לא מצאת פסק דין שחיפשת? ניתן לעשות חיפוש מתקדם ולמצא את כל רשימת פסקי הדין!

סעו

“א;l>

בית משפט לתביעות קטנות בנתניה

תיק 32460-01-20 תשובה נ’ אילון חברה לביטוח ואח’

תיק חיצוני:

בפני

כבוד הרשמת בכירה אפרת רחלי מאירי

תובע

שלומי תשובה

נגד

נתבעים

1. איילון חברה לביטוח 2. יורם ז’אנו

פסק דין

1. מונחת לפניי תביעה כספית לפיצוי התובע בגין גרימת נזק לרכבו אשר חנה בסמוך לרכב
הנתבע שנשרף בגין הצתה מכוונת ובוטח על ידי נתבעת 2, שפיצתה את הנתבע במלוא סכום הנזק לרכבו אולם סייגה את הפיצוי עבור צד ג’. הדיון נסוב סביב החלת סעיף 39 לפקודת הנזיקין לפיו הנתבעים אחראים לאירוע משהאש פרצה ברכבו של הנתבע.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

2. על פי המתואר בכתב התביעה, ביום 2211.2019. לפנות בוקר, התרחשה הצתה מכוונת
לרכבו של הנתבע ורכבו נשרף כליל. למקום האירוע הוזעקו כוחות כיבוי אש ומשטרה שקבעה שזו הצתה. המשטרה התקשרה לתובע על מנת שיזיז את רכבו שחנה בצמוד לרכבו של הנתבע והגם שהלה הגיע במהירות האפשרית, האש כבר פגעה גם ברכבו. באותו הרגע, מנעו כוחות כיבוי האש מהתובע להתקרב לרכבו. כתוצאה מכך, נגרמו לתובע נזקים שהוערכו על ידי חוות דעת שמאי בגובה של 23661 ₪ וירידת ערך בסך של 2044 ₪. לדבריו, שני הרכבים חנו זה לצד זה בחניה ציבורית ברחוב בו התובע והנתבע מתגוררים. הנתבעת הכירה באירוע כאירוע ביטוחי וכנזק בזדון ופיצתה את הנתבע עקב הביטוח המקיף אותו רכש. על כן, טוען התובע, כפועל יוצא עליה להכיר בתביעתו משהוא נפגע צד

ג’ באירוע.

1 מתוך 18

סעו

“א;l>

בית משפט לתביעות קטנות בנתניה

תיק 32460-01-20 תשובה נ’ אילון חברה לביטוח ואח’

תיק חיצוני:

התובע ביקש להדגיש כי אין זו הפעם הראשונה בה רכבו של נתבע 2 ניזוק בזדון. מספר חודשים קודם לאירוע מושא התביעה, הגיח אדם ושפך מלט על רכבו של הנתבע וגרם לו נזק רב. גם בפעם זו הכירה הנתבעת באירוע ופיצתה אותו עבור הנזקים שאירעו וחרף זאת החליטה להמשיך ולבטח את הנתבע. על כן, סבור התובע כי הנתבעת הייתה אמורה לצפות את האירוע מושא התובענה ולקחת אחריות גם על צד ג’ שעלול להיפגע. בעניין זה הדגיש כי זהו תנאי לצפייה מוגברת להתרחשות נזק בזדון שכזה בעתיד. הנתבע אמור לצפות פגיעה ברכבו ולהימנע מלהחנותו במקום שעלול היה לגרום נזק לאחרים ולהחנותו בחנייתו הפרטית של ביתו. מקום והדבר לא נעשה על ידו, חזקה היא על דעת התובע שהוא התרשל.

משהאש יצאה מרכבו, כי אז יש לו אחריות בדבר בהתאם לסעיף 39 לפקודת הנזיקין. על כן, מקום בו מדובר בנזקי הצתה, על בעל הנכס שהוצת להראות שההצתה לא נגרמה עקב התרשלותו ולשם כך עליו להוכיח שההצתה לא הייתה בגדר סיכון צפוי שאז לא היה חייב לנקוט צעדים למניעתה או שאם זו הייתה צפויה כי הוא נקט את כל האמצעים הסבירים למניעתה. הנתבע לא נקט כל אמצעי סביר אלא המשיך להחנות את רכבו בחניה הציבורית של כלל השכנים בסמוך לבתי מגורים (ומפנה בעניין זה לעייא 4473/93 יער זאב בע”מ נ’ הסנה – חברה ישראל לביטוח בע”מ, פ”ד נ (1) 866). הואיל ולתובע אין ביטוח מקיף על רכבו שנפגע באירוע, אין לו יכולת לפנות לחברת הביטוח ולדרוש שיפצו אותו בעד הנזק

שנגרם.

3. הנתבעת מנגד, מבקשת לדחות את התביעה. הנתבעים אינם חולקים על קרות האירוע
אולם אין מקום לתחולת סעיף 39 לפקודת הנזיקין משאין כל ראיה שלנתבע ישנה רשלנות כל שהיא בקרות האירוע. בעת האירוע הנתבע שהה עם רעייתו בחוייל (בעניין זה הפנתה לרעייא 64907-12-18 איי די איי חברה לביטוח בע”מ נ’ בנימינוב, 13/02/2019)). מכל מקום, גם לו תיקבע אחריות הנתבע בעניין, הרי שיש מחלוקת לגבי גובה הנזק. רכבו של התובע לא תוקן ונמכר במצבו ביום 62.2020.. לא הוצגו חשבוניות תיקון ועל כן, משהתובע לא הוכיח את שיעור הנזק הנטען, ומקום בו הרכב נמכר או תוקן ולא הוצגו חשבוניות תיקון הרי שלחוות הדעת השמאית אין ערך ראייתי משזו נערכה קודם לתיקון. מה גם, שהתובע בחר שלא לתקן את רכבו ולכן יש לקזז את ערך שרידי החלפים אשר נותרו ברכבו של התובע ללא תיקון בשיעור של לפחות 50
%. מעיון בחוות דעת השמאי מטעמו של התובע עולה כי השמאי הורה על החלפתם של החלפים ולא על תיקונם. משרכבו של התובע לא תוקן בפועל יוצא מכך שהתובע מקבל את מלוא ערך החלפים על פי קביעת השמאי וגם נותר בידו עם החלפים (השרידים) אשר נפגעו ובמצב זה הטיב התובע עם מצבו בניגוד לעקרון השבת המצב לקדמותו. בכל הנוגע לירידת ערך, הרי שמדובר בסכום מופרז וערך רכבו לא חושב תוך שקלול אירועים מתאונות קודמות מיום עליית הרכב על הכביש. כמו

2 מתוך 18

סעו

“א;l>

בית משפט לתביעות קטנות בנתניה

תיק 32460-01-20 תשובה נ’ אילון חברה לביטוח ואח’

תיק חיצוני:

מטרידה ככל שתהיה, הרי משעבר לפן המוסרי קיים קושי בשל כך להטיל חבות משפטית משגם אם צפה את הפגיעה, הרי שבכל הנוגע לנקיטת אמצעי זהירות אני מתקשה לומר כי על הנתבע היה להחנות את הרכב רק בחניית ביתו משיש גבול לאמצעי זהירות שעליו לנקוט ביחס לזולתו עת אין כל איסור נורמטיבי כאמור לחנות מחוץ לביתו. אולי היה עליו לבטח כנגד צד ג’ במקרים בהם רכבו פוגע באחר בשים לב לכך שרכבו נותר יינטוש”י וזמין בזמן היותו בחוייל? מהעבר האחר, הוא לא השאיר שלט הנושא את שמו כדי לזמן את המצית.

לטענת התובע, היה עליו להחנות בחנייתו הפרטית. אולם, אז, לו הייתה נגרמת שריפה, היה בדבר חשש להיזק לבניין כולו משמדובר בבניין משותף. בל נשכח כי לפי המצוין בכתב התביעה, התובע והנתבע מתגוררים באותו הרחוב בהפרש של בניין המפריד ביניהם ולא באותו הבניין. רוצה לומר, כי ישנה מקריות בכך שהם חנו זה ליד זה, מקום בו נתגלתה חניה פנויה. אין כל איסור נורמטיבי כי הנתבע לא יחנה מחוץ לביתו – בין אם בתשלום ובין אם לא בתשלום. מדובר בשכונת מגורים של בתים פרטיים בנתניה, רחוב הולנדי, כך שהחניה מחוץ לבית היא צמודה לבית בכל מקרה, כך שההבדל הוא לא משמעותי לו הייתה מתפרצת האש. האם חניה בתוך מתחם הבית או חניה מקורה הייתה מונעת התפרצות האש? אכן עולה שאלה מדוע אם היה בחוייל הותיר את רכבו מחוץ לבית ולא בתוך חנייתו הפרטית, אולם יכול ומדובר במספר ימים בודדים או שתהא גישה לר על ידי מי מטעמו של הנתבע אולם כך או כך, אין לדבר כאמור כל נפקות שעה שאין בדבר למנוע הצתה. יכול וניתן היה למנוע הצתת הרכב אם הרכב היה בחניה פרטית מקורה עם תריס נסגר, אולם ברי כי אם היה הנתבע צופה הצתה היה מחנה את רכבו במקום מרוחק מביתו ואף לא בחניית ביתו, כל שכן כאשר רכבו נפגע מספר חודשים קודם לכן. ברי כי לא ניתן לייחס לו כוונה כי חנה את רכבו בחוץ מתוך אותו חשש להצתה. גם אם חניה בחניה סגורה הייתה מקשה על המצית, המצית יכול היה לא לבחור הצתה הרכב אלא הצתת הצמחייה מסביב לביתו שהייתה מתפשטת ועלולה לפגוע גם ברכבים חונים בשים לב לרחוב ההולנדי שקיימת צפיפות מטבעה לרכבים הנוסעים במקום משישנה חניה משני הצדדים. התובע בחר גם לחנות מחוץ לביתו ולא בחניה פרטית, למרות שבאפשרותו הייתה לעשות כן, כל שכן אם ידע על הפגיעה הקודמת בזדון לרכבו של הנתבע. אולם הוא עצמו לא צפה זאת פעם נוספת באופן שניתן לומר כי מבחינה אובייקטיבית קיים קושי לצפות את אותו אופי פגיעה פעם נוספת, גם אם יש לאדם אינדיקציה לפגיעה בו או ברכושו. דרישת התובע, הלכה למעשה, היא כי הנתבע יחנה את רכבו באזור מבודד – בבחינת ייענש על שאחר ביקש לפגוע ברכושו או לא להחזיק רכב, הלכה למעשה (ומה כאמור מונע פגיעה ברכוש ביתו שיכולה אף היא לפגוע ברכוש הזולת המצוי בסמוך). המקרה שהובא לפניי עת קיימת פגיעה במזיד ברכב על ידי אלמוני הוא גבולי מפני להטיל אחריות על הנתבע, משמדובר בשני מקרים בלבד.

11 מתוך 18

סעו

“א;l>

בית משפט לתביעות קטנות בנתניה

תיק 32460-01-20 תשובה נ’ אילון חברה לביטוח ואח’

תיק חיצוני:

12. כאמור, בעניין יער זאב (עייא 4473/93 יער זאב בע”מ נ’ הסנה – חברה ישראלית לביטוח
בע”מ, פייד נ(1) 866,870, אליו מפנה התובע), נקבע כי לגבי התנאי השלישי לפיו הנתבע הוא האחראי להבערת האש או האחראי למקום ממנו יצאה האש, נראה כי אף מעשה פלילי מכוון של אחר לא סותם את הגולל על אחריותו של הנתבע ברשלנות. בעניין יער זאב, פרצה אש כתוצאה מהצתה מכוונת של מבנה. בית המשפט פסק שעל הנתבע להראות שלא היה סיכון צפוי של פריצת אש, כך שלא היה עליו לנקוט באמצעי זהירות. ואם כן היה קיים סיכון שכזה, כי אז היה עליו להראות כי נקט בכל האמצעים הסבירים למניעתו. אם לא יצליח להוכיח את נקיטת אמצעי הזהירות הסבירים, עשוי הנתבע להיחשב רשלן בעניין מקור האש או התפשטותה. בהתאם לכך, נפסק כי מעשה פלילי של אחר, כגון הצתה, לא בהכרח מנתק את הקשר הסיבתי בין התרשלות לנזק שנגרם לאחר. זאת, כאשר המעשה הפלילי היה צפוי אם לא היו ננקטים אמצעים סבירים למניעתו. כל שכן, מקום בו המעשה הפלילי הספציפי היה צפוי (וראו לעניין זה גם עייא 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע”מ נ’ עוואד ואח’, פייד מד (1) 422).

בעניין יער זאב קבע כב’ השופט אור כך:

יהלכה היא, כי אין מעשה פלילי מנתק בהכרח את הקשר הסיבתי שבין התרשלות אדם לנזק שנגרם לאחר, באותם מקרים שבהם המעשה הפלילי הספציפי היה צפוי, אם לא יינקטו אמצעי זהירות סבירים למניעתו (ע”א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע”מ נ’ עוואד ואח’ (להלן – עניין קופת אשראי [3]; וראה גם ע”א 576/81 בן שמעון נ’ ברדה ואח’ [4]. לפיכך, גם אם הוכח שהשריפה פרצה עקב הצתה, אין ללמוד מכך בהכרח כי לא הייתה התרשלות

מצד המערערת.

בענייננו, משהוכח שהשריפה פרצה עקב הצתה, על המערערת להראות שההצתה לא נגרמה עקב התרשלותה, אשר גרמה או תרמה לאותה הצתה. כדי להראות זאת, עליה להראות אחת מהשתיים: או שההצתה לא הייתה בגדר סיכון צפוי, שאז לא הייתה חייבת לנקוט צעדים למניעתה; או שאם זו הייתה צפויה, היא נקטה את כל האמצעים הסבירים למניעתה”.

לעומתו קבע כב’ השופט טירקל שם כך:
“… אולם, לדעתי, יש מקום להרהר אם אין בהוכחת מעשה פלילי של הצתה כדי למנוע את העברת נטל הראיה שלא הייתה התרשלות על מחזיק הנכס שממנו יצאה האש, לפי סעיף 39 לפקודה. במילים

12 מתוך 18

סעו

“א;l>

בית משפט לתביעות קטנות בנתניה

תיק 32460-01-20 תשובה נ’ אילון חברה לביטוח ואח’

תיק חיצוני:

אחרות, במקרה כזה יהיה על הניזוק להוכיח בדרך הרגילה את התרשלותו של המחזיקי.

לשון אחר; באין כל נסיבות מיוחדות המצביעות על כך שההצתה הייתה בגדר סיכון צפוי, אין להטיל חובה על כל בעל עסק או מחזיק בו לצפות מעשה הצתה מכוון. על כן, מקום בו ההצתה אינה בגדר סיכון צפוי, ואין כל אינדיקציה לכך שפלוני ביקש לפגוע בנתבע, כי אז

ייקבע כי הנתבע לא התרשל.

בית המשפט העליון בעניין יער זאב קבע שלא ניתן להניח שכל מקום מועד להצתה. רמת הצפיות הדרושה כי בנסיבות על פיהן אין כל נימוק או עובדות שיצביעו על חשש כזה, אין לצפות מאדם סביר שיצפה שרכושו יוצת ואין לומר עליו כי התרשל כשלא נטל על עצמו את השקעת משאבים למניעת סכנת ההצתה. שכן, לדרוש זאת מאדם סביר פירושו מעמסה רבה מדי לעניין השקעת משאבים למניעת ההצתה.

13. ואולם, גם אם נניח לטובת התובע כי הנתבע התרשל, האם די בכך כדי להביא לחיובו בדיני
נזיקין מכוח עוולת הרשלנות! חובת הזהירות היא זו שתוחמת את גבולות העוולה משהיא קשורה לקשר הסיבתי. כאמור, הלכת יער זאב קבעה, הלכה למעשה, כי הצתה מכוונת של אחר לא מאיינת את האפשרות להעביר את נטל הראייה לנתבע להוכיח שלא התרשל, מכות סעיף 39 לפקודת הנזיקין, דבר שיש בו להקל על התובע. קביעה זו הוכרה גם בפסק דין ציון (עייא 9212/99 ציון חברה לביטוח בע”מ נ’ מדינת ישראל, פייד נו(2) 906,908), שם נידונה השאלה האם ניתן להשתמש בסעיף 39 לפקודת הנזיקין כדי להעביר את הנטל, גם כאשר ברור שמצית האש אינו הנתבע. באותו המקרה קבע בית המשפט כי המשיבה, מדינת ישראל, חבה חובת זהירות למערערות, אף על פי שאלמוני הוא שהצית, ואף על פי שלא הייתה צפייה מדויקת של הליך ההתרחשות. זאת, כיוון שהיה עליה לצפות כי השלכת פסולת בכמויות גדולות באותו מקרה יוצרת סיכון של שריפה מקרית, מעשה קונדס ואף

הצתה מכוונת.

הרעיון הוא שמקום בו הנתבע מאפשר את קיומם של תנאים להתלקחות אש, גם אם היה מדובר בהצתה על ידי גורם אחר, רשלנות או אף באופן מקרי, הרי שהוא אחראי ברשלנות. המבחן הוא אפוא, מבחן הצפיות. כאשר כדי להטיל את האחריות על הנתבע, לא תספיק בעלות ייכללית’י, אלא נדרשת לכל הפחות מידה מסוימת של פיקוח (ראו והשוו עייא 202/76 מדינת ישראל נ’ דוד גנור, פייד לז(1) 508,512), באופן שאם אדם לא פיקח על רכושו ניתן יהא לתבוע אותו ברשלנות וזאת גם במקרים של הצתה מכוונת על ידי אדם אחר.

13 מתוך 18

סעו

“א;l>

בית משפט לתביעות קטנות בנתניה

תיק 32460-01-20 תשובה נ’ אילון חברה לביטוח ואח’

תיק חיצוני:

בע”א 595/88 דניאל אדרי נ’ לאון חסקל (פייד מז(5) 333,340), קבע בית המשפט המחוזי שעל פסק דינו נסוב הערעור, כי משהנטל על הנתבע להוכיח כי לא התרשל לפי סעיף 39 לפקודת הנזיקין, ובית המשפט המחוזי לא יכול היה לקבוע כי היה מדובר במקרה הצתה מכוון ונוצר ספק שקול בין הגרסאות –
– הרי שאותו ספק יחייב דחיית טענתו של הנתבע שעליו רבץ נטל השכנוע שהאש לא פרצה מחמת רשלנותו. סעיף 39 לפקודת הנזיקין מעביר לנתבע את נטל השכנוע, נטל הראיה ולא רק את הנטל להוסיף ולהביא ראיות. תובע אינו יודע, במהלכם הרגיל של דברים, מה אירע בחצרו של שכנו ומה גרם להתפרצות של האש. מן הצד האחר, נתבע יכול לדעת (קונסטרוקטיבית) ובוודאי שיש בידו אמצעים לידיעה טובים מאלה שבידי התובע. ומתוך שיכול הוא לדעת, מסיק החוק כי אמור הוא לדעת מה גרם לאש ולהתפשטותה (נקודה שהוזכרה מאוחר יותר גם בעניין יער זאב). במקום בו לא נתגלתה סיבת השריפה ההוכחות הן ייבמצב של תיקויי – יוצא הנתבע וידו על התחתונה, שהרי עליו הנטל להוכיח כי השריפה פרצה שלא בהתרשלותו. על נתבע להוכיח כי נקט אמצעי זהירות עד כי תישלל כל אפשרות סבירה שפריצת האש אירעה מחמת התרשלותו. נטל הוכחה זה “כבד מכל כבדיי, כאמור שם.

בתייא 1616/73 ציון חברה לביטוח בע”מ נ’ צבי רוזנבלום (פיימ תשליית 2,421) נקבע כי הנתבע הצליח להוכיח כי נקט בכל אמצעי הזהירות הדרושים על מנת למנוע שריפה במקום (הנתבע החזיק במבנה בלוקים שמעליהם גג אסבסט עם רווח ובמבנה מאוחסן צמר גפן גולמי) אולם עדיין התעוררה האפשרות שהשריפה נגרמה בעטיו של בדל סיגריה שנזרק על ידי עובר אורח. בית המשפט נזקק לשאלה האם הרים הנתבע את נטל ההוכחה להעדר התרשלותו גם לגבי אפשרות זו. על הנתבע המבקש למלא את חובת ההוכחה שהמוטלת עליו לפי סעיף זה להראות כי נקט בכל אמצעי הזהירות הסבירים כדי למנוע את פריצת האש, או לתת הסבר סביר אחר להעדר רשלנותו.

נקבע, כי אלימינציה בלבד של סיבות אפשריות לדליקה עדיין איננה משחררת את הנתבע מאחריות או ליתר דיוק- אינה מגוללת ממנו את האחריות המוטלת עליו לפי סעיף 39. המבחן איננו כלל מה מספר הגורמים שעל פי הראיות ניתן לקבוע כי לא שימשו מקור הדליקה. המבחן לצורך החלת הסעיף הוא אם בהתחשב בכל נסיבות העניין נקט הנתבע אמצעי זהירות סבירים ומתאימים עד כי אין להניח, על פי הגיון הנסיבות, כי מקור האש ברשלנותו. אי ידיעת סיבת האש ומקורה, גם כשהיא נלווית קביעה פוזיטיבית של אלימינציה של גורמים שונים, עדיין אינה משחררת ואינה מסירה את עול הראייה מעל הנתבע בדבר נקיטת אמצעים סבירים לשלילת הרשלנות מצדו. באותו מקרה נקבע בוודאות כי סיבת הדליקה לא בנתבע נעוצה וגם לא בגורם הקשור בפעילותו בחצריו. גם אם ההשערה בדבר זריקת בדל סיגריה עלול להיות אחד הגורמים לפרוץ הדליקה, גבולות

14 מתוך 18

סעו

“א;l>

בית משפט לתביעות קטנות בנתניה

תיק 32460-01-20 תשובה נ’ אילון חברה לביטוח ואח’

תיק חיצוני:

החובה לא יחייבו גם נקיטת אמצעים מראש למקרה כזה אחרת לא מסיר הנתבע מעצמו את עול הראייה הכבד שממילא מוטל על כתפיו. בית המשפט קובע כי תהא זו דרישה מעבר לסביר בנסיבות אלו ולאפשרי משלמשל ישנם שדות כותנה נרחבים בארץ שלגביהם קיימת התלקחות מבדל סיגריה הנזרקת על ידי עובר אורח ולא נצפה כי יגדלו כותנה בשדות סגורים הרמטית. קבלת עמדה זו בדבר תחולת סעיף 39 יש בה משום קביעה של אחריות אבסולוטית מכוח סעיף 39. בית המשפט מזכיר כי זה היה המצב באנגליה לגבי כל מקרה שיצאה אש ממקרקעין בהם מחזיק הנתבע אולם זו לא הועברה אלינו בפקודת הנזיקין.

ניתן להבחין אפוא כי נטל ההוכחה על הנתבע כבד למדי. עליו להוכיח שנקט אמצעי זהירות שישללו כל אפשרות שפריצת האש ארעה בשל התרשלותו. עם זאת, בתי המשפט הכירו בקיומו של מתחם סבירות גם לעניין זה (וראו למשל גם לעניין זה עייא 382/59 אפטקה נ’ בוסט, פייד טו (1) 388,392).

14. בניגוד לעמדת הנתבעים, אני סבורה כי סעיף 39 לפקודת הנזיקין ממשיך לחול גם כשמוכח
שהאש פרצה כתוצאה מהצתה. על הנתבע להוכיח שההצתה לא ארעה בשל התרשלות מצדו. הגם שקשה להניח התרשלות מצדו, כאמור מעלה, המבחן כאמור הוא מבחן הצפיות. עליו להוכיח לצורך כך אחד מן השניים – או שההצתה לא הייתה בגדר סיכון צפוי שאז לא היה חייב לנקוט צעדים למניעתה או שאם ההצתה הייתה צפויה, הוא נקט את כל האמצעים הסבירים למניעתה (ראו עניין יער זאב הנייל). השאלה היא האם נמצאו ראיות או נסיבות שהצביעו על כך שההצתה הייתה בגדר סיכון צפוי! שכן, אם היא לא הייתה בגדר סיכון צפוי, כי אז הנתבע יעמוד במוטל עליו להוכיח כי לא התרשל בכך שלא צפה את האפשרות שתגרם הצתה (ראו עא 50813-12-10 נציגות הבית המשותף רחוב האורן 25 חיפה נ’ אוהד כוכבי (2410.2011.))..

התובע לא חלק על כך שמדובר בהצתה זדונית. זאת, הגם שלא הוצגו חוות דעת של חוקרי שריפות ולא ממצאי המשטרה אולם משממילא לא חלק על כך, איני נדרשת לבחינת סוגיה זו. התובע אך חלק על שאלת הצפיות- האם הייתה חובה על הנתבע לצפות את ההצתה והאם היה חייב לנקוט אמצעים למניעתה ומשלא עשה כן, הרי שהוא התרשל ועליו לשאת בגין הנזקים הנטענים? במילים אחרות, האם הנתבע עמד בנטל להראות שלא התרשל בקשר למקור האש או התפשטותה? דומני כי הנסיבות עצמן מלמדות כי חרף הפאסיביות של הנתבע, נקודת האיזון נוטה לטובתו במאזן ההסתברותי. אודה כי שתיקתו צרמה לי וחוסר רגישות הנתבעים הן ביחס לנתבע והן ביחס לדיון עצמו בסוגיה- בלטה היא. אולם בית המשפט אינו פוסק על סמך אינטואיציות אלא על פי הראיות המונחות לפניו. ההבנה לכאבו האמיתי של התובע היוצא כשידיו אוחזות בשערות ראשו עת קניינו הפרטי נפגע

15 מתוך 18

סעו

“א;l>

בית משפט לתביעות קטנות בנתניה

תיק 32460-01-20 תשובה נ’ אילון חברה לביטוח ואח’

תיק חיצוני:

כתוצאה מפעולה מכוונת לשכנו ייהמועד לפורענותיי – אין בה די כדי להכריע את הכף לזכותו בדין ולהוציא ממון מידי אחר.

15. מעניין לראות כי גם מבחינת המשפט העברי התוצאה היא זהה, גם אם רעיונית האדם
מהווה פוטנציאל לסיכון מסוים – סיכון יימועדי עת פעמיים רכבו נפגע בשל זהותו משהמעשה כוון אליו בלבד, וזאת הגם שיש תחושה של אי נחת מההיצמדות לכללים הפורמליסטים. שכן, בסופו של יום, מבחינה נזיקית טהורה, לפי ההלכה, על פניו קשה לחייב אותו – מדובר הרי לכל היותר בגרמא של בעל הרכב, ומי שצריך להתחייב הוא המצית.

קיימות שתי סוגיות המטילות סוג של אחריות גם על מזיק עקיף (או מזיק שפורמלית פטור), אולם בחינתן אינה מובילה גם כאן לחיוב הנתבע בענייננו. האחת, בייק כג עייב: “מכריז רב יוסף, ואיתימא רבה, דסלקין לעילא ודנחתין לתחתאה: הני עיזי דשוקא דמפסדי, מתרינן במרייהו תרי ותלתא זמנין, אי ציית – ציית, ואי לא – אמרין ליה: תיב אמסחתא וקבל זוזך.” רש”י ותוספות מפרשים את הסוגיה בעיזים שעומדות לשחיטה, אבל לא כך הרמביים (נזקי ממון, פייה הייא), אם כי הראבייד חולק, וסובר כרש”י ותוס’, ואף השו”ע לא פסק כרמביים. ברם, לשונו של הרמביים וההצהרה שבה חשובות גם לענייננו:

“בהמה שהייתה רועה ופרשה ונכנסה בשדות ובכרמים אף על פי שעדיין לא הזיקה מתרין בבעליה שלשה פעמים, אם לא שמר בהמתו ולא מנעה מלרעות יש רשות לבעל השדה לשחוט אותה א שחיטה כשרה ואומר לבעליה בואו ומכרו בשר שלכם, מפני שאסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק, אפילו לגרום הנזק אסור”.

לפי השגת הראבייד, בהמה שהייתה רועה וכו’ יש רשות לבעל השדה לשחוט אותה (אייא דברים אלו לא נאמרו בגמרא בבא קמא (כג) אלא בעיזי דשוקא שעומדות לשחיטה ואין להם רועה, אבל במי שיש לו עדר של בהמות אין שוחטין לו כל עדרו אלא אם יזיק לעולם ישלם בלא שום התראה).

האחרת, סוגיית פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים (בייק נה עייב – נו עייא):

“תניא, אמר ר’ יהושע: ארבעה דברים, העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואלו הן: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה, והשוכר עדי שקר להעיד, והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו… אמר מר: הכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה. היכי דמי ?

16 מתוך 18

סעו

“א;l>

בית משפט לתביעות קטנות בנתניה

תיק 32460-01-20 תשובה נ’ אילון חברה לביטוח ואח’

תיק חיצוני:

אילימא דמטיא ליה ברוח מצויה, בדיני אדם נמי נחייב! אלא דמטיא ברוח

שאינה מצויה

דהיינו: גם כשיש פטור פורמלי (כשהאש הגיעה ברוח שאינה מצויה), המעשה אינו

ראוי ויחייב בדיני שמיים”.

משמע, כי לא ניתן לחייב בממון משום חיציו כי הנתבע לא הדליק את האש (מי שהצית את הרכב ודאי חייב אך זהותו אינה ידועה).

בגמרא (בייק כג עייא) וברמביים (נזיימ, יד, ד) מצינו כי “נפלה דליקה בחצרו ונפל גדר שלא מחמת הדליקה ועברה הדליקה בחצר אחרת. אם היה יכול לגדור הגדר שנפל ולא גדרו חייב. למה הדבר דומה לשורו שיצא והזיק שהיה לו לשמרו ולא שמרו”. אלא שעדיין אין הנדון דומה לראיה. שכן, הרכב כשלעצמו כל עוד לא הוצת אין לו פוטנציאל להזיק ואין הדבר דומה לשור. יתר על כן, החיוב נובע מכך שהבעלים היה יכול לגדור. דהיינו, הוא בביתו ויודע על הדליקה שנפלה ויכול לגדור. במקרה של הרכב, הבעלים לא במקום (משהוא נמצא בחוייל) ולא ידע על ההצתה בזמן אמת וממילא אינו יכול לגדור, אם כי ניתן לטעון מנגד כי חנייתו הפרטית יימגודרת’י אולם סבורני כי בנסיבות העניין לא הייתה בהכרח מונעת הצתה משפעולת ההצתה עצמה לא הייתה צפויה ומנגד, יכול היה להיגרם נזק אחר לבתים הסמוכים בדרכים אחרות, לו הייתה השריפה פורצת בחניה המגודרת.

עולה, שקיים קושי להטיל על הנתבע חיוב כלשהו, שהרי כל עוד מותר לו לחנות בחניה ציבורית – וכי מה נלין עליו !

16. סיכומו של דבר, על יסוד כל האמור לעיל, אני סבורה כי יש תחולה לסעיף 39 לפקודת
הנזיקין וכי נטל הראיה עובר לנתבע להוכיח כי לא הייתה התרשלות. בין יסודות ההתרשלות יש לבחון חובת זהירות ומבחן הצפיות קודם לשאלת הקשר הסיבתי בין הנזק לבין המעשה או המחדל. כפי שקבעתי, חובת הזהירות קיימת אולם מקום בו לא הייתה צפיות, הרי שלא הייתה התרשלות משמדובר בתנאי הכרחי לקיומה של התרשלות. בהתאם להלכת יער זאב, הצפיות טמונה בשאלה האם הסיכון היה צפוי. מקום בו הסיכון לא היה צפוי, כי אז הנתבע פטור. מקום בו הסיכון היה צפוי, כי אז עליו להוכיח שנקט אמצעים סבירים למניעת הסיכון. אני קובעת כי הסיכון כן היה צפוי ביחס לפגיעה ברכושו או בחייו של הנתבע אולם הסיכון לא היה צפוי ביחס להצתת רכבו ועל כן ניתק הקשר הסיבתי המגולם בסעיף 39 לפקודת הנזיקין. משהסיכון ביחס להצתת רכבו לא היה צפוי, כי אז אין עליו לעמוד בנטל ה”כבד” ולהוכיח כי לא התרשל וכי נקט אמצעים סבירים למנוע את ההצתה.

17 מתוך 18

סעו

“א;l>

בית משפט לתביעות קטנות בנתניה

תיק 32460-01-20 תשובה נ’ אילון חברה לביטוח ואח’

תיק חיצוני:

נוכח התוצאה אליה הגעתי, הרי שאין צורך לדון בשאלת גובה הנזק.

בנסיבות העניין בהן אין חולק שרכבו של התובע ניזוק כתוצאה מהאש שיצאה מרכבו של הנתבע, והיה עליו לשאת בחלק מהתיקונים על חשבונו, והתוצאה היא מכוח הכרח הנסיבות הגם שסבורני כי היה מקום ולו מבחינת “ועשית הישר והטוב”י לפצות את התובע משירות חכמים אינה נוחה הימנו” עם תוצאה בה הניזוק סופג את נזקיו מבחינת דיני היושר – איני סבורה כי יש להכביד ולהטיל עליו הוצאות נוספות.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ל’ אב תשייפ, 20 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.

אפרת רחלי מאירי, רשמת בכירה

18 מתוך 18

סעו

“א;l>

בית משפט לתביעות קטנות בנתניה

תיק 32460-01-20 תשובה נ’ אילון חברה לביטוח ואח’

תיק חיצוני:

כן, ירידת הערך נקבעה קודם לתיקון הרכב וללא יכולת להעריך את טיב התיקון שיבוצע ושאר באיכותו תלויה ירידת הערך.

4. בדיון שלפניי הדגיש התובע כי הנתבע אחראי לנזק מכות רשלנותו. לדבריו, “לפני שנה
שפכו על הרכב בטון, הרכב הלך עם גרר ואז הם הכירו רכב בזדון והעלו את הפרמיה, אז למה הם מעלים את הפרמיה. פעם אחת הם הכירו בזדון ופעם שנייה לא….הם יכלו בעצמם לתקן את הרכב” (עמ’ 3, ש’ 2-5). בכל הנוגע להוכחת גובה הנזק, התייחס התובע לטענות הנתבעת לעניין מכירת הרכב ללא תיקון ומציג תמונות לפיהן תיקן את הרכב. לדבריו, “הרכב נשרט בחלקים מסוימים ואין אפשרות למכור רכב במצב הזה. אני תיקנתי את הנזק באופן חלקי. אין לי חשבוניות תיקון. לא תיקנתי את כל מה שהשמאי רשם. אין לי קבלות. תיקנתי במוסך בטייבה אין לי חשבוניות תיקון….רציתי ליצור קשר עם המוסך בטייבה אבל לא ענו לי שם” (עמ’ 1, ש’ 11-15). לדבריו הוא מכר את הרכב ב-50,000 ₪. “החלפתי פגוש קדמי. הייתי חייב להחליף את זה, מגן בוץ קדמי כל האזור נשרף שם, פנס צד, צבעו את כל צד הרכב, פוליש כל הרכב עפו עליו גיצים החלפתי את החלקים שיותר ויזואליים שאוכל למכור את הרכב. היו דברים פנימיים שלא נכנסתי אליהם. עשיתי מה שהייתי חייב לעשות. שילמתי עבור התיקון 12,000 ₪. מחירון הרכב היה 58,000 ₪ אחרי הפחתת קילומטרז’ שהיה טיפה גבוה המחירון היה כמו שאמרתי ומכרתי את הרכב ב-50,000 ₪. לגבי ירידת הערך שהשמאי קבע עקב הנזק, חברת הביטוח אומרת שאני לא הוכחתי את ירידת הערך. זה רכב שהיה נמכר מעל המחירון הוא מאוד מיוחד. היה לי קשה למכור אותו כי יש קבוצה גדולה שנקראת אורנה חושפת והנזק של הרכב שלי שכל השריפה שלי צילמו את הרכב שלי וזה נהיה ברשת. זה רכב מיוחד והאלפא שלי מאוד מיוחדת ואנשים בקבוצה הגיע אליהם הסיפור שלי. לשאלת בית המשפט, מי שבא לקנות ממני את הרכב לא ראה את הרכב שלי ברשת. ראו בבדיקה דברים שלא תיקנתי. מכרתי את הרכב (עם) שמשה סדוקה כי לא החלפתי את השמשה. החלפתי דברים שהיו בולטים לעין” (עמ’ 2, ש’ 1-11). נציג הנתבעת חזר על כך שמקום בו המבוטח לא התרשל משאלמונים הגיעו ושרפו לו את הרכב שחנה בחניה, כי אז “אין פה מה לשלם”. כן חזר על כך שהתובע לא הוכיח את שיעור הנזק – “התובע לא צירף קבלה/חשבונית, התובע לא הוכיח שהוא בכלל תיקן את הרכב. התובע טוען שהרכב נמכר ב-50,000 ₪. הוא לא הביא שטר מכירה, כלום, חובת ההוכחה היא עליו ולא עליי…התובע דיבר על נושא ירידת ערך. ירידת ערך נקבעת על סמך טיב תיקון, מתי מתגבש ירידת הערך שמסיימים לתקן רכב רואים את טיב התיקון ואז מתגבש ירידת ערך ופועל יוצא מוכרים את האוטו. פה הוא לא תיקן את ירידת הערך, הוא לא הראה ולא הוכח ירידת הערך” (עמ’ 2, ש’ 20-25).

דיון והכרעה

3 מתוך 18

סעו

“א;l>

בית משפט לתביעות קטנות בנתניה

תיק 32460-01-20 תשובה נ’ אילון חברה לביטוח ואח’

תיק חיצוני:

5. סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח משולב] קובע כדלקמן:

:

“בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה”.

סעיף 39 לפקודת הנזיקין אינו מטיל אחריות אבסולוטית בכל מקרה בו יצאה אש ממקרקעין או מטלטלין בהם מחזיק הנתבע. הסעיף קובע שלושה תנאים מצטברים. האחד, קיומו של נזק. ואולם, תנאי זה אינו המשוכה המהותית שהתובע נדרש לעבור. התנאי השני לפיו על הנזק להיגרם על ידי אש. בין שני היסודות הראשונים – קיומו של נזק וקיומה של ייאשיי – קיים קשר של גרימה. כלומר ייהאש”י היא שגרמה להשתלשלות האירועים שהביאו לידי הנזק. זאת, אגב, להבדיל מהקשר הסיבתי הנדרש להוכחת עוולת הרשלנות, שם נדרש להוכיח שהנזק נגרם על ידי ההתנהגות הרשלנית של הנתבע. התנאי השלישי שעל התובע להוכיח כדי להעביר את הנטל לנתבע הוא שהנתבע היה בעליו של המיטלטלין ממנו יצאה האש. העברת נטל הראיה לכתפי הנתבע נלמדת מתוך הרישא של סעיף 39, שבה נאמר:

“בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בזה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש” משמילים אלה מצביעות על ההנחה הגלומה בסעיף ולפיה קיים אשם מצדו של הנתבע” (יי אנגלרד יסודות האחריות בנזיקין, דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית (מאגנס, מהדורה 2, תשלייז), 119. מובא בעייא 4473/93 יער זאב בע”מ נ’ הסנה – חברה ישראלית לביטוח בע”מ, פייד נ(1) 866,870. להלן: עניין יער זאב, מפי כב’ השופט טירקל).

רכבו של הנתבע הוצת (שלא על ידו ולא נטען כי הוא היה שותף לכך בכוונת מכוון לצורך קבלת תגמולי ביטוח – לא על ידי התובע עצמו ולא על ידי חברת הביטוח) והאש גרמה נזק לרכב שחנה צמוד לו בבעלות התובע. התובע דורש פיצוי נזיקי בטענה שהנתבע התרשל. הסעיף דורש כי הנתבע הוא הוא אשר הבעיר לכאורה את האש או היה אחראי להבערת האש על מנת להעביר את נטל ההוכחה לנתבע, בניגוד לכלל של המוציא מחברו עליו הראיה בו התובע הוא אשר צריך להוכיח כי הנתבע התרשל וכי קיים קשר סיבתי בין התרשלותו

4 מתוך 18

סעו

“א;l>

בית משפט לתביעות קטנות בנתניה

תיק 32460-01-20 תשובה נ’ אילון חברה לביטוח ואח’

תיק חיצוני:

לבין קיומו של נזק, בהתאם ליסודות עוולת הנזיקין המעוגנים בסעיף 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

ואולם, העברת הנטל מאפשרת נתיב שלישי. בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש – ועל כך אין חולק, אחת מהאלטרנטיבות לתחולת הסעיף היא גם שהנתבע הוא בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש, או אז הנטל עובר אליו להוכיח כי לא התרשל לגבי מקורה של האש או התפשטותה. כדי להעביר את נטל הראיה, צריך התובע המסתמך על סעיף 39 לפקודת הנזיקין להוכיח כי האש פרצה בחצרי הנתבע. ייאש שיצאהיי, כאמור בסעיף, כוונתו לאש שמקורה בחדרי הנתבע או במיטלטלין שבבעלותו, כאשר ציף 39 לפקודת הנזיקין אינו מבחין בין מבעיר האש לתופש נכס ממנו התפשטה האש, לעניין העברת נטל הראייה (ראו ת’יא 119/72 נאוה זילברגר את ריכטר נ’ האחים זוזובסקי בימ”ס לרהיטים, פייד לז(1) 383,386). מכל מקום, די בבעלות על המטלטלין כדי להכניס את הבעלים לתוך דלת אמותיו של סעיף 39 לפקודת הנזיקין, אם מתקיימים יתר התנאים העובדתיים אשר ברישא להוראת החוק האמורה (ראו עייא 645/77 דוד גנור נ’ מדינת ישראל, פייד לד (1) 766).

אין חולק לגבי קיומו של הנזק, אין חולק לגבי קיומה של האש שפרצה מרכב הנתבע וגרמה לנזק ברכב התובע ואין חולק לגבי בעלותו של הנתבע על הרכב ממנו יצאה האש. על כן, אני קובעת כי התובע עמד בנטל הוכחת היסודות הדרושים על מנת להפוך את נטל הראיה.

;

6. ודוק; מבחינתו של התובע הוא אמור להיפרע ממי שגרם את הנזק, ומקום בו לא ניתן לאתר
את המצית כי אז מבעליו של הרכב ממנו יצאה האש, ואין הוא צריך להוכיח את רשלנותו של נתבע 1 כדי לזכות בסעד. אולם, העוולה המשפטית שיש לבחון היא התרשלות. המחוקק שם דגש במונח התרשלות ולא רשלנות, ללמדך כי היסודות שיש להוכיח הם מופחתים יותר לשם עמידה בפטור מחבות (סעיף 35 לפקודת הנזיקין קובע מהי רשלנות ומהי התרשלות, כשהרשלנות היא בדרג גבוה יותר משהתרשלות היא יסוד אחד בדרך להוכחת רשלנות). מכל מקום, משמעות הדבר היא כי במצב בו כפות המאזניים מעויינות ושקולות, התובע

יזכה בתביעתו.

7. הואיל והתובע לא חלק על הממצא שטענו הנתבעים בדבר הצתה מכוונת, הרי שאיני נדרשת
לדון בשאלה זו משיש לה השלכה על בחינת נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים למניעת התפרצות האש והתפשטותה. ייאמר, כי ישנה פסיקה המחזיקה בעמדה אפריורית כי מקום בו מדובר בהצתה בזדון, נותק הקשר הסיבתי בין הרשלנות, ככל שהייתה כזו, לבין הנזק (תא (טבי) 2201/00 עזריה נתנאל נ’ דימטרי ויינר (209.2006.)). יוער, כי כב’ השופט טירקל, בדעת מיעוט, ציין בעניין יער זאב, עליו נעמוד בהמשך, כי “כאשר מתפוגג ונעלם הערפל

5 מתוך 18

סעו

“א;l>

בית משפט לתביעות קטנות בנתניה

תיק 32460-01-20 תשובה נ’ אילון חברה לביטוח ואח’

תיק חיצוני:

של אי הידיעה מה אירע ומה גרם וכאשר סיבתה של האש גלויה וידועה – הצתה על ידי גורם אחר נמוג גם טעמו של הכללי. כך או אחרת, “מעשה פלילי לכשעצמו לא מנתק את הקשר הסיבתי” (שם). המחלוקת בין השופטים היא ביחס לשאלה על מי מוטל הנטל להוכיח שההצתה לא נגרמה עקב התרשלות. בעוד כב’ השופט אור קובע כי בנסיבות אלו מתהפך נטל הראיה, כב’ השופט טירקל קובע כי כאשר ידועה סיבת פריצה האש, אין כל טעם בכלל ההופך את נטל הראיה. ואולם, נפסק להלכה שאינה שנויה במחלוקת בין עמדות השופטים, כי מקום בו הוכח שההצתה לא הייתה בגדר סיכון צפוי או מקום בו, ההצתה הייתה צפויה והוכח, כי ננקטו כל האמצעים למניעתה, יצא המחזיק ידי חובתו.

8. יסודה של עוולת הרשלנות היא בחובתו של המזיק כאדם סביר לצפת סיכונים או נזק
לשכניו ולנקוט אמצעים סבירים למניעתו. לנתבע קיימת חובת זהירות מושגית כלפי שכניו. ואולם, האם קיימת גם חובת זהירות קונקרטית? האם הנתבע היה צריך לצפות כעניין נורמטיבי את ההצתה ואת התפשטותה לרכבים הסמוכים וביניהם של התובע? ובמידה וכן יכול היה לצפות, האם התנהגותו של הנתבע מקום בו נראה בו יימזיקיי (משאין חולק כי הוא לא המצית) חרגה מסטנדרט של התנהגות סבירה באותן נסיבות בהן פעל? במסגרת יסוד ההתרשלות בוחן בית המשפט האם התנהגות המזיק חרגה מסטנדרט של התנהגות סבירה בכך שיצרה סיכון בלתי סביר לסובבים אותו. התנהגות המזיק נבחנת במסגרת יסוד ההתרשלות באופן גמיש ולא נוקשה, הוא מבחן ייהאדם הסביריי “השאלה היא, אם המזיק, כאדם סביר, צריך היה לצפות כי התרשלותו שלו תביא לנזקו של הניזוק. כאשר בהשתלשלות האירועים התערב גורם זר – בין צד שלישי בין הניזוק עצמו – כי אז השאלה היא, אם התערבותו של אותו גורם מתערב, היא בגדר הצפיות הסבירה” (ראו עייא 576/81 בן שמעון נ’ ברדה, פייד לח (3), 001).

ועוד,

“התערבותו של גורם זר בין מעשה ההתרשלות לבין התרחשות הנזק אין בה, כשלעצמה, כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין השניים. השאלה היא תמיד, האם התערבות זו צפויה היא אם לאו. במקום שהתערבותו של הגורם הזר צפויה היא, אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי. במקום שההתערבות אינה צפויה, יש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי. כאשר הנתבע לא יכול היה לצפות סיכונים או נזק כאלה, על יסוד מה תוטל אחריות בשל נזק, אשר לא היה עליו לצפותו? אם ה’מזיקי או הנתבע לא היה חייב לצפות את ההצתה, ממילא לא היה חייב לנקוט באמצעים למניעתה. באופן רגיל וכללי אין לצפות מאדם סביר שיצפה כי רכושו

6 מתוך 18

סעו

“א;l>

בית משפט לתביעות קטנות בנתניה

תיק 32460-01-20 תשובה נ’ אילון חברה לביטוח ואח’

תיק חיצוני:

יוצת ואין לומר עליו שהתרשל כשלא נטל על עצמו את המעמסה של השקעת משאבים למניעת סכנת הצתה. הטלת מעמסה כזו עליו אינה דרושה ואינה סבירה” (ראו ת.א (ת”א) 94584/01 מנורה בע”מ חברה לביטוח נ’ מוטהדה מיכאל ואח’ (29/05/2007)).

ודוק; אין צורך כי המזיק יצפה את הנזק מראש, על פרטי התהוותו ומידת חומרתו (ראו עייא 9212/99 ציון חברה לביטוח בע”מ נ’ מדינת ישראל, פייד נו(2) 906,908).

במקרה דנן, הנטל הוא על הנתבע להוכיח שלא התרשל, והנתבע בחר שלא להעיד וכדבריו בפרוטוקול הדיון “אין לי מה לומר”. משמעות הדבר היא כי הוא עצמו לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו ואף לא סיפק כל מידע בנוגע למקור האש שהוא והנתבעת החזיקו בעמדה כי מדובר בהצתה וכן לא נתן כל מידע שניתן יהא לבחון את מידת הצפיות שלו מהאירוע. לכאורה די בכך כדי לקבל את התביעה. הנתבעת 2 טענה בכלליות כי לא יכולה להיות התרשלות הואיל והוא היה בחו”ל ומדובר היה בהצתה מכוונת כלפי רכושו.

9. האם די בנתונים הקיימים כדי לקבוע שלא הייתה התרשלות ולחלופין כי הייתה התרשלות,
בשים לב לכך שהנטל אינו על התובע, כאמור? מהי אמת המידה לקביעת התרשלות!

התובע טוען לרשלנות הנתבע בכך שהוא צפה או היה עליו לצפות שתהיה הצתה חוזרת, ולמרות זאת החנה את רכבו במקום פתוח המאפשר חניית רכבים אחרים.

האם היה על הנתבע לצפות כי הרכב יוצת! אכן, העובדה שרכבו ניזוק כבר בזדון מספר חודשים קודם לכן על ידי שפיכת בטון על הרכב הייתה אמורה להדליק נורה אדומה. האם הוא דיווח על כך למשטרה וכיצד נסגרה התלונה, ככל שהייתה! בשל כך, על פניו, משהדבר לא נסתר, הוא משלם דמי ביטוח גבוהים יותר משהפרמיה עלתה לו לא רק בשל פעלת פוליסה בגין אירוע ביטוחי אלא גם בשל הסיכון הגלום. אין מדובר בדבר שגרתי. אין מדובר בהתפרעות של פעילי מחאה או בגל של הצתות, או אז היו נפגעים רכבים נוספים אלא מדובר בפגיעה מכוונת בנתבע וזאת כאות אזהרה או יילהכאיביי לו ברכוש עת שתי ההתרחשויות היו בסמוך לבית מגוריו, ולא במקריות. האם הפגיעה ברכוש הנתבע היא בשל סכסוך שהוא מודע לו? האם בשל עיסוקו? שכן, ידוע הוא כי עיסוק מסוים עלול לגרור סיכון גבוה יותר מפני תביעות מחד, או חשש לפגיעות מאידך. כך, רופא בתחום הגניקולוגיה עומד בפני סיכון גבוה יותר מפני תביעות לעומת רופא משפחה. לשם כך הוא רוכש ביטוח מקצועי ויכול והפרמיה אף גבוהה יותר מאשר לרופא משפחה. כך גם עורכי דין. למשל, עו”ד פלילי לעומת עו”ד בתחום התקשורת

7 מתוך 18

סעו

“א;l>

בית משפט לתביעות קטנות בנתניה

תיק 32460-01-20 תשובה נ’ אילון חברה לביטוח ואח’

תיק חיצוני:

וההייטק. שכן, ההתחברות עם נאשמים בעלי רמת מסוכנות גבוהה נוכח העבירה בה הם מואשמים או עת מדובר בשחקנים חוזרים” מהתחום יוצרת סיכון גבוה יותר מקום בו הנאשם אינו שבע רצון מהייצוג לעומת עורך דין העוסק בתחום. היקף הסיכון מושפע גם מסוג הקהל עמו עורך הדין נקשר בהסכמי שכר טרחה. לכך יש להוסיף, כי חברת הביטוח בחרה לבטח את הרכב בביטוח מקיף (להבדיל מאי ביטוח כלל או רק בביטוח צד ג’) חרף הפגיעה בזדון של אלמונים ברכבו מספר חודשים קודם לכן. מדובר במידע מהותי והיא בחרה לקחת סיכון ולבטח את הרכב. היא לא סתרה את הטענה כי העלתה את תשלום הפרמיה בשל הסיכון וגבתה דמי ביטוח מרובים יותר הואיל והיה אירוע קודם של היזק במזיד ביחס לרכב הנתבע בשל זהותו (לולא כן, היו נפגעים כאמור רכבים נוספים באזור ולא רק רכבו שלו, פעמיים בסמוך לביתו שלו).

הנתבע שותק. יש לדבר זה משמעות, הן ביחס לצפיות שכן אם התריע לפני המשטרה הרי שהיה מודע לסיכון מחד, ויש בכך להוציאו מידי חובת הזהירות משהתלונה במשטרה יכולה ללמד עליו כמי שנקט בזהירות סבירה – מאידך (ראו והשוו: תא 2201/00 עזריה נתנאל נ’ דימטרי ויינר (209.2006.). האם הנתבע נתקל באיומים קודם לכן? מדוע ינסו לפגוע ברכושו פעמיים בסמיכות זמנים!

יכול ולנתבע לא הייתה אינדיקציה לכך שמישהו ביקש לפגוע בו, אם כי אני סבורה כי כן הייתה לו אינדיקציה עת לא מדובר בפעם אחת ורב הנסתר על הגלוי משהוא בחר לשתוק. מקום בו ההצתה לא הייתה צפויה אזי אין להטיל על הנתבע חובה לנקוט אמצעים מיוחדים למניעתה. אני מתרשמת כי הפגיעה הנוספת ברכושו כשלעצמה כן הייתה צפויה, ולא בכדי בחר הנתבע לשתוק. ואולם, גם אם הייתה לו אינדיקציה, מה יכול היה לעשות בפועל למעט ביטוח רכבו בפרמיה גבוהה יותר? ניתן לטעון כטענת התובע כי עליו לחנות את רכבו בחנייתו הפרטית, או אז לא היה נגרם בהכרח נזק לזולת אלא לביתו ועליו לבטח גם את
מבנה ותכולה. אולם נניח והיה פועל כך, והאש המתפרצת הייתה גדולה יותר בהיקפה וטרם היו מגיעים מכבי האש וזו הייתה מתפשטת ופוגעת גם ברכב התובע המצוי במרחק גדול יותר – האם אז היה טוען כי הנתבע נקט אמצעים סבירים? וכי מדוע שהנתבע יצפה כי הפגיעה הבאה על ידי מתנכל אלמוני תהא שוב באותו הרכב משיודע אתה את ראשיתו אולם אחריתו מי ישורנה!. יכול והעובדה שהרכב חנה בחניה ציבורית סייעה למצית האלמוני בביצוע ההצתה, אך אין די בעבודה זו לבדה כדי להטיל אחריות על הנתבעת (ראו והשוו: תא 3119/03 (נצ’) אחמד אנואר נ’ ענתר חיים (41.2006.)).

דירתו

8 מתוך 18

סעו

“א;l>

בית משפט לתביעות קטנות בנתניה

תיק 32460-01-20 תשובה נ’ אילון חברה לביטוח ואח’

תיק חיצוני:

ודוק; המבחן אליו מתייחסת הפסיקה ביחס לסעיף 39 לפקודת הנזיקין בכל הנוגע למניעת התרשלות הוא איך הנתבע נקט אמצעים סבירים למנוע התפרצות האש או התפשטותה (או כפועל יוצא הצתה, ככל הניתן) ולא איך נקט אמצעים סבירים שלא לפגוע ברכוש זולתו. זו שאלה נגזרת שהיא פועל יוצא למענה לשאלה אותה יש לשאול – האם חניה בביתו הייתה מונעת את ההצתה בפועל? דומני כי המענה לכך הוא שלילי.

10. מכל מקום, לא ברור אם הנתבע הגיש תלונה במשטרה הגם שמצוין שהמשטרה הייתה
מעורבת. אולם, וכאמור, יכול ומדובר באותו אדם המבקש להתנכל לנתבע, אשר הוא ביצע את העבירה של שפיכת בטון ושל שריפת הרכב. מה מצופה מבעל הרכב לעשות עת אדם מתנכל לו ברמה של פגיעה ברכוש, למעט הגשת תלונה למשטרה, היה והגיש? הרי הפגיעה הבאה לא בהכרח תהא ברכב דווקא. מהי מידת הזהירות הדרושה ממנו? האם מצופה ממנו לשכור שומר ראש לרכב או להעסיק חברת שמירה פרטית? האם לאחסן את הרכב בזמן שהותו בחו”ל תחת שירותי שמירה? האם היה צריך לשתף בחששותיו, ככל שהיו, את

שכניו?

כפי שנפסק במקרה דומה –

“האם על הנתבע מס’ 2 להשאיר את רכבו בשטח פתוח במרחק רב ממקומות עסקים ו/או בניינים, האם היה עליו לשכור שומר שישמור על הרכב וימנע התקרבות אליו? האם זוהי רמת התנהגות שניתן לדרוש מהנתבע מס’ 2, גם אם קיים אצלו יסוד לחשוש כי יתנכלו לו? נהיר וברור, כי התשובה לכך שלילית” (ראו תק (חי’) 793/07 יוסי ברגמן נציגות הבית המשותף נ’ הפניקס חברה לביטוח בע”מ (59.2007.)).

וראו לעניין זה את קוויו המנחים לסוגיה של כב’ השופט אור בעניין יער זאב:

ייבאין כל נסיבות מיוחדות אשר יצביעו על חשש להצתה, האם מוטלת חובה על כל בעל עסק או מחזיק במקום כלשהו – אף ללא כל אינדיקציה לחשש כזה – לצפות מעשה הצתה המכוון כלפיו? האם קיימת הנחה שכל מקום מועד להצתה? האם מדיניות משפטית ראויה היא שייקבע כלל כי כל בעל עסק צריך לצפות הצתה של נכסיו, הצתה הטומנת בחובה גם סכנה לרכושם של שכניו, ולנקוט אמצעים למניעתה על-ידי שיגדר את עסקו ויחזיק בו שומר? האם דרישה כזו, על כל עלות הגבוהה הקשורה בכך, הינה

סבירה?”.

9 מתוך 18

סעו

“א;l>

בית משפט לתביעות קטנות בנתניה

תיק 32460-01-20 תשובה נ’ אילון חברה לביטוח ואח’

תיק חיצוני:

נראה לי, שהתשובה לכך מתבקשת מאליה, סבורני, שבנסיבות שעל פיהן אין כל נימוק או עובדות שיצביעו על חשש כזה, אין לצפות מאדם סביר שיצפה שרכושו יוצת, ואין לומר עליו שהתרשל כשלא נטל על עצמו את המעמסה של השקעת משאבים למניעת סכנת הצתה. הטלת מעמסה כזו

אינה דרושה ואינה סבירה.

על כן התוצאה היא שבנסיבות המקרה, משהוברר כי לא היה יסוד לחשש להצתה וזו לא הייתה צפויה, לא הוטלה על המערערת חובה לנקוט אמצעים מיוחדים למניעתה”.

רוצה לומר, כי כעניין שבמדיניות משפטית ישנה גישה לפיה אין להטיל על מחזיק נטל כבד כל כך של שכירת חברת שמירה פרטית בכל שעות היממה, גם במקרה בו נדמה לו שמישהו מאיים להצית את רכבו או עסקו – יידרישה זו היא דרישה בלתי סבירה המאיינת את חובת הזהירות הקונקרטית וגילוי לשכניו על מנת שיתרחקו מרכבו גם היא בוודאי אינה עומדת במבחן הצפיות הנורמטיבית. שונה הדבר, מקום בו היה נתבע כלשהו, מחזיק בחצריו חומרים דליקים למכביר, שאז ניתן היה לדרוש ממנו, כעניין שבמדיניות משפטית, שיסלק חומרים מסוכנים אלו, ואי סילוקם יכול שהיה מהווה הפרת חובת הזהירות, שהרי כבר נפסק לא אחת, כי ייסכנה שניתן למנעה באמצעים קלים ופשוטים, סביר הוא לדרוש מאדם לנקוט באמצעים כאלה, אף כשאין הסכנה כה חמורה” (עניין עזריה דלעיל וראו הפנייתו לעייא מנדלסון נ’ קפלן , פייד כייה (2) 113,121. הדגשה במקור).

ודוק; החשש בגינו יש לחייב את בעל הרכב לנקוט אמצעים אינו חשש כללי שמאן דהוא ינסה לפגוע בו או לגרום נזק לרכושו, שאז הדבר מטיל על אותו אדם מגבלות בלתי סבירות שאין איש יכול לעמוד בהן – “החשש חייב להיות ממוקד, ספציפי. ברור וקרוב לוודאי, הנתמך ע”י מידע כי במועד קרוב או קרוב אליו, עומדת להתרחש פגיעה ברכוש של אותו אדם. לכל אדם קיימים סיכונים בחיים, שמישהו, בכוונה, או בטעות, יפגע ברכושו. ברמה התיאורטית זוהי אף אפשרות קיימת וסיכון חיים סביר, ולא בכל מקרה כזה, יחויב אדם אם אלמוני פגע ברכושו גם מתוך טעות בזיהוי, וכתוצאה מכך נפגע אחר” (ראו תא (תייא) 178297/02 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע”מ נ’ גראו גילי ואח’ (07/05/2006)).

11. יכול וקיים קושי להטיל על פלוני חבות להציג אמצעי זהירות סבירים משהוא לא צופה
פגיעה ברכושו באמצעות הצתה מכוונת. וכי איך יוכיח יסוד שלילי שייאין לו אויבים!יי. לכאן נכנס אלמנט העיסוק. לכאן נכנס אלמנט של פגיעות קודמות. הנתבע לא התייחס לאף אחת מהן ורק ביוזמת התובע נתגלה כי היה אירוע ביטוחי נוסף בנוגע לאותו רכב שעניינו הזיק בזדון על ידי אחר, מספר חודשים קודם לכן. זו נקודה שכאמור מטרידה, אולם

10 מתוך 18

לחזור למשהו ספיציפי?

פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין של ישראל - מקום אחד לכל פס"ד של בתי המשפט הישראלי והמחוזות השונים

השאר תגובה

פורטל פסקי הדין של ישראל

פס"ד חדשים באתר

עמית הלוי ועו”ד שמחה רוטמן ואח’ נגד יו”ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-21 כב’ השופט חנן מלצר ושר הפנים ח”כ אריה דרעי ועו”ד יעקב פונקלשטיין פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי) וסיעת יהדות התורה והשבת אגודת ישראל – דגל התורה ו4 .יצחק זאב פינדרוס ועו”ד איתן הברמן ואח’ וסיעת הליכת בהנהגת בנימין נתניהו לראשות הממשלה ועיי בייב ערייד אבי הלוי ואח’ וסיעת התאחדות הספרדים שומרי התורה ותנועתו של מרן הרב עובדיה זצ”יל ול. סיעת איחור מפלגות הימין – הבית היהודי והאיחוד הלאומי, עוצמה יהודית ועו”ד אלי שמואליאן ול. סיעת איחור מפלגות הימין – הבית היהודי, האיחוד הלאומי, עוצמה יהודית עו”ד אלי שמואליאןפסק דין ועסקינן בשני ערעורי בחירות, ערעור עיקרי וערעור שכנגד, בנוגע לתוצאות והבחירות לכנסת ה-21 שהתקיימו ביום 2019, ואשר תוצאותיהן פורסמו בילקוט והפרסומים ביום והערעור העיקרי והערעור שכנגד בתמצית והערעור העיקרי והערעור שכנגד בתמציתשני הערעורים עוסקים במנדט העודף השביעי, במסגרת חלוקת המנדטים והעודפים בשיטה המכונה “בדו עופר” לפי סעיפים 81 ו-82 לחוק הבחירות לכנסת [נוסח ומשולב], התשכ”ט-1969 (להלן: המנדט העודף השביעי). במסגרת התוצאות הרשמיות של והבחירות לכנסת ה-21, המשיבה 3 (להלן גם: יהדות התורה) היא שזכתה במנדט העודף והשביעי נושא הערעורים שלפנינו. ו10 ו11 ו12 ו13 ולפי התוצאות הרשמיות של הבחירות לכנסת ה-21, מספר הקולות שהיו יכולים ולהוביל להענקת המנדט העודף השביעי למשיבה 5 (להלן: הליכוד) היה קטן ביותר ובוודאי בהתחשב בכך שעסקינן בבחירות ברמה הארצית: מדובר בגריעת 71 קולות ומיהדות התורה ומהמשיבה 6 (להלן: ש”ס) הקשורות ביניהן בהסכם עודפים; או בהוספת ו14 ו15 ו1 מתוך 33
קרא עוד >>

רוצים לקבל עדכון לגבי פסקי דין חדשים שעולים לאתר?

בשליחה הינך מאשר שאנו יכולים לשלוח לך מידע שיווקי / פרסומי

error: תוכן זה מוגן !!