בפני
כב' השופט ערן שילה
המערערת:
פלונית ת"ז XXXXXXXXX
נגד
המשיב:
פלוני ת"ז XXXXXXXXX
פסק דין
המדובר בערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל (כבוד הרשמת לורן אקוקה) מיום 3.1.21 (ולהלן ההחלטה).
לאחר העיון בהודעת הערעור, בכתב התשובה ובמכלול החומר שבתיק ובתיקים הקשורים, ועל מנת שלא להכביר טרחה והוצאות ניתן פסק דין זה על יסוד החומר הכתוב (ראו גם תקנה 138(א)(2)+(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018; ראו לדוגמה רמ"ש (מחוזי חיפה) 40790-01-21 פלוני נ' אלמונית (24.1.21); רמ"ש (מחוזי חיפה) 18892-12-20 פלונית נ' אלמוני (5.1.21)).
ביום 11.7.06 ניתן פסק דין (בתיק משמורת) בו חויב המשיב בהוצאות בסך 20,000 ש"ח. ביום 10.3.08 ניתן פסק דין (במסגרת ערעור שנדון בבית המשפט המחוזי בירושלים) בגדרו חויב המשיב בהוצאות בסך 15,000 ש"ח. אין חולק כי המשיב לא שילם את ההוצאות שנפסקו לחובתו.
ביום 8.2.11 הגיעו הצדדים להסכם גירושין כולל ובין היתר נקבע בו – ביחס לסוגיות הכלכליות – כי "התביעה הנזיקית תימחק ללא צו להוצאות. בית המשפט לענייני משפחה ימשיך לדון בתביעה הרכושית של האישה ופרט לנושא זה אין מחלוקות נוספות בין הצדדים". לטענת הנתבע, הסכם זה כלל גם ויתור על תשלום ההוצאות שנפסקו.
בשנת 2015 שנים רבות לאחר שהושת החיוב בהוצאות פתחה המערערת תיקי הוצאה לפועל לגבייתם. המשיב הגיש בקשות בטענת פרעתי הנסמכת על ההסכם משנת 2011 (ראו פסקה 5 להחלטה), מפסקה 25 להחלטה משתמע כי המערערת לא הגישה תגובות, בעוד שמפסקה 15 להודעת הערעור עולה כי אכן הוגשו תגובות, ואולם מכל מקום לא ניתנה החלטה בבקשות "ומאז שקטו ההליכים וטענות הצדדים בתיק" (כלשון כבוד הרשמת שם).
בשנת 2018 חתמו הצדדים על הסכם בגדרו נקבע כי המשיב ישלם למערערת 1,405,000 ש"ח תמורת חלקה בדירה ולסילוק כל חובותיו "קיימים ועתידיים, לרבות שכר טרחה ושכר טרחת כונס נכסים, הוצאות ומזונות קיימים ועתידיים". נקבע, כי במועד החתימה ישולם סכום של 140,000 ש"ח "שייזקף על חשבון חובתיו של צד ב' [המשיב – ע"ש] בתיקי ההוצאה לפועל ולא יוחזר בשום מקרה". התשלום הראשון אכן שולם, ואולם יתרת הסכום מעולם לא שולמה.
המערערת זקפה את התשלום הראשון לטובת תיקי ההוצאה לפועל משנת 2015. המשיב התנגד לכך, טען כי תיקים אלה היו צריכים להיסגר בעקבות ההסכם משנת 2011 ויש לזקוף את מלוא הסכום לטובת תיק המזונות.
כבוד הרשמת קיבלה את עמדת המשיב, והחלטתה כוללת למעשה שתי קביעות. ראשית, נקבע כי בהתאם לסעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 המשיב היה זכאי לקבוע לטובת איזה חוב ייזקף התשלום; שנית, נקבע, ולמעשה מדובר במעין הכרעה בטענות הפרעתי שהוגשו לפני שנים רבות, כי ההסכם משנת 2011 אכן כלל ויתור של המערערת על ההוצאות שנפסקו לטובתה בפסקי הדין משנת 2006 ו-2008.
לאחר העיון בטענות שני הצדדים, סבורני כי אין מקום להתערב בשתי קביעותיה של כבוד הרשמת, ובפרט בקביעה המשמעותית יותר – בדבר פרשנות ההסכם משנת 2011 – שכן משמעות הקביעה הראשונה היא זכותו של המשיב לייחס את התשלום לחוב המזונות, אך אין היא גורעת כשלעצמה מקיומם של שני החובות הנוספים.
אכן בחינת הטענות, והמסמכים הכתובים, יכולה לתמוך גם בטענת המערערת. לשונו של ההסכם משנת 2011 סובלת בנקל גם את הפרשנות לפיה הקביעה כי "אין מחלוקות נוספות בין הצדדים" לא חלה על תיקים שכבר נסגרו וחיובים שכבר נפסקו. מנגד, יכולה לעלות השאלה מדוע – אם אכן כך פני הדברים – חלפו עוד מספר שנים עד שהמערערת אכן פתחה תיקים לגביית ההוצאות. ואולם, התיק לא הוכרע רק על יסוד ניתוח אינדיקציות פרשניות העולות מהמסמכים השונים (לרבות ההסכם משנת 2018), אלא גם על התרשמות כבוד הרשמת מעדויות הצדדים בפניה. המערערת העידה בפני כבוד הרשמת בכל הנוגע לכוונת הצדדים בהסכם משנת 2011 ואולם כבוד הרשמת לא קיבלה את עדותה. כבוד הרשמת סברה, שיש לתת משקל לעדותה של התובעת, כי בעת חתימת ההסכם משנת 2011 סברה שמטרת ההסכם היא "יישור קו" (עמוד 12 שורה 5 לפרוטוקול), וקיוותה שאחרי חתימת ההסכם "יסתיימו העניינים עם החייב" (עמוד 12 שורות 31-29 לפרוטוקול). יוזכר, כי באותה העת – ולמעשה גם מספר שנים לאחר מכן – לא נפתחו תיקי הוצאה לפועל לגביית חיובי ההוצאות ומבחינה מסוימת היו חיוביים אלה "תלויים באוויר" (המערערת טענה, כי למעשה כלל לא היתה מודעת לקיומם עד שפנתה לייעוץ משפטי בשנת 2015 והבינה למפרע את מכלול ההחלטות שניתנו כמעט עשור קודם לכן).
קביעותיה של כבוד הרשמת מבוססות הן על ניתוח המסמכים, והן על ההתרשמות הישירה מהעדויות. כאשר המערערת העידה מפורשות, כי "מבחינתי לא עשינו סדר ב-2011" וכי לא הסכימה לוותר על "הזכויות של ההוצאות שהגיעו לו" אך כבוד הרשמת סברה שיש לקבוע אחרת. אינני סבור שיש מקום שערכאת הערעור – שלא מתרשמת ישירות מהצדדים ועדויותיהם – תתערב אפוא בממצאיה של כבוד הרשמת ביחס למשמעות ההסכם משנת 2011. כידוע:
"לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת המימצאים העובדתיים. התערבות במימצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם…" (ע"א 3601/96 ע' בראשי ואח' נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998)).
אודה, כי שבתי ועיינתי בטענות המערערת לגופן, וגם אם הן אכן יכולות לתמוך במידת מה בגרסתה, אין הן בבחינת ראיה מכריעה שיכולה ללמד על פגם היורד לשורש הכרעתה של כבוד הרשמת. כך לדוגמה טוענת המערערת, כי העובדה שהמערער הסכים לשלם בשנת 2018 כ-750,000 ש"ח מעבר לשווי זכויות התובעת בדירה לצורך סילוק כל חובותיו כלפיה מלמדת שהיה מובן לצדדים כי גם את החוב בתיקי ההוצאה לפועל משנת 2015 יש לסלק. ברם, וגם אם הטענה יכולה לשבות את הלב במבט ראשון, עדיין סך כל החובות בארבעת תיקי ההוצאה לפועל הגיע לכ-480,000 ש"ח בלבד (כאשר החוב העיקרי הוא בתיק המזונות עליו אין חולק), וממילא סכום של מאות אלפי שקלים נועד לחובות שלא נכללו בתיקי ההוצאה לפועל ואין בהסכמה לשלם סכום זה משום ראיה להכרה בחובות בתיקי ההוצאה לפועל משנת 2015 דווקא. עוד יוזכר, כי באותה העת היתה תלויה ועומדת תביעה לדמי שימוש ראויים בסך כ-189,000 ש"ח, וכן כי יתכן שהסכום אכן שיקף את קניית סיכונים גם ביחס לתיקי ההוצאה לפועל משנת 2015 בהן היו תלויות ועומדות בקשות בטענות פרעתי (העובדה שבסעיף 28 להודעת הערעור ישנה התייחסות לארבעה תיקי הוצאה לפועל שהיו פתוחים בשנת 2018 גם מקהה את עוקצה של הטענה המתבססת על העובדה שההסכם נוקט תיקי הוצאה לפועל בלשון רבים והדבר מהווה ראיה שהמשיב מודה בחובותיו בתיקים משנת 2015).
סוף דבר, מדובר בחיובי הוצאות שהושתו על המשיב בשנים 2006 ו-2008. המשיב לא שילם את סכומי ההוצאות, לא נפתחו תיקי הוצאה לפועל ובשנת 2011 הגיעו הצדדים להסכם המתייחס להעדר טענות נוספות. תיקי ההוצאה לפועל נפתחו לראשונה בשנת 2015 – כמעט עשור אחרי שהושת החיוב בהוצאות – וכבוד הרשמת סברה, הן על יסוד המסמכים והן על יסוד ההתרשמות הישירה, כי הדבר נעשה בניגוד להסכמות משנת 2011. בהתחשב במכלול הנסיבות, לרבות לוח הזמנים המתואר לעיל, בניתוח האינדיקציות הפרשניות, ובפסיקה המנחה בכל הנוגע להתערבות ערכאת הערעור בהחלטות המבוססות על ממצאים שנקבעו לאחר התרשמות ישירה מהצדדים, אינני סבור שיש מקום להיעתר לערעור. בהתחשב במכלול הנסיבות, לרבות ההיקף המצומצם של ההתדיינות, לא ייעשה צו להוצאות.
ניתן היום, ח' ניסן תשפ"א, 21 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.
