בפני
כב' השופט ערן שילה
המערער:
פלוני ת"ז XXXXXXXXX
נגד
המשיב:
המוסד לביטוח לאומי
פסק דין
המדובר בערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל (כבוד הרשמת דרמוני-יזדי) מיום 16.8.23. באותה החלטה נקבע צו תשלומים בסך 500 ש"ח עד לחודש דצמבר 2023 ובסך 1,500 ש"ח החל מחודש דצמבר 2023 וכן נקבע כי צו עיכוב היציאה מהארץ שהוצא נגדו יבוטל לצורך נסיעה קונקרטית בהתאם לתנאים שנקבעו בהחלטה קודמת מיום 27.6.23.
לאחר העיון בהודעת הערעור, בתגובת המשיב, ובמכלול החומר, ובהתאם לסמכות הקבועה בתקנה 48 לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020 ובתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (וראו גם החלטה מיום 14.9.23) סבורני כי יש לדון בערעור על יסוד החומר הכתוב וכי לגופם של דברים יש להיעתר לערעור באופן חלקי וכפי שיפורט.
כבוד הרשמת קבעה שהחל מחודש דצמבר ישולש צו התשלומים שכן המערער – ששוכר דירת ארבעה חדרים – יכול וצריך לשכור דירה זולה יותר. המשיב בתגובתו תמך בקביעה זו, ציין כי המערער מרוויח "שכר סביר ביותר" שעמד בששת החודשים הראשונים של שנת 2023 על 14,500 ש"ח לחודש, וכן כי מעיון באתרים הרלבנטיים באינטרנט עולה כי "מחיר ממוצע לדירת 3 חדרים באותה שכונה הוא 3,500 ש"ח לחודש". עוד נאמר, כי למערער תיק הוצאה לפועל נוסף (אף הוא חוב מזונות לביטוח הלאומי) בו יתרת החוב עומדת על כ-406,000 ש"ח ונטען, כי "רצונו של המערער להותיר את צו התשלומים על סך 500 ש"ח לצד צו תשלומים דומה בתיק השני מביא למסקנה כי למערער אין נכונות לסיים את חובו אי פעם. הרי קיים 560,000 ש"ח חוב! כשהפירעון הוא 1,000 ש"ח אנו נדרשים ל-560 חודשים כלומר 46 שנים!".
צודק המערער בכך ששכרו נטו – וביסוד הדברים הוא הרלבנטי לתשלום שכר דירה ולתשלום חובות – עמד בששת החודשים הראשונים של שנת 2023 על כ-9,000 ש"ח (המשיב לכאורה התייחס לשכר ברוטו כולל גילום שווי רכב). עוד צודק המערער בטענה לפיה שכר הדירה שהוא משלם איננו 5,000 ש"ח כפי שנאמר בהחלטה (בעקבות האמור בבקשה עצמה) אלא 4,700 ש"ח (כך עולה גם מהחוזה) כאשר מעבר לכך הוא משלם 300 ש"ח נוספים לבעל הדירה לסילוק חוב עבר שהצטבר בתקופת הקורונה. אפילו נקבל לצורך הדיון את טענת המשיב, לפיה מחיר ממוצע לדירת שלושה חדרים באותו האזור עומד על 3,500 ש"ח עולה השאלה, האם יש מקום להורות לאדם כבן 68 (אשר ממשיך לעבוד גם לאחר גיל פרישה) שרק לאחרונה סיים הליכי פשיטת רגל ואשר הוצגו גם אסמכתאות לגבי מצבו הבריאותי לחפש דירה אחרת באותו אזור (המערער טען שהוא שוכר דירה ליד ילדיו המסייעים לו כלכלית, מארחים אותו ותומכים בו "בעתות בהן הוא אינו חש בטוב") כדי להגדיל את הכנסות הפנויה בכ-1,200 ש"ח כאשר לעצם המעבר יכולות להיות עלויות שונות לרבות כספיות.
ויודגש: קו החשיבה וההנמקה של כבוד הרשמת ברור ונכון לגופו. לא יתכן חולק, שאדם שחייב סכומים משמעותיים אינו יכול לבחור להתגורר במגורי יוקרה ולטעון להעדרה של הכנסה פנויה. השאלה היא כמובן שאלה של מידה: אך סביר שרשם הוצאה לפועל יורה לאדם שבוחר לשכור דירת פאר על שפת הים למצוא מגורים זולים יותר ולהגדיל את יכולת ההחזר באופן משמעותי; מנגד, אין זה סביר להורות לאדם שגם כך מתגורר בדירה פשוטה וזולה לחפש דירה מעט יותר זולה, ובכך להגדיל את יכולת ההחזר באופן זניח. אינני סבור שהמקרה שלפנינו נופל באופן מובהק באחד הקצוות. ואולם, בשים לב לנסיבות האישיות, לכך שדמי השכירות עומדים על 4,700 ש"ח לחודש (ולא על 5,000 ש"ח כפי שהניחה כבוד הרשמת) להיקף הסכום שיתפנה (בשים לב לטענות המשיב לגבי דמי השכירות הראויים לדירה קטנה יותר אף אם נקבל לגופן) סבורני כי ניתן היה להטות את כף גם לצד שכנגד.
לא למותר לציין, כי במסגרת התיק הנוסף של החייב, שם עומד החוב על מעל 400,000 ש"ח ניתן בשנת 2021 צו תשלומים בגובה 700 ש"ח לחודש. גם באותה החלטה (מיום 6.1.21) התייחס כבוד הרשם לכך ש-"מדובר בשכר דירה גבוה מאוד ביחס ליכולתו הכלכלית של החייב ועליו לפעול לצורך צמצום הוצאה זו במידה ניכרת" אך גם אם קבע צו תשלומים שמחייב את המערער לצמצם את הוצאותיו במקום זה או אחר הוא הועמד על סכום שעדיין אינו מחייב החלפת מקום מגורים. סבורני כי זהו האיזון שראוי לנקוט גם בתיק זה.
בנוסף, דומה כי ההחלטה אינה מביאה בחשבון את העובדה שבתיק הנוסף נקבע צו תשלומים בגובה 700 ש"ח כך שהכנסתו הפנויה של המערער נמוכה מזו שתוארה בהחלטה. האחריות לכך מונחת כמובן לפתחו של המערער ששכח להתייחס להוצאה זו במסגרת הבקשה לצו תשלומים (וראו סעיף 4 לתגובת המערער מיום 27.11.23). עם זאת, אף שהדבר לא נטען בפני הערכאה הראשונה סבורני כי יש להתייחס לכך במסגרת הדיון בערעור בפרט בשים לב לכך שמדובר בהוצאה חודשית קבועה שנקבעה בהחלטה שיפוטית והוצגו אסמכתאות לגבי תשלומה (ולא בהוצאה "פרטית" שמועלית לראשונה בערעור). אפילו אם ישכור המערער דירה תמורת 3,500 ש"ח עדיין ספק אם יש מקום לחייבו להחזיר סך כולל של 2,200 ש"ח לחודש בשני התיקים יחדיו.
כאמור, בתיק הנוסף ניתן צו תשלומים של 700 ש"ח. מעבר לשאלת האחידות (בפרט בשים לב לכך שבתיק הנוסף החוב יותר מכפול) סבורני כי גם לגופם של דברים יש לקבוע סכום דומה גם בתיק הנוכחי, ולפיכך יעמוד צו התשלומים החל מחודש דצמבר על 700 ש"ח. אכן משמעות הדבר היא, שהחוב יסולק בתוך כמעט עשרים שנה, ואולם משמעות הצו בתיק הקשור (לגביו המשיב לא הגיש ערעור) היא שהחוב יסולק בתוך כמעט חמישים שנה.
ומעבר להשוואה בין הצווים בשני התיקים, יש לזכור כי אמנם תכליתו הראשונה של חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 היא "לסייע לזוכה לגבות את חובו במהירות וביעילות", ואולם תכליתו השנייה היא "להגן על החייבים אשר לאור מצבם הכלכלי אינם יכולים לעמוד בתשלום החוב הפסוק. החוק בא למנוע מצב שבו בהפעלת מנגנון הגבייה לטובת הזוכה יהפוך החייב לחסר יכולת ולנטל על החברה" (רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360, 375-374). כך הם פני הדברים בענייננו, ואכן לעיתים האיזון בין שתי התכליות יביא לתוצאה שהופכת את גביית החוב במלואו (ובוודאי בתוך זמן סביר) לבלתי מעשית.
עוד יותר כך בנסיבותיו של תיק זה. כידוע, בעקבות תיקון 68 לחוק ההוצאה לפועל קיימת הגבלה על משך התקופה לאורכה מוסמך רשם הוצאה לפועל לפרוס תשלומים. ככלל, במקרים בהם מצבו של החייב לא מאפשר את סילוק החוב כולו בתקופות שנקבעו – שלוש שנים (חוב שאינו עולה על 100,000 ש"ח), ארבע שנים (חוב העולה על 100,000 ש"ח) ואפשרות של שלוש שנים נוספות מעבר לתקופות אלה – מופנה החייב להליכי חדלות פירעון (ראו סעיף 7א2 לחוק ההוצאה לפועל) באופן אשר ככלל מונע, ומכל מקום מצמצם מאוד, אפשרות של פריסת תשלומים לאורך שנים רבות מאוד. ואולם בענייננו המערער כבר הגיש הליך חדלות פירעון ואף קיבל הפטר אלא שזה לא חל על חוב מזונות (הפריסה לתקופה ארוכה מתאפשרת בכל זאת בשים לב לסעיף 7א1(ד) ולהסכמת הזוכה וראו החלטה מיום 28.12.20 בתיק הנוסף).
עם זאת, וכפי שניתן לראות, אינני סבור שיש מקום לקבל את בקשת המערער להעמיד את צו התשלומים על כ-300 ש"ח. סבורני, שההחלטה להעמיד את צו התשלומים עד לחודש דצמבר על 500 ש"ח היא סבירה, כי צו התשלומים בתיק הנוסף (700 ש"ח לחודש) סביר אף הוא, וכי גם העמדת הצו בתיק זה על 700 ש"ח תאפשר קיום סביר למערער תוך שהסכום החודשי הוא פרופורציונלי בכל זאת להיקף החוב (ומכל מקום יוזכר, כי גם אם החלטה זו אינה מחייבת את המערער – נורמטיבית או מעשית – להחליף את מקום מגוריו לדירה זולה יותר עדיין אפשרות זאת פתוחה בפניו).
סוף דבר, דומני כי בשים לב לכך שעמדת המשיב מתבססת גם על התייחסות לשכר ברוטו (שאכן אינו הנתון הדומיננטי לשאלת יכולת התשלומים), לכך שהחלטת כבוד הרשמת יוצאת מנקודת הנחה ששכר הדירה המשולם כיום הוא 5,000 ש"ח (ולא 4,700 ש"ח) כך שהיקף החיסכון כתוצאה מהחלפת דירה יהיה משמעותי פחות, ולכך שהחלטת כבוד הרשמת מתבססת גם על אי-התייחסות (מצד המערער עצמו) לצו התשלומים שניתן בתיק הקשור, כמו גם בשים לב לגילו של המבקש, נסיבותיו והיקף הכנסותיו והוצאותיו יש לקבל את הערעור באופן האמור.
אשר לסוגיית צו עיכוב היציאה מהארץ: מעבר לכך שהתנאים שנקבעו בהחלטה מיום 27.6.23 אינם בלתי סבירים או רחוקים מאוד מהמקובל, ההחלטה הרי קושרת בין הבטוחות שנקבעו לבין העובדה שהמערער לא קידם את בקשתו לצו תשלומים ולא ניתן לתת משקל מכריע לכך שעמד בצו התשלומים הזמני 10.1.21 בו נקבע סכום נמוך משמעותית. מסתבר, כי אם המערער יעמוד בצו התשלומים שניתן כעת הוא יוכל לבקש מכבוד הרשמת לעיין מחדש בהחלטתה. זו היתה גם עמדת המשיב בתגובתו לערעור ("לאחר התווית צו התשלומים ועמידה בו, סבור המשיב כי יהיה נכון להידרש לעניין זה מחדש") והיא מקובלת על בית המשפט. אינני סבור אפוא שיש מקום בשלב זה להיעתר לרכיב זה של הערעור.
מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים ותיקוני עריכה נלווים.
עותק יועבר לצדדים והתיק ייסגר.
ניתן היום, ט"ו כסלו תשפ"ד, 28 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.
