לפני
כבוד השופט יונה אטדגי
התובעת:
קשר ספורט בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד רם זאן, רועי דותן ותומר בר
נגד
הנתבעים:
1.ההתאחדות לכדורגל בישראל
2.בית הדין העליון של ההתאחדות לכדורגל בישראל
3.בית הדין המשמעתי של ההתאחדות לכדורגל בישראל
ע"י ב"כ עו"ד עמית פינס
פסק דין
האם נכון יהא, שבית משפט זה יבטל את פסקי הדין של הנתבעים 2 ו-3, על פיהם נקבעה הפחתת נקודה אחת ממאזנה של קבוצת מכבי חיפה בטבלת ליגת העל, או יתערב באופן כלשהו בפסקי הדין שניתנו?
רקע
התובעת היא הבעלים והמפעילה של מועדון הכדורגל "מכבי חיפה" (להלן – "מכבי חיפה" או "הקבוצה").
נכון ליום הגשת התביעה, הקבוצה ממוקמת במקום השני בליגת העל.
הנתבעת 1 (להלן – "ההתאחדות") היא עמותה, המארגנת את כל משחקי הליגות וגביע המדינה בכדורגל בישראל, והיא חברה גם בהתאחדות הכדורגל העולמית (פיפ"א) ובהתאחדות הכדורגל האירופית (אופ"א).
הנתבע 2 (להלן – "בית הדין העליון") הוא בית הדין העליון של ההתאחדות והערכאה המשמעתית העליונה בה, והוא פועל בהתאם לתקנון בית הדין העליון של ההתאחדות (להלן – "תקנון בית הדין העליון").
הנתבע 3 (להלן – "בית הדין המשמעתי") הוא הערכאה המשמעתית הדיונית של ההתאחדות, הפועל בהתאם לתקנון המשמעת של ההתאחדות (להלן – "תקנון המשמעת").
השתלשלות הדברים הנוגעת לענייננו הינה בקצרה כדלקמן:
ביום 24.5.2023 דן בית הדין המשמעתי בכתב אישום משמעתי שהגישה ההתאחדות נגד מכבי חיפה בגין אירועים של התפרעות אוהדים ועבירות נוספות שאירעו במהלך משחק שהתקיים בין הקבוצה ובין קבוצת מכבי תל-אביב ביום 8.5.2023.
בית הדין המשמעתי הטיל עונש של סגירת יציעים מסוימים באצטדיון הביתי של הקבוצה וכן הטיל מספר קנסות.
גם הקבוצה וגם ההתאחדות ערערו על פסק הדין.
בית הדין העליון קיבל בפסק הדין מיום 26.6.2023 את ערעור ההתאחדות (ובאופן חלקי גם את ערעור הקבוצה) והורה על הוספת עונש של הפחתת שתי נקודות ליגה על תנאי למשך שנה, "בכל מקרה של הרשעה בעבירה של התפרעות אוהדים תוך שימוש באמצעים פירוטכניים".
לבקשת הקבוצה הוסיף בית הדין העליון ביום 2.7.2023 הבהרה, לפיה העונש על תנאי של הפחתת שתי נקודות ליגה יופעל "בכל מקרה בו תורשע המערערת בעבירה של התפרעות אוהדים בנסיבות מחמירות".
ביום 28.8.2023 דן בית הדין המשמעתי בכתב אישום נוסף שהגישה ההתאחדות נגד הקבוצה בגין אירוע נוסף של התפרעות אוהדים שאירעה במשחק שנערך ביום 22.7.2023 בין הקבוצה ובין בית"ר ירושלים.
בית הדין המשמעתי הרשיע את הקבוצה בעבירה של התפרעות אוהדים, אך לא בנסיבות מחמירות, ולכן הוא לא הפעיל את העונש-על-תנאי של הפחתת נקודות.
ההתאחדות ערערה על פסק הדין ודרשה את הפעלת התנאי.
בית הדין העליון, בפסק דין מיום 11.9.2023, קיבל את הערעור ביחס להרשעה והורה על הרשעת הקבוצה בעבירה של התפרעות אוהדים בנסיבות מחמירות, אך ביחס לעונש, הערעור התקבל בחלקו, באופן שנקודה אחת הופחתה מיידית וביחס לנקודה הנוספת נקבע עונש של הפחתה על תנאי, כך ש"העונש המותנה יחול אם מכבי חיפה תורשע בעבירה כלשהי [הדגשה במקור] של התפרעות אוהדים בנסיבות מחמירות, במהלך התקופה של שנה אחת מיום מתן פסק דין זה" (סעיף 31 בחוות דעתו של אב"ד פרופ' מיגל דויטש, אליה הצטרף עו"ד דוד יהב, בניגוד לדעת המיעוט של עו"ד נזי חלפי).
ביום 5.3.2024 דן בית הדין המשמעתי בכתב אישום נוסף שהגישה ההתאחדות בגין התפרעויות אוהדים בשני משחקים שניהלה הקבוצה, ביום 5.2.2024 מול מכבי תל אביב וביום 5.3.2024 מול הפועל חיפה.
בית הדין הרשיע את הקבוצה בעבירת התפרעות אוהדים בנסיבות מחמירות והורה על הפעלת העונש-על-תנאי של הפחתת הנקודה.
מכבי חיפה ערערה על פסק הדין.
בית הדין העליון דחה בפסק דין מיום 25.3.2023 את הערעור, באופן שעונש הפחתת הנקודה נותר על כנו.
התביעה דנן נוגעת לפסק הדין של בית הדין המשמעתי מיום 5.3.2024 ולפסק הדין של בית הדין העליון מיום 25.3.2024, כלומר, לפסקי הדין שבהם נקבעה הפחתת הנקודה.
להבנת טענות התובעת בתביעה זו, אסקור בקצרה את ההוראות הנוגעות לענייננו ב"הוראת שעה לעונות 2023/24 – תקנון המשמעת", שנועדה להכניס תיקונים אחדים בתקנון המשמעת (להלן – "הוראת השעה").
הוראת השעה ביטלה, מחד, עונשים מסוימים שנכללו בתקנון, כגון: עונשי רדיוס, משחק ללא קהל, סגירת יציעים במגרש הביתי, ומאידך – נקבעו עונשי חובה של הפחתת נקודות בפועל ביחס לרשימה מוגדרת של מקרי התפרעויות, שהוגדרו כ"נסיבות מחמירות", וביחס למקרים אחרים שלא נכללו ברשימה זו נקבעו עונשי קנס (מדורגים).
בתקנה 23 המתוקנת, הדנה בהפעלת עונשים על תנאי נקבע: "הרשיע בית הדין פרט או קבוצה בגין עבירה שביצועה מהווה הפרת התנאי שנקבע על ידו – יהיה על בית הדין להפעיל את העונש על תנאי ולקבוע את הפעלתו. על אף האמור, האמור לעיל לא יחול על עונשים על תנאי שנפסקו טרם כניסת סעיף זה לתוקפו ".
יצוין, כי הוראת השעה נכנסה לתוקף ביום 4.1.2024.
התביעה ותמצית טענות הצדדים
שני הצדדים מפנים לפסקי הדין שעסקו בעילות ההתערבות של בתי המשפט האזרחיים בפסקי הדין של בתי המשפט המשמעתיים של ההתאחדות.
התובעת הפנתה לפסיקה שבה הותרה התערבות כזו והנתבעים הפנו לפסיקה שהגבילה את עילות ההתערבות.
ביחס לגוף התביעה, הטענה המרכזית של התובעת היא, שעל אף הקביעה בהוראת השעה, כי חובת בית הדין להפעלת העונש על תנאי לא חלה על עונשי על תנאי שנפסקו טרם כניסת הוראת השעה לתוקף, בפועל, בית הדין המשמעתי בפסק דינו מיום 5.3.2024, ראה את עצמו מחויב להפעיל את התנאי ולא הפעיל את שיקול דעתו בהפעלת התנאי.
טוענת התובעת, כי אי-הפעלת שיקול הדעת על-ידי בית הדין מהווה חריגה ניכרת מסמכותו ופגיעה בכללי הצדק הטבעי, דבר המצדיק את ביטולו, וכן את ביטול פסק דינו של בית הדין העליון מיום 25.3.2024, שדחה את הערעור על פסק הדין של בית הדין המשמעתי.
התובעת מוסיפה וטוענת, כי הפעלת שיקול הדעת על-ידי בית הדין המשמעתי הייתה צריכה להוביל לאי-הפעלת התנאי, בהתחשב בכך, שאירועי ההתפרעות נושאי פסק הדין שגרם להפעלת התנאי אינם נכללים ברשימה המחייבת הפחתת נקודות בהוראת השעה.
הסעדים שהתבקשו בתביעה הם:
סעד הצהרתי, המצהיר כי פסק הדין של בית הדין העליון ופסק הדין של בית הדין המשמעתי ניתנו בחוסר סמכות ותוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי;
סעד הצהרתי, המצהיר כי עונש הפחתת הנקודות שהוטל על התובעת בפסק הדין של בית הדין המשמעתי ושאושר בפסק הדין של בית הדין העליון מהווה עונש בלתי סביר בנסיבות העניין וחורג באופן ניכר ממהות העבירה וחומרתה כפי שנקבע בהוראת השעה;
צו המורה למשיבים לבטל את הפחתת הנקודה ממאזן התובעת בטבלת הליגה וצו המורה על השבת הנקודה שהופחתה לאותו מאזן;
לחלופין – צו המורה על השבת הדיון בעניינה של התובעת לבית הדין המשמעתי לשם הכרעה מחודשת, תוך חיוב בית הדין המשמעתי להפעיל את שיקול דעתו.
הנתבעים מתנגדים לכל הסעדים שהתבקשו, והם טוענים כלדקמן:
מדובר למעשה בהליך "ערעורי" על פסק דינו של בית הדין העליון;
התביעה הוגשה בשיהוי ניכר;
לא צורפו לתביעה צדדים מהותיים העלולים להיפגע מקבלת התביעה, ובהן – קבוצות הכדורגל המתחרות עם התובעת;
אין מקום לטענה, לפיה ניתן היה להפעיל את העונש-על-תנאי של הפחתת הנקודה, רק אם הייתה מבוצעת עבירה בנסיבות המתאימות למקרים שנמנו בהוראת השעה ככאלה המחייבים הפחתת נקודות;
בית הדין המשמעתי פעל נכונה כשהפעיל את שיקול דעתו וכיבד את המבנה ההירארכי של רשויות השיפוט בהתאחדות.
יחד עם התביעה הגישה התובעת בקשה למתן סעדים זמניים, הדומים בעיקרם לסעדים שנתבקשו בכתב התביעה, והנתבעים הגישו את תשובתם המתנגדת לבקשה.
הצעתי לצדדים כי הדיון בבקשה ובתביעה יאוחד, כשלצורך כך התשובה לבקשה תיחשב גם ככתב הגנה, וכן הצעתי שההחלטה/ פסק הדין יינתנו ללא קיום דיון ועל סמך כתבי הטענות של הצדדים.
הצדדים נתנו את הסכמתם להצעתי במלואה, לאחר שהתובעת הוסיפה, ברשות בית המשפט, תגובה לתשובה.
דיון והכרעה
הקו המנחה בפסיקה הוא צמצום מרבי של התערבות בתי המשפט "האזרחיים" בהחלטותיהם השיפוטיות של ערכאות שיפוטיות פנימיות.
הלכה זו, שורשיה נטועים בפסיקה ישנה, למשל ב-ע"א 2211/96 כהן נ' כהן, פ"ד נ(1) 629, שם נדונה פסיקתו של המוסד לבירור עתירות מפלגת העבודה הישראלית, לאשר את השתתפות המערער בבחירות המוקדמות של המפלגה, וכך נקבע (עמ' 634, מפי כב' השופט חשין):
"הלכה מכבר הא כי בית-משפט לא יתערב בהחלטות טריבונאלים פנימיים של אגודות וולנטאריות, אלא במקרים מוגדרים ומצומצמים הנופלים במסגרת קטיגוריות אלו: אחת, במקום שבו חרג טריבונאל פנימי מסמכותו, ושתיים, במקום שבו פגע טריבונאל בעיקרי הצדק הטבעי. ואולם בתי המשפט סירבו להכניס עצמם בסד שתי עילות מוגבלות אלו, בהדגישם כי ייתכנו מקרים נוספים שבהם יראה בית המשפט להתערב בהחלטתו של טריבונאל פנימי. מקרים נוספים אלה הינם בני-בלי-שם – מקרה אחד לא ידמה לרעהו – אך הכול מסכימים כי המדובר הוא בחריגים לכלל אי ההתערבות."
הלכה זו חזרה ונשנתה בפסיקה מאוחרת יותר, למשל ב-ע"א 7162/06 שטרן נ' אגד האגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (17.2.2008, פורסם בנבו), שם נדונה הרשעתו של המערער במוסד לשיפוט משמעתי פנימי של חברת אגד, וכך נקבע (בפסקה 20, מפי כב' השופט דנציגר):
"ניתן לסכם ולומר, כי לפי הגישה המסורתית, לא יתערב בית המשפט בהחלטותיהם של טריבונלים פנימיים של ארגונים וולונטריים, אלא במקרים חריגים. המקרים הטיפוסיים בהם יתערב בית המשפט יהיו חריגה מסמכות ופגיעה בכללי הצדק הטבעי. מקרים חריגים נוספים, לא ניתן להגדירם מראש, והם ייקבעו ממקרה למקרה. יחד עם זאת, ברור כי הכלל הוא אי התערבות ואילו ההתערבות היא החריג".
ובפסיקה מאוחרת עוד יותר, למשל בע"א 2129/19 טרוימן נ' הליכוד תנועה לאומית ליברלית (24.12.2019, פורסם בנבו), שם נקבע (פסקה 7, מפי כב' השופט עמית):
"הלכה ותיקה עמנו היא כי התערבות בתי המשפט בהחלטותיהם של טריבונלים פנימיים של גופים וולנטרים היא מצומצמת ושמורה למקרים חריגים."
ולאחר סקירת פסקי הדין שניתנו בסוגיה זו (שם):
"השורה התחתונה של הלכות אלה היא, כי בית המשפט לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתם של טריבונלים בגופים פנימיים דוגמת עמותה או אגודה שיתופית או מפלגה. בית המשפט לא יושב כערכאת ערעור על החלטות של טריבונלים פנימיים, והביקורת על החלטותיהם דומה בהיקפה ובעילותיה לזו המקובלת במשפט המינהלי. על בית המשפט לבחון את הפן הפרוצדורלי והפן הנורמטיבי-מהותי של ההחלטה ובית המשפט יתערב, אם ההחלטה עומדת בניגוד לחוק או לתקנון או לחוקה של המפלגה, תוך חריגה מסמכות, בהיותה נוגדת את עקרונות הצדק הטבעי, או החלטה שנתקבלה בחוסר תום לב, חוסר סבירות, או בניגוד לתקנת הציבור. אלו עילות הביקורת, ועליהן יש להוסיף התערבות ברמת הענישה וסבירותה – עניין איגנט לעיל, וכן מקרים נוספים "בני בלי שם" שגם בהם יראה בית המשפט להתערב (עניין כהן)."
וביחס להתערבות בהחלטות בתי-הדין של ההתאחדות, ראו רע"א 7696/19 ההתאחדות לכדורגל בישראל נ' עירוני מודיעין העמותה העירונית לספורט מודיעין מכבים רעות (25.11.2019, פורסם בנבו) (פסקה 13, מפי כב' השופט מינץ):
"אף השיקול שעניינו סיכויי ההליך אינו מטה את הכף לטובת המשיבה. זאת בין היתר בהתחשב מגמתו העקבית של בית משפט זה, בדבר צמצום מרחב ההתערבות השיפוטי בהחלטות מקצועיות של טריבונליים פנימיים הפועלים על פי חוק (ע"א 5382/10 פרידמן נ' כב' השופט בדימ' דן ארבל – המקפח על הבחירות בארגון [פורסם בנבו] (21.12.2010); ע"א 7162/06 שטרן נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, [פורסם בנבו] פסקאות 20-19 (17.2.2008); וראו גם: סעיף 11(א) לחוק הספורט, התשמ"ח-1988). זאת, בהינתן מומחיותם של אלו בתחומם וכן העובדה כי התקשרות בארגונים הוולנטריים נעשית על בסיס הסכמי כאשר חברי ההתאגדות בוחרים להכפיף את עצמם למרותו של הארגון (רע"א 180/07 כץ נ' איגוד הכדורסל בישראל, [פורסם בנבו] פסקה 13 (4.10.2009); רע"א 5661/10 דבורניצ'נקו נ' עמותת איגוד התעמלות בישראל, [פורסם בנבו] פסקה 6 (29.7.2010))".
וכן ראו: דפנה ברק-ארז, משפט מנהלי, כרך ד', עמ' 215- 209, וביחס להתערבות בהחלטות המוסדות כערכאות השיפוט של ההתאחדות לכדורגל בישראל, ראו: דב לוין, טריבונלים שיפוטיים במדינת ישראל, עמ' 237 ואילך.
בענייננו אני סבור שלא התקיימו החריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין המשמעתי ובפסק דינו של בית הדין העליון, ולהלן יפורטו נימוקי.
הוראת השעה לא שינתה את ההוראות בתקנון המשמעת ביחס לאופן הפעלת עונש על תנאי שנפסק טרם כניסת הוראת השעה לתוקף, זהו המקרה שלפנינו, והקביעה בסיפה של תקנה 23 המתוקנת, לפיה, "על אף האמור, האמור לעיל לא יחול על עונשים על תנאי שנפסקו טרם כניסת סעיף זה לתוקפו", רק נועדה להבהיר, את מה שהיה אולי מובן מאליו, כי ההוראה ברישה של אותה תקנה, שקבעה חובת הפעלתו של עונש על תנאי, לא חלה על עונש על תנאי שנפסק לפני חלות הוראת השעה. הוראה זו איננה מקלה על מי שהוטל עליו עונש על תנאי לפני חלות הוראת השעה, כשם שהיא אינה מחמירה עמו, אולם ודאי שלא משתמע ממנה, כי במקרה כזה צריך בית הדין המשמעתי להפעיל את שיקול דעתו בהתאם ליתר התיקונים שבהוראת השעה, כשכוונת התובעת היא לסיווג המקרים שבהם נקבעה חובת הפעלת עונש של הפחתת נקודות לעומת אלה שנקבע בהם עונש של הטלת קנס בלבד (כשהתובעת טוענת כי המקרה שלנו נכלל בסוג השני).
בית הדין העליון דן בפסק דינו מיום 25.3.2024 בהרחבה בטענה זו ודחה אותה (סעיפים 11 ואילך).
לא מצאתי כל הצדקה להתערב במסקנתו זו של בית הדין העליון, הן משום שהיא מתיישבת עם לשונו הפשוטה והברורה של תקנון המשמעת לאחר תיקונו בהוראת השעה, כאמור, הן משום שבית הדין העליון של ההתאחדות הוא הגוף הישיר המופקד על פרשנות תקנון המשמעת, ולכן הוא לא חרג מסמכותו, והן משום שמסקנת בית הדין איננה נוגדת את עקרונות הצדק הטבעי, שהרי בשעה שהוטל העונש-על-תנאי של הפחתת הנקודה לא הייתה כל ציפייה לתובעת שתקנון המשמעת ישונה על ידי סיווג מחדש של סוגי המקרים שבהם חובה להפעיל עונש של הפחתת נקודות לעומת מקרים שבהם אין חובה להפעלתו.
וכן אינני סבור כי החלטת בית הדין המשמעתי, בפסק דינו מיום 5.3.2024, לפעול בהתאם להנחייתו של בית הדין העליון בפסק דינו מיום 11.9.2023, מהווה חריגה מסמכות.
במה דברים אמורים?
כאמור לעיל, בית הדין העליון דן באותו פסק דין בערעורה של ההתאחדות על פסק הדין של בית הדין המשמעתי מיום 28.8.2023, שקבע כי אירועי התפרעות האוהדים נושא אותו פסק הדין אינם עולים לכדי "נסיבות מחמירות" ולכן אינם מצדיקים את הפעלתו של העונש-על-תנאי של הפחתת נקודות שנקבע בפסק דינו של בית הדין העליון מיום 26.6.2023. כאמור, בית הדין העליון קיבל בפסק הדין מיום 11.9.2023 את הערעור על ההרשעה, קבע כי אותם אירועים התאימו להגדרה של "נסיבות מחמירות" לצורך הפעלת העונש-על-תנאי, אך בפועל הוא הורה על הפחתת נקודה אחת והטלת עונש על תנאי של הפחתת נקודה נוספת, שיחול אם הקבוצה תורשע בעבירה דומה במהלך התקופה של שנה אחת מיום מתן פסק הדין.
זוהי התוצאה האופרטיבית של פסק הדין.
מעבר לכך, הוסיף בית הדין העליון וכתב-קבע בפסק דינו (בסעיף 30), כשהוא מכוון את דבריו לבאות: "קשה להלום כי ביה"ד המשמעתי ימצא לנכון להימנע מהפעלה מיידית של העונש המותנה במקרה הבא של הרשעה בגין התפרעות בנסיבות מחמירות, אם זאת תתרחש, ולהאריך את תקופת התנאי פעם נוספת. בכל מקרה, אין מקום לאפשר הארכה שנייה של תקופת התנאי (השווה גם לסעיף 56 לחוק העונשין)".
בית הדין המשמעתי התייחס לדברים הללו בפסק דינו מיום 5.3.2024 בכותבו (בסעיף 7):
"בכך הביע ביה"ד העליון במסגרת השתת עונש הפחתת הנקודה על תנאי, בה אנו עוסקים כעת, את דעתו כי יש להפעיל את עונש התנאי בכל הרשעה חוזרת של הנאשמת בעבירה של התפרעות אוהדים (בנסיבות מחמירות). פסיקה זו הינה המשכה של פסיקת ביה"ד העליון לרבות בהחלטתו מיום 4.10.2023, לעניין הפעלת עונש התנאי כנגד בני סכנין, בה עמד ביה"ד על העיקרון שיש לדחות את הגישה הנמנעת מהפעלת עונשים על תנאי, שכן הדבר מעקר את התכלית ההרתעתית של עונש על תנאי.
בכל אלה לא התיר לנו כערכאה דיונית ביה"ד העליון שיקול דעת של ממש ואפשרות שלא להפעיל את עונש התנאי במקרה הנדון".
בית הדין העליון התייחס לדבריו אלה של בית הדין המשמעתי בפסק דינו מיום 25.3.2024, כדלהלן (סעיף 36): "שלא כהלכה מלינה מכבי חיפה על כך שבית הדין המשמעתי קבע כי אין לו שיקול דעת של ממש להימנע מהפעלת התנאי ביחס לנקודה השנייה, בעקבות כך שמצא כי העבירה נעשתה בנסיבות מחמירות, דהיינו לאחר שהוא מצא כי התנאי הנדון התקיים. בפסק הדין בעניינה של מכבי חיפה, מיום 11/9/23, נקבע על ידי בית הדין העליון, בקביעה עקרונית, כי אין כלל אפשרות להארכה שנייה של עונש על תנאי, כך שלא קיים כלל שיקול דעת בנדון (ר' גם פסקה 26 לעיל). בית הדין המשמעתי אך כיבד בכך את המתחייב מכוח המבנה ההיררכי של הרשויות השיפוטיות בהתאחדות, ברוח עקרון התקדים המחייב. מכל מקום, קביעה זו נכונה גם לגופה. אף שמכבי חיפה נוקטת מאמצים ראויים למניעת עבירות, הדבר אינו יכול להספיק על מנת לדחות פעם שנייה הפעלתו של עונש על תנאי".
אמנם, בניגוד למה שמשתמע מדבריו של בית הדין העליון, אינני סבור כי פסק דינו מיום 11.9.2023 שלל מבית הדין המשמעתי כל אפשרות שלא להפעיל את העונש על תנאי של הפחתת נקודה, "כך שלא קיים שיקול דעת בנידון", וכפי שבית הדין העליון ציין בעצמו בפסק הדין (מיום 25.3.2024, בסעיף 26), בשונה מהכלל הקבוע בסעיף 56 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שאינו מאפשר הארכה שנייה של תקופת התנאי, לא קבועה הוראה דומה בתקנון המשמעת, כך שבפועל נותר לבית הדין המשמעתי מרחב מסוים, גם אם צר, של שיקול דעת בהפעלת התנאי, אך בפועל ניכר בפסק הדין של בית הדין המשמעתי, שהוא לא סבר כי שיקול דעתו בהפעלת העונש על-תנאי נשללה לחלוטין, אלא הוא סבר, שדבריו של בית הדין העליון בפסק דינו מיום 11.9.2023, לא הותיר "שיקול דעת של ממש" שלא להפעיל את העונש.
במילים אחרות, בית הדין המשמעתי החליט לפעול בהתאם להנחייתו של בית הדין העליון, הרם ממנו, להימנע מאי-הפעלת העונש על תנאי של הפחתת הנקודה בהישנותו של אירוע דומה, גם אם הנחייתו זו לא הייתה הוראה מחייבת שלא ניתן לסטות ממנה.
בדומה לכך נכתב בספרו של פרופ' אהרון ברק "שופט בחברה דמוקרטית", עמ' 298: "אף שאמרת אגב אינה מחייבת, עשויה להיות לה השפעה רבה. אמרת האגב של היום עשויה להיות הלכת הפסק של מחר. אף שאין לה כוח מחייב, יש לה לעיתים כוח משכנע רב" (וכן ראו: עמ"נ (ת"א) 555863-10-22 ב.ו.ב מדף 41 בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו, 9.2.2023, פורסם בנבו, סעיף 24).
ואכן, אמרת האגב של בית הדין העליון בפסק דינו מיום 11.9.2023, לפיה "קשה להלום כי ביה"ד המשמעתי ימצא לנכון להימנע מהפעלה מיידית של העונש המותנה במקרה הבא של הרשעה" הפכה להיות הוראה מחייבת (שאמנם לא חלה בענייננו) בהוראת השעה, שבה נקבעה בין היתר חובת הפעלתו של עונש מותנה.
המסקנה הנובעת מהאמור היא, שבית הדין המשמעתי לא חרג מסמכותו, אלא פעל בהתאם לה, כשהחליט לפעול לפי הנחייה קודמת של בית הדין העליון, גם אם היא לא הייתה הנחייה מחייבת.
וכן אינני סבור, שפסקי הדין של בית הדין המשמעתי מיום 5.3.2023 ושל בית הדין העליון מיום 25.3.2023, גרמו לפגיעה בכללי הצדק הטבעי.
עונש על תנאי, מטרתו להרתיע את מי שהורשע לשוב ולחטוא ולהמריצו לתקן את מידותיו, מעין "הארכת אף". משבית הדין העליון בחר בפסק דינו מיום 11.9.2023 שלא למצות את הדין עם הקבוצה ולא להפחית לה שתי נקודות, כפי שהוא יכול היה לעשות אם היה מפעיל את העונש-על-תנאי שהוא הטיל עליה בפסק דינו מיום 26.6.2023 , אלא בחר להפחית נקודה אחת בפועל ולהטיל עונש-על-תנאי להפחתת הנקודה הנוספת, אם תשָנֶה עבירה דומה בתוך שנה, אזי אין לבוא בטרוניה של "פגיעה בכללי הצדק הטבעי" כשהעבירה נשנית והעונש על תנאי מופעל.
אמנם, במקרה המתואר ובמקרים המתוארים, הקבוצה נושאת בחטא אוהדיה, אך כפי שציין בית הדין המשמעתי בפסק דינו (סעיף 9): "בשולי הדברים אנו מוצאים להביע את דעתנו כי יש בתוצאה לעיל משום חומרה אשר איננו מביטים בה בחמדה ואפילו לא בשוויון נפש, אולם תיקוני התקנון והוראת השעה לצד תקדימי העבר הופכים תוצאה זו לכורח מסתבר…".
גם חבר בית הדין העליון, עו"ד אסף הדסי, התייחס לנקודה זו בחוות דעתו (סעיפים 5- 7): "טענה נוספת שהעלו באי כוח מכבי חיפה ובית"ר ירושלים נוגעת לעצם הספורטיביות בעונש של הפחתת נקודות, ובפרט האפשרות כי ענישה זו היא שתקבע בסופו של יום את זהות האלופה או היורדת מליגת העל…
עם כל ההבנות לטענות אלו, והשאיפה כי ההכרעות בליגה תיפולנה באופן ספורטיבי בשדה המשחק, ולא על שולחנו של בית הדין, אין מנוס לעיתים מהפעלתו של עונש זה במקרים המתאימים, ובפרט כאשר מדובר בהפעלת עונשים על תנאי שהינם "שטר ושובר בצידו".
מבט על סל העונשים המצומצם שנותר לבית הדין במסגרת הוראת השעה מגלה כי זהו העונש האפקטיבי ביותר, אשר יש בו בכדי להשפיע באופן כלשהוא על התנהגותם של אלו המכנים עצמם "אוהדי" הקבוצה. ויש אך לקוות כי בעקבות ההרתעה ישפרו את התנהגותם".
אין לי אלא להצטרף להערות ולתקוות אלה, ואוסיף כי מה שנהוג לכנות "רוח ספורטיבית" הינה חלק מהגדרת "ספורט" (ראו ערך "ספורט" בויקיפדיה). "רוח ספורטיבית" הינה בראש ובראשונה התנהגות ויחס הוגן של המתחרה גם כלפי יריבו, ואלימות בספורט, גם אם היא נעשית על ידי אוהדי הקבוצה ולא על ידי הקבוצה עצמה, היא למעשה חציית הגבול שבין משחק הוגן לבין אלימות כפשוטה (שם).
בהתחשב בכל אלה, החלטות בית הדין המשמעתי ובית הדין העליון, להפעיל את העונש על תנאי ולהפחית את הנקודה , אינן מנוגדות לעקרונות הצדק הטבעי, ואף מתיישבות עימם.
בשולי הדברים אני סבור, שיש ממש בטענה הנוספת של הנתבעים, לפיה, היה על התובעת לצרף את הקבוצות שעניינן עשוי להיות מושפע מפסק הדין שיינתן בתביעה זו והכוונה בראש ובראשונה למובילת טבלת הליגה, מכבי תל אביב, אך לאור מסקנתי לא ארחיב עוד בעניין זה.
תוצאה: התביעה נדחית .
התובעת תשלם לנתבעים הוצאות תביעה זו בסך 25,000 ₪.
ההוצאות נפסקות על הצד הנמוך בהתחשב בכך, שלא התקיים דיון פרונטלי לאור הסכמת הצדדים למתן פסק דין על יסוד כתבי טענותיהם.
בסוף הדברים אני מבקש לשבח את באי כוח הצדדים על טיעוניהם הענייניים המכובדים והבהירים.
ניתן היום, ז' אייר תשפ"ד, 15 מאי 2024, בהעדר הצדדים.
