לפני
כבוד השופט נפתלי שילה
המערערים
1. פלוני
2. פלונית
ע”י ב”כ עו”ד ורדה שטיינברג ועו”ד יוסי נקר
נגד
המשיבים
ובעניין הקטין
1. המחלקה לשירותים חברתיים- בני ברק
ע”י עו”ד שירי כהן
2. אפוטרופוס לדין קטינים
ע”י ב”כ עו”ד סיגלית אשואל
אלמוני (ת.ל. 00.00.22)
פסק דין
לפני ערעורים על החלטות של בית המשפט לנוער מיום 19.12.23 ומיום 25.12.23 (כב’ השופט נעם שילו בתנ”ז 23481-05-23) שהכריז על הקטין כקטין נזקק וקבע במסגרת דרכי הטיפול שהקטין יוצא ממשמורת המערערים, יושם במשמורת רשות הסעד וישהה בבית הסבים.
א. רקע עובדתי
1. הקטין —- (להלן: הקטין) נולד למערער (להלן גם: האב) ולמערערת (להלן גם: האם) ביום 00.00.22.
2. ביום 14.2.23 התקבל אצל רשויות הרווחה דיווח אודות חשד לפגיעה בקטין על-ידי האם במהלך אשפוזו של הקטין בבית החולים. ביום 17.2.23 הוצא צו חירום מכוח סעיף 11 לחוק נוער, טיפול והשגחה תש”כ-1960 (להלן: החוק) והקטין הועבר למחלקה טיפול נמרץ עקב צורך רפואי בהשגחה.
3. ביום 19.2.23 המערערת נעצרה והיא שוחררה למחרת עם הגבלות לגבי שהותה ליד הקטין. ביום 24.2.23 החליט בית המשפט קמא על המשך שהותו של הקטין בבית החולים והורה על הגבלות של שהות האם ליד הקטין. ביום 27.2.23 התקיימה וועדת תכנון טיפול בבית החולים ועלה חשד כי האם לוקה בתסמונת מינכהאוזן על ידי שליח.
4. ביום 8.3.23 הוגשה על-ידי העו”ס לחוק הנוער בקשה להעביר את הקטין למשפחת דודתו של הקטין כהורה קלט. הדודים עברו להתגורר אצל הורי האם – הסבים.
5. ביום 13.4.23 התקיים דיון נוסף בבית משפט קמא לאור בקשת המערערים להחזיר את הקטין לביתם. בית המשפט קמא דחה את הבקשה והותיר על כנה את ההחלטה לשים את הקטין במשפחת קלט. מצבו של הקטין השתפר אצל משפחת הקלט. בין היתר, נטען שהאם האכילה את הקטין בתמ”ל חלבי למרות שהיה ידוע לה שהקטין אלרגי לחלב. פרופ’ סומך העיד בין היתר שהאם הוציאה מוגלה באמצעות מחט שהיא החדירה לפצע של הקטין.
6. ביום 9.5.23 הוגשה בקשת נזקקות לבית משפט קמא. הקטין נבדק במכון להתפתחות הילד והתברר שיש לו עיכוב התפתחותי והוא זקוק לטיפול של קלינאי תקשורת, ריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה.
7. ביום 19.9.23 התקיים דיון הוכחות בבית משפט קמא כאשר מטעם הרווחה העיד פרופ’ רז סומך, מנהל מחלקת הילדים בבית החולים לילדים ספרא בתל השומר. פרופ’ סומך העיד כי בעת שהקטין היה בבית החולים עם האם, נשקפה סכנה לחייו לאור פעולות שביצעה האם בקטין. בנוסף, בית המשפט ובאי כוח הצדדים צפו בסרטוני אבטחה של מחלקת טיפול נמרץ בבית חולים ששם צולמה האם כשהיא מבצעת פעולות אלימות כנגד הקטין.
8. ביום 19.12.23 ניתנה החלטת בית משפט קמא בבקשת הנזקקות (להלן: ההחלטה הראשונה) ובית המשפט נעתר לבקשת העו”ס והכריז על הקטין כקטין נזקק לפי סעיפים 2(2) ו-2(6) לחוק.
בין היתר נקבע בהחלטה הראשונה כי:
“אציין כבר עתה כי מספר עדים העידו מטעם המשיבים. עדותם לא העלתה ולא הורידה לגבי הפגיעות שנגרמו לקטין. עדותם נסובה סביב כשרות המשיבים ובעיקר המשיבה לגבי ילדיה וכולם היללו ושיבחו אותה על תפקודה. הדבר העלה תמיהה גדולה יותר מול תוכן סרטוני האבטחה והתנהגות המשיבה בבית החולים. לכן לא היה בעדויות אלו להשפיע על הכרעה בתיק. עדות פרופ’ רז סומך מטעם המבקשת הייתה מכרעת ותרמה להבנת הנושא ולביסוס טענת המדינה כי בשלב זה שהות המשיבה ליד הקטין בוודאי שללא השגחה, מסכנת אותו ואת שלומו הגופני והאחר … מעדותו עולה כי צוות בית החולים היה מאד מוטרד מהעובדה כי בפצע שהיה בצווארו של הקטין ובדמו התגלו חיידקים צוואתיים ללא כל הסבר הגיוני לכך. עוד אישר כי לאחר שהמשיבה נפרדה מהקטין מצבו השתפר. עובדות אלו לא הוכחשו על-ידי המשיבים”.
בכל הנוגע לסרטונים קבע בית המשפט בהחלטה הראשונה כי:
“המשיבה נראית מטפלת בקטין באגרסיביות, מכה בפניו, מכסה את פניו בשמיכה למרות שהקטין שואף שפניו יהיו גלויים ובוכה … בשלב מסוים המשיבה אוחזת בקטין תלוי ברגל אחת ושולפת את העירוי שהייתה מותקנת ברגלו השמאלית. בשלב אחר מורידה לו את החיתול בצורה לא נעימה, מנקה עם החיתול את השאריות … ואז דוחפת לפי הטבעת של הקטין את האצבע … במהלך דיון ההוכחות הודתה המשיבה כי דקרה את הקטין בפצע בצווארו בעזרת מזרק שהצוות השאיר בחדר הטיפולים, לדבריה כדי להוציא לו מוגלה, לדבריה אין כל פסול במעשים אלו”.
9. המערערים הגישו חוות דעת מהפסיכיאטרית ד”ר וישנה ואולם בית המשפט קבע בהחלטה הנ”ל כי מאחר שד”ר וישנה לא הגיעה לעדות, לא ניתן לקחת בחשבון חוות דעת זו שממילא הוגשה על-ידי צד מעוניין. המערערת אף הגישה חוות דעת מטעם ד”ר בלן, פסיכיאטר שבדק את המערערת ואולם אף הוא ציין שהמערערת סובלת מהפרעה טורדנית כפייתית שמחמירה במצבי לחץ וכי היא זקוקה להדרכה ותמיכה רבה.
10. בהחלטה הראשונה קבע בית המשפט כי התרשם שהאם בטוחה שמתנכלים לה ואין כל דופי בדרך שהיא מגדלת את ילדיה. האם הסבירה כי סטרה לקטין מאחר שהייתה עייפה והקטין היה באי שקט. בית המשפט קמא קבע בהחלטה הראשונה כי:
“הוכח לבית המשפט (גם בתמונות השוות אלף מילים) כיצד נוהגת המשיבה בקטין חסר ישע, ופוגעת בו וכי הימצאותה לידו ללא השגחה מהווה לקטין סיכון ממשי … בית המשפט קובע כי המשיבה נהגה בצורה לא ראויה בקטין, כל מי שעיניו בראשו רואה זאת לרבות שליפת עירוי מרגלו, כיסוי ראשו בכוח בשמיכה, מתן סטירה, דחיפת אצבע לרקטום של הקטין לאחר ניקויו … לא רק זו, מאז הוצא ממשמורת המשיבים מצבו הרפואי והאחר השתפר ולא ראיתי כי חזר לבקר בבית החולים בשל בעיות רפואיות כאלה ואחרות … המבקשת עמדה בנטל ההוכחה כי המשיבה מהווה סיכון לקטין … המשיבה לא עמדה בלחץ הטיפול בקטין, ונהגה בו בצורה מסכנת, אשר מבססת את העילה כי האחראי על הקטין אינו מסוגל לטפל בו. גם מצבו של המשיב אינו מאפשר כל שקילה כאילו הוא יהיה האחראי על הקטין, כאשר המשיבה בסביבת הקטין והוא כדבריו נמצא ביום בכולל … אין ספק כי המבקשת עמדה בנטל זה מעל ומעבר לצריך, לרבות הודאת המשיבה כי ביצעה את המעשים בקטין והיא מצטערת על כך … לפיכך הוכח כי האחראי על הקטין אינו מסוגל לטפל בו או להשגיח עליו כראוי וכנדרש תוך הבטחת שלומו הגופני הבריאותי והנפשי וכן כי שלומו הגופני והנפשי עלול להיפגע”.
11. המערערים לא השלימו עם ההחלטה הראשונה והגישו ערעור על החלטת הנזקקות.
12. ביום 25.12.23 ניתנה החלטה בבקשה לדרכי טיפול (להלן: ההחלטה השנייה). העו”ס המליצה על הוצאת הקטין ממשמורת ההורים ועל נקיטת דרכי טיפול, כמפורט בתסקיר. בית המשפט קבע בהחלטה השנייה שאין דרך אחרת להבטיח את הטיפול וההשגחה בקטין וכי הרחקת הקטין מסביבת האם תרמה ושיפרה את מצבו. בית המשפט ציין כי:
“אני איני יכול לקחת על כתפיי הדלות את ההחלטה להחזיר את הקטין למשמורת המשיבים, הנלחמים אך ורק על כך, בעוד שאני מבין כי אין שיתוף פעולה של ממש מצדם עם גורמי הרווחה. לאור כל האמור, לאחר שנוכחתי כי מדובר בקטין נזקק ואין דרך אחרת בשלב זה אלא לנקוט בדרכי הטיפול המוצעות בתסקיר”.
13. בהחלטה השנייה נקבע שהקטין ימשיך לשהות בבית הסבים הורי האם ונקבעו זמני שהות בין ההורים לקטין. כמו כן, הורה בית המשפט כי בתוך חודש תכונס וועדה תכנון טיפול שבמסגרתה יוכלו ההורים להעלות את הצעותיהם בדבר תוכנית מוגנות לקטין וכיצד הם מבטיחים את שלומו כאשר הוא בסביבת האם.
14. המערערים לא השלימו גם עם ההחלטה השנייה והגישו ערעור. יצוין כי המערערים הגישו ערעור נוסף על ההחלטה בבקשה לעיון מחדש (ענ”א 63312-11-23). הדיון בשלושת הערעורים אוחד ובסיום הדיון שהתקיים היום, הודיעו המערערים כי הם חוזרים בהם מהערעור הראשון ולפיכך נותר להכריע בערעורים על ההחלטה הראשונה ועל ההחלטה השנייה.
ב. תמצית טענות המערערים
1. בית המשפט קמא המציא עילת נזקקות חדשה שאינה מופיעה בחוק לפיה האם מהווה סיכון לקטין כאשר היא נמצאת לידו ללא השגחה של אדם נוסף. עילת נזקקות זו אינה עולה בקנה אחד עם סעיפי החוק ואף לא עם סעיף הסל שבחוק. במיוחד הדבר אמור כלפי האב, שלא הייתה שום ראיה שהוא מהווה סיכון לקטין. בית המשפט קמא אף לא הכריע האם לאם יש תסמונת מינכהאוזן ואדרבא, נקבע כי עדותו של פרופ’ סומך לא יכולה לבסס קיומה של תסמונת זו.
2. נטל ההוכחה מוטל על המדינה. עדותו של פרופ’ סומך הייתה חמקנית ולמרות זאת קבע בית המשפט קמא שעדותו הייתה סדורה וקוהרנטית. הוכח שלא היה בסיס לחשד שלאם יש תסמונת מינכהאוזן. פרופ’ סומך אף הודה שאין לו הסבר לנגעים העוריים בתינוק ולכן יתכן שהחיידקים הצוואתיים שהתגלו מקורם בחוסר היגיינה.
3. העו”ס לא עמדה בנטל להוכיח שהמערער אינו יכול לשמש מטפל עיקרי לקטין. משבקשת הנזקקות נסמכה על טענת תסמונת מינכהאוזן ולמעשה טענה זו נזנחה בסיכומי המשיבים ולא הוכחה, לא היה מקום להכריז על הקטין כקטין נזקק. המדינה אינה יכולה להרחיב חזית ולטעון שבקשת הנזקקות מבוססת על אי שיתוף פעולה. מה גם, שאי שיתוף עם גורמי הרווחה אינה עילה להוצאת קטין ממשמורת הוריו.
4. לא נצפה בסרטון הכנסה של אצבע לפי הטבעת של הקטין. כמו כן, לא ניתן לראות אלימות של האם בסרטונים. בנוסף, במכתבה של ד”ר וישנה מיום 14.11.23 עולה כי ההורים משתפים פעולה ומקבלים טיפול משפחתי והדרכת הורים באופן קבוע. טעה בית משפט קמא שלא לקח בחשבון חוות דעת זו.
5. בית המשפט קמא לא יכול היה להרחיב את הפלוגתאות שבתיק ולכן הוא לא יכול היה לקבוע עילת נזקקות שלא נטענה על-ידי העו”ס בבקשה שהגישה. במקרה דנן יש הורה – האב – המסוגל לטפל בקטין ואין מקום להכריז על הקטין כקטין נזקק. רק במקרה ששני ההורים לא מתפקדים ושניהם לא מסוגלים לגדל את הילד, יש מקום להכריז על קטין כנזקק. לא ברור מכוח מה קבע בית משפט קמא שלאב אין מסוגלות.
6. העובדה שהאב הורשע לפני למעלה מ-20 שנה, לא רלבנטית. לאחר ההרשעה האב קיבל משמורת על ילדיו והדבר מלמד שהוא אינו מסוכן ואינו אלים. התפתחות הקטין היום אינה תקינה והקטין זקוק לשיקום ולטיפולים שהוא לא מקבל. דרישה לליווי והשגחה על האם, אינה מצדיקה הכרזת נזקקות והוצאת הקטין מביתו.
7. הוצאת קטין מהוריו תעשה רק בלית ברירה כאשר אין אמצעי אחר אשר יכול למנוע פגיעה בקטין. המערערים הציעו חלופות למניעת הוצאת הקטין. הוצע לאפשר העסקת סומכת בבית הורים. האב יכול להיות המטפל העיקרי והאם התחייבה לא להיות עם הילדים לבד ללא נוכחות האב. האב גם מוכן לוותר על הלימודים בכולל והוא מוכן לטפל בקטין בכל השעות שהקטין לא ישהה במעון. טעה בית המשפט שלא התייחס להצעה זו בהחלטתו.
8. הוצאת הקטין מבית הוריו אינה מידתית. האב הוא הורה המסוגל לטפל בקטין ואף להיות מטפל עיקרי. העו”ס בחרה בדרך הקלה, תוך פגיעה בנפשו של הקטין והתעלמות מוחלטת מהעובדה שיש לו אב שמסוגל ורוצה לשמש עבורו מטפל עיקרי.
9. לפיכך התבקש בית המשפט לבטל את ההחלטות ולהשיב את הקטין למשמורת הוריו.
ג. תמצית טענות המשיבים
1. בניגוד לטענת המערערים, סעיפי החוק על פיהם הוכרז הקטין כנזקק דהיינו, סעיפים 2(2) ו-2(6) לחוק, מתקיימים באופן מובהק במקרה זה והתנהלות שני המערערים מהווה סכנה לקטין. הקטין הגיע לבית החולים במצב פיזי קשה כשמשקלו בגיל שנה היה 6.4 ק”ג בלבד. מהרגע שבו הופרד הקטין מהמערערת וקיבל הזנה מתאימה, חלה עלייה מהירה במשקלו, דבר המלמד שהוא קיבל מהמערערים הזנה בלתי הולמת. התברר כי הקטין ניזון גם במעון ממטרנה חלבית והמערערים לא דיווחו לצוות המעון על רגישות הקטין לחלב וכתוצאה מכך התדרדר מצבו של הקטין.
2. המערערים מתכחשים למציאות הקשה ומסרבים לקבל אחריות על התדרדרות מצבו של הקטין כשהוא היה בטיפולם. המערערת לא טרחה לעדכן את הגננת בדבר העובדה שהקטין אלרגי לחלב והקטין קיבל בגן פורמולה חלבית המזיקה לו וזאת לאורך חודשים רבים. הטיפול של המערערים בקטין בביתם, הוא שהביא למצב שבגללו הקטין נזקק לאשפוז ואחריותו של האב לקטין זהה לאחריותה של האם.
3. האב נכח בבית במהלך שנת חייו הראשונה של הקטין שבה הקטין לא התפתח, הרבה להקיא ולשלשל וניכר שמצבו רק הלך והתדרדר. העובדה שהאב לא פעל כנראה במזיד ולא ביצע פעולות אקטיביות שיש בהן לפגוע בקטין, לא מורידה מרמת האחריות שלו לשלום הקטין ולחובתו להגן על הקטין גם מפניה של האם. הוכח באופן חד משמעי ששני ההורים לא מסוגלים לטפל בקטין. פרופ’ סומך קבע שמצבו של הקטין הגיע לכדי סכנה לחייו.
4. העובדה שבפועל העו”ס חזרה בה מהוכחת תסמונת מינכהאוזן, לא גורעת מכך שהתקיימו עילות הנזקקות. אף אם האם לא לוקה בתסמונת הפסיכיאטרית הנ”ל, התנהגותה, תהא הסיבה אשר תהא, הביאה למצב שבו התקיימו עילות הנזקקות. האופן בו מוגדרת התנהגות האם היא לא מוקד העניין, שהרי אף אם הסיבה להתנהגותה היא אחרת, הדבר אינו משנה. התנהגותה ומעשיה של המערערת סיכנו את חיי הקטין.
5. בקשת הנזקקות התבססה על מסמכים רבים ועל הסרטים המדברים בעד עצמם והמערערת אף הודתה במעשים המיוחסים לה. בית המשפט קמא קבע שעדות פרופ’ סומך הייתה בהירה וקוהרנטית וערכאת הערעור לא תתערב בקביעה זו. המדינה הרימה את הנטל להוכחת עילות הנזקקות. המערערת בעצמה מודה בביצוע פעולות אלימות בקטין וכפי שמפורט בדו”ח שהגישו המערערים מטעם ד”ר בלן, האם נותנת הסברים למעשיה ואולם היא לא מכחישה אותם.
6. הימנעותו של האב וחוסר יכולתו לראות נכוחה את מצבו של הקטין, כמו גם לשלוט בהתנהגותה של רעייתו, מציבים אותו בעמדה בעייתית לא פחות מסוכנת ממנה. האב לא לוקח שום אחריות על המצב וכל הצהרותיו והבטחותיו הן מהשפה ולחוץ. המערערים הם זוג נשוי המטפלים בשישה ילדים נוספים ולכן אין כל אפשרות לקבל את הצעת המערער לפיה הוא יטפל בעצמו בקטין. האב לא פגע באופן מודע בקטין ואולם הוא לא הצליח להגן עליו מפני אמו. האב חטא לתפקידו ולא גילה אחריות למצבו של הקטין. האב לא לוקח אחריות על האירועים ולא מראה כל רצון לשפר את יכולות ההורים. האם זוכה לגיבוי וליחס מגונן מהאב ומיתר המשפחה. האם היא דומיננטית ואולם האב מתנהג באופן פאסיבי.
7. למרות שסוכם עם ד”ר וישנה שהיא תגבש תוכנית טיפולית ותעביר לרווחה, ד”ר וישנה לא השיבה לפניות הרווחה ולא קיימה קשר עם העובדות הסוציאליות כפי שסוכם. המערער לא יכול להיות מטפל עיקרי בקטין וקיים חשש שהאב יעלים עין ממעשי והתנהגות האם ביחס לקטין.
8. נקבעה וועדת תכנון וטיפול בעניינו של הקטין ליום 21.1.24 ובוועדה זו יוכלו המערערים להעלות את כל הצעותיהם לתוכנית מוגנת לקטין וכיצד הם יבטיחו את שלומו. לאחר שיגובשו הצעות, הן יועברו לבית המשפט קמא.
9. האב מפגין חוסר הכרה וחוסר מודעות עם הבעיה שנוצרה עקב התנהלות האם. האב לא מטיל ספק בהתנהלות האם ואפילו לא מבין מדוע מעשיה היו פסולים. הכרה בבעיה היא השלב הראשון וההכרחי בטרם שאדם ישפר את התנהלותו. בהעדר הפניה והכרה, לא יכול האב לעשות שום שינוי והוא ימשיך להתנהל בדפוסיו הישנים. אם האב לא חושב שרעייתו נהגה שלא כשורה, כל דבריו כי הוא ייקח אחריות על הקטין, הם בעצם חסרי בסיס והאב לא יוכל להיות משגיח נאמן על האם. אין זה אפשרי או מעשי לפקח באופן הדוק על התנהלות המערערת בקטין בתוך ביתם.
10. לא נותרה כל דרך אחרת למנוע המשך פגיעה בקטין למעט הוצאתו ממשמורת ההורים. המערערים לא הציגו שום תוכנית מסודרת וזרקו לחלל האוויר תוכניות בלתי מגובשות. המערערת פגעה בקטין אפילו שהקטין שהה בטיפול נמרץ, מקום בו הפיקוח והשמירה הדוקים ולכן ברור שאין כל דרך להגן על הקטין כששני הוריו שוהים יחד בבית. הדרך היחידה להגן על הקטין היא בהרחקתו מהדמות הפוגעת.
11. המקרה שלפנינו הוא אחד מאותם מקרים קיצוניים וקשים כאשר הוכח שדרך הטיפול היחידה שניתן לנקוט בנוגע לקטין על-מנת שיינתן לו סיכוי ממשי לשיקומו ולשיפור מצבו הפיזי וההתפתחותי הינו הוצאתו ממשמורת הוריו והעברתו למשמרת רשות הסעד אשר תקבע את מקום חסותו. הוכח שקיימת סכנה ממשית לשלומו הפיזי וההתפתחותי של הקטין והשארת המצב הקיים לפיה הקטין לא במשמורת ההורים הכרחית לצורך הגנה עליו. השבת הקטין למערערים, מסוכנת יותר עבור הקטין ותחרוץ את גורלו לשבט.
12. יצוין כי האפוטרופוס לדין של הקטין תומכת בעמדת היועמ”ש וסבורה שיש לדחות את הערעור. לדבריה, למרות שהמערערים אוהבים את ילדיהם, התנהלות האם במהלך האשפוז העמידה את הקטין בסיכון משמעותי.
ד. דיון והכרעה
1. לאחר עיון בטענות הצדדים, אני סבור שדין הערעורים להידחות. מדובר במקרה שבו הוכח באופן ברור כי האם מהווה סכנה ממשית לשלומו של הקטין.
2. האם לא הכחישה את הפעולות החמורות שביצעה בקטין בעת שהוא שהה במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים. תירוציה והסבריה של האם, לא מצדיקים פעולות אגרסיביות ופוגעניות שהיא ביצעה כלפי בנה הקטן, בן השנה, כשהוא חסר ישע. הסרטונים שאף אני צפיתי בהם, משקפים התנהלות אלימה, חמורה ומסוכנת.
3. לכך יש להוסיף את העובדה שלא ניתן הסבר משכנע לעובדה כי למרות שהאם ידעה שהקטין סובל מאלרגיה המחייבת אי שימוש בתמ”ל חלבי, המערערת האכילה בעצמה את הקטין בתמ”ל חלבי. העובדה שהקטין הגיע לבית החולים בסכנת חיים, מטילה צל כבד על יכולתה של האם לטפל כראוי בקטין. אין להתערב בקביעות המהימנות של בית משפט קמא שאימץ את עדותו של פרופ’ סומך, שעדותו לא נסתרה על-ידי המערערים. השיפור המשמעותי שחל במצבו של הקטין, לאחר שהאם הורחקה ממנו, מלמד כי אכן מעשיה ומחדליה של האם פגעו פגיעה קשה בקטין.
4. העובדה שהעו”ס זנחה את הטענה לפיה האם סובלת מתסמונת מינכהאוזן אינה גורעת מהעובדה שהתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 2 להכרזת הקטין כקטין נזקק. אין זה משנה באיזה אופן תוגדר התנהגותה של האם. גם אם לא מדובר בתסמונת מינכהאוזן והתנהגותה של האם נובעת מסיבה פסיכולוגית או פסיכיאטרית אחרת, הדבר לא משנה את העובדות שהוכחו. האם פגעה באופן חמור בקטין והעמידה אותו בסכנת חיים ממשית. לפיכך, בדין ובצדק קבע בית משפט קמא שהאם אינה מסוגלת לטפל ולהשגיח על הקטין וכי היא מזניחה את הטיפול בו. בנוסף, שלומו הגופני של הקטין עלול להיפגע כתוצאה ממעשיה ומחדליה של האם.
5. אכן, המעשים החמורים שהתגלו נעשו על-ידי האם בלבד. לא הוכח שום מעשה אקטיבי שביצע האב כנגד הקטין. יחד עם זאת, אני סבור כי עמדתו של האב והגיבוי שהוא נתן לאם, תוך שהוא בכלל לא מבין ולא מפנים את חומרת מעשיה של האם, הצדיקו קביעת עילת נזקקות גם ביחס אליו.
6. כפי שעולה מחקירת האב בבית המשפט קמא, האב לא סבור שהאם התנהלה שלא כשורה. האב ציין בעדותו כי: “כך שלהגיד שהיא זיהמה אותו אני מעלה פקפוק בכל הדברים הללו … זה לא מראה אצבע מאשימה בוודאות על האמא בפרט שהבית חולים טוען שרק בגלל מינכהאוזן שהאימא סובלת, וברגע שהוכח שהאימא לא סובלת”. (עמ’ 62 לפרוטוקול ההוכחות בבית משפט קמא מיום 19.9.23 שורות 4-8).
כמו כן האב התכחש לדברים שעלו מהסרט ואמר בעדותו כי: “אבל אני מניח כמה דברים שזה הדברים הוצאו מהקשרם … היא הייתה במצב לחץ מאד קשה שאי אפשר להצדיק את זה אבל אפשר להבין את זה”. (שם עמ’ 63 שורות 15-24).
7. האב העיד שגם הוא היה מטפל בילדים (עמ’ 68 לפרוטוקול שורות 14-15). יש לקבל את עמדת המשיבים לפיה משהאב כלל לא מכיר בבעיה שקיימת לאם ולא מפנים את חומרת מעשיה, הוא לא יוכל לפקח כנדרש על התנהלותה בבית. יש לזכור ששני המערערים מתגוררים יחדיו ויש להם עוד ילדים נוספים שהם מטפלים בהם. משהאב מתכחש לחומרת המעשים שביצעה האם כלפי הקטין, לא ניתן לקבל את הצעת המערערים לפיה הקטין ישוב לביתם והאב יהיה אחראי ויבצע פיקוח על התנהלות האם.
8. האב נכח במהלך שנת חייו הראשונה של הקטין שבה הקטין לא התפתח, לא עלה במשקל ומצבו רק הלך והתדרדר. האב על אף שלא פעל באופן אקטיבי כנגד הקטין, לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו. לא ניתן להפחית מרמת האחריות שלו לשלומו של בנו ולחובתו להגן על הקטין גם מפני אמו. ברור שהמערער לא יכול לטפל ולהשגיח על האם ולמנוע פגיעות בקטין.
9. העלמת העין של האב מכל מה שארע לקטין במשך השנה הראשונה לחייו מלמדת כי אכן חסרה בו יכולת ומסוגלות לטפל בקטין ולהשגיח כי הוא יטופל כראוי גם על-ידי האם. בצדק טוענים המשיבים כי:
“הכרה בבעיה היא שלב ראשון והכרחי בטרם אדם ישפר התנהלותו, בהעדר הפנמה והכרה לא יכול הוא לעשות כל שינוי וימשיך להתנהל בדפוסיו הישנים. במקרה דנן … אם המערער לא חושב שרעייתו נהגה שלא כשורה ואינו מבין את עומק הבעיה, הוא לא ישנה ממנהגיו הישנים וכל הצהרותיו על שינוי סדר יומו והיותו המטפל העיקרי בקטין, יהיו סיסמאות שנאמרות מן הפה אל החוץ. הלכה למעשה אם המערער אינו מכיר בבעיה של רעייתו, הוא לא יוכל להיות משגיח נאמן עליה”.
10. המערערים לא הציגו תוכנית טיפול מסודרת וקוהרנטית. העדר שיתוף הפעולה של המערערים עם רשויות הרווחה, אף הוא מלמד על חוסר הפנמה של חומרת הבעיה בהתנהלות האם. החשש מהתנהגות האם הוא מאד משמעותי, מאחר שהיא פעלה כפי שפעלה וביצעה פעולות חמורות בקטין גם שהייתה בבית החולים, מקום שבו נמצא צוות רפואי ואנשים רבים אחרים עוברים ונוכחים. אם המערערת לא פחדה להתנהג כך במקום שבו קל מאד לגלות את מעשיה, קיים חשש גדול בדבר הדברים שעלולים לקרות לקטין כשהיא נמצאת בבית ואף אדם זר לא רואה מה מעשיה. העובדה שהמערערת ביצעה את הפגיעות הקשות בבית החולים, בפרהסיה, מלמדת על הסיכון הגדול הטמון בהתנהגותה.
11. גם בחוות דעתה של ד”ר טלי וישנה מיום 14.11.23 שהוגשה מטעם המערערים ושהמערערים לא זימנו אותה לעדות בבית משפט קמא נאמר כי: “ניכר כי הריחוק של הבן הצעיר גורם סבל רב. עם זאת במפגשים דיברנו על הצורך להיעזר בסבלנות ולהיות נכונים לעבור תהליך וההורים אמרו שהם מגויסים לכך”. מכאן, שאף המומחית מטעם המערערים לא סברה שבשלב זה יש מקום להשיב את הקטין למשמורת ההורים. גם ד”ר וישנה סבורה כי יש צורך בסבלנות וכי על ההורים לעבור תהליך בטרם שהם יכולים לקבל חזרה את הקטין למשמורתם. יצוין כי יתר המכתבים והראיות שהגישו המערערים בבית משפט קמא, שמהם עולה כי המערערת היא אם מסורה, לא סתרו את הממצאים החמורים שאירעו בבית החולים ולפיכך בצדק לא נתן להם בית המשפט קמא משקל.
12. אכן, הוצאה ממשמורת היא פעולה קיצונית וקשה שיש להורות עליה רק כשלא קיימת דרך אחרת פחות פוגענית. במקרה דנן, אכן מדובר במקרה קיצון שבו לא היה מנוס אלא להוציא את הקטין ממשמורתם של הוריו. הסכנה לשלומו של הקטין הייתה גדולה ביותר והוכח שהן האם והן האב לא מסוגלים לטפל ולהשגיח כראוי על הקטין ושלומו הגופני עלול להיפגע באופן קשה.
13. גם בדיון שהתקיים היום מסרה ב”כ היועמ”ש כי בעוד מספר ימים תתקיים וועדת תכנון טיפול וההורים רשאים להגיש הצעה מפורטת בנוגע לקטין ולדרכי הטיפול בו וחזקה כי רשויות הרווחה ישקלו את ההצעה ויבחנו האם קיימת אפשרות אחרת נוספת, שלא תסכן את הקטין.
14. סיכומו של דבר: אין כל מקום להתערב בהחלטותיו של בית משפט קמא ודין הערעורים להידחות.
בנסיבות העניין ולאור רגישות הנושאים שנדונו, אין צו להוצאות.
ניתן היום, ו’ שבט תשפ”ד, 16 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.
