לפני הרכב כבוד השופטים:
חננאל שרעבי [אב"ד]
אספרנצה אלון
אריה נאמן
המערערים
.1 מ. א. ג
.2 א. א
שניהם ע"י ב"כ עו"ד ויסאם אסמר
נגד
המשיבה
ל. ק
ע"י ב"כ עו"ד יעקב חלול
פסק דין
השופט חננאל שרעבי, אב"ד:
1. עסקינן בערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת רויטל באום) בתמ"ש 60978-01-22 ו-9385-05-22 (להלן: "תיק א'" ו-תיק ב'", בהתאמה), מיום 19.12.2023 (להלן: "פסק הדין").
2. נקדים ונאמר, כי במסגרת פסק הדין, קיבל בית המשפט את עמדת המשיבה (להלן: "האישה"), כי חנות ברחוב …. , בגוש: …., חלקה: …, תת חלקה: … (להלן: "החנות"), הרשומה כיום על שם מערער 2 (להלן: "האיש"), הוא בבעלות האישה מכח הסכם גירושין שנחתם בין הצדדים מיום 16.3.2010 (להלן: "הסכם הגירושין") ואושר בדיון שהתקיים במעמד האיש והאישה בבית הדין הכנסייתי ביום 30.4.2010.
רקע בקצרה, כעולה מפסק הדין
3. האיש והאישה הינם בני זוג לשעבר. הם היו נשואים משנת 1987 ועד לגירושיהם בבית הדין הכנסייתי בשנת 2010.
4. מערערת 1, מ', היא בתם המשותפת הבכורה של הצדדים. היא ילידת 1988 (פרוטוקול סעד זמני, עמ' 7 שו' 25), והתחתנה בשנת 2009 (עמ' 99 לפרו' שו' 18) – (להלן: "מ' ").
5. לבני הזוג שני ילדים נוספים מנישואיהם, א' וג', שבמועד חתימת הסכם הגירושין היו קטינים.
6. כאמור, ביום 16.3.2010 חתמו בני הזוג על הסכם הגירושין, אשר אושר בדיון שהתקיים במעמדם בבית הדין הכנסייתי ביום 30.4.2010.
7. בהסכם הגירושין חילקו בני הזוג את המשמורת על שני ילדיהם הקטינים (באותה עת), א' וג' כך שכל אחד מהילדים עבר להתגורר עם אחד מהוריו, והגיעו להבנות ביחס לכלל ענייניהם של הקטינים.
8. א. בהסכם הגירושין גם הגיעו בני הזוג להסכמות ביחס לרכושם המשותף.
ב. בסעיף 10 להסכם הגירושין נרשם כי האישה מוותרת על זכויותיה בנכס הנמצא ברח' … בעיר …, ואשר היה רשום ע"ש שני הצדדים, והזכויות בו ירשמו ע"ש האיש בלבד.
ג. בסעיף 11 להסכם הגירושין נקבע, כי :
"החנות ברח' … והרשומה על שם הבעל תועבר ע"פ בקשת האישה לשם הבת מ' ותהיה בבעלותה הייחודית, הבעל מתחייב לחתום על כל המסמכים הדרושים לצורך ביצוע ההעברה לשם הבת מ' ".
בסעיף 11.1 להסכם הוסיף האיש בכתב ידו:
"החנות תנוהל על ידי האישה וכולל רווחים והפסדים, הכל שייך לה".
9. הסכסוך נשוא התובענות קמא סובב סביב החנות, וזאת בהתייחס לסעיף 11 להסכם הגירושין ושני תצהירים נוספים שנתנה מ', כפי שיפורט מיד.
10. ביום 2.9.11 חתמה מ' על תצהיר בו נרשם, בין היתר, כדלקמן:
"2. אני מאשרת כי רשומים בשמי או עומדים להירשם בשמי הנכסים הבאים:
החנות… (החנות דנן, ח"ש) עם כל הסחורה והמטלטלין שבתוכה.
מכונית פרטית… (להלן: המכונית).
3. אני מצהירה כי החנות והמכונית הנ"ל הם רכוש של אמי… (האישה, ח"ש) וכי החנות ותכולתה והמכונית רשומים בשמי בנאמנות וללא תמורה לטובת אמי הנ"ל, וכי ברגע שהיא תבקש ממני להעביר אותם לשם שלה אני מתחייבת לעשות זאת מיד.
4. אני מאשרת כי החנות ותכולתה והמכונית מוחזקות בידי אמי והם בשימושה הבלעדי ומנוהלות על ידה כל הזמן וכל ההכנסות מהחנות ותכולתה שייכים לאמי הנ"ל".
(להלן: "תצהיר 2011").
11. ביום 28.11.2021 חתמה מ' על תצהיר נוסף, בו נרשם, בין היתר, כך:
"1. אני מצהירה כי, עפ"י פס"ד הגירושין בין הוריי, אני זכאית להרשם כבעלים של הנכס… (החנות דנן, ח"ש).
2. בקשה להעברת זכויות נמסרה לחברת עמידר, ועל ההודעה הנ"ל נרשמה הערת אזהרה לטובתי.
3. הנני להצהיר כי, אני מוותרת ויתור סופי ומוחלט על זכותי בחנות, ומבקשת למשוך את בקשתי להעברת זכויות, וכן לבטל את הערת האזהרה הרשומה בעמידר לטובתי, כך שהחנות הנ"ל תשאר בבעלות אבי… (האיש, ח"ש).
4. תצהיר זה ניתן בפני עוה"ד פואד מופיד נקארה, אשר ביקשתי ממנו לייצג אותי במשיכת הבקשה ובביטול הערת האזהרה, וכן חתמתי על יפוי כח בהתאם".
(להלן: "תצהיר 2021").
12. הן האיש והן האישה, כל אחד מפנה לתצהיר אחר של מ' המתאים לעמדתו, וטוען כי הוא התצהיר המכריע בקביעת בעל הזכויות בחנות.
13. האישה הגישה את תביעתה בתיק א' נגד האיש ומ', בו תבעה סעד הצהרתי כי החנות בבעלותה, ולחילופין לחייב הנתבעים קמא (המשיבים דנן) לשלם לה את שווי החנות;
האיש ומ' הגישו את תביעתם בתיק ב' נגד האישה, במסגרתו תבעו את סילוק ידה מהחנות.
השופטת קמא בהחלטתה מיום 26.2.2022 קבעה, כי ככל שייקבע במסגרת תיק א', כי האישה היא בעלת הזכויות בחנות, תידחה התביעה נשוא תיק ב' (תביעת הפינוי). ברם ככל שייקבע כי הזכויות בחנות נתונות לאיש ו/או למ', תתקבל התביעה בתיק ב', והאישה תפונה מהחנות.
פסק הדין
14. בסעיף 8 לפסק הדין תמצתה השופטת קמא את מסקנתה בתובענות קמא במילים הבאות:
"לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בראיות שהוגשו, שמעתי את העדים וקראתי את סיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין תביעת התובעת לסעד הצהרתי להתקבל, ודין תביעת הנתבעים בתביעת הפינוי להידחות, תוך חיוב הנתבע (האיש, ח"ש) בלבד בהוצאות התובעת".
בנדון הוסיפה השופטת קמא וציינה במודגש – כי אינה מאמינה לגרסת הנתבע/האיש, על פיה לאישה לא מגיע דבר בגירושין, תוך שהוא משנה את גרסאותיו בהליך קמא (סעיפים 12.5 – 12.6 לפסק הדין).
15. השופטת קמא ציינה בפסק הדין (סעיפים 4-5) עובדות שאינן שנויות במחלוקת כדלקמן:
א. הזכויות בחנות מעולם לא נרשמו על שם מ' בפנקסי חברת עמידר, בניגוד להסכמת הצדדים בהסכם הגירושין;
ב. האיש רכש את החנות מאדם בשם פ. א. ביום 28.12.2001, אך רק ביום 23.1.2022 נרשמו הזכויות בחנות על שם האיש;
ג. במשך שנים רבות היו הן לאיש והן לאישה חובות כבדים, עובדה שגרמה לאיש להשהות את העברת הזכויות בחנות על שמו, עד לאחרונה (23.1.2022);
ד. בשנת 2021 פרץ סכסוך משפחתי במשפחת האיש והאישה, עת נודע לילדי בני הזוג כי האישה רכשה נכס ב[עיר אחרת]. מאז נותק הקשר בין האישה לילדיה, והחלו ההליכיםהמשפטיים נשוא התובענות דנן.
16. באשר להסכם הגירושין ציינה השופטת קמא בפסק הדין, כדלקמן:
א. הסכם הגירושין שנחתם על ידי בני הזוג אושר בבית הדין הכנסייתי, ומעולם לא בוטל;
ב. בסעיף 11 להסכם הגירושין הסכים האיש לבקשת האישה, להעביר החנות על שם מ'. השופטת קמא הדגישה בפסק הדין כי הדבר נעשה לבקשת האישה.
ג. מלכתחילה כוונתם של בני הזוג היה כי הנכס יהיה בבעלותה היחידה של התובעת/האישה, וזאת בעקבות חלוקת הנכסים המשותפים ביניהם במסגרת הסכם הגירושין. ברם היות שלשני בני הזוג היו חובות רבים, העדיפו שניהם שרכושם לא יהיה על שמם בכדי למנוע מצב שהנושים ישימו ידם על רכושם.
לכן האיש לא העביר החנות על שמו מיד לאחר רכישתה בשנת 2001 ועד לשנת 2022; ולכן גם בחרה האישה להעביר החנות על שם מ', בנאמנות לטובתה, כפי שמלמד תצהיר 2011.
17. לגופם של דברים פסקה השופטת קמא בפסק הדין כדלקמן:
א. בתצהיר 2011 אישרה מ', כי הזכות שניתנה לה לקבל את החנות הייתה על דרך של נאמנות לטובת אימה/האישה.
לכן יש לומר, כי בהתאם להסכם הגירושין החנות נפלה בחלקה של האישה, וסעיף 11 להסכם זה מלמד כי האישה, בכדי להימנע מתפיסת החנות על ידי נושיה, ביקשה כי מ' תהא נאמנה בעבורה לחנות;
ב. אפילו היה ניתן לראות את הסכם הגירושין כ"חוזה לטובת צד שלישי", כמשמעו בפרק ד' לחוק החוזים (חלקה כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") וכטענת האיש, הרי ניתן לראות בתצהיר משנת 2011, שנערך זמן סביר לאחר שנודע למ' על הסכם הגירושין בו הוסכם בין הוריה על העברת החנות על שמה, כהודעת דחייה בהתאם להוראות סע' 35 לחוק החוזים. משכך החנות חוזרת לבעליה, אשר היא האישה, מכוחו של הסכם הגירושין.
ג. תצהיר 2011 נחתם על ידי מ', מרצונה החופשי ללא כל אילוץ או כפיה שכפתה עליה האישה לכך. בנדון ציינה השופטת קמא, כי התצהיר נחתם כשנתיים לאחר נישואי מ', שמאז, אף לדברי מ', החלה היא "לעשות מה שהיא רוצה".
ד. בכל אופן תצהיר 2011 מעולם לא בוטל על ידי מ'.
ה. טענתה של מ' כי לא הבינה על מה חתמה במסגרת תצהיר 2011 נדחתה. בלשונה של השופטת קמא:
"בעדותה לפניי, טענה הנתבעת כי למעשה כלל לא הבינה על מה היא חותמת כאשר חתמה על התצהיר משנת 2011. דין הטענה דחייה.
התצהיר ברור, הנתבעת יודעת עברית היטב, וניסיונה כעת לשנות את העובדות בדיעבד – לא יצלח. אם הנתבעת לא הבינה על מה היא חותמת – לא הייתה צריכה לחתום על המסמך" (סעיף 9.7 לפסק הדין).
ו. נדחתה גם טענת המערערים, כי בתצהיר 2011 קיימת התחייבות עתידית להעברת החנות ממ' לאישה, כשקיימת אפשרות לא לקיים ההתחייבות בעתיד.
בנדון ציינה השופטת קמא, כדלקמן:
"גם אם מדובר בהתחייבות שמועדה 'בעתיד' – עדיין מדובר בהתחייבות שיש לקיים; לנתבעים נוח להיתלות רק במילה 'עתידית' בביטוי בו בחרו להשתמש (התחייבות עתידית) ולראות בה כמשהו ערטילאי, שייתכן ולעולם לא יגיע. אך הם שוכחים שמדובר בהתחייבות לכל דבר ועניין, וההבדל היחיד בינה לבין התחייבות בהווה הוא המועד לקיומה, ולא עצם הקיום.
זאת ועוד, גם התחייבות עתידית, שלא הוסכם על מועד קיומה יש לבצע, בהתאם להוראות סע' 41 לחוק החוזים תוך זמן סביר לאחר כריתת החוזה.
קל וחומר שלא ניתן להתחייב בהתחייבות נוגדת, בדמות התצהיר משנת 2021 לטובת הנתבע, שכן לא ניתן לקיים את שתי ההתחייבויות, זו משנת 2011 וזו משנת 2021 בכפיפה אחת" (סעיף 9.8 לפסק הדין).
ז. נדחתה גם טענת מ', כי כוונתה בתצהיר 2011 הייתה להעברת מלאי החנות לאישה, אך לא את זכויות הקניין בחנות. זאת לעומת תצהיר 2021 בו התכוונה להעביר את זכויות הקניין בחנות לאיש.
ציינה בנדון השופטת קמא כי:
"אינני מקבלת את דבריה של הנתבעת כי 'לא הבינה' על מה היא חותמת בשנת 2011 או כי 'הבינה יותר טוב' על מה היא חותמת בשנת 2021.
אדם מוחזק כמבין על מסמכים שהוא חותם עליהם, קל וחומר כאשר מדובר בתצהיר בו הוא מוזהר לומר את האמת, ואם אינו מבין על מה הוא חותם – עליו להימנע מלחתום.
בנוסף, ואף לו הייתי מקבלת את גרסתה של הנתבעת בעניין זה, כי לא הייתה לה כל כוונה להצהיר שהנכס בבעלות אמה-התובעת והיא רק שומרת אותו עבורה בנאמנות, כפי שרשום במפורש בסע' 3 לתצהיר משנת 2011, בסע' 4 לתצהיר נרשם כי החנות המנוהלת בנכס היא של התובעת 'כל הזמן'.
על כן, ולכל הפחות, התחייבה הנתבעת כי התובעת תוכל להמשיך ולנהל את החנות 'כל הזמן', וגם לו הייתי מגיעה למסקנה אחרת בדבר כוונת הצדדים בהסכם הגירושין או לפרשנות אחרת של התצהיר משנת 2011, עדיין לא היו הנתבעים – או מי מהם – רשאי לפנות את התובעת מהנכס, והיה עליהם להוסיף ולאפשר לה לנהל את המקום וליהנות מפירותיו ללא מגבלת זמן, כלומר – עד אריכות ימיה של התובעת" (סעיפים 9.9.2 – 9.9.3 לפסק הדין).
ח. השופטת קמא הדגישה כי אינה מאמינה לגרסת האיש בנקודות הבאות:
* ביוזמת מי הייתה העברת החנות על שם מ'. תחילה טען כי הדבר היה ביוזמת האישה. לאחר מכן טען כי זו הייתה דרישתו.
* כי לאישה לא הגיע לקבל דבר מנכסיהם המשותפים במסגרת הגירושין, שכן הוא שילם את החובות המשותפים.
בנדון ציינה השופטת קמא כי:
"אלא שהנתבע לא הביא כל ראיה לכך שהוא שילם את כל החובות המשותפים, לא הביא כל ראיה לשווי הנכסים המשותפים, וטענותיו לפיהן לתובעת 'לא מגיע דבר' כמו גם הנימוק שמאחורי טענה זו – נטענו בעלמא, וללא הוכחה" (סעיף 12.3 לפסק הדין).
וכן:
"בהמשך דבריו, טען הנתבע כי הסכים שהנכס יירשם ע"ש הנתבעת כ'מחווה' (עמ' 64 ש' 5), למרות שלא ברור מדוע עליו לתת לתובעת 'מחווה' כלשהי, נוכח טענותיו שהוא נטל על עצמו את תשלום החובות המשותפים" (סעיף 12.4 לפסק הדין).
* כי האישה חתמה על חוזי שכירות של החנות מול האיש, באופן המלמד על הודאתה כי החנות שייכת לאיש.
בנדון ציינה השופטת קמא, כי חוזי השכירות נחתמו מול האישה אך ורק בכדי שחיובי הארנונה של העירייה יהיו על שמה. ולראייה – עיון בחוזי השכירות מלמד, כי מלבד תשלום ארנונה לא נדרשה האישה לשלם דמי שכירות.
ט. סיכמה השופטת קמא את אי מהימנות האיש בנדון, במילים הבאות:
"אומר זאת באופן הברור ביותר: אינני מאמינה לנתבע.
אינני מאמינה לו שהתובעת ביקשה לנסח את סע' 11 להסכם הגירושין כפי שנרשם, אינני מאמינה לו שהוא לא הסכים שהנכס יהיה בבעלותה של התובעת, אינני מאמינה לו שחוזי השכירות אינם חוזים למראית עין, בדומה להוראת סע' 11 להסכם הגירושין, המהווה הוראה למראית עין לפיה הנכס כביכול אינו של מי מהצדדים אלא של בתם הנתבעת.
לתובעת ולנתבע היו חובות רבים עת נחתם הסכם הגירושין, ולשניהם היה עניין רב שנושיהם לא יוכלו לשים את ידם על נכסיהם.
התצהיר משנת 2011 שנערך ע"י הנתבעת מלמד על כוונתם האמיתית והנכונה של הצדדים בזמן אמת: רישום הנכס ע"ש הנתבעת בנאמנות עבור התובעת, עד שהתובעת תבקש להעביר את הרישום על שמה. התצהיר נערך בזמן אמת, בתום לב ובאמונה שלמה של הנתבעת כי מה שרשום בו הוא נכון וצודק. הנתבעת הבינה היטב על מה היא חותמת, ואיש לא הכריח אותה להצהיר אמת בתצהיר עליו חתמה.
כל תצהיר שנחתם לאחר מכן (והכוונה לתצהיר 2021 – ח"ש) מנסה לשנות את ההסכמות המשפטיות המחייבות בין הצדדים בדיעבד ושלא כדין, ותוך ניסיון לגזול מהתובעת את זכויותיה בנכס".
18. לאור כל האמור לעיל סיכמה השופטת קמא את מסקנותיה בסעיפים 10-11 לפסק הדין במילים הבאות:
"10. מכל המפורט עד כה עולה, כי בשנת 2011 הצהירה הנתבעת כי הנכס אותו ביקשו הוריה בהסכם הגירושין ביניהם לרשום על שמה – שייך למעשה לתובעת, ולה בלבד. הנתבעת התחייבה להעביר את הזכויות על שם אמה, התובעת, מיד כשזו תבקש ממנה לעשות כן.
10.1 הצהרת הנתבעת בשנת 2011 אינה מהווה העברת זכויות, אלא הצהרה על קיומן בלבד. משכך, אין הנתבעת יכולה "לחזור בה מהעברת הזכויות" מאמה לאביה, שכן מלכתחילה לא היו הזכויות בנכס של הנתבעת כדי להעבירן למי מהוריה.
10.2 מלכתחילה, כוונתם של ההורים (התובעת והנתבע) הייתה כי הנכס יהיה בבעלותה היחידה של התובעת.
10.3 כפי שציינתי לעיל, הטעם בעטיו הנכס לא נרשם על שמה של הנתבעת נעוץ במחדלו של הנתבע לרשום את הנכס על שמו… בהתאם להסכם שנחתם ביניהם בשנת 2001.
10.4 כל עוד הנכס לא נרשם על שמו של הנתבע – לא ניתן היה לבצע את הוראות הסכם הגירושין משנת 2010 או את הוראות התצהיר משנת 2011, ולבצע העברת זכויות בנכס בפנקסי חברת עמידר.
מדובר בעיכוב טכני בלבד, ולא בעיכוב מהותי, שכן אין מחלוקת על כך שהזכויות בנכס הועברו לנתבע מ… והעסקה בין השניים משנת 2001 יצאה אל הפועל והושלמה ברישום בשנת 2022.
10.5 בנוסף, ולכל הפחות, בשנת 2011 הצהירה הנתבעת – מי שאמורה הייתה להירשם כבעלת הזכויות בנכס מכוחו של הסכם הגירושין בין התובעת והנתבע, כי לתובעת זכות להחזיק בחנות ולקבל את ההכנסות המתקבלות מהעסק המנוהל בה ללא כל מגבלת זמן.
11. התצהיר משנת 2021
11.1 משהודתה הנתבעת בכתב בשנת 2011, כי הנכס אותו היא צפויה לקבל מהוריה בהתאם להסכם הגירושין שייך למעשה לאמה התובעת, ולה בלבד, אין כל תוקף לתצהיר עליו חתמה בשנת 2021 במסגרתו היא מבקשת להעביר את הזכויות בנכס לאביה, הנתבע.
11.2 הנכס לא היה של הנתבעת – עפ"י הצהרתה – אלא של אמה, והוא אינו שלה כדי להעבירו לאביה.
לכן, התצהיר עליו חתמה הנתבעת בשנת 2021 חסר כל משמעות משפטית, שכן הנכס לא היה שייך לנתבעת והיא לא יכולה להעביר לאיש דבר שאינו שלה".
תמצית טענות המערערים בהודעת הערעור
19. בית משפט קמא התעלם מהעובדה שכל ההתחייבות של האיש אמורה להיכנס לתוקף רק עם רישום זכויותיו של האיש בחנות, שהייתה רק בשנת 2022.
על כן, ההתחייבות למסור החנות למ' ניתנת לקיום רק כשהוא בעל הזכות (היינו נרשם כבעל הזכות). עד אז היא בגדר התחייבות בעלמא.
בינתיים במסגרת תצהיר 2021 ויתרה מ' על זכותה מכוחו של החוזה לטובת צד שלישי מכוח סעיף 35 לחוק החוזים, ולכן הזכויות בחנות אמורות להיוותר בידיו.
20. פסק הדין סותר את הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין והינו חלוט, כי החנות ניתנה למ', ולא לאישה, במסגרת הסכם לטובת צד שלישי.
כאמור במסגרת תצהיר 2021, החליטה מ' לותר על הזכות שקיבלה לטובת הבעלים הרשום, שהוא האיש.
21. הסכם הגירושין לא התכוון ליתן לאישה זכויות קנין בחנות, אלא רק להפעיל בחנות עסק. לכן גם חתמה האישה ביום 29.8.2011, על כתב וסילוק סופי, ממנו התעלם בית משפט קמא בפסק הדין.
22. פסק הדין מתעלם מהעובדה, שהאישה הבריחה את החנות, ככל שנלך לגרסתה כי היא בעלת הזכויות בחנות מכח הסכם הגירושין, מהליך פש"ר אליו נכנסה לאחר מכן ויצא ממנו בהפטר.
תמצית טענות המשיבה בכתב תשובתה
23. פסק הדין מבוסס על ממצאי עובדה וקביעות מהימנות, של האיש, האישה ומ', בהן ממעטת ערכאת הערעור להתערב.
24. עסקינן בקנוניה בין האיש למ', להוציא מידי האישה את החנות, אותה קיבלה אגב גירושין, ובמסגרת הסכם הגירושין.
25. לא נפלה טעות בפסק הדין עת נתן תוקף לתצהיר 2011 ולנאמנות המוכחת בו, לטובת האישה.
26. במסגרת תצהיר 2021 הפרה מ' את הנאמנות כלפי אימה.
27. במסגרת תצהיר 2021 מנסה האיש לעקוף את הסכם הגירושין ותצהיר 2011, המלמדים כי הזכויות בחנות נתונה לאישה.
28. באשר להסכמי השכירות – אלה נועדו למטרה אחת, לכבול את המערערת לתשלומי הארנונה של החנות, הא ותו לא. בראיה – במסגרתם לא חויבה האישה בתשלומי דמי שכירות לאיש ו/או למ'.
דיון והכרעה
29. דין הערעור להידחות, מטעמי פסק הדין קמא, המבוססים על קביעות עובדה ומהימנות, בהן ממעטת ערכאת הערעור להתערב.
30. נחזק את מסקנות בית משפט קמא בפסק הדין, בדברים שנציין להלן, בפסק דין זה.
31. עיון בעדותו של האיש מלמד כדלקמן:
א. החנות נרכשה במהלך החיים המשותפים (ע' 63 לפרו' שו' 15-19);
מכאן לכאורה ומכוח סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 החל על יחסי הצדדים (נישאו לאחר שנת 1974), זכאית האישה למחצית מהזכויות בחנות.
ב. האיש "מודה" כי במסגרת הסכם הגירושין האישה לא קיבלה כל נכס מנכסיהם המשותפים, כיוון שהוא נטל על עצמו את מרבית החובות המשותפים (עמ' 62-63 לפרו').
32. דא עקא – האיש לא הוכיח מה היה גובה החובות המשותפים, מה היה חלקו בהם וכי שילמם בפועל מכספים פרטיים שלו, להבדיל מכספים משותפים (עמדה על כך גם השופטת קמא בפסק הדין – ראו סעיף 17(ח) לעיל).
33. מעבר לכך – הדבר לא נרשם כלל בהסכם הגירושין, למרות שהיה מצופה כי כך יהיה, בשלילת זכותה של האישה מכוח הדין, לכל נכס מהנכסים המשותפים.
עיון בהסכם הגירושין מלמד דווקא ההיפך (ראו סעיף 8 לעיל).
בסעיף 10 – נרשם כי האישה מוותרת על חלקה לטובת האיש בנכס משותף שיש לבני הזוג ברחוב … בעיר …. מכאן שניתן לצפות כי יהיה איזון לוויתור זה של האישה, בנכס משותף אחר של בני הזוג.
בסעיף 11 להסכם הגירושין הגיע האיזון המצופה.
הכיצד?
נחזור ונצטט את סעיף 11 תוך מתן הדגשים לקטע הרלוונטי:
"החנות ברח' … והרשומה על שם הבעל תועבר ע"פ בקשת האישה (ההדגשה שלי – ח"ש) לשם הבת מ' ותהיה בבעלותה הייחודית, הבעל מתחייב לחתום על כל המסמכים הדרושים לצורך ביצוע ההעברה לשם הבת מ' ".
ודוק – הרישום על שם הבת מ' נעשה "לבקשת האישה". היינו לגבי חנות זאת דעתה של האישה היא הקובעת. זה סממן של בעלות.
לשון אחרת – אלמלא בקשתה של האישה, סביר כי החנות לא הייתה מועברת למ', אלא הייתה נרשמת על שמה מכח הסכם הגירושין ואגב הגירושין.
הדבר אף עולה בקנה אחד עם הציפיה הלגיטימית לאיזון בין בני הזוג בחלוקת הנכסים המשותפים מכוח חוק יחסי ממון. האיש קיבל חנות ברחוב … בעיר … בהסכמת האישה, והאישה קיבלה החנות דנן בהסכמת האיש.
חיזוק לדבר מוצאים בתוספת להסכם הגירושין בכתב ידו של האיש, בסעיף 11.1, כי:
"החנות תנוהל על ידי האישה וכולל רווחים והפסדים, הכל שייך לה" (ההדגשה שלי – ח"ש).
34. ההיגיון בבקשת האישה לרשום החנות על שם בתה מ', בנאמנות לטובתה, נעוץ בחובות הרבים בהם הייתה שרויה באותה עת.
הבהירה זאת האישה בעדותה, ואף ציינה כי פעלה בנדון בהתאם לעצתו של עו"ד נקארה שערך את הסכם הגירושין, והשופטת קמא נתנה אמון בעדותה (עמ' 45 לפרו' שו' 21-26).
35. למעשה תצהיר 2011 שיקף את המציאות לאשורה, כי הן החנות (העומדת להירשם על שם מ') והן המכונית (הרשומה על שם מ') מצויות בנאמנות אצל מ', לטובת אימה/האישה.
לכן, כשהחליטה האישה למכור המכונית, היא עשתה כן תוך שמ' חותמת על טופס המכירה, ושלשלה (האישה) את התמורה לכיסה, ללא כל טענה מצד מ' (עדותה של מ', עמ' 87 לפרו' שו' 3-21);
עובדה המחזקת את קיומה של נאמנות בין האישה לבתה מ', גם בכל הקשור לחנות.
36. נרחיב קמעה בסוגית הנאמנות בנדון, שלטעמי היא נאמנות משתמעת, כפי שאף טענה זאת המשיבה בסעיף 37 לכתב התשובה לערעור.
37. נאמנות מוגדרת בסעיף 1 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק הנאמנות"), במילים הבאות:
"נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת".
38. סעיף 2 לחוק הנאמנות מגדיר כיצד נוצרת נאמנות, כדלקמן:
"נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש".
ב-ע"א 5955/09 כונס הנכסים אמסטר ואח' נ' מרשה טאובר טוב ואח' (19.7.11) – (להלן: "ענין אמסטר"), ציין כב' השופט הנדל כי:
"שלוש הדרכים ליצירת נאמנות הן: הדין, ההסכמה וכתב ההקדש. עמדת הפסיקה היא כי שלוש דרכים אלו אינן מהוות רשימה סגורה ליצירת נאמנות. הפסיקה הכירה בנאמנות מכוח פסק דין של בית משפט, ואף ב"נאמנות קונסטרוקטיבית" (ראו ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' מזל אהרונוב, פ"ד נג(4), 199 (להלן: עניין אהרונוב); ע"א 5715/95 אלן א' וינשטיין נ' עו"ד אפרים פוקס, פ"ד נד(5) 792; מיגל דויטש קנין כרך ד (2007, להלן: דויטש) עמ' 319-318 ובמצוין שם)" (עמ' 542).
אם כן אחת הדרכים ליצור נאמנות, אף במקרקעין, היא בהסכם שנכרת בין הצדדים (הנאמן והנהנה), שיכול שיהא בעל-פה משתי סיבות עיקריות:
נאמנות אינה עסקה במקרקעין המחייבת כתב מכח סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין").
אין חובת כתב בסעיף 2 לחוק הנאמנות.
ראו לעניין זה:
שלמה כרם, נאמנות, מהדורה רביעית, עמ' 184 (להלן: "כרם").
ע"א 3829/91 וואלס נ' גת פד"י מח(1) 801, 811-812 (להלן: "ענין וואלס").
ת"א (ת"א) 1724/09 קורן נ' עזבון המנוח א.י. ז"ל (9.12.13).
39. אין חובה לרשום הנאמנות בלשכת רישום המקרקעין, כעולה מסעיף 4 לחוק הנאמנות, הנוקט לשון "רשאי", אך לא "חייב", לעניין רישום כאמור (כן ראה ענין אמסטר, עמ' 543).
40. אי-דיווח על עסקת הנאמנות למיסוי מקרקעין גם לא פוגם בתוקפה של הנאמנות, למרות קיומה של חובת דיווח כאמור בסעיף 74 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963.
ראה לענין זה:
ענין אמסטר, סעיף 6 לפסק הדין.
ת"א (מר') 323-06-09 שלום כהן נ' שטריקר [פורסם בנבו] (28.12.11, סעיף 8).
41. כאמור נאמנות אפשרית גם במקרקעין. היא אינה סותרת את הרישום בלשכת רישום המקרקעין, אלא מבקשת ליתן לו משמעות נוספת שאינה משתקפת על פני נסח הרישום. על כן, נקבע כי אין בהוראת סעיף 125 לחוק המקרקעין לעיל כדי להכשיל קיומה של נאמנות.
ראו לענין זה:
ע"א 8168/09 ועד חברת עולי משהד (אירן) ירושלים נ' הועד המרכזי לעולי (אנוסי) משהד אירן בישראל [פורסם בנבו] (23.10.2012).
42. במסגרת יחסים בין בני משפחה, בהם מטבע הדברים יש יחסי אמון, ניתן לקבוע שמתקיימת נאמנות משתמעת (IMPLIED TRUST).
מדובר על נאמנות שמתקיימת במקרה בו מהות היחסים בין הצדדים היא כשל נאמנות, אולם הצדדים לא דיברו במפורש על נאמנות.
בנוסף, נאמנות משתמעת תחול כאשר הכוונה הייתה ליצור נאמנות מפורשת, והצדדים לא עמדו בדרישות הפרוצדוראליות ליצירת נאמנות מפורשת.
נאמנות משתמעת הוכרה במשפט הישראלי, לפני חוק הנאמנות ולאחריה.
הבסיס לקבלתה של הנאמנות המשתמעת למשפט הישראלי לאחר חקיקת חוק הנאמנות נדון בהרחבה בענין וואלס.
באשר ליישום דוקטרינת הנאמנות המשתמעת, נפסק בענין וואלס, כי נאמנות משתמעת היא בגדר "נאמנות על פי חוזה" כמצוין בסעיף 2 לחוק הנאמנות (סעיף 10-12 לפסק הדין).
על-כן דומה כי ביחסי משפחה בפרט, לעיתים נכרת חוזה נאמנות ללא דקדוקי פורמליות או פירוט תנאי הנאמנות וזאת בשל יחסי האמון, שמטבע הדברים יוצר הנאמנות רוחש לנאמן.
ראו לענין זה:
כרם, עמודים 184 ו-307.
תמ"ש (ב"ש) 40249-01-13 פלוני נ' אלמונית ואח' (22.4.14).
תמ"ש (נצ') 2057-03-12 מ.מ.כ. ז.כ. ואח' (2.1.14).
תמ"ש (ת"א) 38300/98 צ.ב. נ' ב.ב (23.9.01).
43. אם ניישם את הלכת הנאמנות המשתמעת על המקרה דנן, נאמר כי הדברים מסתדרים היטב, כדלקמן:
א. עסקינן ביחסי הורי ובת – יחסים בין בני משפחה;
ב. הגם שהמילה "נאמנות" לא מופיעה בהסכם הגירושין, השתכנעתי (ומיד אפרט מדוע) כי מהות היחסים בין האישה לבת (מ') בהקשר של החנות היא כשל נאמנות. לכן ניתן לומר כי קיימת נאמנות משתמעת, במסגרתה הבת נאמנה של האם לענין החנות.
בכך תשובה לטענות המערערים כי המילה "נאמנות", כלל לא מופיעה בהסכם הגירושין, ו"נולדה" כרעיון של עו"ד שקור, שערך את תצהיר 2011 (ראו גם טיעוני ב"כ המערער בפנינו בישיבת יום 10.6.2024, עמ' 2 לפרו' שו' 31-33).
ג. כיצד השתכנעתי כי מהות היחסים שבין הבת לאם בהקשר של החנות היא כשל נאמנות?
מתצהיר 2011 המדבר בעד עצמו, בו מ' הצהירה כי היא מחזיקה בחנות בנאמנות בעבור אימה/האישה.
במילים אחרות תצהיר 2011, שיקף בלשון ברורה את הנאמנות המשתמעת שבין האם לבת (האישה למ') מכוחו של הסכם הגירושין.
נאמנות משתמעת זאת גם מלמדת, כי במסגרת הסכם הגירושין, ובמסגרת יחסי האיש והאישה, קיבלה האישה את החנות דנן (והאיש קיבל חנות אחרת בעיר).
לכן גם לאורך השנים התעניינה האישה שוב ושוב במשרדי עמידר מדוע טרם נרשמה החנות על שם האיש, דבר שיאפשר השלמת העברת הזכויות בחנות על שמה (או על שם הבת, כנאמנת שלה) – (ראו בנדון עדותו של מר אבי סעיד נציג חברת עמידר, בה מתנהל רישום הזכויות של החנות, שהעיד כי לאורך השנים האישה ביקרה במשרדי עמידר עשרות פעמים – עמ' 4 לפרו' שו' 17-26; עמ' 5 לפרו' שו' 1-3);
עובדה זאת מלמדת על זיקה של ממש בין החנות לאישה לכל אורך השנים שמאז חתימת הסכם הגירושין.
ניסיונה של מ' כיום "לחמוק" מתצהיר 2011 בטענות שונות (דוגמת לא הבינה התצהיר לאשורו; התכוונה רק לסחורה שבחנות ולא לזכויות הקנין של החנות), נדחה על ידי השופטת קמא בפסק הדין (כמוזכר לעיל) ובצדק.
כפי שנקבע מימים ימימה, חזקה על אדם שחתם על מסמך כי הוא קרא אותו בטרם חתם עליו, הבין את תוכנו ונתן הסכמתו לאמור בו, וחזקה זו חלה ביתר שאת בחתימה על מסמכים מהותיים דוגמת תצהיר.
ראו לענין זה:
ע"א 2609/23 לאה עמר נ' גיא נצר מנהל מיוחד, פסקה 14 (28.11.2023);
ע"א 6952/21 שירה וילנצ'וק נ' שמעון יוחאי חן, פסקה 30 (22.10.2023).
נזכיר כי בעת חתימת תצהיר 2011 הייתה מ' כבת 22 שנים, נשואה, למדה מקצוע וסיימה שליש תואר ראשון. היא קוראת עברית, וקראה את התצהיר לפני שחתמה עליו (עמ' 85 לפרו' שו' 16-22; פרוטוקול סעד זמני עמ' 7 לפרו' שו' 32-33).
לכן יש ליתן לתצהיר 2011 משקל משמעותי בהוכחת הנאמנות המשתמעת, תוך הדגשה כי תצהיר 2021 נועד לשלול מהאישה מה שכבר ניתן לה בהסכם הגירושין שאושר, והינו חלוט. לכן משקלו פחוּת עד אפסי.
השופטת קמא עמדה גם על כך בפסק הדין ובצדק, בציינה, בסעיף 11.2, כי:
"הנכס לא היה של הנתבעת – עפ"י הצהרתה – אלא של אמה, והוא אינו שלה כדי להעבירו לאביה.
לכן, התצהיר עליו חתמה הנתבעת בשנת 2021 חסר כל משמעות משפטית, שכן הנכס לא היה שייך לנתבעת והיא לא יכולה להעביר לאיש דבר שאינו שלה".
44. במצב עובדתי ומשפטי זה, אבחן כעת את טענת המערערים, כי פסק הדין "חוטא" ללשונו הברורה של הסכם הגירושין, שם בעלת הזכויות המוזכרת היא מ' ולא האישה.
אקדים ואומר כי שוכנעתי לדחות טענה זאת של המערערים.
45. סעיף 25(א) לחוק החוזים קובע כדלקמן:
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".
אכן ללשונו של החוזה עדיפות פרשנית, ובלבד ש"אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה".
משאין הדבר כך, יש לפרש החוזה "לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין".
בית המשפט ב-ע"א 839/21 חיה הקר נ' חברת קלמטיס אוברסיז בע"מ, פסקה 5 (6.3.2024), עמד על כללי פרשנות חוזה, כעולה מסעיף 25(א) לחוק החוזים, בלשון הבאה:
"…ענייננו, אפוא, בהתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים במועד כריתת הסכם המכר. כידוע, נקודת המוצא לפרשנות היא לשון החוזה. יש והלשון מפורשת וברורה דיה באופן שניתן להבין ממנה את אומד דעתם של הצדדים. זה נלמד לא רק מלשונה של תנייה בודדת, היא ההוראה הטעונה פירוש, אלא מלשון החוזה כולו, על מכלול הוראותיו … רק במקרים בהם הלשון אינה מגלה מסקנה חד משמעית, למשל, כאשר היא יכולה לשאת פירושים שונים – נדרש בית המשפט לבחון גם את הנסיבות החיצוניות שאפפו את כריתת החוזה (סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973… ככל שלא ניתן לאתר גם באמצעות מקורות אלה את אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים לחוזה, עשוי בית המשפט להידרש לתכלית האובייקטיבית של החוזה – היא הכוונה ההיפותטית של הצדדים כאנשים סבירים, בהתחשב, בין היתר, במטרת החוזה ובאופיו…".
במקרה דנן שוכנעתי, כי לשון הסכם הגירושין כולו [כשמחד גיסא מעניק חנות אחרת בעיר לאיש, ומאידך גיסא מעניק לאישה הזכות לקבוע על שם מי תירשם החנות דנן (והיא קבעה כי תירשם על שם בתה מ'); כשברקע חובות האיש והאישה וקביעה (בהסכם עצמו) כי האישה רשאית להמשיך ולנהל עסק (קיים) בחנות ללא כל מגבלת שנים] – אינה מגלה מסקנה חד משמעית, מכוחה ניתן לסמוך רק על לשונו של הסכם הגירושין.
לכן בפרשנות הסכם הגירושין, יש לפנות אל "אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין" (סעיף 25(א) רישא לחוק החוזים); נתונים אלה מובילים, במיוחד לנוכח תצהיר 2011, לפרשנותה של האישה את הסכם הגירושין, בדיוק כפי שפסק בית משפט קמא בפסק הדין.
היינו:
החנות דנן נתונה לאישה במסגרת חלוקת הנכסים המשותפים בין האיש והאישה, כפי שהתבצעה בהסכם הגירושין;
האישה בחרה, לנוכח חובות בהן הייתה נתונה באותה עת, לרשום את החנות על שם בתה מ' כנאמנה בעבורה; ועסקינן בנאמנות משתמעת, שקיבלה ביטוי בכתב בתצהיר 2011;
תצהיר 2021 אינו יכול להפקיע את זכויות האישה מכוח הסכם הגירושין, שאושר והינו חלוט.
46. באשר לטענת המערערים כי הסכם הגירושין בהקשר של החנות מדבר על התחייבות עתידית, שאינה בת אכיפה, אלא בגדר התחייבות בעלמא, עד לרישום החנות על שם האיש בשנת 2022; אך אז הבת כבר ויתרה על הזכות האמורה, בהיותה בגדר "חוזה לטובת צד שלישי". לכן מכוח סעיף 35 לחוק החוזים הזכויות בחנות צריכות לחזור לבעלים הרשום, הוא האיש.
טענה זאת של התובע יש לדחות מטעמי פסק הדין (ראו סעיף 17(ו) לעיל).
47. מעבר לכך – טענה זאת, כך לטעמי, אינה נכונה משפטית, ועצם העלאתה על ידי המערערים מלמד על חוסר תום לב, וניסיון לקחת שלא כדין מהאישה נכס מקרקעין השייך לה מכח הסכם הגירושין וחוק יחסי ממון.
אזכיר בנדון את הלכת אהרונוב (ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב פ"ד נג(4) 199, פסקאות 4 ו-6 לחוות דעתו של כב' הנשיא דאז אהרן ברק), על פיה כאשר מוכר מתחייב להקנות בעלות במקרקעין או במיטלטלין לקונה, משתכללת אצל הקונה זכות שביושר. זוהי זכות 'מעין-קניינית'. היא פועלת כלפי צדדים שלישיים. זכות זאת היא מהותית בנכס הנמכר. המאפיין זכות זו הוא כי היא אינה אך כלפי המוכר. היא פועלת כלפי "כולי עלמא" ("זכות חפצא"; זכות in rem), למעט קונה בשוק הפתוח או רוכש הזכות בתמורה ובתום-לב (ובמקרקעין מוסדרים – ברישום שנעשה בעוד הקונה פועל בתום-לב).
לשון אחרת – הגם שהחנות טרם נרשמה על שם האיש, הרי ברגע הרכישה של החנות על ידי האיש בשנת 2001, האיש כבר קנה זכות שביושר בחנות שהינה מעין זכות קניינית.
לכן במעמד הסכם הגירושין היה יכול האיש להקנות לאלתר זכות זאת לאישה (וממנה למ' בנאמנות); ובהמשך, כשתירשם החנות על שמו, ישלים את העברת הזכויות בחנות על שם האישה במלואן.
לכן כיום, כשכבר נרשמה החנות על שם האיש בשנת 2022, יש להורות על השלמת העברת הזכויות בחנות מכוחו של הסכם הגירושין, על שם האישה. בדיוק כפי שהורה בית משפט קמא.
48. האם כתב "קבלה וסילוק סופי" עליו חתמה האישה ביום 19.8.2011 (נספח 13 לנספחי הערעור), במסגרתו הצהירה כי האיש "מילא את חלקו בכל התחייבויותיו ואינו חייב לי יותר מאומה", סותר את קביעות פסק הדין קמא, כטענת המערערים בערעורם?
התשובה שלילית.
הבהירה האישה בעדותה, כי חתמה על מסמך זה לנוכח האמור בסעיף 10 להסכם הגירושין, בו התחייב האיש לשלם לה סך של 40,000 ₪ במסגרת ההתחשבות הכספית ביניהם. האיש שילם את הסכום הנ"ל לשיעורין. לכן כתב הקבלה האמור כוון לסכום זה, ויש בו ללמד כי האיש סילק סכום זה במועד החתימה על כתב הקבלה האמור (עדותה של האישה בסעד הזמני, עמ' 2-3 לפרו').
מעבר לכך – כתב הקבלה האמור, אינו מלמד כי החנות אינה של האישה במסגרת הסכם הגירושין. ההיפך, לנוכח העובדה שהצדדים ראו בהסכם הגירושין ככולל את החנות לטובת האישה, הסכימה האישה לחתום על כתב קבלה וסילוק סופי.
49. לסיכום הדברים אמליץ לחבריי לדחות הערעור, תוך חיוב המערערים, יחד ולחוד, לשאת בהוצאות הערעור ובשכר טרחת בא כוח המשיבה בסכום כולל של 15,000 ₪, מתוך העירבון שהופקד בתיק.
השופטת אספרנצה אלון:
אני מסכימה.
השופט אריה נאמן:
אני מסכים.
הוחלט פה אחד על דחיית הערעור, תוך חיוב המערערים, יחד ולחוד, לשאת בהוצאות הערעור ובשכר טרחת בא כוח המשיבה בסכום כולל של 15,000 ₪.
סכום זה ישולם באמצעות הערבון שהפקידו המערערים בתיק זה, שיועבר למשיבה באמצעות בא כוחה.
פסק דין זה מותר לפרסום, תוך השמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר.
ניתן היום, י"א סיוון תשפ"ד, 17 יוני 2024, בהעדר הצדדים.
ח. שרעבי, שופט
אב"ד
א. אלון, שופטת
א. נאמן, שופט
