בפני
כב' השופט ערן שילה
המערער:
פלוני ת"ז XXXXXXXXX
נגד
המשיבה:
פלונית ת"ז XXXXXXXXX
פסק דין
המדובר בערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל (כבוד הרשמת דרמוני-יזדי) מיום 1.2.22 בגדרה נדחתה בקשה שהגיש המערער בטענת פרעתי.
הצדדים הם בני זוג לשעבר ולהם תשעה ילדים משותפים (כיום כולם בגירים). לפני למעלה מעשרים שנה הגישה המשיבה תביעה למזונותיה שלה ושל תשעת הילדים לבית הדין הרבני. ביום 18.1.2000 ניתנה החלטה המחייבת את המערער לשלם מזונות בסך 4,000 ש"ח. תיק הוצאה לפועל נפתח בסמוך לאחר מתן החלטה, נמחק מחוסר מעש בשנת 2013 ונפתח מחדש בשנת 2017. לאחר פתיחתו מחדש הוגשו לתיק שתי בקשות להגדלת חוב: הראשונה לתקופה שמסגירת התיק (בשנת 2013) ועד למועד פתיחתו (בשנת 2017), והשנייה ממועד פתיחת התיק ועד לשנת 2019. שתי הבקשות התקבלו בהעדר תגובה.
במסגרת בקשתו בלשכת ההוצאה לפועל העלה המערער שורה טענות, ואולם הערעור שלפנינו מתמקד בשלוש טענות שנדחו על ידי כבוד הרשמת. דיון בערעור התקיים ביום 24.3.22 ובמסגרתו נבחנו מתווי פשרה כוללים המתייחסים גם לנושאים החורגים מהיקפו של הערעור. בהודעה מיום 3.4.22 הודיעה המשיבה, כי היא אינה מסכימה למתווה מסוים שהוצע וכן כי היא נותנת הסכמתה לקבלת הערעור ביחס להגדלת החוב השנייה. בנסיבות אלה על בית המשפט להכריע בשתי הטענות הנוספות. לאחר העיון במכלול החומר שהוגש – ושני הצדדים הגישו כתבי טענות ברורים וסדורים – ושמיעת הצדדים בדיון ניתן אפוא פסק דין זה.
נפתח בהגדלת החוב הראשונה. הגדלת החוב בוצעה בהתאם לתחשיב לפיו עבור כל חודש וחודש מחודש אוקטובר 2013 ועד לחודש יוני 2017 עמד סכום המזונות על 4,000 ש"ח לחודש. זאת, אף שהצדדים כבר התגרשו (כך שלא היה חיוב במזונות המשיבה עצמה) ואף שבשלב זה הרוב המכריע של ילדי הצדדים כבר היו בגירים. כבוד הרשמת קבעה, כי "ככלל, בהעדר חלוקה של הסכום, צודקת הזוכה בטענתה, כי הוא אמור להיות משולם עד בגירת כל הקטינים", כי המערער השתהה בהעלאת הטענה וגם לא התנגד להגדלת החוב בזמן אמת, וכן כי "יש ממש בטענת הזוכה, כי הסכום שנקבע מלכתחילה, עבור דמי המזונות, 4,000 ש"ח עבור תשעה קטינים – היה נמוך ולא תואם לגובה דמי המזונות המינימליים… סבירה בעיני פרשנות הזוכה, כי הסכום נקבע באופן זה, תוך שבית הדין הרבני הנכבד לקח בחשבון את העובדה שהסכום ישולם עד הגיע אחרון הקטינים לגיל 18".
סבורני כי ניתן לראות את הדברים גם אחרת, ובמקרה שלפנינו אף צריך לעשות כן. בהתאם לפסיקה בהעדר קביעה אחרת בפסק הדין יש לחלק את סכום המזונות שנפסק בין הזכאים למזונות בחלקים שווים. וכך נקבע ביחס לסכום שנפסק עבור שלושה זכאי מזונות: "הסכום שנפסק עבור שלשת המשיבים בבית משפט קמא מיועד, בהעדר קביעה אחרת לשלשת המשיבים בחלקים שווים, היינו משתמה החובה כלפי אחד מהם פוחת גם שליש מסכום המזונות" (ע"א 219/83 טייב נ' טייב (24.9.84)). ובהמשך לכך נקבע: "הכלל הוא, שכאשר נפסקים מזונות לכמה זכאים (ילדים או אישה וילדים), יש לראות אותם במישור של הוצאה לפועל, כאילו נפסקו לכל אחד מהזכאים במידה שווה" (ת"א (משפחה תל אביב) 15270-96 פלוני נ' אלמונים (6.5.96)).
לטענת המשיבה, פרשנות כאמור של פסק דינו של בית הדין הרבני מביאה לתוצאה לפיה נפסק סכום זעום עבור כל אחד מהקטינים כאשר בשלב בו רק ילד אחד יהיה קטין היא תקבל מזונות בסך 400 ש"ח בלבד. בהקשר ראוי להתייחס לשני נתונים. ראשית, משמעות פרשנות המשיבה היא שעבור הילד הקטן ביותר היא תקבל סכום גבוה של 4,000 ש"ח; שנית, יש לזכור שהחלטת בית הדין הרבני מיום 18.1.2000 אמנם הוכתרה בכותרת "פסק דין" ואולם בפועל מסתבר כי מדובר בהחלטה למזונות זמניים ובסעיף ד' להחלטה נאמר "קובעים תאריך נוסף לדיון… להמשך הוכחות הצדדים בתביעת המזונות ויש להזמין הצדדים". החלטה בעניין מזונות זמניים נועדה להעניק סעד זמני לתקופה קצובה, ואך סביר שהיא אינה מתייחסת לאופן חלוקת הסכום בין זכאי המזונות השונים, או לסוגיית גובה המזונות לאחר גירושי הצדדים והגעת מי מהקטינים לגיל 18. בית המשפט אינו יודע מדוע ההליך בבית הדין הרבני לא הסתיים בפסק דין ככל משפטו וחוקתו, ואולם מבחינה משפטית – ובית המשפט בוודאי אינו מודע לדינמיקה בין הצדדים לפני יותר מעשרים שנה – המשיבה היתה התובעת, וכיום היא יוזמת הליכי ההוצאה לפועל, והנטל עליה "לקבל" פסק דין סופי לטובתה.
גם אם נניח שהפסיקה לפיה על רשם ההוצאה לפועל לחלק את סכום המזונות הכולל לפי מספר זכאי המזונות, יכולה להביא לתוצאה לפיה אחרון הקטינים יקבל סכום נמוך יחסית, מלאכת חלוקת סכום המזונות בין הזכאים היא מלאכתה של הערכאה הקובעת את סכום המזונות, וככלל פסקי דין מסוג זה אכן כוללים כיום דירוג של סכומי המזונות או נותנים ביטוי אחר לכך שמספר הזכאים להם מצטמצם. עוד חשוב לזכור, כי שעה שמדובר בפסק דין למזונות שערי הערכאה המבררת נותרים – במידה זו או אחרת – פתוחים, ובמידת הצורך אם אכן נוצר מצב בלתי-סביר ניתן להביא את הסוגיה להכרעתה. גם שיקול זה רלבנטי בכל הנוגע לתחימת גדרי היקף שיקול דעתו הפרשני של רשם ההוצאה לפועל.
ואולם, בענייננו מעבר למחלוקת כיצד יש לפרש את החלטת בית הדין הרבני, קיימת סוגיה נוספת אשר במישור הדיוני-משפטי יכולה להשיק ואולי לגעת גם בסוגיית תום הלב באופן שצריך היה להטות את הכף (ואף עשויה להיות רלבנטית בכל הנוגע להפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה. תשנ"ה – 1995 שמטרתה 'עשיית משפט צדק'). בשנת 2010 בטרם נסגר תיק ההוצאה לפועל ביקשה המשיבה להגדיל חוב לפי תחשיב של 4,000 ש"ח לחודש (כפי שעשתה בבקשתה משנת 2017) ובקשתה נדחתה על ידי כבוד הרשמת:
"אני דוחה את בקשת הזוכה להגדלת קרן החוב, שעה שלא הוכחשה טענת החייב, כי ההגדלה המבוקשת הינה בגין חיובים למזונות האישה לאחר מועד הגירושין ולמזונות הילדים ממועד בגירותם" (החלטת כבוד הרשמת שביט מיום 10.11.2010).
לשון אחר: המשיבה כבר ניסתה להגדיל חוב בתיק בהתאם לתחשיב לו היא טוענת כיום ובקשתה נדחתה. המשיבה לכאורה לא ערערה על פרשנות כבוד הרשמת שביט (וסבורני, כאמור, כי מדובר בפרשנות הראויה בנסיבות), ואינני סבור שיש מקום לנצל את חלוף השנים ושינוי הרשמים כדי לנסות להגדיל חוב באמצעות טענה ותחשיב שכבר נדחו. כך מטעמים הנוגעים למעשה בית דין וכך מטעמים הנוגעים לתום לב דיוני.
לא למותר לציין, כי גם ביחס להגדלת החוב השנייה – לגביה ניתנה הסכמת המשיבה לקבלת הערעור – קיימת התנהלות שאינה חפה מספקות. הגדלת החוב השנייה, לפי תחשיב של 4,000 ש"ח לחודש לשנים 2019-2017 (וסך הכל 100,000 ש"ח) מתייחסת לתקופה בה לא היה אף לא קטין אחד הזכאי למזונות. לא בכדי קבעה כבוד הרשמת כי "למעשה מסתבר כיום, כי הגדלת החוב נעשתה מתוך טעות, כאשר אין לזוכה זכאות עוד לגבות דמי מזונות אלה" וכן כי "דחיית הטענה תביא למעשה לאשרור של הגדלת החוב, כאשר הזוכה אינה זכאית להגדלת חוב זו כלל". כבוד הרשמת סברה, כי מאחר שהמערער לא התנגד בזמן אמת להחלטה בדבר הגדלת החוב, אין היא יכולה לשנות ממנה במסגרת הדיון בטענת פרעתי, אך היא ביקשה מהמשיבה להודיע בתוך 7 ימים אם היא מסכימה לביטול הגדלה זו. הודעה כאמור לא נמסרה עד להודעה שהוגשה לאחר הדיון בערעור. מבלי להביע כל עמדה לגבי טענות המשיבה בדבר התנהלות בעייתית מצד הנתבע לאורך השנים (ראו לדוגמה סעיפים 2-1 ו-5 להודעתה מיום 30.4.22), בכל הנוגע להגדלות החוב העומדות ביסוד ערעור זה התנהלותה היתה לא-פשוטה לכל הפחות, שעה שביקשה להגדיל חוב במתווה שכבר נדחה על ידי כבוד הרשמת שביט ושעה שביקשה להגדיל חוב עבור תקופה בה אף אחד מהילדים לא היה קטין.
אכן, המערער לא התנגד בזמן אמת לבקשות להגדלת החוב. מעבר לסוגיית השיהוי בהעלאת הטענה, משלא הוגשה התנגדות בזמן אמת הרי שכבר ניתנה החלטה ולכאורה לא ניתן "להתגבר" עליה באמצעות העלאת טענת פרעתי מאוחרת יותר. לכאורה, המערער היה יכול להתנגד לבקשת ההגדלה "בזמן אמת", ואפילו – תיאורטית – לבקש להאריך את המועד להתנגד לה. ברם, ישנו קושי באי-התנגדות לבקשת ההגדלה, תוך העלאת הטענות שהיו רלבנטיות לה במסגרת בקשה בטענת פרעתי.
המערער הסביר, כי באותה העת לא היה מיוצג, קיבל את הבקשות להגדלת חוב לידיו באופן חלקי, והניח כי מדובר בהגדלות שמקורן בהפרשי ריביות שאין לו עילה להתנגד להן (ראו עמוד 1 שורות 16-11 לפרוטוקול וכן דברי ב"כ המערער בעמוד 3 שורות 26-21 לפרוטוקול אשר לכאורה מסתברים לגופם בשים לב לחומר שבתיק).
אודה, כי יתכן שאלמלא כבר ניתנה החלטת כבוד הרשמת שביט בשנת 2010 והמשיבה פעלה בניגוד לה, יתכן שניתן היה להגיע לתוצאה שונה (אף שפרשנות המערער נכונה לגופה ואף שקיימים שיקולים נוספים המטים את הכף לטובת קבלת הערעור בהקשר זה). ואולם בשים לב למכלול הנסיבות, לכך שבקשת ההגדלה הראשונה הוגשה בניגוד להחלטה משנת 2010 וההגדלה השנייה הוגשה ללא עילה (ואף היא התקבלה בהעדר התנגדות והרי אין עילה לסבור שהמערער הסכים לשלם סכום מזונות כלשהו ללא כל עילה), סבורני כי מדובר באחד מאותם המקרים בהם יש לעשות שימוש סמכותו הרחבה של בית המשפט לענייני משפחה.
סעיף 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה מורה, כי "בכל ענין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת, לפי חוק זה, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק". סעיף זה שימש את בתי המשפט לענייני משפחה גם בשבתם כערכאת ערעור על החלטות רשמי הוצאה לפועל, (ראו לדוגמה ע"ר (משפחה ירושלים) 27527-09-19 עיזבון מ' (המנוח) נ' מ (9.3.20); ע"ר (משפחה חיפה) 16948-02-10 הערבים נ' הגרושה (22.5.12)) לרבות בסיטואציות דומות לזו שלפנינו (ראו לדוגמה השימוש שנעשה בתיק ע"ר (משפחה ירושלים) 874-03-15 א.ש.ל נ' ל.א (27.7.15) שם התקבל הערעור אף שהמערער לא השיג בזמן אמת ולכאורה השלים עם החלטת רשם שניתנה שנים קודם לכן).
כבוד הרשמת דנה בטענות הצדדים לגבי ההגדלה הראשונה לגופן, שני הצדדים טענו בסוגיה בהרחבה, ולא ניתן לומר כי לא ניתנה למי מהם זכות טיעון כראוי. האפשרות העקרונית "להתגבר" על ההחלטה בדבר הגדלת החוב הראשונה קיימת במתווים דיוניים שונים בגדרי ההליכים בלשכת ההוצאה לפועל – בין היתר קיימת אפשרות לעתור בבקשה לביטול החלטה שניתנה בהעדר תגובה (השוו גם תקנה 27 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979), ולהארכת המועד להגשת בקשה כאמור או להגשת ערעור על ההחלטה בבקשה להגדלת החוב, קיימים גם מנגנונים נוספים דוגמת תקנה 126א לתקנות ההוצאה לפועל אשר נועדה, בין היתר, למנוע מצב בו תדחה בקשה מוצדקת שהוגשה במתווה משפטי אחד "בעוד תוכנה של הבקשה, מצביע על התאמתה להליך אחר" (ע"א (מחוזי תל אביב) 2836/03 עיריית תל אביב נ' מור (24.1.06)) – והגמישות הדיונית המסורה לבית המשפט לענייני משפחה – גם בשבתו כערכאת ערעור – מצדיקה בנסיבות הפעלת סמכות חריגה זו.
וכפי שקבע בית המשפט לענייני משפחה באחד המקרים: "אף אם תמצי לומר, כי קביעות כב' הרשמת לגוף עניין היו למעלה מן הצורך, שכן דחתה את טענות המערער… מחמת מעשה בית דין" – כפי שבענייננו ניתן לומר שכבוד הרשמת התייחסה לסוגיית פרשנות החלטת בית הדין מעבר לצורך שכן לשיטתה ההחלטה בדבר הגדלת החוב כבר נחלטה – "סבורני שנוכח מהות העניין וחשיבותו, יש מקום שבית משפט זה יסטה מסדרי הדין, לשם עשיית צדק, ויאפשר את הדיון בפלוגתא שבמחלוקת לגופה. זאת מכח סמכות בית משפט זה על פי סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה – 1995 (ע"ר (משפחה ירושלים) 874-03-15 א.ש.ל נ' ל.א (27.7.15)).
בסוף כל הסופים החלטת כבוד הרשמת מחייבת את המערער לשלם סכומים שהוא אינו חייב לשלם, כאשר הקביעה שהוא אינו חייב לשלם סכומים אלה ניתנה על ידי כבוד הרשמת שביט עוד לפני שהוגשה בקשת ההגדלה הראשונה, ולדידי הקביעה גם נכונה לגופה ותואמת את הפסיקה שהובאה מעלה. כך לגבי ההגדלה הראשונה ובוודאי כך לגבי ההגדלה השנייה אשר גם לגביה נדרש המערער לערער ורק בשלב מאוחר ניתנה הסכמה לקבלת הערעור בעניין זה. סבורני אפוא, כי יש לקבל את הערעור בהקשר זה. ויודגש, מדובר בתיקון של אופן הגדלת החוב, ולא בהשבת מזונות שכבר שולמו בפועל על כל המשתמע. הגדלת החוב הראשונה מבוטלת אפוא, החוב לתקופה זו יוגדל לפי תחשיב מתוקן שיתבסס על כך שהמשיבה זכאית למזונות בסך 400 ש"ח לחודש (קרן) עבור כל קטין מתחת לגיל 18.
ולבסוף, הסוגיה השלישית שהועלתה בערעור נוגעת להחלטת כבוד הרשמת לדחות טענת קיזוז שהעלה המערער, המתבססת על הטענה לפיה התובעת השכירה את דירתם המשותפת באופן שהוא זכאי למחצית דמי השכירות שגבתה (ראו סעיף 35 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969). מבלי להביע כל עמדה לגבי טענת המערער לגופה לכאן או לכאן, צדקה כבוד הרשמת בקבעה כי לא ניתן לאפשר קיזוז זה: הן משום שמדובר בטענת קיזוז נטענת, והן משום שמדובר בקיזוז מחוב מזונות ללא טענה להסכמה מפורשת מצד המשיבה.
כידוע, במסגרת טענת פרעתי רשמת ההוצאה לפועל מוסמכת להתחשב אך בטענת קיזוז "מוכחת" שקיומה אינו שנוי במחלוקת ולא בטענת קיזוז "נטענת" לגביה תיתכן מחלוקת:
"הלכה פסוקה היא, כי במסגרת טענת "פרעתי" ניתן להוכיח גם טענת קיזוז….יחד עם זאת, הפסיקה מכירה ב"סוגים" שונים של זכות הקיזוז:
(א) זכות שקיומה אינו שנוי במחלוקת, בין אם הזוכה הודה במפורש בקיומה, ובין אם המדובר בזכות חלוטה, כגון זכות שנקבעה בפסק דין או שהיא נובעת מחיוב שדינו כפס"ד, כמשמעותו בסעיף 81 לחוק ההוצל"פ. טענה בדבר זכות קיזוז כאמור, ניתן לטעון גם במסגרת טענת "פרעתי"
(ב) זכות קיזוז נטענת, או טענה לזכות קיזוז השנויה במחלוקת, היא טענה שבירורה חורג מגדר סמכותו של ראש ההוצל"פ הדן בטענת "פרעתי", ויש לבררה בביהמ"ש המוסמך לכך, ככל עילת תביעה אחרת שיש לחייב כנגד הזוכה.
הרציונאל העומד ביסוד ההתייחסות השונה לסוגי טענת "פרעתי" השונים הוא העדר סמכות לראש ההוצל"פ לדון בתביעות שיש לחייב כנגד יריבו, באשר תפקידו העיקרי של ראש ההוצל"פ הוא ביצוע פסקי דין וחיובים מוחלטים אחרים, ואין הוא קובע זכויות של בעלי הדין, אלא במקרים מסוימים ומיוחדים" (ע"א (מחוזי תל אביב) 1279/04 כלל חב' לביטוח בע"מ נ' מריאמי (24.6.04)).
בענייננו מדובר, במובהק, בטענת קיזוז נטענת. אין פסק הדין המחייב את המשיבה להעביר למערער סכום זה או אחר, יש מחלוקת בין הצדדים הן לגבי עצם הזכאות, והן לגבי היקפה (תקופת השכירות וכדומה), והמשיבה טענה כי יש לה טענות נוספות שתוכל לטעון ככל שאכן תוגש תביעה כאמור.
עוד יותר כך בשים לב לכך שטענת קיזוז ביחס לחוב מזונות מחייבת – ככלל – הסכמה של הזוכה (ראו לדוגמה ע"ר (משפחה טבריה) 37966-06-11 פלוני נ' פלונית (25.1.12); ע"א 779/76 שוחט נ' שוחט, פ"ד לב(1) 580, 581). הנמקתה של כבוד הרשמת בהקשר זה מקובלת על בית המשפט ואין מקום להאריך בעניינה.
סוף דבר הערעור בכל הנוגע להגדלת החוב הראשונה מתקבל, והיא תתוקן כך שתחושב מחדש בהתאם לאמור בפסקה 17; בכל הנוגע להגדלת החוב השנייה הערעור מתקבל בהסכמה והיא תבוטל באופן מוחלט (כאמור, כך היא גם שורת הדין); הערעור בכל הנוגע לדחיית טענת הפרעתי המתבססת על קיזוז חלקו של המערער בדמי השכירות נדחה. אין באמור כדי להביע כל עמדה ביתר המחלוקות בין הצדדים, לרבות בסוגיית זכותו של המערער לחלק מדמי השכירות שנגבו (וגם בעניין זה טענות המשיבה שמורות לה), או כדי להביע עמדה לגבי התנהלות הצדדים בהקשרים החורגים מערעור זה. טוב יעשו הצדדים אם אכן יצליחו להגיע למתווה מוסכם בכלל המחלוקות, והדברים כבר נאמרו בדיון.
בהתחשב בכך שהערעור ביחס לשתי ההגדלות התקבל (אם כי הערעור בטענת הקיזוז נדחה), ובשים לב למכלול הנסיבות, תישא המשיבה בהוצאות המערער בסך 1,600 ש"ח בלבד.
ניתן היום, ג' ניסן תשפ"ב, 04 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.
