לפני
כבוד השופטת רונית גורביץ
תובעים
1. ת"ז
2.ת"ז
ע"י ב"כ עוה"ד
נגד
נתבע
ת"ז
ע"י ב"כ עוה"ד
פסק דין
האם הטחת גידופים ואמירות פוגעניות של "שקרנים" ו"גנבים" כלפי אח וגיסה בפני ציבור מתפללים בבית הכנסת ביישוב, הם בבחינת דברי לשון הרע המקימים עילה לפיצוי או שמא נאמרו בשעה של עידנא דריתחא על רקע סכסוך משפחתי רב שנים, כאשר הדברים חוסים תחת הגנת "אמת דיברתי", וכשלצד הנפגע ישנה תרומה מכרעת לקרות התקרית.
רקע
תביעת לשון הרע הוגשה על ידי התובעים שהינם בני זוג כנגד אחיו של הבעל, ללא צורך בהוכחת הנזק בגין פרסומי לשון הרע בזדון בסך של 100,000 ₪ וזאת על פי הוראות סעיף 7 א (ג) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").
הצדדים מתגוררים בסמיכות באותו יישוב.
העובדות המהוות בסיס להגשת התביעה הן הכפשות שהטיח הנתבע במהלך ויכוח שפרץ בין הצדדים בבית הכנסת ביום 21.10.19, שהוקלטו ותומללו:
"לא, אמא שלי הכריחה אותי למכור להם את הבית. גנבו אותי ב-10,000 שקל" … הם הגיע הזמן שהם יעמדו במקום. הם שני שקרנים. 30 שנה היא טמטמה אותי… כן, את גנבת של ההורים שלי. את לקחת יותר מכולם.. רמאית, את שקרנית. את לכל אורך הדרך גנבת אותנו".
לטענת התובעים פרסומי הדברים גרמו להם עוול ועוגמת נפש אשר פגעו בשמם הטוב ובתדמיתם ושמו אותם ללעג בעיני הבריות.
עמדות הצדדים
טענות התובעים
התובעים טוענים כי הנתבע פרסם פרסומי לשון הרע עליהם, ביזה אותם ומירר את חייהם, כאשר ביום 21.10.19 פרץ בין הצדדים ויכוח קולני לעיני אנשי היישוב תוך שהוא מטיח בהם פרסומי לשון הרע חמורים, לרבות כי התובעת הינה גנבת, רמאית ושקרנית וכלפי התובעים ביחד ששניהם שקרנים.
התובעים מכחישים פרסומים אלו, שלגרסתם מטרתם להשפילם לבזותם ולהציגם באור שלילי, כאשר הנתבע לא מכחיש את הפרסומים.
התובעים אף טוענים כי הנתבע פנה למנכ"ל החברה בו מועסקת התובעת בתפקיד בכיר ופרסם כנגדה לשון הרע באומרו למנהל העבודה כי "היא מסוכנת וצריך להיזהר ממנה" ובדרך זו פגע בתדמיתה ובפרנסתה.
התובעים טוענים כי בעקבות פרסומי לשון הרע המבישים, נאלצים הם להילך בבושת פנים ביישוב בו הם מתגוררים היות ו"כולם מכירים את כולם" והם חשים שסביבתם עוינת כלפיהם ומפנה אליהם אצבע מאשימה.
לדבריהם, אין אמת בפרסומים של הנתבע כנגדם, אשר גרמו להם להשפלה קשה בעיני הבריות ושמו אותם ללעג וקלס, פגעו בשמם הטוב ובתדמיתם ואף עלולים לפגוע בפרנסתם.
לטענתם מאז המקרה, הם מתקשים לשמר את שגרת יומם, נתונים בלחץ ובמריבות, מתקשים להירדם ולתפקד. כמו כן, פרסומי לשון הרע אף השפיעו לרעה על חיי משפחתם.
התובעים הוסיפו וטענו כי פרסומים אלה עולים לכדי עבירות פלילית בגין רובן לא הוגשו תלונה למשטרה, אך הדברים שנאמרו על ידי הנתבע בחוסר תום לב, נועדו להשפילם ולגרום להם להתמוטטות חברתית ולפגיעה קשה בתדמיתם.
לטענת התובעים, חרף זאת, ניסו לייתר את ההליכים המשפטיים, ושגרו מכתב לנתבע, אך הוא התעלם ממכתב זה ולא השיב.
עוד טוענים כי הנתבע לא הכחיש בעדותו את פרסומי לשון הרע ואין חולק כי מימד הפרסום התקיים וכי יש להעדיף את גרסתם על פני זו של הנתבע.
התובעים עותרים לפיצוי כספי בסך 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק וחיוב הנתבע בפרסום התנצלות בגין פרסומיו הפוגעניים.
טענות הנתבע
הנתבע טוען כי ההקלטה שצורפה לכתב התביעה הופקה ע"י התובעת במטרה לצוד עילה לתביעה, ואינה מציגה את התמונה השלמה ואת הרקע לנשמע בה, גם לא את תרומתם של התובעים לאותו עניין.
לטענתו, התובעת עושה כל העת וכל שביכולתה להסלמת הסכסוך בין הצדדים ומסיתה את התובע לפסוע בדרכה, שאם לא כן תעזוב אותו, ובעטיה שוררת אוירה עכורה מאוד.
טוען כי למעשה, תביעה זו הינה רק חלק מסכסוך רב שנים אשר ידוע לכל. והמקרה הנטען בכתב התביעה הוא אך קצה קצהו של הסכסוך שלתובעת תרומה מכרעת בו.
עוד טוען כי התובעים באמת חייבים לו כסף, והתובעת מונעת את גמר החשבון שנים רבות ומנצלת את העובדה שאין זה מכבודו של הנתבע לתבוע את אחיו, והוא רואה בכך חילול כבוד הוריו.
הנתבע גולל את הרקע לסכסוך בין הצדדים, וטען כי פרוץ הסכסוך החל בשנות ה-80 כאשר התובעים רכשו מהנתבע ואשתו דירה ושילמו להם 10,000 ₪ פחות מהמחיר המוסכם, ובשל מעורבות אמם החריש הנתבע ולא דרש להשיב את היתרה. עוד הוסיף הנתבע, כי ביחד עם אשתו הקימו בית כנסת ע"ש בנם המנוח, כאשר התובעים נוהגים לזרוק אבנים לעבר בית הכנסת, לחבל ולהפריע למהלך התקין של התפילות ולמנוע מהמתפללים להחנות ליד.
הנתבע ציין כי התובעים ידועים כאנשי מדון ומערכת היחסים בינם לבין בני המשפחה כולה היא עכורה.
הנתבע מוסיף וטוען כי רק התובעים לא נטלו חלק בעלויות שנדרשו לשם תשלום המטפלת הזרה לאם המנוחה ולא השתתפו בהוצאות הפטירה והמצבה. אך בעת מכירת הבית של ההורים המנוחים, התובעים היו הראשונים שלקחו את חלקם במלואו, כשהתובעת סירבה לקזז ממנו את השתתפותם בתשלומים עבור מטפלת ומצבה.
ולאחר פטירת אמם המנוחה, הוסכם בין כל האחים שלא לעשות שימוש בדירתה למשך שנה, וחרף זאת התובעים פלשו אליה ואף השכירו אותה לצד ג' בניגוד לדעת שאר בני המשפחה תוך נטילת דמי השכירות לעצמם.
לטענת הנתבע, התובע ניצל בבית הכנסת ובבית הנתבע, את היחס הטוב שקיבל מהמתפללים, בשל היותו אח של הנתבע, והחל להשתלט ולקבוע שהוא יהיה שליח ציבור ושהוא יקרא בתורה, וגרם לכך שהמתפללים כולם התייעצו ביניהם וקבלו החלטה שהתנהגות כזו אינה מקובלת עליהם. באותו היום, מאחר שהתובע התעקש בדווקנות ועלה לדוכן לשמש שוב שליח ציבור, המתפללים יצאו החוצה.
לאחר שהתובע יצא ועזב את בית הכנסת, המתפללים סגרו את שער הכניסה ונכנסו להתפלל, אלא שהתובע חזר בכוונה להסעיר את הרוחות, ואז החלו גידופים הדדיים ודיבורים על ספר תורה, ובשלב זה הצטרפה התובעת ומיד החלה להתערב ולהקליט.
לגרסתו כבר מפתח התמליל עולה שהתובעים הם שיזמו ויצרו את אירוע המריבה נשוא התובענה בכוונת מכוון ובמטרה לייצר פרובוקציה, תוך שהתובעת נכנסת עם הטלפון הנייד לשטח הפרטי של בית הכנסת בזמן חג ובשעת תפילה, במטרה להתגרות בנתבע, לקלקל לו את החג ולהלבין את פניו ברבים לרבות ע"י הצגתו כ"שקרן" וכ"כסיל" לעיניהם של כל הנוכחים בבית הכנסת. עד שנקעה נפשו, ולא יכול היה לשאת עוד, ובפרץ רגשות עז אמר את אשר אמר.
התובע מפנה לדברי בנם של התובעים שנשמע בהקלטה אומר לתובעת : "תפסיקי להתנהג כמו איזה חולה.. שבי בשקט.. אל תעשי בלגן.. את תעשי בסוף אש ובסוף יהיה פה מכות". לגרסת הנתבע, דבריו אלה של בנם מעידים כי הוא מכיר את אופייה הלוחמני של התובעת וניסה להניא אותה מהסלמת הוויכוח.
לטענתו, התובעת היא זו שהפכה דברים כמוסים שכביכול נאמרו לה במועד אחר וביחידות, לשיח ציבורי בוטה ומתלהם בפני קהל בית הכנסת, ובשעת כעס ופרץ רגשות עז בחר הנתבע להשיב. או אז, הוחלפו בין הצדדים אמירות אשר חלקן היו דברי אמת, אך הם אינם מהווים לשון הרע המקימים עילה לפיצוי, ואלמלא המהומה אשר הקימו התובעים לא היה הנתבע פוצה פיו.
הנתבע טוען כי לא נגרם לתובעים כל נזק באמירות אלה, משום שממילא נוהגים הם לייצר פרובוקציות בקרב המתיישבים במקום מגוריהם ו"לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ".
ומעבר לאמור, נזקפת לטובתו, הגנת "אמת דיברתי", שהרי התובעים באמת שיקרו וגנבו כספים והתובעת מונעת את גמר החשבון בינו לבין התובע, ומנצלת את הימנעותו של הנתבע מהגשת תביעה כנגדם מפאת כבוד ההורים המנוחים.
בנוסף, טוען כי התובעים לא הביאו ראיות ונמנעו מהבאת עדויות להוכחת תביעתם ובהתאם להלכה הפסוקה יש לזקוף זאת לחובתם.
הנתבע עותר לדחיית התביעה ולחיוב התובעים בהוצאות משפט, אגרות ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ.
מסגרת נורמטיבית
חוק איסור לשון הרע נועד להגן על זכותו של אדם, לכך שהערכתו או שמו הטוב בעיני אחרים לא יפגעו על ידי דברים כוזבים הנאמרים או מפורסמים בגנותו על ידי הזולת.
על פי הדין הכללי, המוציא מחברו עליו הראיה. לפיכך, חלה על התובעים החובה להוכיח כי הנתבע ביצע כלפיהם עוולה של פרסום לשון הרע. ככל שהנתבע טוען להתקיימותה של אחת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע – עליו מוטל הנטל להוכיח הגנתו.
HYPERLINK "http://www.nevo.co.il/law/74372/1" סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, מגדיר מהי לשון הרע וקובע כדלקמן:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;…"
בפסק הדין בעניין אפל (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, נו (2) 607, 624-623 (2002) עמודים 616-617) התייחסה כבוד השופטת ד' בייניש להגדרת "לשון הרע" באופן הבא: "ההגדרה בסעיף 1 הנ"ל מורכבת אפוא מארבע חלופות: החלופה הראשונה היא מעין חלופת-סל רחבת היקף. יש בה כדי לתאר את מהותה של לשון הרע כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (להלן – פרשת הוצאת עתון "הארץ" בע"מ [פורסם בנבו] [1]), בעמ' 293; א' שנהר דיני לשון הרע [13], בעמ' 121").
שלוש החלופות הנותרות מהוות מקרים קונקרטיים יותר של לשון הרע. בכל ארבע החלופות אין הכרח להוכיח קיומו של נזק, ועל כך מצביע הביטוי "עלול". ודוק, ההגדרה בסעיף 1 לחוק אינה מתנה קיומה של לשון הרע באי-אמיתות הפרסום. לפיכך עשוי פרסום להיות אמת, ובכל זאת להיחשב לשון הרע (אם כי לא תוטל בגינו אחריות, אם תוכח אחת מן ההגנות הקבועות בחוק)".
ההגדרה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, אינה מתנה קיומה של לשון הרע באי אמיתות הפרסום. כפועל יוצא מהאמור, בהחלט ייתכן מצב בו, עשוי הפרסום להיות אמת, ובד בבד להיחשב לשון הרע, כפוף להחלתן של ההגנות הקבועות בחוק.
סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע מגדיר מהו "פרסום" באופן הבא:
"פרסום מהו
2. (א) פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע".
סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, קובע כי : "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".
אם כן, לשון הרע עלולה לנבוע מן הפרסום מקום שבו היא משתמעת מן הפרסום עצמו; או כאשר הפרסום נחזה להיות תמים לכאורה, אולם קיימות נסיבות חיצוניות שמשוות לו מובן פוגעני (אורי שנהר, "דיני לשון הרע" 113 (1997) (להלן – "שנהר"). טיב הפרסום, נבחן בין היתר, בהתייחס אל המרחב, אל האווירה הכללית ולנסיבות נוספות אשר יש בהן כדי לעצב ולצבוע את הפרסום בגוון כזה או אחר (תמ"ש (כ"ס) 29442/05 ל. א נ' י. י. מ, [פורסם בנבו] פסקה 10 לפסק הדין (6.9.2009).
המבחן לבדיקת משמעות הדברים, המהווים לטענת התובעים לשון הרע כלפיהם – הוא מבחן אובייקטיבי. על בית המשפט להיכנס בנעלי "האדם הסביר" ולבחון האם אכן היה נפגע או עלול להיפגע בנסיבות העניין מהפרסום כלפיו (ת"א (ת"א) 1645/97 קריב מערכות בניה תל אביב בע"מ נ' נוריאל אמנון, [פורסם בנבו] פסקה 10 לפסק הדין (28.7.2004) (להלן – "עניין קריב"); תמ"ש (ת"א) 35326-12-10 א' נ' ת' [פורסם בנבו] (17.10.2012); תא"מ (ראשל"צ) 1220/09 יפעת עופר נ' משה אביטן [פורסם בנבו] (10.8.2011).
חופש הביטוי מחייב שלא לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע. השאלה איננה מה הכוונה שמאחורי הפרסום – אלא מהו "המסר עמו היא מותירה את הצופה" (עניין אפל, בעמ' 617; ע"א 256/57 אפלבוים נ' בן גוריון, [פורסם בנבו], 1205, 1215 (1960).
אפנה בהקשר זה, לפסק דינו של כבוד השופט מ' שמגר בעניין ע"א 723/74 הוצאת עתון ״הארץ" בע״מ נ' חברת החשמל לישראל בע״מ, לא (2) 281, 300 (1977) בו נקבע כדלקמן: "כאשר באים לבחון משמעותן של מילים לצורך בדיקת מהותן מפרשים אותן על- פי המובן אותו מייחס להן הקורא או השומע הסביר ואין מטים אוזן לפרשנויות משפטיות, בדרך בה היו בוחנים מסמך משפטי ומנתחים תכנו. המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט – התובע בעיני הבריות".
בפסק הדין בעניין ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, מג (2) 333, 339 (1989), ניסח כבוד השופט י' מלץ את המבחן הראוי לבחינת משמעות הפרסום אשר נטען להיות לשון הרע:
"השאלה העיקרית והמרכזית בערעור זה היא מהי המשמעות של הדברים שפורסמו בעיני הקורא הסביר והרגיל. ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למלים".
בפסק דינו בעניין Conwest Global, פירט כבוד השופט ע' פוגלמן (כתוארו דאז) את ארבעת השלבים אשר על פיהם נדרש לבחון את השאלה – האם פרסום פלוני מהווה "לשון הרע" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע:
שלב ראשון, יש לבחון האם לפנינו פרסום במובנו של מונח זה בחוק איסור לשון הרע, לפי אמת המידה המקובלת על האדם הסביר.
שלב שני, יש לבחון האם הפרסום או הביטוי מהווה "לשון הרע" ומטיל חבות בגינו, על-פי סעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע.
שלב שלישי, ככל שייקבע כי הפרסום אכן מהווה "לשון הרע" אזי, יש לבחון את תחולתן של ההגנות השונות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק איסור לשון הרע ואת כוחן לשלול את אחריותו של המפרסם בגין הפרסום.
בהעדר הגנות – נדרש לעבור לשלב הרביעי ולבחון את הסעד המתאים בנסיבות העניין. (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ, פ"ד נח(3) 558, 568, (2004).
התקרית נשוא התביעה תיבדק על פי השלבים אשר הותוו בפסיקה לצורך בחינה – האם לפנינו פרסום והאם התבטאויותיו הנטענות של הנתבע כלפי התובעים אכן עלו כדי לשון הרע.
דיון והכרעה
האם לפנינו פרסום
הנתבע אינו מכחיש את האמירות שנאמרו בתקרית, אך טוען שאינן בגדר פרסום של "לשון הרע", הואיל ונאמרו בשל התנהגותם הפוגענית וחסרת תום הלב של התובעים וכי האמין בתום-לב באמיתות דבריו שנאמרו בשעת "עידנא דריתחא" ותחת ההגנה של "אמת דיברתי".
הנתבע אף לא הכחיש כי בזמן העימות נכחו ציבור מתפללים מן היישוב אשר היו עדים לתקרית. העד בנו של הנתבע העיד כי באירוע נכחו בערך 10 אנשים (עמ' 18 ש' 17-18).
גם מההקלטה והתמלול עולה, כי היו מספר אנשים מעורבים בתקרית אשר ניסו להרגיע את הרוחות.
משכך, בשים לב כי הנתבע אינו מכחיש את האמירות שיוחסו לו בסביבת מתפללי בית הכנסת מהיישוב, הרי שנתקיים בענייננו יסוד הפרסום כמשמעו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, לפיו עלול לגרום להשפלתם או לביזויים של התובעים בעיני הבריות.
האם האמירות של הנתבע כלפי התובעים עולות לכדי לשון הרע
התובעים מתארים את האירוע כוויכוח קולני שפרץ ביניהם לעיני אנשי היישוב תוך שהנתבע הטיח בהם פרסומי לשון הרע כדלקמן: לגבי התובעים: "גנבו אותי ב-10,000 ₪… הם שני השקרנים" ולגבי התובעת : "רמאית, את שקרנית…לכל אורך הדרך גנבת אותנו".
ואולם בכתב התביעה התובעים אינם מזכירים כלל את השתלשלות העניינים שקדמה לאירוע נשוא התובענה, ממנה עולה כי התובעת התנהלה מתוך רצון לתבוע את הנתבע.
עובר לאירוע, בטרם שמה התובעת פעמיה אל בית הכנסת, היא החלה להקליט ולהסריט עוד בביתה, כאשר בנה של התובעת, ניסה בכל כוחו למנוע ממנה מלגשת לשם ולפתוח במריבה עם הנתבע, וזוהי השיחה המתנהלת בין השניים:
התובעת: "שיגיד לי שאני גנבת ורמאית.
בנה משיב לה: ""תפסיקי להתנהג כמו איזה חולה…
התובעת: אני רוצה רק להעיף אותו משמה.
בנה משיב לה: "אין לך מה להעיף אותו משם. אין לך מה. את רק תסלימי את המצב…
התובעת: הבן אדם לא יגיד לי שאני גנבה ואני גנבתי לו את הכסף.
בנה משיב לה: .שאגב תתבעי אותו מחר…"
התובעת השיבה: לו: "איך אני אתבע אותו? על סמך מה?
ובנה השיב: "תוציאי את כולם שמה עדים"
התובעת מגיבה: "רגע אני רוצה לראות מי העדים שמה
בנה: אין לך מה".
התובעת : אני רוצה לראות מי העדים שמה.
בנה: אל תעשי בלגן. את תעשי בסוף אש ובסוף יהיה פה מכות".
בחקירתו הנגדית, בנה של התובעת, נשאל האם באמירתו אליה: "תפסיקי להתנהג כמו איזה חולה", היה משום הבעת סאת נפש מצידו כלפי התנהגותה, והוא אישר שניסה למנוע מהתובעת לגשת ולפתוח בעימות עם הנתבע כדי למנוע מריבה :
"אז אני קודם כל זה שאני עומד במעמד המביך הזה זה מביך גרמת לי למבוכה לא פשוטה לא מול הילדות שלי ובטח לא מול ההורים שלי, וכל מה שנאמר פה גם נכון, אני ניסיתי לעצרו מבעדה מלגשת למטה כי אני מבין מה המשמעות של היא יורדת לבית שלו לאיזה עימות עם הדוד כי זה למעלה מ- 20 שנה יש פה סכסוך עתיר שנים שרווי בלא מעט אירועים ואני מבין שכל מגע בינה לבינו הוא מגע לא טוב ואני מנסה לעצור מבעדה לרדת וזה לגיטימי…"
(עמ' 3 ש' 14-19).
התובעת עומתה עם הדברים הקשים שאמר בנה עליה, כמי שמלבה אש שתעצים למריבה אלימה, והיא אישרה כי אלו הדברים שאמר לה בנה:
"ש. גם הבן שלך אומר את זה את תעשי אש בסוף.
ת. הבן שלי אמר את דברו".
(עמ' 39 ש' 13-14).
מהתמליל עולה כי התובעת בדרכה אל בית הכנסת צועקת בפומבי שהנתבע אמר לה בחג שהיא גנבה כספים, וזאת עוד בטרם נאמר דבר על ידי הנתבע ברשות הרבים, באשר הוא שהה באותם הרגעים בתוך בית הכנסת:
"בוא…על מה שהוא פתח את הפה שלו בחג והוא אמר לי שאני גנבה ואני גנבתי את הכסף של אמא שלו, יש בורא עולם בשמיים…ועל זה הוא ייתבע. כולכם תבואו לבית המשפט…כולל אותך".
התובעת נשאלה על התנהגותה זו, והיא לא הכחישה כי היא זו שהחליטה "להדליק את האש" אם כי ניסתה להתנער מהניסיון להציגה "כמסכסכת":
"ש. אז איך את מיתממת שאת לא קשורה לשום דבר כשאת למעשה מדליקה את האש את מדליקה את האש שאת יוצאת החוצה עם מכשיר ההקלטה וצועקת את הדברים שבגינם התובעת היום הוצאת דיבה, את צועקת אותם ותובעת הוצאת דיברה ואנחנו לא שומעים את הנתבע בשום הזדמנות בתחילת ההקלטה הזאתי אומר את מה שאת טוענת וצועקת בפני כולם גברתי, איך יכול להיות שאת אומרת שאת לא מעורבת בכלום, את הדלקת את האש הזאת, את יצרת את זה ועוד את מוטרדת כשאת יוצאת החוצה שתצאי מוצלחת ואת אומרת לו למטה כתוב בעמוד הראשון איך אני אתבע אותו על סמך מה…
ת. ואז הבן שלי אמר לי….".
(עמ' 38 ש' 30-39).
התובעת נשאלה על ידי המותב מדוע יצאה מביתה והשיבה כי שמעה צעקות:
"כבוד השופטת: רגע מה הסיבה שיצאת החוצה שמעת צעקות בחוץ?
ת. שמעתי צעקות והגיס שלו היה שמה הוא גם יצא לגיס שלו גם בתמליל יש". (עמ' 39 ש' 16-17).
מהתמליל בעמוד 3 עולה כי התובעת פגשה למטה את התובע, מדובבת אותו ומשכנעת אותו לחזור לבית הכנסת להתפלל למרות שלדבריו "כבר גמרו להתפלל שמה".
התובע בתמליל מספר לתובעת : "זורקים לי את הדברים בחוץ" ו "הוא אמר לי אני פסול אני מוקצה". התובע נשאל בחקירתו הנגדית אם הוא זוכר מה קרה באותו יום ספציפי שלגביו הוגשה התביעה, ועל כך השיב : "כן, איך אני יכול לא לזכור זרקו לי את הטלית, זרקו לי את הכל החוצה". כלומר מבחינתו זהו לב האירוע, והוא כפי שעולה מהתמליל נגרר להשתלשלות האירועים אחרי התובעת (ע' 6 ש' 24-26).
ולאורך כל אותו הזמן עד שהגיעו לבית הכנסת שנמצא בסמוך לביתם, ועד שבאו במגע עם אנשים אחרים, התובעת ממשיכה לומר לעצמה בקול רם, ללא קשר לשיח של התובע עימה "שהוא יבוא ויגיד לי שאני גנבה? שאני גנבתי כסף של בית הכנסת?", "כל הזמן מריבות כל הזמן שוטרים".
כשהתובעים הגיעו לבית הכנסת וכשמצטרף לשיחה "המתפלל XXX", התובעת צועקת: "והוא יגיד לי שאני גנבתי כסף של אמא שלך?", "וגנבתי כסף של ספר תורה?", וכשמצטרף לשיחה "המתפלל XXX" התובעת צועקת : "כן אתה תגיד לו. אני לא גנבה. אני גנבתי כסף? זה עלילה, ועל זה הוא ייתבע", "מה? הוא לא מפחד מבורא עולם? כל פעם שהוא פגע בי, כל פעם שהוא פגע בי, אלוהים פגע בו".
עד שהנתבע יוצא אליהם מבית הכנסת, והגם שהמתפללים מבקשים להניעו מלהשיב להם, ובפרט הגיס שניסה להשקיט את הרוחות, כל אלו לא מסייעים, והנתבע שלא מצליח להתגבר על יצרו אומר להם את דברי לשון הרע המיוחסים לו. התובעת ממשיכה להתגרות בו וצועקת עליו : "חוצפן", "אין לך טיפת של שכל". והתובע אף הוא מטיח בו: "זה אח, זה אח? לא מתבייש?".
כפי שעולה מההקלטה, התובעים במשך זמן ממושך חוללו מהומה מחוץ לבית הכנסת, והטיחו צעקות לעבר הנתבע תוך פגיעה בכבודו ובמטרה להתגרות בו, עד שלא יכול היה עוד להבליג על דבריהם והגיב בפרץ רגשות של אמירות בפני קהל בית הכנסת, עליהן מושתת תביעת לשון הרע.
ניכר מהתמליל ומהקלטת האירוע, כי אלמלא יצרו התובעים פרובוקציה בבית הכנסת, הנתבע לא היה אומר דבר, והאירוע נשוא התביעה לא היה נברא.
גם ילדיו של הנתבע העידו כי במשך שנים, הנתבע התאפק מלשתף את התובעים בתחושות הכעס שלו על כך שפעלו בחוסר הגינות כלפיו, עד שלא יכול לשאת יותר, משהתובעת סיפרה בפומבי על חילוקי הדעות בתוך המשפחה שהשתיקה יפה להם.
בתו של הנתבע העידה כי : "כל השנים הוא החזיק את המחשבות האלה, תחשוב כמה שנים עברו מאז הדירה הזאת וכל הסיפור הזה וכל הסיפור של האמא הוא לא אמר מילה אחת לאח שלו, כל הקשיים שהיו כל השנים הוא לא אמר לו מילה וכל פעם שהיה בניהם נתק והאח שלו היה בא אלינו הביתה הוא היה מכניס אותו הביתה, הוא לא אמר לו מילה כל השנים, לא לו ולא לה ועכשיו נשבר, נשבר הלב, נשבר לו הלב לבן אדם אין כוח, כמה בן אדם יכול לשאת, כמה בן אדם יכול להכיל." (עמ' 42 ש' 21-27).
גם בנו של הנתבע העיד לעניין זה: "…הוא שמר את זה בבטן 30 שנה, 30 שנה בן אדם שומר את זה בבטן, לא מוציא את זה, לא מדבר את זה. למה? כי אמא שלו ביקשה ממנו, כי סבתא אמרה לו 'אל תעשה ותסלח לו וזה אח שלך וזה'. שותק שותק שותק. אבל מה? יש יום שזה נשבר. יש יום שזה יוצא החוצה. וזה היום הזה. 'כן, את גנבת לו 10,000 שקל. כן, את רימית אותו שהשכרת את ובעלך פרצתם את הדירה של סבתא אחרי חודשיים שסבתא נפטרה ומשכירים את הדירה לאיזה בן אדם שאף אחד לא מכיר אותו, אף אחד לא יודע , לוקחים את הצ'קים לכיס שלהם, זה לא גנבה? זה חוצפה" (בעמ' 18 ש' 7-14).
בנו של הנתבע שהיה נוכח בתקרית, העיד שהתובעת צעקה ברבים "הוא קרא לי גנבת", בזמן שהנתבע היה בתוך בית הכנסת, ובכך למעשה היא זו שפרסמה ברבים דברים שנאמרו לה על ידו ,כביכול, במועד אחר ביחידות : "…היא הולכת ברחוב שם ובכביש הראשי וצועקת לידו, ליד בעלה וליד כל המתפללים בחוץ 'הוא קרא לי גנבת, הוא קרא לי גנבת'. טוב. קרא לך גנבת, למה את צועקת? למה את עושה לזה פרסום? למה את עושה מזה רעש? ואם הוא קרא לך גנבת, אף אחד לא שמע את זה. זה מופיע בהקלטה, אף אחד לא שמע. אחרי 10 דקות שהיא צועקת 'הוא קרא לי גנבת, הוא קרא לי גנבת'… אז הוא יצא החוצה ואמר לה 'כן גברת, את גנבת, את גנבת את אמא שלי, את השכרת את הדירה של אמא שלי ולא נתתם לאף אחד מהילדים את הכסף"…
(עמ' 17 ש' 28-36).
מההקלטה ומהתמליל עולה כי למריבה שהיא ליבת התביעה, קדמה התנהגות מכוונת של התובעים לייצר פרובוקציה, בעת שהתובעת נכנסת עם טלפון נייד מופעל בהקלטה לשטח בית הכנסת בזמן החג כשהמתפללים עודם שם, ובמטרה להתגרות בנתבע היא מטיחה בו טענות שהוא כביכול אומר עליה שהיא "גנבת", ואף פוגעת בו בכינויה אותו "חוצפן" ו"אין לך טיפת שכל".
בנסיבות, אין ספק כי לתובעת יש אחריות תורמת לתקרית של "לשון הרע".
כל אלו לכאורה "הצדיקו" במידת מה תגובה מצד הנתבע, שכן אין אדם מושלם בכל המעלות, והשאלה היא אפוא האם דבריו מהווים "לשון הרע" ומטילים חבות עליו.
הנתבע טוען כי בהתאם להלכה הפסוקה, דבריו נאמרו בלהט הרגע ו"בעידנא דריתחא" בנסיבות המקרה, ואינם מהווים "לשון הרע".
"טענת "עידנא דריתחא" איננה טענת הגנה. היא אינה מופיעה בפרק ג’ לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו: ‘פרסומים מותרים, הגנות והקלות’.
חלף זאת, הפסיקה שעסקה בטענה ‘עידנא דריתחא’ התייחסה לנקודת מבטו של השומע הסביר… והאם ייחס חשיבות ממשית לדברים שנאמרו בלהט ויכוח או שיראה בהם גידוף חסר משמעות.
כאן המקום לציין, כי בית המשפט העליון טרם התייחס באופן מקיף לטענה זו, למשמעותה ולמבחני המשנה שלה…אולם, מבחן זה נידון באופן נרחב בפסיקת הערכאות הדיוניות ומפסיקת בתי משפט השלום והמחוזי אשר דנו בעניין טענה זו, ניתן ללקט מספר מבחני משנה או כללי אצבע:
א.הדברים הם גידוף חסר משמעות, ניבול פה או קללות ולא אמירות עובדתיות;
ב.הדברים נאמרו בלהט הרגע, בכעס או בסערת רגשות;
ג.תוך חילופי עלבונות הדדיים;
ד.הדברים אינם מתוכננים ומכוונים;
ה.לא מדובר באמירות גזעניות בוטות.
(ראה ת.א (שלום קריית גת) 52137-12-21 איזבלה שיינפלד נ’ יעקב מויאל (12.3.23)]
לעניין זה ראה גם בת”א (י-ם) 1594/06 אורלי עטיה ברהם נ’ יעקב בניטה (פורסם בנבו) :
"…בהקשר זה, יש לתת את הדעת לנסיבות הפרסום (ראו סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע). כאשר מדובר בפרסום שנעשה בשעת כעס ומריבה, לרוב הוא לא יתפרש על ידי האדם הסביר כמבטא אמירה עובדתית. בדרך כלל, יתפרש פרסום כזה כביטוי של כעס, אשר אין בו, במבחן האדם הסביר, כדי להקים אחריות לפי חוק איסור לשון הרע. דומה, כי זהו הטעם העומד מאחורי העמדה שבוטאה בספרות, לפיה ‘נראה כי לצורך הכרעה בשאלה, האם מהווים דברי גידוף ‘לשון הרע’, ישקול בית המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז ובכעס או תוך חילופי עלבונות, ייטה בית המשפט שלא לראות בדברים משום ‘לשון הרע’ המקימה עילת תביעה על פי החוק’ (שנהר, בספרו הנ”ל, בעמוד 132). כך נפסק גם במשפט המשווה. ברוח זו, בית המשפט הפדראלי בארצות הברית קבע כי המלים ‘bastard‘ ו – ‘son-of-a-bitch‘ לא הקימו עילת תביעה בלשון הרע…".
בענייננו משמיעת ההקלטה ומקריאת התמלול ועדויות הצדדים, ניתן לקבוע כי הדברים נאמרו על ידי הנתבע ברגע של כעס ובסערת רגשות, כתגובה לפרובוקציה שיצרו התובעים, כאשר במשך דקות ארוכות התובעת הקימה מהומה פגעה בכבודו של הנתבע וצעקה לעברו עת שהה בבית הכנסת, עד שלא יכול היה עוד לשאת את התנהגות התובעים והתפרץ בסערת רגשות, וענה לה את האמירות המיוחסות "גנבים" ו"שקרנים" כלשון הרע.
השאלה היא, כאמור, האם "השומע הסביר" היה רואה בדברים שנאמרו, לאור השתלשלות האירועים העובדתית שקדמה לאמירתם וכן הקשר הדברים והדבקם, משום דברי גידוף וקללות חסרי משמעות שנאמרו ב"עידנא דריתחא" או ביטויים המביאים את השומע הסביר לסבור כי האדם חוטא ונוטל לכיסו את שאינו שלו, שאז אלו הן אמירות שנועדו להציג בצורה מבזה את האדם ואת התנהגותו כנלוזה, העולות כדי לשון הרע.
בענייננו התובעים נמנעו מזימונם של המתפללים או השכנים או הדוברים בהקלטה שנכחו בתקרית כעדים מטעמם, באופן שמקים את החזקה ולפיה מחדלם פועל לרעתם.
באופן דומה, התובעים נמנעו מלזמן את מנכ"ל החברה בה מועסקת התובעת, שנטען כי הנתבע אמר לו שהתובעת "מסוכנת וצריך להיזהר ממנה" (סעיף 7 לתצהירה). ובכך לא הוכיחו את טענתם בסעיף 8 לכתב התביעה, כי פרסם דברי לשון הרע במקום עבודתה, שממילא פסולה בהיותה עדות מפי השמועה, וזאת משהובהר בחקירת התובעת כי אשתו של המנכ"ל סיפרה לה על כך והיא לא שמעה זאת בעצמה (עמ' 36 ש' 1-35).
בעדותה של התובעת, לא ניתן כל הסבר מוצדק לאי הבאת עדים לתקרית:
"ש. תודה רבה, למה את לא הבאת אנשים מהיישוב שכל כך אוהבים אותך לספר על השם שהתלכלך לך?
ת. אני לא נוהגת להטריח אנשים בכוח.
ש. אבל את יודעת בבית משפט צריך להוכיח תביעה שמגישים.
ת. תראה בסך הכל מה אתם הבאתם, אתם הבאתם את המשפחה מכוח הנסיבות
גם אם זה נכון או לא נכון, הם יגידו שזה נכון.
ש. את אומרת שכל הישוב אוהב אותך אז בטח היו באים לספר.
ת. כל הישוב.
ש. בטח היו באים להגיד איזה מסכנה איך פגעו בשם שלי.
ת. אני תקשיב אני לא מפריע לאף אחד בחיים שלו נקודה.
ש. לא היו באים?
ת. לא רציתי להביא אותם.
ש. אה בסדר.
ת. זה הכל נקודה".
(פרוטוקול מיום 27.11.22 (עמ' 36 ש 36-39, עמ' 37 ש' 1-10).
אף לעניין העדר זימון מנכ"ל החברה לעדות, לא ניתן על ידה הסבר מניח את הדעת:
"ש. תגידי למה ראיתי בבקשה שאת מזמנת אותו לבית המשפט לבוא להעיד כאן?
ת. תקשיב אני ביקשתי ממנו בזמנו הוא אמר לי אין שום בעיה, אני לא רואה לנכון להביא בן אדם בכוח כשאני עבדתי כשאני באה לעבודה ואני אראה אותו בכוח המציאות אני אראה אותו יום יום ואני עובדת איתו יום יום ואני אביא אותו בכוח…"
(עמ' 36 ש' 10-14)
התובע השיב כי לא רצה לכפות על העדים להעיד :
"ש. תגיד לי משהו למה לא טרחתם להביא עדים נוספים כדי להוכיח את התביעה שלכם, למה לא הבאתם עדים נוספים?
ת. יש סרט שמביא למיצוי את כל הדברים, אנשים שפנינו אליהם ראו את הסרט הביעו מורת רוח עזה מאוד על כל מה שהוא עשה פה, אבל מאחר והם מתפללים איתי בבית הכנסת והם נתנו לנו פרטים שלהם הכל העברנו את זה לעו"ד שהוא פנה אליהם הם החליטו אחרי מספר ימים לא לבוא אבל זה זכותם, אני לא יכול להביא אנשים בכוח לבית המשפט, אני יכול לבקש מהם גם מהגיס שלי שהוא אותו תקף גם…".
מתגובתם עולה שהם מניחים כי תביעתם נשענת על יסודות כה איתנים, בהיותה נסמכת על ההקלטה, עד כי לא מצאו לנכון לבקש זימון עדים לתקרית באמצעות בית משפט, כדי להוכיח את היסוד האובייקטיבי לפיו אדם סביר ששמע את התבטאותו של הנתבע היה חושב כי התובעים חטאו ונטלו לכיסם את שאינם שלהם.
כלל ידוע בפסיקה הוא כי במקום שצד למשפט נמנע מלהעיד עד פלוני, שעה שבנסיבות העניין היה מקום להעידו, קמה החזקה לפיה, שאילו הובאה הראייה הייתה פועלת לרעתו: "אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד". וראה עוד האסמכתאות הנזכרות שם, בעמ' 658- 659. וכן הם דבריה של השופטת בן ¬עתו בע"א 548/78 אלמונית ואח' נ' פלוני [7], בעמ' 760: "…כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגת המסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, במאגרים, בעמ' 658).
גם מחדל זה של הימנעות מהבאת עדים נזקף לחובתם של התובעים.
אלא שחרף מחדלם של התובעים, אין בכך כדי לפטור את בית משפט מלבחון את היסוד האובייקטיבי של דבריו של הנתבע.
לעניין זה, סבורני כי לפי כללי האצבע שנקבעו בפסיקה, הדברים שפורסמו על ידי הנתבע הן בבחינת "אמירות עובדתיות" שאמנם נאמרו בכעס ובסערת רגשות, אך מתוך אמונה שלו בנכונותם.
על כן, עלי לבחון מהי השפעתם או זיקתם של דבריו, בהיותם דברי לשון הרע להערכה לה זוכים התובעים בעיני הבריות או "השומע הסביר והרגיל".
מהעדויות ומהקלטה שנשמעה עולה כי התובעים לא נזהרים בלשמור על "שמם הטוב" בעיני תושבי היישוב ומתפללי בית הכנסת.
בהקלטה שתומללה והוגשה מטעם הנתבע באמצעות נכדו, והתקבלה כמוצג והושמעה באולם, תועד מקרה קודם משנת 2019 לפני התקרית נשוא הכרעה זו, שבו התובעת התפרצה לתוך שיעור תורה בבית הכנסת ובנוכחות כל המתפללים (לפחות מניין, לפי עדות הנכד עמ' 57 ש' 21-22) קיללה, גידפה והשפילה את בעלה התובע. מדובר באירוע קשה, מביש, ולא מכבד. למעשה, בעצם חשיפת מערכת היחסים האינטימית ביניהם לבאי בית הכנסת פגעו התובעים בעצמם בשמם הטוב.
להלן ציטוט דברי התובעת מתוך ההקלטה:
"אתה יכול להקליט עד מחר, אני לא מפחדת! עד מחר אתה יכול להקליט. אני מתעדת הכול מתועד אצלי, גם פתחו לך תיק במשטרה!. והולכים להגיש נגדך כתב אישום. אתה יודע את זה!?. העללת עלי עלילה, שאני הרבצתי לך מכות, שאני נותנת לך מכות בבטן. הכול מותק, אני יצאתי עם ידי על העליונה, ואתה נפתח לך תיק פלילי. יש לך ככה! ספר! במשטרה, תתבייש לך…אתה יושב בתוך הבית שלי! …בתוך הבית שלי פתח אתר היכרויות…בתוך הבית הוא לא רוצה לקנות אוכל לילדים…אתם לא מכירים את הסיפור, אתם לא יודעים, כלום!".
הנתבע בחקירתו הנגדית לא הכחיש את הדברים הקשים שיוחסו לו ע"י התובעת בהקלטה (עמ' 12 ש' 16-27) ואף לא הכחיש כי סולק על ידה מהבית מספר פעמים (עמ' 13 ש' 4-8) וכי העביר את זכויותיו בבית על שמה (עמ' 13 ש' 24-35). ולשאלת בית משפט, אם הגיש תלונות במשטרה כנגד אשתו, אישר שהיו תלונות הדדיות (עמ' 13 ש' 35-36).
בנוסף, בנו של התובע העיד על התנכלות של התובעים למתפללים בבית הכנסת, שיידועה לכל תושבי היישוב, כדלקמן:
זורקים אבנים על בית הכנסת ומפעילים מוסיקה חזקה שתפריע למתפללים –
"עו"ד XXX: הם זורקים אבנים על בית כנסת, אני הזדעזעתי. מפעילים מוסיקה חזקה שתפריע לתפילות, יהודים, יהודים המסורתיים הדתיים.
העד , מר XXX זה זעזע אותך?
עו"ד XXX בהחלט, בוודאי. לעשות כך לבית כנסת? בוודאי, זה,
העד , מר XXX : גם אותנו זה מזעזע.
איזה ראיות יש לך כדי להוכיח את הדברים הקשים האלה שאתה מטיח בהם?
העד , מר XXX : אני יכול להגיד, כל בית הכנסת לפה שיגידו לך את זה".
(עמ' 10 ש' 9-18).
בהמשך העד הסביר כי המתפללים "מחמירים עם בתי משפט אזרחי, הם אמרו שאם זה היה עובר לבית משפט דתי,… הם היו באים להעיד. אבל הם לא מכירים, הם לא רוצים לבוא לפה…כל השכנים יודעים". (ש' 30-36).
מבעירים אש במנגל ושמים לחם שיישרף ויעלה עשן –
"אמרתי שהם הדליקו את המנגל ושמו שם לחם שיישרף כל השבת כדי שיעשה ריח מסריח בבית הכנסת.
הם יודעים בדיוק מתי התפילה מתחילה, מתי היא מסתיימת, מתי מנחה מתי ערבית. בדיוק שמתחיל התפילה של מנחה של קבלת שבת, היה מניח מנגל על הקיר הסמוך של בית הכנסת…מדליק את המנגל, שם בפנים כיכר לחם שיעשה עשן וזה הולך ודולק כל השבת כולה". (עמ' 12 ש' 27-29 ועמ' 14 ש' 20-25).
במבחן האדם הסביר לצורך קביעת אחריות לפי חוק איסור לשון הרע, הרי שלאור הנורמות החברתיות וההלכתיות במקום שבו נאמרו הדברים בפתח בית הכנסת, מקום קדוש בו שורה שכינתו של הקב"ה, ולאור התנכלות הנתבעים כלפי ציבור המתפללים ותיעוד התובעת בהקלטה כשהיא מגדפת ומקללת את בעלה בתוך בית הכנסת מול ציבור המתפללים, אני מניחה כי השומע הסביר (ציבור המתפללים ירא השמיים) היה סובר כי יש ממש בדברי הנתבע, והתובעים הם אכן "שקרנים, רמאים וגנבים".
מכאן, שבכפוף לאחריות התורמת של התובעים לתקרית, הרי שעלי לבחון האם עומדת לנתבע הגנת "אמת דיברתי" מפני לשון הרע, שבכוחה לשלול את אחריותו בגין הפרסום.
האם לנתבע עומדת טענת ההגנה "אמת דיברתי"
הנתבע טוען להגנת "אמת דיברתי" אשר קבועה בסעיף 14 לחוק לשון הרע.
סעיף 14 לחוק לשון הרע קובע שני תנאים מצטברים, וכי באמיתות הפרסום לא די:
"ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק כוללת שני יסודות. היסוד הראשון נוגע למידת האמתיות של הפרסום המהווה לשון הרע. היסוד השני נוגע למידת העניין הציבורי שבאותו פרסום. קיים הבדל מהותי בין שני היסודות, היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו והוא נוגע להשוואה בין הפרסום לבין המציאות העובדתית. היסוד השני עוסק בשאלה, האם קיימים לפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו, למרות לשון הרע שבו. שאלה זו היא שאלה ערכית בעיקרה, והיא מוכרעת על ידי בית המשפט בהתאם למדיניותו השיפוטית. חשוב לזכור כי שני חלקיה של הגנת סעיף 14 הם חלקים מצטברים ובהתקיים האחד בלעדי רעהו, לא יהיה בכד כדי להועיל לנתבע." (ספרו של שנהר 1997 בעמודים 215 ו-216).
נטל ההוכחה בטענת "אמת דיברתי" מוטל על הנתבע. מידת ההוכחה הנדרשת עומדת ביחס ישיר למידת חומרתו של תוכן הפרסום (ע"א 89/04 ד"ר נודלמן נ' נתן שרנסקי [פורסם בנבו] (ניתן ביום 04.08.08); ע"א 670/06 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא (2) 169) כאשר נתבע מבקש להתגונן בטענת אמת דיברתי, הוא עשוי "להידרש להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה". לפיכך, כאשר פרסום מייחס לנפגע האשמות חמורות במיוחד, יידרש הנתבע המעלה טענה של "אמת דיברתי", להביא ראיות משכנעות יותר מכפי שנדרש במשפטים אזרחיים רגילים (עמ' 187).
אבחן להלן האם הנתבע הוכיח כי קיימת לו הגנה זו של "אמת דיברתי" על פי החוק.
הנתבע העיד בכאב מדם ליבו : "שאם אני אמרתי שהיא גנבת, היא גנבה אותי. זה לא הוצאת דיבה. היא גנבה אותי. אני מוכיח שהיא גנבה אותי. היא עבדה עלי, שיקרה עלי כל הדרך. היא רימתה אותי. התעללה בי מכל הכיוונים כדי, היא הצליחה לעשות את מה שאחרים לא מצליחים. היא הפרידה בין שני אחים. אנחנו רק שני אחים. אני אחזור על זה..". (בעמ' 56 ש' 23-27 ). גם בתצהירו סעיף 30.3 אמר "כל מה שאמרתי בהקלטה – אמת ורק אמת".
לגרסתו, שנמסרה בתצהירו לפיה, התקרית היא קצה קצהו של סכסוך רב שנים, שלתובעת תרומה מכרעת בו, שתולדתו בכך שהתובעים חייבים לו כסף, גם ממכר הבית בXXX וגם מהתנהלות עם אימו המנוחה, והשכרת הבית בXXX, ובכך שהתובעת מונעת גמר חשבון שנים רבות ומנצלת את העובדה שהוא לא יתבע את אחיו מפאת כבוד הוריהם המנוחים.
בנוסף, הסכסוך המתמשך ידוע לכל המשפחה, קרובים, שכנים וחברי יישוב.
וכך הצהיר:
"כאשר אני ואשתי רצינו למכור את הדירה שלנו בXXX, הורי בקשו ממני למכור אותה לתובעים, וכך נעשה בשנת 1985, אלא שהתובעים רימו אותי ואת אשתי ושילמו לנו 10,000 ₪ פחות מהמוסכם ומבחינתי זה גניבה וגזל. מפאת הכבוד לאימי המנוחה, ובגלל שמדובר באחי, אשתי ואני החרשנו ולא דרשנו לגבות את היתרה…
במשך 3 שנים הייתה לאימי המנוחה מטפלת זרה, ורק התובעים לא לקחו חלק בעלויות שנדרשו לשם כך, ובמשך שנים שילמתי במקומם.
כשישבנו שבעה על אימי עליה השלום, רק התובעים לא השתתפו בהוצאות הפטירה והמצבה…וגם פה שילמתי במקומם.
בנוסף לכך, התובעת אנסה את אחי לשתף איתה פעולה והם פלשו לבית ההורים והשתלטו עליו והשכירו אותו בניגוד לדעת שאר בני המשפחה, ובניגוד לסיכום שלא משכירים את הבית, וגנבה אותי ואת שאר האחים שלי ולקחה לעצמה את דמי השכירות, וזאת במשך מספר חודשים עד שהאחיות של גילו את זה וטיפלו בזה".
(סעיפים 19,29,26,27 לתצהירו).
באשר להשכרת הדירה של האם המנוחה בניגוד להסכמות האחים –
הנתבע צירף כראייה לתצהירו הסכם שכירות מיום 26.2.09 אשר נערך בין התובעים לבין השוכר להשכרת דירת האם המנוחה בתמורה לדמי שכירות בסך של 1400 ₪ לחודש.
שני תשלומי שכ"ד עבור חודשיים ראשוניים בסך של 2800 ₪ שולמו מראש במעמד חתימת החוזה.
הנתבע העיד כי התובעים השכירו את הדירה פחות מחצי שנה מפטירתה, "כשהסיכום הנהוג הוא ששנה ראשונה לא נוגעים בבית משאירים אותו כמו שהוא, ואחרי שנה עושים אזכרה למנוחה בבית שלה, ואחר כך ישבו הילדים ויחליטו מה לעשות" (עמ' 73 ש' 27-31).
גרסתו של הנתבע נתמכה בעדותם של בנו, ביתו ואחותם.
בנו העיד כי : "הוא אמר לה מאיפה היא גנבת. מאיפה היא גנבה באמת. אז הוא אומר לה גנבת את סבתא שלי, אתם השכרתם את הדירה, אתם לקחתם לי 10,000 שקלים שמכרתם את הדירה. את רוצה שנוציא למה את גנבת? הנה אני מוציא למה את גנבת"'.
עו"ד XXX : תגיד לי, לך יש הוכחה שהיא גנבת?
העד מר XXX : אני יש לי פה חוזה שכירות שהיא ובעלה השכירו את הדירה בXXX ולקחו את הכסף לכיס שלהם…. אם אני לוקח כסף ממישהו בלי לשתף מישהו אחר ואני מראש לא הולך להחזיר אותו, זה גניבה. ואתה פורץ לתוך דירה שלא שייכת לך ומשכיר אותה, זה בטח גניבה".
(עמ' 25 ש' 4-18).
לעניין גזילה מהנתבע סך של 10,000 ₪ מתמורת מכר הבית בXXX העיד בנו של הנתבע:
" היא רואת חשבון מומחית מקצועית למקצוע שלה , היא באה אליו ואמרה לו 'זה שער הדולר של הקניה, זה שער הדולר של מכירה', הלך 10 אלף שקל בהפרש הזה. פה הוא שמר את זה בבטן 30 שנה, 30 שנה בן אדם שומר את זה בבטן, לא מוציא את זה, לא מדבר את זה. למה? כי אמא שלו ביקשה ממנו, כי סבתא אמרה לו 'אל תעשה ותסלח לו וזה אח שלך וזה'. שותק שותק שותק. אבל מה? יש יום שזה נשבר. יש יום שזה יוצא החוצה. וזה היום הזה. 'כן, את גנבת לו 10,000 שקל. כן, את רימית אותו שהשכרת את ובעלך פרצתם את הדירה של סבתא אחרי חודשיים שסבתא נפטרה ומשכירים את הדירה לאיזה בן אדם שאף אחד לא מכיר אותו, אף אחד לא יודע , לוקחים את הצ'קים לכיס שלהם, זה לא גנבה? זה חוצפה…" (עמ' 18 ש' 5-14) ובהמשך :
הסיפור עם ה-10,000 שקל של הדירה זה ידוע במשפחה שלנו כבר שנים…אני מדבר איתך ב-1985" (עמ' 29 ש' 5-8).
ביתו העידה על כך שהנתבע נמנע עשרות שנים מלשתף אחרים בתחושות הכעס שלו כלפי התובעים עד לאותו רגע שלא יכול היה לשאת עוד, ועל כן לא דנים אדם בשעת כעסו : "הוא בן 73 השנה, 73 שנה מאז שהתחתן עם האישה הדוד שלי אבא שלי לא הוציא מילה וביום הזה הוא יצא לו מסכן, אבל כל השנים הוא החזיק את המחשבות האלה, תחשוב כמה שנים עברו מאז הדירה הזאת וכל הסיפור הזה וכל הסיפור של האמא הוא לא אמר מילה אחת לאח שלו, כל הקשיים שהיו כל השנים הוא לא אמר לו מילה וכל פעם שהיה בניהם נתק והאח שלו היה בא אלינו הביתה הוא היה מכניס אותו הביתה, הוא לא אמר לו מילה כל השנים, לא לו ולא לה ועכשיו נשבר, נשבר הלב, נשבר לו הלב לבן אדם אין כוח, כמה בן אדם יכול לשאת, כמה בן אדם יכול להכיל".
(עמ' 42 ש' 20-27).
גם האחות של התובע והנתבע הצהירה כי התובעים הציגו מצג שקרי כאילו הם בעלי דירת האם המנוחה על מנת להשכירה ולגנוב לעצמם את דמי השכירות בניגוד להחלטת האחים כי הדירה לא תושכר במשך שנה מפטירת המנוחה ותשמש רק למפגשים ולתפילות.
וזוהי הצהרתה:
"את ה- 30 עשינו בבית אמא ודובר שלא משכירים את הבית כי ככה רצתה אמא, שזה ישמש את הנכדים למפגשים משפחתיים ואזכרות.
אמא נפטרה בחנוכה (דצמבר) 2008 והשכירות נעשתה מאחורי הגב של כל האחים, החל מפברואר 2009 ובשכר דירה של 1400 ₪ לחודש. מצ"ב חוזה השכירות. למעשה, XXX וXXX שקרו שהם הבעלים של הדירה בכדי להשכיר אותה ולגנוב את דמי השכירות לעצמם.
XXX וXXX לא חלקו אתנו שקל אחד מדמי השכירות שנלקחו לכיסם בגניבה".
(סעיפים 9-10, 15 לתצהירה).
105. בעדותה חזרה על גרסתה :
ש. חודש ולמה הוא הפריע לכם שהוא שם?
"ת. זה הבית של אימא שלי, אנחנו לא תכננו לא להשכיר ולא למכור, אימא ביקשה שתלך זכרונה לברכה שהבית שיישאר לעשות בו הזכרות, לכל אחד היה בית שלו, היה רכב שלו, לא היה חסר כלום לאף אחד, שהבית יישאר למפגשים ועל כן אני הלכתי ושכפלתי את המפתחות ונתתי לו מפתח ביד, אמרתי לו…
ש. למי נתת מפתח ביד?
ת. לXXX, אמרתי לו מתי שתרצה להדליק נר, הבית היה מסודר נקי, להתפלל".
(עמ' 69 ש' 28-34).
בנוסף, בתצהירה, סיפרה כי ידעה שהנתבע מוכר לתובע את הבית בXXX בזמנו, וידעו שהנתבע ורעייתו לא קבלו את כל התמורה שהגיעה להם מהתובעים, שגנבו אותם ב- 10,0000 ₪ (סעיף 16 לתצהיר).
האחות הוסיפה בעדותה כי התובע מעולם לא השתתף בסבב תורנויות הטיפול בהורים בסופ"ש ואף לא השתתף במימון המטפלת הזרה של אמם (עמ' 68 ש' 26-29).
כאשר נשאלה האחות, מדוע היא מעידה כנגד התובעים, השיבה: "אני לא נגד אף אחד, אני רוצה את הצדק" (עמ' 67 ש' 29-30).
עדותם של התובע, בנו והאחות הייתה רהוטה, קוהרנטית ומהימנה עליי.
התובע הודה בחקירתו הנגדית כי השכיר את הדירה של האם המנוחה (עמ' 7 ש' 9), והעיד בניגוד לטענת אחיו ועדיו כי : "הייתה הסכמה מלאה להשכיר את הדירה שהדירה תממן את עצמה" (ש' 35) "עם כל האחים חוץ ממנו" (ש' 38).
חרף סתירה זו, שיש לה נפקות בסוגיית המהימנות, לא טרח התובע לזמן מי מאחיו לעדות, וכשנשאל על כך השיב: "אתה יכול להביא את כל השכונה, אתה יכול להביא גם את השכן שהיה עד לזה". (עמ' 8 ש' 6-7).
מהמשך עדותו, עולה כי גרסתו אינה אמת, שכן אינה מתיישבת עם העובדה כי השוכר אולץ לעזוב את הדירה על ידי שלושת אחיותיו : "ביום שהוא נכנס לדירה בא XXX, XXX ואחותי XXX נתנו לו מכות רצח וזרקו אותו מהבית, שאת אומרת לא היה מצב של שכירות בפועל" (עמ' 8 ש' 34-38).
התובע התחמק מלהודות כי שלשל את כספי השכירות לכיסו.
ש. את דמי השכירות חלקת עם האחים שלך?
ת. תשמע…"
(עמ' 8 ש' 29-30).
התובעים נתבעו ביחד על ידי השוכר בבית משפט לתביעות קטנות (ק"ש) 18145-06-09 בתביעה מיום 23.6.09 על החזר הכספים ששילם להם, ועל ההמחאות שמסר ולא הוחזרו לו, לאחר שגילה כי הוסתר ממנו שהדירה אינה בבעלות התובעים. התובע בעדותו לא הכחיש זאת, ואישר כי הוא החזיק בהמחאות שמסר לו השוכר וסירב להחזיר לו אותן: "אני פשוט לא הסכמתי בזמנו להחזיר לו את הצ'קים בגלל שהוא פינה את הדירה" (עמ' 9 ש' 9-20).
מהאמור עולה כי התובעים החזיקו בהמחאות של השוכר, וכי לכל הפחות דמי השכירות של החודשיים הראשונים ששולמו במזומן שולשלו לכיסם, ויתכן שאף הופקדו גם שיקים נוספים. בכספי השכירות שנכנסו לכיסם לא התחלקו עם הנתבע ושאר אחיו. ועל כן, התובע ראה בהתנהגותם זו משום מעשה גניבה.
עוד נסתרה גרסת התובע כי הדירה הושכרה בהסכמת האחים למעט התובע, הדבר נלמד מעצם התביעה שהוגשה על ידי השוכר, לאחר שנדרש לעזוב את הדירה, כנגד שני התובעים ביחד.
וכפי שבנו של התובע הסביר בעדותו : "השוכר בשביל לקחת את הצ'קים בחזרה ממנו, אחרי שהוא הוציא אותו מהדירה, היה צריך לבית המשפט לתבוע אותו כדי שהוא יחזיר לו את הצ'קים" (עמ' 25 ש' 20-23).
לנוכח האמור לא נתתי אמון לגרסתו של התובע.
לעניין, טענת הנתבע כי רומה על ידי התובעים משנמנעו לשלם את מלוא התמורה עבור דירתו, ונותרו חייבים לו קרן של 10,000 ₪, לא היה בפיהם כל מענה, התובע ניסה לבטל טענה זו בקנאה של הנתבע כלפיו, אך לא מצאתיו דובר אמת בלבבו :
"שהוא טוען יש פה כמה טענות שב זה משהו הזוי לגמרי, הבן אדם הזה רודף אותנו כבר שנים מתוך שנאה עיוורת להצלחות שלנו על ההצלחות שלנו, על הבית המפואר שבנינו, הוא רודף אותנו שנים האיש הזה, אבל בוא סתם דוגמה ניקח משפט אחד שהוא אומר שאנחנו גנבנו לו 10,000 שקל".
כאמור עדותו של הנתבע הייתה אמינה עלי ונתמכה גם בעדים נוספים. ניכר כי היה כי מדובר עבורו בפצע "מדמם" שגם חלוף השנים לא הגליד אותו. למדנו גם מעדותה של ביתו, כי חרף משקעיי העבר, הנתבע היה איש של שלום, והיה נוהג כל ערב יום כיפור לבוא לבית התובע ולבקש סליחה "גם אם לא היה לו על מה לבקש סליחה" (עמ' 41 ש' 25-27). בבחינת מעשיו של אדם מעידים על מידותיו.
באשר לתובעת, זו ניסתה בעדותה להתנער מחלקה בהשכרת הדירה, ובשלילת כל קשר שלה למשפט:
"ש. נכון שהשוכר XXX נכון שהוא גם הגיש נגדכם תביעה בבית משפט?
ת. אני לא קשור במשפט?
ש. את לא קשורה?
ת. לא.
ש. לא היית בתיק הזה?
ת. לא.
ש. לא היית?
ת. לא אני לא הייתי.
ש. זה התביעה שהגיש השוכר מXXX נגדם.
ת. אני לא הייתי במעמד הזה נקודה.
ש. למה לא חלקתם את הדמי שכירות שגנבתם בXXX?
ת. זה לא קשור אלי נקודה, ולא קשור לתביעה".
(עמ' 30 ש' 19-30).
ואולם, בניגוד לטענתה, השוכר הגיש את תביעתו נגד שני התובעים ביחד, ותביעתו התקבלה כנגד שניהם. ומכאן, נלמדת מעורבותה של התובעת בכל המהלך להשכרת הדירה של האם המנוחה כנגד רצון אחיו של התובע ונטילת דמי השכירות לכיסם הפרטי ללא שיתוף איש מהיורשים.
מעורבותה גם נלמדת מעדותו של התובע, שסיפר כי היו לו הוצאות על בית אימו המנוחה, וביחד עם התובעת ומשימוש בכרטיס האשראי שלה הסדיר חובות לעירייה, לגז ולחברת חשמל : "ישבנו שבעה ישבנו זה היה חשמל עייריה גז כל הדברים האלה אף אחד לא רצה לקחת אחריות, אני הלכתי עם אשתי נסענו שילמנו מהכרטיס אשראי של אשתי שילמנו" (עמ' 7 ש' 22-25).
על כן, לא נתתי אמון בעדות התובעת כי לא הייתה מעורבת בהשכרת דירת האם המנוחה בניגוד לרצון אחיו של בעלה, ללא רשותם, ותוך נטילת כספי השכירות לכיסם.
עוד לעניין מהימנותה, אציין כי בניגוד להצהרתה של התובעת בדיון מיום 23.2.22 כי : "זו פעם ראשונה שאני תובעת כי זו פעם ראשונה" (עמ' 4 ש' 36 עד עמ' 5 ש' 1) הרי שבחקירתה הנגדית תחילה אישרה שהיא עומדת מאחורי הצהרתה זו (עמ' 22 ש' 1-5) , אלא שבהמשך כשעומתה עם הטענה כי שמה נקשר ב- 18 הליכים בהם היא מעורבת כבעל דין, לא סתרה את העובדה כי הגישה תביעות רבות והסבירה כי התכוונה באמירתה כי מדובר בתביעת הדיבה הראשונה שלה.
"סליחה כבוד השופטת אני הייתי במעמד בדיון הקודם אני התכוונתי לתביעה ראשונה בחיי לתביעות דיבה, עכשיו כל התביעות האלה שהוא מוציא זה תביעות שאני תבעתי קבלנים שרימו אותי בכל זאת…"
(עמ' 25 ש' 1-3).
גם אם התובעת בקשה מאוחר יותר בעדותה "לתקן" את הצהרתה בדיון, עדיין אין באמור כדי לרפא את הפגם באמינותה, ומעבר לכך, את העובדה כי התדיינויות אינן זרות לה.
ראה גם עדות בנה : "אני ליוויתי את אימא שלי…וגם לדיונים בבתי משפט, ברוב הדיונים היא הייתה התובעת". (עמ' 4 ש' 11-12).
באשר להעדר השתתפות התובעים בהוצאות ההורים, התובע הודה כי הוא היחיד מבין האחים, שלא השתתף בעלויות המטפלת ואף לא בהוצאות השבעה והקבורה.
"ש. למה סירבת להשתתף בעליות של המטפלת של אמא שלך המנוחה, שכל האחים שלך השתתפו ורק אתה לא השתתפת, למה סירבת להשתתף בעליות של הלוויה ושל המצבה של אמא שלך המנוחה, כל האחים שלך וכל האחיות שלך אומרים שגנבת אותם בנקודה…
"ש. תענה לשאלה לא השתתפת, עכשיו אתה מתרץ למה לא השתתפת.
ת. אני אגיד לך למה לא השתתפתי".
(עמ' 10 ש' 36).
ולבסוף, התובעת לא הכחישה את טענת הנתבע כי נמנעו מלהשיב לו סך של 1000 ₪ ששילם במקומם לנגר, התירוץ שניתן על ידה כי הציעה לשלם לו בחזרה והוא לא רצה, לא הוכח, ולא נשמע אמין :
"ש. נכון שXXX שילם במקומכם לנגר שעבד אצלכם נכון ולא החזרתם לו את הכסף?
ת. סליחה זה שעבד אצלי שילמתי לו את כל הכסף, זה שהוא בא אליו ואמר לו חסר לי עוד 1,000 שקל הם עוד לא נתנו לי והוא נתן זה בעיה שלו ואני באתי אליו…
ש. אז את חייבת לו כסף הוא שילם במקומך.
ת. רגע תן לי לסיים.
ש. למה את צועקת עלי?
ת. אתה לא נותן לי לסיים, אני באתי אליו ואמרתי לו XXX למה נתת לו את הכסף לא מגיע לו כסף, אני משלמת לך אני רוצה לשלם לך, אז הוא אמר לי לא אני לא רוצה".
(עמ' 34 ש' 36 עד עמ' 35 ש' 9).
על כן, אני למדה כי התובעים אכן לא אמרו אמת לנתבע וליתר אחיו של התובע, ובניגוד לרצונם, השכירו את דירת האם המנוחה ולקחו לכיסם את דמי השכירות.
התרשמתי מהעדויות ומהראיות כי התובעים אכן לא נהגו בהגינות כלפי הנתבע וכי אמירותיו של הנתבע חוסות תחת הגנת "אמת דיברתי".
באשר לשאלה האם היה בפרסום "עניין ציבורי", אני סבורה כי באיזון בין אינטרס של התובעים במניעת פרסום פרטים פוגעים אך שיש בהם אמת, אל מול האינטרס שבחופש הביטוי, כשבמסגרתו תישקל גם זכות הציבור (תקף גם למספר מוגבל של אנשים) לדעת, גובר האחרון בהינתן העובדה כי המעשים שבהם מדובר כוללים פגיעה בזולת.
אני זוקפת גם לחובתם של התובעים, את העובדה כי דחו את היד שהושטה אליהם לשלום בתיווך של ביתו של הנתבע ובנם. ביתו של הנתבע שרצתה לחסוך ממנו את עוגמת הנפש, בדקה את האפשרות עם בנם של התובעים, וזאת ללא יידוע הנתבע וללא קבלת הסכמתו, לערוך הסכם עם התובעים להסרת התביעה כנגד סכום של 5000 ש"ח, שנדחתה לגרסת בנם על ידם: "כי הם אמרו לי שזה אפילו לא מכסה עלות אפילו לא מינימאלית ששולמה במסגרת התביעה הזאת".
(עמ' 2 ש' 1-7 ועמ' 44 ש' 27-31).
אחרית דבר
יש ליתן את הדעת לכך, שבכל הקשור לתביעות לשון הרע בתוך המשפחה, אין מקום להתייחס לפרסומי לשון הרע במנותק מהסכסוך המשפחתי הכולל.
בסכסוכים בעצימות גבוהה, מדיניות משפטית ראויה, אינה לעודד הגשת תובענות ופסיקת פיצויים תעשה במקרים חריגים.
בענייננו, הסכסוך המשפחתי ומערכת היחסים הרעועה בין הצדדים, משתרעים על פני תקופה של 4 עשורים, והספיקו לגבות מחיר כבד ויקר מכלל המעורבים, ויש להצר על כך.
אלא שניהול הליך משפטי, אינו תחליף לצורך הדחוף ליישב את ההדורים בין הצדדים אחת ולתמיד, ובפרט שהם לא רק קרובי משפחה אלא גם שכנים המתגוררים בצמידות ביישוב קטן.
כולי תקווה, שדור ההמשך, כפי שלמדתי להכירו, וכמי שפעל נמרצות לנסות להגיע לפשרה ולהסיר את התביעה, שלדאבון לב לא צלח הפעם, ימשיך בפועלו המבורך לפייס בין הוריהם.
מהנימוקים שפורטו לעיל בפסק הדין, התובענה נדחית.
הנני מחייבת את התובעים בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ, אשר ישולמו לנתבע תוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין, ולא יישאו הפרשי הצמדה וריבית מתום התקופה ועד לתשלום בפועל.
להמציא לצדדים ולסגור את התיק.
ניתן היום, כ"ז סיוון תשפ"ד, 03 יולי 2024, בהעדר הצדדים.
