ר.מ,ע"י ב"כ עוה"ד מיכה אהרוני, נ.מ,ע"י ב"כ עוה"ד עזרא אשרי, פסק דין

בפני

סגן הנשיאה, כב' השופט נחשון פישר

תובעים

ר.מ

ע"י ב"כ עוה"ד מיכה אהרוני

נגד

נתבעים

נ.מ

ע"י ב"כ עוה"ד עזרא אשרי

פסק דין

זוהי תביעה לפירוק שיתוף.

הצדדים בני זוג לשעבר אשר התגרשו זמ"ז בבית הדין הרבני בשנת 2006. מנישואיהם נולדו להם 6 ילדים (כולם בגירים היום).

טענות התובעת בתמצית

לטענתה, כשנתיים לאחר מועד הגירושין ועד לשנת 2014 חזרו הצדדים למגורים משותפים כאשר בדיעבד הסתבר לה כי כוונתו של הנתבע הייתה להתחמק מתשלום המזונות.

לטענתה, מיום הגירושין ועד מועד הגשת התביעה לא נעשה איזון משאבים ברכוש המשותף על אף פניותיה הרבות אל הנתבע.

לטענתה, לצדדים בית מגורים משותף ביישוב XXX (להלן: "הבית בXXX") אותו הנתבע משכיר ולוקח לכיסו את דמי השכירות.

עוד טוענת התובעת כי הצדדים בנו דירת 5 חדרים מעל דירת אמו של הנתבע ברחוב XXX בעיר XXX (להלן: "הדירה בXXX") . לטענתה, תחילה הדירה הייתה רשומה על שם אמו של הנתבע אולם בהמשך ובזמן הנישואין העביר הנתבע את הדירה על שמו ועל שם אחיו.

התובעת עותרת לפירוק שיתוף בנכסים המשותפים לרבות עריכת איזון משאבים בכלל הזכויות הסוציאליות.

עוד עותרת התובעת לקבל את הכספים ממכירת רכב משותף , XXX אשר נמכר לצורך מימון חתונתו של בנם, XXX.

טענות הנתבע בתמצית

לטענתו, יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. בענניינו, מדובר בבני זוג גרושים מיום 30.1.06.

טענה מקדמית נוספת אותה טוען הנתבע היא דחיית התביעה בגין חוסר סמכות עניינית לאחר שהוא הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני ביום 12.4.05 ובה כרך את ענייני הרכוש, משמורת הילדים והמזונות.

לטענתו, ההליך הרכושי נוהל בבית הדין הרבני בהסכמה ואף נשמעו דיוני הוכחות.

לטענתו, במסגרת ההליך בבית הדין הרבני וויתרו הצדדים ויתור הדדי על התביעות הרכושיות, כאשר נקבע כי כל אחד מבני הזוג יישאר עם רכושו וכי הנתבע יישאר עם הזכויות בדירה בXXX אותה קיבל במתנה מאמו לפני הנישואין.

לטענתו, ביחס לדירה בXXX הוחלט בהסכמה להשאיר את רישום הזכויות כפי שהוא, על שם שני הצדדים , כאשר לאחר הגירושין, המשיך לשאת בתשלומי המשכנתא וערך בה שיפוצים נרחבים. בהמשך הסכימו הצדדים כי הנתבע ירכוש את חלקה של התובעת בדירה. למיטב זיכרונו, הוא שילם לתובעת סך של 200,000 ₪. יצוין כי לכתב ההגנה צירף הנתבע את הסכם מכר ללא תמורה שערך עם התובעת.

דיון והכרעה

ראשית יש לדון בטענות המקדמיות לדחייה על הסף כפי שהועלו על ידי הנתבע במסגרת כתב הגנתו ובהמשך בכתב הסיכומים.

חוסר סמכות עניינית

לטענתו, בין הצדדים התנהל הליך גירושין בבית הדין הרבני האזורי בXXX, במסגרתו נכרך גם העניין הרכושי ואף התקיים הליך הוכחות, ההליך נסגר ביוזמת בית הדין הרבני ועל כן הסמכות נתונה לבית הדין הרבני.

לטענתו, בסופו של יום החליטו הצדדים לוותר באופן הדדי על זכויות רכושיות כאשר ביחס לבית המגורים בXXX ערכו הסכם ותצהיר העברה ללא תמורה, הסכם אשר לא אושר בבית הדין הרבני.

התובעת העידה כי היא לא יודעת כיצד הסתיים הדיון בבית הדין הרבני אולם העניין הרכושי לא נדון כלל והיא נמנעה להגיש תביעה לאחר ש הובטח לה על ידי הנתבע שהיא תקבל הכול (עמ' 11 מול שורות 12-15 לפרוטוקול) מיום 7.12.21.

בדומה לתובעת העיד הנתבע כי גם הוא לא יודע כיצד נגמר העניין הרכושי בבית הדין הרבני (עמ' 15 מול שורות 9-11 לפרוטוקול מיום 7.12.21).

ממקבץ המסמכים שצירף הנתבע עולה כי בני הזוג התגרשו זמ"ז בבית הדין הרבני ביום 30.01.06.

עוד עולה מהמסמכים כי הנתבע כרך את העניין הרכושי לתביעת הגירושין ואף התקיימו מספר דיוני הוכחות לעניין השיתוף הכלכלי. ברם ומעיון בנספח ג' שצירפה התובעת לכתב הסיכומים עולה כי ביום 27.4.2006 , יום סידור הגט דובר רק על ענייני הגט ולא על נושאים אחרים. בניגוד לגרסה שהציג הנתבע הרי שהעניין הרכושי לא הוכרע על ידי בית הדין הרבני ולמעשה הנתבע זנח את תביעתו שם לאחר שהוא והתובעת חזרו להתגורר יחד (עניין אשר יפורט בהמשך).

מכאן, הרי שמצאתי לדחות את טענת הנתבע בדבר העדר סמכות עניינית לבית המשפט הזה לאחר שלא הוכח בפניי כי העניין הרכושי הוכרע במסגרת ההליך בבית הדין הרבני אלא להיפך, הצדדים בחרו שלא להמשיך את ההליך שם והוא נסגר באופן יזום על ידי בית הדין הרבני.

יתרה מכך, מהמסמכים שצורפו עולה כי בסמוך למתן הגט, ערכו הצדדים טיוטת הסכם גירושין ובה ציינו כי תוגש בקשה משותפת לאישור ההסכם, לבסוף כפי שיפורט להלן לא הוגשה בקשה מסוג זה והצדדים חזרו להתגורר יחד.

התיישנות התביעה

טענה מקדמית נוספת שהעלה הנתבע היא טענת התיישנות.

לטענתו, חלה התיישנות לאחר שעברו 14 שנים ממועד הגשת התביעה לגירושין בבית הדין הרבני ועל התובעת היה לפעול לפירוק שיתוף בהזדמנות הראשונה.

מנגד, טענה התובעת כי היא חזרה להתגורר יחד עם הנתבע בשנת 2008 לאחר שהוא ביקש ממנה.

אומר כבר עתה כי מצאתי לדחות את טענתו של הנתבע בדבר ההתיישנות ואנמק;

הזכות לשותף במקרקעין לדרוש פרוק שיתוף "בכל עת" מהווה עקרון יסודי אשר לעיתים אף כונה בפסיקה כ"עיקרון על" .

עיקרון זה מעוגן בהוראות סעיף 37 לחוק המקרקעין תשכ"ט – 1969. וראה: רע"א 101/97 רידלביץ נ' מודעי, פ"ד נ"ב (4) 625, 632.

בדומה לכך. הדין הספציפי החל על בני זוג העותרים לפירוק השיתוף בדירת מגוריהם, שאינו כרוך בתביעת גירושין, הוא כפירוק שיתוף אחר במקרקעין וגם על פירוק זה יחול עקרון העל לפיו- כל אחד מן הצדדים זכאי לדרוש בכל עת פירוק השיתוף (ראה לדוגמה בע"א 319/74 רובינשטיין חברה קבלנית בע"מ נגד פיין, פ"ד ל(1) 454, (ע"א 2626/90 ראש חודש נגד ראש חודש, פ"ד מו(3) 205, ע"א 288/71 מרדכי נגד מרדכי, פ"ד כו(1) 393. יצויין כי עיקרון זה חל גם במקרים של פירוק שיתוף במיטלטלין – סעיף 10(א) לחוק המיטלטלין, התשל"א – 1971.

בעדותה הסבירה התובעת מדוע הגישה את התביעה בחלוף כ-13 שנים מעת גירושי הצדדים ואמרה כי לאחר שביקשה במשך תקופה ארוכה מאוד מהנתבע להגיע להסכם גירושין, הנתבע לא שיתף עמה פעולה וכפי שהעידה:

ת. זו שאלה חשובה, זה לא עכשיו נזכרתי, זה הליך שכמה פעמים פניתי לבית המשפט בנושא הזה, למעשה הרבה לא רק עכשיו, גם איתו, עם נ.מ הגרוש שלי ניהלתי מו"מ כדי להגיע להסכם גירושין במשך תקופה מאוד ארוכה, זה כל הזמן היה, ב-2015 רכשתי דירה וביקשתי ממנו שיעשה איתי הסכם גירושין כי כך ביקשו כדי שלא אשלם מס רכישה, פניתי אליו במסרונים, בהודעות, בפגישות, עם עורכי דין, שום דבר – הכל במריחות, כן, כן, מגיע לך, אני אתן לך, רק אל תעשי משפט. היינו פה בסיוע המשפטי פעמיים או שלוש וגם שם העו"ס ביקשה ממנו ודיברה איתו והוא בשלו: לא מגיע לה, לא אתן לה שום דבר. היא כבר התייאשה ואמרה לו אתם צריכים ללכת להתדיין בבית משפט, והוא אמר "לא" היא שאלה אותי אם אני רוצה ללכת לבית המשפט ואמרתי כן, כי הגיעו מים עד נפש, והוא אמר לי: מה? את הולכת לבית משפט? פרינציפ לא תקבלי כלום, לא שופט ולא משפט. פניתי גם לעורך דין ב-2018 והוא, עו"ד אושרי שאין שום בעיה לחלק את הרכוש, יש לי מסמך

ועד היום לא נעשה כלום. ב-2014 הוא הביא רוסיה לבית כשאני נמצאת בבית, הוא הביא אותי והתחנן אלי שאני אחזור, רצה לחזור אלי כאישה לכל דבר, זאת אומרת כזוג לכל דבר והוא הביא אישה, והבן שלי נכנס למטבח, והוא היה עם הרוסיה, והוא התנפל עלי – איזה חוצפה, אני אמא של הילדים שלו, שישה ילדים הבאתי לו (בוכה) אני רוצה רק לסיים את כל הדבר הזה, הוא השפיל אותי כל השנים, הוא השפיל אותי ורמס אותי, וגם עשה וידוי הריגה. הרצחת וגם ירשת? פניתי לבית המשפט ב-2014 ואמרתי לשופט את כל מה שהיה (בוכה), סליחה, רק רגע…

השופט ביקש ממני ואמר לי בזמנו שזה עניין של רכוש ושאני אביא עורך דין שידבר בשבילי כי אני לא יכולה לייצג את עצמי וכך היה, וכך המשכתי לדבר איתו. ב-2015 קניתי דירה ולא יכולתי לשלם את המס רכישה, הוא משך אותי, עשה לי הסכמים שהכל לטובתו. החרב היתה מונחת על צווארי, עיקולים, אני לא יכולה לצאת מהארץ, אני משלמת משכנתא, אי אפשר לשלם משכנתא, הייתי צריכה לבקש דחיות ודחיות והוא אמר: אל תדאגי, אני אתן לך…."

(עמ' 3 מול שורות 23 ואילך ועמ' 4 מול שורות 1-7 לפרוטוקול מיום 7.12.21 )

בהמשך עדותה הסבירה התובעת כי הגישה תביעה לבית המשפט בשנת 2014 ואף לפני כן, התובעת חזרה והעידה שהנתבע "הרדים" אותה ולמעשה מנע ממנה לפעול למימוש זכויותיה הרכושיות וכפי שהטיבה להסביר בעדותה היא חזרה למערכת יחסים עם הנתבע כי "לא ראיתי את עצמי. עד היום אני לא רואה את עצמי. ראיתי את הילדים שלי שיהיו מאוחדים" (עמ' 11 מול שורות 21-22 לפרוטוקול), כאן המקום להביא שוב את עדותה של התובעת אשר הסבירה מדוע לקח לה זמן לעתור בתביעה מתאימה;

".. כי הוא הרדים אותי, אמר לי תבואי, לא נשלם 2 בתים, אני לא אשלם מזונות, הכל עלי, תחזרי הביתה, אני רוצה אותך והכל יהיה בסדר, תגורי איתי למעלה. חייתי איתו כזוג נשוי, אפילו כלכלית, אפילו ישנו באותו חדר, הכל הכל. לא נעים לי להגיד.

ש. למה לא המשכת את הדיון בבית הדין?

ת. כי אמרתי לך, הוא הרדים אותי, אחרי שנתיים של גירושים, אני אתן לך, הכל יהיה לך, אני עשיתי זאת לטובת הילדים,…"

(עמ' 4 מול שורות 18-26 לפרוטוקול)

ובהמשך עדותה לעניין בקשת הנתבע לחזור אליו בשנת 2008;

"הוא אמר לי ב-2008 תחזרי, אני אתן לך הכל, לא יחסר לך כלום, וכשבאתי ועבדתי כמו משרתת, מכינה, מאכילה, מגישה לו את האוכל עד המיטה, הוא אוהב ספורט, הייתי מביאה לו עד המיטה, הוא לא אמר לי שאני באה כמשרתת אלא כאישה וגם הייתי איתו כאישה."

(עמ' 10 מול שורות 4-6 לפרוטוקול)

כפי שהעידה התובעת לאחר קבלת הגט בשנת 2006 היא עזבה את הדירה בXXX ועברה להתגורר בדירה שכורה בעיר XXX, כפי שהעידה בחלוף שנתיים ונוכח בקשתו של הנתבע עברו להתגורר שוב יחד כזוג , מערכת היחסים בינה לבין הנתבע הסתיימה דה פאקטו בשנת 2014 לאחר שהיא עברה לדירה של בנה (עמ' 5 מול שורות 30-31 ועמ' 6 מול שורות 1-2 ועמ' 8 מול שורות 14-15 לפרוטוקול ).

בנוסף לכך על מנת לתמוך בעדותה צירפה התובעת ספח של תעודת זהות שלה לפיו שינתה את מענה ביום 21.9.08 לכתובת: XXX, XXX.

ראיות נוספות התומכות בגרסתה של התובעת הן התמונות אשר צירפה; תמונות מאירועי חתונה ובריתות של ילדיהם ונכדיהם המשותפים, אירוח משותף בבית המגורים בXXX בין השנים 2010-2013 , תמונות ממסיבת פרישתו של הנתבע משנת 2013 , טיול משותף לקפריסין בשנת 2009, עריכת קניות בסופר ותמונות משותפות אחרות של בני הזוג בבית המגורים בXXX, כאשר בכל התמונות התובעת והנתבע נראים מחובקים. הנתבע בעדותו הכחיש כי הייתה ביניהם מערכת יחסים זוגית לאחר הגירושין (עמ' 17 לפרוטוקול) ואישר כי נסע עם התובעת לטיול בארה"ב בשנת 2007 (עמ' 18 מול שורות 9-10 לפרוטוקול).

עוד יש לציין כי גרסתה על דוכן העדים בתביעה זו היא בהלימה לדבריה בפרוטוקול הדיון מיום 5.8.14 במסגרת בקשה לצו הגנה שהגישה כנגד הנתבע.

התובעת העידה כי במהלך השנים 2008-2014 קיבלה מהנתבע כספים בשביל לעזור לילדים (עמ' 9 מול שורות 26 ואילך לפרוטוקול) יצוין כי בהתאם למסמכים שצורפו התובעת חתמה לנתבע על קבלת הכספים בסכומים שונים ולמטרות שונות (טיפול שיניים וכיוצ"ב).

הנתבע בעדותו העיד כי התובעת חזרה הביתה בשנת 2009 והתגוררה בחצר הבית במשך מספר חודשים (עמ' 16 מול שורות 29 ואילך ועמ' 17 מול שורות 1-2 לפרוטוקול) וזאת בניגוד לטענותיו בכתב ההגנה ובהמשך עדותו וכפי שהעיד;

" אני ידעתי שאסור לי לחזור אליה, היה דיון ברבנות עם עורכי הדין. אני לא יודע אם זה היה עם הרבנים או לא, אבל סוכם שהיא כדי לחסוך, כדי שהילדים יהיו ביחד, כי הבת שלי שהיתה אצלה, שניים היו אצלה ואני קיבלתי שניים, הילדה כבר חזרה אלי לפני זה בהרבה, כלומר כבר ב-2008 היא חזרה אלי, מXXX. הבן נשאר לבד שם, מסכן לבד, והבנתי שלא מטופל כמו שצריך, אז אמרתי בשביל הילד הזה, אני הרי בא לבית הספר לשמוע מה אומרים עליו ואני משלם את התשלומים, אז אני בשביל לעזור לו, אמרתי לו אתה רוצה לחיות עם האחים שלך ביחד? אמר לי כן, אז סוכם כדי שהחיים יהיו יותר פשוטים למען הילדים היא תהיה למטה בדירונת ואני אהיה למעלה.

אומר כי לא מצאתי לתת אמון בעדותו של הנתבע אשר הציג גרסה לא עקבית.

(עמ' 23 מול שורות 14-20 לפרוטוקול)

בנוסף לכך, אחותה של התובעת העידה על התנהלותה של התובעת מול הנתבע במהלך חיי הנישואין ובקשר ליחס הנתבע כלפי התובעת;

"אני עונה את האמת ואך ורק את האמת ואת הכאב כמה אחותי סבלה ממנו. לא קנה לה בחיים…. ולא קנה לה בחיים תכשיט או פרח, היא נאיבית, היא תמימה, היא אכלה מרורים, כל הזמן היה אומר לה: את מפגרת, הלכה ללמוד באוניברסיטה "את לא תצליחי, את מטומטמת"."

(עמ' 28 מול שורות 10-13 לפרוטוקול)

מצאתי לתת אמון בעדותה של העדה.

מכל מה שהונח לפניי לא מצאתי כי זכות התובעת לפירוק שיתוף התיישנה אם בהתאם לדין ואם לפי הנסיבות שלפניי, מצאתי כי מערכת היחסים הזוגית בין הצדדים הייתה מורכבת כאשר התובעת הייתה הצד החלש במערכת זו וקיבלה את הבטחותיו של הנתבע כמו שהן, תוך מתן אמון מלא בדבריו ובהצהרותיו.

עוד כאמור מצאתי כי הצדדים שבו לחיות יחד בין השנים 2008-2014, כאשר בסמוך למועד מתן הגט הכינו בני הזוג טיוטת הסכם גירושין ויחסי ממון (נספח ח' לכתב ההגנה) ביחס לכל המחלוקות ביניהם לרבות חלוקת נכסי המגורים. אולם, בסופו של יום ולאחר שחזרו להתגורר יחד וכתוצאה מכך, ההסכם נזנח ולא קיבל תוקף של פסק דין.

לא זו אף זו, בעניינו מדובר במיצוי זכות קניינית אשר היא זכות יסוד חוקתית. המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכמוה אף הזכות לפירוק השיתוף. ראו: רע"א 1017/97 רדילוביץ נגד מודעי (פורסם במאגרים האלקטרוניים) [פורסם בנבו] ועל כן אף מסיבה זו לא מצאתי לדחות את התביעה לפירוק שיתוף במקרקעין מחמת התיישנות.

הדירה בXXX

לית מאן דפליג שהצדדים מסכימים כי בית המגורים הוא נכס משותף, הרשום על שניהם באופן שווה.

לטענת הנתבע לאחר הגירושין הייתה הסכמה ביניהם להשאיר את רישום הזכויות כפי שהוא ולהשכיר את הדירה לצד ג'. לטענתו, לאחר גירושי הצדדים הוא נשא לבדו בתשלום הלוואת המשכנתא ואף ערך שיפוצים נרחבים (לא צורפו אסמכתאות לכך). עוד טוען הנתבע כי הצדדים ערכו התחשבנות ביחס לנכס זה. ברם, ובניגוד לטענות הנתבע לא צורפו ראיות לכך.

התובעת צירפה מסמך משנת 2018 שנשלח על ידי ב"כ הנתבע אל בא כוחה לפיו הסכים הנתבע לפירוק שיתוף בדירה זו.

הנתבע צירף כנספח ח' למסמכיו, הסכם שכותרתו "העברה ללא תמורה-דירה במתנה אגב גירושין" מיום 16.5.17. עליו חתומים שני הצדדים. הסכם אשר לא קיבל תוקף של פסק דין.

הנתבע העיד לגבי ההסכם בעניין הדירה בXXX ואמר כי ההסכם לא אושר על ידי בית משפט (עמ' 15 מול שורות 13-15 לפרוטוקול).

על כן, מכל מה שבא לפניי מצאתי כי מדובר בנכס משותף בו התגוררו הצדדים יחד משנת 1983 (שנתיים לאחר נישואיהם) ועד לשנת 1997, מצאתי כי לאורך השנים ניצל הנתבע את תום לבה של התובעת ו"הסכם המתנה" משנת 2017 אשר מעביר את הנכס על שמו ללא תמורה וללא אישור בית המשפט, הוא דוגמא מובהקת לניצול זה.

כפי שהשתכנעתי מעדויות הצדדים, מערכת היחסים הבעייתית בין הצדדים לרבות שליטתו של הנתבע על התובעת היא אשר הולידה הסכם זה בין הצדדים הסכם אשר אינו מעיד דבר וחצי דבר על ויתורה של התובעת בדירה המשותפת בXXX.

מכל מה שבא לפניי מצאתי להורות על פירוק שיתוף בדירת הצדדים ברחוב בית ישראל 22/12 ביישוב XXX.

הדירה תימכר כפנויה, למרבה במחיר, במכירה שבין מוכר מרצון לקונה מרצון. סכום תמורת מכר הדירה, לאחר ניכוי כל ההוצאות מכל מין וסוג שהוא אשר תהיינה כרוכות במכירתה, יחולק בין הצדדים בחלקים שווים ביניהם, בכפוף להוראות כל דין.

לצורך אומדן שווי הדירה מצאתי למנות את השמאי, מר אלון יומטוביאן כמומחה מטעם בית המשפט, במען: סוקולוב 12, פתח תקווה.

הדירה בXXX

ביחס לדירה זו הרשומה על שם הנתבע ואחיו, טענה התובעת כי מדובר בדירה שנבנתה במהלך החיים המשותפים, דירה המצויה מעל דירת אמו של הנתבע כאשר לטענתה עברו להתגורר בה לאחר שהסתיימה בנייתה בשנת 1997.

הצדדים בנסיבות המקרה שלפניי, נישאו בשנת 1981 ולפיכך חל עליהם המשטר הרכושי המפורט בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 של איזון משאבים (להלן:"החוק").

סעיף 4 לחוק קובע כי : "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקינינם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני" ובסעיף 5 (1) נקבע אילו נכסים אין לאזן ובכלל זה אלה שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה ובירושה בתקופת הנישואין.

מאז נחקק החוק התפתחו במהלך השנים הלכות המאפשרות הכרה ב"שיתוף ספציפי" בנכסים "חיצוניים" למסת הנכסים שיש לאזן על פי החוק.

ניצני ההלכה ביחס לשיתוף ספציפי בנכסים שלא נרכשו או נצברו על ידי הצדדים במהלך הנישואין או מהווים "נכסים חיצוניים" נקבעו לראשונה בדעת הרוב בהלכת "קנובלר יעקובי" (ע"א 1915/91, 2084, 3208 יעקובי נ' יעקובי וקנובלר נ' קנובלר, פ"ד מט (3) 529 (1995) (להלן:"עניין קנובלר יעקובי"), בפסק דין זה כב' השופטים טל ושטרסברג כהן הביעו לראשונה את עמדתם ביחס לאפשרות להכרה בשיתוף בנכסים מסוימים חרף היותם "נכסים חיצוניים" וחרף העובדה שמדובר בהסדר איזון משאבים לפי חוק יחסי ממון. כב' השופט טל סבר, שהגם שלא ניתן לקבל הצהרה על בעלות במחצית כלל נכסי בני-הזוג במהלך נישואיהם לפי חוק יחסי ממון, ניתן לקבל הצהרה על בעלות בנכסים ספציפיים שהבעלות בהם נובעת מדיני הקניין ואילו כב' השופטת שטרסברג כהן סברה, כי לצורך זיהוי הבעלות על הרכוש יש לפנות לדין הכללי תוך התייחסות למערכת היחסים המיוחדת של השותפות הנובעת מחיי הנישואין.

במרוצת השנים, הרחיבה הפסיקה את השימוש בדוקטרינה משפטית זו ביחס לדירת המגורים שמהווה "גולת הכותרת הרכושית של התא המשפחתי". כך למשל בע"א 8672/00 אבו רומי [פורסם בנבו] קבעה כב' השופטת שטרסברג כהן "מכאן, שלכאורה, במסגרת סעיף 4 אין מניעה שבן-זוג יטען מכוח דין כללי כלשהו כי בידיו זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן-הזוג האחר ושהייתה בבעלותו ערב הנישואין. ברוח זו ציינתי באותו עניין כי בהקשר של קביעת הבעלות על רכוש בני-הזוג ראוי ליתן פרשנות רחבה לדין הכללי – דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות, דיני השליחות, דיני עשיית עושר, עקרון תום-הלב ועוד – באופן התואם את התא המשפחתי שבו מצוי המאגר הרכושי של בני-הזוג, ו"במיוחד אמורים הדברים לעניין מתן פירוש רחב לדין שיקל על ראיית דירת המגורים כמשותפת גם כאשר היא רשומה על שם אחד מבני-הזוג" (עניין יעקובי, בעמ' 627). ……עם זאת לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח הדין כללי, שאם תאמר כן, נמצאת מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי איננה חלה במקביל לחוק יחסי ממון. סעיף 4 לחוק יחסי ממון קובע מפורשות כי "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני" ……על-מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן-הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות בדירת המגורים.רע"א 8672/00 שהלה אבו רומי נ' חאלד אבו רומי, פ"ד נו(6) 175, 181 (2002).

בע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח, [פורסם בבנבו ביום 11.8.11 ], נקבע שכאשר בדירת מגורים עסקינן לא תידרש הוכחת כוונת שיתוף ספציפית, אלא די בהתקיימות התנאים המקימים את חזקת השיתוף (הכללית) בכדי להוביל למתן הסעד ההצהרתי המבוקש.

לעניין זה נפנה אל פסיקתו של כב' השופט י. עמית בעניין בן גיאת: "נכונות בית המשפט להכיר בהלכת השיתוף בנכס ספציפי–מכוח חזקת השיתוף, שהיא חזקה נורמטיבית-ראייתית פרי ההלכה הפסוקה – יפה במיוחד לגבי דירת המגורים של בני הזוג, שהוגדרה לא אחת בפסיקה כ"גולת הכותרת של חזקת השיתוף" (ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח (3) 685, 690 (1994)) או כ"נכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד" (עניין אבו רומי, בעמ' 183; בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665, 670 (2004)). זאת, גם במקרים בהם דירת המגורים הובאה לנישואין על ידי אחד מבני הזוג (ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 615 (2005); בע"מ 4951/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, [פורסם בנבו], 14.6.2006)".

יצויין כי פסיקתו זו של כב' השופט עמית לא התקבלה כהלכה, כב' השופט א. רובינשטיין חלק באותה פרשה על גישת כב' השופט עמית וקבע כי ניתן אמנם לטעון ולהוכיח שיתוף ספציפי ביחס לדירת המגורים, אך אין לטעון שהשיתוף נובע מ"חזקת שיתוף בין בני זוג" אלא מכוח הדין הכללי:

"מעבר לטענות המבוססות על סעיף 5 לחוק יחסי ממון, יכול בן זוג לטעון לשיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי (רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175; ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596; בע"מ 4951/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם) [פורסם בנבו] ; בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית (לא פורסם) [פורסם בנבו]; עניין שמחוני; לסקירה ראו ש' ליפשיץ, "יחסי משפחה וממון: אתגריםומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון" חוקים א' (2009) 227, 260-256; להלן ליפשיץ). אפשרות זו, של שיתוף מכוח הדין הכללי, חלה גם על נכסים "חיצוניים" להסדר איזון המשאבים, לרבות נכסים "הרשומים על שמו של בן הזוג השני ושהיו בבעלותו ערב הנישואין" (בג"צ 1727/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (לא פורסם) [פורסם בנבו] – השופט ג'ובראן; בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם) [פורסם בנבו]). הדברים ידועים, ותכליתם עשיית צדק "ספציפי"." (בג"ץ 5416/09 פלונית נ' פלוני (10/02/2010, פורסם במאגרים [פורסם בנבו])……..יש לבחון אם חרף מקור המימון הייתה כוונה ליצור שיתוף ספציפי בדירות או באחת מהן מכוח הדין הכללי. בן זוג יכול לרכוש נכס באמצעות משאבים פרטיים, ולתנו במתנה לבת זוגו או לשתף אותו בנכס – ואלה דברים שאינם נדירים. במיוחד חזקה הנחת השיתוף שעה שמדובר בדירת מגורים…רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה 'פורמלית' בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה מזה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ובמיוחד דירת המגורים…

יש ביסוד הדברים ציפיה להגינות ביחסים בין בני אדם בכלל – נגזרת של תום הלב החולש על המשפט הפרטי… ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהייתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים הללו 'גן של ורדים' בכל עת ובכל שעה, כך מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתיחסות לחזקת השיתוף, במיוחד על נכס כמו דירת מגורים, קן המשפחה" (בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665, 672-671)."

כפי שנקבע בפסיקה הוכחת כוונה ספציפית ,ככל כוונה של דבר שבעובדה , מהווה שאלה עובדתית תלוית נסיבות (בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו ביום 18.04.07]). נבחנת "בהתאם לאומד דעתם של בני הזוג, בהתאם להסכמתם (המפורשת או המשתמעת), וכן בהתאם לנסיבות חייהם בהקשר לאותו נכס הספציפי. (פרשת בן גיאת בפסקה ט"ו לפסיקתו של כב' השופט רובינשטיין וכן, דבריו בבע"מ 2991/13 פלונית נ' פלוני, 21/08/2013, (פורסם במאגרים [פורסם בנבו])).

יש לציין שנטל ההוכחה מוטל על בן הזוג שאיננו רשום כבעלים אך אין מדובר בנטל כבד (ראה דברי כב' השופטת שטרסברג כהן בפסק הדין ב רע"א 8672/00 אבו רומי בעמ' 183).

המלומד פרופ' ליפשיץ במאמרו: "יחסי משפחה וממון: אתגריםומשימות בעקבות תיקון 4 לחוק יחסי ממון" חוקים א 227, 264-261 (2009): מציע להבחין בין הרציונל ואופי השיתוף שמתאימים לנכסי המאמץ המשותף לבין הרציונל ואופי השיתוף שמתאימים לנכסים "החיצוניים". ככל שמדובר בנכסים החיצוניים שאינם תוצר של מאמץ משותף, מציע ליפשיץ ליישם מודל שיתוף המכונה "מודל קישורי-קהילתי". על פי מודל זה תיקבע "ברירת מחדל של שיתוף המדגישה את ה"יחד" הזוגי" אך "תוך רגישות לכוונתם של הצדדים הספציפיים ולאורח חייהם". לפיכך מציע פרופ' ליפשיץ לקבוע, כי לגבי הנכסים החיצוניים לא די בעצם הנישואין לצורך החלת החזקה ויש לקבוע "תנאי סף קישוריים המעידים, כי מדובר בבני זוג שראוי להפעיל לגביהם את המודל המרחיב של השיתוף". …….

במקרים של משפחות שחיו באורח חיים קישורי (חיים ממושכים, יחסים תקינים פחות או יותר ואווירה של שיתוף במשפחה), על הבעלים הרשום להבהיר לבן זוגו כי אין הוא מתכוון לשיתוף בנכסים הפרטיים".

לטענת התובעת , היא השקיעה ברכישת מוצרים וציוד לדירה.

הנתבע בעדותו טען כי במהלך החיים המשותפים התקיימה הפרדה רכושית מוחלטת בינו לבין התובעת וכי הדבר היחיד ששילמה התובעת היו דמי ארנונה במהלך מגוריהם ביישוב XXX. אולם, בהמשך עדותו סתר הוא עצמו את עדותו והעיד כי מגיע לו חצי מהזכויות הכלכליות של התובעת (עמ' 19 מו שורה 16 לפרוטוקול).

עוד העיד הנתבע כי הדירה הייתה מוכנה לפני הנישואין פרט לחיבור חשמל ומים אשר לא נעשה בפועל. בשנת 1983, כשנתיים לאחר נישואיהם, עברו השניים להתגורר בדירה שרכשו ביישוב בXXX כאשר במשך השנתיים הראשונות התגוררו בבית אמו בXXX, בדירה מתחת לדירה שנבנתה על ידו (עמ' 21 מול שורות 2-10 לפרוטוקול).

אומר כי לא מצאתי שעדות הנתבע בעניין זה הייתה מהימנה, כאשר לא מתקבל על הדעת כי במשך כ-14 שנים עמדה הדירה ריקה ללא חיבור לחשמל ומים ווכי הנתבע ואחיו כבעלי הדירה לא פעלו במשך תקופת זמן כה ארוכה להשכירה לצדדים שלישיים.

בהתאם למסמכים שצירף הנתבע עולה כי נעשו הזמנות חומרי בניין לרבות מרצפות ועבודות נגרות, בשנת 1979, אציין כי מעיון במסמכים אלו לא ברור עבור איזה דירה נעשו עבודות השיפוץ ויתרה מכך הנתבע גם לא צירף כל ראיה לכך כי אכן שילם בעצמו, לפני נישואי הצדדים, את התמורה בגין עבודות אלו.

מהדיונים שהתנהלו בבית הדין הרבני (מסמכים שצורפו מטעם הנתבע) ניתן ללמוד כי הצדדים עברו מדירתם בXXX אל הדירה ב XXX לאחר שנולד הילד השישי ונוכח התרחבות המשפחה היה צורך לעבור לבית גדול יותר.

הנתבע לא צירף מסמכים כי מדובר בדירה שניתנה לו ולאחיו במתנה על ידי אמם.

מנגד התובעת לא צירפה ראיות באשר להשקעותיה בדירה זו.

אולם, במכלול השיקולים ומכל מה שנפרס בפניי ובנסיבות מקרה זה ולרבות אורך חיי הנישואין בין הצדדים המשתרעים על פני 25 שנים ו-6 ילדים משותפים, חיי נישואין המאופיינים בשיתוף כלכלי כאשר כל אחד עובד לפרנסת המשפחה וכפי שעולה הצדדים התגוררו יחד עם ילדיהם במשך 9 מתוך 25 שנות נישואין בדירה זו אליה עברו לאחר שנולד בנם השישי,הרי שכלל ממצאים אלו מצביעים על כוונת שיתוף ספציפי בדירה זו.

לכך יש להוסיף וכפי שהוכח, במשך 6 שנים נוספות, לאחר כשנתיים ממועד הגירושין, המשיכו הצדדים להתגורר יחדיו בדירה ובהמשך אף התגוררו שם עם ילדיהם הנשואים ונכדיהם.

כפי שציינתי לעיל, מורכבות היחסים בין הצדדים במהלך הנישואין ולאחר הגירושין,פערי הכוחות המנטליים ביניהם אשר איפשרו לנתבע להבריח נכס זה מעיני התובעת, מכלול זה מצדיק כי התובעת תקבל מחצית משווי הנכס.

על כן ביחס לדירה זו, מצאתי לקבל את גרסתה של התובעת אשר עדותה הייתה מהימנה ורציפה וזאת בניגוד לנתבע ועדיו (אמו ואחיו) אשר הציגו גרסה מתפתלת, סותרת, מעורפלת התומכת בגרסת הנתבע.

על כן, הרי שגם ביחס לדירה זו מצאתי לקבל את התביעה ולקבוע כי לתובעת מגיע מחצית משווי הדירה. בשים לב כי הדירה נרשמה על שם התובע ואחיו במהלך החיים המשותפים בשנת 1986, הרי שישלם הנתבע לתובעת את מחצית שוויה של הדירה בהתאם לחוות דעת שמאי, מר אלון יומטוביאן במען: סוקולוב 12, פתח תקווה. אשר מצאתי למנותו כמומחה מטעם בית המשפט לעניין אומד שווי דירה זו.

רכב XXX

ביחס לאיזון מכירת הרכב לאחר גירושי הצדדים בשנת 2006 הרי שלא צורפו ראיות לעניין זה ועל כן מצאתי לדחות את רכיב תביעה זה.

איזון זכויות סוציאליות

ביחס לרכיב תביעה זה ועל אף שסעד זה התבקש במסגרת התביעה לפירוק שיתוף ועל מנת לסיים את הסכסוך המתמשך והארוך שבין הצדדים, מצאתי לקבל את טענתה של התובעת לביצוע איזון משאבים כולל החל ממועד נישואי הצדדים ועד למועד סידור הגט בשנת 2006 וכן לתקופה בה שבו הצדדים להתגורר יחד בין השנים 2008-2014. לצורך כך מצאתי למנות את האקטואר, מר אבי יחזקאל בכתובת: השחם 3 פינת תוצרת הארץ, בסר סיטי פתח תקווה , טלפון:03-7266914, כמומחה מטעם בית המשפט. הצדדים ישאו באופן שווה בכר טירחת המומחה.

סוף דבר

על כן, בהתאם לנימוקים שפורטו לעיל, מצאתי לקבל את התביעה במלואה זולת איזון רכב XXX.

אל נוכח התוצאה אליה הגעתי ישלם הנתבע הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪.

תואיל המזכירות לשלוח את פסק הדין לבאי כוח הצדדים ולסגור את התיק.

פסק דין זה מותר בפרסום לאחר השמטת כל פרט מזהה.

ניתן היום, י"ט כסלו תשפ"ג, 13 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.