לפני
כבוד השופטת רונית גורביץ
תובעת
ת"ז
ע"י ב"כ עוה"ד עמיהוד בורוכוב
נגד
נתבע
ת"ז
ע"י ב"כ עוה"ד טלי רונן
פסק דין
במסגרת תביעה רכושית, עיקר המחלוקת נסובה לגבי חלוקת הזכויות בדירת המגורים המשותפת. האם לפי מקורות מימון בניגוד לרישום בטאבו. ומהי הפרשנות הנכונה להסכם הממון שנחתם בין הצדדים, האם החרגת מתנות וירושה חלה רטרואקטיבית ממועד הנישואין או לעתיד לבוא, ממועד חתימתו ואילך.
רקע
הצדדים הינם בני זוג לשעבר, אשר נישאו ביום 12.9.2011, נפרדו ביום 25.12.20 שנקבע כמועד הקובע, והתגרשו ביום 22.11.21. מנישואיהם נולדו שני קטינים ,יליד 2013 וילידת 2016, לגביהם מתנהלים במשמורת משותפת (תלה"מ 21198-05-21).
בשנת 2015 רכשו בני הזוג דירה הנמצאת ברח' XXX והידועה כגוש XXX, חלקה XXX, תת חלקה XX (להלן: "דירת המגורים"), שנרשמה על שם שניהם בחלקים שווים.
לגבי מקורות מימון הדירה, אין מחלוקת כי אביו של הנתבע העניק לצדדים לרכישתה סך של 250,000 ₪. המחלוקת הינה האם מדובר במתנה לשני הצדדים או במתנה שקיבל רק הנתבע, ועל כן היא רכושו האישי (סעיף 5 להסכם הממון). עוד אין מחלוקת כי הנתבע קיבל "כספי יתום צה"ל" בסך של כ- 120,000 ₪ לאור נישואיו, וכספי ירושה בסך של 110,000 ש"ח. המחלוקת היא, האם כטענת הנתבע כספי יתום צה"ל, היו מתקבלים אצלו ממילא, אף אם לא היה מתחתן או רוכש דירה, בהיותו בן 30, ויש להחריגם מהרכוש המשותף או כטענת התובעת כי כספים אלה, ניתנו לרגל נישואיו עמה, ואין לקחת אותם בחשבון ביחס לדירה שנרכשה על ידם מספר שנים לאחר מכן.
המחלוקת היא על סכום של 480,000 ₪, שלטענת הנתבע אינו בר איזון.
בנוסף, על הדירה רובצת משכנתא שמשולמת בחלקים שווים.
בחודש נובמבר 2017 עברו להתגורר בדירת המגורים, יחד עם שני ילדיהם הקטינים.
ביום 15.6.2018 במסגרת תמ"ש 47578-06-18 אושר וקיבל תוקף של פסק דין הסכם ממון שנחתם על ידי הצדדים, על רקע דרישת אביו של הנתבע, שרכש דירה בנהריה, במתנה לנתבע שנרשמה על שמו בלבד, והוחרגה מאיזון במקרה של גירושין (להלן "הדירה בנהריה").
במסגרת הסכם הממון עליו חתמו הצדדים הגיעו להסכמות ולהלן הרלוונטיות שבהן:
"(3) הצדדים מצהירים שפרט לדירה בXXX נהריה גוש XXX חלקה XX.. השייכת לגבר בלבד, כל רכוש אחר שייך לצדדים בחלקים שווים. במקרה של גירושין כל הרכוש פרט לדירה יחולק באופן שווה בין הצדדים. הדירה תישאר בבעלות הגבר בלבד"
(4) כל רכוש משותף ו/או רכוש שיירכש בעתיד יהא שייך לשני בני הזוג בחלקים שווים כולל קרן השתלמות וקרן פנסיה"
(5) מוסכם בזאת כי כל מתנה או ירושה שיקבל מי מהצדדים במהלך חייהם המשותפים יהיה רכושו האישי, ולמשנהו לא תהיינה זכויות ו/או חובות כלשהם ברכוש זה. הצדדים מסכימים בזאת כי לצד, או לעיזבונו לא תהייה כל דרישה או טענה לגבי מתנה או ירושה שקיבל הצד השני".
בעיצומו של משבר במערכת היחסים, עזבה התובעת את דירת המגורים, ועברה להתגורר בשכירות, והנתבע נותר להתגורר בדירה.
לגבי הזכויות הממוניות והסוציאליות, מונה אקטואר, שהגיש את חוות דעתו, נדרשת חלוקת מיטלטלין וניהול הליך התמחרות בין הצדדים ביחס לדירת המגורים, לאחר קבלת פסק הדין.
טענות הצדדים
טענת התובעת
לטענת התובעת, הצדדים רשומים כבעלי זכויות של דירת המגורים במשותף ובחלקים שווים, ויש לפרק את השיתוף בה באופן שוויוני. לשיטתה, הנתבע לא הרים את נטל ההוכחה לסתירת השיתוף השוויוני בדירת המגורים.
התובעת איננה חולקת על העובדה כי הנתבע קיבל מאביו 250,000 ₪ לצורך רכישת דירת המגורים, אך לגרסתה, מדובר במתנה (ולא בהלוואה) שניתנה לשניהם לרגל הנישואין ולצורך מימון הדירה שנרכשה במשותף, ובהסכם הממון עליו חתמו הצדדים וכן בצוואה ההדדית שנחתמה על ידם, הוחרגה רק הדירה בנהריה, ודין שאר הרכוש וזכויות הצדדים להתחלק באופן שווה.
לגרסת התובעת, הנתבע לא הביא בדל ראיה בתמיכה לטענתו, כי הינו בעל זכויות עודפות של 75% בדירת המגורים, פרט לטענותיו ולעדות אביו שהובאו בע"פ וללא כל תימוכין. אילו, היה ממש בטענה זו, הרי שהנתבע היה דואג לעגן זאת בהסכם הממון במעמד עריכתו וחתימתו, כפי שנהג ביחס לדירה בנהריה, אותה ביקש להחריג.
התובעת טענה כי גם עפ"י לשון הסכם הממון בסעיף 5 נכתבה המילה "שיקבל", מדובר בלשון עתיד, וככל שניתנו מתנות בעבר, אין הסכם הממון חל עליהן הואיל ופניו לעתיד. ועל כן, נהיר כי עסקינן במתנות וירושות עתידיות, דהיינו, ממועד ההסכם והלאה. כך לטענתה, גם הנתבע אימץ את הכתוב בהסכם ולא טען לטעות קולמוס. שכן, אילו היה נכתב בהסכם ממון באופן מפורש כי לנתבע יש חלק גדול יותר בזכויות בדירת המגורים אזי ברור כי ההסכם היה גובר על הרישום, אך לא זה המקרה, שכן לבד מהעובדה שלא נזכרה טענה זו של הנתבע, אלא אף הודגש בהסכם כי תהיה חלוקה שוויונית.
עוד הוסיפה, כי כספי המתנה שהעניק אביו של הנתבע בשנת 2015, ניתנו לפני חתימת הסכם הממון (בשנת 2018), ולפיכך, הסכם הממון אינו רלוונטי כאשר הוא שותק ביחס למקורות המימון של דירת המגורים או ביחס לעדיפות זכויות הנתבע.
התובעת טענה כי אם לא די בכך שהסכם הממון נחתם תחת לחץ של אבי הנתבע, והדבר ערער את מערכת היחסים בין הצדדים, כעת מנסה הנתבע בחוסר תום-לב להתכחש להתחייבויותיו והסכמותיו ולגזול זכויות ממנה.
גם באשר לגרסת הנתבע, כי קיבל "כספי יתום צה"ל" בסך 220,000 ₪, טענה התובעת כי כספים אלה התקבלו בשנת 2011 בזכות נישואיהם ואין לקחת אותם בחשבון ביחס לדירת המגורים שנרכשה על ידם מספר שנים לאחר מכן.
התובעת טוענת כי הסכם הממון שניתן לו תוקף של פסק דין, הצוואה ההדדית, ותכתובות המייל בין הנתבע לעוה"ד שערכה את ההסכם והצוואה, אופן נטילת הלוואת המשכנתא למימון רכישת דירת המגורים והרישום בטאבו, כל אלה, מצביעים על כך כי דירת המגורים שייכת לצדדים בחלקים שווים, וכל טענה אחרת חוטאת לאמת.
התובעת עותרת להורות על פירוק שיתוף בדירת המגורים באופן שוויוני.
הצדדים מעוניינים לרכוש האחד את חלקו של האחר בהליך התמחרות.
אשר לזכויות ממוניות וסוציאליות, בוחרת בחלופה א' לאיזון הזכויות, על פיה על הנתבע להעביר לידיה כיום סך של 10,190 ₪.
אשר למיטלטלין, טוענת כי עברה עם הקטינים לדירה שכורה ולקחה עמה רק חלק מהציוד, אך רובו נותר בדירת המגורים של הצדדים בה מתגורר הנתבע כיום.
התובעת ציינה כי כחלק מרשימת המיטלטלין המשותפים, ישנם מיטלטלין של הילדים המצויים בשימושם, והתובעת עותרת להשארתם בחזקתה. בין רשימת המיטלטלין ישנן תיקיות של תמונות המשפחה, והתובעת עותרת להורות לנתבע לאפשר לה להעתיקם.
טענות הנתבע
הנתבע טוען כי נושא המתנות והירושות שעוגנו בהסכם הממון, אינם ברי איזון בין הצדדים. לשיטתו, דירת המגורים נרכשה במסגרת מחיר למשתכן, ובמצב דברים זה, לא הייתה אפשרות אחרת, אלא לבצע את רישום הזכויות על שמות הצדדים, ומה גם שהרישום בטאבו הינו הצהרתי בלבד.
לגרסתו, דירת המגורים נרכשה בשנת 2015 ממקורות מימון אישיים שלו כגון כספי ירושה שקיבל לאחר מות אמו בסך של 110,000 ₪ בהיותו יתום מגיל 6, סך של 120,000 ₪ כספי יתום שהועברו לידיו ממשרד הביטחון (להם היה זכאי בהתקיים אחת משלוש חלופות, ביניהן לטובת רכישת דירה, ובהתקיים תנאי זה, ממילא היה המענק מתקבל).
ו-250,000 ₪ שהעביר אביו לח-ן בנק המתנהל על שמו. ובסה"כ 480,000 ₪ העולים כדי מחצית התמורה ששולמה עבור הדירה. לטענתו, מדובר בכספים השייכים לו בלבד, ואינם פרי מאמץ משותף, שכן התובעת הייתה ללא משאבים, ובלעדי סכומים אלה לא היה עולה בידי הצדדים לרכוש את הדירה.
לטענת הנתבע, כל שהשקיעה התובעת מצידה לטובת רכישת דירת המגורים, הוא תשלום חלקה במשכנתא על פני 7 שנים בלבד, שטרם סולקה במלואה. לדידו, יש לבית המשפט שיקול דעת לקבוע חלקים לא שוויוניים בהתאם להשקעות הפרטיות של כל אחד מהצדדים.
עוד יש לקחת בחשבון כי התובעת תגרוף לכיסה 25% מהזכויות בדירת המגורים, לרבות רווח הון מהשאת מחירה, שלא היה מתאפשר ללא כספי המתנות והירושות.
הנתבע מוסיף וטוען כי תקופת הנישואין של הצדדים, לא הייתה ארוכה, ושנתיים לאחר החתימה על הסכם הממון, בחרה התובעת לסיים את הנישואין מיוזמתה.
כך גם טוען הנתבע, כי התובעת מנסה להיאחז בלשון משפטית בהוראות הסכם הממון, אך לגרסתו, פרשנות סעיף 5 להסכם מדבר על "מתנות וירושות" שיקבל מי מהצדדים במהלך חייהם המשותפים, דהיינו, מראשיתם ועד סופם. ולדידו, הדירה בנהריה הייתה הטריגר לחתימת ההסכם, אך לא נושא הבלעדי, שכן לשון ההסכם מעידה על כך כי ההסכם חולש על נושאים מהותיים רבים וביניהם כספי מתנות וירושות שניתנו לנתבע במשך החיים המשותפים, מבלי לייחס חשיבות ללשון משפטית עתידית בו נוקט ההסכם. כמו כן, לתובעת היה ברור כי המתנות כבר התקבלו בעבר.
הנתבע טוען שכוונת המחוקק הינה ליתן ביטוי לנכסים וזכויות שצוברים בני זוג אגב מאמץ משותף במהלך תקופת חייהם המשותפים, ואף אם כוונתו הייתה להשאיל כספים שקיבל לטובת המשפחה, הרי שבעת שהתערערו היחסים בין הצדדים, שינה עמדתו ונושא ההשקעות הבלתי שוויוניות עלה ביניהם בשיח גלוי.
לשיטתו, אין נפקא מינה, באם המתנה נותרה כפי שהיא או שמא שינתה את צורתה, או שהושקעה בנכס משותף, עדיין היא מוגדרת כמתנה בלתי מאוזנת.
הנתבע עותר להורות כי הזכויות בדירת המגורים אינן שוויוניות, באופן שלנתבע 75% מהזכויות ולתובעת 25%.
לעניין איזון משאבים, ככל ויבחר הנתבע לפעול בהתאם לחלופה א' (תשלום סך של 10,190 ₪) יהא זה במסגרת פירוק השיתוף בדירת המגורים, ולאחר מתן פסק הדין.
לעניין מיטלטלין, יחולקו בעין בהסכמה, וככל שלא תושג הסכמה על פי שתי רשימות, בסמוך לאחר פירוק השיתוף בדירה.
דיון והכרעה
ג-1 תוכנו של הסכם הממון לא נסתר
הצדדים חתמו על הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק דין ביום 8.7.18 שבסעיף 3 לו צוין כי: "הצדדים מצהירים שפרט לדירה בשד' הגעתון 48/19 נהריה גוש 18169 חלקה 37 (להלן: הדירה") השייכת לגבר בלבד, כל רכוש אחר שייך לצדדים בחלקים שווים. במקרה של גירושין כל הרכוש פרט לדירה, יחולק באופן שווה בין הצדדים..".
בסעיף 5 להסכם הממון צוין כי: "כל מתנה או ירושה שיקבל מי מהצדדים במהלך חייהם המשותפים יהיה רכושו האישי ולמשנהו לא תהיינה זכויות ו/או חובות כלשהם ברכוש זה. הצדדים מסכימים בזאת, כי לצד או לעיזבונו לא תהיה כל דרישה או טענה לגבי מתנה או ירושה שקיבל הצד השני".
סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג -1973 (להלן :"חוק יחסי ממון") קובע, כי על דרך הכלל, כל אחד מבני הזוג, יהא זכאי למחצית שווי הנכסים אותם צברו בני הזוג, או מי מהם, החל ממועד הנישואין ועד למועד הגירושין (או עד מועד מוקדם יותר ראה סעיף 5א לחוק יחסי ממון). עם זאת, מונה הסעיף רשימת נכסים המוחרגים מגדרי האיזון, לרבות נכסים שהיו למי מבני הזוג ערב הנישואין, או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין (סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון); ונכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששווים לא יאוזן ביניהם (סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון).
מלשון הסכם הממון עולה, כי למעט הדירה בנהריה, כל הרכוש הינו משותף, וכי במקרה של גירושין ייערך איזון משאבים שוויוני בין הצדדים.
על הנתבע אפוא, רובץ הנטל להוכיח קיומה של חלוקת זכויות בלתי שוויונית בדירת המגורים, בניגוד לרישום הזכויות בחלקים שווים בלשכת רישום מקרקעין, לאמור בהסכם הממון ולהתנהלות הצדדים בנשיאה המשותפת בתשלומי המשכנתא.
בהסכם הממון הוחרגה באופן ספציפי רק הדירה בנהריה, ואין בהסכם כלל התייחסות דומה ביחס לדירת המגורים. הואיל ודירת המגורים נרכשה בשנת 2015, והסכם הממון נערך 3 שנים לאחר מכן, חזקה על הנתבע שלו רצה להחריג את דירת המגורים או לחלק את זכויות הצדדים בה באופן בלתי שוויוני, האמור היה מוצא את רישומו במפורש בהסכם. כך גם ניתן היה בפרק העוסק בהסכם הממון, בזכויות כספיות, לרשום כי כספי המתנה מאביו וכספי יתום, מוחרגים אף הם, ובמקרה של גירושין, הוא יהיה זכאי לקבלם מתמורת דירת המגורים כזכות קדימה.
טענת הנתבע לחלוקת זכויות לא שוויונית בדירה, גם לא נאמרה לפרוטוקול, בעת אישור הסכם הממון.
בפרוטוקול מיום 8.7.18 נרשם מפיו: "אבא שלי נתן לי דירה במתנה. התנאי יהיה שהדירה תירשם על שמי".
הנתבע נשאל על ידי המותב, שאישר את ההסכם ממון בשנת 2018 מדוע לא צוין דבר ביחס לחלוקה לא שוויונית בדירת המגורים, במעמד אישור ההסכם, ולא ניתנה תשובה על כך:
"כב׳ השופטת: " שאלתי אותך מה המקור של ההסכם הסברת לי, למה לא ציינת את זה כששאלתי"
ת:גם לא ציינתי את הילדים כששאלת אותי".
(עמ' 35 ש' 15-16).
במעמד אישור הסכם הממון ציינו הצדדים: "אנחנו ערכנו כבר צוואה הדדית ובה הורינו כי כל הרכוש יעבור לבן הזוג הנותר בחיים, למעט הדירה, וזו הכוונה של הסעיף המופיע בהסכם".
עותק מהצוואה ההדדית שנחתמה ביום 15.6.18, באותו מועד בו נחתם הסכם הממון, צורף לתיק, וגם בה הוחרגה רק הדירה בנהריה, שצוותה לאביו במידה והנתבע ילך לעולמו לפניו, או לשני ילדיהם בחלקים שווים, אם האב ילך לעולמו לפניו.
לגבי דירת המגורים, זו צוותה "לבן הזוג הנותר בחיים שירש את כל רכושו של זה שהלך לעולמו".
הנתבע העיד בחקירתו הנגדית, ביחס לסעיף 3 להסכם הממון, בו צוין כי למעט ביחס לדירה בנהריה, "השייכת לגבר בלבד, כל רכוש אחר שייך לצדדים בחלקים שווים. במקרה של גירושין כל הרכוש פרט לדירה, יחולק באופן שווה בין הצדדים" כי :
"למיטב הבנתי, כל הרכוש שמחולק הוא מחולק חצי חצי" (עמ' 21 ש' 27).
עוד העיד הנתבע, לשאלת בית משפט, האם בעת רכישת דירת המגורים הייתה לו כוונה להחריג את הכספים שהתקבלו מאביו ואת כספי היתום, והוא השיב לא.
"כב' השופטת: …ברגע האמת שהעברת את הכספים…לא עשר שנים אחרי זה…הסברת לה שזה בעצם ניתן לה בהשאלה …זה לא מתנה…
ת. ברגע האמת לא הייתה לי את הכוונה הזאתי"
(עמ' 26 ש' 26-32).
כך גם מתכתובות המיילים, שהנתבע הודה כי שלח לעוה"ד XXX, שערכה את הסכם הממון וייצגה את אביו בענייניו המשפטיים (עמ' 38 ש' 32 ועמ' 39 ש' 12), עולה כי אין שום אזכור לטענת הנתבע כי שייכים לו 75% מתוך הזכויות בדירת המגורים ולתובעת רק 25% בה.
כך במייל ששלח הנתבע לעו"ד XXX ביום 11.6.18 רשם: "מבחינת הנכסים שלנו מוסכם שכל הנכסים המשותפים והנכסים הפרטיים כמו קרן שרשומה על אחד מאתנו יחולק בינינו בצורה שווה".
במייל מיום 14.06.18 רשם הנתבע כי : "כל הנכסים של בני הזוג או של כל אחד בנפרד הם יהיו שווים לבני הזוג לא כולל את הדירה המדוברת. כמו כן כל רכוש עתידי יהיה מחולק בין שני בני הזוג באופן שווה.
יש לתקן שהדירה המדוברת ב XXXהינה מוחרגת ולXXX אין זכות לדרוש עליה כלום – שאר הרכוש הקיים שווה…במקרה של גירושין הרכוש המשותף והפרטי (כמו קרן השתלמות) יחולק באופן שווה פרט לדירה המדוברת".
התכתובות הנ"ל הן בבחינת הודאת בעל דין, כי כל הרכוש הינו משותף למעט הדירה בנהריה.
עוד העיד הנתבע, כי אין בידיו תיעוד נוסף, לביסוס טענתו, כי הוא בעלים של זכויות בשיעור של 75% מדירת המגורים (עמ' 26 ש' 6-12)
עדותה של התובעת מוסיפה כי ההבנה בין הצדדים הייתה של שוויון זכויות בדירת המגורים:
"לשאלת בית המשפט באיזה נושא היה השיח בין הצדדים כשהיו בדרכם לחתום על ההסכם, השיבה התובעת כי הנתבע ציין בפניה שברור לו שדירת המגורים תתחלק בחלקים שווים:
"כב׳ השופטת: אני רוצה לדעת את הנושא
בואי תגידי על מה
ת: היה שיח על הכספים, שיח על מה מגיע לי ומה לא. שיח על זה שאנחנו מדברים על הדירה המשותפת שהיא דירה של שנינו וששאר הדברים אני לא דורשת אותם אפילו, ואז הוא דיבר גם על הילדים הוא רצה שנוסיף אותם אמר ״טוב ברור שהילדים חצי חצי, אמר שברור הדירה״ אמרתי לו בסדר הדירה בXXX היא של שנינו , אז הוא אמר ״בסדר נו זה ברור שזה חצי חצי, אמרתי לו ״אוקיי בוא נוסיף את זה״…."
(עמ' 14 ש'3 18-24).
ג-2 האם הוחרגו כספי המתנה מאביו של הנתבע וכספי היתום והירושה במסגרת סעיף 5 להסכם הממון : "כל מתנה או ירושה שיקבל מי מהצדדים"
סוגיית "המתנות" הוסדרה בהסכם הממון, בסעיף 5, וכך נרשם:
"מוסכם בזאת, כי כל מתנה או ירושה שיקבל מי מהצדדים במהלך חייהם המשותפים – יהיה רכושו האישי".
בהסכם ננקטה לשון עתיד "שיקבל". באופן, שההחרגה חלה אך ורק לגבי מתנות וירושות עתידיות, ממועד ההסכם (שנת 2018) ואילך.
בהסכם אין שום התייחסות לטענת הנתבע, כי יש לו חלק גדול יותר בדירה שנרכשה בשנת 2015 הגם שנרשמה בחלקים שווים על שם הצדדים.
יוצא אפוא, כי מתנות וירושות שניתנו בעבר, אין הסכם הממון חל עליהן.
לשון ההסכם שמכוונת לעתיד, גם עולה בקנה אחד עם התנהלות הצדדים.
הצדדים אינם חלוקים על כך, כי אביו של הנתבע נתן בשנת 2015 סכום של 250,000 ₪ לשם רכישת דירת המגורים בעת היותם נשואים.
ואולם, לא הוצג כל תיעוד או ראיות על כך, שכספים אלו ניתנו על תנאי, ושלא כמתנה, ועל כן, אין לקזז אותם בדיעבד כחלק מזכויות הנתבע בדירה, בנסיבות בהן לא צוין מפורשות כי מוקנית בשל כך עדיפות בשיעור הזכויות בדירת המגורים לנתבע.
אותו דין חל ביחס ל"כספי יתום צה"ל", בשיעור של כ- 120,000 ₪ וכספי הירושה בסך של 110,000 ₪ שהושקעו ברכישת דירת המגורים. "כספי יתום צה"ל", התקבלו בידיו בחודש נובמבר 2011, ואף צוין בנספח "מענק נישואין". דהיינו, הכספים ניתנו לרגל נישואי הצדדים ולא בגין רכישת הדירה.
התובעת העידה כי הנתבע קיבל את המענק עם נישואיהם בשנת 2011, כאשר המענק הופקד בחשבון המשותף של הצדדים (עמ' 8 ש' 28-34). ואף צירפה לכתב התביעה תלוש תגמולים לחודש 01/2012 המצביע על קבלת "מענק נישואין יתומים" מחודש 11/2011.
התובעת העידה כי עוה"ד XXX שערכה את הסכם הממון, הבהירה לה ביחס לסעיף 5 להסכם הממון, שזהו סעיף סטנדרטי בהסכמים, וכי מדובר במתנות וירושות עתידיות :
"אז אמרתי לה: אני יודעת שאבא שלו נתן לנו מתנה, ואני יודעת שXXX הגיע עם קצת יותר כסף, אז אני רוצה להבין שזה לא יתחלק בעניין של ההסכם שהכול יישאר חצי חצי. אז היא אמרה לי : כן. אמרתי לה את יכולה להוריד את הסעיף הזה? היא אמרה לי ״לא״ אמרתי לה, אבל למה הסעיף הזה מדאיג אותי״ אז היא אמרה לי : ״לא זה סעיף סטנדרטי מדובר על דברים עתידיים ״ אמרתי לה בטוח?
היא אמרה לי : "מרגע חתימת ההסכם ואילך מדובר על ירושות ומתנות עתידיות, לא על ירושות ומתנות שניתנו" (עמ' 11 ש' 18-25).
התובעת גם העידה כי מעולם הנתבע לא אמר לה: ״הכסף שאבא שלי הביא הוא רק שלי״ הכסף שאני הבאתי לחיים המשותפים הוא רק שלי״ (עמ' 14 ש' 30-31).
גם הנתבע העיד ביחס לסעיף 5 להסכם הממון : "וXXX ענתה מה שענתה, ואמרה שכל מתנה וירושה מתחלקת בין בני הזוג" (עמ' 22 ש' 23). אחר כך ניסה להפחית מהחלטיות החלוקה השוויונית של מתנות וירושה, שעולה מעדותו ואמר כי : "כשיצאנו מהחדר אז הבנתי והיא הבינה שמתנות וירושות לא מחולקות בתוך הסכם בתוך החלוקה שלנו…" (ש' 27-29). ואולם, זאת כבר הייתה פרשנות שלו לדברים שנאמרו על ידי עוה"ד XXX ולמידת ההבנה של התובעת.
מהאמור עולה כי עדות התובעת באשר לסעיף 5 להסכם הממון, לא הופרכה, והנתבע לא ביקש לזמן את עוה"ד XXX למתן עדות, הגם שהיה במתן עדותה כדי לשפוך אור על כוונות הצדדים.
גם אביו של הנתבע בחקירתו, לא ידע להשיב, מדוע למרות שהוא יזם את עריכת הסכם הממון כדי להחריג את הדירה בנהריה, בהתחשב בשוויה "דירה של כ- 5 מיליון שקל" (עמ' 35 ש' 22) וגם אישר כי עבר על ההסכם טרם אישורו (עמ' 51 ש' 3-8 וש' 25) לא דאג לציין בו כי הכספים שהוא נתן במתנה ו"כספי יתום צה"ל" שניתנו בעבר יוחרגו (עמ' 50 ש' 33-34).
האב אף הודה בעדותו כי מדובר במתנה ולא בהלוואה :"לפני שXXX התחתן…אני הבטחתי לבן שלי מתנה של כסף לטובת הדירה" (עמ' 53 ש' 27-28).
יוצא אפוא כי המענק של "יתום צה"ל", כספי ירושת אמו המנוחה ומתנת אביו של הנתבע בסך של 250,000 ₪ קדמו להסכם הממון, וניתנו לטובת רכישת דירת המגורים, ועל כן אינם נכללים במסגרת "מתנות וירושות שיקבלו בעתיד" על פי סעיף 5 להסכם הממון וגם סעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון אינו חל עליהם נוכח הוראת הסכם הממון
העברת כספי מתנה שקיבל הנתבע לצורך רכישת דירת המגורים, מעיד על המתנה ככזאת שניתנה לשני בני הזוג יחד, וברישום הדירה על שניהם בחלקים שווים, יש משום הטמעתם ברכוש המשותף. בכך ויתר הנתבע על כל טענה שעשוי היה להעלות ביחס לתרומת היתר שלו לרכישתה.
ראה לעניין זה עמ"ש (מחוזי – חי') 61008-06-13 נ.מ.א. נ' נ.י.א. [פורסם בנבו]:
"סבורני, כי הן לפי דוקטרינת עירוב ומיזוג נכסים והן לפי דוקטרינת דיני המתנה, מקום שנרשמת דירת מגורים משותפת על שם שני הצדדים בחלקים שווים ואין הסכם ממון הקובע אחרת, אין זה משנה כיצד נרכשה ו/או מומנה והיא שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים".
באותו פסק דין, אף נשללה הטענה כי השקעה בלתי שוויונית מצדיקה חלוקה לא שוויונית בדירה מכח סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון.
"אף טענת אחד הצדדים כי שילם מכיסו ביתר לרכישת הדירה המשותפת, אינה יכולה לסייע בידו כדי להשיג חלוקה לא שוויונית בדירה בעת פירוק השיתוף בה או בזמן עריכת איזון המשאבים. הטעם לכך נעוץ באותו שיתוף הנשלט על ידי דיני השיתוף ואותה מערכת הסכמית שבין בני הזוג שהסדירה את שיעור חלקו של כל אחד מהם בדירה, בהתעלם מגובה השקעתו של כל אחד מהם במסגרת הרכישה".
(ערעור שהוגש נדחה בבע"מ 4480/14 פלונית נ' פלוני, מיום 30.07.2014 פורסם בנבו).
ראה גם עמ"ש 38445-08-17פלוני נ' פלונית (מיום 5.10.18 פורסם בנבו) בו נקבע כי אף אם נניח שכל מימון רכישת הבית היה מכספים עצמאיים של האיש הרי שעם רכישת הבית מלכתחילה במשותף עם האישה ונרשם על שם הצדדים בחלקים שווים, איבדו הכספים מצביונם. וכן ע"א 66/88 דקר נ' דקר, פ"ד מג(1) 122 (1989); ע"א 343/87 פרי נ' פרי, פ"ד מד(2) 154, 164 (1990) : "נקודת המוצא היא, כי הרישום משקף את זכויות הבעלות, ואין נפקות לשיעור תרומת מי מהצדדים, או למקורות הכספים העודפים שהושקעו. ככלל, בנסיבות בהן נכס רשום על שם הצדדים בחלקים שווים, לא תשמע טענת מי מהם, כי השקיע יותר ממשנהו ברכישה. אדרבא, רישום הדירה בחלקים שווים, בשים לב לשיעור תרומה משמעותי יותר של מי מהם, יש בו אף כדי ללמד שאותה תרומת יתר, היא בגדר וויתור של אותו צד על זכויות יתר בנכס. הדין הנוהג הוא, כי סכום אותו שילם צד מעבר לשווי זכויותיו הרשומות בדירה, נראה כמתנה שניתנה לצד השני, וכעת בעת הפירוד אין הוא זכאי לחזור בו מן המתנה".
לאור כל המכלול, מסקנתי הינה כי על פי כלל המסמכים – הסכם הממון שאושר והצוואה הדדית שהחריגו רק את הדירה בנהריה מחלוקה שוויונית, על פי הוראות הנתבע לעוה"ד XXX בתכתובות במילים, רישום הדירה על שם שני הצדדים בחלקים שווים בלשכת רישום מקרקעין, ונטילת משכנתא ונשיאה בה ביחד, מעידים כל אלו כאחד על איזון משאבים שוויוני בדירת המגורים.
על כן, אני מורה כי דירת המגורים הינה בבעלות משותפת בחלקים שווים, ויש להורות על פירוק השיתוף בה בהליך התמחרות פנימית בין הצדדים, שתיקבע במשרדי מי מעורכי הדין או באמצעות אפליקציית זום, וזאת לא יאוחר מ- 45 יום ממועד מתן פסק הדין בעניינם.
דיווח על תוצאות ההתמחרות יימסר בתוך 60 יום מהיום.
ככל שב"כ הצדדים לא יצליחו להוציא לפועל התמחרות זו, ימונה בעל תפקיד בשכר לביצוע התמחרות.
ד- זכויות ממוניות וסוציאליות
באשר לזכויות הממוניות והסוציאליות, קיימת חוות דעת אקטואר מיום 3.6.22 לעניין אופן עריכת איזון המשאבים.
הצדדים הסכימו למימוש חלופה א', איזון כלל הזכויות שצברו הצדדים בתקופת חייהם המשותפים לרבות זכויות עתידיות (פנסיה, פרישה וכו') על פי ערכן במועד עריכת חווה"ד לפיה על האיש להעביר לאישה סך של 10,190 ₪.
הריני נותנת תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים למימוש חלופה א' לחוות הדעת, ומורה כי האיזון יתבצע במסגרת פירוק השיתוף בדירה.
ה- מיטלטלין
התובעת טענה כי לאחר שעזבה את דירת המגורים המשותפת לצדדים ועברה להתגורר בשכירות, נטלה עמה חלק מהחפצים, אך רובם נותרו בבית המגורים כמו גם ריהוט ששייך לילדים כגון מיטת ילדים, צעצועים ומשחקים. כמו כן, עותרת להורות לנתבע לאפשר לה להעתיק את תיקיות התמונות של הילדים מתוך המחשב הנייד.
הנתבע טען מנגד כי :"אין לי בעיה להתחלק במיטלטלין שנשארו לאחר שאני יעזוב את הבית… כשהתהליך ייגמר אז כל אחד יראה מה הוא צריך ויקח מה שהוא צריך" (עמ' 33 ש' 35 עמ' 34 ש' 1-2). בסיכומיו עתר הנתבע לחלוקת המיטלטלין בדרך של חלוקה בעין בהסכמה בין הצדדים ובסמוך לאחר פירוק השיתוף בדירה.
לאור האמור, אני קובעת כי המיטלטלין שנלקחו על ידי התובעת לדירה השכורה יישארו בידה, ושאר המיטלטלין שנותרו בבית המגורים יחולקו תוך קיזוז מול הציוד שאצלה, ואלה יחולקו בעין. וככל שלא תהיה הסכמה, החלוקה תתבצע על פי שתי רשימות שיוכנו על ידי הנתבע, והתובעת תבחר אחת מהן, כאשר האמור יעשה בסמוך לאחר פירוק השיתוף בדירת המגורים.
מורה לנתבע לאפשר לתובעת להעתיק את תיקיות התמונות המשפחתיות במחשב הנייד המצוי בחזקתו, וזאת תוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין.
ו- אחרית דבר
הואיל והמחלוקת בתביעה זו הייתה סביב דרישת הנתבע לחלוקה בלתי שוויונית בזכויות בדירת המגורים, שנדחתה בפסק הדין, אזי הריני מחייבת את הנתבע בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪, אשר ישולמו תוך 45 יום ממועד פסק הדין ולא יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.
להמציא לצדדים ולסגור את התיק.
ניתן היום, י"ד חשוון תשפ"ד, 29 אוקטובר 2023, בהעדר הצדדים.
