לפני כבוד השופט בן ציון קבלר
המאשימה
פרקליטות מחוז מרכז – פלילי משרדי ממשלה 570001671
נגד
הנאשם
פלוני קטין
נוכחים:
ב”כ המאשימה עו”ד סרי מבאריקי – פמ”מ
ב”כ הנאשם עו”ד ליזט בר שובל
הנאשם בעצמו ואמו
קצינת המבחן הגב’ אורנה פרש
גזר דין
א. כללי
הנאשם, יליד 22.8.02, הודה בתאריך 1.7.2021 במסגרת הסדר דיוני, בכתב אישום מתוקן, בעבירה של מעשה מגונה באדם ללא הסכמתו – לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, תשל”ז – 1977 (להלן: “החוק”), עבירה של הטרדה מינית בקטין (2 עבירות) – לפי סעיף 5(א) רישא יחד עם סעיף 3(א)(5) לחוק הטרדה מינית, התשנ”ח–1998 ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין.
בתמצית, על פי עובדות האישום הראשון, בסמוך ליום 28.12.2019 פנה הנאשם באמצעות חשבון אינסטגרם פיקטיבי לא.א, קטינה ילידת 22.11.1997 הסובלת מפיגור שכלי, אשר בינה לבין הנאשם אין היכרות מוקדמת. הנאשם שלח לא.א הודעות בעלות אופי מיני כמתואר בכתב האישום, וכן תמונות וסרטונים של איבר מין זכרי וכן ביקש ממנה שתענה לו. כשהבחינה בכך אימה של א.א, דרשה מהנאשם לחדול ממעשיו, אך הנאשם המשיך במעשיו.
על פי עובדות האישום השני, בסמוך לתאריך 28.12.2019 פנה הנאשם אל מ.ח, קטינה ילידת 18.2.2008 אשר בינה לבין הנאשם אין היכרות מוקדמת, באמצעות חשבון אינסטגרם פיקטיבי ושלח לה הודעות בעלות אופי מיני כמתואר בכתב האישום וביקש ממנה לענות לשיחת וידאו. משנעתרה לבקשתו וענתה לשיחת וידאו מטעמו, הציג הנאשם אביזר מין בדמות איבר מין זכרי. בתגובה לכך ניתקה הקטינה את השיחה.
בסמוך לתאריך 17.1.2020 וכשלושה חודשים עובר למועד זה פנה הנאשם אל א.ש, קטינה ילידת 12.1.2003 באמצעות חשבון אינסטגרם פיקטיבי ובאמצעות וואטסאפ ושלח לה הודעות והיא השיבה להודעותיו. ביום 17.1.2020 סמוך לשעה 10:56 שלח הנאשם תמונה של איבר מין בדמות איבר מין גברי.
ב. תסקירי שירות המבחן והשתלשלות ההליך בתמצית
תסקיר שירות המבחן מיום 13.2.2022 מפרט את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות המורכבות של הנאשם בהרחבה. הוריו של הנאשם נפרדו כשהיה כבן 4. לאימו בת נוספת מנישואיה הראשונים. הנאשם מתגורר עם אימו ובן זוגה אשר משמש לו דמות אב. אביו של הנאשם נישא מחדש ולו ילד נוסף.
שירות המבחן התרשם מאם המעורבות באופן מוחלט בחיי בנה ומיחסים קרובים וחמים בניהם. מצד אחד מתקשה להכיר בצרכיו הטיפוליים ומצד שני מתקשה להכיר ביכולותיו ובכוחותיו, מגוננת עליו ומגבילה את עצמאותו. הקשר עם אב היום כמעט ואינו קיים. הנאשם אינו מעוניין בקשר עימו ואינו מרגיש בחסרונו.
בשנותיו הראשונות היה חשוף לאלימות מצד אביו. בהיותו בן 6 אושפז בבי”ח פסיכיאטרי למשך 9 חודשים בעקבות התנהגות אלימה בלתי נשלטת והתנהגות מסכנת הכוללת שוטטות ללא השגחה. הוא הוכר כקטין נזקק ובסיום האשפוז שולב בפנימייה פוסט אשפוזית “****”. ניכר, כי המסגרת היטיבה עימו, עם זאת חווה קשיים רגשיים, חרדה והתפרצויות זעם רבות ובלתי נשלטות. בעקבות זאת אושפז פעמיים נוספות ושולב בטיפול רגשי והיה במעקבים פסיכיאטריים ונטל טיפול תרופתי. אבחון שנערך לו מצביע על קשיים רבים כמתואר בתסקיר.
בגיל 15 שב, על פי בקשתו לקהילה. שולב תחילה בבית ספר “****” ללא הצלחה, ובהמשך בתוכנית ***** קידום הנוער. הנאשם לא הצליח להתגייס ללמידה אך שמר על תפקוד תקין. מאז סיום לימודיו אינו נמצא בקשר עם גורמי הטיפול או במעקב פסיכיאטרי, לא הצליח להשתלב בעבודה ובמרבית מזמנו הוא חסר מעש. בשנה האחרונה סבל מפציעה ברגלו, עבר ניתוח בברכו וקיבל פטור מהצבא.
בהתייחסו לעבירות הודה במיוחס לו ביטא חרטה ובושה ובדיעבד מכיר במשמעות הפוגעת של מעשיו. עם זאת יכולתו להבין את מהות הפגיעה והניצול עודנה ראשונית ומוגבלת וכן קיימת הפחתה בהתייחסותו בראיית חומרת המעשים והיתלות בכך שנעשו במרחב הווירטואלי ולפני זמן רב.
שירות המבחן התרשם, כי הנאשם זקוק להמשך קשר לצורך קבלת מענים לצרכיו הטיפוליים וכי הוא מבטא נכונות ומחויבות לקבלת מענים מוצעים על ידי שירות המבחן. לפיכך, המליץ שירות המבחן על דחיית הדיון בעניינו.
בתסקיר מיום 19.5.2022 עדכן שירות המבחן, כי בתקופת הדחיה המשיך הנאשם לשתף פעולה עם שירות המבחן, הגיע למפגשים אך התקשה לגעת בתכנים המציפים אותו רגשית ואינו מגלה עקביות מבחינת יכולת הפתיחות השיתוף הכנה. הנאשם ביטא הסכמתו להשתלב בקבוצה טיפולית ויופנה אליה בעתיד הקרוב. נוכח זאת סבר שירות המבחן, כי יש צורך לדחות הדיון בעניינו על מנת לבחון התגייסותו להליך הטיפולי.
בתסקיר מיום 26.12.2022 עדכן שירות המבחן, כי בימים אלו מתקיימת בחינת אגף המתאים במחלקת הרווחה, בהתאם לצרכיו ומאפייניו וזאת נוכח התרשמות הפסיכיאטר בביטוח הלאומי כי הנאשם אינו מסוגל לעבוד וזקוק לקצבת נכות. בתקופת הדחיה נעשה ניסיון לשלבו בקבוצה טיפולית בשירות המבחן המתואמת לו, אך הוא ביטא התנגדות ותוקפנות כלפי מנחי הקבוצה ונמצא כי אינו מתאים. בהמשך ביטא התנגדות להמשך הקשר עם שירות המבחן הן באופן מילולי והן בהיעדרות ממפגשים אליהן הוזמן. בהמשך, לאחר דיון במשפטו כבגיר, הגיע לפגישה בשירות המבחן והביע מוטיבציה חיצונית להגעה לשירות המבחן. הנאשם הגיע לפגישות באופן עקבי והתנהל באופן נינוח. לאור זאת הוחלט לקבוע מחדש לקבוצה טיפולית אך טרם נקבע לו מועד לראיון. נוכח המתואר עתר שירות המבחן לדחיית הדיון בעניינו פעם נוספת.
בתסקיר מיום 23.4.2023 עדכן שירות המבחן כי לא חל שינוי במצבו התפקודי של הנאשם, אשר נמצא בביתו ללא מסגרת תעסוקתית או לימודית. בוועדה שהתקיימה בביטוח לאומי הוחלט כי הנאשם לא זכאי לקצבת נכות. יצוין כי עד גיל 18, היה הקטין מוכר בביטוח לאומי כזכאי לקצבת נכות על רקע נפשי וקיבל פטור משירות צבאי.
שירות המבחן ביצע ניסיון לשלב את הנאשם בקבוצה טיפולית לנערים שביצעו עבירות מין, המותאמת לנערים בעלי הנמכה קוגניטיבית, בשל העדר מוטיבציה מצד הנאשם, מנחי הקבוצה התרשמו כי הוא אינו מתאים לשם.
הנאשם הגיע לפגישות הפרטניות בשירות המבחן, הנאשם מתקשה להכיר בצרכיו הטיפוליים ומתקשה להתגייס ולהיתרם מקשר טיפולי בתחום ההתנהגות המינית הפוגעת.
הנאשם לוקח אחריות על מעשיו ומבטא חרטה כנה על פגיעותיו במתלוננות.
שירות המבחן הציע, כי יסייע בתיווך ויצירת קשר עם תכנית “*****” המסייעת לצעירים במצבי סיכון שונים. שירות המבחן סבור כי יש להתחשב בחלוף הזמן הרב מאז ביצוע העבירות (מעל 3 שנים), אשר במהלכן הנאשם לא בצע עבירות נוספות, הנאשם הבין את הפסול שבמעשיו ונראה כי משתדל ומביא נכונות לקבל המענים המוצעים לו.
לנוכח כל האמור, ולאחר שקלול גורמי הסיכון מול גורמי הסיכוי לשיקומו של הנאשם, המליץ שירות המבחן לסיים את עניינו בדרכי טיפול הבאות: התחייבות להימנע מעבירה, פיצוי למתלוננות ושל”צ.
ג. טיעוני הצדדים לעונש בתמצית
ב”כ המאשימה הפנתה לעובדות כתב האישום. עתרה להרשעה, שכן מדובר בעבירות מין שבוצעו כלפי 3 מתלוננות כששתיים מהן קטינות. הגישה פסיקה התומכת בעמדתה. רע”פ 4593/20 ממנו ביקשה לגזור גזירה שווה לעניין הרשעתו וענישתו של הנאשם. כן ביקשה מע”ת פיצוי כספי למתלוננות ושל”צ. לשאלת בית משפט למועד מסירת מכתב השימוע, ציינה כי זה נמסר ביום 15 לנובמבר 2020 לאימו של הנאשם.
ב”כ הנאשם טענה, כי קשה למדוד הצלחה טיפולית. חלפו שלוש וחצי שנים מאז האירועים. הנאשם הגיע לכל פגישות שירות המבחן. הביע חרטה כנה ואמיתית. הפנתה לקשיים ולמורכבות במצבו של הנאשם. הדגישה את ההנמכה הקוגניטיבית הקיימת. יש לשיטתה, לתאם הציפיות לפי היכולות של הנאשם. ציינה, כי כבר בגיל 6 היה הנאשם מאושפז במוסדות פסיכיאטריים ואף הוכר כקטין נזקק. עוד ציינה, כי לנאשם תיק נוסף אשר הוגש גם הוא (כמו תיק זה) בחודש דצמבר 2020 ומאז לא נפתחו תיקים. הפנתה לכך, כי כתב האישום הוגש קרוב למועד ההתיישנות. ביקשה כי לא יוטל של”צ וחלף זאת תוטל התחייבות גבוהה. הנאשם אינו עובד ולכן גם פיצוי צריך שיהיה מידתי. ביקשה לאמץ דרכי הטיפול. הדגישה, כי הנאשם לא ידע על מצבה האובייקטיבי של המתלוננת באישום הראשון. ציינה כי השימוע נערך ב21/12/20202 (בזום) קרוב למועד ההתיישנות.
הנאשם בדברו האחרון אמר, כי הוא מצטער על המעשים. לוקח אחריות על המעשים הבטיח כי לא יעז לעשות שוב מעשים שכאלו. הדגיש כי שיתף פעולה עם שירות המבחן.
ד. דיון והכרעה
הנאשם כיום בגיר כבן 20.8, עומד לדין לראשונה בגין עבירות של מעשה מגונה והטרדה מינית (2 עבירות). האירועים פורטו בהרחבה בפתיח. הנאשם הודה במיוחס לו, הביע חרטה ולקח אחריות על מעשיו.
נסיבות חייו של הנאשם מורכבות, כפי שתואר בהרחבה בתסקיר, ומגיל צעיר נאלץ הוא להתמודד עם קשיים פיזיים, רגשיים וחברתיים. אביו של הנאשם היה אלים ביותר כלפי אימו וחלק מהמעשים בוצעו לעיני הנאשם.
הנאשם הוכר כקטין נזקק, בהיותו בן 6 אושפז בבי”ח פסיכיאטרי למשך 9 חודשים ובסיום האשפוז שולב בפנימייה פוסט אשפוזית. בהמשך עבר מסגרות שונות ורק בהגיעו לגיל 15 חזר לקהילה. כמו כן, עד גיל 18 הנאשם היה מוכר כבעל נכות נפשית בביטוח לאומי ואף קיבל פטור משירות צבאי.
הנאשם שיתף פעולה עם שירות המבחן. אומנם התקשה הוא להשתתף בהליך הקבוצתי אליו הופנה ואולם נראה כי שיתוף הפעולה הניב תוצאות טיפוליות דרך הליך הטיפולי הפרטני.
ניכר, כי הנאשם הבין ומבין את חומרת מעשיו, את השלכותיהם והנזק שגרם למתלוננות ונראה כי הרקע לביצוען היה תחושה של חוסר ביטחון ובדידות.
עוד אציין, בזהירות המתבקשת, ומבלי להקל ראש בעובדות כתב האישום, כי העבירות בוצעו במרחב הווירטואלי – ואדייק – יש היכן שהתיאור העובדתי של עבירות מתחום המין יסכון לבדו אל מול כל טיעון לענישה מקילה – לא כך פני הדברים בתיק שלפנינו.
ביצוע העבירות במרחב הווירטואלי ובכלל זה, ואולי בפרט, עבירות מין הוא קל ונגיש. נדמה כי חובה להעביר לבני הנוער מסר חד-משמעי לעניין חומרת הדברים מצד אחד ולסכנות מצד שני. ביצוע העבירה אינו מצריך תחכום ודי במכשיר טלפון נייד, אפליקציה נפוצה ומכאן הדרך קצרה אל האמור. לכאורה, אין המדובר בתכנון רב-שלבי או בתחכום – הדברים מתפרשים הן לקולא והן לחומרא.
בית משפט העליון עמד לא אחת על הצורך להגן על קורבנות עבירות מין וחזר והדגיש פעמים רבות כי האינטרס הציבורי מחייב הטלת ענישה מרתיעה כנגד עברייני מין [ראו לדוגמה: ע”פ 6346/11 מדינת ישראל נ’ שמואלי, (פורסם בנבו, 7.2.12); ע”פ 5084/12 שקורי נ’ מדינת ישראל, (פורסם בנבו, 15.9.13)].
עם זאת, כידוע, הענישה לעולם אינדיבידואלית ואנו מצויים בגזירת דינו של נאשם. שני משפטים אלו אמורים להביא אותנו למידתיות הנכונה ולמאזן הנכון בתיק בו אנו עוסקים.
סעיף 1א (א) הפותח את חוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול) התשל”א-1971, מציין במפורש, כי “מימוש זכויותיו של קטין, הפעלת סמכויות ונקיטת הליכים כלפיו ייעשו תוך שמירה על כבודו של הקטין, ומתן משקל ראוי לשיקולים של שיקומו, הטיפול בו, שילובו בחברה ותקנת השבים וכן בהתחשב בגילו ובמידת בגרותו” (הדגשות אינן במקור-ב.ק) – הנה כי כן אלו האדנים עליהם עלינו לפסוע.
אם כך, תפקיד בית המשפט בכלל, ובית המשפט לנוער בפרט, לערוך מלאכת האיזון במאבק התמידי בין שיקולי שיקום הנאשם לבין שיקולי הרתעת הנאשם ואחרים מביצוע עבירות דומות בעתיד, זאת באופן שיגלם את האינטרס הציבורי הנכון ביותר בנסיבות של כל מקרה ומקרה (ראו: דברי כב’ השופטת ע’ ארבל בע”פ 1463/09 מדינת ישראל נ’ פלוני (פורסם בנבו, ניתן ביום 15.6.09)). מטבע הדברים, בקביעת האיזון בין השיקולים הנוגדים נוטה הכף לטובת ההליך השיקומי, אולם קטינות אינה חסינות בפני ענישה הולמת כשהנסיבות מצדיקות. זאת, בטרם יורה בית המשפט על העדפת האפיק השיקומי, עליו לשקול האינטרסים הציבוריים הראויים להגנה בנסיבות העניין, ובמיוחד מהו הסיכוי לשיקומו של הנאשם (ראו דברי כבוד השופט א. שהם בע”פ 735/12 פלוני נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 29.8.13)).
יפים לעניין זה, דברי כב’ השופט ס’ ג’ובראן, בע”פ 7228/11 פלוני נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, ניתן ביום 4.4.12): “נקודת האיזון בין שיקולי הגמול והרתעה, לבין שיקולי השיקום, בעבירות שבוצעו על ידי קטינים, שונה מנקודת האיזון בעבירות שבוצעו על ידי בגירים. הנחת המוצא היא כי כאשר בוצעה העבירה על ידי נאשם יינתן משקל מוגבר לאפשרות שיקומו ושילובו המחודש בחברה”.
השיקום, בעיקר בכל הנוגע לקטינים, הינו ערך עליון גם כאשר מדובר בעבירות מין חמורות יותר מהעבירות בתיק זה.
הפסיקה לאורך השנים התחשבה בקטינותם של נאשמים גם בעבירות חמורות ביותר, ובכלל זה עבירות מין. רף הענישה לקטינים הושפע בצורה מכרעת מגיל הנאשמים ומסיכויי שיקומם כנגזר מגילם, וזאת גם בעבירות מין ואלימות קשות ביותר (ע”פ 10564/02 מדינת ישראל נ’ פלוני, תק-על 2005(2) 1900 (2005); ע”פ 1148/96 פלוני נ’ מדינת ישראל, פד”י נ(2) 837 (1996); ע”פ 3314/04 פלוני נ’ מדינת ישראל, תק-על 2005(2) 4216 (2005); ע”פ 117/00 מדינת ישראל נ’ פלוני, פד”י נד(2) 408 (2000); ע”פ 5703/03 פלונים נ’ מדינת ישראל, פד”י נז(6) 175 (2003); ע”פ 11178/04 פלוני נ’ מדינת ישראל תק-על 2005(3) 2798 (2005); ע”פ 9040/06 פלונים נ’ מדינת ישראל, תק-על 2007(1) 2601 (2007); ע”פ 1004/00 פלוני נ’ מדינת ישראל, תק-על 2006(3) 2181 (2006). ע”פ 4920/01 מדינת ישראל נ’ פלוני, תק-על 2001(4) 1000 (2001); ע”פ 4272/04 פלוני נ’ מדינת ישראל, פד”י נט(6) 175 (2005); ע”פ 3314/04 פלוני נ’ מדינת ישראל, תק-על 2006(1) 2725 (2006); ע”פ 9737/06 פלוני נ’ מדינת ישראל, תק-על 2007(2) 1801 (2007).
כאמור המקרים המתוארים בפסקי דין אלו חמורים מן המעשים עליהם נותן הנאשם שבפני את הדין.
למעשה חומרת המעשים נובעת כמובן מגיל הקורבנות בעיקר באישום השני – אל למאן דהוא לטעות כי בשל ההתמקדות בניתוח מצבו של הנאשם ובשל העובדה כי בבית משפט לנוער עסקינן, נגרע חלקן של המתלוננות. אמנם אין בפני תסקיר קורבן או תצהיר, אך עוגמת הנפש (לכל הפחות) והפגיעה שחוו תלווה אותן שנים ארוכות.
הנאשם נטל אחריות למעשיו, הבין את חומרתם ולקח חלק בהליך טיפולי ארוך אשר כלל עשרות מפגשים, בהם שיתף פעולה – ניסיונות לשלבו גם בטיפול קבוצתי כשלו.
הודיה בעבירת מין פירושה, מעבר לחיסכון בזמן שיפוטי או להודיה בסוג אחר של עבירות מחוק העונשין ובכלל, נשיאה בעול כבד – בושה, כלימה וידיעה כי מדובר בהליך טיפולי שיש לעבור. מדובר באות קלון בין עם הרשעה בין בלעדיה. אין ספק, כי הצעד הראשון והמשמעותי הוא הודיית נאשם בתיק מסוג זה ונטילת אחריות לא רק על העובדות (כמו כאן) אלא גם על סעיפי החיקוק. מדובר בהליך של מירוק חטאים המחל כבר בהודיה ולא לחינם שנו חכמינו “מודה ועוזב ירוחם”, ללמדנו מרכזיותה של הודאה.
שירות המבחן המליץ על אי-הרשעה ונקיטה בדרכי טיפול לאחר שעמד בקשר ארוך טווח עם הנאשם ודיווח, עקב בצד אגודל, לאורך כל הדרך על התקדמותו לצד קשייו.
לעמדתו של שירות המבחן משקל רב במסגרת שיקוליו של בית המשפט והיכן שברורים האדנים עליהם מונחים מסקנות התסקיר – הרי שיש לאמצו. הכלל הוא כי בית משפט יחרוג מהמלצות תסקיר היכן שיש נימוקים כבדי משקל לכך.
נתתי דעתי לכך, כי מאז ביצוע העבירה חלף פרק זמן משמעותי ביותר (כשלוש וחצי שנים), לא נפתחו תיקים חדשים ולא הוגשו כתבי אישום נוספים. כאמור מדובר בעבירה נגישה וקלה לביצוע ועצם העובדה כי תקופה כה ארוכה חלפה מבלי שחזר הנאשם לסורו מעידה כי אכן הפנים לקחיו (לא נעלמה מעיני העובדה כי הוגש כתב אישום נוסף לצד כתב אישום זה בעבירות מסוג אחר).
אינני סבור, כי יש מקום ליתן לנאשם לפתוח חייו הבוגרים כשבאמתחתו הרשעה בעבירה מין (אפנה בעניין זה לפסק דינה של כב’ השופטת אימבר בת”פ 30393-04-12, גם שם לא הייתה מונחת המלצה של שמ”ל לסיום בדרכי טיפול ואף תסקיר קשה מזה המונח כאן), שם נאמר כי ניתן להוקיע מעשים גם על דרך של שיקום.
עמדת המאשימה, כי עצם העובדה שמדובר בעבירת מין מחייבת הרשעה, אינה מקובלת עלי (וכמפורט גם לא על בית המשפט העליון). כשם שיש להעביר מסר של עידוד וחיזוק מתלוננות יש להעביר מסר של עידוד שיקום וטיפול לעבריינים.
לעניין שיקומו של קטין, הרי שמדובר בערך עליון ואפנה בעניין זה לציטוט מתוך ע”פ 821/16 פלוני נ’ מדינת ישראל [פורסם בנבו]: “הימנעות מהרשעה היא אפוא אותה “תעודה” שמעניקה החברה לבניהו ובנותיה התועים שחזרו אל דרך הישר המבטאת את “כרטיס הכניסה” שניתן להם לשם חזרה אל החברה ללא “אות קין” ותוך מתן הזדמנות אמיתית ושווה להתחיל חיים חדשים טובים ומועילים לחברה”.
לעניין הנאשם שבפני, הרי שיתכן כי – באם נדמה הליך השיקום למירוץ שתחילתו באדני ההודיה ולקיחת האחריות בכתב האישום (או אף טרם לכך) ואחריתו חציית קו הסיום בהמלצות שמ”ל, המוסר המלצותיו – אכן לא הגיע (הנאשם כאן) אל קו הגמר או לחילופין אם נשאר נאמנים לדימוי, לא הגיע בזמן ראוי.
אלא ששיקום ניתן גם למדוד בסימנים של ערך מוחלט. אמנם קיימים מדדים חיוניים בילתם אין – כגון לקיחת אחריות, אי פתיחת תיקים פליליים השתתפות בטיפול, אלא שלא כל שיקום יכול ויזכה לציון אותו ניתן להשוות בין נאשם לנאשם.
קו הזינוק של הנאשם שבפני לא שורטט באבחה אחת ובמקביל לקו הזינוק של נערים בני גילו. נקודת המוצא של הנאשם שבפני רחוקה ונמוכה משל אחרים – הדבר בא לידי ביטוי בהנמכה הקוגניטיבית המשמעותית שהיא מנת חלקו וכן בעברו הקשה והמורכב בכל הנוגע לבעיות הנפש. הדרך שעשה הנאשם – כאמור בסימני ערך מוחלט – היא משמעותית ורבה. נפנה שוב לסעיף 1א אותו הבאתי כאמור – לבגרותו של נאשם קיימת משמעות וברור כי ההנמכה הקוגניטיבית רלבנטית לענייננו.
הנאשם הוכרז כקטין נזקק בשל המצב המורכב בביתו ובשל נסיבותיו וכן אושפז בגיל רך בשנים אשפוז פסיכיאטרי ארוך טווח. אין המדובר בנתונים המונחים לפתחו של בית משפט כדרך של שגרה. אשר על כן יש להבין משמעותו של עומק השיקום שערך הנאשם בכוחות העומדים לרשותו.
זאת ועוד – גם אל מול כתב האישום המתוקן עומד שיקומו של הנאשם באיזון המתאים – יש לזכור כי כתב האישום תוקן וכיום מדובר בעבירות מסוג עוון באישום הראשון וכשהאישום השני עניינו עבירות של הטרדה מינית (של קטינים) – זאת מבלי לגרוע מחומרת הדברים.
העבירות בוצעו במתחם הווירטואלי והמאשימה ציינה כי אין בכך בכדי להחליש חומרתם והגישה כאמור את רע”פ 4593/20 על מנת ללמדנו גזירה שווה – דומני כי אין בסיס להשוואה.
תחילה כאמור, כתב האישום שלפני תוקן ומדובר בעבירה של מעשה מגונה באישום הראשון (עבירת עוון) ובעבירות של הטרדה מינית באישום השני. מדובר בעבירות שבוצעו ללא כל תחכום, גסות ככל שיהיו וכן בהתכתבויות קצרות טווח.
אל מול זאת, ברע”פ שהוגש, די אם אצטט דבריו של כב’ השופט אלרון על מנת להבין ההבדל: “…קשה להפריז בחומרת מעשיו של המבקש, שהציג עצמו לקטינים בכזב כקטינה, ניצל את תמימותם ואת רחמיהם על אותה נערה העלולה להיחטף ואיים עליהם בחורבן העולם. הכל כדי לספק את דחפיו המיניים ורצונו להשיג כח ושליטה עליהם… במסגרת מעשיו ניסה המבקש לגרום לקטין בן 13.5 לבצע מעשה סדום באחיו בן ה9, עבירה שהעונש בגינה בלבד קבוע ל20 שנות מאסר. משסירב הקטין להיענות לדרישה זו גרם להם המבקש לבצע זה בזה מעשים מגונים כדי לספק תאוותיו” (הדגשות שלי – ב.ק) .
הנה כי כן, תחכום ועלילת זדון של ממש ולאורך זמן מונחים היו לפתחו של בית המשפט בתיק הנ”ל.
זאת ועוד – העבירות שיוחסו (שם) לקטין חמורות לאין ערוך – מדובר בעבירות לפי סעיף 345א (2) 345 (ב) (1) 347 (ב) 348 (ב) וכו’ – מדובר בצבר עבירות משמעותי חלקן עבירות מסוג פשע שהעונש הקבוע לצידן הוא עשרות שנות מאסר.
אכן הקטין (שם) גילו צעיר מגילו של הנאשם שבפני (15.5 מול 17) אך בשל ההנמכה הקוגניטיבית נוטה אני פחות לייחס משקל לגילו של הנאשם כמו כן שם עסקינן בחמישה מתלוננים קטינים ארבעה אישומים והתכתבויות ארוכות וחמורות פי כמה וכאמור ממילא – אין בסיס להשוואה לאור כל המתואר מלבד לעצם העובדה כי בוצעו גם הן בתחום הווירטואלי.
אשר על כל האמור, וכן בידוע כי בית משפט זה מונחה בראש ובראשונה על ידי אינטרס השיקום של הקטינים הבאים בפניו שוכנעתי כי אין מדובר בנאשם בעל נורמות עברייניות.
אדגיש שוב כי אין מדובר במטוטלת – אימוץ המלצות שמ”ל והליכה לקראת נאשם איננה “על חשבון” המתלוננות, סבלן ומעמדן. יש מקום לשמר האינטרס הציבורי שמהותו גם שיקומו של נאשם קטין וגם שמירה על מתלוננות.
עם זאת, מתחה ההגנה את החבל ייתר על המידה עת ביקשה שלא להשית של”צ וכן התחשבות לעניין הפיצוי.
לאחר שעיינתי בתסקיר, שמעתי את טיעוני ב”כ הצדדים, ואת הנאשם החלטתי שלא להרשיעו ולנקוט כלפיו בדרכי טיפול, לפי סעיף 26 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל”א – 1971 – כמפורט:
מכח סעיף 72 לחוק העונשין התשל”ז -1977 וכן, סעיף 26 (3) + 27 ב’ לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל”א – 1971 הנאשם נתן התחייבות בפניי כי יימנע במשך שנה אחת מביצוע העבירות עליהם נתן הדין בפני – לא ימנע ישלם סך של 2,500 שקלים.
הסברתי לנאשם את משמעות ההתחייבות והנגזרות שיהיו בהפרתה בשפה המובנת לו.
על הנאשם לשלם פיצוי לכל אחת המתלוננות בסך של 800 שקלים בתוך 90 ימים.
על הנאשם לבצע 100 שעות התנדבות בהתאם לתוכנית שתקבע על ידי שירות המבחן וזאת עד ליום 11/9/23. אישור על ביצוען יומצא למזכירות בית המשפט לא יאוחר משבוע מיום זה. הזהרתי את הנאשם בשפה המובנת לו כי אי ביצוע רכיב זה במלואו, במועדו, יכול ויביא להחלפתו בדרך טיפול אחרת ובכלל זה קנס כספי משמעותי. [הבהרתי לנאשם כי רכיב זה הינו חלק מרכיב המבחן ואי ביצוע ייחשב בבחינת הפרתו.]
אני מורה, כי בכפוף לכך שלנאשם אין כל חוב במערכת בתי המשפט, ולאחר קיזוז כל סכום לטובת תשלום קנס או פיצוי שנפסקו לעיל, יוחזר כל פיקדון או סכום כסף שנמצא על שמו של הנאשם בתיק זה – לידיו של הנאשם, או לידי מי שהפקידו, לפי העניין.
מוצגים – מכשיר הטלפון הנייד של הנאשם שנתפס בתיק יחולט.
הסברתי לנאשם ולאימו את סמכותו של בימ”ש זה, לפי סעיף 30 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל”א – 1971, להחליף את דרך הטיפול כל עוד לא בוצע הצו במלואו, וכן את זכותו לערער על גמר דין זה בתוך 45 ימים מהיום לבית המשפט המחוזי.
<#3#>
ניתנה והודעה היום כ”ד אייר תשפ”ג, 15/05/2023 במעמד הנוכחים.
בן ציון קבלר, שופט
