בפני
כב' השופט ערן שילה
המערערת:
פלונית ת"ז XXXXXXXXX
נגד
המשיב:
פלוני ת"ז XXXXXXXXX
פסק דין
המדובר בערעור על החלטות רשם ההוצאה לפועל (כבוד הרשם נתנאל נאמן) מיום 13.3.23.
ביום 1.12.15 נתן בית הדין הרבני תוקף של פסק דין להסכם גירושין בין הצדדים. בסעיף ה' להסכם נאמר, "האב ישלם למזונות ששת ילדיו סך 3,500 ש"ח מדי חודש עד הגיעם לגיל 18". המערערת פתחה תיק הוצאה לפועל לגביית המזונות. כיום שניים מילדי הצדדים בגירים.
ביום 19.2.23 הגישה המערערת בקשות להגדלות חוב. הבקשות התבססו על הנחה לפיה סכום המזונות המלא (3,500 ש"ח) אינו פוחת עם הגעת חלק מהקטינים לגיל 18 והמערער חייב לשלמו במלואו עד להגעת אחרון הקטינים לגיל 18. בהחלטות נשוא הערעור קבע כבוד הרשם, כי יש לחלק את הסכום המלא בין ששת הקטינים בחלקים שווים (כך שחיובו החודשי של המערער עומד כיום על 2,333 ש"ח), והורה למשיבה להגיש בקשות חדשות המתבססות על תחשיב זה.
כלפי קביעה פרשנית זו הוגש הערעור שלפנינו, בו נטען כי כבוד הרשם לא היה מוסמך לפרש את פסק דינו של בית הדין הרבני, כי הפרשנות שנתן לו שגויה וכן כי המשיב עצמו המשיך לשלם את הסכום המלא גם לאחר הגעת שני קטינים לגיל 18. נטען, כי "הותרת המזונות כפי פסיקת כבוד הרשם תותיר את המערערת בקושי כלכלי רב" ובפרט בשים לב לכך שמלכתחילה "נקבעו דמי מזונות כ"כ נמוכים בין היתר משום שהם גלובאלים לכל השנים עבור כל הילדים וכאשר לא נקבע חיוב מזונות לאחר גיל 18 לילדים הגדולים יותר".
לאחר העיון בכתב הערעור, בתגובת המשיב ובמכלול החומר המצוי בתיק, ועל יסוד הסמכות הקבועה בתקנה 48 לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א – 20202 יחד עם תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 (ראו גם החלטה מיום 1.5.23) ובשים לב גם לכך שההחלטה בערכאה הראשונה ניתנה ללא דיון, סבורני כי ניתן להכריע בערעור על יסוד החומר הכתוב ובהמשך לכך להורות על דחיית הערעור לגופו.
כידוע, "מטרת הליכי ההוצאה לפועל היא אכיפת החיובים הטמונים בפסק הדין. ההוצאה לפועל אינה ערכאת ערעור. חובת ההוצאה לפועל לאכוף פסק-דין בין שהוא נכון ומדויק ובין שהוא שגוי. אכיפת החיוב מחייבת את הבנת מהותו ומשמעותו. השלב הראשון באכיפת החיוב הינו שלב ההבנה והפרשנות. כל הפעלה של פסק-דין גוררת אחריה את פרשנותו" (רע"א 6856/93 חוטר נ' מוקד, פ"ד מח(5) 785, 789; ההדגשה הוספה – ע"ש). ובמקום אחר: "נכון הדבר כי תפקידו של רשם ההוצל"פ מצומצם ועליו להוציא לפועל את האמור בפסקי דין, בלא להחסיר או להוסיף לפסק הדין. ברם, כבר נאמר פעמים רבות, כי על אף סמכותו המוגבלת והמצומצמת של רשם ההוצאה לפועל באכיפת פסקי דין, ברור כי לצורך מימושו של פסק דין מחויב רשם ההוצאה לפועל, בהליך פרשני של פסק הדין ברמה כלשהי" (רע"א (מחוזי תל אביב) 27209-11-09 עיזבון המנוח אלדר ז"ל נ' דיין אחזקות תיירות בע"מ (12.10.10); ההדגשה הוספה – ע"ש).
כאשר בעל דין – ובענייננו המערערת – פונה ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה לבצע פסק דין מסוים, הוא עצמו מבצע, במקרים רבים, הליך פרשני. בענייננו: בבקשות המערערת להגדלת חוב מובלעת פרשנותה לסעיף ה' להסכם הגירושין בדבר החובה לשלם את מלוא הסכום עד הגעת אחרון הקטינים לגיל 18. מדובר בטענה פרשנית, ההסכם הרי אינו מורה "האב ישלם… סך 3,500 ש"ח מדי חודש עד הגיע אחרון הילדים לגיל 18" (כפי שנאמר מפורשות בסעיף ז' להסכם לגבי מגורי המערערת והילדים בדירת הצדדים). ממילא על רשם ההוצאה לפועל לקבל או לדחות את פרשנותה.
לגופם של דברים אינני סבור שניתן לומר שפרשנות רשם ההוצאה לפועל שגויה או שיש עילה לקבל את הערעור בעניינה. הסכם הגירושין מורה "האב ישלם למזונות ששת ילדיו סך 3,500 ש"ח מדי חודש עד הגיעם לגיל 18" (ההדגשה הוספה – ע"ש). אם הכוונה היתה שמלוא הסכום ישולם עד הגעת אחרון הקטינים לגיל 18 עולה השאלה מדוע הדבר לא נאמר מפורשות כפי שנאמר ביחס להמשך המגורים בדירה ("האישה והילדים ישארו בדירת הצדדים עד הגיע אחרון הילדים לגיל 18")? בנוסף הביטוי "עד הגיעם לגיל 18" בלשון רבים יכול ללמד שאין מדובר בהגעתו של צעיר הקטינים לגיל 18 (אז היה מקום לומר עד הגעתו לגיל 18 לשון יחיד) ולהורות כי יש משמעות להגעתו של כל אחד מהקטינים לגיל 18 (ומכאן לשון הרבים שננקטה). גם האמירה "האב ישלם למזונות ששת ילדיו סך 3,500 ש"ח מדי חודש" יכולה לתמוך בכך שהסכום האמור מיועד למזונות שישה ילדים (ולמעשה לשיטת המערערת המילה "ששת" מיותרת והסכום הנזכר ישולם עם חלוף הזמן גם ל-"חמשת ילדיו", ל-"ארבעת ילדיו" וכן הלאה).
המערערת טוענת, כי "נקבעו דמי מזונות כ"כ נמוכים בין היתר משום שהם גלובאלים לכל השנים עבור כל הילדים…". אפילו אם לצורך הדיון נניח, כי גובה המזונות יכול להוות אינדיקציה פרשנית – ומטבע הדברים מלוא התמונה בכל הנוגע ליכולות הכלכליות ולצרכי הקטינים, ובפרט היכולות הכלכליות והצרכים בעת מתן פסק הדין, אינה מונחת בפני רשם ההוצאה לפועל או בפני בית משפט זה – יש לזכור כי מהסכם הגירושין עולה שהמשיב מקבל קצבת נכות, שהוא מאפשר למערערת להמשיך לגור בדירה עד הגעת אחרון הקטינים לגיל 18 תוך שהוא נושא במחצית המשכנתא ומכל מקום אין מדובר בחיוב "גלובאלי" במובן זה שמעבר לתשלום האמור ההסכם מחייב את המשיב לשאת "במחצית ההוצאות הרפואיות החריגות… וכן במחצית הוצאות החינוך". מכל מקום, לשיטת המשיב גובה המזונות תומך דווקא בפרשנות שנתן רשם ההוצאה לפועל לפסק הדין, שכן הוא "שוכר דירה ולו הוצאות מחיה. קצבת המשיב אינה מספיקה לו לקיום חיים מינימליים וגם לשלם משכנתא עבור הדירה ממנה מקבלת המערערת דמי שכירות מלאים… לא יתכן כי המשיב במצבו הנוכחי התחייב לשלם דמי מזונות בסכום שערכם כיום הוא כ-4,000 ש"ח לחודש ועוד… כשקצבת הנכות ללא תלויים עמדה במועד החתימה על ההסכם על סך של 2,400 ש"ח לחודש". לשיטת המשיב, אחיו מסייע בידו באופן קבוע בתשלום המזונות ואסמכתאות להעברות הכספים מאחיו צורפו לתגובתו לערעור.
לצד האינדיקציות הפרשניות שנסקרו מעלה ויכולות לתמוך דווקא בפרשנות שנקט כבוד הרשם, יש לזכור כי הפסיקה גם קובעת ברירת מחדל פרשנית, לפיה אלא אם כן קיימת קביעה אחרת, ברירת המחדל היא שסכום מזונות שנפסק עבור מספר קטינים מתחלק ביניהם בחלקים שווים וממילא פוחת עם הגעת כל אחד מהם לגיל 18: "הסכום שנפסק עבור שלשת המשיבים בבית משפט קמא מיועד, בהעדר קביעה אחרת לשלשת המשיבים בחלקים שווים, היינו משתמה החובה כלפי אחד מהם פוחת גם שליש מסכום המזונות" (ע"א 219/83 טייב נ' טייב (24.9.84)). ובהמשך לכך נקבע: "הכלל הוא, שכאשר נפסקים מזונות לכמה זכאים (ילדים או אישה וילדים), יש לראות אותם במישור של הוצאה לפועל, כאילו נפסקו לכל אחד מהזכאים במידה שווה" (ת"א (משפחה תל אביב) 15270-96 פלוני נ' אלמונים (6.5.96)). ובספרה של ורדה שוורץ: "ההלכה היא כי לכל ילד נפסק שיעור מזונות שווה לזה של אחיו כך שאם נפסק סכום אחד, יש לחלקו שווה בשווה בין כולם. עם בגרותו של אחד הילדים, יפסק החיוב במזונות בגינו או יופחת בתקופת שירותו הצבאי לשליש לפי חלקו בשיעור המזונות הכולל" (ורדה שוורץ, מזונות: הליכי גבייה בלשכת ההוצאה לפועל (תשע"ה) 63). ויודגש, בהתאם לפסיקה אכן ראוי לקבוע בהסכמים או בפסקי דין את סכום המזונות שנפסק עבור כל אחד מהזכאים בנפרד, ולמעשה אף ישנה הצדקה לפסיקת סכום דיפרנציאלי בין הזוכים – בין משום שלזוכים שונים צרכים שונים ובין בשים לב "לכלל ההוצאה השולית הפוחתת, כך שחלקו של הילד הצעיר יהיה גדול יותר, שכן הוא האחרון הנותר במשק הבית" (ראו תלה"מ (משפחה ירושלים) 38418-09-17 א.ב.ג נ' ל.ב.ג (17.2.19) המסתמך גם על ע"א 552/87 ורד נ' ורד, פ"ד מב(3) 599)) – ואולם השאלה הפרשנית נוגעת לאותם מקרים בהם לא נערכה אבחנה וביחס אליה נקבעה ברירת המחדל.
אשר לטענה לפיה "הותרת המזונות כפי פסיקת כבוד הרשם תותיר את המערערת בקושי כלכלי רב", אפילו הייתי מקבלה לגופה, ברי שהיא אינה יכולה להיות שיקול פרשני של כבוד הרשם בעת בחינת הפרשנות הראויה למסמך משנת 2015 ומכל מקום – כפי שהובא מעלה – אפילו אם היה כבוד הרשם סבור שהפרשנות הנכונה של פסק הדין "תותיר את המערערת בקושי כלכלי רב" הרי שכבר נקבע כי "ההוצאה לפועל אינה ערכאת ערעור. חובת ההוצאה לפועל לאכוף פסק-דין בין שהוא נכון ומדויק ובין שהוא שגוי". כל זאת, אפילו נתעלם מטענת המשיב לפיה דווקא מצבו הוא הקשה יותר. ועוד אציין, מעבר לצורך, כי לטענת המשיב המערערת מקבלת את קצבת התלויים המשולמת בגין נכותו (וזו מופחתת מסכום המזונות שהוא נדרש להעביר), וככל שכך פני הדברים הרי שגם בהינתן פרשנותו של כבוד הרשם, בפועל הנתבעת לא תקבל, לדוגמה, 1,166 ש"ח כשיהיו רק שני ילדים קטינים ו-583 ש"ח כשיהיה רק קטין אחד אלא סכומים גבוהים יותר במסגרת קצבת התלויים. אשר לטענה לפיה המשיב המשיך לשלם את מלוא הסכום גם לאחר הגעת שניים מהילדים לבגרות: ככלל התנהלות הצדדים בפועל אכן יכלה להוות אינדיקציה פרשנית להסכם ביניהם (ראו לדוגמה ע"א 4023/06 א-ת כל קשר בע"מ נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ (23.6.18); ע"א (מחוזי תל אביב) 7807-11-13 שטרסמיסטר נ' מגדל חברה לבטוח בע"מ 1.1.15)) ואולם בענייננו הסביר המשיב כי בנסיבות בהן חלק מסכום המזונות שולם באמצעות קצבת התלויים המועברת למערערת בגין נכותו וחלק שולם על ידי אחיו, לא בוצעה הפחתה בהיסח הדעת לתקופה מסוימת אשר לאחריה אכן הופחת התשלום, ומבלי לקבוע מסמרות אינני סבור כי בנסיבות יכולה טענת המערערת להטות את הכף הפרשנית לעבר קבלת הערעור.
ולבסוף אציין, כי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967 מסמיך את כבוד הרשם "לפנות בכתב לבית המשפט שנתנו כדי לקבל הבהרה". בהתאם לפסיקה, "על בעל דין הסבור שהחלטה צריכה הבהרה, לשכנע תחילה את ראש ההוצאה לפועל, שרק בידו לפנות לבית המשפט בבקשת הבהרה" (רע"א 103/03 פירו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (27.4.03)). אכן ככלל סבורני, כי כאשר בעל דין בוחר להביא מחלוקת פרשנית להכרעת רשם ההוצאה לפועל, הוא מגלה בכך שלשיטתו אין מדובר בסוגיה המחייבת פנייה לבית המשפט בבקשת הבהרה, ולא בנקל יוכל – לאחר שעמדתו הפרשנית נדחתה לגופה – לטעון כי מדובר בסוגיה שהרשם היה צריך לפנות בעניינה לבית המשפט. ואולם בענייננו יתכן שהדברים שונים, שכן כל שהגישה המערערת היא בקשה "טכנית" להגדלת חוב בתיק, אשר אמנם "הבליעה" פרשנות מסוימת להסכם הגירושין, אך לא כללה טיעון כלשהו בסוגיית הפרשנות וממילא גם לא ניתן להניח שהמערערת סברה שמדובר בהכרעה במחלוקת פרשנית שהיא ביקשה להביא להכרעת כבוד הרשם. למעשה בפני כבוד הרשם כלל לא התקיים דיון סדור בכל הנוגע לפרשנות הנכונה של סעיף ה' להסכם הגירושין, אם כי שני הצדדים טענו במסגרת הערעור לגופם של דברים והערעור לא הוגש בטענה של אי-מתן זכות טיעון וכדומה. בנסיבות אלה בית המשפט לא יביע עמדה לגבי האפשרות של פנייה לכבוד הרשם לפעול לפי הסמכות הקבועה בסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל וככל שתוגש בקשה כאמור יעשה כבוד הרשם כחוכמתו.
סוף דבר אין בידי להיעתר לערעור ואינני סבור שנפל פגם בהחלטת כבוד הרשם. בשים לב לכך שלא התקיים דיון והיקף ההתדיינות הכתובה היה מצומצם, תישא המערערת בהוצאות המשיב בסך 2,500 ש"ח בלבד.
עותק יועבר לצדדים והתיק ייסגר.
ניתן היום, ד' סיוון תשפ"ג, 24 מאי 2023, בהעדר הצדדים.
