פלוני, אלמונית, אלמוני,שלושתם – ע”י ב”כ עוה”ד א. אלויה, עיריית באר שבע,ע”י ב”כ עו”ד י. ראובינוף ואח’, פסק דין

לפני כבוד השופט משה תדמור-ברנשטיין

התובעים:

1. פלוני

2. אלמונית

3. אלמוני

שלושתם – ע”י ב”כ עוה”ד א. אלויה

נגד

הנתבעות:

1. עיריית באר שבע

ע”י ב”כ עו”ד י. ראובינוף ואח’

2. מדינת ישראל – משרד החינוך והתרבות

ע”י ב”כ עוה”ד ד. וייסגלס ואח’

3. נשי אמי”ת – רשת מוסדות חינוך בישראל, ע”ר 580024800

ע”י ב”כ עוה”ד שיראל סלע ואח’

פסק דין

א. עיקר המחלוקת

מושכלות ראשונים: “בלא הצגת השאלה: ‘האם סכנה זו רגילה היא או בלתי-רגילה לגבי הניזוק?’ אין המבחן עולה בקנה אחד עם כלל ה’צפיות’ המונח ביסוד האחריות לרשלנות” [כב’ השופט זוסמן (כתארו אז) בע”א 358/56 דגני נגד סולל בונה בע”מ פ”ד יא 871, 876 (1957)]. בענייננו מחלוקת שעיקרה בשאלה האם בנסיבות שהובילו לתאונה התממש סיכון שהוא בלתי סביר או בלתי רגיל לניזוק, שבגינו יש להטיל חובת זהירות קונקרטית על מי מהנתבעות.

לפניי תביעה למתן פיצויים בגין נזק גוף שנגרם לתובע 1, תלמיד כיתה י’, באותה עת – כבן 15, בתאונה שארעה במהלך יום הלימודים בחצר בית הספר. ממכלול הראיות והעדויות עולה כי ביום 29.12.2013 בשעה 11:00 בקירוב, שולחן פינג פונג שהפלטה שלו (משטח גדול שמחובר למסגרת שנתמכת ברגלי הברזל) עשויה בטון ושמשקלו כ-900 ק”ג (להלן: “השולחן” ו-“הפלטה” – בהתאמה), גולגל על ידי קבוצת תלמידים ממקומו ונחת על גבו, על גבי הפלטה. התובע שנקלע לחצר כדי לעבור לשיעור שאמור היה להתקיים בכיתה אחרת בבניין שכן, הצטרף לתלמידים על מנת לעזור להם בניסיונם להרים את כנף הפלטה מהרצפה על מנת לגלגל את השולחן בחזרה על רגליו. כנף הפלטה שהורמה נשמטה מידי הילדים (ככל הנראה בשל כובדו של השולחן) ונפלה על רגלו של התובע; מה שגרם לנזק גוף, כשלאחר נכות זמנית ארוכה שהתמשכה בגין כחמישה ניתוחים לתיקון המצב – נותרה לתובע נכות צמיתה (להלן: “התאונה”).

המחלוקת המרכזית בין התובעים לנתבעות בסוגית האחריות לקרות או לאי-מניעת התאונה, היא בשאלת טיבו של הסיכון שהתממש בנדון; היינו – האם הוא בבחינת סיכון צפוי והאם יש לסווגו כסיכון “שאינו רגיל” או “בלתי סביר” (לניזוק) שמקים חובת זהירות קונקרטית כהוראת הפסיקה. מחלוקת נוספת היא בשאלה – האם, בנסיבות, אשמו התורם של התובע 1 מהווה גורם זר מתערב המנתק קשר סיבתי אפשרי בין ההתרשלות הנטענת של מי מהנתבעות בגין גרימת או אי-מניעת התאונה וגרימת הנזק.

אקדים ואומר כי, כפי שיפורט בפסק דין זה, מצאתי כי, בנסיבות ענייננו, לצד אשם תורם משמעותי שיש לייחס לתובע, הנתבעות 1 ו-3 לא עמדו בנורמת הזהירות הקונקרטית שמחייבת אותן בנסיבות ענייננו, ובהפרת חובתן אפשרו או לא מנעו את התממשותו של סיכון שניתן היה לצפות, ושגם היתה עליהן חובה לצפותו כסיכון “בלתי סביר” לניזוק, התובע.

הצדדים: התובע 1 הוא התלמיד שנפגע בתאונה בתאונה שתוארה לעיל (להלן: “התובע”), והתובעים 2 ו-3 הם הוריו; הנתבעת 1 היא עיריית באר שבע, שלה הבעלות במתחם בית הספר בו התרחשה התאונה (להלן: “העירייה” ו-“מתחם בית הספר” או “חצר בית הספר” – בהתאמה) וחובת פיקוח על קיום רמת הבטיחות הנדרשת במתחם, כשלפי הנטען מטעם הנתבעת 3 השולחן בבעלותה ונמסר לרשת או לבית הספר ללא תמורה. הנתבעת 2 היא מדינת ישראל-משרד החינוך, שנתבעת כמי שאחראית על הנהלים וההנחיות הניתנות לבית הספר, לרבות בצורה של הוראות המקופלות בחוזרי המנכ”ל, ולפקח שימולאו (להלן “משרד החינוך” או “המדינה”). הנתבעת 3 היא רשת מוסדות החינוך והישיבות התיכוניות שהפעילה במתחם בו התרחשה בתאונה את בית הספר בו למד התובע, שבו חטיבת ביניים ובית ספר תיכון (להלן: “הרשת” או “בית הספר”).

בשל הפערים בין ממצאי וקביעות המומחים הרפואיים מטעם הצדדים בנוגע לנזק הגוף והנכות שנגרמו בתאונה, מונה בנדון מומחה בתחום האורתופדיה מטעם בית המשפט שנתן חוות דעת רפואית בעניינו של התובע, לפיה נכותו הרפואית המשוקללת בגין התאונה מסתכמת ל-23% (כולל בגין הצלקת), וגם העיד בחקירה לפניי. הצדדים הגישו בנדון תצהירים כעדות ראשית מטעמם, ונותני התצהירים נחקרו לפניי במהלך מספר דיונים.

ב. הנסיבות והממצאים

מעיון במכלול הראיות והעדויות בנדון, עולה כי אין מחלוקת שבעת התאונה והאירוע של ההתעסקות עם השולחן שהוביל אליה – לא נכחו בחצר בית הספר מורה תורן או כל אדם מעובדי בית הספר. כך שלגבי השתלשלות האירועים בחצר בית הספר במהלך הדקות שקדמו לתאונה ושהובילו להתרחשותה, ולגבי מה שאירע בעת התאונה – ניתן בענייננו ללמוד רק מעדות התובע ועדות עד ראייה נוסף שהובא מטעם התובע שמעיד שנכח בעת התאונה. שמו של העד הזה, שהיה אז תלמיד כיתה י’ באותו בית ספר, גם היה השם היחיד שנרשם תחת ‘פרטי עדים’ בדו”ח “אירועים חריגים” שמולא על ידי בית הספר שלושה ימים לאחר קרות התאונה (להלן: “התלמיד הנוסף” ו”דו”ח האירוע” – בהתאמה). בדו”ח האירוע נרשם כ’תיאור האירוע’: “תלמידים ניסו להרים את שולחן הפינג פונג התלמיד הנ”ל הגיע לעזרה והשולחן נשמט על הרגל” [נספח א’ לתצהיר התובע]; ואני מוצא שיש בו לשקף מה שנמסר לבית הספר בסמוך לאחר התאונה על ידי מי מהתלמידים שהשתתפו או חזו במה שמתברר בדיעבד כגלגול השולחן, בסבירות רבה – דווקא מעד הראייה מטעם התובע.

התובע בחר למסור בכתב התביעה (גם המתוקן) גרסה לקונית לתאונה. הנטען בכתב התביעה מייחס ל”מס’ תלמידים” ניסיון שנעשה “במסגרת פעילות בית ספרית, בשעת ההפסקה” להרים יחדיו את השולחן (שולחן פינג פונג; התובע טוען בכתב התביעה שרק בדיעבד למד שהוא עשוי בטון ושוקל כ-900 ק”ג) “שהיה מונח בשטח חצר בית הספר”. התובע טוען כי “התבקש לסייע בידם בהרמת השולחן ועשה כן. מיד עם הרמתו של השולחן ע”י כלל התלמידים הנ”ל לרבות התובע נאלצו לעזבו נוכח כובדו ו/או השולחן נשמט מידיהם בשל כובדו מטה, ועקב כך פגע ברגלו הימנית של התובע (להלן: התאונה)”.

רק בתצהירי התובע והתלמיד הנוסף שמהווים עדות ראשית הנמסרת מטעם התובע, נטענה לראשונה גרסה מלאה יותר, שבה משובצים נסיבות רבות שכלל לא נטענו בכתב התביעה, כמפורט להלן. בתצהיר התובע מועלית גרסה לפיה ההפסקה של השעה 11:00 בה התרחש האירוע, היא “ההפסקה הגדולה”, שנמשכה למיטב זיכרון התובע כרבע שעה [סעיף 6 לתצהיר התובע]. התלמיד הנוסף מחדד ומבהיר בתצהירו שהאירוע אירע: “סמוך לאחר ההפסקה הגדולה” (ההדגשה בקו – הוספה) [סעיף 5 לתצהירו]. התובע גורס בתצהירו שנכנס לחצר “במהלך ההפסקה”, ומיד בהיכנסו נחלץ לעזרת “התלמידים שעמדו סמוך לשולחן וניסו להרימו”, כי התבקש על ידם “לסייע בידם בהרמת השולחן”. וכאן מוסף החידוש המשמעותי: לגרסת התובע, בעת שהוא פנה לאחוז בשולחן בשתי ידיו “היה כאמור השולחן כבר אחוז על ידם והם ניסו להרימו, ומטעם זה אף אני נחלצתי לעזרתם”. ואם תמהנו למקרא כתב התביעה מדוע בכלל צריך או נכון היה להרים באותו בוקר את השולחן הכבד, הרי שלגרסת התובע, לא הובהר לו על ידי מבקשי העזרה מדוע נדרשה הרמת השולחן, והוא פעל בלי לשאול שאלות: “נתבקשתי על ידם לסייע להם בהרמתו ונעתרתי” [סעיפים 7 ו-8 לתצהיר התובע]; התלמיד הנוסף גורס ש”הרמת השולחן לא נעשתה לצורך מסוים. מישהו מהילדים שהרימו את השולחן העלה רעיון שנזיז את השולחן והדבר נעשה ללא תכלית כלשהי” [סעיף 11 לתצהירו].

ודוק; רק בתצהירים שהוגשו בנדון מטעם התובע מובהר לראשונה כי כשהתובע הגיע לחצר היה השולחן כבר הפוך על גבו, כך שהפלטה של השולחן שכבה על הרצפה, ורגליו נישאו כלפי מעלה, “והתלמידים ניסו לאחוז בו ולהרימו מהפלטה” [סעיף 5 לתצהיר התובע; ראה גם בסעיף 6 לתצהיר התלמיד הנוסף]. דגש מיוחד ניתן בעדויות הראשיות שניתנו מטעם התובע למשך הקצר הנטען של מעורבות התובע בהרמת השולחן טרם התרחשות התאונה עצמה: “הענין אירע כהרף עין. לא נתקבלה החלטה מושכלת לעזוב את השולחן, והפגיעה הקשה ברגלי הימנית נגרמה גם בשל כך שמאחר שהשולחן נעזב ע”י כל אחד מהתלמידים בעיתוי מעט שונה, זז השולחן לכיווני ונפל על רגלי הימנית בטרם היה ביכולתי לחלץ לאחור את רגלי” [סעיף 11 לתצהיר התובע; ראה גם בסעיף 8 לתצהיר התלמיד הנוסף].

התובע גם מוצא להסביר בתצהירו לראשונה כי כאשר דיבר בכתב התביעה על “מס’ תלמידים”, אף שאיננו זוכר את מספרם, מדובר ביותר מחמישה, וחלקם שלא מוכרים לו “ככל הנראה לא נימנו על תלמידי בית הספר” [בסעיף 12 לתצהירו]; התלמיד הנוסף לעומתו מצהיר: ” למיטב זכרוני בהרמת השולחן השתתפו כעשרה ילדים לערך” שזהותם איננה זכורה לו [גם מאשר בעמ’ 142 בפרוטוקול הדיון (להלן: “הפרו'”)], ובאופן זהיר יותר מהתובע מצהיר: “יתכן שחלקם גם לא למדו בביה”ס, אינני יודע” [סעיף 12 לתצהירו; “אולי אולי” – בעדותו לפניי בעמ’ 142 לפרו’].

מתצהיר התלמיד הנוסף עולה כי תחילתה של ההתעסקות של התלמידים עם השולחן, הכוללת, מן הסתם, העלאת הרעיון, התכנסות והתגייסות לצד השולחן – קודמת לפחות במספר דקות לאירוע התאונה עצמו, באשר: “השולחן עמד על רגליו. נסינו להרימו אך עקב משקלו הוא התהפך כך שהפלטה שלו היתה על הקרקע ורגליו כלפי מעלה” [סעיף 6 לתצהירו]. לגרסת התובע בתצהירו המקום בו שכב השולחן על הפלטה שלו בעת שסייע להרימו היה מרוחק כ-10 מטרים לערך מהמקום בו עמד קודם לכן [סעיף 15 לתצהירו]. כאמור, גם התובע וגם העד הנוסף גורסים שאינם יודעים לומר מדוע ביקשו “התלמידים” להזיז את השולחן; התובע – כי לגרסתו לא היה במקום בתחילת האירוע ולא נאמר לו דבר לענין התכלית, והתלמיד הנוסף מבהיר מפורש שהזזת השולחן היה פרויקט שמישהו הגה והציע “ללא תכלית כלשהי” [סעיף 11 לתצהירו].

לאחר עיון במכלול הראיות והעדויות, להלן ממצאי.

אני מוצא שהתובע, יליד 9.8.1998, נפגע בתאונה ביום 29.12.2013 (בהיותו תלמיד כיתה י’, כבן 15 וארבעה חודשים), במהלך שעות הפעילות בבית הספר (בסביבות השעה 11:00) מעט לאחר סיום ‘הפסקת מעבר’ של תלמידים בין השיעורים, שבפועל, בשגרה, נמשכת מספר דקות. אמנם בתצהירו גורס התובע כי התאונה ארעה ב”הפסקה הגדולה” [בסעיפים 6, 7 ו־17], אך עיון בעדויות, מלמד שבעצם מדובר בהפסקה אחרת, הפסקה שנחזית להיות קצרה יחסית, ומיועדת לאפשר מעבר תלמידים בין כיתות שונות ואף בין בניינים שונים [ר’ תיקון התובע עצמו לגרסת “ההפסקה הגדולה” בעדות לפניי – בעמ’ 79, 86 ו-90 לפרו’]. התלמיד הנוסף הבהיר בחקירתו, מה שציין בתצהירו, כי בעצם קרות האירוע היתה אף מעט לאחר סיום אותה הפסקת מעבר [עמ’ 141 לפרו’; סעיף 5 לתצהירו].

מכל מקום, אני מוצא כי התאונה ארעה בשעה 11:00 בקירוב, ו”ההפסקה הגדולה” מסתיימת כשעה קודם לכן. לעניין המחלוקת שניכרת בחקירות העדים לגבי קיומה או אי-קיומה של “הפסקה” בשעה 11:00 בבית הספר הנדון, אבהיר שלטעמי הינה סמנטית בלבד; זאת, באשר אני מוצא כי ללא קשר למספר הצלצולים שנשמעו באותם ימים בחצרות של בית הספר (מתחם שבו מתנהלים גם בית ספר תיכון וגם חטיבת ביניים), בפועל היתה הפוגה בשעה 11:00, שהיא – הפסקה, כפי שגם עולה מהתיעוד שבדו”ח האירוע שמולא בבית הספר שמציין תחת ‘מסגרת פעילות’ – “הפסקה”.

אפנה לכך שהובהר בעדויות שתלמיד בבית הספר (והתובע היה בכיתה י’ – בחטיבה עליונה) נדרש לעיתים לעבור בין כיתות לצורך השתתפות ‘בשיעור הבא’, ומדי פעם גם לעבור בין בניינים שונים [עמ’ 79-80 לפרו’]. גם אם בפועל נשמע צלצול בשעה 11:00 שמסמן סיום השעה השלישית ומעבר לשעה הרביעית, והוא צלצול בודד ואין בלתו, הרי סביר שנדרשת לאותו תלמיד שהות לבצע מעבר בין השיעורים. בנסיבות כאלה, בעולם המעשה, נכון להניח שהמורים ‘מכבדים’ בפועל את השלכות עצם העובדה שהמעברים של תלמידים שונים לכיתות שונות בבניינים סמוכים דורשים את הזמן שלהם, וראוי להמתין זמן סביר להשלמת מכסת התלמידים בכיתה, שהות שאני מוצא שנחזית לתלמיד כמו התובע והתלמיד הנוסף כ’הפסקה’; היא “ההפסקה של השעה 11:00”. לצד האמור, אעיר, שמכל מקום, התלמיד הנוסף מאשר בתצהירו ובעדותו לפניי, שאכן האירוע של התאונה עצמה התרחש לאחר סיום ההפסקה, וניכר מעדותו לפניי שהוא מבסס זאת על התחושה שהוא היה כבר במצב של איחור לאותה שהות שמקובל היה לאפשר למעבר בין הכיתות [עמ’ 144 לפרו’].

על בסיס הראיות והעדויות, אני מוצא שבמהלך הפסקת המעבר של השעה 11:00, קבוצת תלמידים מכיתות שונות בבית הספר (לפחות עשרה תלמידים, שאחד מהם הוא התלמיד הנוסף), התקבצה סביב השולחן לביצוע פרויקט שיזם מי מחבריה – להזיז את השולחן. השולחן הזה כבד מאוד; כל הילדים שהחלו את הפרויקט של הזזת השולחן ידעו זאת, לכל המאוחר – ברגע שנקראו לקחת חלק בפרויקט. פרויקט, שבהיעדר תכלית מוגדרת, נחזה שעיקרו באתגר להפתיע בהזזת השולחן הכבד ממקומו. הפרויקט ארך לפחות מספר דקות, כך, משהסתבך, חרג בסופו של דבר ממסגרת הזמן של הפסקת המעבר והתאונה ארעה לאחר סיומה [ר’ עדות התלמיד הנוסף בעמ’ 155 לפרו’].

עוד אני מוצא, על בסיס עדות התלמיד הנוסף, כי הזזת השולחן הראשונית בוצעה על ידי התלמידים בניסיון להרימו רק מצד אחד, מה שהוביל לאיבוד שיווי משקלו ולכך שהתגלגל על צדו ונפל על הפלטה הכבדה שמהווה את משטחו, כאשר רגליו מופנות כלפי מעלה; התלמידים שגרמו להתהפכות השולחן על גבו פעלו בניסיון לגלגלו חזרה למצב עמידה, בהרמת השולחן מהצד הארוך, ולצורך זה קרא מי מהם לתובע לסייע [עמ’ 164-166 לפרו’]. התובע אמנם גורס שבהגיעו היה השולחן מרוחק כ-10 מטרים מהמקום בו ניצב כשגרה (היינו שעבר מספר ‘גילגולים’ טרם שהתובע הגיע למקום), אך זו ‘עדות בעל דין יחידה’, שאיננה נתמכת לא בתצהיר התלמיד הנוסף ולא בעדות התלמיד הנוסף, ועל כן אינני מוצא ליתן לה משקל.

הממצאים שקבעתי לעיל, מקבלים חיזוק בהיעדר בירור מספק מטעם בית הספר של נסיבות התאונה שהיה אמור להיעשות מיד בסמוך לאחריה (למשל באיסוף שמות הילדים המעורבים, או בבירור איך הגיע המצב ששולחן שהיה אופקי בבוקר אותו יום לפתע נשמט על רגלו של תלמיד), ומכל מקום – בהיעדר שיתוף בממצאים של הבירור הזה, ככל שהיו. בית הספר שחייב לפי הוראות חוזרי המנכ”ל למלא דיווח על אירוע כמו בענייננו, הסתפק ב’תיאור האירוע’ בדו”ח שמילא – באורח לקוני: “תלמידים ניסו להרים את שולחן הפינג פונג התלמיד הנ”ל הגיע לעזרה והשולחן נשמט על הרגל”. הגם שבית הספר מצא למלא דו”ח שכותרתו “אירועים חריגים” (ראה המשמעות בסעיף 5.1.2 לנוהל שגרת הבטיחות בבתי הספר), הרי שממכלול העדויות עולה כי בעקבות התאונה לא בוצע בירור יסודי של נסיבות התאונה, ולא הובהר “מה היתה הסיטואציה שם” [ראה עדות מנהל קהילת דרום ברשת בעמ’ 197 לפרו’].

כאן המקום לציין שהרשת מציגה בין מוצגיה טיוטה של דו”ח אירוע שמילא בית הספר (מיום 29.12.2013), שבטעות מולאו בה שם פרטי אחר משמו של התובע (ככל הנראה – אחיו), ושם נרשם תחת ‘תיאור האירוע’: “נפילת שולחן פינג פונג הרגל של תלמיד”, ותחת ‘נסיבות האירוע’: “נפילת שולחן פינג פונג על הרגל “, ותחת ‘פרטי עדים’ נרשם שמו של תלמיד אחר, לא התלמיד שהובא לעדות לפניי. אם כן, ולו – בהתרשם מהפער בין הדוחות, מן הסתם, בפועל, כן “נלמד” האירוע על ידי הגורמים המתאימים בבית הספר [ראה הוראת סעיף 5.3 לחוזר מנכ”ל עג/5(א) מינואר 2013], ואף בפועל גם הופק הלקח – לעגון את השולחנות המצויים בבית הספר שהם מהסוג שהיה מעורב בתאונה – באמצעות ברגים לרצפה. אך, כאמור, דו”ח האירוע שהופק ביום 1.1.2014 – לקוני מדי; ובעלי תפקיד שונים שעל פניו היו אמורים להיות מעורבים במבדק שלפי הוראות חוזרי המנכ”ל היו חייבים לערוך בעקבות אירוע התאונה (להלן: “המבדק”), כמו רכז הבטיחות של מחוז דרום של הרשת או מנהל בית הספר עצמו – אף לא הובאו למתן עדות מטעם הרשת בענייננו. כך שאני מוצא שיש ממש בטענת התובע כי נגרם לו – לפחות בהקשרים שלא היה עד ישיר להם – נזק ראייתי; זאת – בשל התנהלות בית הספר בבירור הנסיבות שהובילו לקרות התאונה, וליתר דיוק – באי-שיתוף המערכת כולה (העיריה ומשרד החינוך) והתובע (כתלמיד, קטין שנפגע במהלך הלימודים מפגיעת מתקן בחצר בית הספר, שזכאי לדעת מה כלל המבדק ומה שנמצא בעקבותיו) בממצאים שהופקו “בזמן אמת” – באמצעות דו”ח אירוע המבוסס על בירור עובדתי מקיף שמפרט את נסיבות התאונה.

כסיוע נוסף לגרסת התלמיד הנוסף בענין גלגול השולחן לפני קרות התאונה, יש להצביע על הסבירות של הגרסה. הואיל ואין מחלוקת שהשולחן שוקל לפחות 900 ק”ג (פלטת בטון ברוחב 1.5 מ’ ובאורך 2.7 מ’ המונחת על מסגרת ברזל עם ארבע רגליים [עמ’ 240-241 לפרו’], ומדובר על כעשרה תלמידים שהיו מעורבים בהזזתו, הסבירות שהשולחן הורם כולו מהקרקע (מה שניתן לעשות באמצעות מנוף) – שואפת לאפס [ראה חוות דעת מומחה הבטיחות מטעם הרשת]. מאידך, כשפלטת בטון במשקל כזה (המונחת על רגלי ברזל בגובה 75 ס”מ מעל לקרקע) מוטית, מדובר במשקל בפועל שונה. התלמידים מרימים את השולחן רק מהצלע הארוכה שלו (הרמה שהיא בעצם רק של חלק ממשקל השולחן, שנתמך בחלקו על ידי ציר הרגליים הנגדיות) עד שהשולחן מאבד את שיווי המשקל שהרגליים שלו נועדו להבטיח. או אז, הטבע (כוח המשיכה) עושה את שלו, והמומנט של המשקל האדיר שמרוכז בפלטה (מרכז כובד גבוה) מושך את הפלטה לעבור את נקודת שיווי המשקל האחרונה, ומוביל לנפילה של השולחן על צדו ומשם לגלגולו על גבו.

לצד ממצאיי לעיל, וכפי שיפורט להלן, אבהיר כי בשל הפערים בין גרסת התובע כפי שהיא עולה מכתב התביעה לבין עדותו הראשית ובשל מספר נסיונות נחזים להסתרת עובדות לא נוחות לתובע, שעולות במכלול עדותו שיפורטו להלן, והתרשמותי מעדות מגמתית מצדו, לא מצאתי כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי בעת שנקרא לסייע בהרמת השולחן כבר היה השולחן “באוויר” בתוך המהלך של הניסיון להופכו בחזרה על רגליו; התובע לא נחלץ לעזרה במצב חירום שבו מי מהתלמידים היה מצוי בסיכון לפגיעה פיזית.

מאידך, בשל סיוע הגרסה שנרשמה בדו”ח האירוע והעדות של התלמיד הנוסף, כן מצאתי שהתובע הצטרף לסייע לתלמידים רק לאחר שהשולחן היה שכוב הפוך על גבו, כשהפלטה שלו מונחת על הקרקע באזור המרוצף תחת כיפת השמים. בנסיבות, אני מאמין שהתובע לא ידע “בזמן אמת” מהו המשקל של השולחן, אך מכמות הילדים שהיו שותפים לניסיון להרים את כנף הפלטה של השולחן מהרצפה, שאליהם הצטרף כדי לעזור, אני מוצא שיכול היה להבין כי מדובר בשולחן שהפלטה שלו כבדה מאוד, ושקיים סיכון שהרמת הפלטה תיכשל. בהקשר המצומצם הזה (כאמור ברישא לסעיף זה), כפי שהתוויתי לעיל, התובע הביא די עדויות שתומכות בגרסה העולה מכתב התביעה, כאמור, על מנת להעביר את נטל הבאת הראיה לנתבעות. הנתבעות לא מצאו להביא עדות שכנגד, לרבות לא – של העד שמוזכר בטיוטת הדו”ח שהוצגה מטעם בית הספר, כאמור, או את מי שערך את המבדק ואת מסמכי המבדק.

לפי הלכת ע”א 765/18 חיון נ’ חיון (פורסם; 1.5.2019), אליה מפנות הנתבעות, כשעדות התובע מתבררת כנגועה בשקרים הנוגעים לעניינים המצויים בליבת המחלוקת, הם לבדם צריכים לשמש בסיס לדחיית התביעה. כפי שיפורט להלן, אמנם אני מוצא כי לתובע בענייננו נטייה להאדיר בעדותו את נזקיו (תוך ווכחנות מול החוקר אותו), ועדותו אף לוקה בנסיונות נחזים להסתיר מה שלא נוח לו להתמודד איתו, אך אינני מוצא שמדובר בשקרים היורדים לליבת המחלוקת, כפי שנפרשה בכתבי הטענות, ותועדה בדו”ח התאונה.

מאידך, כאמור, בין היתר, בשל התנהלות התובע כאמור בסעיף 18 לעיל, אינני מקבל את ניסיון התובע להציג את עצמו כמי שנחלץ להציל את המצב כשכנף הפלטה כבר מורמת באוויר על ידי קבוצת הילדים, שהיא השלמת גרסה שלא מצויה בכתב טענות התובע, ובשל משמעותה המשפטית הלכאורית בנסיבות המיוחדות של התאונה בענייננו, היה על התובע לציין אותה כבר בכתב התביעה או, לכל המאוחר, בכתב תשובה (בתשובה – לטענת אשם תורם שהוא סיבה מכרעת שבכתבי ההגנה בנדון), שבחר שלא להגיש; בכך נחזה כמי שמסתפק בהכחשת טענות הנתבעות, ודבק בגרסה שמצוינת בכתב התביעה, מבלי להוסיף עליה.

יובהר כי, בנסיבות ענייננו, אני מוצא שלא די בעדות התלמיד הנוסף כפי שנמסרה – כדי לתמוך בגרסה שלא הופיעה בכתב הטענות מטעם התובע, שמבקשת לתת לקריאה לעברו של התובע לעזור ממד של חיוניות וחירום. זאת, מאחר שלא התרשמתי כי מדובר בעד אובייקטיבי לחלוטין, בין היתר, באשר היה משך שנים חבר של התובע [עמ’ 153 לפרו’], ובאשר עולה מהעדויות שיכול שהוא מרגיש “חייב” לתובע, כאשר קיימת אפשרות סבירה שדווקא הוא היה זה שקרא לתובע לבוא ולסייע לקבוצת התלמידים בהרמת השולחן. התלמיד הנוסף, שבתצהירו איננו זוכר מי מהילדים קרא לתובע, אמנם מכחיש בחקירתו שהוא היה זה שקרא לתובע ועומד על כך שאיננו יודע להצביע על תלמיד אחר מסוים שקרא לתובע; אך, התובע, לעומתו, מתעקש בחקירתו לפניי, שהוא, התלמיד הנוסף, היה זה שקרא לו לעזרה.

אזכיר שהתלמיד הנוסף היה התלמיד היחיד שפרטיו נרשמו כעד בדו”ח האירוע (הסופי), ומהנסיבות עולה שלעצם השתלשלות אירוע התאונה לא נמסרה גרסה של מי מצוות בית הספר. התובע פונה לבית החולים, ושלושה ימים לאחר אירוע התאונה נרשמת בדו”ח האירוע גרסה שב’תיאור התאונה’ שבה, נרשם שהתובע “הגיע לעזרת” תלמידים שניסו להרים את השולחן; אין אזכור בתיאור זה באיזה שלב היו התלמידים בעת הרמת השולחן. בנסיבות שתיארתי – זאת, מן הסתם, הגרסה שמסר התלמיד הנוסף ב”זמן אמת”. כאן ניכר שנפקד אזכורה של “קריאה לעזרה” אל התובע של מי מהתלמידים המעורבים בפרויקט, וככל שאכן נעשתה בפועל – איזו סיבה היתה לתלמיד הנוסף להשמיטה, אם לא הוא עצמו היה זה שקרא לתובע ולא היה לו אינטרס לחשוף זאת.

לאמור לעיל אוסיף, כי מעדותו של התלמיד הנוסף לפניי אני גם מתרשם שהוא זוכר פרטים – בעיקר היכן שנוח לו. כל שאר פרטי הגרסה שמופיעים בתצהירו של התלמיד הנוסף הן תוספות (לגרסה שמסר “בזמן אמת”) שהוא היה נכון ‘להיזכר’ בהן (בעקבות בקשת התובע שיגיע להעיד מטעמו), כשהוא מאשר שהוא איננו זוכר נסיבות רבות (אחרות) ממועד התאונה; כמו: מי היו שאר התלמידים שהשתתפו באירוע, האם היו בהם ילדים שלא למדו בבית הספר [“אולי אולי” – בעמ’ 142 לפרו’], האם בית הספר פנה אליו למסור פרטים על התאונה, האם היה באותה כיתה עם התובע (לאחר פיתולים, הסכים שהתובע היה אתו באותה שכבה), האם היו במתחם יותר משני שולחנות מהסוג שבענייננו, האם השולחן השני היה תחת כיפת השמים, וכאמור – מי מהתלמידים קרא לתובע לעזור.

כתמיכה נוספת לענין התרשמותי מטיב זכרונו של התלמיד הנוסף אצביע על כך, שבתצהירו הצהיר שלא הכיר את השולחן הזה או שולחנות דומים בבית הספר – טרם התאונה (ולא ידע שהוא איננו עשוי עץ) “מאחר שלא שיחקתי פינג פונג” [סעיף 10 לתצהירו], והנה בעדותו לפניי נזכר, שאולי – כן: “כב’ הש’ תדמור ברנשטיין: השאלה שאני רציתי לדעת זה דבר כזה. אתה שיחקת פעם על השולחנות האלה? העד, מר סוויסה: לא, אולי פעם אחת כזה וזה היה כאילו, אני בספק אם זה היה גם שם, אני אפילו לא חיבבתי את הדבר הזה שנקרא פינג פונג” [עמ’ 162-161 לפרו’].

לסיכום, אני מקבל את גרעין עדותו של עד זה ככל שהיא מתאימה לגרסת דו”ח האירוע, לנטען בכתב התביעה ולהגיון הדברים; אינני מקבל אותה – מקום בו היא תומכת בתוספות שלא נטענו בכתב התביעה שמבקשות לאיין או להקטין מאשמו התורם של התובע. עוד אציין, כי כעולה מהניתוח לעיל, אינני מקבל גם את גרסת התובע בתצהירו, שלא מועלית בכתב התביעה, ושלא ממש נתמכת בעדותו של התלמיד הנוסף, שקבוצת התלמידים שהתעסקה עם השולחן הכילה תלמידים ממוסד חינוכי אחר, שהגיעו ללא רשות מחוץ למתחם. אני כן מתרשם ממכלול העדויות שמדובר בערב רב של תלמידים מכיתות שונות שהתקבצו לחצר באותו מועד בשל הפסקת המעבר בין הכיתות.

להבהרת הבסיס לממצאיי, ולהשלמת התמונה אתייחס להלן פרטנית לנסיונות להסתיר מה שלא נוח לו, שמצאתי לייחס לתובע. תחילה אפנה לכך שמחקירת התובע לפניי עולה לראשונה, לאחר התפתלות רבה, כי בעצם לאחר הגשת התביעה הורשע באחזקת וסחר בסמים ונגזר עליו עונש, שכלל מאסר בפועל למשך שלוש שנים ותשעה חודשים ושלילת רישיון למשך שנה לאחר שחרורו, כשבפועל ישב בבית הכלא כאסיר משך למעלה משנתיים, עד תחילת שנת 2021. זאת, כאשר בבקשה שהוגשה לבית המשפט בנדון לביטול דיון הוכחות שהיה קבוע לפברואר 2020 נמסרה מטעמו סיבה אחרת למניעות התובע ואמו להתייצב לדיון, מבלי לציין שממילא, אף שהתובע בפועל פנה אליהם בבקשה, לא אישרו לו שלטונות הכלא לצאת לדיון [עמ’ 115-114 לפרו’].

אמנם נראה כי בעת חתימת תצהיר העדות הראשית – טרם נאסר התובע. אך אירועי המעצר, ההרשעה והכליאה, כאמור, ונסיבות חייו של התובע בעקבותיהם – בעת האירועים ולאחריהם, הן עובדות שבשל אופיין וטיבן היה על התובע לחשוף אותן מיוזמתו. זאת, הן – בשל חובתו של תובע כתובע בתביעת פיצויים בגין נזק גוף להציג את העובדות הרלוונטיות לגבי חייו בהקשר כחלק מהוכחת הנזק והטענה של פגיעה בהשתכרות, לרבות בסיכויי קידום, והן – בשל חובת תום הלב בניהול הליכים. גם אם תצהירו של התובע ניתן קודם לתקופה הנדונה, היה עליו להקדים ולמסור או לחשוף את העובדות לגבי הקורות אותו מאז הגשת התצהיר, בדגש על מאסרו הממושך – בעדות ראשית, ולו – בצורת תוספת שהוא מבקש להוסיף בע”פ טרם הדיון. במקום זאת, נחזה התובע כמי שפעל בסוג של עצימת עיניים (מפרוטוקול הדיון עולה שגם מבלי לעדכן את בא-כוחו – ראה במע’ 136-138 לפרו’), אולי מתוך תקווה, שאיך שהוא הסוגיה או הפרשה הזאת תעבור ‘מתחת לרדאר’, על כל המשמע מכך.

עוד מעלה חקירת התובע, גם עצם העובדה שבפועל מאז שחרורו מבית הכלא הוא עובד בעבודות פיזיות לא הוצגה לנתבעות מיוזמתו של התובע. גם כאן, במקום גילוי לב פשוט, תחילה מעיד התובע בחקירתו כי מאז שחרורו הוא עובד במשרד של קבלן “בתור פקיד, עוזר להביא קלסר, להוריד קלסר, לא מעבר לזה” [עמ’ 73 לפרו’], וכשהוא מעומת בחקירתו מול תמונות מרשת הפייסבוק [נ/3א’ ו-נ/3ב’] ופרסומים לגבי עסק שפתח ופרסם לשיפוץ גינות ולשיפוץ בתים, הוא מכחיש שהוא זה שמתועד בתמונות; לגרסתו הכבושה, מדובר באחיו שגם עושה את כל העבודה הפיזית [עמ’ 129 לפרו’]. יותר מאוחר מעידה אמו שהתובע התחיל לעבוד באיטום גגות ושבעזרת אחיו הוא גם עוסק בעבודות גינון [עמ’ 176-175 לפרו’]. היא גם מאשרת לגבי התמונות שהוצגו לתובע – באחת מהן, זה יכול להיות התובע [ב-נ/3ב’ – בעמ’ 178 לפרו’]. התובע גם לא מצא לציין בתצהירו כי במהלך שנת 2016 עבד כמלצר, ומשעומת מול נתון זה מצא להסתייג בעדות כבושה כי היה אחראי רק על הבופה בחוץ [עמ’ 128 לפרו’].

נטייה להאדרה תוך מה שנחזה כהתחמקות מהכרה במשמעותן של עובדות שאין מחלוקת עליהן, ניתן למצוא בעדות התובע בהתעקשותו למול רמת ציונים מאוד נמוכה מכיתה ט’ המוצגת לו: “אני מבחינתי, תעשי חישוב כולל של סמסטר א’ וסמסטר ב’ ו-56 עובר, מבחינתי אני תלמיד מצוין” [עמ’ 95 לפרו’]; או תגובתו למול סרטונים של מקרים שנחזים שכוללים אלימות או מעשי ‘זובור’ לאחד מהילדים או מערום של כסאות הכיתה בפינה [נ/2], כאשר הוא מאשר שאמנם היה נוכח בעת האירועים וצילם את הדברים והמעשים, אך מרחיק את מעורבותו האישית ממה שמצולם, כשלגבי מערום הכיסאות גורס בעדות כבושה ש”זה תמונה שנכנסנו לכיתה בבוקר ומצאנו את הכיסאות ככה” [נ/1 וב-נ/2; עמ’ 121 לפרו’].

ונחזור לקביעת הממצאים; ממצאים נוספים שרלוונטיים לענייננו הם בהקשר של מקורו של השולחן עצמו, הצבתו הראשונה, והצבתו המחודשת כשהוא מקובע, כמפורט להלן. מצאתי כי במועד התאונה היו בבית הספר, באזורים שונים (בחטיבה העליונה ובחטיבת הביניים) ארבעה שולחנות פינג פונג מהסוג שבענייננו (“מאותו סוג”), כולם – תחת כיפת השמיים; שניים מהם הובאו לבית הספר כבר כשנתיים שלוש טרם התאונה והונחו בפטיו של חטיבת הביניים, ושניים הובאו ימים בודדים טרם אירוע התאונה והונחו באמצעות מנוף ברחבה של החטיבה העליונה, כשאחד מהם הוא השולחן מושא ענייננו [עדות המנהלן של בית הספר (להלן: “המנהלן”) בעמ’ 230-229; וסעיף 8 לתצהירו].

אני מוצא כי השולחן שבענייננו שמשקלו קרוב לטון נמסר לבית הספר (יחד עם שולחן נוסף) מאת העיריה שהיא בעלים במתחם בית הספר ובשולחנות שהובאו; כך שגם אם נמסר ללא תמורה, והועבר על ידי בית הספר לחזקתו והונח תחת כיפת השמים כאבן (שמתברר שיש לה הופכין) בחצר בית הספר, הוא נותר בבעלות העיריה. השולחנות הובאו מגינה ציבורית שממוקמת באחת השכונות בעיר באר שבע, לאחר שדיירים שם התלוננו על הרעש שנגרם בשל משחקי הפינג פונג ששיחקו עליהם. בשל התלונות, הציעו מטעם העיריה (באמצעות נציג חברת כיוונים העובדת עם או עבור העיריה) למנהלן בית הספר לקחת אותם לשימוש התלמידים. המנהלן העביר את השולחנות במשאית והניח אותן באמצעות מנוף בחצר בית הספר, רק לאחר שמנהל בית הספר אישר לו את המהלך הזה [עדות המנהלן בעמ’ 221 לפרו’]. השולחנות – שנלקחו מהגינה הציבורית בתיאום מול חברת כיוונים – לא היו מקובעים לקרקע במקומם המקורי בגינה הציבורית [עמ’ 220 ו-238 לפרו’].

אני מוצא כי טרם התאונה לא היו ארבעת השולחנות שהיו מונחים בחצרות בית הספר מקובעים לרצפה. לאחר התאונה הוחזר השולחן למקומו על ידי מנוף, ורגליו קובעו בברגים לרצפת החצר בבית הספר [סעיף 16 לתצהיר התובע וסעיף 17 לתצהיר התלמיד הנוסף; שניהם לא נחקרו על הצהרה זו במהלך החקירה הנגדית]. השולחנות קובעו בהוראת המנהל [עדות המנהלן עמ’ 232 לפרו’]. עולה מהעדויות כי הקיבוע של השולחן מהסוג הזה הוא פשוט וזול ביותר, מכניסים שני ברגים דרך הפרופיל המיועד לקיבוע שולחנות כאלה לרצפה ומבריגים, וזה מה שנעשה בענייננו [תשובת מומחה בעמ’ 274-275 לפרו’].

עוד אעיר, כי במאזן הנטלים, אני מוצא כי הכנפיים של קיבוע רגלי השולחן, היינו – פרופיל המתכת שדרכו מכניסים את הברגים שמהדקים את רגלי השולחן לקרקע, היה מצוי בקצה של כל אחת מרגלי השולחן – כבר בזמן שארעה התאונה (מבלי שהוברגו דרכו ברגים לצורך הקיבוע) [ראה דבריי בעמ’ 252-251 לפרו’]. זאת, בין היתר, באשר בתצהירים מטעם הנתבעים, ובמיוחד – מטעם הרשת, אין גרסה למול טענת הקיבוע לאחר התאונה שכאמור מצויה בתצהירים מטעם התובע: “קובע השולחן עם ברגים” [ומצויה כבר בסעיף 5 לכתב התביעה]. רק בחקירתם אישרו כל הגורמים הרלוונטיים, שאכן לאחר התאונה קובעו השולחנות לרצפה; זאת – ללא כל הסתייגות לגבי אופן הקיבוע שנטען מטעם התובע.

מומחה הבטיחות מטעם הנתבעת 3 שהבהיר לראשונה בעדותו לפניי כי צילם צילומים, אך מכל מקום – לא מצא להציגם במצורף לחוות דעתו, לא התייחס בחוות דעתו במפורש לנכונות הטענה מטעם התובע (שהוא מזכיר אותה בחוות דעתו), שהשולחנות קובעו לאחר התאונה, או – לשאלה מה נדרש מבחינה טכנית על מנת לקבע את השולחנות, ומחקירתו עולה שבעצם לא בדק אם כיום השולחנות בבית הספר מקובעים או לא. זאת כאשר, למרות שמצוינות “תמונות” שלכאורה היו לפניו בעת עריכת חוות דעתו [בעמ’ 3 לחווה”ד], הוא איננו יודע להסביר בחקירתו מדוע לא צורפו התמונות לחוות דעתו ומה מצולם בתמונות [עמ’ 246-245 לפרו’]. אמנם המומחה ניסה לטעון בעדות כבושה שלו ראה שהשולחנות מקובעים לרצפה, היה מצלם זאת; אך למשמע עדותו – ספק בעיני שבכלל ביקר במקום (לא הוזכר ביקור בחוות הדעת. אמנם בעדות כבושה העיד ש”הסתכל” על שני השולחנות – בעמ’ 247 לפרו’, אך מעדותו לא ברור אם בעצם הסתכל בהם רק בתמונות שאולי סופקו לו; מכל מקום, גם מעדותו של מומחה זה עולה שהקיבוע מאוד פשוט וזול, ושלצורך קיבוע השולחן – די היה בהכנסת בורג או שניים דרך הפרופיל [עמ’ 275-274 לפרו’].

עוד מצאתי, שבפועל, אין אחידות בהקשר לקיבוע שולחנות מסוג זה בארץ; השולחנות מהסוג הזה מצויים בעוד בתי ספר בארץ, כאשר יש מקומות בהם שולחנות מסוג זה מקובעים, ויש – שלא [עדות מר רותם זהבי מנהל אגף בטיחות ארצי במשרד החינוך (להלן: “זהבי”) בעמ’ 233 ו-235 לפרו’]. גם מומחה הבטיחות מטעם בית הספר מאשר בעדותו ש”בחלק מהמקומות” השולחנות מקובעים, ואז מזדרז לתקן – “בחלק קטן מהמקומות”, וממהר להוסיף שלדעתו “אין צורך בטיחותי” [עמ’ 264 לפרו’].

אם כן, עולה מהאמור, כי אמנם השולחן המדובר הובא והונח בחצר בית הספר כאחד מצמד שולחנות ימים בודדים בלבד טרם התאונה שארעה בדצמבר 2013, אך בחצרי בית הספר מצויים באותה עת כבר מספר שנים שני שולחנות מאותו סוג, שממוקמים בפטיו של חטיבת הביניים; שבהיעדר עדות סותרת אניח שכל השולחנות במתחם בית הספר זהים לשולחן מושא התביעה הנדונה.

אין מחלוקת כי כל העובדים בבית הספר בענייננו, לרבות המנהלים, מועסקים כולם על ידי הרשת, ולא – העיריה או המדינה. אין גם מחלוקת כי הבעלות במתחם בית הספר בענייננו היא של העיריה.

הוצג לפניי מטעם הנתבעות ‘אישור בטיחות שנתי למוסד מוכר שאינו רשמי’ מטעם בית הספר מיום 10.6.13, שהוא אישור שניתן טרם פתיחת שנת הלימודים, ועליו חתומים מנהל מחלקת החינוך של הרשת ומנהל הבטיחות של הרשת (להלן: “אישור הבטיחות” ו-“מנהל הבטיחות” – בהתאמה). אישור בטיחות מסוג זה נמסר בכל שנה לעיריה, בעלת המתחם, וממנה מועבר למשרד החינוך, שמתנה את אישורו לפתיחת שנת הלימודים – בקבלתו. אין מחלוקת שמדובר באישור בטיחות שעל פי הוראות חוזרי המנכ”ל, שמהוות חלק מהדין שמחייב את הבעלים של מתחם בית הספר או הרשות המקומית – לוודא שיועבר למשרד החינוך, לאחר שהופק בעקבות ועל בסיס מבדק בטיחותי מלא של מתחם בית הספר. יובהר כי בפועל אמנם נחזה שמי שערך את המבדק והאישור היה מנהל הבטיחות של הרשת, אך הוא מחייב גם את העירייה (לרבות כשלים בביצוע המבדק – ככל שמתבררים), באשר היא זו שאחראית להעביר את האישור למשרד החינוך, בין היתר – כבעלים של המתחם [ראה עדות העד מטעם המדינה, מנהל תחום בטחון בטיחות ושעת חירום במחוז החרדי [או מנהל הבטיחות בתחום המוסדות המוכרים שאינם רשמיים – עמ’ 278 לפרו’]: “אז מחובתו (של מנהל הבטיחות של הרשת), לדווח לעירייה שיש לו את האישור בטיחות, כדי שהעירייה תדווח למחוז דרום שיש אישור בטיחות” – בעמ’ 298 לפרו’].

באישור הבטיחות שנערך בנדון על ידי מנהל הבטיחות נרשם: “1. עפ”י המבדק והערכת הסיכונים אין במוסד מפגעים בקדימות 1- המסכנים חיי אדם; 2. פערים שנתגלו בקדימות 2 ו-3 יוסרו במסגרת תכנית שנתית/רב שנתית”. מהעדויות עולה שהמבדק הזה, שנערך בענייננו על ידי מנהל הבטיחות של הרשת בעקבות ביקור ראשוני בבית הספר ביום 4.4.13 וביקור משלים ביום 10.6.13, מניב מסמכים ובהם נרשמים הפערים לעיל, אך אלו כשגרה לא מוצגים לצד אישור הבטיחות המועבר לעיריה [עמ’ 191 לפרו’], וגם לא – למשרד החינוך [עמ’ 295, 297 ו-253 לפרו’]; מסמכים אלה גם לא הוצגו לפניי.

גם מי שערך את המבדק בעקבות התאונה בענייננו מטעם בית הספר – לא הובא למתן עדות לפניי. כך שבהיעדר מסמכי המבדק, אינני יודע האם בפועל שאלת הצורך או החיוניות הבטיחותית בעיגון לרצפה של שני השולחנות שהיו מוצבים כבר לפני אפריל 2013 (בפטיו) עלתה במהלך ביצוע המבדק (למשל, כסוגיה שיש ליתן לה מה שמכונה ‘קדימות 2 או 3’). אין התייחסות לכך בתצהירי עדי הרשת, אך עולה מהמוצהר בתצהיר המנהל שהרשת מפנה לפרקי הבטיחות בחוזרי המנכ”ל שהוציא משרד החינוך, בטענה שלא עולה מהן הוראה המורה על קיבוע השולחן, ועל כן, לצורך הדיון, אניח שמסמכי המבדק “שותקים” בהקשרה של השאלה הזאת.

הוראות הדין הן עובדה, שאינה דורשת הוכחה. בהתאם, לא אחזור בפרק זה על כל ההוראות הרלוונטיות בדין לענייננו, אך כן אפנה למספר הוראות המקופלות בחוזרי המנכ”ל שהוצגו מטעם מי מהצדדים בנדון, שלטעמי רלוונטיות לענייננו. על פי חוזר מנכ”ל משרד החינוך תשע”א/8(ד) “א. בטיחות, ביטחון ושעת חרום” (תוקפו מיום 1.2.13) (להלן: “חוזר הבטיחות”), האחריות לתקינות המתקנים והתשתיות במוסדות החינוך היא של הרשות המקומית או הבעלות; כעולה מלשון סעיף 2 לחוזר שכותרתו: “תחומי האחריות של הרשות המקומית/הבעלות”:

“2.1 האחריות הישירה לתקינות המתקנים והתשתיות במוסדות החינוך ולעמידתם בדרישות החוק והמתקנים מוטלת על הרשות המקומית/על הבעלות.

2.2 כל מוסד חינוכי ייבדק פעם בשנה לקראת פתיחת שנת הלימודים, והליקויים והמפגעים יתוקנו. המוסד יאשר סופי עד 15 באוגוסט בכל שנה, ואישור הבטיחות יועבר למוסד החינוכי.

2.3 באחריות הרשות המקומית/הבעלות להעביר את כל אישורי הבטיחות השנתיים של מוסדות החינוך שברשותה למחוז של משרד החינוך” (ההדגשות בקו – הוספו).

בסעיף 5 לחוזר הבטיחות מקופלות הוראות בכל הקשור ל”חצר המוסד”. בסעיף 5.1 שכותרתו “כללי”, מובהר שיש להתייחס לתכנון הבטיחות בחצר עם ‘זכוכית מגדלת’ כי שם מתרחשות מרבית הפגיעות והפציעות; וזו לשונו:

“פרק זה מתייחס למרחב שבצדה הפנימי של גדר המוסד, כלומר למתחם הסובב את המבנים. הפרק מגדיר את אתגרי הבטיחות בתוך חצר המוסד החינוכי תוך התייחסות לתנועה, למפלסים, לפתחים, לתשתית ולמתקני החצר בתוך המתחם.

חשיבות עליונה נודעת לתכנון נכון של החצר, היות שמרב הפגיעות והפציעות של התלמידים מתרחשות בשטח זה” (ההדגשות בקו – הוספו).

חוזר מנכ”ל נוסף שמציג זהבי כרלוונטי לענייננו (במצורף לתע”צ עליו חתם, שהוגש מטעם התובע בנדון), שעניינו “האחריות לתקינות של מתקני הספורט, מתקני המשחקים למיניהם, האולמות והמגרשים” [סעיף 1.1 לנוהל], מטיל את האחריות לקיים את הוראותיו, בין היתר, על מנהל המוסד החינוכי. לשון סעיף 5 לחוזר זה, שכותרתו “מתקני חצר ומגרשי ספורט” היא:

“5.1 האחריות להתקנה ולתחזוקה של מתקני החצר ומגרשי הספורט מוטלת על הרשות המקומית/הבעלות על המוסד החינוכי.

5.2 התקנת מתקנים לחינוך גופני בחצר המוסד (בכלל זה תקני טיפוס ותליה) היא באחריות הרשות המקומית/הבעלות. אפשר להיוועץ במפקח על החינוך הגופני במחוז.

5.3 לקראת פתיחת שנת הלימודים, ייבדקו כלל המתקנים על ידי הרשות המקומית/הבעלות.

…

5.7 רגלי המתקנים יעוגנו בקרקע באמצעות בסיס בטון. בסיס הבטון המחזיק את המתקן יימצא 30 ס”מ מתחת לפני הקרקע” (ההדגשות בקו – הוספו).

אפנה כבר עתה, שאמנם הוראות מפורשות בענין אילו מתקנים חובה לעגן לקרקע ואילו לא (להוציא מתקנים מסוימים כמו: שערי כדורגל וכדוריד ומתקני סל) – לא ניתנות בחוזר זה. מאידך, הוא עוסק במפורש גם ב”מתקני חצר”, ומייחס אחריות ספציפית להתקנתם ולבדיקתם החוזרת לרשות המקומית/הבעלות; זאת, אף שיכול שלגבי חלק מהם – ניתן לטעון שהם “מחוברים הניתנים להפרדה” כעולה מהפסיקה המפרשת את הוראת סעיף 12 לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969. ועוד, לא עולה מעיון בהוראות אלה שהשולחן שנועד לשמש את הילדים למשחקי פינג פונג, איננו “מתקן חצר” שהוראות אלה חלות עליו. מדובר ב”מתקן לחינוך גופני” או, לכל הפחות, במתקן שהוא “ממתקן המשחקים למיניהם” – שעולה מהוראות סעיף 1.1 לחוזר זה שהוראותיו חלות לגביו. כאשר מעל לכל חולשת ההדגשה [בסעיף 5 לחוזר הבטיחות]: “חשיבות עליונה נודעת לתכנון נכון של החצר, היות שמרב הפגיעות והפציעות של התלמידים מתרחשות בשטח זה”.

חוזרי המנכ”ל מתווים גם קווים לחובת הפיקוח של צוות ומורי בית הספר על התלמידים במהלך כל שעות הלימודים. בכיתות עצמן הפיקוח מבוצע באמצעות מחנך הכיתה והמורים המקצועיים, לצד חובותיהם הפדגוגיות. על מנת לפקח על התלמידים מחוץ לכיתות הלימוד, קובעות הוראות חוזר המנכ”ל חובה למנות מורה תורן (להלן: “המורה התורן”), שהיקף המשימות והאחריות המקופלת בתפקידו מפורטת בסעיף 3.6 לנוהל שגרת הבטיחות בבתי הספר:

“3.6.1 תפקידיו במרכיבי ניהול הבטיחות

א. על המורה התורן להשגיח על התנהגות התלמידים ולהתערב, במידת יכולתו

באירוע העלול לגרום לפגיעה בתלמידים. כל זאת בהפסקות ובפתיחת

הלימודים ובסיומם. בכל מקום שהתלמידים שוהים בו.

ב. על המורה להיות נוכח בעת פתיחת שערי בית הספר…

ג. על המורה התורן לדווח לרכז הביטחון והבטיחות או למלא מקומו על כל

אירוע חריג שהתרחש בזמן תורנותו באזור שהופקד עליו ועל מצב פיזי מסוכן

לדעתו.

3.6.2 שגרת פעילותו

א. על המורה התורן לשהות בשטח שהוגדר לו בידי הנהלת המוסד ואף לנוע

באזור כדי לאתר מקומות שאי אפשר לראותם מנקודת הסריקה הראשונה.

ב. על המורה התורן להתמקד בפיקוח על התנהגות התלמידים באזור תחת

השגחתו. אסור למורה התורן לעסוק בפעילות שעלולה להסיח את דעתו, כמו

בדיקת מבחנים, דיבור בטלפון ושיחה אישית עם תלמידים ועם חברים

שאינה קשורה באופן ישיר לתפקיד התורנות.

ג. על המורה התורן לעשות כל מאמץ לזהות התנהגויות מסוכנות של תלמידים

או התנהגויות שעלולות להוביל לעימות ולהתערב במידת הצורך ולהזעיק

סיוע מבעלי תפקידים נוספים במוסד החינוכי, כגון מנהל, רכז הביטחון

והבטיחות, אב הבית, מורים נוספים וכדומה.

דוגמאות להתנהגויות מסוכנות:

תוקפנות כלפי חברים

גרימת נזק לרכוש וציוד

שימוש מסוכן במתקני חצר

שימוש בנשק קר, כגון אולרים וסכינים

משחקים מסוכנים, כמו זריקת אבנים, הרמת חפצים לגובה, כניסה למקומות סגורים ולאזורים מסוכנים כמו אזורי בנייה ו”מבחני אומץ” כמו רולטת כביש ורכבת” (ההדגשות בקו – הוספו).

ג. טענות הצדדים

התובע טוען כי התאונה ארעה עקב רשלנותן המכרעת והבלעדית של הנתבעות או מי מהן, באשר היה בידן למנוע את התאונה אילו היו ממלאות חובותיהן, ודוחה כל טענה לאשם תורם מצידו. את טענותיו מבסס התובע בעיקר באי־קיבוע השולחן לרצפה כמתחייב ממוסד חינוכי סביר ו/או בעלים סביר ומפיקוח סביר של משרד החינוך והרשות המקומית, ובאי־השגחה מספקת, לרבות של מורה תורן בחצר בית הספר בזמן האירוע שהוביל לתאונה. כמו כן, התובע טוען לכשלים שנפלו בהתנהלות הנתבעות כגון בקרת כניסה לבית הספר שהיא לקויה, כאשר לטענתו נכנסו בלתי־מורשים לתחום המוסד הלימודי (לטענתו – חלק מקבוצת הילדים שהרימה את השולחן).

הנתבעות כולן מכחישות קיומה של התרשלות מי מהן בנדון, ומפנות לכך שהתנהגות קבוצת הילדים אליה הצטרף התובע הייתה בלתי צפויה ובלתי סבירה עד כדי היעדר יכולת לצפות אותה ו/או – ניתוק הקשר הסיבתי בין התנהלותן לבין התרחשות התאונה. הנתבעות 1 ו-3, העיריה והרשת, טוענות כי ממכלול הראיות עולה שלא היה צורך בטיחותי בקיבוע השולחן לקרקע, בין היתר, באשר אין בהוראות משרד החינוך כל הוראה או הכוונה לפעולה כזאת. הנתבעת 3, הרשת, טוענת כי לפי הוראות משרד החינוך, חובת הפיקוח של מורה תורן בחצר בית הספר מוגבלת להפסקות, ואינה חלה לגבי זמן מעבר בין השיעורים או במהלך השיעורים עצמם – כמו בנסיבות ענייננו. הנתבעת 2, המדינה, טוענת כי האחריות על יישומה של בטיחות בחצר בית הספר היא על הנתבעות 1 ו-3, העיריה והרשת, כשכל עובדי בית הספר מועסקים על ידי הרשת, וכי מכל מקום – השולחן הוצב במהלך השנה ורק לאחר שקיבלה לידיה את אישור הבטיחות כנדרש; וכי, בכל מקרה, נסיבות המקרה חורגות מאירוע שהפעלת הפיקוח בו המדינה חייבת לפי הדין – יכולה היתה למונעו. הנתבעת 1, העיריה, טוענת כי הודע לה על התאונה רק בקבלת כתב התביעה, וכי הנסיבות מלמדות שלא היתה מעורבת כלל ביצירת הנסיבות שהובילו לקרות התאונה.

כל אחת מהנתבעות גם מחדדת טענות המבקשות לגלגל את האשם – לפתחה של רעותה, באופן שיכול ששולל אחריות ממנה. אתייחס גם לטענות אלה בפרק הדיון להלן.

ד. דיון והכרעה בשאלת האחריות

נפתח בטיבו של הסיכון שהתממש בענייננו כבסיס לדיון בחובות הזהירות המושגיות והקונקרטיות של מי מהנתבעות.

בענייננו תאונה שארעה בחצר בית הספר במהלך יום לימודים, בעקבות “פרויקט קצר טווח” שיזמו מספר תלמידים, שקרם עור וגידים בהפוגה בלימודים שנוצרת בזמן המעבר של התלמידים בין הכיתות המיועדות לשיעורים המקצועיים – בסביבות השעה 11:00, במה שכיניתי לעיל “הפסקת מעבר”. הפרויקט הוא יוזמה עצמאית שסחפה קבוצת תלמידים – להזיז במשותף שולחן כבד מאוד ממקומו, מה שבפועל הוביל לגלגולו בעקבות הרמת צד אחד בצוותא. לא הוברר בעדויות מה הניע את התלמידים לשתף ביניהם פעולה להרמת הפרויקט הזה ומה תכליתו, לא – בדו”ח האירוע החריג, ולא – בעדות התובע והתלמיד הנוסף. לצד האמור, אזכיר כי מטעם הנתבעות הוצגו צילומים, שהתובע אישר שצילם, של מעשה קונדס באותו בית הספר המערבים הזזת חפצים – בצורת מערום של כל כסאות הכיתה כגבעה בפינת החדר [נ/2] (הנתבעות מגדירים זאת כמעשה ונדליזם).

מנהל אגף בטיחות ארצי במשרד החינוך, זהבי, הוא איש מקצוע עתיר ניסיון שמצהיר על עצמו שתפקידו הוביל לכך שיש לו ראיה רחבה של מכלול התאונות והאסונות שאירעו בעשורים האחרונים במוסדות חינוך למיניהם ושל התפתחות ההוראות בחוזרי המנכ”ל של משרד החינוך בעקבותיהם. הוא העלה בחקירתו לפניי את האפשרות שהזזת שולחן כזה יכולה להיות מעשה שובבות או קונדס [עמ’ 228 לפרו’]. והוא אף מבהיר כי יש לדעתו לאפיון הזה של ילדים – בכלל, משקל בקביעת נורמת הזהירות ביישום בטיחות בחצר בית ספר – בפרט. כך, למול משקלו החריג של השולחן והטענה שמולה עומת בחקירתו – שהגורמים ‘המקצועיים’ השונים בעיריה ובבית הספר סבורים, גם בדיעבד, שאין צורך בטיחותי ממשי בעיגון השולחן – הוא מבהיר: “בסדר. ואני חושב שגם, כשלוקחים את העניין הזה בחשבון, אז באמת כשמדובר פה במוסד חינוכי שצריך לקחת גם סוג של שובבות של ילדים. אז צריך לקחת, לפעמים להחמיר על הדברים האלה” [עמ’ 235 לפרו’].

ואני אוסיף, שמדובר בענייננו בפרויקט שיזמה קבוצת נערים מתבגרים – קונדסי או לא, שיכול שהורתו בעצם האתגר שבחרו התלמידים ליטול על עצמם – להצליח לשנות את מיקומו של השולחן, דווקא משום שהכובד החריג שלו מחייב הפעלת מאמץ משותף ועבודת צוות; ואולי השולחן הזה היה מושא הפרויקט – דווקא משום שהיה חדש יחסית בנוף החצר המדוברת (מספר ימים).

מכל מקום, אפנה לכך שחוזרי המנכ”ל שציטטתי לעיל, שמן הסתם, לפחות בחלקם, “נכתבו בדם”, מחדדים את התפיסה שמכתיב משרד החינוך כבסיס לבחינת הבטיחות במוסד החינוכי, לפיה התנהגויות תלמידים, במיוחד בקבוצות, אינן צפויות ולעתים חסרות את ההיגיון שמכתיב החשש מהסיכון לפגיעה פיזית. כך, למשל, לפי הוראות החוזר, על המורה התורן להשגיח על התנהגות התלמידים ולהתערב, במידת יכולתו, באירוע העלול לגרום לפגיעה בתלמידים; עליו לעשות כל מאמץ לזהות “התנהגויות מסוכנות” של תלמידים ולדווח מידית.

לשון אחר; כפי שגם עולה מעדות זהבי, ההתנהגות המסוכנת מצד ילדים, נערים, שלומדים בבית הספר היא דבר צפוי, במיוחד בהשפעות הדדיות של קבוצות שנוצרות בתוכם. אפנה לכך, שבדוגמאות שמציג החוזר ל’מורה התורן’ ל”התנהגויות מסוכנות”, מצויות, בין היתר: “גרימת נזק לרכוש וציוד, שימוש מסוכן במתקני חצר, משחקים מסוכנים, כמו זריקת אבנים, הרמת חפצים לגובה… ומבחני אומץ…”. ומה לא היה לנו בענייננו, אם לא מקרה של מה שנחזה כהצבת אתגר עצמי, אולי – מבחן אומץ, שבמהותו כולל הרמת חפצים לגובה, גלגולם, וכישלון בהרמה הנוספת, שהיא תולדה של המבחן שהציבו לעצמם התלמידים.

גם הפסיקה מצביעה על הסיכון הידוע מראש לגבי התנהלות ילדים. “ילדים נוהגים להשתובב” [ע”א 6111/03 שרוגו נ’ בית הספר כנסת יהודה (פורסם; 21.11.2005)], והם ניחנים בדרך כלל “בסקרנות רבה, ביצר הרפתקנות ולעיתים בקונדסות” [ע”א 10083/04 גודר נ’ המועצה האזורית מודיעים (פורסם; 15.9.2005) (להלן: “ענין גודר”)]. “חובת הזהירות של מורה כלפי תלמידו נבנית אפוא על חובת הזהירות של אב כלפי בנו …חובתם של המורה ושל ההורה היא בהשגחה על הקטין הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני – חי או דומם – הן מפני פגיעה של הקטין באחרים, והן מפני פגיעה של הקטין בעצמו… קטין, באשר הוא קטין, לא פיתח אותם מנגנוני הגנה, מנגנוני בקרה ומנגנוני שיקול-דעת שבגיר מחזיק בהם, ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות, כי עלול הוא להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו, בין במעשה בין במחדל. לכך נוסיף תמונות ילדות מוכרות: שובבות, סקרנות של ילד, היענות לפיתויים בלא להעריך סכנות וסיכונים וכיוצא באלה…” (ההדגשה בקו – הוספה) [ע”א 2061/90 מרצלי נ’ משרד החינוך, פ”ד מז(1) 802, 811 (1993) (להלן: “ענין מרצלי”)].

בכל מקרה, עולה מסקירתי לעיל, מה שידוע לכל הורה ומורה, שילדים דורשים השגחה, ומעטפת בטיחותית במקומות בהם הם מתקבצים לכל פעילות שהיא. זאת, כאשר מבחינה בטיחותית נדרשת יותר השגחה בבית הספר מאשר בגינה הציבורית [זהבי בעמ’ 246 לפרו’]. ודוק; ההיגיון מלמד, שככל שהסיכון שמעלה עצם קיומו של מי מהמתקנים בחצר בית הספר גבוה יותר – נדרשת יותר השגחה. חוזרי המנכ”ל מורים במפורש על עיגון מתקנים שמצויים בחצר בית הספר. כפי שפורט בפרק הממצאים, שולחן הפינג פונג המדובר יכול להיחשב “מתקן ספורט”, ולכל הפחות – “מתקן משחקים”, שמותקן בחצר בית הספר. החובה לעגן את “המתקנים” המצויים בחצר בית הספר שעולה מנהלי המנכ”ל – אינה מצומצמת במפורש ל”מתקן ספורט”, וככל שהיא חלה, היא חלה גם על הבעלים או הרשות המקומית, גם אם המתקן איננו בבחינת “מחוברים”.

כפי שציינתי, לתפישתי, מעל לכל – חולשת ההדגשה של הסיכון העולה מעצם השהייה של תלמידים בחצר בית הספר [בסעיף 5 לחוזר הבטיחות]: “חשיבות עליונה נודעת לתכנון נכון של החצר, היות שמרב הפגיעות והפציעות של התלמידים מתרחשות בשטח זה”. ודוק; הוראות חוזרי המנכ”ל אינן פוטרות מהוראות הדין הכללי הדורשות עמידה בחובת הזהירות הקונקרטית בעיצוב משטר הבטיחות בחצר בית הספר, אלא הם רק מוסיפות עליו רובד נוסף. כדברי זהבי בעדותו לפניי: “חוזר המנכ”ל, הנחת היסוד כשאני כותב את חוזר המנכ”ל היא שאני יכול רק להוסיף על הדין הכללי…חוזר המנכ”ל הוא מתחת לדין” [עמ’ 252 לפרו’].

הרשת, הנתבעת 3, מפנה לכך, שלעמדתה, “המומחים” בתחום הבטיחות שהעידו בתיק מאוחדים כולם בדעה שבתפיסה המקצועית הנכונה של רמת הבטיחות הנדרשת בחצר בית הספר בנוכחות מתקן מסיבי ומאוזן כמו השולחן הנדון, איננה כוללת את עיגון השולחן; וכי עיגון השולחן נעשה בדיעבד, רק כי “המערכת נלחצת ומבצעת פעולות ללא כל צורך מקצועי ו/או בטיחותי” [המומחה מטעם בית הספר בעמ’ 5 לחוות דעתו].

ובכן, לנוכח טיבו של הסיכון שמערב התנהלות בלתי צפויה של תלמידים עם שולחן במשקל חריג בעל מרכז כובד גבוה, אינני מקבל את הטענה שנורמת הבטיחות הנדרשת בנסיבות איננה כוללת עיגון השולחן לרצפה. “המומחים” שהופיעו לפניי הם עדים מטעם הנתבעות (המנהל, המנהלן ומנהלת אגף החינוך בעיריה), שיש להם אינטרס ברור (בזהירות אומר – אולי גם אישי) “להצדיק” את היעדרו של העיגון. הערתי בפרק הממצאים את הסתייגויותיי לגבי חוות הדעת של המומחה מטעם בית הספר, ואוסיף, שכפי שעולה מניתוחי לעיל, גם אינני מקבל את פרשנותו לגבי משמעות הוראות נוהלי המנכ”ל הרלוונטיים לענייננו. ובהתאם, לנוכח מה שמשתמע מתפיסתי לגבי העולה מהוראות חוזרי המנכ”ל, אין בחוות הדעת שנתן המומחה, וגם לא בעדותו לפניי – הסבר, ברמה המקצועית-בטיחותית, מדוע שכל שולחן משני השולחנות שעומדים בפטיו של חטיבת הביניים כבר כשנתיים שלוש לא מעוגנים – לא נמצאו חייבים בעיגון בתוכנית הבטיחות השנתית שאמור היה מנהל הבטיחות ליישם בעקבות המבדק שערך, החל מיוני 2013. זאת, בהתחשב בכך, שכאמור, בחלק מהמקומות בארץ כן מעוגנים שולחנות כאלה לקרקע, ושמדובר בעיגון פשוט וזול (גם קבעתי שעולה מהראיות שהשולחנות הגיעו עם פרופיל עיגון בכל רגל).

מכל מקום, חוות הדעת שנתן המומחה מטעם בית הספר איננה יכולה להוות תחליף לעדות מנהל הבטיחות שהרשת נמנעה מלזמנו למתן עדות לפניי או להצגת מלוא מסמכי המבדק שערך (התביעה הוגשה ותוקנה כשלוש שנים בלבד לאחר האירוע). מנהל בטיחות שעל כתפיו מונח גורל התלמידים שישחקו בחצר בית הספר חייב לפעול בזהירות בעת הכנת המבדק החד-שנתי, תוך מתן מענה לאירועים אפשריים, גם אם הם פחות צפויים, אך הסיכון להתרחשותם ניכר בהסתכלות המקצועית בשטח. כעולה מתשובותיו של זהבי לשאלותי מדובר בהעלאת “תרחישים” ובחינת מתן מענה בטיחותי ראוי להם:

“ש: אוקי. עכשיו הדו”ח הזה שפעם בשנה אתם מקבלים, שאומר שבית הספר תקין בטיחותית, מי שעורך אותו אמור לבדוק רק את הדגשים של חוזר מנכ”ל או הוא בכלל צריך לעשות בדיקה?

ת: הוא קודם כל, יש צ’ק ליסט מאוד מסודר, שנקרא רשימת בדיקה. שהיא מאוד מאוד מפורטת.

ש: שמה היא כוללת?

ת: אותו הוא לומד בעל פה.

ש: מה היא כוללת?

ת: היא כוללת את כל מה שרואים מבחינה ויזואלית בבית הספר, בחצרות, בכיתות, במגרשים, במתקנים.

ש: זאת אומרת, אבל יכול להיות שאם כתוב שם, כדורסל, הסלים וזה. אבל יכול להיות שבגלל, זה קצת אזוטרי, שולחן הטניס, זה לא יהיה כתוב?

ת: לכן יש לו מה שנקרא, מה שדני אמר, תרחישים. חוץ מזה שהוא איש מקצוע והוא לומד ועושה את הצ’ק ליסט, הוא גם כל מקום, הוא מגיע למקומות ואז הוא עושה תרחישים.

ש: הבנתי.

ת: והתרחישים האלה הם חלק מהמקצוע של איש הבטיחות. לנסות לזהות ולעשות הערכת סיכונים ברגע שהוא רואה” (ההדגשות בקו – הוספו).

השאלה של הפרה של הנורמות בתחום הבטיחות היא שאלה של פרשנות עובדתית ומשפטית. לטעמי, עצם התלבטותו של זהבי בשאלה הזו בענייננו, מצביעה על כך שגם הוא איננו מוצא שבחירת מנהל הבטיחות בענייננו להתעלם מהסיכון שהתממש בענייננו ולא לעגן את רגלי השולחנות היא נכונה – על פניו. כשהוא נשאל האם לדעתו שולחן כזה ששוקל כטון צריך בנסיבות ענייננו לקבע (זאת, לאחר שפרטו לפניו את דעת עדי הנתבעות וגורמים מקצועיים אחרים שדברו מפיהם מבלי שהובאו להעיד לפניי), הוא משיב: “זה לא עניין של דעת. יש הרבה מתקנים שהם כבדים שהם לא מקובעים לארץ. ויש פה עניין של הנחיות היצרן ועוד שיקולים נוספים. ולכן אמרתי שאני לא יכול כרגע לקבל על זה החלטה. אני צריך להתייעץ. ואני אעשה את זה עם אנשים מומחים במומחה, ואבדוק”; ולשאלה: “אז יכול להיות שבהוראות היצרן של השולחן היה כתוב אם היה צריך לקבע את זה או לא?”, הוא משיב: “אולי, צריך לבדוק מי מייצר כאלה שולחנות, צריך להתייעץ איתם וכו'” [עמ’ 249 לפרו’].

הוראות היצרן או התקן הרלוונטי – גם הם לא הוצגו לי, ואני מוצא כי, בנסיבות, הנטל להציגן הוא על הרשת ו/או העיריה. מכל מקום, אזכיר כי עמידה בתקן, לא תמיד די בה כדי להדוף טענת התרשלות. בענין ע”א 608/87 נחושתן מעליות בע”מ נ’ שושני (פורסם; 1992) נדחה ערעור מתקינת המעלית, כשבית המשפט מבהיר: “הוראות בטיחות המפורטות בתקנים מאושרים, מטבען שהן כלליות. ביסודן נועדו ליתן ליצרן הנחיה כללית באשר לסיכונים אפשריים ובאשר לאמצעי זהירות ומנגנוני בטחון שיצרן סביר חייב לנקוט בהם, אך זאת ולא מעבר לכך. יצרן הלמד בתהליך היצור, העונה על הכללים שבתקן, כי בכל זאת נותר סיכון מסויים שאינו זוכה להגנה, אינו רשאי להעלים עין מכך. שומה עליו לנקוט באמצעי זהירות נוספים. מעבר לאלה המפורטים בתקן, כדי להתגבר על הסיכון הקיים ולסלקו. עמידה עיוורת בכללי התקן לא תשחרר את היצרן מאחריותו בנזיקין אם השאיר במודע במוצר שסיפק לציבור, סיכון של הפגעות” [פסקה 14 לפסה”ד של השופט לוין].

ולענייננו, מהסתכלות במכלול מצאתי שבבחינה ויזואלית של החצר בעת ביצוע המבדק היו עיניו של מנהל הבטיחות אמורות להיתקל בפרופיל העיגון המחובר לכל אחת מרגלי השולחן שבפטיו, ולהיעדרם של ברגי עיגון בתוכם. על מנהל הבטיחות היה לפחות לשאול את עצמו, האם בפרופיל העיגון המוכן הזה מקופל מענה לסיכון כלשהו. או אז, היה מן הסתם נזכר במה שמלכתחילה הוא אמור לדעת בעל-פה, שעקרונית מתקני חצר אמורים להיות מעוגנים. וגם אז, אם היה נותר עם ספק בשאלה: האם רמת הבטיחות הנדרש מחייבת השקעה של זמן וכסף באיתור הברגים והברגתם בחורים המיועדים להם, היה יכול לברר אצל עמיתיו במערכת החינוך ולהיוועץ עמם; היה מתברר לו שיש מקומות שהשולחנות המונחים בהם מהסוג הזה – מעוגנים לרצפה (ונראה שאם היה מתייעץ עם זהבי היה מקבל תשובה חיובית). ואז, בהפעלת מחשבה נוספת, היה מביט בשולחנות שבפטיו שהוא יודע שהמשטח שלהם עשוי בטון ושהם “שוקלים טונה”, ומזהה שבעצם יש להם מרכז כובד גבוה מאוד, שדי בהרמה חלקית של הצד הארוך שלו – הכובד המרוכז הזה בגובה מושך אותו להתהפך מטה; מה שאירע בענייננו.

אם כן, בענייננו סיכון שמשלב את האלמנט של אופי הפעילות הלא צפוי והחותר לסיכונים של התלמידים בגילאים של התבגרותם עם האלמנט של המשקל החריג והמוגבה של השולחן, שהוא מתקן שאך לפני מספר ימים הונח בחצר בית הספר, במקום בו תלמידים עוברים, ולא מפוקח בפועל בשעות הלימודים (להבדיל – מההפסקות). זהו סיכון שהוא סיכון בלתי סביר שמקים חובת זהירות קונקרטית בנדון [ת”א (מחוזי חי’) 1142/82 ג’ון כהן נ’ החברה להגנת הטבע, פ”מ תש”ן(1) 400 (1987); ע”א 4244/12 הוצאת עיתון הארץ בע”מ נ’ ברכה (פורסם; 31.12.2012)].

עולה מכל האמור, שהופרה חובת הזהירות הקונקרטית שחלה הן על העיריה והן על הרשת – בעצם אי-הכנת תוכנית בטיחות שכוללת את העיגון של השולחנות הקיימים, ובעצם הבאת שולחנות נוספים שהונחו בחצר בית הספר – ללא עיגון. אדגיש כאן, שאינני מקבל את ניסיון מי מהנתבעות להפריד את הצרכים או הכשלים בענייננו. בענייננו נדרשה גם יישום נורמת בטיחות שעומדת בנסיבות הענין בחובת הזהירות הקונקרטית של המחזיק ושל הבעלים, וללא קשר – נדרשה גם הקפדה על קיום פיקוח סביר על התלמידים, שהוא חלק מחובת הזהירות הקונקרטית של בית הספר, של הרשת.

גלגולו של השולחן בענייננו והניסיון המסוכן להרימו, אליו הצטרף התובע, היו בסבירות גבוהה נמנעים אילו השולחן היה מקובע בברגים לרצפה או אילו נכח מורה תורן עד תום הפסקת המעבר, מה שיכול שהיה מקנה למורה התורן הזדמנות להבחין בהתנהגות המסוכנת שהחלה את המהלך של הזזת השולחן. בהתייחס להיפותזה הרחוקה שמעלה המומחה מטעם בית הספר בחוות דעתו, אעיר, כי אם השולחן היה מקובע, ספק אם הילדים היו פועלים להזיזו למרות הקיבוע – תוך עקירת האבנים המשתלבות. זה היה משנה את אופיו של האירוע ממעשה משובה (“נטול הגיון” או “חסר אחריות”) למעשה וונדליזם. לא עולה מהראיות והעדויות שהמטרה של התלמידים בענייננו היתה וונדליזם, גם לא מדו”ח האירוע. מכל מקום, גם אם לא היה די בקיבוע, עדיין היה בפיקוח שאמור להתקיים בהפסקות בית הספר באמצעות המורה התורן כדי למנוע או להקטין את הסיכוי שוונדליזם כזה יתרחש.

הפיקוח בענייננו הוא חובה של בית הספר המתבצעת באמצעות המורה התורן. המורה התורן נמצא בתורנות “מהבוקר עד סוף היום”, ולגבי המקום שבו עליו לקיים את הפיקוח הפיזי ולגבי שעות ההפסקות שמוגדרות לו “זה עניין של תוכנית, של הנהלת בית הספר”, “הכול בניהול הנהלת בית הספר, כולל מעבר מאנגלית לעברית, וממתמטיקה למדעים. כולל כשאין זמן הפסקה, הכול בשליטה… יש מורים שהם תורנים” [זהבי – בעמ’ 235-236]. אמנם זהבי גם מסכים בחקירתו ש”המורים התורנים לא אמורים להיות פרוסים בבית הספר בזמן מעבר ממתמטיקה לאנגלית”; אך על רקע האמור ברישא לסעיף זה, אני מוצא מניסוח האמירה המסויגת הזאת, שהיא מתאימה רק לנסיבות מסוימות. מתאימים, אולי, למשל, למקרה בו כיתה אחת מסוימת עוברת ביחד משיעור מתמטיקה לשיעור אנגלית בכיתה אחרת, וללא עשרות תלמידים אחרים שעוברים לצדה. זה לא המצב בבית ספר בענייננו, שבו מתנהלות בו-זמנית, באותו מתחם – שתי חטיבות שבהן 12 כיתות, שבהן לומדים בסה”כ כ-300 תלמידים [עמ’ 77 לפרו’]. ומדובר במקרה של התובע בשלוש הכיתות שהן בחטיבה העליונה (בית הספר התיכון) שבהן שיעורים מקצועיים רבים יותר ופיצולים שמתקבצים אצל המורה המקצועי.

האירוע בענייננו, שבו נחזה שהתקבץ לשולחן ערב רב של תלמידים מכיתות שונות (שאת מרביתם התובע והתלמיד הנוסף גורסים שכלל לא הכירו), מלמד שבנסיבות ענייננו בהן יכול שעשרות תלמידים מבצעים בהפסקת המעבר מעברי כיתה – במקביל – דרך אותה חצר, יש מקום לאמץ את העולה משיטת ניהולו של המורה התורן כפי שאמור במתווה הכללי שמתווה זהבי, לפיו – על הנהלת בית הספר להפעיל שיקול דעת קפדני מהי “הפסקה” לענין מועדי ומיקומי משמרתו, ולערוך “תוכנית” מתאימה, כאמור. הדבר לא נעשה בענייננו בהפוגה שאני מצאתי שהיא הפסקה, הפסקת מעבר (בעיקר בהתחשב במעבר מסיבי של תלמידים רבים ושונים בחצר בית הספר באותה עת); כאשר מטעם בית הספר גם לא נטען שבמעבר בין השיעורים היתה נוכחות של מורה תורן.

בכל הקשור לכשל שגרמו או לא מנעו הנתבעות 1 ו-3, “הפעלה ראויה של מבחן הצפיות מחייבת הבחנה בין סכנה רגילה לבין סכנה בלתי רגילה לגבי הניזוק” [ע”א 683/77 ברוק נ’ עירית תל-אביב-יפו, פ”ד לד(1) 157, 160 (פורסם; 1979). אני מוצא כי הנתבעות 1 ו-3 יכולות היו לצפות שבאי-עיגון השולחן ובהיעדר פיקוח, עלולים הילדים לפעול להזזת השולחן, מה שעלול להוביל להתהפכותו ולסיכונים שהיא מקפלת בתוכה. מדובר ב”שכנות” ברורה, כש”האדם הסביר” הוא “הנער הסביר”, שכפי שפורט לעיל נוטה להסתכן, ומחפש אתגרים דווקא כשיש בהם סיכון. הזהירות מחייבת את הנתבעות 1 ו-3 להימנע מסיכונים צפויים ובלתי סבירים על ידי נקיטת אמצעים [ע”א 3521/11 עו”ד דניאל וגנר נ’ עבדי, פ”ד סז(1) 84 (2014)]. התנהלות הנתבעות 1 ו-3 בנסיבות הינה בלתי סבירה היות שכפי שעולה מהמפורט לעיל המחיר החברתי הגלום בה עולה על התועלת מאותה התנהגות [ע”א 5604/94 חמד נ’ מדינת ישראל פ”ד נח(2) 498 (2004)].

בענין ע”א 145/80  ועקנין נ’ המועצה המקומית, בית שמש, פ”ד לז(1) 113, 127 (1983) (להלן: “ענין ועקנין”) , מבהיר כב’ השופט (כתוארו אז) ברק: “חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו”.

הנתבעת 1 מציגה פסיקה שבה נדחו תביעות תלמידים מול הרשות המקומית. מצאתי שיש לאבחנם מענייננו. יש לאבחן את ענייננו ממקרה בו התביעה נדחתה בשל “מבקר במקרקעין” שבעצם יצר את הסיכון שהתממש בפועל בעצמו, ולא נקבע כשל מבני או כשל פיקוחי מצד הרשות המקומית [כמו בענין ת”א (שלום נצ’) 2666/02 אברהם סער נ’ מועצה מקומית מנחמיה (פורסם; 22.3.2004)]. יש לאבחן גם מקרה כמו זה שנדון בענין ת”א (שלום פ”ת) 10571-04-11 ז”ד נ’ מדינת ישראל-משרד החינוך (פורסם; 18.2.2016), שבו מדובר בפעולה שיזמו תלמידים ביום שבת לטפס על גג מבנה ו”להחליק” על צילון שהיה פרוש מתחתיו. עולה מהעובדות שלא היה כשל מבני או בטיחותי שניתן לייחס לבעל המקרקעין, העיריה, שהיה בו כדי לסכל או למנוע את טיפוס התלמידים בשבת “על צינור, חלון וקירות מבנה השירותים של בית הספר”, וכי הצילון מוקם במרחק מגג השירותים, וגבוה ממנו, ובנסיבות כאלה לא ניתן היה לראות בו כ”פיתוי” אפשרי.

כל זאת בניגוד לענייננו בו העיגון היה אפשרות מובנית במתקן, כך שאין לשלול שיצרניו ומשווקיו לא חזו “פיתוי” של הציבור להזיזו, במיוחד בני נעורים. התביעה באותו ענין נדחתה גם משיקולי מדינות משפטית, כאשר בענייננו אני מוצא שלא ניתן אף לאחר הפעלת שיקולי מדיניות משפטית לקבוע שלא היה על נתבעות 1 ו-3 לצפות את פעולת התלמידים והצטרפות התובע לסייע בניסיון להפוך את השולחן; היינו, ש”הוגן, צודק וסביר שתוטל אחריות” [ראה השיקולים הסותרים בהפעלת שיקולי מדיניות משפטית בנזיקין בענין ע”א 2625/02 נחום נ’ דורנבאום, פ”ד נח(3) 385 (2004)].

יש לזכור, כי חובת נתבעים, מזיקים במשותף, לצפות את שהתרחש, אינה כוללת את החובה לצפות בדיוק את דרך השתלשלות האירוע, אלא שנדרשת צפייה בקווים כלליים; כלומר, בענייננו, שהתובע יפגע מהתעסקות תלמידים בשולחן הבטון הבלתי מקובע – באופן כלשהו. על כך פסק בית המשפט העליון כי הצפיות “איננה ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי הענין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד” [ד”נ 12/63 ליאון נ’ רינגר, פ”ד יח(4) 701, 712 (1964)] וכן כי היא אינה צריכה להתייחס לכל פרטי האירוע, שהתרחשו הלכה למעשה, אלא לאופיו הכללי, על-פי תכונותיו העיקריות [ר’ ענין מרצלי].

לסיכום, יש לאבחן את ענייננו מאירועי תאונה שמתרחשים בחצר בית הספר, אך – לא במהלך שעות הלימודים, ושבנסיבותיהם – קיים קושי להצביע בהם על נורמה בטיחותית שהבעלים או המחזיק לא עמדו בה [כמו בענין ע”א 1786/10 פלוני נ’ בית ספר אורים (פורסם; 27.2.2012)]. יש לאבחן את ענייננו גם מאירוע תאונתי שנגרם בגין יוזמת הנפגע תוך שימוש באלמנטים מחצרי הבעלים או המחזיק שהצירוף של השימוש בהם הוא בלתי צפוי כתרחיש של אירוע בטיחותי ונעשה במכוון על מנת לגרום לנזק עצמי [כמו בהתאבדות בחצר מוסד רפואי לבריאות הנפש; ע”א 7276/18 עזבון פלונית נ’ המרכז לבריאות הנפש “מעלה הכרמל” (פורסם; 2.3.2021)].

כך גם, מסיבות ברורות, יש לאבחן את ענייננו מפסיקות שהציגו הנתבעות, לגבי מקרים בהם אירעו תאונות לקטין מסיג גבול [ת”א (מחוזי חי’) 1615/94  עבד סלים נ’  תופיק עבד אלפתאח (פורסם; 24.8.1998)] או לקטין בן 14 ששיחק בדבר מסוכן שאין לרשות בעלות או אחזקה בו (זיקוק שמצא)  [ע”א (מחוזי נצ’) 6445-11-10 מועצה מקומית מג’אר נ’ דאהר (פורסם; 17.11.2011)].

בהתחשב בדין כעולה מהפסיקה, מצאתי כי לנתבעות 1 ו-3 הייתה היכולת והחובה לצפות בקווים כלליים את ההתרחשות שבמסגרתה נפגע התובע, ושכל אחת בתחומה היא לא נקטה באמצעים סבירים שיקדמו את פני הסכנה למניעת התאונה שארעה והנזק שנגרם.

בלשון פשוטה, בענייננו התרחש כשל שבפועל לא נמנע בשל היעדר זהירות מספקת בדיוק של סטנדרט הבטיחות שהופעל ביחס להתקנת השולחן בחצר בית הספר, שחבר לאי-עמידה בסטנדרט הזהירות הנדרש ברמת הפיקוח בהתנהלות הבית ספרית; כל זאת – על רקע גילוי חוסר זהירות ברור מצד התובע בשלב שבו הכשלים שנגרמו בגין התנהלות הנתבעות 1 ו-3 כבר גרמו להיווצרות נסיבות שהחמירו את הסיכון הראשוני. התובע כשל בחובתו לגלות זהירות, בעצם בחירתו להשתתף בפרויקט של מספר תלמידים להרמת דבר שנחזה כבד מאוד (מבלי שחש את כובדו לאשורו טרם ההרמה) – ללא תכלית מבחינתו, שמשמעו, בין היתר, תלות בגורמים שאינם בשליטתו (התלמידים האחרים), מה שהוביל לפגיעה המצערת.

ודוק; כפי שהובהר בפרק הממצאים, מצאתי שהתובע הגיע למקום בשלב בו התלמידים בקשו להשיב את השולחן לרגליו. אני מקבל שהתובע הסכים באורח חברי לסייע להם, למרות הסיכון שנחזה לעיניו לגבי משקלו של השולחן (אליו מתכופפים כעשרה ילדים להרימו), כשבלחץ הזמנים לא היו לו הכלים להבחין מה שיעורו המדויק, ולהעריך במלואו את רמת הסיכון שבמעשיו. ועל כן, בראייה הכוללת מבחינת התובע אין מדובר בענייננו בהתממשות של “סכנה רגילה” (“סכנה סבירה”, “סכנה צפויה”) – סכנה שאדם סביר עומד עליה במלואה מעצמו גם אם אין הוא מוזהר עליה [ראה: ע”א 371/90 סובחי נ’ רכבת ישראל, פ”ד מז(3) 345 (1993)], אך כן מדובר במקרה בו יש לייחס לתובע אשם תורם משמעותי, באשר התובע בחר להתערב בביצוע פעולה שידע או היה עליו לדעת שיש בה סיכונים (גם אם לא בדיוקם ובמלוא היקפם), והיה לו חלק בהתממשות הסיכון שהורתו בפעולות או במחדלי הנתבעות 1 ו-3 כאמור.

ודוק; יובהר כי אינני מקבל את טענת הנתבעות שהתנהלות התובע בנדון היא גורם זר המנתק את הקשר הסיבתי בין מעשי ומחדלי הנתבעות 1 ו-3 לבין התאונה והנזק שנגרם בה. אכן, מעורבות התלמידים בתחילת האירוע היא שהניעה את הגלגל הנסיבתי בענייננו, אך קבעתי שהיה על הנתבעות 1 ו-3 לצפות את סוג הפעילות שהוביל לאירוע התאונה, והצטרפות ילדים, כמו התובע לסייע לחבורה – היא חלק מהצפיות שיש לייחס לנתבעות 1 ו-3; הגם, שכאמור, יש לייחס בנסיבות ענייננו אשם תורם לתובע.

אין חולק באשר לחובת הזהירות המושגית הקיימת בין המוסד החינוכי לבין תלמידיו. מלבד חובותיו של המורה לחנך את תלמידיו, להקנות להם ידע ולהטביע בהם ערכים – יש והוא נדרש גם לשמור על בריאותם של התלמידים ולהגן עליהם מפני הסכנות האורבות להם [ענין גודר].

עם זאת, אין מדובר באחריות מוחלטת ויש לבחון מהם אמצעי הזהירות הסבירים אותם יש לנקוט בכל מקרה ומקרה, בהתאם לנסיבותיו של העניין, ובהתאם לגילו ותכונותיו של מי שנתון לפיקוח (ע”פ 402/75 אלגביש נ’ מדינת ישראל, פ”ד ל(2) 561, 570 [1976]), לפי מבחן של צפיות. כפי שפורט לעיל, ויובהר להלן, מצאתי את הרשת, הנתבעת 3, אחראית לקרות או אי-מניעת התאונה, לא לבדה ובניכוי אשם תורם של התובע.

על הנתבעת 1, העיריה, מוטלת אחריות וחובת זהירות מושגית כלפי התלמידים העושים שימוש בחצר, הן כבעלת המתחם, הן כבעלת השולחן, והן בגין החובות המפורשות העולות מהוראות חוזרי המנכ”ל, כפי שפורטו לעיל. כעולה מהפסיקה, באחריות העירייה לדאוג, ליישם ולפקח כי הוראות משרד החינוך יקוימו בבתי הספר שבשטחה [ראו: ע”א 862/80 עיריית חדרה נ’ זוהר פ”ד לז(3) 757 (1983), ע”א 7008/09 ג’אבר עדנאן עבד אל רחים נ’ עבד אל קאדר (פורסם; 7.9.2010) (להלן: “עניין ג’אבר”)]. אני מוצא כי העירייה, הנתבעת 1, אחראית ביחד עם הרשת, הנתבעת 3, לקרות התאונה.

לא אכביר מלים לגבי חובת הזהירות המושגית של המדינה-משרד החינוך כלפי תלמידי בית הספר, לרבות – התובע. השאלה היא, האם משרד החינוך הפר את חובת הזהירות הקונקרטית שחלה עליו במקרה דנן.

כפי שיפורט להלן, אינני מוצא בנסיבות ענייננו כי יש מקום להטיל על משרד החינוך אחריות לקרות או אי-מניעת התאונה והנזק שנגרם. על פי ההלכה הפסוקה, ראוי להטיל אחריות נזיקית על המדינה רק במקרים בהם קיימה המדינה פיקוח, מצאה ליקויים בטיחותיים ולא עקבה ופיקחה אחר תיקון הליקוי.

הקווים המנחים לקביעת אחריות משרד החינוך למפגעים בטיחותיים בבתי ספר הונחו בעניין ג’אבר [בפס’ 31 לפסק דינו של כב’ השופט עמית]: “אבהיר כי איני סבור שיש להרחיב את אחריות משרד החינוך לכל ליקוי בטיחותי בבתי הספר בארץ, באשר אין באפשרות משרד החינוך לפקח על מצב המתקנים בכל בתי הספר בכל רגע נתון. אך משקיימה הרשות הציבורית פיקוח ומצאה ליקויים ואף התריעה על הליקויים, שומה עליה לעקוב ולוודא כי הליקוי תוקן”.

היינו, האחריות הנזיקית תחול על משרד החינוך רק במקרים בהם הוא ידע אודות המפגע הבטיחותי ולא טיפל לסלקו [ראה גם ע”א (מחוזי חי’) 3699-10-09 משרד החינוך התרבות והספורט נ’ שובל (פורסם; 20.2.2011).

כאמור, משרד החינוך הציג בענייננו את אישור הבטיחות שהתקבל טרם פתיחת שנת הלימודים תשע”ד (שתחילתה בספטמבר 2013), בו נרשם כי אין מפגעי בטיחות המונעים פתיחת שנת הלימודים, ואילו ליקויים אחרים ודחופים פחות יטופלו בהתאם לתוכנית הרב־שנתית. בכל מקרה, לא הוכח כי נרשם במבדק (שלא הוצג למשרד החינוך) או בתמצית המזקקת את הליקויים [עמ’ 253 לפרו’] דבר בעניין שולחנות הפינג פונג שעמדו בפטיו של חטיבת הביניים.

בכך מילא משרד החינוך את חובת הפיקוח שלו על בטיחות המוסד הלימודי [ראה סעיף 9 לחוק פיקוח על בתי ספר, התשכ”ט–1969].

כאמור, השולחן בענייננו הועבר לבית הספר לאחר תחילת שנת הלימודים בסמוך למועד התאונה, ולא נטען ולא הוכח שהעברתו דווחה למשרד החינוך; כך שמשרד החינוך לא יכול היה לדעת על הימצאות המפגע הפוטנציאלי.

גם לא נטען, ומכל מקום – לא הוכח בענייננו, שהמדינה זנחה בענייננו את “בקרת על” שהיא מקיימת בכל כחמש שנים במוסד חינוכי או התרשלה בקיומה [עמ’ 244-243 לפרו’], כאשר, כאמור, השולחנות בפטיו הונחו שם רק כשנתיים שלוש טרם התאונה בשולחן הנוסף שהונח בחצר בדצמבר 2013. לא נטען ולא הוכח שנערך או בוצע מטעם משרד החינוך “מבדק מדגמי” בבית הספר בתקופה של השנתיים שלוש שבה השולחנות כבר היו במקום [עמ’ 297-296 לפרו’].

על כן, לא רק שלא ראוי (ראה ההסתייגויות בענין ג’אבר), אלא – גם לא ניתן להפוך בענייננו את המדינה ל’מבטחת־על’, ומשביצעה את תפקידה כחוק ובאופן תקין בפיקוח על בתי הספר ע”י מתן אישור לפתיחת שנת הלימודים ומתן הנחיות נוספות למוסדות החינוך (חוזרי מנכ”ל), לא מצאתי כי משרד החינוך התרשל בתפקודו.

בחלוקת מידת אשמם של כל אחד מן הנתבעים אני קובע כי לאחר הפחתת האשם התורם, הרשת, הנתבעת 3, אחראית בשיעור של 65% לנזקיו של התובע, והעירייה – בשיעור של 35%. כאמור, לא מצאתי לייחס אשם למדינה-משרד החינוך, הנתבעת 2.

ה. אשם תורם

הנתבעות טוענות לאשם מלא או מכריע של התובע בקרות התאונה – שהוא בבחינת גורם זר מתערב שיש בו לנתק קשר סיבתי בין אשמן (המוכחש) לבין קרות התאונה או אי-מניעתה.

התובע טוען מנגד, שאין להשית עליו כל אשם תורם, שכן, בנסיבות, פעל באופן אינסטינקטיבי ונחלץ לסייע לתלמידים בצרתם, בפועלו באורח חיובי ומוסרי בהיותו קטין בגיל 15 בלבד.

ובכן, כפי שעולה מפרק הדיון באחריות, אינני מוצא לקבל מי מהגישות האלה – בנסיבות. פעולות התובע באותו בוקר בחצר בית הספר הן המשך לפעולה, שעל פניו ידוע לתלמידים המעורבים בה שהיא אסורה, ושנעשתה ללא תכלית, ככל הנראה כאתגר שבחרו ליטול על עצמם. ממכלול הראיות והעדויות, אני מוצא שכאשר התובע הגיע לחצר ובחר להצטרף לסייע בהרמת השולחן, מאופי הנסיבות שמצא (היעדר כל מורה או איש צוות מבית הספר, ושולחן הפוך, שנחזה כבד) הוא ידע או היה עליו לדעת שהוא מעורב באירוע שאיננו חלק מתוכנית הלימודים או חלק בביצוע הוראות מנהליות שניתנו לתלמידים, ושהורתו, בסבירות גבוהה – במעשה אסור. כפי שהבהרתי בפרק הממצאים, עובדתית אני מוצא כי במהלך הצטרפותו לחבורה, בפועל, היתה לתובע שהות מספקת על מנת שבה יוכל להבין, שהשולחן כבד מאוד ושיש סיכון מסוים בהשתתפות בפעולת הרמתו; אם כי – לא נחשף להתרשמות ישירה מהכובד החריג של השולחן ולסיכון המלא שגלום בהתעסקות בו – מה שכן היתה מנת חלקם של החלוצים מבין הילדים, שבפעולותיהם גרמו לגלגול השולחן טרם הגיעו של התובע.

כך, שאין במעשי או מחדלי התובע משום ניתוק קשר סיבתי של אשמם של הנתבעות 1 ו-3 שהוביל ליצירת “הפיתוי” ליטול על עצמו השתתפות בעולה מסוכנת, אך אשם תורם יש לייחס לתובע. זאת, גם אם כאשר הסכים לעזור, יכול שפעל ממניעים אלטרואיסטים; לא – כדי להושיע את התלמידים (שרבים מהם לא הכיר) מתעוקת משקלו של השולחן על ידיהם (שהיא, כאמור, גרסה שלא קיבלתי), אלא – כדי לסייע להם להחזיר את המצב של השולחן לקדמותו, על מנת שלא “יתפסו בשעת מעשה” במהלכו של המבחן האתגרי שהציבו לעצמם, שכאמור ידעו מראש שאינו מותר.

בהתאם להוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה אם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. כלומר, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם [ע”א 14/08 עבד אלרחים נ’ פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (פורסם; 2.12.2009); ע”א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע”מ נ’ תנעמי, פ”ד נח(1) 1 (2004) (להלן: “הלכת תנעמי”)].

ודוק; למול טענות התובע בסיכומיו, אחזור ואבהיר כי אינני מקבל את טענת התובע כי בנסיבות היתה לו חובה חוקית לסייע לתלמידים בעומדם מול “השוקת השבורה”. כאמור, לא מצאתי שהוכח כי הצטרפות התובע היתה כבר בשלב בו כנף הפלטה כבר הורמה על ידי הילדים האחרים. ועל כן, אני מוצא כי אין כל בסיס לטענת “לא תעמוד על דם רעך”, שלמותר לציין שגם לא עולה בכתב התביעה. חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ”ח-1998, קובע סנקציה פלילית (קנס) לאדם שלא הושיט עזרה “לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו”, כאשר אין הוא מסתכן בכך או מסכן את זולתו. כאמור, לא מצאתי שהצטרפות התובע הייתה בשלב שנשקפה סכנה מידית לחייהם, שלמות גופם או בריאותם. לא כל שכן, בפסיקה הוטל ספק בשאלת תחולתו של החוק הזה על פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו במהלך מתן העזרה לאדם שנחלץ לעזרת חברו [ע”א (מחוזי חי’) 1404/05 ברונקש נ’ קרן פס’ 11 לפסק הדין של השופט כהן (פורסם; 5.9.2006) (להלן: “ענין ברונקש”)]. בפסק הדין אליו מפנה התובע אף הוטל ספק גם בשאלת רוחב היקף הביטוי בחוק “ההוצאות והתשלומים הסבירים שהוציא”, ובית המשפט עמד על כך שהחוק מאפשר פיצוי על נזקי רכוש, ולא מאזכר פיצוי בגין נזקי גוף [ת”א (מחוזי חי’) 79/94 ערטול נ’ ערטול פס’ 12 לפסק דינה של כב’ השופטת וסרקרוג (פורסם; 7.5.2000); וכן בעניין ברונקש נפסק כי החוק הוא בעיקרו בעל מימד הצהרתי [שם, סע’ 9–10 לפסק דינה של כב’ השופטת וסרקרוג].

יישום המבחן של האשם המוסרי בענייננו הוא מורכב. זאת, באשר על פי הנסיבות, פעולת התובע היא בגדרה של פעולה האסורה שביצעה קבוצת התלמידים אליה הצטרף; אך מאידך, התובע גילה בהצטרפותו במועד בו הצטרף לקבוצת התלמידים שהסתבכה – חברות ושיתוף שלא היה מחויב בהם מבחינת החוק, בניסיון לסייע לזולתו “לצאת” מהמצב אליו נכנסו באוותם ובפזיזותם (בלעדיו). הדברים אינם מגיעים עד כדי “סיכון עצמי”, אך מאידך הם כוללים הצטרפות לפרויקט, שתחילתו – פעולת הפגנת תעוזה ללא תכלית, וסופו – מאמץ (נואש, כך נראה) להסתיר את מעללי הפרויקט ולחמוק ממנו – ללא סנקציה שתופעל נגדם.

המבחן המוסרי עליו עומדת הפסיקה הוא בהקשר של השוואת המחיר החברתי הגלום בהתנהלות הרשלנית של כל צד כפי שהחברה תופסת אותו; והוא קשור בטבורו לטיב השכנות וטיב הסיכון והיכולת הכלכלית מעשית של כל צד למנוע את התממשותו. כך, למשל, אם אותו אירוע היה מקרה שבו לקבוצת עובדים ניתנה על ידי המעסיק משימה להרים את השולחן הכבד הזה חזרה למקומו והם היו מתרשלים בהרמתו; למשל, מנסים להרימו בהרכב חסר בניגוד להרכב מינימלי שמצוין בהוראות בטיחות שמקריאים להם בבוקר יום העבודה, או מנסים להרים את השולחן ללא כפפות מתאימות שעל פי הוראות הבטיחות הם מחויבים לעטות למניעת החלקת המשקל הכבד מידיהם. במקרה כזה, היו נכנסים ביישום המבחן המוסרי שיקולים נוספים, כגון של מעסיק שיש לו רווח כלכלי גדול משמעותית מהתמורה הכלכלית שמקבל כל עובד, או של המבנה ההתנהגותי שיוצרת העסקת עובדים, כשכל עובד מוחזק כמי שמבקש לרצות את מעבידו, לעיתים – תוך התעלמות מהמחיר המגולם בסיכון, אף אם הוא מודע לו; והדברים ידועים.

בענייננו, דנתי ארוכות בחובות בית הספר והעיריה, אך אין ספק שהיה בידי התובע למנוע את היפגעו בתאונה, למשל, אם לא היה מצטרף לניסיון ההרמה של השולחן. זאת – כמי שעיניו בראשו ורואה את טיבו הסיכון טרם היווצרותו (היינו, שמשקל שמנסים להרים עשרה ילדים וזקוקים לעזרה – בנופלו, יכול לגרום לנזק גוף; ושבשל הריבוי של הילדים, אין לו שליטה אישית ומידית על עצם החזקת השולחן או עזיבתו.

מאידך, מדובר בענייננו בקטין בן 15, שאמנם לפי הפסיקה יש לייחס לו שיקול דעת, אך גם הסחות דעת, שובבות מובנית וחוסר ניסיון שמשפיע על הליך חשיבתו ובחירותיו.

בקביעת מידת הזהירות הנדרשת מקטין, נקבע בפסיקה כי יש להתחשב בגורמים שונים, כגון: גילו הצעיר; ניסיון חייו המוגבל; ונטייתם של נערים קטינים להימשך אחר דברים אסורים ומסוכנים.

אפנה לכך שבפסיקה נקבע אשם תורם משמעותי גם בתביעות קטינים, במיוחד במקרים בהם היה בהתנהלות הקטין אלמנט של בחירה שהסיכון המקופל בה או חלקו – היה ברור לו בעליל או יש לייחס לו את ידיעתו על פי מבחן “האדם הסביר”, גם בהתחשב בגילו הצעיר.

הנתבעות מפנות למקרים רבים בהם התנהגות חריגה ופחות צפויה של קטין שנפגע בחצרי מחזיק או בעלים נתפסה כמקימה אשם תורם משמעותי בשיעור של 60% ויותר [ת”א (שלום י-ם) 4559-05 הרשקוביץ נ’  החברה למתנסים – המרכז הקהילתי קרית ארבע (פורסם; 9.9.2008); ת”א (שלום ת”א) 64664-00 אברהם נ’ מועדון “זום”, פ”ד תשסג(3) 149 (2003); ת”א (שלום ת”א) 41187-06 רון נ’ עיריית הרצליה (פורסם; 6.9.2009)]; אם כי יש לציין כי במרבית המקרים מדובר בנערים בני 17 ומעלה.

אני מוצא כי יש לאבחן מענייננו את המקרים אליהם מפנה התובע, שהפסיקה לא מצאה לייחס לקטין הנפגע בגינם אשם תורם, או שהאשם התורם שיוחס היה נמוך. בענין ג’אבר נקבע בעניינו של תלמיד כיתה י”א (בן 16.5) שנתלה על שער כדורגל בפרץ שמחה על הבקעת גול בשיעור התעמלות (והשער קרס עליו וגרם לו נזק גוף), כי בהתחשב בגילו של המערער, בכובד משקלו על שער הקט-רגל ובמידע שהיה ברשותו באשר לאי-יציבותו של השער, ניתן היה לצפות כי יימנע מלהיתלות עליו גם בהתלהבותו מהבקעת השער, ולכן יש לייחס לו אשם תורם בשיעור של 15% (דעת הרוב). ענייננו שונה בכך שמצאתי כי היה ידוע לתובע או היה עליו לדעת שהוא נוטל חלק בפעולה אסורה ומסוכנת, להבדיל מפעולה חוזרת שהיתה חלק מהתנהגות הילדים במהלך משחקי הכדורגל שנעשית ברגע ההתלהבות מהפעולה מוצלחת בשיעור הספורט, והוא שוכח שבעצם ידוע לו שהשער שנחזה יציב, איננו יציב. בבחינת היחס המוסרי בין האשם שיש לייחס לכל צד, בענייננו מניעת אירוע התאונה היתה בהישג ידו של התובע, ויש לייחס למחדלו אשם תורם משמעותי הרבה יותר ממה שנעשה בענין ג’אבר.

יש לאבחן מענייננו גם מקרים של פציעת תלמידים במהלך שיעור חינוך גופני או בפעילות גופנית יזומה על ידי בית הספר, שבהם נקרא התלמיד להשתתף בפעילות שאיננה מבחירתו, והוא סומך על הפיקוח והתבונה של המורה שמדרבן אותו לפעילות זו. כך, במקרה אליו מפנה התובע, תלמיד כיתה י’ מעד ונפצע במהלך פעילות בית ספרית בהחלקה על הקרח, כאשר הוא לא השתתף בה מתוך התלהבותו ורצונו, אלא לאחר ששוכנע ודורבן על ידי מורתו – ולא נקבע אשם תורם לאור הנסיבות [ת”א 72068-01-18 ר”ט נ’ פארק הקרח חולון (פורסם; 16.8.2020)]. לא ניתן ללמוד מההכרעה במקרה זה לענייננו, בו התובע בחר להצטרף לפעולה יזומה של חבריו, שנעשתה “במחתרת” ללא כל היתר מטעם בית הספר (גם לא היתר נחזה).כך, מקרה בו במשחק כדורגל במסגרת שיעור חינוך גופני נגרם לתלמיד כיתה י”ב שבר בקרסול עקב מפגע שהיה במגרש, מפגע שבאחריות הנתבעים היתה לסלקו [ת”א (שלום ת”א) 45672-02-15 פלוני נ’ בית ספר שקמה (פורסם; 1.1.2019)]. בפסק הדין יוּחס לניזוק אשם תורם בשיעור של 10% בלבד, באשר על פניו, הבחירות של התלמיד היו מאוד מצומצמות, הוא מחויב לקחת חלק בשיעור במשחק שהמיקום שלו מוכתב לו. כאמור, זה לא ענייננו.

באופן דומה, יש לאבחן מענייננו כל פעילות בית ספרית יזומה, שבנסיבותיה אין לקטין הניזוק שליטה של בחירה על הקורות אותו. כך, בעניין ת”א 42249-03-13 פלוני נ’ משרד החינוך (פורסם; 13.12.2016) נדון מקרה בו תלמיד כיתה י”ב שהתנדנד בנדנדה במהלך טיול שנתי בית ספרי, בעת תלמידים אחרים דחפו אותו בחוזקה, גרמו לנפילתו ופציעתו הקשה. כל פעולותיו של הניזוק במקרה זה היו התנדנדות בנדנדה, ועל כן לא יוחס לו אשם תורם. כאמור, בענייננו היתה לתובע בחירה ושליטה אפקטיבית על הצטרפותו לפרויקט הרמת השולחן, והוא יכול היה לבחור שלא לקחת חלק בפעילות המסוכנת מלכתחילה.

יש לאבחן מענייננו גם מקרה בו התלמיד מסכן את עצמו למטרה של מתן אפשרות למורה ולתלמידים להיכנס לכיתה נעולה, והמורים שממתינים לפתיחת חדר ציוד טכני שומעים ממנו על כוונתו לטפס לצורך פתיחת החדר מבפנים על גדר בגובה 2 מ’ מסכימים בשתיקה למהלך [ת”א (שלום קר’) 21549-12-15 פלוני נ’ עיריית סח’נין (פורסם; 5.2.2020)], ובית המשפט קבע לחובת התובע אשם תורם בשיעור של 20% בלבד. בענייננו לא היה מצג של היתר לפעולה אליה הצטרף התובע, והיא היתה חלק מפרויקט שבעליל הוא אסור.

עוד יש לאבחן מענייננו מקרים בהם הסיכון שהתממש לא גלוי לעין בעת שהקטין הנפגע נקלע לנסיבות שמובילות לתאונה. כך, בענין מרצלי ובענין ת”א (שלום ת”א) 82018-00 בוסקילה נ’ חוף האילנות, חוף פרטי (פורסם; 16.3.2010) (להלן: “ענין בוסקילה”), אליהם הפנה התובע, נקבע כי לניזוקים, תלמידי כיתה ט’ וי”א (בהתאמה) אין אשם תורם, בשל רשלנות המורים שהייתה הסיבה המכרעת לתאונה, עד שאין לתת את הדעת לאשם התורם של הניזוקים. בענין מרצלי ירדה תלמידה מטיולית דרך הפתח האחורי (ולא הדלת), שנפתח בגין התרשלות הנהג, וטבעתה הסתבכה בזיז שבדופן הטיולית ושקפצה מטה, נתלשה אצבעה. בעניין בוסקילה נפל התובע לתוך תעלה עמוקה בחוף הכנרת במהלך טיול שנתי בעת משחק עם חבריו, תעלה שלגרסתו לא הכיר ולא ראה טרם התאונה (כי הגיעו למקום בסמוך לפציעה). הודגש כי סיכון שלא ניתן היה לדעת עליו מבעוד מועד לא מייחס לניזוק אשם תורם. כאמור, בענייננו לא מדובר בסיכון סמוי מן העין שאין לצפות אותו.

כך, בעניין ת”א (מחוזי חי’) 826/02 פלוני נ’ עירית ראשון לציון (פורסם; 23.10.2008) נקבע כי אין לייחס אשם תורם לניזוק, תלמיד כיתה ח’ שנקלע למערבולת וטבע לאחר שנכנס לים במסגרת טיול שנתי בית ספרי על אף שלא ידע לשחות, ובעת ששירותי ההצלה בחוף שבתו. זאת, מאחר שהקטין לא ידע על קיומה של השביתה ולאור קביעת בית המשפט לפיה במקרי מערבולות אין חשיבות ליכולות השחייה של הטובע. שוב, יש לאבחן מענייננו, כאשר בעוד שמערבולת בים אינה ידועה וגלויה ולשהייה במים רדודים לא נדרשת יכולת שחיה, הרמת שולחן כבד טומנת בחובה סיכונים שהתובע יכול היה לקחתם בחשבון בבחירתו להצטרף לחבורה ולסייע במשימה להרים את השולחן.

למול קבצי פסקי הדין שהתובע והנתבעים מציגים כל אחד מטעמו, אצביע על כך שבהלכת ועקנין נדונה מהותית שאלת אשם תורם של קטין למול סכנה שהיא לא ממש גלויה, ושמצריכה ניסיון חיים על מנת להיות מודע לה. וכך נפסק: “האם נער רגיל בגילו של המערער היה נזהר יותר ממנו? נראה לי, כי התשובה על כך היא בחיוב. יש לדרוש מנער בן 15, בעל תבונה וידע רגילים לחוש בסכנה הטמונה בקפיצת ראש למים רדודים תוך הקדמת ריצה לקפיצה. עם זאת, בחלוקת האשם בין הניזוק לבין המזיקים, עיקר האשם רובץ על האחרונים” [שם, סע’ 49 לפסק הדין של כב’ השופט ברק (כתוארו אז)]. בהתבסס על מתווה זה, יוחס בענין ועקנין לניזוק אשם תורם בשיעור של 33%. ולענייננו, האם יש לדרוש מנער בן 15, בעל תבונה וידע רגילים, לחוש בסכנה הטמונה בהרמת שולחן כבד שהתהפך ועשרה תלמידים גוחנים להרימו מצד אחד על מנת לגלגלו בחזרה, פן יחליק השולחן ויפצע את מי מהמעורבים בשל כובד משקלו? נדמה שהתשובה חיובית. ואף המקרה מובחן בכך שפעולת הקטין בענין ועקנין היתה לצורך תכלית סבירה ומקובלת – כניסה לבריכה, כשבענייננו מדובר בפעולה שהיא חלק מפרויקט שהתקיים ללא תכלית ברורה, ובשלב שהמאמץ מרוכז בהימלטות מאימת הסנקציה (החשש להיתפס בשעת המעשה).

מבחינת תכניו המהותיים, מזכיר ענייננו את המקרה בענין ת”א (שלום קר’) 27560-12-17 פלוני נ’ המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע”מ (פורסם; 27.2.2022), שבו תלמיד כבן 15 ששהה בבית הספר והחליט לברוח, טיפס על גדר (חומת בטון עם רשת ברזל) בגופה של כ־4 מטרים, ונפצע. לניזוק יוחס אשם תורם בשיעור של 40% – בהתחשב באשמה מוסרית [הלכת תנעמי והלכת מרצלי], וקובע שיש לייחס א”ת משמעותי יותר: בשל בריחתו מבית הספר, פעולה פסולה ואנטי חברתית ע”י טיפוס על קיר גבוה ואימתני תוך ניצול שעת כושר.

בענין ת”א (מחוזי חי’) 11083-12-09 פלוני נ’ עמל 1 – בית הספר המקיף העירוני (פורסם; 13.4.2015) מצאה כב’ השופטת יעל וילנר לייחס לתובע, קטין בן למעלה מ-17 אשם תורם בשיעור של 40% בגין דפיקות חזקות מדי על דלת זכוכית שהתברר שלא היתה מחוסמת ונשברה וגרמה לו לנזק גוף. בניגוד לענייננו – לדפיקות התובע באותו ענין על הזכוכית היתה, תכלית; התובע שאיחר ומצא עצמו מול דלת סגורה, ביקש להסב את תשומת לב השומר בפנים שיבוא לפתוח לו את הדלת.

אם כן, הרשלנות התורמת המיוחסת לקטין תושפע על כן ממבחן צפיות אובייקטיבי של יכולת ההבנה של הסיכונים הטמונים בפעולותיו של ילד “סביר” בן גילו של התובע. בענייננו, הגם שהתובע היה קטין כבן 15 במועד התאונה, הוא היה בעל שיקול דעת ואחראי למעשיו. התובע הבין את משמעות מעשיו והשלכותיהם. על אף הסיכון שבסופו של דבר התגלגל לפתחו של התובע שהורתו בהתנהלות הנתבעים 1 ו-3 כמפורט לעיל, תרומתו האקטיבית של התובע ליצירת הנזק בהצטרפותו הרצונית למצב מסוכן היא תרומה של ממש; עם זאת, יש לזכור שמעשי ומחדלי הנתבעות 1 ו-3 הן שיצרו או לא מנעו את המצב אליו נקלע התובע בהכנסו לחצר בית הספר. על כן, האשם התורם שיש לייחס לתובע בנסיבות ענייננו יועמד על שיעור של 40%.

ו. הנזק והפיצוי

הנכות הרפואית

לאחר הפציעה בתאונה, פונה התובע לבית חולים, עבר ניתוח ואושפז בתחילה למשך 18 ימים, ולאחר מכן אושפז לסירוגין בהתאם לניתוחי המשך ותיקון שנדרשו בגין העובדה ש”המהלך הרפואי הסתבך” (בסה”כ עבר חמישה ניתוחים, שדרשו שבע תקופות אשפוז). תקופות אשפוז מסתכמות למשך של 82 ימים במצטבר. במסגרת אישפוזיו וניתוחיו, נעשה גם שימוש במערכת על שם ‘אליזורוב’ – לייצוב הרגל, ובוצעו לתובע קיבועים פנימיים ע”י פלטה וברגים, שהוצאו לאחר שאובחן עם זיהום ודלקת העצם (אוסטיאומיאליטיס). לאחר כשנה של טיפולים חוזרים ונשנים, קיבועים, נטילת תרופות, פיזיותרפיה ומנוחה בבית – השברים התחברו והזיהום התרפא, כאשר “התובע נותר עם רגל כאובה וצלקות מכערות” והגבלה בתנועות הקרסול [כמצוין בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט].

המומחה באורתופדיה מטעם התובע וכן מומחה נוסף שבדק את הנתבע במסגרת פוליסת ביטוח תאונות אישיות מצאו לייחס לתובע בגין התאונה נכות צמיתה בשיעור של 35% (כולל צלקתית). כמו כן, הביטוח הלאומי קבע לתובע במסגרת נכות כללית נכות אורתופדית צמיתה בשיעור של 39% (כולל צלקתית). המומחה באורתופדיה מטעם הנתבעות מצא לייחס לתובע בגין התאונה נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 23% (כולל בגין הצלקת).

המומחה שמונה בנדון מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, ד”ר יחיאל אורן (להלן: “המומחה”), נתן חוות דעת רפואית בעניינו של התובע, לפיה נכותו הרפואית המשוקללת בגין התאונה מסתכמת ל-23% (כולל בגין הצלקת) (להלן: “חוות הדעת”); וכאמור, גם העיד לפניי.

בגין שנה של טיפולים בה המהלך הרפואי הסתבך, ייחס המומחה לתובע בחוות דעתו נכות זמנית בגין התאונה בשיעור של 100% למשך שנה [מיום התאונה (29.12.2013) ועד ליום 31.12.2014], ונכות זמנית בשיעור של 50% למשך חודשיים נוספים [מיום 1.1.2015 ועד יום 28.2.2015].

המומחה מצא לייחס לתובע בגין התאונה – החל מיום 1.3.2015 – נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 23%, המורכבת מהנכויות הבאות:

נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הגבלה ניכרת של התנועות בקרסול, לפי הוראת סעיף 48(3)א לסעיפי התוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט”ז–1956 (להלן: “תקנות המל”ל”).

נכות צמיתה בשיעור 5% עקב תוצאת פציעה בכף הרגל המשפיעה על כושר התנועה, לפי הוראת סעיף 47(4) לתקנות המל”ל.

נכות צמיתה בשיעור 10% בגין צלקות מכאיבות או מכערות עם השפעה תפקודית קלה, לפי הוראת סעיף 75(1)ב לתקנות המל”ל.

חוות הדעת ניתנה על ידי המומחה ביום 4.5.2017 על סמך בדיקת התובע בפברואר 2017. חוות הדעת ניתנה לאחר שהוצגו למומחה המסמכים הרפואיים וחווֹת הדעת הרפואיות שהוגשו בנדון מטעם הצדדים, אליהן גם התייחס בחוות דעתו.

על פי טענות הצדדים בסיכומיהם, כל אחד מהזווית שלו רואה באור שונה את שעולה מחקירת המומחה לפניי. לאחר עיון חוזר בעדותו של המומחה לפניי, התרשמתי כי המומחה עומד על דעתו כי גם למקרא המסמכים הרפואיים הנוספים שהוצגו לו, אין לשנות או לחרוג מהערכתו לגבי הנכות כפי שהיא עולה מחוות דעתו.

עולה מעדותו שניתן ללמוד ממסמכים רפואיים מאוחרים לבדיקתו, שנתגלו אצל התובע ממצאים ברגלו הימנית, אך הוא בספק אם יש בהם חידוש מהותי או שניתן לקשור אותם לתאונה. לאחר בדיקת MRI שתוצאותיה מיום 11.1.2018, שבהם נרשם: “חוסר סדירות קל במפרק בין עצמות”, המומחה מאשר: “זה מפרק שלא התייחסו אליו בעבר” [עמ’ 60-61 לפרו’]. עוד נרשם בתוצאות ה-MRI “בממצאים נוספים בבדיקה, חוסר רציפות של ה-ATFL מתאים לקרע”. המומחה איננו מכחיש את אפשרות קיומם של הממצאים החדשים, כעולה מהסתייגותו “הממצאים האלה הם ממצאי הדמיה ולא בהכרח מהווים ראיה קלינית ולא ברור מאיפה הם נובעים” [עמ’ 63-62 לפרו’].

ודוק; עולה בעליל מעדותו של המומחה, שהסתייגותו לא עולה מעצם הסבירות לקיומם הפיזי של ממצאי ה-MRI כפי שצוינו, אלא מכך שבעת שהוא בדק את התובע – לא ראה אינדיקציה לקיומן של הפגימות; כפי שציין בעדותו לפניי: “בחוות הדעת בעמוד 6 ציינתי כי הקרסוליים יציבים והגידים חוצי הקרסול, כלומר כולל הפרונלים תקינים. לא ברור לי מהיכן נובע הנזק של ה-ATFL, והגיד הפרונלי. אולי קשור לתאונה, אולי לא” עמ’ 66 לפרו’], והוא מאשר שהממצאים החדשים יכולים להיות קשורים לתאונה [עמ’ 68 לפרו’].

עם זאת, עולה מחקירת המומחה שאין בממצאים החדשים להקנות נכות צמיתה של ממש. כך, אין להתעלם מכך שהמומחה מבהיר שלגבי הקרע ברצועת ה-ATFL – אין בתקנות ייחוס נכות: “כאמור, על הקרע של ה- APFMאין נכות כיון שהקרסול יציב וזה ממצא שמוצאים רבות אחרי נקעים ואין צורך בטיפול מיוחד. בייחוד אם אין סיפור של… קרעים כרוניים” [עמ’ 69 לפרו’], ומבהיר כי מדובר ברצועה שניתן לתפקד בלעדיה; ומרחיב כי, מכל מקום, ניתוח הרצועה היא פרוצדורה שמובילה להחלמה מהירה יחסית – כחודש השבתה בגבס וחודשיים פיזיותרפיה [עמ’ 78 לפרו’].

מאידך המומחה מאשר, כי אם מתברר כי המטופל סובל מנקעים חוזרים ניתן לייחס 3-4 אחוזי נכות [עמ’ 69 לפרו’]. אעיר כי בענייננו, לא נטען וגם לא הוצגו מסמכים המתעדים תלונות על נקעים חוזרים.

מעדות המומחה עולה כי גם בעיית הגנגיליון (ציסטה שהופיעה בגב כף הרגל של התובע שהיא בעצם בריחת נוזל מהמפרק או מהגידים בכף הרגל), שתיעוד לגביה עלה לראשונה רק לאחר מתן חוות דעת המומחה, איננה מקנה נכות צמיתה: “שאיבת גנגליון היא תהליך שנעשה במרפאת הרופא בהרדמה מקומית ולאחריו התובע הולך לביתו שמח וטוב לב” [בעמ’ 76-75 לפרו’].

הנתבעות מפנות את המומחה לבדיקת התובע בצבא שנעשתה לתובע כעשרה חודשים לאחר ה-MRI (25.10.2018), שבה צוינה מגבלה קלה בתנועה סובטלרית. והמומחה מאשר בחקירתו שלדידו זה נראה כמו המגבלה הקלה במפרק הסובלטרי שבחוות דעתו ציין שמצא ואף ייחס בגינה ובגין המפרק הטלו-נביקולרי 5% [עמ’ 80 לפרו’].

המומחה מבהיר בעדותו, שגם בגין הנפיחות שנותרה ברגל בגין התאונה (31 ס”מ לעומת 29 ס”מ ברגל השנייה) – אינו מכיר סעיף בתקנות המל”ל שמקנה נכות צמיתה; ובענייננו גם אינו מוצא מקום לעשות שימוש לצורך זה בסעיף “מותאם” [עמ’ 27-26 לפרו’]. ועוד מבהיר המומחה, כי האוסטאופניה שאופיינית למצב פוסט חבלתי, ושיכול שהתובע סבל ממנה עד שלב מסוים – ממילא חולפת לאחר מספר שנים [עמ’ 29 לפרו’].

אמנם, כפי שמפנה התובע, המומחה מאשר בחקירתו שחוסר יציבות בקרסול יכול עקרונית להתפתח אצל התובע בעתיד; וכי בגין מצב כזה ניתן לייחס 5% עד 10% נכות [עמ’ 71-70 לפרו’]. אך, עיון בעדות המומחה מעלה כי זאת אמירה שנאמרה למול שאלה היפותטית; ואזכיר כי, ככלל, כשמומחה רפואי קובע נכות צמיתה הוא מוחזק כמי שמתייחס למצבו העכשווי של הנבדק, תוך שקלול הסיכוי להחמרה של מצבו של הנבדק בעתיד – לתוך השיעור של הנכות הצמיתה שהוא מוצא מייחס לו. מכל מקום, יובהר כי בענייננו, בעת מתן עדות המומחה לפניי, כבר חלפו מאז התאונה למעלה מחמש שנים, והתרשמתי כי לא היה במסמכים הרפואיים המאוחרים לבדיקתו כדי להצביע על ממצא קליני של חוסר יציבות בקרסול.

כידוע, לבית המשפט שיקול הדעת בקביעת הנכות הרפואית. הכלל הוא, כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי שמינה, אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות [ראו ע”א 9598/05 פלוני נ’ חברת ביטוח “המגן” בע”מ, פסקה 7 (פורסם; 28.3.2007)]. לאחר עיון בעדות המומחה בחקירתו לפניי מטעם שני הצדדים, מצאתי סבירות בהנמקות שנתן לעמידתו על ממצאי והערכות חוות דעתו, ובהתאם, אני מוצא לנכון לקבל את קביעותיו לעניין הנכות הרפואית.

העולה מן המקובץ, אני קובע כי נכותו הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובע בענייננו עומדת על 23% בגין פגיעתו בתאונה. הנכויות הזמניות, אף הן – בהתאם לקביעת המומחה, כאמור.

הנכות התפקודית

התובע, טוען כי פגיעתו של התובע תוצאת התאונה הינה בעלת אופי תפקודי המשפיע ומשליך על כושרו התעסוקתי, גם כפי שיהא אף בעתיד. התובע טוען כי יש לייחס לו נכות תפקודית בשיעור 50%, בין היתר בהתחשב בתפקודיות של הנכות הרפואית הגבוהה שנגרמה לו, כולל החלק הצלקתי מתוכה.

הנתבעות טוענות לנכות תפקודית מינימלית – בשיעור 10%, כשהן מצביעות על כך שלפי מסמך רפואי מהתיק הרפואי הצבאי מנובמבר 2018 “קיבל פרופיל 45 בגלל הנזק. כיום הולך בלי מגבלות. מסוגל לרוץ כ100-50 מטר ולא מעבר. בבדיקה – יש צלקת ניתוחית בקדמת שוק ימין כולל קרסול בערך 15 ס”מ ויש סימנים של הפינים של המערכת אליזורוב. מסוגל לעמוד על קצות האצבעות. אין רגישות באיזור קרסול או הצלקת הניתוחית”, עם זאת, ניתן לראות בטווחי התנועה של הקרסול שנרשמו מגבלות. הנתבעות מפנות לכך ש-10% מהנכות הרפואית הינם בגין צלקת.

הנתבעות טוענות כי התובע שב למסלול חייו, סיים את לימודי התיכון, ותפקד בצה”ל ובבית כפי שתפקד טרם התאונה. הנתבעות מפנות לכך שהתובע עוסק כיום בעבודות פיזיות, וכי לא הובאו ראיות על סיוע או עזרה או הוצאות רפואיות שלכאורה נדרשות לו בשוטף.

ובכן, על פי הדין כפי שהוא מקבל ביטויו בפסיקה, ככלל, אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן. המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות; וקביעתה נסמכת על ממכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון: גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד [ר’ פסיקת כב’ השופט יצחק עמית, בע”א 2577/14 פלוני נ’ המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע”מ (פורסם; 11.1.15); וכן – אליעזר ריבלין תאונת הדרכים: תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 636-633 (מהדורה רביעית, 2011)].

אזכיר עוד, כי על דרך הכלל, ההלכה הנוהגת לגבי קטינים היא כי בהיעדר אינדיקציות סותרות “יש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית לפי שיעור הנכות הרפואית או קרוב לכך, באשר הנכות הרפואית היא הכלי המרכזי לחילוץ הנכות התפקודית בעניינם של קטינים” [ע”א 7548/13 דיווי נ’ תורגמן, בפסקה 4 (פורסם; 27.1.2014); ע”א 5148/05 קוגלמס נ’ לוי (פורסם; 20.2.2008); ע”א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע”מ נ’ פפו, בפסקה 7 (פורסם; 22.3.2009)].

ולענייננו, אני מוצא כי בחינת התנהלותו של התובע עד היום איננה מלמדת שאין לתאונה השפעה תפקודית על כושרו וכושר תעסוקתו. מדובר בפציעה קשה שהיתה כרוכה בהחלמה ארוכה. מהמכלול שלפניי נחזה שהתובע לא השקיע בלימודיו (ככלל), וכי כיוון התעסקותו הוא בתחומים הפיזיים יותר שיש בהם צורך בתנועה ובפעילות פיזית, גם אם בסופו של דבר יצליח במהלך חייו להגיע למצב שהוא מנהל עובדים תחתיו.

התובע הינו בעל רישיון נהיגה וגם גויס לצבא, אך בפרופיל 45. כפי שצוין, במהלך השירות הצבאי סרח בהתנהגותו, ובשל פליליות מעשיו, אף נכלא לתקופה של כשנתיים (והשתחרר כחודשים טרם מתן עדותו לפניי).

אם כן, בהתחשב בנסיבות האמורות, בעצם, כשהתובע בענייננו העיד לפניי, עמד רק בפתח של כתיבת ‘סיפור חייו’ הבוגרים, שאך החל. אינני מוצא לקבל את טענת התובע שיש לראות את נכותו התפקודית גבוהה מזו הרפואית. כפי שהצבעתי, לתובע נטייה להאדיר את מצג הדברים, ולהציגם באור שנוח עבורו; ומכל מקום, לא התרשמתי שיש בעדותו להצביע על פגיעה אפשרית בתפקודו שעולה על הנכות הרפואית כאמור.

מאידך, בהתחשב בכך, שחזקה היא בפגיעה אצל קטין שהנכות הרפואית היא גם תפקודית, ושנחזה שהכיוון של תחום ההשתכרות שהוא מוצא לנסות להשתלב בו הוא פיזי (בשלב זה – יוזם ומספק שירותי גינון ושיפוצים), אינני מוצא לסטות מהחזקה, אלא – בהקשר לחלק מהנכות הצלקתית; זאת – בהיותה בנסיבות ענייננו – לא תפקודית במלואה.

אמנם, לפי הדין, נכות צלקתית נחשבת כנכות שהיא “אינה תפקודית במובהק” [ע”א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ נ’ טוויג (פורסם; 31.7.2014); ואמנם, הנתבעות מפנות לדעת המומחה, לפיה: “כי ‘מגרד’, ‘מציק’ זה לא הפרעה תפקודית. לא הפרעה תפקודית. אם קשה לו לנעול נעל או המכנס משתפשף לו זה, או קשה לו להישען על הרגל, זה הגבלה תפקודית” [עמ’ 50 לפרו’].

אך, עם זאת, עולה מתצהירו של התובע שלפחות בעבר הוא נדרש לנעליים אורתופדיות מיוחדות, הגבהות פנימיות לנעליים וגרביים אלסטיות לרגל, מה שמחזק את המובן מאליו, שנעילת נעל על גבי צלקת גדולה כמו שנותרה בעקבות התאונה ברגלו של התובע, גם אם היא רק “מציקה” – מקשה על פעילות שמפעילה מאמצים על אותה נעל הלוחצת על הצלקת.

המומחה ציין בחוות דעתו כי: הנכות הצלקתית שמצא בשיעור 10% היא בגין “צלקות מכאיבות או מכערות עם השפעה תפקודית קלה”, וציין בעדותו שלדעתו ניתן לייחס לנכות זו מרכיב תפקודי קל בשיעור 3% [עמ’ 52 לפרו’].

מאידך, המומחה קבע בחוות דעתו גם כי לתובע מגבלה של עמידה והליכה ממושכת העלולה להפריע לעבודה במקצועות הדורשים תפקוד זה [בעמ’ 10 לחוות הדעת]. המומחה מאשר בחקירתו כי נכותו של התובע יכולה להתבטא בכאבי גב שנגרמים מההבדל שבכשירות כל אחת מהרגליים [עמ’ 76 לפרו’].

אם כן, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מכלול הראיות שהובאו, ולאור הנכות הרפואית שקבעתי לתובע ובהתחשב בגילו הצעיר ובנטייתו הנחזית לתחום שכרוך בעבודות פיזיות, אני קובע כי שיעור הנכות התפקודית שיש לייחס לתובע בגין התאונה הוא 20%.

ראשי נזק ופיצוי בגינו

סיכום ביניים של נתוני היסוד – טרם קביעת שיעור הפיצוי בגין ראשי הנזק הנטענים:

התובע יליד: 9.8.1998.

מועד התאונה: 29.12.2013.

גיל התובע במועד התאונה: 15 שנים וארבעה חודשים.

גיל התובע כיום: 24 שנים ושמונה חודשים.

שיעור הנכות הרפואית הצמיתה בגין התאונה: 23%.

שיעור הנכות התפקודית בגין התאונה: 20%.

בסיס השכר לעתיד

התובע טוען כי, בנסיבות, יש לקבוע את בסיס השכר לעתיד על פי השכר הממוצע במשק (ברוטו), כעולה מהחזקה שקבעה ההלכה לגבי כושר ההשתכרות שיש לייחס לקטינים שנפגעו בתאונה, ובהיעדר אינדיקציה לחרוג מזה.

הנתבעת 1 טוענת כי בנסיבות ענייננו יש לקבוע את בסיס שכרו על בסיס שכר המינימום, הן בשל הישגיו הנמוכים ביותר של התובע בלימודים, הן בשל הישיבה בכלא משך שנתיים כשנרשמה לחובתו הרשעה פלילית חמורה, והן בגין יכולות אישיות וכישורים נמוכים העולים מעדותו.

הנתבעת 3 טוענת כי אין כל מקום לפיצויים לעבר, שכן לאחר שחרורו ממאסר התובע העיד כי הוא עובד ומרוויח 5,000 ₪ בחודש – שכר מכובד, לטענתה, עבור צעיר שאינו משכיל ובתחילת דרכו, ולאחר שחרור ממאסר. לעניין הפיצויים בגין אובדן כושר בעתיד, טוענת הנתבעת 3 שהפערים בגרסאותיו, פשעיו ועבירותיו השונות (לרבות אי־דיווח על הכנסות והעלמת מס) מעלים קשיים למתן פיצויים בגין ההשתכרות בעתיד, וכן כי בכל מקרה נכותו לא מגבילה אותו או מגבילה באופן מזערי ושפוטנציאל ההשתכרות של “מי שבילה שנתיים ימים בבית הסוהר” יורד.

כידוע, על פי הדין בכל הקשור לשיעור הפיצוי שיש לקבוע בגין נזק גוף בתביעות נזיקין של קטינים מקובל לחשב את הפיצוי בגין אובדן השתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק [ע”א 3175/11 דביר נ’ ציון, בפסקה 5 (פורסם; 1.2.2011)]. הפסיקה חזרה וקבעה כי ככלל אין “מקום לסטות מההלכה לפיה יש להעמיד את בסיס השכר של קטינים בכלל, וקטינים-ילדים בפרט, על השכר הממוצע במשק” [ע”א 3573/12 כלל חברה לביטוח בע”מ נ’ פלוני, בפסקה 8 (פורסם; 2.12.2014); ע”א 354/12 פלונית נ’ אליהו חברה לביטוח בע”מ (פורסם; 18.7.2012); כמפורט בענין רע”א 4681/17 מוסא אבו זאיד נ’ מוחמד אלקאדי (פורסם; 31.7.2017)].

ובכן, לאחר עיון במכלול, אני מקבל את טענת התובע כי לאור היותו קטין בן 15 שטרם השתלב במעגל העבודה בעת התאונה, ואף כיום ניצב בפועל רק בתחילת סיפור חייו (עם בת זוג וילדה), יש מקום לייחס לו כבסיס שכר להערכת גריעת השתכרותו בעתיד על פי החזקה – את השכר הממוצע במשק.

אבהיר, כי אין בציוניו של התובע בבית הספר כדי להוות נימוק לחרוג מהתוואי שמתווה החזקה, כאמור. איני מקבל את עמדת הנתבעת, שהצלחה בלימודים מהוות מדד ברור לכושר השתכרות עתידי או יכולה להצביע שסביר שהתובע לא היה מגיע בעתיד להשתכר שכר בשיעור השכר הממוצע במשק, ומכל מקום, גישה זו לא אומצה בפסיקה.

כך, בענין ת”א (מחוזי חי’) 981-03-14 פלוני נ’ מנורה חברה לביטוח בע”מ (פורסם; 2.4.2018) דחה בית המשפט את טענת הנתבעת שיש להתחשב בכך שהתובע איטי וכושל בלימודיו, והבהיר [בסעיף 20ג לפסה”ד]: “מן המפורסמות כי יש פער בהבשלתם של צעירים לצורך לימודים, והנחת העבודה של הנתבעת לפיה התובע לא היה מצליח להשתכר שכר ממוצע במשק, אין לה על מה שתסמוך (השוו ע”א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע”מ נ’ רים אבו חנא, פ”ד ס(3) 13 (27/9/05), וכן ע”א 10990/05 פינץ נ’ הראל חברה לביטוח בע”מ, פ”ד סא(1) 325, שניהם מפי כב’ הש’ ריבלין)”.

כך, בענין ת”א 35494-06-14 (מחוזי י-ם) פלונית ואח’ נ’ בן יעקב (פורסם; 3.9.2019)), הבהיר בית המשפט כי הטענה של הנתבעת כי יש להתחשב בקביעת בסיס השכר לצורך חישוב הפסד כושר ההשתכרות בכך שעוד לפני התאונה סבלה התובעת מהפרעות קשב וריכוז והישגיה הלימודיים היו נמוכים, היא טענה שמחייבת את הנתבעת להוכיח “כי אדם הסובל מהפרעות קשב וריכוז, או שהישגיו הלימודיים היו נמוכים, ישתכר בהכרח פחות משכר המינימום”. בענייננו, מכל מקום, עניין זה לא הוכח. בנסיבות בהן התובע בענייננו שהה בכלא עד כחודשיים טרם עדותו לפניי, ולאחר מכן השתכר, במומו, בסביבות שכר מינימום, אינני מוצא כי על פי הדין יש לייחס לו את היכולת המוגבלת הזאת למשך שארית תוחלת עבודתו משך למעלה מ- 42 השנים הבאות.

ברוח זו יש גם לבחון את השאלה האם יש בהרשעתו הפלילית של התובע והעובדה שנכלא בפועל למשך כשנתיים, כדי למנוע את החלת חזקת השכר הממוצע לקטין – בענייננו.

בענין ת”א 29738-03-17 (שלום רמ’) פלוני נ’ קרנית (פורסם; 17.3.2020) (להלן: “ענין פלוני”), נפסק לגבי תובע חסר השכלה פורמלית ותעודת בגרות, שהסתבך בפלילים והורשע בתיווך וסחר בסמים מסוכנים (בגיל 21 לאחר שירות צבאי), שאין בנסיבות כדי לסטות מייחוס בסיס שכר של השכר הממוצע במשק.

בית המשפט מבהיר באותו ענין: “אשר לתקופת העתיד, בסיס השכר לפיו ראוי לחשב את הפיצוי הוא שכר ממוצע במשק. התובע נפגע בגיל 22 טרם החל את דרכו המקצועית ולאחר שסיים שירות סדיר בצה”ל. אכן, התובע הסתבך בפלילים והורשע בתיווך ובסחר בסמים מסוכנים בעת שהיה כבן 21 (ר’ תדפיס מידע פלילי שהוגש לתיק) בגין עבירות שביצע בחודשים פברואר ומרץ 2014 ובחודש דצמבר 2013 (עבירות שבוצעו עובר לתאונה) ואולם התובע ריצה את עונשו (גם באמצעות עבודות שירות) ומאז ובמשך שנים רבות, לא דווח על מעורבות נוספת שלו בפלילים. מאז התאונה התובע התחתן, ניסה לעבוד במקומות עבודה נורמטיביים, נולד לו ילד ואין לי אלא להניח, בשים לב לגילו הצעיר של התובע במועד מעורבותו בפלילים, כי הוא חזר למסלול חיים נורמטיבי”.

בענייננו, אומנם בפועל חלף זמן קצר מאז שחרורו, אך נחזה שהתובע פועל להשתכר, מקיים חיי זוגיות ומשפחה, ומן הסתם, יש ליתן לו ליהנות מההנחה שהוא מבקש לחזור ולהיות חלק מהחברה, חלק מהציבור ממנו הופרד לתקופה קצובה. התפיסה של הדין היא שבעצם כליאתו שילם מי שסרח בפלילים את חובו לחברה. בענייננו, מדובר באדם צעיר שעתידו לפניו, ואיננו יודעים לאשורו שהרשעתו הפלילית או עצם כליאתו יהוו עבורו מכשול מתמשך בפוטנציאל השתכרותו.

יש לזכור כי החזקה של השכר הממוצע היא תפיסה של מיצוע המסתכל על מכלול של עשרות שנים קדימה, ולוקח בחשבון שיכולות להיות לכל צעיר בתחילת דרכו שנים ראשונות בהן השתכרותו, או הצעיר בתחילת דרכו תהיה מתחת לשכר הממוצע, אך מטבע הדברים כשאדם מתמקצע ותופס ניסיון בסיס שכרו בפועל עולה, ובמקרים רבים מעל לשכר הממוצע.

אזכיר את שנקבע בהלכת אבו חנא [ע”א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע”מ נ’ רים אבו חנא (פורסם; 27.9.2005). בענייננו תובע שנסיבות חייו הובילו לכך שבעת מתן עדותו (אף שהיה כבן למעלה מ-23 שנים) בעצם טרם החל את דרכו התעסוקתית או המקצועית. משכך, אני מוצא כי יפים גם לענייננו הדברים שבית המשפט מציין בענין פלוני: “סטייה מן השכר הממוצע במשק בנסיבות אלה תחטא למטרה שבבסיס החזקה אשר נקבעה בהלכת אבו חנא והתפתחה משך השנים, המהווה נקודת מוצא “היוצרת האחדה של הפיצוי, עולה בקנה אחד עם עקרון השבת המצב לקדמותו, עם השאיפה להגשים את הזכות לשוויון ועם הצורך ליצור הרתעה אופטימלית. הנחה זו יאה לכול – לילד ולילדה, לאיש ולאישה, לשחור וללבן, לבני כל הדתות, יהיה מוצאם האתני אשר יהא” (הלכת אבו חנא, בעמ’ 61). “הקריטריון הוא אחיד, עיוור צבעים ואדיש למין, מוצא אתני ורקע סוציו-אקונומי” (ע”א 1972/03 שרון נ’ רקובה [פורסם בנבו] (11.10.05))”.

לסיכום, אינני מקבל את עמדת הנתבעות שבנסיבות ענייננו יש לחרוג מחזקת השכר הממוצע במקרה של פגיעת קטין. הנתבעות לא הוכיחו בראיות כי סביר שהתובע, שעומד עתה רק בפתח כתיבת ‘סיפור חייו’, עתיד להשתכר שכר ממוצע קטן מהשכר הממוצע במשק. בהתאם, אינני מוצא לסטות בענייננו מהחזקה של ייחוס השכר הממוצע במשק כבסיס להערכת גריעת השכר בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד.

אם כן אני קובע את בסיס השכר (ברוטו) לצורך פסיקת הפיצויים בגין גריעת שכר בעתיד בענייננו עד הגיעו של התובע לגיל 67, בהתאם לשכר הממוצע במשק הידוע כיום, העומד על סך 12,074 ₪ בחודש ינואר 2023, לפי נתוני הלמ”ס המעודכנים לגבי שכר חודשי ממוצע למשרת שכיר – כולל משרות של עובדים זרים [הודעת הלמ”ס מיום 3.4.23].

הפסד שכר בעבר

התובע טוען כי לפי השכר הממוצע במשק, שעמד בעת הגשת הסיכומים על 11,779 ₪, יש לפסוק לו עפ”י הפסד בשיעור של 50% (היינו 5890 ₪), לתקופה שבין שחרורו ממאסר ביום 25.1.2021 ועד למועד הגשת הסיכומים באוקטובר 2022, היינו 21 חודשים לעבר – סכום של 123,680 ₪ בגין הפסד שכר לעבר (לפני תוספת ריבית והצמדה).

נתבעות 2 ו־3 טוענות כי לאחר סיום ריצוי מאסרו, השתכר התובע משכורת נאה [בהסתמך על דבריו בעדותו] – ועל כן אין מקום לפיצוי בגין הפסד לעבר.

אם כן, בעצם התובע מבקש פיצויים בגין הפסד שכר מיום 25.1.2021 (שחרורו מהכלא) ועד היום (משך כשנתיים ושלושה חודשים; 27 חודשים). מדובר בתקופה שרובה ככולה משתרעת במועדים שמאוחרים למועד מתן עדותו (מרץ 2021).

התובע לא הציג מסמכי הכנסה לתקופה של כחודשיים בה עבד עד לשמיעת עדותו לפניי, ואניח שהשתכר באותם חודשים, במומו, שכר מינימום [עדות התובע בעמ’ 73; אמו מעידה על 5,000 ₪ – בעמ’ 174 לפרו’].

אמנם הדיונים בתיק זה התמשכו לאחר מתן עדות התובע, אך התובע לא מצא לבקש להציג כראיה משלימה מאוחרת מסמכים המלמדים על הכנסותיו בתקופה שחלפה מאז מתן עדותו (למעלה משנתיים). מאידך, לבד מגרסתו בעדותו לפניי, שלא נתמכה במסמכים (ומתייחסת בעצם לחודשיים בלבד), ממילא גם אין בענייננו בסיס ממשי להשוואה של ההכנסה בפועל בשנתיים האחרונות להכנסתו או השתכרותו טרם התאונה. כך שלא ברור מהו בסיס השכר שיש לייחס לו לתקופת העבר, במיוחד כשמדובר בתקופה הצמודה להשתחררותו מהכלא. ועל כן, לנוכח נכותו התפקודית ואופי עבודתו, אני מוצא להשתמש באומדנא לקביעת הפיצויים בראש נזק זה.

לענין האפשרות לקבוע הפסד לעבר על דרך האומדנה, אפנה לכך שבענין ת”א (מחוזי ת”א) 1714/04 עזבון נעים נ’ יזהר (פורסם; 18.11.2009), נקבע: “גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים” [ראו גם: קציר, “פיצויים בשל נזק גוף” מהדורה חמישית התשס”ג–2003 כרך א, עמ’ 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם; וגם: ע”א (מחוזי ת”א) 37453-01-13 ע”נ בית נוי בע”מ נ’ אבולוף (פורסם; 5.3.1984)].

בהתחשב בכך שמדובר בתקופה של כ-27 חודשים, ושההשתכרות החודשית שהוצהרה בעדותו ממילא מגעת לשכר מינימום בלבד, אני מוצא על דרך האומדנה כי פיצוי גלובאלי בסך של 20,000 ₪ (סך שכולל בתוכו את הפסד הפרשות פנסיוניות), יהווה פיצוי הולם להפסדי השתכרות בעבר, בנסיבות.

אשר על כן, אני קובע כי בגין הפסד השתכרות לעבר זכאי התובע לפיצוי בסך כולל [שכולל בתוכו גם פיצוי בגין הפסד הפנסיה] של 20,000 ₪.

אובדן כושר השתכרות לעתיד

באשר לגריעת השכר בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד, נעשתה בפסיקה הבחנה, בין שלושה מושגים שונים: “נכות רפואית”, “נכות תפקודית” ו-“אובדן כושר השתכרות” -שנגרמים עקב תאונה. שומת גריעת שכרו האפשרית של כל תובע לעתיד, נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, גם לאחר שקבע את הנכות התפקודית. על בית המשפט להתחשב במכלול הנסיבות בבואו לקבוע את השפעת הנכות התפקודית על גריעת שכרו של התובע לעתיד.

בעניינו, מאותם נימוקים שבגינם מצאתי שיש לאמץ את חזקת השכר הממוצע לקטין (ולא – יותר), גם לא מצאתי שניתן בנסיבות ענייננו (לרבות הסבירות המסוימת שהתובע יתקדם בכיוון של עבודות פיזיות ולא משרדיות) – לייחס סיכוי לגריעת שכר שהיא קטנה מהשפעתה המלאה של הנכות התפקודית שקבעתי.

כאמור, בעת מתן עדותו לפניי, טרם גיבש התובע את דרכו התעסוקתית (ולא התרשמתי כי ניתן היום לקבוע שמהלכה העתידי יהיה כעצמאי או כשכיר). על כן, אערוך את תחשיב גריעת השכר לעתיד על בסיס החזקה של השכר הממוצע – כשכיר. אזכיר כי בהתאם לפסיקה יש לחשב את הגריעה בשכר העתידי לשכיר – עד לגיל 67. היינו, במקרה של התובע – 42 שנים וארבעה חודשים, או 508 חודשים (מקדם היוון לפי בסיס 3% – 287.4884).

השכר הממוצע במשק הידוע כיום הוא השכר הממוצע במשק של חודש פברואר 2023, שהוא סך 12,074 ש”ח ברוטו (לפי פרסומי הלמ”ס: שכר חודשי ממוצע למשרת שכיר – כולל משרות של עובדים זרים). ועל כן, החישוב לפי המתווה שקבעתי לעיל מסתכם בסך694,227 ₪ [12,074X287.4884X20%]; ובתוספת פיצוי בגין הפסדי פנסיה, לפי 12.5%, הפיצוי לעתיד מסתכם בסך של 781,005 ₪.

אשר על כן, אני קובע את הפיצויים להם זכאי התובע בנסיבות ענייננו בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד (+הפסדי פנסיה) על סך 781,000 ₪ [781,005 ₪ בעיגול].

כאב וסבל

התובע טוען כי לאור סבלו הרב, הניתוחים הרבים, האשפוזים התכופים ועוגמת הנפש הכבדה שנגרמה לו במהלך השנים, יש לפסוק לטובתו, לכל הפחות – 280,000 ₪.

הנתבעות מציעות בנסיבות פיצויי בסך שנע בין 25,000 ₪ ל-45,000 ₪.

פקודת הנזיקין [נוסח חדש] מחייבת פסיקת פיצויים בגין כאב וסבל, על־יסוד הכאב והסבל של הניזוק [ע”א 702/87 מדינת ישראל נ’ כהן, פ”ד מח(2) 705, 727 (1994)]. את שיעור הפיצוי יש לקבוע בהתחשב בכל נסיבות העניין, כאשר בית המשפט הדרש להעריך את הכאב והסבל של הנפגע, בהתחשב במהות הפגיעה וכלל הנסיבות הרלוונטיות ועל־פי אמות המידה שנקבעו לעניין זה בהלכה הפסוקה.

בענייננו, לאחר ששקלתי את השיקולים הרלוונטיים, ובכלל זה – את נסיבות התרחשות התאונה, ניתוחיו ואשפוזיו של התובע (82 ימי אשפוז במצטבר) וההליכים הרפואיים שעבר תקופה ארוכה בהיותו תלמיד והסיבוכים המאוחרים, אני מוצא כי יש לפסוק לתובע פיצויים בגין כאב וסבל בסך של 220,000 ₪.

עזרת הזולת

התובע טוען כי בגין העזרה האינטנסיבית שהושטה לו בגין התאונה בעבר ע”י קרובי משפחתו יש לפסוק סך גלובלי של 120,000 ₪. כמו כן, טוען התובע שיידרש בעתיד לסיוע מצדדים שלישיים, בייחוד לאחר שמצבו צפוי להידרדר בעתיד. לאחר החישוב לשיטתו (לפי סיוע של שש שעות בשבוע בתעריך של 50 ₪ לשעה), עד תום תוחלת חייו מדובר בסכום של 419,000 ₪.

הנתבעת 1 טוענת כי אין התובע זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה, מאחר ולא נגרמה לו כל נכות תפקודית המצריכה סיוע, אך עם זאת מציעה סך של 5,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

הנתבעת 3 טוענת כי יש לפצות בגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד סך כולל שלא יעלה על 10,000 ₪ (ובכל מקרה שאינו זקוק לכל עזרה שהיא לעתיד).

עוד טוענים התובעים להפסד הכנסות בך 50,000 ₪ בעסקה של אמו של התובע, בשל כך שנדרשה לטפל בו לאחר התאונה.

הנתבעות 2 ו-3 טוענות כי אין כל הצדקה למתן פיצוי בגין ראש נזק זה, בין היתר באשר התובע לא הציג ראיות לגבי הקשר בין התאונה להפסדיה הנטענים של אמו.

התובע ואמו מעידים בתצהיריהם כי אמו, שהייתה עובר לתאונה עצמאית בעלת עסק, נדרשה לחלק זמנה בין ליווי בנה בבית החולים וטיפוליו השונים לבין העסק – ועל כן ספגה הפסדים ניכרים בעסקה, עד שנאלצה (כשנתיים וחצי לאחר התאונה) לסגור את העסק. אמו מעריכה את הפסדה בסך של 50,000 ₪.

לאחר עיון במכלול הראיות שהוצגו בנדון ובעדויות, לא מצאתי כי התובעים הרימו את נטל ההוכחה לקיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין סגירת עסקה של אמו של התובע, תקופה ארוכה לאחר התאונה. לא הוגשו בנדון דו”חות כספיים המציגים את השינוי שנטען שחל בהכנסות העסק לאחר התאונה, כך שלא ברור מתי החלו ההפסדים, ככל שהחלו, ומכל מקום, בין היתר – בשל מועד הסגירה, לא ניתן לצאת מכלל הנחה שהתאונה היא הגורם שבגינו החלו או נגרמו ההפסדים הנטענים. בנוסף, הפסדיה האפשריים של האם בגין הסיוע והליווי שהעניקה לבנה ככל שהיו לפחות בשבועות הראשונים (קטנים), וכן סיוע שאר בני המשפחה – נכללים ממילא בראש הנזק שנפסק להלן בגין עזרת הזולת.

אזכיר, כי יש להתחשב בהלכה הנוהגת, לפיה עזרה משפחתית לנפגע היא בת פיצוי, וכי שעה שהנפגע נעזר בקרוביו ובמכריו “…על בית המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על-ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק” [ע”א 93/73 שושני נ’ קראוז פ”ד כח(1) 277, 280 (1973); ע”א 142/89 גמליאל נ’ אושיות חברה לביטוח בע”מ (פורסם; 16.10.1990); ע”א 5774/95 שכטר נ’ כץ (פורסם; 19.11.1997)]. את הפיצוי בגין ראש נזק יש לשלם לבני המשפחה כאשר ברור שהעזרה חורגת בהרבה מזו שמעניקים בני משפחה זה לזה (רע”א 6680/08 מדינת ישראל נ’ סעיד, פס’ 33 לפסק הדין של השופטת ארבל (פורסם; 6.2.2012); ע”א 1952/11 אבו אלהווא נ’ עירית ירושלים, פס’ 6 לפסק הדין של השופט עמית (פורסם; 6.11.2012)). בהקשר זה נקבע כי מן הראוי לפצות את בני המשפחה על ההוצאות שהוציאו, בעין או במעשה, בגין הטיפול בנפגע, שהרי “…אין המזיק יכול ‘להרוויח’ מכך שבני המשפחה יסייעו לנכה ללא תמורה” (ע”א 5774/95 שכטר נ’ כץ (פורסם; 19.11.1997)].

בנסיבות ענייננו אני מאמין לתובע שנזקק לעזרה וטיפול בו משך תקופה מסוימת שארכה לפחות כשנה (100% נכות זמנית). למרות שלפי הפסיקה יש לצפות מאם שתטפל בבנה שנפצע, אני מוצא כי בנסיבות ענייננו, הטיפול והעזרה להם נזקק וניתנו לו, במיוחד על ידי אמו, חרג מעבר למקובל אף ביחסים הקרובים בין בני המשפחה, לרבות, למשל, צחצוח שיניים – בתקופות סמוכות לאחר קרות התאונה [ע”א 810/81 לוי נ’ מזרחי, פ”ד לט(1) 477, 493 (1985); ע”א 327/81 ברמלי נ’ חפוז פ”ד לח(3) 580, 588).

מאידך, מדובר באדם צעיר, שנחזה שבעתיד יהיה ביכולתו ללמוד להסתדר בתפקוד היום יומי עם מומו, והעזרה שתידרש לו, ככל שתידרש, תהיה במקרים חריגים בלבד.

על כן, בשים לב למשך תקופות האשפוז, הטיפולים ומגבלותיו של התובע, הנני פוסק לתובע פיצוי בגין עזרת הזולת, לעבר ולעתיד על דרך האומדן ובסכום גלובלי ‏– על סך של 50,000 ₪.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה

עוד טוען התובע כי הוא ומשפחתו נדרשו להוצאות רפואית נלוות לרכישת אביזרים וציוד נלווה כגון קביים, כלים סניטריים, נעליים אורתופדיות מיוחדות, סד מקבע לרגל, גרביים אלסטיות, תרופות לשיכוך כאבים וכדומה – ללא קבלות שנשמרו [סעיף 45 לתצהירו], אשר מוערכות ע”י התובע בסכום של 10,000 ₪ לערך.

התובע טוען עוד, כי הוא צפוי להידרש להוצאות רפואיות נלוות לעתיד לרכישת ציוד כגון נעליים מיוחדות ואביזרי שיקום אחרים, בסכום משוער של 180,000 ₪.

התובע מעיד גם כי לאורך אשפוזיו השונים ביקרו אותו וסייעו לו בני משפחתו מדי ביומו, באופן שדרש הוצאות נסיעה רבות, להן לא נשמרו קבלות, והן מוערכות בכ־5,000 ₪ [סעיף 44 לתצהירו]. יחד עם דרישתו לפיצוי בגין הסעותיו ע”י אימו ברכב המשפחה מסתכם הפיצוי הראוי לדידו ב-35,000 ₪ גלובלי.

התובע טוען כי יש לפסוק לטובתו הוצאות נסיעה מוגברות במוניות לעבר בסכום מוערך של 5,500 ₪ [סעיף 47 לתצהירו], וכי הוא מעריך את הוצאותיו בהקשר זה לעתיד בסך 209,000 ₪ לעתיד (על בסיס חישוב של חמש נסיעות בשבוע בעלות של 15 ₪ עד סוף תוחלת חייו, בהיוון לעתיד).

הנתבעות טוענות כי כל הוצאותיו הרפואיות מכוסות במסגרת הוראות החוק והפסיקה, וכי מאחר שלא צירף כל קבלה להוכחת הוצאותיו הנטענות, אין לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה.

אזכיר עוד, כי המומחה ציין בחוות דעתו כי לא צפויים המשך טיפולים עקב התאונה, ולא נסתר בחקירתו. עוד אציין כי המומחה בחקירתו לא מצא שיידרשו לתובע בעתיד “נעל מיוחדת, מדרסים, מכשיר תומך, גרב אלסטית, קב” [עמ’ 51 לפרו’].

משהוכחה לפני נחיצות הטיפולים, המעקב הרפואי וממילא הוצאות הנסיעות הכרוכות בכך, ראוי לפסוק לתובע סכום סביר שישפה אותו על הוצאות הוריו והוצאותיו הוא בנסיעות עד היום, ובכל שהיו – הוצאות רפואיות.

לתובע נכות תפקודית בשיעור 20%, שיוצרת אצלו מגבלה בהליכה ממושכת, ויכולה לגרום להוצאות נסיעה מעט מוגברות; אך לא הרבה. אנו מצויים בעידן שבו, כמעט לכל מקום, גם האדם ‘הבריא’, נטל הנכות, לא הולך ברגל; ומרבית המקומות שאנו הולכים אליהם ביום יום, בקצב החיים המקובל כיום – ממילא נעשה במכונית או אמצעי תחבורה אחר.

מכל מקום, במקרה מעין זה, בהתאם לפסיקה, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אמדנה ו”על הצד הנמוך והבטוח” – לשם שמירה על האיזון הראוי [ראה: למשל: ע”א 307/77 מור נ’ עזבון המנוח שעיה בוץ פ”ד לב(1) 654; י. קציר, “פיצויים בשל נזק גוף” מהדורה חמישית התשס”ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע”א 77/67 מ”י נ’ דהאן פ”ד כא(2) 128; ת”א (שלום תל-אביב-יפו) 394/98 אלטאוויל אמיר נ’ נחמיאס (פורסם; 2006); ת.א. (שלום תל-אביב-יפו) 1616/04 שרף נ’ אסותא – מרכזים רפואיים בע”מ (פורסם; 2009); ת”א (שלום ירושלים) 1515/96 יהושוע נ’ הסתדרות (פורסם; 1999)].

בנסיבות העניין, בשים לב לכל הנתונים המפורטים עד כאן, אני פוסק על דרך האומדנא את הוצאות התובעים בגין נסיעות והוצאות רפואיות לעבר ולעתיד בגין התאונה – בסך 25,000 ₪.

הוצאות בגין מורים פרטיים

התובע טוען כי נדרש לתשלום בגין מורים פרטיים מיום התאונה ועד לסיום שנת הלימודים ולאחר מכן מתחילת שנת הלימודים שאחריה למשך כחודשיים וחצי, בסכום העומד על 10,000 ₪, ללא קבלות שהוצגו [סעיפים 29 ו-47 בתצהירו].

הנתבעות 2 ו-3 טוענות שהתובע לא הביא כל ראיה לכך ששילם למורים פרטיים, אין לפסוק לטובתו הוצאות בגין מורים פרטיים.

אני מוצא כי מדובר בתקופה של כשמונה וחצי חודשים בהם נעדר מהלימודים (ראה אישור בית הספר), שבה ובעקבותיה אכן סביר שהתובע נדרש לסיוע פרטני וצמוד בהשלמת הלימודים, הן בגין התקופות בהן אושפז והן בגין הפער שנגרם בלימודיו במשך טיפוליו. על כן, בהתחשב בנסיבות ובעלות סבירה של שיעורים פרטיים לתלמיד תיכון, אני מוצא לנכון לפסוק, על דרך האומדן, סכום של 4,000 ₪ בעבור ההוצאות על מורים פרטיים.

ריכוז הפיצויים

סכום הפיצוי הכולל, בגין ראשי הנזק השונים (לפני – אשם תורם וניכויים), הִינו 1,100,000 ש”ח, כמפורט להלן:

א.כאב וסבל -220,000₪

ב.הפסד שכר לעבר -20,000₪

ג.הפסד השתכרות לעתיד – 781,000₪

ד.עזרת הזולת בעבר ובעתיד – 50,000₪

ה.הוצאות רפואיות ונסיעות -25,000₪

ו.החזר הוצאות שיעורים פרטיים -4,000₪

סה”כ:1,100,000₪

כעולה מקביעותי בענין האחריות, מסכום הפיצוי הכולל, יש להפחית 40% בגין אשם תורם שמצאתי לתובע. היינו, הסכום לפיצוי בענייננו עומד על סך 660,000 ₪ [1,100,000X60%], לפני ניכויים.

ניכויים והערות לסיום

בגין התאונה קיבל התובע מאת מחלקת נכות כללית במל”ל קצבה בסך 37,553 ₪ (לפי תע”צ מיום 18.12.2017). סכום זה בתוספת ריבית והצמדה מיום התאונה ועד היום מגיע לסך 45,185 ₪. לצורך הפשטות אני מעמיד את הניכוי על סך עגול של 45,000 ₪. כך שסך הפיצויים שהתובע זכאי להם בנדון, לאחר הפחתה בגין אשם תורם ולאחר ניכויים הוא סך של 615,000 ₪.

כפי שקבעתי בפרק האחריות לעיל, לאחר הפחתת האשם התורם, האחריות לנזקיו של התובע מתחלקת בין הנתבעות 1 ו-3, כך שהנתבעת 3 אחראית בשיעור של 65%, והנתבעת 1 בשיעור של 35%; ולא מצאתי לייחס אשם לנתבעת 2.

אשר על כן, עולה מהאמור שהנתבעות 1 ו-3 יהיו חייבות ביחד ולחוד בתשלום הפיצויים בנדון; כאשר החלוקה בנטל תשלום הפיצויים בנדון תהיה כדלקמן: הנתבעת 1 תישא בתשלום סך של 215,250 ₪ [615,000X35%], והנתבעת 3 תישא בתשלום סך של 399,750 ₪ [615,000X65%].

ב”כ הנתבעת 2, המדינה, מפנה בסיכומיה לכך שבעבר הודיעה לצדדים, גם בקדמי משפט, שאין מקום להותירה בתיק.

אזכיר תחילה, כי עצם הכללת המדינה כנתבעת בתיק מלכתחילה – בזווית ראייתו של התובע – איננה שרירותית; זאת – באשר באותו שלב, בהתחשב בהלכת ג’אבר, קשה היה לחזות שאין לייחס למדינה כל אחריות, אפילו קטנה.

לצד האמור, אקדים ואומר כי אני מוצא שיש ממש בטרוניית המדינה שלא פעלו להוציאה מהתיק בשלב מוקדם, ככל שהיא מופנית לנתבעות 1 ו-3. אכן, בקדם המשפט שנערך בנדון ביום 19.12.17, הודיעה באת-כוח המדינה: “ניהלתי שיחות עם חברי בנוגע לסילוק התביעה נגד משרד החינוך מאחר שאין למשרד החינוך שום נגיעה לבית הספר ולאירוע. מדובר בתלמיד תיכון, המורים, המנהל ואב הבית, כולם שייכים לרשת אמי”ת. השולחן הזה הובא ימים ספורים לאחר מכן. משרד החינוך מאשר פתיחת לימודים בהתאם לדו”ח בטיחות. אין קשר למשרד החינוך. אני מבקשת מחברי לשקול באמת למחוק את משרד החינוך מכתב התביעה”.

אך באת כוח הנתבעת 3 הודיעה באותו קדם משפט מנגד: “אם ב”כ התובע יודיע שהוא מוציא את המדינה מהתיק, אנחנו נאלץ להוציא הודעה לצד שלישי אם יהיה אישור של מרשתי. אני חושבת שהמצב המשפטי הוא כזה שמחייב את נוכחות משרד החינוך בתוך התיק הזה. חברתי דיברה על נושא הפיקוח. חוזרי מנכ”ל שחיים על בית הספר צריכים להיות מספיק ברורים כדי שניתן יהיה להבין מה צריך לקבע ומה לא צריך לקבע ואיך נעשים הדברים”.

בהתחשב באמור, אני מוצא כי אין להפנות את טענות הנתבעת 2 בענין הוצאותיה אל התובע, שנחזה שמי שלא שמע מטעם הנתבעות 1 ו-3 בכל שלב שהוא, שהוצאה יזומה על ידו של הנתבעת 2 מהתיק לא תקדם את פתרון המחלוקת בו.

כפי שעולה מפסק הדין, מצאתי כי די בנוסח חוזרי המנכ”ל כפי שהם כדי שבית הספר או העיריה ישכילו להבין שבנסיבות ענייננו ובהתחשב בנתוני שולחן – עליהם לקבעו לרצפה, וכדי שבית הספר ישכיל להעמיד מורה תורן להשגיח בחצר בהפסקת המעבר.

על כן, בנסיבות ענייננו, אני מוצא לחייב את הנתבעות 1 ו-3 בהוצאות המשפט של הנתבעת 2, על פי חלקם היחסי באחריות.

התובע 1 כבר איננו קטין כיום, ועל כן, הואיל ומדובר בעצם בתביעתו, ביצוע פסק הדין על ידי הנתבעות 1 ו-3 יהיה כלפיו, באמצעות בא-כוחו.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי:

התביעה הנדונה נגד הנתבעות 1 ו-3 מתקבלת בחלקה, כך שהנתבעת 1, העיריה, תשלם לתובע 1 סך של 215,250 ₪, והנתבעת 3, הרשת, תשלם לתובע 1 סך של 399,750 ש”ח. חיובים אלה הינם – ביחד ולחוד.

כמו כן, תשלמנה הנתבעות 1 ו-3 לתובע 1 בגין שכר טרחת עו”ד סך של 143,910 ש”ח ₪, וכן החזר הוצאות המומחה מטעמו וחלקו בשכר המומחה מטעם בית המשפט (לפי קבלות), והחזר אגרה. החזרי ההוצאות ישולמו – בליוויית ריבית והצמדה כדין ממועד הוצאת ההוצאה. בסך כל התשלומים שבפסקה זו חבות הנתבעות 1 ו-3 – ביחד ולחוד, כשהנתבעת 1 תשלם 35% מסך זה, והנתבעת 3 – 65%.

הסכומים שבפסקאות א’ ו-ב’ לעיל ישולמו לידי בא־כוחו של התובע – בתוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו ריבית והצמדה כדין, מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה הנדונה נגד הנתבעת 2, מ”י-משרד החינוך, נדחית בזאת.

כמו כן, תשלמנה הנתבעות 1 ו-3 לנתבעת 2 בגין שכר טרחת עו”ד בניהול הגנתה בתביעה זו – סך של 30,000 ש”ח ₪, וכן החזר הוצאות מומחה, ככל שהיו (לפי קבלות) – בליוויית ריבית והצמדה כדין ממועד הוצאת ההוצאה. בסך כל התשלומים שבפסקה זו חבות הנתבעות 1 ו-3 – ביחד ולחוד, כשהנתבעת 1 תשלם 35% מסך זה, והנתבעת 3 – 65%.

הסכומים שבפסקה ה’ לעיל ישולמו לידי באת-כוחה של הנתבעת 2 – בתוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו ריבית והצמדה כדין, מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית משפט המחוזי – בתוך 45 יום.

המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים בהקדם, כמקובל.

בהיעדר פרטי התובעים – ניתן לפרסם את פסה”ד.

ניתן היום, כ”ט ניסן תשפ”ג, 20 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.