בפני
כבוד השופטת נאוה גדיש
תובע
ר”ב ת”ז ====
ע”י ב”כ עוה”ד משה בן שימול
נגד
נתבעת
ד”ו ת”ז ====
ע”י ב”כ עוה”ד רונן דליהו ו/או עו”ד עמרי דליהו
בעניין הקטינים:
נ’ ילידת dd.mm.yy
ל’ יליד dd.mm.yy
ת’ ילידת dd.mm.yy
פסק דין
לפניי תביעה לביטול או הפחתת מזונות שהגיש אביהם של שלושה קטינים, כנגד אמם, בטענה שהתקיים שינוי נסיבות מהותי, המצדיק לטענתו “ביטול המזונות או לכל הפחות הפחתתם באופן משמעותי”.
רקע
הצדדים הם הורי הקטינים נ’, ל’ ות’.
עת נפרדו, השכילו השניים להגיע להסכם גירושין כולל וזה אושר לפניי ביום 22.12.16.
בהתאם להסכם, בין היתר, חויב האב בתשלום מזונות בסך של 1,450 ₪ לכל אחד מהקטינים בתוספת 1,100 ₪ לכל ילד, עבור השתתפות בהוצאות המדור ואחזקתו הנדרשים עבורו וכן בתשלום מחצית הוצאות הרפואה והחינוך כמקובל.
במועד אישור ההסכם הצהיר האב כי הוא Z ומשתכר 13,000 ₪ בחודש וכי יש באפשרותו לעמוד בהתחייבויותיו על פי ההסכם.
האם מצידה הצהירה כי היא עובדת כמזכירה ומשתכרת 5,000 ₪ לחודש.
ההסכם ופרוטוקול הדיון צורפו כנספח א’ לתביעה.
שינוי נסיבות
האב טען כי התקיימו שינויים משמעותיים במספר פרמטרים, המצדיקים לטעמו, ביטול מזונות:
הרעה במצבו הכלכלי היות ושכרו הופחת משמעותית, לאחר שבחר “להגשים את חלומו” ולהפוך למדריך בחוגים בתחום XXX.
האב טען כי הגיע להחלטה האמורה, לאחר שהבין שהעבודה כ- Z “כבר אינה מתאימה” (סעיפים 6-7 לכתב התביעה וסעיפים 23-24 לתצהירו).
הטבה במצבה הכלכלי של האם, לאור התפתחותה מאז חתימת ההסכם, עד כי הפכה להיות מנכ”לית באותו מקום בו שימשה כפקידה במועד אישור ההסכם.
בכתב התביעה ציין האב כי אינו יודע איזה שיפור נעשה בשכרה של האם בעקבות שינוי התפקיד המשמעותי, אך הוא מניח כי כך אירע (סעיפים 17-18 לכתב התביעה).
שינוי בזמני השהות – לטענת האב, זמני השהות הורחבו באופן שהקטינים שוהים אצלו כמעט מחצית מהזמן (ויוער כי במקביל להגשת תביעה זו, הגיש תביעה למשמורת משותפת והצדדים השכילו לסיימה בהסכמה).
בכתב התביעה התייחס האב גם לכך, שמאז חתימת ההסכם הילדים גדלו וכולם כבר בני למעלה מגיל 6, לפיכך, לדידו, אין לחייבו במזונותיהם באופן אבסולוטי, טענה שנטענה, ככל הנראה, לאור השינוי שנעשה בהלכה, לאחר חתימת ההסכם, בעקבות בע”מ 919/15.
האם התנגדה למבוקש והשיבה עניינית לכלל טענות האב בכתב ההגנה ובתצהיריה.
אדרש לתשובותיה במסגרת הדיון.
דיון
המסגרת הנורמטיבית
הכלל הוא כי פסק דין שהפך חלוט, אינו ניתן לשינוי ובית המשפט לא ישוב ויידרש לסוגיה שכבר הוכרעה.
השמירה על כלל סופיות הדיון היא הכרחית, הן לבעלי הדין הבאים בשעריו של בית המשפט, המבקשים לדעת כי המחלוקת שהובאה לפתחו של בית המשפט הוכרעה וכי הם לא יוטרדו עוד ביחס לאותה סוגיה והן מטעמים של מדיניות שיפוטית ראויה, בכל הנוגע לסיום הליכים, למניעת הכרעות נוגדות באותם עניינים ולמניעת בזבוז זמן שיפוטי יקר.
פסקי דין העוסקים במזונות ילדים מהווים חריג לכלל האמור בעניין סופיות הדיון.
הטעם לכך הוא ברור – לאור הדינמיות של החיים אפשר וסכום מזונות שנקבע במועד מסוים, כבר אינו מתאים לנסיבות חדשות שנוצרו, לאחר שניתן פסק הדין.
לפיכך, אפשר ובית המשפט ישוב ויידרש לשאלת גובה המזונות שנפסקו, אם להגדלתם, או להקטנתם ואף לביטולם.
אלא, שעל מנת שבית המשפט יאשר שינוי כזה, על העותר לכך להוכיח כי התקיים שינוי נסיבות מהותי, מהמועד בו ניתן פסק הדין שקבע את גובה המזונות ועד למועד הגשת התביעה.
הרעיון שעומד בבסיס החרגה זו הוא כי בדרך כלל, פסקי דין למזונות מיושמים לאורך שנים רבות, לכל הפחות עד שהילדים יגיעו לגיל בגרות ולעיתים גם לאחר מכן (במהלך שירות צבאי). ברור כי במצב דברים כזה, לאורך תקופה של שנים, אך טבעי הוא כי יהיו שינויים כאלה ואחרים בנסיבות חייהם של הצדדים – צרכי הילדים משתנים עם התבגרותם; הורים עשויים לשנות את מקום מגוריהם או מצבם משפחתי (זוגיות נוספת, עוד ילדים), או את תחום עיסוקם או את גובה שכרם, באופן כי הותרת הסכום שנפסק כמזונות שנים קודם לכן, כבר אינו מתאים לנסיבות החדשות ואף עלול לגרום לעיוות דין.
עם זאת, במהלך השנים הדגישו בתי המשפט כי לא די בכך שיוכח קיומו של שינוי נסיבות, כדי שסכום המזונות ישונה ויש לבחון אם מדובר בשינוי מהותי, כזה שלא היה ידוע בעת שנפסקו המזונות ואף שלא ניתן היה לצפות אותו.
כפי שנפסק כבר לפני ארבעה עשורים, “פסק דין בענייני מזונות ילדים אינו יוצר מחסום החלטי בפני התדיינות חוזרת, אלא ניתן לשוב ולפנות לבית משפט, אך זאת רק באותם מקרים ‘בהם חל שינוי מהותי בהשוואה למצב שבעבר'” (ע”א 442/83 קם נ’ קם, פ”ד לח(1) 767).
לאורך השנים חזרו בתי המשפט והדגישו את הצורך בקיומו של שינוי מהותי בנסיבות כדי להצדיק דיון מחדש בשאלה שכבר הוכרעה, כך למשל בפסק הדין בעניין בע”מ 7670/18 פלונית נ’ פלוני (פורסם במאגרי המידע), שב בית המשפט העליון ואשרר הלכה זו תוך שהוא מדגיש כי “יש להותיר את מבחן שינוי הנסיבות המהותי על כנו, לשם דיון מחודש בחיובי מזונות שנקבעו בפסקי דין חלוטים” (ההדגשה שלי – נ.ג).
הכרעה זו ניתנה לאור המחלוקות שהיו בפסיקה ביחס לשאלה אם יש לראות בשינוי ההלכה שחל ביחס לפסיקת מזונות ילדים בעקבות בע”מ 919/15, כשינוי נסיבות מהותי שיצדיק שינוי בגובה מזונות שנפסקו בעבר.
במסגרת פסק דין זה, קבע בית המשפט העליון כי השינוי בהלכה לא מהווה שינוי נסיבות המצדיק שינוי בגובה המזונות ודחה גם את הניסיון למצוא פתרון ביניים מרוכך, כזה שיאפשר לבית המשפט להסתפק בשינוי נסיבות קל, כדי לשוב ולדון בגובה מזונות ילדים, לאחר שינוי ההלכה.
עוד יודגש כי במשך השנים הובהר בפסיקה, כי יש לעשות אבחנה בין האפשרות לשנות סכום מזונות שנקבע בבית המשפט, על סמך נתונים שהיו בפניו באותה עת, לבין האפשרות לשנות סכום מזונות שנקבע על ידי הצדדים עצמם, בהסכם כולל.
במה דברים אמורים?
עת נפסק סכום מזונות על ידי בית המשפט, הדבר נעשה על סמך מסכת ראיות שמונחת לפני בית המשפט ואז ניתן לבחון אם חל שינוי נסיבות ביחס לאחד או יותר מהנתונים שהיו לפני בית המשפט, בזמן שפסק כפי שפסק.
ואולם, כאשר בני זוג עורכים הסכם כולל, הוא מתייחס לנושאים רבים שרכיב המזונות הוא רק אחד מהם.
במסגרת ההסכם נדרשים הצדדים לשאלות רכושיות, לעצם ההסכמה להתגרש, לשאלות שונות שנוגעות לקטינים – מקום מגוריהם, חלוקת זמני השהות ועוד.
לבית המשפט מוגשים לא פעם הסכמים בהם הצדדים משקללים בסכום המזונות שנפסק, גם את חלוקת הזכויות הרכושיות, או הסכמים בהם, אם מסכימה לקבל סכום מזונות נמוך יחסית, כדי לעבור להתגורר רחוק, או שאב מסכים לשלם סכום מזונות גבוה יחסית, תוך ויתור האם על זכויות רכושיות, כך גם מוכרים המקרים בהם אחד הצדדים שוקל את רצונו לסיים את ההליך במהירות ומוכן לכן לשלם/לקבל סכומים, שאחרת לא היה מוכן לשלם או לקבל.
במצב דברים זה, אם בית המשפט ישנה את גובה המזונות, בשל שינוי באחד הרכיבים המשפיעים על גובהם, עלול להיפגע כל המרקם שהוביל לחתימת ההסכם.
בפסק הדין בעניין עמ”ש (ת”א) 17590-01-20 פלונית נ’ פלוני (פורסם במאגרים), הדגיש כב’ השופט שילה את ההלכה בעניין זה והבהיר כך “כידוע, הנטל להוכחת שינוי נסיבות מהותי אף גדול יותר, שעה שעסקינן במזונות שנקבעו בהסכם שהצדדים הסתמכו עליו והוא כולל מארג של איזונים עדינים, מאשר מזונות שנקבעו בפסק דין..”
עוד אזכיר כעת, כי בבואו של בית המשפט לבחון את הפרמטרים השונים לקביעת גובה מזונות, נבחנים, כידוע – צרכי הילדים, כושר השתכרותו של כל הורה, רכושו וחלוקת זמני השהות של הילדים עם כל הורה.
ובעניין זה יש להדגיש כי ההתייחסות היא כאמור לכושר ההשתכרות, בשונה מגובה ההשתכרות בפועל.
ניתן לומר כי אב שאינו ממצה את מלוא כושר השתכרותו, לא יכול להתלות בהכנסתו הצנועה, על מנת שיקבע כי עליו לשלם סכום נמוך יחסית עבור מזונות ילדיו, וכך בהתאמה, גם אם שזכאית לקבל מזונות עבור ילדיה, לא יכולה לעתור לחיוב בסכום מזונות גבוה יחסית, בטענה שהשתכרותה בפועל נמוכה, אם היא אינה ממצה את כושר השתכרותה.
כך גם יש להדגיש כי לא כל שינוי בחלוקת זמני השהות צריך להשליך על גובה המזונות – וזאת ממספר טעמים –
ראשית, ככלל טובתם של ילדים (בכל גיל) לשהות זמן משמעותי עם כל אחד מהוריהם, שכן שהות ממושכת ומשמעותית עם שני ההורים, משליכה באופן ישיר על בריאותם הנפשית של הילדים.
אם ייקבע שכל שינוי בזמני השהות, קטן כגדול, ישליך על גובה המזונות, עלול מי מההורים לשקול שיקולים לא ענייניים בכל הנוגע לבקשת הילדים או מי מההורים לעשות שינוי בזמנים שנקבעו, גם כשהשינוי מתיישב עם טובת הקטינים.
שנית, עצם העובדה שהילדים גדלים ועוברים שינויים בעצמם, עלולה להשפיע על רצונם להיות יותר זמן עם כל אחד מההורים ובכל אחד מהבתים (כך למשל ילד בגיל ההתבגרות יכול לבקש לשהות יותר בבית אחד, שקרוב יותר לאזור בו מתגוררים חבריו).
שלישית, שינויים בחיי ההורים, כמו זוגיות חדשה, לידת ילדים נוספים, שינוי במקום העבודה ומעבר מקום מגורים – גם לכל אלה יש השלכה על חלוקת זמני השהות.
ורביעית, המדיניות השיפוטית הרצויה אינה לעודד הורים לשוב להתדיינות משפטית כל פעם שיש שינוי בזמני השהות של הילדים (בפרט כשילדים בגיל ההתבגרות עלולים לעשות שימוש מוגבר בכוח שבידיהם ולבקש להוסיף או להפחית ימי שהות אצל אחד ההורים, רק משום שרבו עם מי מההורים).
לפיכך, על בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו ורק במקרה שיש שינוי משמעותי בזמני השהות
לקבוע כי יש לכך השפעה על גובה המזונות.
מהכלל אל הפרט
נראה כי אין צורך לומר, אולם היות והטענה הועלתה, אציין כי ברור שאין בעובדה שהילדים גדלו ואין ביניהם קטין שלא מלאו לו שש, כדי להוות שינוי נסיבות המצדיק שינוי בגובה המזונות.
כושר השתכרות האב
טענת האב כי החליף עבודה כדי “להגשים חלום” היא בהחלט מבורכת.
הרצון ללכת אחרי החלום ולמצוא עבודה שמתאימה יותר לאופיו של האב, מעורר השראה.
יחד עם זאת, אין בעובדה זו כדי להשליך על כושר השתכרות האב.
אמנם, לאחר חתימת ההסכם פרצה מגפת הקורונה, שהשפיעה משמעותית על ענפים רבים בארץ ובעולם כולו ובכלל זה על ענף ה- Z בו עבד האב, עובר לחתימת ההסכם.
אלא שההשלכות של משבר הקורונה על תיקי מזונות נדונו לאורך השנים האחרונות ובשים לב לכך שמדובר במשבר זמני, לא מצאתי כי די בו כדי לקבוע שכושר ההשתכרות של האב נפגע מאז נחתם ההסכם, בפרט כשלא הציג ראיות לכך.
לזאת יש להוסיף כי גם ענפים כמו תחום העיסוק החדש של האב (חוגים בכלל ולילדים בפרט), נפגעו בתקופת הקורונה.
בכל מקרה, לא זו הסיבה שבעטיה הוגשה התביעה, מה גם שניתן לומר, בזהירות המתבקשת, שמשבר הקורונה מאחורינו ועסקים חזרו לתפקד, פחות או יותר, כפי שתפקדו קודם לתחילת המגפה.
האב לא הציג כל ראיה לכך שכושר השתכרותו נפגע, או לכך שהייתה מניעה כי ישוב לעסוק בתחום בו עסק עובר לחתימת ההסכם.
לא פחות חשוב מכך, האב טען בדיון הראשון כי הוא עזב את === (המקום הקודם) ונקרא לעבוד אצל אביו בתחום D תמורת 6,300 ₪ לחודש (פרוטוקול עמ’ 1 שורות 16-29), בדיון ההוכחות אישר כי עודנו עובד אצל אביו, במקביל לעבודתו החדשה.
יוצא אם כן כי האב לא הוכיח שחל שינוי כלשהו, לא כל שכן, שינוי משמעותי, בכושר השתכרותו (ואף עלה ספק אם חל שינוי כזה ביחס להשתכרותו בפועל).
בנסיבות העניין, אני קובעת שלא הוכח שינוי נסיבות מהותי בכושר השתכרות האב.
כושר השתכרות האם
האם נותרה לעבוד באותו מקום עבודה בו עבדה במועד חתימת ההסכם.
אמנם, בתחילת דרכה באותו מקום, החלה האם את עבודתה כפקידה ובמהלך כארבע שנים מאז נחתם ההסכם, מיצתה את מלוא כושר השתכרותה ועלתה בסולם הדרגות, עד שהפכה למנכ”לית באותו מקום.
שינוי מבורך זה במעמדה של האם, הביא גם לשיפור בשכרה, כפי שעלה מחומר הראיות.
האם הבהירה כי במהלך השנים הבינה אילו מקורות הכנסה יש בידיה, לסיפוק צרכי הקטינים והבינה שעליה לעשות מאמצים כדי להתקדם ולשפר את שכרה, כדי שתוכל לתמוך בקטינים (כך למשל היא מממנת על חשבונה חוגי W ברמה מקצועית לילדים שעלותם גבוהה בהרבה מהשתתפותו של האב במחצית חוג בעלות מתנ”ס), סעיף 33 לתצהיר.
כמו כן, ולצד האמור, יש לזכור שהאם מתגוררת בשכירות (להבדיל מהאב שמתגורר אצל הוריו ולא נושא בהוצאות מדור ואחזקת מדור).
כידוע, מחירי השכירות האמירו לאורך השנים וממשיכים להאמיר. לפיכך, חרף השיפור בהכנסתה בפועל, השינוי בהכנסתה הפנויה, נמוך משמעותית מזה שניסה האב להציג.
לצד האמור יש לזכור כי הצפי הוא שאדם מן היישוב ישפר את מצבו ומעמדו בחברה בה הוא עובד במשך שנים.
נראה כי כך פעלה האם ואכן הגיעה לגבול האופק הקידומי שלה.
האב מצידו בחר להגשים חלומות ולפנות לאופק פחות מבטיח (תוך שהוא מתחיל לאמן בחוג שבשלב הראשון נרשמו אליו שישה ילדים – שניים מהם הם ילדיו (פרוטוקול עמ’ 2 שורה 3).
הנה כי כן, לאור העובדה שלצד השיפור בהכנסתה של האם הייתה עליה גם בהוצאותיה עבור הוצאות מדור וכן בהוצאות הקטינים עבור החוגים היקרים בהם הם משתתפים, הרי שהשיפור בהכנסתה, מאז נחתם ההסכם ועד למועד הגשת התביעה, אינו כפי שמנסה להציג האב ולא מצאתי כי יש בשיפור זה כדי להצביע על שינוי נסיבות מהותי, המצדיק הפחתת מזונות, לא כל שכן ביטולם.
זמני השהות
במועד חתימת ההסכם הסכימו ההורים כי האב (שכאמור, עבד באותה עת כ- Z) ישהה עם הקטינים פעם בשבוע כולל לינה ובכל סוף שבוע שני מיום שישי ועד שבת בבוקר. כבר בהסכם הובהר כי ככל ועבודתו של האב תאפשר זאת, יורחבו הזמנים כך שהקטינים ישהו עמו בשבתות עד השעה 19.00.
לפיכך, נראה כי במועד חתימת ההסכם לקחו הצדדים בחשבון את האפשרות שזמני השהות עם האב יורחבו.
בפועל, זמני השהות אכן הורחבו ונוסף לזמני השהות יום אחד בשבוע, בו הקטינים נשארים ללון אצל האב ובסופי שבוע, הם נשארים אצלו אחת לשבועיים עד לשבת בשעה 12.00 (בצהריים) ולא עד הערב, למרות השינוי בעבודתו.
מלשון ההסכם עולה כי הצדדים לקחו בחשבון אפשרות של הרחבת זמני שהות בכ- 10 שעות נוספות בסופי שבוע.
בפועל, השינוי שנעשה כולל תוספת של יום אחד כולל לינה.
אם נניח שהשהות במשך היום (מתום המסגרת החינוכית ועד לשעת השינה) מתקזזת מול השהות שסוכם כי ניתן יהיה להרחיב את זמני השהות בסוף שבוע אחת לשבועיים, נוכל לומר שלמעשה, התוספת היחידה אותה לכאורה לא צפו הצדדים במועד חתימת ההסכם, הינה תוספת של לינה אחת בשבוע.
אמנם, מדובר בתוספת שאין להתעלם ממנה, כמו גם מהמשמעות הכלכלית שבהלנת שלושה ילדים בבית וגם (ובעיקר) מהחשיבות שיש לדבר לביסוס הקשר בין האב לקטינים.
יחד עם זאת, לא מצאתי שתוספת של לינה אחת בשבוע, מהווה שינוי נסיבות מהותי, כנדרש בפסיקה כדי להצדיק, הפחתה משמעותית במזונות, לא כל שכן ביטולם.
גם לעניין זה מצאתי כי יש חשיבות לכך שילדים יוכלו להישאר לישון אצל אחד ההורים לילה אחד בשבוע מעבר להסכמות, מבלי שמי מההורים יסבור כי תהיה ללינה כזו השלכה על גובה המזונות.
הערות נוספות
לכל האמור יש להוסיף ולהדגיש את העובדה שהצדדים שלפניי כאמור הגיעו להסכם גירושין כולל, שמכיל הסכמות בנושאים רבים וקבעו כי תנאי ההסכם שלובים אלו באלו.
ההסכם כולל בין היתר ויתור על איזון בזכויות הסוציאליות (סעיף 40 להסכם) ונראה כי יש לעובדה זו השלכה כלכלית באופן שאם ישתנה כעת גובה המזונות יווצר עיוות ביחס להסכמות אחרות אליהן הגיעו הצדדים.
האב אמנם טען כי לא היה וויתור של ממש על זכויות בעניין זה, אולם לא הציג תימוכין לטענתו.
מעבר לאמור, אל לנו להתעלם מאינטרס ההסתמכות של האם.
לאור ההסכמות האמורות, אליהן הגיעו הצדדים בהסכם כולל, לקחה על עצמה האם התחייבות לרשום את שלושת הילדים לחוגי W יקרים ויוקרתיים, חוגים שהתועלת שמקבלים מהם הקטינים היא ברורה ומבורכת על ידי שני הצדדים, בשים לב לכך שמדובר בילדים מחוננים.
האב משתתף בעלות, באופן מזערי בלבד ומשלם רק מחצית מעלות חוג מתנ”ס, אלא שזאת הוא עושה בהתאם להתחייבותו על פי ההסכם, התחייבות אותה אינו מעוניין לשנות.
עוד מצאתי לציין כי כאשר עניין לנו בהרחבת זמני שהות, לא פעם נדרשים בתי המשפט לצורך להפחית בהוצאות המדור בהן נושא האב.
בענייננו, לא מצאתי לעשות כן, היות ולא הוכח כי יש לאם הפחתה של ממש בהוצאות המדור שהיא משלמת מדי חודש, מה גם שהיא עדיין נדרשת להחזיק בדירה מרווחת עבור הקטינים ובפרט כשהאב כאמור, מתגורר אצל הוריו, כך שגם לגביו אין שינוי בהוצאות המדור.
כמו כן, לא ניתן להתעלם ממועד הגשת התביעה, ממש באותו החודש בו מלאו לקטינה ת’ שש שנים –עובדה זו יכולה ללמד על חוסר תום ליבו של האב וניסיונו להפיק תועלת מהשינוי בהלכה, לאור בע”מ 919/15, אף שכאמור, אין בשינוי זה כדי להצדיק שינוי בגובה המזונות.
לפני סיום אוסיף כי האב שינה גרסאות בכל הנוגע למצבו הכלכלי.
שינוי זה יש בו כדי ללמד לא רק על חוסר אמינותו, אלא אף להעלות ספק באשר לטענתו כי חל שינוי משמעותי, גם ביחס להשתכרותו בפועל. ואבהיר:
בכתב התביעה טען האב שעת נחתם ההסכם הוא השתכר 13,000 ₪ נטו ובמועד הגשת התביעה השתכרותו עומדת על 6,500 ₪ לחודש (סעיפים 5,11 לתביעה);
בדיון הראשון טען שהוא משתכר סך של 10,300 -10,800 ₪ לחודש (פרוטוקול עמ’ 1 שורות 18-30);
בתצהירו (סעיפים 31-34) טען ששכרו עומד על 7,300-9,300 ₪;
ובדיון ההוכחות טען כי מדובר בסך שבין 12,200 ₪ לחודש לבין 13,200 ₪ הן מעבודה שהוא עושה אצל אביו והן מהעבודה כמאמן, (פרוטוקול עמ’ 36 שורות 19-20- “מאבא שלי אמרתי אני מקבל 6,200 ₪, הנטו שנשאר לי מהעסק שלי של ה-XXX 5 (5,000 ₪ -נ.ג), אולי, אם אני משתולל, זה 6 אולי…”).
לסיכום, לאחר שבחנתי את כלל טענות הצדדים, מצאתי לדחות את התביעה ולקבוע כי האב לא הוכיח קיומו של שינוי נסיבות מהותי – לא כזה המצדיק הפחתת מזונות ודאי שלא כזה המצדיק ביטולם.
סוף דבר, התביעה נדחית.
לאור התוצאה אליה הגעתי ובשים לב לניהול ההליך במשך שנתיים וחצי, אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעת בסך כולל של 25,000 ₪ .
ניתן היום, כ”ז אייר תשפ”ג, 18 מאי 2023, בהעדר הצדדים.
