פלוני (קטין), פלוני, סאג'אנייה קופקא, משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה, פסק דין

15.5.2024

לפני כבוד השופטת תמר בר-אשר

המערערים

1. פלוני (קטין)

2. פלוני

3. סאג'אנייה קופקא

נגד

משיבים

משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה

בא-כוח המערערים: עו"ד יוסי כרמלי

פסק דין

הערעור הנדון הוגש על פסק-דינו של בית הדין לעררים בירושלים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן – החוק; בית הדין) (כבוד הדיינת רוחמה סיני) בתיק ערר (ירושלים) 1471/24 מיום 1.4.2024. בפסק הדין נדחה הערר על החלטת המשיב מיום 14.1.2024, הדוחה את בקשת המערער 1, ישראלי קטין כבן 11 (להלן – המערער) להאריך מטעמים הומניטריים מיוחדים את תוקפו של רישיון הישיבה של המערערת 3, אזרחית הודו (להלן – העובדת), כמטפלת סיעודית לשם טיפול במערער. עם זאת, לפנים משורת הדין נקבע כי העובדת תצא מישראל תוך תשעים יום בכפוף להמשך העסקתה אצל המערער אם לא כן, תצא מישראל תוך שבעה ימים.

הערעור הנדון הוגש ביום 12.5.2024 ועם הגשתו הוגשה גם בקשה למתן צו ביניים שימנע את הרחקת העובדת מישראל עד הכרעה בערעור לגופו.

רקע – העובדות הדרושות ועיקרי החלטת הוועדה

2. המערער הוא כאמור, קטין ישראלי כבן 11, מטופל סיעודי מורכב, שדרגת נכותו 188%, הסובל משיתוק מוחין, בן למשפחה חרדית ברוכת ילדים. ברשותו היתר להעסקת עובד זר בתחום הסיעוד שתוקפו נכון להיום, עד יום 31.1.2025. המערער 2 הוא אביו. העובדת ילידת 1987 וכאמור, אזרחית הודו שלראשונה נכנסה לישראל ביום 7.12.2014 באמצעות אשרת עבודה בתחום הסיעוד (ב/1). ביום 23.11.2019 היא סיימה את העסקתה החוקית האחרונה אצל מטופל אחר ולפיכך במועד זה היה עליה לצאת מישראל.

ביום 9.7.2020 הגישה העובדת בקשת מקלט בישראל, אשר נדחתה בהחלטת המשיב מיום 4.7.2022, שאף קבעה כי עליה לצאת מישראל תוך שבעה ימים. ערר שהגישה אל בית הדין על החלטה זו (ערר (ירושלים) 3915/22) נדחה ביום 19.7.2023, תוך קביעה כי עליה לצאת מישראל תוך שלושים יום.

3. ביום 8.11.2023, בחלוף כארבע שנים (1,446 יום), מתום העסקתה החוקית של העובדת, הוגשה בקשת המערערים להארכת תוקף רישיונה מטעמים הומניטאריים מיוחדים. בשל הגשתה באיחור כה רב, הרבה מעבר לתשעים הימים הקבועים בסעיף 3א(ב1)(1) בחוק, שמכוחו הוגשה הבקשה, היה צורך לבחון תחילה אם יש לאפשר את הגשת הבקשה באיחור. לפיכך ועל-פי הוראת סעיף ד.9.ג ב"נוהל הטיפול בבקשות להארכת רישיונות ב/1 בענף הסיעוד מטעמים הומניטריים מיוחדים וחריגים לפי סעיף 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל", שמספרו 5.3.0006 (להלן – הנוהל), הבקשה הועברה לדיון ב"הליך מהיר" לפני הוועדה המייעצת שהוקמה על-פי סעיף 3א(ב1)(2) (להלן – הוועדה). דיון זה מתקיים רק לגבי בקשות העומדות בכל תנאי הסף הקבועים בסעיף 3א(ב1)(1) והוא נועד אך ורק לשם בחינת השאלה אם ישנה הצדקה למתן ארכה להגשת הבקשה שהוגשה באיחור העולה על מאה וחמישים יום, אך דיון זה אינו כולל את בחינת הבקשה לגופה.

4. הדיון בהליך מהיר התקיים לפני הוועדה ביום 8.1.2024 וביום 14.1.2024 ניתנה החלטתה המפורטת והמנומקת, אשר דחתה את הבקשה מחמת האיחור הרב בהגשתה וזאת משלא נמצאה הצדקה למתן ארכה חריגה להגשתה.

תחילה פירטה הוועדה את תמצית הוראות החוק ואת תכלית קביעת מגבלת תשעים הימים להגשת הבקשה, לרבות את הכללים שנקבעו בנוהל לגבי הגשת בקשות באיחור ולאחר מכן נדרשה אל נסיבותיה של בקשת המערערים. במסגרת זו פירטה הוועדה את השיקולים שנשקלו בהתאם לאמות המידה שאותן עליה לשקול במסגרת דיון בהליך מהיר, הבוחן אם ישנה הצדקה לאפשר דיון בבקשה שהוגשה באיחור. בכלל זה שקלה הוועדה את נסיבותיו המיוחדות של המערער, לרבות את הטענה בדבר קשייו להתחבר אל מטפלים חלופיים ואת מסירותה של העובדת שאליה נקשר המערער.

עם זאת צוין, כי הבקשה הוגשה לאחר חלוף מאה וחמישים הימים הקבועים בנוהל (תשעים הימים הקבועים בחוק ועוד שלושים או שישים יום על-פי הנוהל), בלי שהובאו טעמים מיוחדים להגשתה באיחור כה רב. כמו כן נשקלה העובדה שהעובדת נותרה בישראל, חרף חלוף הזמן מאז הסתיימה העסקתה החוקית ואף נשקלה בקשת המקלט שהגישה, המצביעה על ניסיון השתקעותה בישראל. בעניין זה הוטעם, כי על-פי סעיף ו' בנוהל, ככלל לא תאושר בקשה, אפילו היא עומדת בתנאי הסף, אם התקיימו אחת הנסיבות המנויות בסעיף זה ובכלל זה, אם העובד הזר הגיש בקשה לקבלת מעמד פליט בישראל (סעיף ו.1.ד). לפיכך נקבע בהחלטה, כי חרף מצבו של המטופל, לא נמצאו נסיבות חריגות המצדיקות אישור מיוחד או סטייה מהוראות החוק והנוהל בכל הנוגע למועד הגשת הבקשה. בהתאם לכך וכאמור, נקבע כי אין הצדקה למתן ארכה להגשת הבקשה.

הערר ופסק-דינו של בית הדין

5. ביום 28.2.2023 הוגש הערר אל בית הדין. על-פי פסק-דינו של בית הדין, טענותיהם של המערערים התמקדו בעיקר במצבו של המערער הלוקה בשיתוק מוחין ובדרגת נכותו הגבוהה. נטען כי משפחתו היא משפחה חרדית מרובת ילדים, הגרה בדירה קטנה וכי בתנאים אלו יש קושי באיתור מטפלת. העובדת הסכימה לטפל במערער, היא עושה זאת במסירות רבה וכי ניתוקו ממנה עלול לגרום לו לנזקים פיזיים ונפשיים. עוד נטען, כי לנוכח תכלית החוק, שנועד לשמור על כבוד המטופל ועל בריאותו, שגה המשיב באי מתן משקל מספיק לנסיבותיו המיוחדות של המערער. לפיכך עתרו המערערים להחזרת בקשתם לדיון מחודש לפני הוועדה תוך בחינתה לגופה.

מנגד טען המשיב, כי בקשת המערערים אינה עומדת בתנאי הסף הקבועים בסעיף 3א(ב1) בחוק ואף לא באמות המידה הקבועות בנוהל. כן נטען, כי העובדת עשתה דין עצמי בכך שהמשיכה לשהות בישראל פרק זמן ממושך שלא כדין וכי מעבר להתמקדות במצבו המערער, לא הצביעו המערערים על טעמים מיוחדים המצדיקים את הגשת הבקשה באיחור כה רב.

6. בפסק הדין דחה בית הדין את הערר בלי שקיים דיון במעמד הצדדים. זאת בהתאם לסמכותו על-פי תקנה 17(1) בתקנות הכניסה לישראל (סדרי הדין והמינהל בבית דין לעררים), התשע"ד-2014 ומשמצא כי אין בכך כדי לפגוע בעשיית צדק בעניין המערערים.

דחיית הערר נומקה בכך ששאלת סמכותו של המשיב לסטות מתנאי הסף הקבועים בסעיף 3א(ב1) בחוק הכניסה לישראל, כמו גם היקף הביקורת השיפוטית של בית הדין על החלטותיו מכוח סעיף זה, כבר נדונה פעמים רבות. בפסיקה בעניין זה נקבע כי תנאי הסף הם בגדר דרישה מהותית וכי הצורך לעמוד בהם הוא בגדר תנאי בל יעבור. לפיכך, חרף הקושי שעמו נאלצים מטופלים סיעודיים להתמודד ובהם גם המערער ומשפחתו, ההסדר החוקי ברור וכי יש לפעול על-פיו.

בית הדין הוסיף כי תנאי הסף הקבועים בסעיף 3א(ב1) אף מתיישבים עם תכליות החקיקה שעניינן שיקולי הגירה, מתן מענה לחשש מפני השתקעות עובדים זרים במדינה ומניעת מצב שבו עובדי סיעוד זרים יעדיפו לעבוד עם מטופלים שמצבם קל על פני אלו שמצבם מורכב. לשם יישומן של תכליות אלו, בחר המחוקק להגביל את שיקול דעת שר הפנים, כך שאינו מוסמך לסטות מתנאי הסף שנקבעו ומטעם זה נדחתה בקשת המערער אשר לא עמדה בתנאים שנקבעו בחוק ובנוהל. לפיכך נקבע, כי חרף ההבנה למצבו המורכב של המערער, אין מנוס מדחיית הערר שהוגש.

7. התנאי שבו לא עמדה בקשת המערער היה עובדת הגשתה באיחור ניכר, אשר עלה בהרבה על תשעים יום מתום ההעסקה החוקית האחרונה של העובדת ובניגוד להוראת סעיף 3א(ב1)(1) בחוק. בית הדין עמד על תיקון הוראות הנוהל בעקבות פסק-דינו של בית המשפט העליון בבר"מ 6612/19 רשות האוכלוסין וההגירה נ' פלוני (31.12.2029) (להלן – בר"מ 6612/19), אשר קבע כי שר הפנים יוכל לבחון בקשות שהוגשו אף לאחר חלוף תשעים הימים הקבועים בסעיף זה. נקבע כי בעת בחינה זו יהיה השר רשאי "להתחשב בשיקולים שונים שיכולים להיות רלוונטיים להכרעה, ובהם – מבלי למצות – מידת האיחור, הסיבה לו, מורכבות עניינו של המטופל הסיעודי והתכלית האסדרתית הרחבה העומדת ביסודו של סעיף 3א(ב1)" (שם, כבוד השופט ע' פוגלמן, פסקה 15).

בעקבות פסק הדין בבר"מ 6612/19 תוקן הנוהל, תחילה על דרך של הוספת סעיפים ד.9.א ו-ד.9.ב ומאוחר יותר (ביום 1.2.2021), נוסף גם סעיף ד.9.ג. סעיף ד.9.א קובע את השיקולים שישקלו אם הבקשה לפי סעיף 3א(ב1) בחוק הוגשה באיחור שהוא עד שלושים יום, ואילו סעיף ד.9.ב קובע את השיקולים שיצדיקו מתן ארכה אם הבקשה הוגשה באיחור שהוא עד שישים יום. סעיף ד.9.ג בנוהל עוסק בנסיבות שבהן הבקשה הוגשה באיחור העולה על פרקי הזמן האמורים. בנסיבות אלו ובכפוף לעמידה בשאר תנאי הסף, מורה סעיף זה כי "הבקשה תועבר לדיון ב'הליך מהיר' בוועדה המייעצת". הליך זה נועד לאפשר לוועדה להחליט "אם יש מקום, בהתחשב בשיקולים ובאיזונים המפורטים בנספח 'אמות המידה', ליתן ארכה נוספת מעבר לאורכות דלעיל, אם לאו". עוד מודגש בסעיף זה, כי "ככלל, בהתחשב במכלול השיקולים והאיזונים המפורטים בהרחבה בנספח 'אמות המידה', הוועדה תיתן ארכה מעבר לתקופות המפורטות לעיל, רק במקרים מיוחדים".

בית הדין עמד על כך שבהתאם להוראות הנוהל, הוועדה דנה ב"הליך מהיר" באותן בקשות שבהן עילת הדחייה היחידה היא איחור במועד הגשתה וכי מדובר בוועדה מקצועית הבוחנת מקרים רבים ואשר מוסמכת לשקול מכלול שיקולים ובכלל זה גם את השיקול הרפואי.

8. בנסיבות הנדונות קבע בית הדין, כי העובדת עשתה דין לעצמה בכך שבמשך תקופה ממושכת הפרה החלטה שיפוטית שהורתה על יציאתה מישראל. בנסיבות אלו נקבע, כי קבלת הבקשה תשמש תמריץ לעובדים זרים שסיימו את העסקתם החוקית להמשיך לשהות בישראל שלא כדין ואף תשמש עבורם תמריץ לנסות להשתקע בישראל, בניגוד לתכליתו המפורשת של סעיף 3א(ב1) בחוק. בנסיבות הנדונות נקבע, כי החלטת הוועדה מפורטת, מנומקת וכי ניתנה לאחר שקילת מכלול הנסיבות על-פי הוראות החוק והוראות הנוהל, לרבות שקילת מצבו של המערער, כלל הנסיבות, מידת האיחור בהגשת הבקשה והתנהלותה של העובדת.

בית הדין הוסיף כי הוא מצר על מצבו של המערער ושותף לכאבו ולכאבה של משפחתו, אך למרבה הצער, אין באלו כדי לשנות את המצב החוקי ואת המסקנה כי לא נפל פגם בהחלטת הוועדה ולפיכך נקבע, כי דין הערר להידחות. עם זאת וכאמור, לפנים משורת הדין נקבע כי העובדת תצא מישראל תוך תשעים יום ובלבד שתועסק אצל המערער. אם תסיים את העסקתה אצלו קודם לכן, כי אז תצא מישראל תוך שבעה ימים.

טענות המערערים בערעור

9. בכתב הערעור חזרו המערערים ופירטו את נסיבותיו המיוחדות של המערער לנוכח נכותו הקשה ובשל מגבלותיו וכן עמדו על החשיבות של המשך העסקת העובדת בטיפול במערער, לנוכח מסירותה אליו ובשל הקשר שנוצר בינה לבינו. נטען כי לא היה מקום לקביעה כי העובדת עשתה דין עצמי או כי שהתה בישראל שלא כדין, מאחר שבשל בקשת המקלט שהגישה, שהייתה בישראל לא הייתה שלא כדין וכי בשלב מסוים, שהייתה בישראל אף הייתה מכוח צו ביניים (שלא צורף). עוד נטען, כי על-פי הוראות הנוהל, למשיב שיקול דעת לאפשר הגשת בקשה באיחור וכי בנסיבות הנדונות לא ניתן לומר כי הבקשה אינה עומדת בתנאי הסף.

המערערים הוסיפו והפנו אל פסיקה אשר לשיטתם קבעה כי אפשרות מתן ארכה להגשת הבקשה נתונה לשיקול דעת המשיב ולפיכך ראוי היה לתת משקל יתר לנסיבותיו הקשות של המערער, כפי שתוארו בהרחבה בכתב הערעור ובמסמכים שצורפו וכן תוך שקילת התאמת העובדת לטיפול במערער. זאת בין השאר גם לנוכח ניסיונה של העובדת, העובדה שהיא דוברת עברית, מסירותה אל המערער וסבלנותה למגבלותיו. עוד הלינו המערערים על הכרעת בית הדין ללא קיום דיון, באופן שמנע מהם את האפשרות לשטוח את טענותיהם ולהסביר בעניין נסיבותיו הייחודיות של המערער.

דיון והכרעה

10. לאחר עיון בהחלטתה המפורטת והמנומקת של הוועדה, בפסק דינו המנומק של בית הדין וכן בכתב הערעור ובנספחיו, הגעתי לכלל מסקנה כי ניתן להכריע בערעור על יסוד החומר בכתב שלפניי וכי יש לדחותו ללא צורך בתשובת המשיב (על-פי תקנה 138(א)(1) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, החלה על הערעור הנדון מכוח תקנה 28 בתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000).

11. תיקון מס' 32 של חוק הכניסה לישראל, שנכנס לתוקף ביום 27.6.2018, כלל תיקונים משמעותיים ובכלל זה, את הוראת סעיף 3א(ב1). מכוחו פועלת הוועדה המייעצת לשר הפנים להארכת תוקפם של רישיונות שהייה בישראל מסוג ב/1 בענף הסיעוד מטעמים הומניטאריים מיוחדים. הוראותיו אף מסמיכות את השר להעניק רישיון עבודה לעובדים זרים בענף הסיעוד לבקשת מטופלים סיעודיים מהטעמים האמורים. סעיף 3א(ב1)(1) קובע תנאי סף אשר אם אינם מתקיימים, לא יהיה עוד צורך בבחינת הבקשה להארכת תוקף רישיונו של העובד הסיעודי הזר לגופה. כך גם נקבעה בסעיף זה מגבלת הזמן להגשת הבקשה, שלפיה הארכת תוקפו של רישיון להעסקת עובד זר סיעודי תתאפשר "מטעמים הומניטריים מיוחדים וחריגים המתקיימים במטופל הסיעודי והקשורים למורכבות או לייחודיות הטיפול הסיעודי הנדרש לו או לנסיבות אישיות אחרות של המטופל ובלבד שבמועד הגשת הבקשה לא חלפו למעלה מ-90 ימים מיום סיום תקופת העסקתו החוקית האחרונה בישראל של העובד הזר שמבקשים להאריך את רישיונו…".

כפי שעמד על כך בית המשפט בעניין בר"מ 6612/19, אפשרות הארכת תוקפו של רישיון השהייה בישראל של העובד הסיעודי הזר מכוח סעיף 3א(ב1)(1) היא בבחינת "חריג לחריג", בהיותה מאפשרת את הארכת תוקף רישיונו מעבר לתקופת העסקתו המרבית ובלבד שנמצאו טעמים הומניטריים מיוחדים המצדיקים זאת (שם, פסקה 8). באותו עניין הוסיף בית המשפט העליון והגמיש את אותו חריג לחריג, בכך שקבע כי אפילו הוגשה בקשה להארכת תוקף הרישיון באיחור, לאחר חלוף תשעים הימים מתום העסקתו החוקית של העובד, עדיין יהיה צורך לבחון את מידת האיחור את סיבתו וכן את מורכבות עניינו של המטופל הסיעודי (שם, פסקה 15).

12. בנסיבות הנדונות וכפי שציינה הוועדה בהחלטתה, על-פי אמות המידה שלפיהן פועלת הוועדה, ככלל לא תינתן ארכה בנסיבות שבהן בקשה הוגשה באיחור החורג מפרק הזמן הקבוע בנוהל, אשר בפועל, בהתקיים בנסיבות חריגות ומיוחדות, מאפשר הגשת בקשה אף באיחור בן מאה וחמישים יום (תשעים הימים הקבועים בחוק בתוספת תקופה שהיא עד שישים יום מכוח הנוהל). מגבלת הזמן להגשת הבקשה נקבעה לנוכח תכלית החוק ובכלל זה, הרצון לעודד שיבוץ מהיר של עובדים זרים אצל מטופלים סיעודיים שנסיבותיהם מורכבות. לגבי אותם מקרים שבהם הבקשה הוגשה באיחור ניכר כאמור, נקבע בנוהל כי הוועדה תדון בבקשה ב"הליך מהיר", אשר נועד רק לשם בחינת נסיבות האיחור בהגשת הבקשה ואם התקיימו נסיבות ייחודיות ביותר המצדיקות לדון בבקשה להארכת תוקף רישיונו של העובד הסיעודי הזר, חרף האיחור הרב בהגשתה.

על-פי הנוהל, בחינת ההצדקה לאפשר דיון בבקשה חרף הגשתה באיחור כאמור, תיעשה על-פי אמות המידה אשר פורטו בסעיף 27 בנספח ד' של הנוהל. בעניין איחור בהגשת הבקשה העולה על שישים יום (כלומר, מעבר למאה וחמישים יום מתום ההעסקה החוקית של העובד), השיקולים המנויים באותן אמות מידה פורטו בסעיף 27(ג), שאלו עיקריהם: (1) חשיבות עידוד העובדים המבקשים להמשיך לשהות בישראל לאחר תום עבודתם הרגילה, להסכים תוך פרק זמן מוגבל לטפל במטופלים הסיעודיים הקשים ביותר; (2) חשיבות קביעת מסגרת זמנים ברורה שתאפשר לוועדה המייעצת להסדיר את עבודתה ולתת מענה תוך תקופה קצרה, כדי שלא להותיר את המבקשים בחוסר ודאות במשך תקופה ארוכה; (3) חשיבות עידוד העובדים השוהים ללא מעסיק במשך תקופה שבין 51 ל-63 חודש להסכים באופן מזורז להחליף עובדים שיצאו לחופשה בחו"ל; (4) התחשבות במועדים הקבועים בחוק; (5) חשיבות השמירה על מדיות ההגירה תוך מניעת השתקעותם של עובדים זרים בישראל ושהייתם בה שלא כדין; (6) זכות המבקש שבקשתו נדחתה בשל איחור בהגשתה להעסיק עובד זר אחר הנמצא בישראל כדין, ובכלל זה להגיש בקשה חדשה לוועדה בעניין עובד סיעוד זר שסיים תקופת העסקה רגילה בישראל ועומד בתנאי הסף להגשת בקשה הומניטרית לוועדה וכן הזמנת עובד זר חדש מחו"ל; (7) השלכות שהייה ארוכה של עובדי סיעוד זרים על מעמדם במדינה והחשש להקניית זכויות תושב.

13. בחינת החלטת הוועדה מעלה, כי בעת בחינת שאלת ההצדקה לאפשר את הדיון בבקשה לגופה חרף הגשתה באיחור כה משמעותי בן ארבע שנים, עמדו לנגד עיני הוועדה נסיבותיו המורכבות של המערער. עם זאת, הוועדה נתנה משקל משמעותי לשיקולים בדבר חשיבות השמירה על מדיניות ההגירה של מדינת ישראל תוך מניעת השתקעותם של עובדי סיעוד זרים בישראל ושהייתם בה שלא כדין. בדומה ניתן משקל גם להשלכות העשויות להיות לשהייתם הממושכת בישראל. לצד שיקולים אלו ניתן משקל של ממש לאיחור הרב בהגשת הבקשה, אשר כאמור, הוגשה בחלוף כארבע שנים מתום ההעסקה החוקית של העובדת. זאת תוך הסתמכות בין השאר, גם על החלטת בית המשפט העליון בנסיבות שבהן נדחתה בקשה אשר הוגשה בחלוף מעל שלוש שנים מתום העסקתה החוקית האחרונה של העובדת באותו עניין. כאמור שם, "הבקשה להארכת רישיונה של העובדת הוגשה למעלה משלוש שנים מתום העסקתה החוקית האחרונה (…). עסקינן באיחור ממושך ומשמעותי בהגשת הבקשה, ובנסיבות המקרה סבורני כי נדבך זה בהחלטה נושא ההליך כאן… אינו מצדיק מתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי'" (בר"מ 5607/20 פלונית נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה (13.12.2020)‏‏, כבוד השופט ע' פוגלמן, פסקה 5).

הוועדה אף בחנה את סיבת הגשת הבקשה באיחור כה רב וקבעה כי בבקשת המערערים כלל לא הועלו נימוקים להצדקת הגשת הבקשה באיחור וכי בכל מקרה, לא נמצאו כל נסיבות חריגות ומיוחדות אשר הצדיקו איחור זה.

14. משמעות עתירת המערערים לדון בבקשתם להארכת תוקף רישיונה של העובדת חרף הגשתה באיחור כה רב (כארבע שנים), היא כי יש להתעלם לחלוטין ממגבלת המועד להגשת הבקשה, כפי שנקבעה במפורש בחוק. על-פי סעיף 3א(ב1)(1) בחוק, הגשת הבקשה אפשרית רק אם לא חלפו מעל תשעים יום מתום תקופת העסקתו החוקית של העובד. בעקבות פסק הדין בעניין בר"מ 6612/19, מגבלת תשעים הימים הוגמשה, אך ככלל, רק אם האיחור אינו עולה על שישים יום. אם האיחור חורג מכך, עדיין מתאפשרת בחינה של הבקשה, אך זאת רק בנסיבות חריגות ומיוחדות אשר את שאלת התקיימותן בוחנת הוועדה בהליך מהיר על-פי אמות המידה שנקבעו בנוהל. אולם במצב שבו מדובר באיחור כה רב, כמעט פי עשרה מהזמן המרבי על-פי הנוהל, לא ניתן לאפשר זאת, מאחר שהדבר עומד בניגוד מובהק להוראת סעיף 3א(ב1)(1) בחוק, שכאמור, אף היא בגדר חריג לחריג בעניין הארכת תוקף רישיונו של עובד סיעודי זר לשם המשך העסקתו רק בהתקיים נסיבות חריגות.

כל זאת על אחת כמה וכמה מעת שהמערערים כלל לא הסבירו את סיבת האיחור הרב בהגשת הבקשה ואף בערעור הנדון לא הצביעו על טעם להצדקת הגשת הבקשה באיחור רב.

לנוכח האמור, לא נמצאה הצדקה להתערב בהחלטת הוועדה ולפיכך, אם כל ההבנה לנסיבותיו הקשות של המערער, אין מנוס מדחיית הערעור על פסק דינו של בית הדין.

15. הערעור נדחה.

לפנים משורת הדין, לנוכח נסיבותיו הייחודיות של המערער ובשל מורכבות מצבו ומורכבות הטיפול בו וכדי לאפשר למשפחתו להיערך למציאת עובד חלופי, תקופת ההתארגנות הממושכת שניתנה לעובדת עד יציאתה מישראל, תוארך עוד, כך שתהיה למשך 120 יום שמניינם יחל היום. אך זאת רק אם העובדת תוסיף לעבוד עם המערער. אם העסקתה אצלו תופסק מכל סיבה שהיא, כי אז תעזוב העובדת את ישראל תוך עשרה ימים.

עם זאת, הארכת תקופת ההתארגנות כאמור, היא רק בכפוף לכך שעד יום 28.5.2024 לא יודיע המשיב על התנגדותו לכך. אם יודיע על התנגדותו, יידון נושא תקופת ההתארגנות מחדש.

משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות. העירבון יוחזר אל המערערים באמצעות בא-כוחם.

המזכירות תמציא את פסק הדין אל באי-כוח שני הצדדים.

משהוסרו שמותיהם של המערערים, אין מניעה לפרסם את פסק הדין.

ניתן היום, ז' באייר תשפ"ד, 15 במאי 2024, בהיעדר הצדדים.

תמר בר-אשר, שופטת