בפני
כב' הרשמת בכירה ריבי לב אוחיון
מבקשת
***** ** **** ת"ז *********
נגד
משיב
** ** **** ת"ז *********
החלטה
החלטה זו עניינה בבקשת המשיב לביטול צו עיקול זמני שניתן במעמד צד אחד לבקשת המבקשת, ביום 27.9.23.
לאחר שעיינתי במסמכי התיק ושמעתי את הצדדים ארוכות, אני מוצאת לקבל את הבקשה ולבטל העיקול מיום 27.9.23, ואסביר.
תקנה 94 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) קובעת:
"מטרת הסעד הזמני היא להבטיח זכות לכאורה במהלך ההליך המשפטי ואת קיומו התקין והיעיל של ההליך או את ביצועו הראוי של פסק הדין".
בבוא בית המשפט להחליט בדבר מתן סעד זמני, עליו לבחון קיומם של התנאים הללו: ראיות מספיקות לכאורה לקיומה של עילת התביעה; נחיצות הסעד הזמני להשגת המטרה ובכלל האמור, כי הסעד נדרש לשם שמירה על המצב הקיים וכי הוא הכרחי עוד בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה (תקנה 95(ב) ו- (ג)), בבחינת נזק בלתי הפיך שאינו ניתן לפיצוי כספי; בחינת מאזן הנוחות ושיקולים שביושר ובכללם תום לב הצדדים, הן לעניין ההליך והן לעניין הבקשה, ולרבות התייחסות קונקרטית לשיהוי (תקנה 95(ד)(3)).
תקנה 103 לתקנות קובעת הוראות בדבר הטלת עיקול בתביעה לסכום כספי או בתביעה לדבר שבעין.
לאחר שבחנתי את הבקשה אל מול ההוראות שבתקנות 95 ו – 103 לתקנות הגעתי למסקנות הבאות:
לא קיימות ראיות מספקות לכאורה בקיומה של עילת התובענה, על פי תקנה 95 (ב), שהינה תביעה רכושית בין בני זוג כאשר ביחס לנכס הספציפי דנן עותרת המבקשת לסעד הצהרתי לפיו היא זכאית למחצית הזכויות בו.
המבקשת טוענת כי היא זכאית למחצית הזכויות בדירה בעיר *** ***** אותה רכש המשיב עובר לנישואיי הצדדים, חודשים ספורים לפני שהכירו.
המדובר בנכס חיצוני שעל פי סע' 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973, אינו בר איזון. על המבקשת הטוענת לשיתוף להוכיח קיומו. בשלב זה של ההליך, מבלי לקבוע מסמרות, המסכת העובדתית שהונחה בפניי אינה מגלה כוונת שיתוף.
כידוע, הפסיקה קבעה כי כדי לסטות מהוראות חוק יחסי ממון נדרש הטוען לשיתוף להוכיח נסיבות עובדתיות שהוגדרו כקיומו של "דבר מה נוסף".
השאלה מהו אותו "דבר מה נוסף" נדונה בבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (פורסם במאגרים האלקטרוניים [פורסם בנבו] (26.12.12) להלן: "בע"מ 1398/11")), כאשר שם הוצעה רשימה לא סגורה של קריטריונים, לתחולת שיתוף ספציפי בדירת מגורים.
בדנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (פורסם במאגרים המשפטיים, [פורסם בנבו], 24.6.21 הקבעו 2 קטגוריות לבחינת קיומו של דבר מה נוסף, ונקבע כי יבחנו שיקולים הרלוונטיים ליחסי בני הזוג ושיקולים שרלוונטיים לנכס.
שיקולים הרלוונטיים ליחסי בני הזוג –בעניין זה יש לבחון נתונים כגון, משך נישואי הצדדים; קיומם של ילדים משותפים; אופי וטיב יחסי הצדדים, וקיומה של מידה ולו חלקית של הרמוניה; דבר קיומה של "אווירת שיתוף"; האם לבן הזוג הטוען לשיתוף יש נכס חיצוני שנותר רשום על שמו.
בעניינו, הצדדים נישאו ביום ****** ומועד הקרע נקבע ליום ****** תקופת ה"נטו" של נישואי הצדדים אפוא, 6 שנים ו* חודשים. אין ספק כי לא מדובר במשך נישואין ארוך טווח המצדיק שיתוף ספציפי. לכך יש להוסיף כי לצדדים ילד משותף אחד, יחסיהם לא היו טובים, כך לפי טענות המבקשת עצמה, אשר סבלה חיי מרורים מהמשיב, אשר נהג כלפיה וכלפיה בנם הקטין באלימות פיזית ונפשית (ר' סע' 8 לכתב התביעה).
בסע' 11 לכתב התביעה מציינת המבקשת כי במהלך רוב חיי הנישואין של הצדדים סבלה סבל רב מהמשיב. המבקשת בעדותה לפני ביום 4.3.24 העידה כי אלימות מילולית (לכאורה) של המשיב כלפיה החלה שבועיים לאחר הנישואין ואלימות פיזית (לכאורה) החלה בירח הדבש של בני הזוג.
אמנם לא נעלם מעיני כי המבקשת טענה לתקופות של הרמוניה בין הצדדים וכן לניסיונות שעשו להביא לטיפול של המשיב, ברם באופן כללי מצטיירת התמונה לפיה מרבית הזמן יחסי הצדדים היו במצב לא טוב.
בשאלת קיומה של אווירת שיתוף – לא ניתן לומר באופן חד-משמעי כי התשובה לכך בחיוב. בניה"ז התגוררו אמנם בדירה לאחר שנישאו, ברם עברו אח"כ לדירה אחרת. השיפוץ לו טוענת המבקשת לא היה משמעותי כנדרש בפסיקה ויותר דובר על שיפוץ מינורי להכנת הדירה למגורים, כך עולה מעדות המשיב, בעוד המבקשת לא הוכיחה אחרת, עובר לנישואיי הצדדים המבקשת רכשה לעצמה דירה בעיר ***** והיה ברור להם שמדובר בדירה שלה ללא שיתוף, מה שמחזק את התפיסה כי לכל אחד מבני הזוג דירה משלו. אין מדובר בדירת מגורים יחידה, ובעניין זה.
שיקולים הרלבנטיים לנכס – בעניין זה ניתן לבחון לבחון את הנכס ומקורו; עיתוי קבלתו על-ידי מי מבני הזוג ביחס למועד הנישואין, זאת ועוד. לעניין הרכישה ככלל יבחנו נתונים אלו: מקורות המימון, קיומה של בטוחה לטוען לשיתוף בדמות הערת אזהרה לדוגמא; אופן ההתנהלות הכלכלית של בני הזוג ביחס לנכס, קיומן של השקעות כספיות בנכס מטעם הטוען לשיתוף; השתתפות בני הזוג בשיפוץ משמעותי שנערך בנכס, תכנונו או בנייתו; דבר קיומם של מצגים אקטיביים או הבטחות מצד בן הזוג הרשום כבעלים כלפי משנהו; ככל והמדובר בבית מגורים – משך מגורי הצדדים בנכס.
חלק מהקריטריונים נבחנו לעיל ואין צורך לבחונם שוב. באשר לקריטריונים הלרוונטיים שלא נבחנו, להלן המסקנות.
בענייננו הצדדים כאמור נישאו ביום ****** והמשיב רכש את הנכס ביום ****** הרכישה בוצעה עובר ובסמוך לנישואי הצדדים, קרי לא מדובר בנכס המצוי בבעלותו של המשיב שנים ארוכות עד להיכרות המבקשת. המשיב השקיע הון עצמי של ***,*** ₪ כאשר ***,*** ₪ מתוכם הם כספי הלוואה שנטל מאמו. המשיב נטל הלוואה מבוטחת במשכנתא בשיעור של ***,*** ₪ אשר נפרעה לפני ואחרי נישואיי הצדדים. בעניין זה, תקופה מסוימת היה חשבון הבנק ממנו נפרעה המשכנתא ע"ש המשיב לבד והוא הקים את החשבון עובר לנישואי הצדדים, ובשלב מסוים הוכנסה המבקשת כשותפה בחשבון זה. הלוואת המשכנתא נפרעה ממשכורת שהכניס המשיב במהלך חיי הנישואין, ולמעלה מן הצורך יוער כי כך גם לגבי המשכנתא בבית של המבקשת, בעיר *****.
הצדדים התגוררו בנכס, אם כי בראשית נישואיהם ולתקופה של שנתיים לכל היותר, אם אקבל את גרסת המבקשת בעניין. אח"כ עברו הצדדים להתגורר ב******. כמו כן, אמנם ראיתי כי אביה של המבקשת סייע לצדדים, השתתף כחבר ועד הבית לצורך טיפול בנושא תמ"א 38 על הדירה, ברם בשלב זה דומני כי לכל היותר מדובר בעזרה של חותן לחתנו, מתוך ניסיונו המקצועי, ולא מתוך כוונת שיתוף. לא הוכח גם כי המבקשת היתה מעורבת באופן פעיל בהשכרת הדירה לצדדי ג', אף אם סייעה למשיב בדרך זו או אחרת.
לכל אלו ובעיקר הדברים אוסיף, כי בעוד דירת מגורים נקבע בפסיקה כ"גולת הכותרת", הרי שמדובר על דירת מגורים יחידה. גישת הפסיקה נטתה לגמישות רבה בטענת שיתוף בנכס חיצוני מסוג דירת מגורים, אשר באה לידי ביטוי בהקלה בדרישת התוספת הראייתית הנדרשת להוכחת כוונת שיתוף, [ראו: סקירתו המקיפה של כבוד השופט רובינשטיין בע"מ 5939/04, פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 8.9.04) בעמ' 670], אך עם זאת מדובר על דירת מגורים יחידה.
בעניינו כאמור, לא מדובר בדירת מגורים יחידה שכן למבקשת נכס משל עצמה, פרט שלא צוין בבקשה להטלת העיקול, ולכך אתייחס בהמשך.
מכלול הנתונים, אף אם חלקם נוטה לטובתה של המבקשת, כגון חשבון הבנק המשותף, קיומו של ילד משותף, מגורים קצרי טווח בדירה, אינם מעידים בשלב זה של ראיות לכאורה, על כוונת שיתוף, והמבקשת לא הרימה עד כה את הנטל המוטל עליה.
בשלב זה של ההליך, המסקנה המתבקשת הינה כי לכל היותר קיימת למבקשת זכות תביעה כספית להשבת חלקה בדמי המשכנתא ששילמה בתקופת השיתוף. למעלה מן הצורך יוער כי מסקנותיי אינן עומדות בסתירה להחלטתי בה דחיתי את בקשת המשיב לחייב המבקשת בהפקדת ערובה, וההנמקות בעניין הערובה הובאו שם.
דרישת ההכבדה – קיים חשש סביר לכך שאי מתן הצו יכביד על ביצועו של פסק הדין, על פי תקנה 103 (א).
מאחר שהמסקנה אליה הגעתי כי לכל היותר למבקשת זכות כספית, ומאחר שנקבע בשורה ארוכה של פסיקה כיעל המבקש להציג בפני בית המשפט ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין: "יסוד ההכבדה נבחן על רקע נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה תוך התחשבות, בין היתר, בסכום התביעה, ביכולתו הכלכלית של הנתבע ובחשש, אם אכן קיים כזה, מפני הברחת נכסים מצידו" (רע"א 7513/06 גב ארי פיתוח והשקעות בע"מ ואח' נ' וסילוה גייר ואח', תק-על 2007(1), 1306, עמ' 1309), בהתחשב בפרק הזמן בו הצדדים שילמו משכנתא יחד, הנני מוצאת כי אי מתן צו לא יכביד על ביצועו של פסק הדין.
שיקולים של מאזן הנוחות – יש לבחון האם הנזק שייגרם למבקשת אם לא יינתן הסעד הזמני עולה על הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני. לנוכח כל האמור לעיל, דרישת תקנה 95 (ד) (1) אינה מתקיימת.
לעניין זה יש להשוות בין נזקי המבקשת במקרה שבו לא תוכל לממש את פסק הדין הכספי שיינתן לטובתה לעומת נזקי המשיב במידה וצו העיקול הזמני ייוותר על כנו. התרשמותי הינה שרכיב ההכבדה ומאזן הנוחות נוטים לטובת הנתבע. כאמור סיכויי התביעה אינם גבוהים, ואין עילה להטלת עיקול משעה שהמבקשת כפי הנראה בשלב זה, זכאית לכל היותר, להחזר כספי.
כחלק משיקולי מאזן נוחות יש לבחון כאמור שיקולים שביושר ובכללם תום לב הצדדים, הן לעניין ההליך והן לעניין הבקשה, ולרבות התייחסות קונקרטית לשיהוי (תקנה 95(ד)(3)).
לא אכביר מילים לעניין היעדר תום לבה של המבקשת בבקשה, אשר לא טרחה לציין פרט משמעותי לפיו עובר לנישואי הצדדים, ולאחר היכרותם, רכשה דירה בעיר ***** ורשמה אותה על שמה. פרט זה מחליש טענותיה לשיתוף ספציפי בדירת המשיב, מאחר שהלכה למעשה לא מדובר בדירת מגורים יחידה. המבקשת לא ציינה גם כי ישנה דירה בבעלותה עליה היא משלמת משכנתא, באמצעות משכורת שקיבלה במהלך תקופת השיתוף.
נתון זה משפיע אף הוא על מסקנותיי.
גם מבחינת שיהוי – אין ספק כי בין המועד בו נפרדו הצדדים – ****** – לעומת מועד הגשת הבקשה דנן – 22.9.23 מהווה שיהוי. למעשה, גם בבקשה מוקדמת לי"ס שהגישה המבקשת היא לא עתרה למתן צו. שמעתי כי אמנם בין הצדדים נוהל מו"מ בניסיון להגיע להסכמות כוללות, ברם השיהוי מפריך את חששה של המבקשת להברחת הנכס ע"י המשיב.
שמירה על המצב הקיים וכי הוא הכרחי עוד בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה (תקנה 95(ב) ו- (ג)), בבחינת נזק בלתי הפיך שאינו ניתן לפיצוי כספי; מסקנותיי דלעיל יפות גם לעניין זה.
סוף דבר – לנוכח כל האמור, הבקשה לביטול צו העיקול שהוטל ביום 27.9.23 מתקבלת.
המזכירות תבטל צו העיקול מיום 27.9.23.
המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך 2,500 ₪.
החלטה זו תפורסם תוך השמטת מלוא הפרטים המזהים, אלא אם תוגש התנגדות בתוך 7 ימים, שאז אבחן הדברים. למעקב המזכירות.
ניתנה היום, כ"ו אדר א' תשפ"ד, 06 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.
