בפני
כב’ הרשמת בכירה ריבי לב אוחיון
המבקש
**** **** ת”ז *********
נגד
המשיבה
**** **** ****, ת”ז *********
החלטה
לפני בקשת המבקש למחיקת התביעה לפי תקנה 42 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט – 2018 (להלן: “התקנות”), ולחילופין להורות על תיקונה בהתאם לתקנה 46 לתקנות, בקשה לה מתנגדת המשיבה.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הנני דוחה את הבקשה ואסביר.
תקנה 42 לתקנות קובעת כדלקמן: “סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט רשאי הוא, מטעם זה בלבד, למחוק את כתב טענותיו כולו או מקצת”.
שימוש לרעה בהליך שיפוטי מעוגן בסעיף 4 לתקנות ומשמעותו:
“לא יעשה בעל דין או בא כוחו שימוש לרעה בהליכי משפט ובכלל זאת פעולה בהליך שמטרתה או תוצאתה לשבשו, להשהותו או להטריד בעל דין, לרבות פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו”.
ברע”א 7770/21 אימן מרעי נ’ אחמד בריה (נבו 08.02.2022) הובאה התייחסות נרחבת לשאלה מהו שימוש לרעה בהליכי משפט, וכך נכתב שם:
“אך לאחרונה התייחסתי לסוגי המקרים שבהם יקבע בית המשפט כי בעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט: “קשה להגדיר מראש את מכלול המצבים והפעולות שייחשבו לשימוש לרעה… עם זאת, ניתן בהחלט לעמוד על המאפיינים המסייעים לזהות מקרים שכאלה. יפים לעניין זה דבריה של הנשיאה ד’ ביניש בעניין שנפ: ‘… בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי-משפט מבוסס בעיקרו על אמת-מידה אובייקטיבית, הנבחנת בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל-הדין והשאלה האם פעל בזדון עשויות להשליך על המסקנה האם עשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, עיקרו של המבחן בעניין זה הינו סבירות והגינות, קרי- כיצד היה נוהג בעל דין סביר והגון בנסיבות העניין. התפיסה שבבסיס אמת-המידה האמורה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל-דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל-הדין כלפי בית המשפט; זאת, על-מנת לאפשר דיון והכרעה במחלוקות שהובאו בפני בית-המשפט, תוך הבטחת הליך שיפוטי תקין והוגן לפרט ולציבור בכללותו’ (שם, בפסקה 5). בספרות האקדמית הוצעה לעניין זה אמת מידה ‘כפולה’ – התנהלות חסרת תום לב ברמה גבוהה, ופעולה שנעשתה במטרה להשיג תכלית שהיא זרה להליך המשפטי – כגון פגיעה בזולת והטרדתו, שיבוש הליכים, השתקה ועוד” (רע”א 3025/21 אנגל נ’ בית הספר תגליות בע”מ, פסקה 14 [פורסם בנבו] (18.7.2021) (להלן: עניין אנגל))” {ההדגשות שלי}.
בראי החקיקה והפסיקה לא התרשמתי כי המשיבה עושה שימוש לרעה בהליכי משפט. על אף אופן ניסוח חלקים מסוימים בכתב התביעה, אין באמור שם כדי לשבש או להשהות את ההליך, ואף אין בה כדי להטריד את המבקש. מטבע הדברים הליך משפטי מהווה מטרד כלפי בעלי הדין וכנגד נתבע בפרט, אולם אין בלשון שנקטה המשיבה, משום בלתי מידתיות להליך הן באופן כללי והן לעניין עלויות או מורכבותו.
בהליכים משפטיים רבים בין בני זוג מועלות טענות לעניין אופיו או התנהגותו של בעל הדין שכנגד והתנהלותו במהלך חיי הנישואין. לעיתים הטענות אינן רלוונטיות בהכרח לניהול ההליך, גולשות לעניינים אינטימיים, ואינן תורמות כהוא זה להצלחתו. עם זאת, ככל שהדברים מתוארים באופן כללי, יש בתיאור עובדות, כפי שרואה אותן כותב כתב הטענות, הצגת תמונה מלאה יותר לבית המשפט, אשר בהיותו בית משפט לענייני משפחה, נדרש להכרת הצדדים.
מנגד, ככל שבעל דין משמיץ את בעה”ד שכנגד ללא כחל ושרק, ואין בטענות שום קשר או רלוונטיות להליך עצמו, תיתכן מחיקת כתב טענות או מתן הוראה לתקנו.
בנידוננו עסקינן בתביעה למזונות אשה וקטינות.
לטענת המשיבה, תיאור התנהלות המבקש נחוצה לצורך הוכחת טענתה כי היא זכאית למזונותיה (ר’ ס’ 13-16 לתגובה). בנדון דנן טוענת המשיבה כי המבקש עזב אותה לטובת אשה אחרת, ולכן ככל שהוא יטען כי היא אישה מורדת שאינה זכאית למזונותיה, היא הוכיחה (לטענתה), כי לא מרדה בבעלה, והוא זה שעזב את התא המשפחתי, והותיר אותה בלית ברירה.
בהקשר לכך אפנה את הצדדים לאמור בתמ”ש (משפחה באר שבע) 34406-04-12 פלונית נ’ אלמוני (נבו 06.11.2013):
“ע”פ הדין העברי חייב בעל במזונות אשתו, עם זאת חובת המזונות של בעל לאשתו מותנית בכך שהיא עמו, דהיינו, חיה עמו תחת קורת גג אחת וממלאה חובותיה כלפיו .מדובר איפוא בחיובים הדדיים. “אשה החיה בנפרד מבעלה אינה יכולה על פי דיני ישראל לתבוע מזונות מבעלה אלא אם כן, היא מראה או מסבירה לבית המשפט שלא היתה כל אשמה מצידה …המשקל הסגולי של כמות ההוכחה …..הוא קל מאוד. הייתי אומר משקל נוצה” (ע”א 256/65 מילר נ’ מילר פ”ד יט(3) 171, 178).”
עוד נכתב שם: “ההלכות המפורטות לעיל מתייחסות למצבים בהם האישה היא שעזבה את הבית אלא שיש להחילן בהתאמה גם על מקרים בהם הבעל הוא שעזב את הבית.”
דומני כי התיאורים או הטענות המובאות בכתב התביעה נועדו לשם ביסוס טענות המשיבה כי אין היא הגורם לפירוק התא המשפחתי.
בהתאם לכך, מצאתי כי הטענות אשר הועלו ע”י המשיבה וכן הנספח שצורף מטעמה נועדו בכדי לסייע לה לבסס תביעתה למזונות אישה וכי הן נכתבו בתום לב (זאת מבלי להביע עמדה לעניין אמיתות הטענות או לקבוע מסמרות לסיכויי התביעה).
אי לכך, לא מצאתי כי יש למחוק את התביעה וכן לא מצאתי להורות על תיקונה, שכן לא התרשמתי כי הטענות שבכתב התביעה הועלו ע”מ לסרבל ההליך או להשחיר את המבקש בעיני בית המשפט.
נוכח האמור, הבקשה נדחית.
המבקש יגיש תגובה למזונות הזמניים בתוך 7 ימים (ימי החירום יבואו במניין הימים).
כתב ההגנה יוגש בתוך 30 ימים (ימי החירום לא יבואו במניין הימים).
המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 700 ₪.
החלטה זו תפורסם בהשמטת מלוא הפרטים המזהים, אלא אם תוגש התנגדות מי מהצדדים עד ליום 19.11.23, שאז תינתן החלטה לגופו של עניין (למעקב המזכירות).
ניתנה היום, כ”ח חשוון תשפ”ד, 12 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.
