לפני
כבוד השופט עובד אליאס
תובעת
***
נגד
נתבעת
***
פסק דין
כיצד ראוי לפסוק במקרה בו בין פלוני לאלמוני, קרובי משפחה לשעבר, התנהלו שני הליכים כספיים הדדיים, ובין היתר תביעה כספית ע"ס של 100 ₪ (למשל), שהגיש פלוני נגד אלמוני. במהלך ניהול ההליכים הם הגיעו לכדי הסכם פשרה, שאושר וקיבל תוקף של פסק דין. בהסכם נקבעה דרך מוסכמת (לרבות פנייה לשמאי מקרקעין) לצורך קביעת שיעור הפיצוי שישלם אלמוני לפלוני, ומבלי שנקבעה מגבלה כספית כלשהי. לאחר קבלת חוות דעת השמאי עלה כי שיעור הפיצוי עומד ע"ס של 160 ₪ (למשל), קרי, שיעור גבוה (ואף באופן ניכר) מזה שנתבקש בכתב התביעה. פלוני עתר לתיקון כתב התביעה (לצורך הגדלת הסכום הנתבע) ובקשתו נדחתה. אלמוני מצדו עתר לתיקון הסכם הפשרה או לביטולו מחמת טעות ופגמים אחרים ברצון.
זה עניינו של פסק דין זה.
1. מהטעם שבין הצדדים היו מספר הליכים, בהם כל אחד היה תובע ונתבע, ולצרכי נוחות ופשטות ההבנה, יקראו הצדדים להלן גם בשמותיהם הפרטיים.
*(בפסק הדין שפורסם השמות בדויים).
2. דנה (הנתבעת) היתה נשואה לעידו, בנה של רחל (התובעת), בין השנים 1997-2017, והם הורים ל – 4 ילדים משותפים.
דנה ועידו התגוררו ביחידת דיור שנטען כי בנו מעל בית מגורים בו התגוררה רחל, ואשר הזכויות בו רשומות על שמה. נטען כי הם התגוררו שם יחדיו משנת 2008 ועד למועד פרוץ הסכסוך ביניהם בשנת 2016 לערך. בשנת 2016 עזב עידו את המקום ודנה נותרה להתגורר בו לבדה למשך כשנתיים נוספות, עד עזיבתה בשנת 2018 לערך.
בהסכם הגירושין שבין דנה לעידו משנת 2017 נקבע, בין היתר, כי "בזכות האישה לתבוע 50 אחוז ביחידת הדיור שדרים בה הצדדים ושנבנתה במגרש של אם הבעל".
3. לאחר עזיבת דנה את יחידת הדיור פרץ קונפליקט של ממש בינה לבין האם רחל.
בחודש דצמבר 2020 הגישה דנה תביעה כספית ע"ס של 212,900 נגד רחל. רכיבי התביעה היו שלושה, כדלקמן:
סך של 125,000 ₪ – בגין מחצית הוצאות הבנייה וההשקעות הכספיות שהשקיעו עידו ודנה בדירתה של רחל (היקף הוצאות הבנייה וההשקעות הועמד ע"ס של 250,000 ₪).
סך של 70,000 ₪ – בגין דמי שימוש משנת 2018 עד סוף שנת 2020 (מועד הגשת התביעה, ונתבקשו בתביעה אף דמי שימוש מיום הגשת התביעה עד ליום מתן פסק הדין).
סך של 17,900 ₪ – בגין רכוש שנותר בדירה.
בחודש דצמבר 2021 הגישה רחל תביעה כספית ע"ס של 145,221 ₪ נגד דנה, בגין דמי שימוש ראויים והוצאות החזקת הבית לתקופה שמיום הקרע בין עידו ודנה (שנת 2016, שאז עזב עידו את יחידת הדיור האמורה ודנה נותרה להתגורר בה לבדה) ועד למועד עזיבתה של דנה בשנת 2018.
4. תוך כדי ניהול שני ההליכים האמורים, ובמהלך דיון הוכחות מיום 5.12.22, הגיעו הצדדים לכדי הסכם. ההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין.
מפאת חשיבותו, יובא ההסכם במלואו כדלקמן:
"הצדדים הגיעו להסכמות כדלקמן:
ההסכמות הן מבלי להודות בטענות ההדדיות.
ימונה שמאי מקרקעין מטעם בית המשפט. הצדדים יישאו בשכ"ט השמאי בחלקים שווים ביניהם.
שמאי המקרקעין ישום את שווי הגימור שבוצע בדירה, לפי ערכי חודש יוני 2011 (קרי, השמאי ישום מה הייתה עלות הגימור בחודש יוני 2011, הכוונה היא הבאת הבית ממצב של שלד – שלד כולל הגג – עד למצבו כפי שהוא היום. בתוך כך מוסכם כי השומה גם תכלול את עלות הקמת המדרגות החיצוניות. ויודגש – הצדדים מסכימים שכל מה שהוא לא שלד וגג, הם ביצעו בחודש יוני 2011).
הנתבעת תעביר לידי התובעת מחצית ההפרש שבין השווי שיקבע השמאי, ל-40,000 ₪. לצורך הדוגמה, היה והשמאי יקבע שווי גימור במועד הרלוונטי בסך של 100,000 ₪, כי אז ההפרש הוא 60,000 ₪, והסכום שתשלם הנתבעת לידי התובעת יעמוד על סך של 30,000 ₪.
את אופן התשלום של הסכום האמור (קרי, מועדו ושיעוריו) יקבע בית המשפט בפסק דין קצר ובלתי מנומק על דרך הפשרה על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט.
אין עוד לצדדים כל טענות מכל מין וסוג שהוא זה כלפי זה".
5. חוות דעת שמאי המקרקעין התקבלה ביום 24.3.23. בחוות הדעת נקבע כי שווי הבנייה וההשקעות הכספיות עומד ע"ס של 525,000 ₪. יוצא איפוא כי שווי הבנייה וההשקעה גבוה בשיעור ניכר מהסכום אותו ציינה דנה בכתב התביעה (שם טענה לסך של 250,000 ₪ בלבד).
לאחר קבלת חוות הדעת הגישה דנה בקשה לתיקון כתב התביעה (ע"מ להגדיל את הסכום הנתבע). הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 27.3.23.
בהחלטה אחרת מיום 2.4.23 פירטתי, אריתמטית, את אי הסבירות שעלתה כתוצאה מחוות דעת השמאי. בין היתר נקבע כי עפ"י לשון ההסכם וממצאי חוות הדעת עומד סכום החיוב ע"ס של 242,500 ₪ (סך של 525,000 ₪ פחות 40,000 ₪ ואת התוצאה לחלק ל – 2), בשעה שסכום התביעה עומד ע"ס של 212,900 ₪ בלבד. כמו כן, בשים לב כי ההסכם כלל ויתור הדדי על שלל הטענות ההדדיות שהועלו בשני ההליכים (דמי שימוש, הוצאות החזקה, רכוש שנותר וכיו"ב) וקביעת פיצוי בגין רכיב הבנייה וההשקעה הכספית בלבד, הוספתי בהחלטה האמורה כי לו היו הצדדים מסכימים על תשלום לפי סכום התביעה בגין רכיב הבנייה וההשקעה הכספית, ללא הידרשות לשמאי מקרקעין, כי אז סכום החיוב היה עומד ע"ס של 105,000 ₪ בלבד (סך של 250,000 ₪ שפורט בכתב התביעה פחות 40,000 ₪ ואת התוצאה לחלק ל – 2). הוספתי בהחלטה כי הדברים מעלים סימן שאלה של ממש באשר לניסוח הסכמות הצדדים וכוונתם.
בהמשך, ובעקבות המשך הקונפליקט בין הצדדים בעניין האמור, ניתנה ביום 17.4.23 החלטה לפיה מתן פסק הדין על דרך הפשרה, בו נדרש בית המשפט לקבוע את מועדי התשלום ושיעוריו (ללא יכולת להתערב בשיעור הכולל שישולם, שנגזר, כאמור, מתוך חוות דעת השמאי והמנגנון המוסכם) יעוכב, ע"מ ליתן לרחל שהות להגיש כל הליך מתאים לפי שיקול דעתה, תוך שנקבע כי אם לא יוגש ההליך במועד שנקצב, ינתן פסק הדין עפ"י השיעור הכולל של 242,500 ₪. ראוי לציין כי החלטה זו ניתנה בין היתר משום שמטבע הדברים, שיקולי בית המשפט בפריסת סכום החיוב הכולל לשיעורין (בפס"ד על דרך הפשרה) נגזרים גם מגובהו.
בחודש מאי 2023 הגישה רחל את ההליך דנן. ההליך נושא כותרת 'ביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין'. ברם, בסעדים שפורטו (סע' 40 ו – 41 לכתב התביעה) השכילה רחל לבקש לשנות את הסכם הפשרה ולהעמיד בו תקרה ע"ס של 125,000 ₪ (עליה יופעל המנגנון הקבוע בהסכם של פחות 40,000 ולחלק ל – 2). הסעד של ביטול ההסכם וחזרה למצב המשפטי שהיה לפניו (קרי – המשך דיון הוכחות ומתן פסק דין בשתי התביעות הכספיות ההדדיות) נתבקש כסעד חלופי בלבד.
6. רחל טוענת, בקצרה, כי ויתרה על תביעתה לדמי שימוש ראויים, בה היו לה סיכויים טובים מאוד, משום שסברה כי הסכום המקסימלי בו היא יכולה להיות מחויבת עומד ע"ס של כ – 40,000 ₪ בלבד, וזאת משום שדנה לא הצליחה להראות הוצאות בנייה והשקעות ממשיות שביצעה ביחידת הדיור ותבעה בגין רכיב הבנייה וההשקעות סך של 125,000 ₪ בלבד, ממנו, עפ"י ההסכם, היה צריך להפחית סך של 40,000 ₪ ולחלק התוצאה ל – 2. רחל מציגה את הדוגמא המספרית הנקובה בהסכם, בה נקבע חיוב שלה בסך של 30,000 ₪ בלבד, כראייה לטענותיה. רחל טוענת כי ההסכם נחתם בשל פגם ברצון, אי גמירת דעת, טעות והטעיה וכי היה ברור שתקרת החיוב היא עפ"י רכיב הבנייה וההשקעה הנתבע בסך של 125,000 ₪ בלבד. רחל מדגישה כי גם דנה יודעת היטב על טעות בהסכם הפשרה, וראייה לכך כי היא עצמה עתרה לתיקון כתב התביעה לאחר קבלת חוות דעת השמאי. רחל טוענת כי לו ידעה שאין תקרה בהסכם, או כי התקרה עולה ע"ס של 125,000 ₪ (תקרה עליה מופעל המנגנון הקבוע בהסכם), היא לא היתה מסכימה לו. רחל עותרת אפוא לתיקון הטעות שנפלה בהסכם ולקבוע כי התקרה עליה יופעל המנגנון היא בסך של 125,000 ₪, ולחילופין להורות על ביטולו של ההסכם וחזרה לדיון בשתי התובענות הכספיות ההדדיות. רחל מדגישה כי הסכימה לוותר על טענותיה הטובות ע"מ לסיים ההליך, בגילה המתקדם, וכי לא יעלה על הדעת לחייבה בסכום גבוה.
7. דנה מכחישה כלל הטענות, מבקשת לדחות התביעה ולהשלים מתן פסק הדין על דרך הפשרה בשני ההליכים הכספיים, עפ"י נוסחו המילולי של ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין, וללא כל תקרה (קרי סכום חיוב כולל בסך של 242,500 ₪). היא טוענת כי לא נקבעה בהסכם כל תקרה, כי הצדדים הבינו ההסכם היטב וכי ניתן לו תוקף של פסק דין. דנה מדגישה אף היא כי ויתרה על טענות טובות שהיו לה בהליך הכספי, שסיכוייהן גבוהים. דנה טוענת כי אין ללמוד דבר וחצי דבר כל כוונת הצדדים מהדוגמא המספרית המקרית שהובאה בהסכם. דנה גם מעלה טענות רבות ושונות נגד בן זוגה לעבר, עידו, בנה של דנה. דנה מדגישה כי הסכום שתבעה בגין הבנייה וההשקעות הכספיות עומד ע"ס של 125,000 ₪, וזאת משום ששמה את כלל הוצאות הבנייה בסך של 250,000 ₪.
8. בית המשפט ניסה להביא הצדדים לכדי הסכמות גם הליך זה, ללא הצלחה. בנסיבות אלו אין מנוס ממתן פסק הדין דנן. ראוי לציין כי בדיון מיום 21.3.24 ויתרו הצדדים הדדית על הבאת ראיות.
9. עם כל הכבוד לטענות שני הצדדים, אין בידי לקבלן. הצדדים האריכו הדיון על לא כלום, וחבל.
10. התמונה העולה מכלל הטענות ומסמכי ההליכים השונים ברורה ופשוטה (והדברים מקבלים משנה תוקף של ממש נוכח הויתור ההדדי על הבאת ראיות בהליך זה) –
הצדדים הגישו תביעות כספיות הדדיות כמפורט לעיל. בתביעה של דנה היה, בין היתר, רכיב כספי של החזר הוצאות בנייה והשקעה בביתה של רחל. בהסכם הפשרה, אשר הוסבר לצדדים היטב והובן על ידם, הם ויתרו הדדית על כלל הטענות (דמי שימוש, רכוש שנותר בדירה וכיו"ב) והתמקדו ברכיב אחד בלבד – החזר של רחל לדנה עבור רכיב הבנייה וההשקעה. הדברים נרשמו ברחל בתך הקטנה בהסכם שבין הצדדים. הדברים באו, ככל הנראה, על רקע הבנה הדדית של הצדדים כי כלל הטענות האחרות (דמי שימוש ורכוש שנותר בדירה) אינן חזקות דיין מבחינה משפטית וכי על פניו ראוי כי רחל תשלם לדנה מחצית מההשבחה שבוצעה בביתה.
דנה אמדה בכתב התביעה את רכיב הבנייה וההשקעה בסך של 250,000 ₪. היא עתרה למחצית, בסך של 125,000 ₪, משום טענתה כי ההוצאות שולמו על ידה ועל ידי בעלה בזמנו, עידו, בנה של רחל. גם בהסכם הגירושין נקבעה אפשרותה לעתור למחצית הוצאות הבנייה וההשקעה.
רחל מצידה הכחישה את היקף הוצאות הבנייה וההשקעה ואף הכחישה הטענה כי כל ההוצאות שולמו ע"י עידו ודנה. היא טענה כי היא עצמה שילמה חלק ניכר מההוצאות.
בשלב מסוים של ניהול ההליך הועלתה עובדה, שהצדדים היו מוכנים לראות בה לצרכי פשרה כבלתי שנויה במחלוקת – כי רחל הוציאה מכספה סך של 40,000 ₪ עבור הוצאות הבנייה. בנסיבות אלו, ועל רקע המשך מחלוקת בקשר עם סך כל ההוצאות שהוצאו, נקבע המנגנון של פנייה לשמאי. בהסכם נקבע כי מהסכום שייקבע ע"י השמאי יופחת סך של 40,000 ₪ (אותו שילמה רחל), וכי את ההפרש יש לחלק ל – 2 (משום שהתביעה היא על מחצית הוצאות הבנייה, בשל השיתוף עם בן הזוג).
כל שלא נקבע בהסכם האמור הוא תקרת רכיב הוצאות הבנייה. דומה כי היה על הצדדים לנסח הדברים בסגנון "עפ"י הערכת השמאי ועד לתקרה בסך של 250,000 ₪". ההסכם נוסח במהלך הדיון, לפרוטוקול, ויכול כי מכאן היעדר התוספת האמורה.
11. מכאן כי אין בידי לקבל טענתה של רחל כי יש להוסיף תקרה בסך של 125,000 ₪. אני מקבל הטענה כי יש להוסיף תקרה, אולם התקרה צריכה להיות בסך של 250,000 ₪ (הסכום המקורי שנישום בכתב התביעה). הפנייה לשמאי היתה לשום את כלל ההוצאות ולא את מחציתן. הפנייה היתה משום הכחשת הסך שנישום ע"י דנה בסך של 250,000 ₪. ויודגש – מנגנון החישוב עצמו, הקבוע בהסכם הפשרה, כבר כולל חלוקה ל -2 בשל השיתוף בין בני הזוג. יש אפוא לחלק ב – 2 את הסך של 250,000 ₪ אותו ציינה דנה בכתב התביעה כשווי כלל ההוצאות שהוצאו. אם נקבל הטענה של רחל, כי התקרה צריכה להיות בסך של 125,000 ₪, כי אז נימָצא מחלקים ל – 2 פעמיים: פעם אחת מחלקים את הסך של 250,000 ₪ וקובעים תקרה של 125,000 ₪, ופעם שנייה מחלקים ל – 2 עפ"י מנגנון החישוב שנקבע בהסכם (לאחר הפחתת הסך של 40,000 ₪). אין לקבל עמדה זו ולא ניתן לקבל טענתה של רחל כי כך חשבה עת הסכימה להסדר הפשרה. בתוך כך אין לקבל הטענה כי ניתן ללמוד מהדוגמא המספרית המקרית שהובאה בהסכם על אומד דעת הצדדים לסכום החיוב שיֵצא בסופו של יום.
אף אין בידי לקבל הטענה של דנה כי יש ליתן את פסק הדין על דרך הפשרה עפ"י נוסחו המילולי של ההסכם וללא כל תקרה. דנה עצמה הבינה היטב כי צריכה להיות תקרה, וראייה טובה לכך היא עתירתה לתיקון כתב התביעה (שנדחתה). לא סביר לתבוע סך של 100 ₪ (למשל) ולהגיע להסדר פשרה במסגרתו תקבל סך של 160 ₪ (למשל). הדבר מלמד על כשל מסוים בניסוח ההסדר ועל כוונה אחרת והיה נכון להסכים לתיקונו.
12. סוף דבר כי עסקינן בטעות סופר שנפלה בהסכם הפשרה שבין הצדדים (סע' 16 לחוק החוזים), בהשמטת התקרה עפ"י הסכום שצוין כסכום הבנייה וההשקעה בכתב התביעה – סך של 250,000 ₪.
סע' 16 לחוק החוזים קובע כי במקרה של טעות סופר יתוקן החוזה לפי אומד דעת הצדדים ואין הטעות עילה לביטולו (ראו למשל תא (רמ׳) 4442-07).
נקבע לא אחת כי יש להעדיף קיומו של הסכם על פני ביטולו.
ראו למשל ע״א 8243/16 אברהם עג׳אם נ׳ דניאל סיטון, בו נקבע, בין היתר, כי כאשר קיים פער בין אומד דעתם הסובייקטיבית של הצדדים לבין נוסחו הכתוב של ההסכם – הפגם אינו מצוי ברצון הצדדים אלא בנוסח החוזה הכתוב. משכך, במצב דברים זה, ״הסעד היחידי הראוי והקיים הוא תיקון הנוסח הכתוב, תוך התאמתו לרצון הצדדים״.
וכן למשל פרופ׳ ג׳ שלו, דיני חוזים [8] בעמ׳: 213 – ״המצב שסעיף 16 פוגשו ואף מתמודד עימו, הוא מצב שבו קיים פער בין הסכמת הצדדים ובין המסמך המתיימר לגלם הסכמה זו […] סעיף 16 לא מאפשר ביטול החוזה. כל עניינו של סעיף זה הוא בטעויות שחלו בביטוייה הכתוב של ההסכמה. […] קיומה של טעות כזו אינו מאפשר ביטול החוזה, אלא תובע קיום החוזה תוך תיקון הטעות״.
עם הימשכות הקונפליקט בין הצדדים, לרבות גילאי הצדדים (ובמיוחד של רחל), דומה כי ביטול ההסכם וחזרה למצב המשפטי שהיה קודם לו (המשך ניהול שני ההליכים הכספיים ההדדיים) אינו נכון עבורם, לשון המעטה.
גם אם נאמר כי מדובר בהסכם שלא הושלמו בו כל הפרטים (סע' 26 לחוק החוזים), כי אז התוצאה דומה. סע' 26 קובע כי יש להשלים הפרטים על פי הנוהג הקיים בין הצדדים או לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו את פרטים אלו כמוסכמים. ברי כי בהסכמי פשרה שנערכים בין צדדים, אשר לא נקבע בהם סכום הפשרה המדויק אלא נקבעת דרך לחישובו (פנייה לשמאי מקרקעין, מינוי מומחה כלכלי וכיו"ב), לא ניתן להגיע לתוצאה בה הסכום הסופי יהיה גבוה מהסכום הנתבע.
13. סוף דבר אני מורה כי התביעה מתקבלת בחלקה. להסכם שנערך בין הצדדים מתווספת תקרה בסך של 250,000 ₪. מכאן כי סכום החיוב עפ"י ההסכם שבין הצדדים עומד ע"ס של 105,000 ₪. במקביל לפסק דין זה יינתן פסק דין על דרך הפשרה בשני ההליכים הכספיים ההדדיים, כפי הוראות ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין מיום 5.12.22, בו תיקבע פריסת התשלומים של החיוב האמור.
14. התביעה התקבלה בחלקה. בנסיבות העניין וסיום כלל ענייני הצדדים – אין צו להוצאות משפט.
מתיר לפרסם את פסק הדין ללא פרטים מזהים.
המזכירות תסגור התיק.
ניתן היום, י' אדר ב' תשפ"ד, 20 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.
חתימה
