ערום, יצא לחצר עם מטופלים מאונן מולם וגורר תגובות תוקפניות, לא משתף פעולה כלל, הלוצינטורי, מגיב באגרסיביות, מהווה סכנה ישירה לזולת ולעצמו באופן עקיף. הוכנס לבידוד ב-09:30, בהמשך ממשיך לא לשתף פעולה ולא מתקשר, חסר שיפוט, זקוק להמשך בידוד לשם הגנה עליו ועל סובבים”.
ואם לא די בכך, הרי משביקש בית החולים כי הדיון בעניינו של המערער בבית המשפט ייעשה באמצעות היוועדות חזותית (בקשה שנדחתה), נרשם כי המערער “עם התנהגות בלתי צפויה, דחפים תוקפניים ומיניים לא מרוסנים. לאור זאת לא ניתן להביא אותו לדיון בבית המשפט בצורה שלא תסכן את שלום הציבור אלא קשור לאלונקה / כיסא גלגלים”. אך ברור כי בקשה זו, שזו הפעם הראשונה (ובשלב זה היחידה) שקיבלתי מבית החולים בעניינם של מאות תיקים בהם אני דנה במסגרת ערעורים על וועדות פסיכיאטריות, יש בה לחזק את החשש למסוכנות גבוהה, ולבטח ברמה שאינה מאפשרת את שחרור המערער לקרב הציבור.
סוף דבר, דין הערעור, הן זה העוסק בהעברת המערער לבית חולים אחר והן זה העוסק בהארכת תוקף הוראת אשפוזו – להידחות.
24.אני מורה אפוא על דחיית הערעור. יש לקוות ולהאמין כי עם התכנית המיוחדת שנבנתה למערער, כמפורט בסעיף 19 לפסק דיני, ניתן יהיה לשקול בחיוב את בקשת המערער ו/או משפחתו.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיק.
ניתן היום, ח’ שבט תשפ”ד, 18 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.
