בפני
כב’ השופטת כרמית חדד
התובע:
XXX
ע”י ב”כ עו”ד מאור בראון
נגד
הנתבעת:
XXX
ע”י ב”כ עו”ד עינבר לב
החלטה
לפני בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף מחמת אי עמידה בתקנות, התיישנות, מעשה בית דין והשתק פלוגתא.
רקע:
1. התובע, מר XXX (להלן:”התובע”) והנתבעת גב’ XXX (להלן:”הנתבעת”) נישאו כדמו”י בשנת 2008 והתגרשו ביום 09.02.2014. לצדדים בת משותפת ילידת 2010.
2. ביום 13.05.2008 אושר הסכם ממון בין הצדדים במסגרת הליך תמ”ש 4510/08 בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד (להלן:”הסכם הממון”). ביום 09.02.2014 אושר בין הצדדים הסכם גירושין ויחסי ממון בבית הדין הרבני באשדוד (להלן:”הסכם הגירושין”).
3. בין הצדדים התנהלו הליכים שונים בבית המשפט לענייני משפחה ביניהם תביעת התובע להקטנת מזונות בתיק 45474-04-21 שנמחקה בהחלטה מיום 26.12.2021.
במקביל תלויה ועומדת תביעה נוספת של התובע להקטנת מזונות בתיק תלה”מ 45474-04-21 אשר קבועה לדיון שמיעת ראיות.
4. התובענה שבתיק זה הוגשה ביום 18.06.2023. כותרת התביעה נרשמה בתחילה כ”תביעה לביטול חלקי של הסכם הגירושין ופסק דין בית המשפט לענייני משפחה שאישר הסכם הגירושין” אולם כותרת זו נמחקה ותחתיה נרשם בכתב יד “תביעה לאיזון משאבים לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל”ג – 1973”
בפרק “פירוט הסעד” שבכתב התביעה ציין התובע כך “התובע יטען כי על הנתבעת לפצותו בגין מחצית מן הרכוש המשותף – שהינה דירת מגוריהם ברח’ XXXX בשכירות בדירה בקומה הרביעית של הבניין”.
5. ביום 28.08.2023 הגישה הנתבעת בקשה לסילוק התביעה על הסף. תגובת התובע הוגשה ביום 15.09.2023 ומכאן החלטה זו.
טענות הצדדים:
6. לטענת הנתבעת התביעה אינה עומדת בכללי התקנות לעניין אופן עריכת כתב התביעה, היקפו והפרטים שנדרש לכלול במסגרת כתב התביעה.
בנוסף טוענת הנתבעת כי התובענה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות שכן עילת התביעה קמה לכל המאוחר עם גירושיהם של הצדדים ביום 09.02.2014 ובחלוף 7 שנים התיישנה תביעת התובע.
כמו כן טוענת הנתבעת כי הסכם הממון שאושר ביום 13.05.2008 (העתקו צורף לבקשה) קבע הסדר של הפרדה רכושית מוחלטת ומלאה ולפיה רכוש אשר נרכש על ידי מי מבני הזוג גם במהלך החיים המשותפים יהיה רכושו הוא ולצד האחר לא יהיו זכויות בהם, וכן כי רכוש משותף ייחשב כזה רק במקום בו יירשם על ידי שני בני הזוג במשותף או על פי הסכמה בכתב.
עוד טוענת הנתבעת כי בהסכם הגירושין משנת 2014 (העתקו צורף לבקשה) הביעו הצדדים את כוונתם כי ההסכם יסדיר ביניהם את כלל העניינים הכרןכים בגירושין לרבות כל רכושם של הצדדים וכי ההסכם כולל סעיף היעדר תביעות נוספות.
הנתבעת טוענת כי הסכם הממון והסכם הגירושין מקימים מעשה בית דין והשתק פלוגתא.
7. לטענת התובע בתגובתו במקום בו יהיו בידו ראיות שנתבקשו במסגרת כתב התביעה הוא יוכל להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם ואשר בהמשך לכך הוגשה התביעה דנן.
התובע טוען כי בדיון מיום 22.01.2014 טענה הנתבעת כי לא הוגשו תביעות רכוש מכיוון שלצדדים הסכם רכוש ולטענתו עד להגשת תגובתו זו לא הומצא ההסכם לתיק בית המשפט.
בהמשך טוען התובע כי בהסכם שצירפה הנתבעת אין התייחסות לשאלת זכות בעלות במקרקעין בין בני הזוג בעבר בהווה ובעתיד וכי הקביעה בהסכם לעניין אי הקניית זכות חזקה ו/או זכות מגורים במקרקעין נגעה לשאלת זכות השכירות במקרקעין ובה בלבד.
התובע מוסיף וטוען כי התביעה לא התיישנה שכן המדובר לטענתו בתביעה שבמקרקעין ולפיכך תקופת ההתיישנות בגינה היא 15 שנה וביחס למקרקעין רשומים 25 שנה. כן טען התובע כי לפי ס’ 13 לחוק ההתיישנות במניין הזמן לא תימנה התקופה בה היו בני הזוג נשואים.
התובע מוסיף ומציין כי בהתאם לנסח טאבו שצירפה התובעת הדירה מושא התובענה נרשמה על שם XXX (ככל שהנראה אמה של הנתבעת) ביום 27.10.2010 דהיינו בתקופה בה בני הזוג היו נשואים.
דיון והכרעה:
8. לאחר עיון בכלל אשר הוגש מצאתי לקבל את הבקשה ולהורות על מחיקת התביעה מן הנימוקים כפי שיפורטו להלן.
9. בני הזוג חתמו על הסכם ממון ועל הסכם גירושין שאושרו על ידי בית המשפט לענייני משפחה ובית הדין הרבני בהתאמה. התובע לא הכחיש כי המדובר בהסכמים תקפים ומחייבים. טענת התובע לפיה ההסכם לא הוגש אינה ברורה שעה ששני ההסכמים צורפו לבקשה לסילוק על הסף.
כאן המקום לציין כי התובע לא מצא מקום לציין דבר קיומם של ההסכמים במסגרת כתב התביעה או להעלות טענה כלשהי ביחס אליהם.
10. בהסכם הממון צויינה באופן מפורש הדירה XXX כדירה שמצויה בשכירות של הנתבעת וצויין כי לנתבע אין כל זכות מגורים בדירה.
אכן כפי טענת התובע אין בהסכם הממון התייחסות לזכות הבעלות בדירה ולא ברור האם בשלב זה הוקנו זכויות בעלות בדירה.
עם זאת הסכם הממון קובע באופן מפורש כי הצדדים מחילים עליהם משטר של הפרדה רכושית מלאה אשר פרטיו הוסדרו בהסכם הממון כפי שיפורט להלן.
בס’ 8.1 להסכם נקבע:
“הצדדים מאשרים כי, על מערכת החיים המשותפים תחול הפרדה רכושית מוחלטת ומלאה, לפי הפרדה זו, כל רכוש אשר נרכש על ידי מי מבני הזוג, גם במהלך החיים המשותפים יהיה רכושו הוא ולצד האחר לא יהיו זכויות בהם”.
בס’ 8.2 להסכם מצויין כי המונח רכוש הוא לרבות זכויות במקרקעין.
בס’ 9.1 להסכם נקבע:
“כל אחד מבני הזוג יהיה רשאי לעשות ברכושו כרצונו, לרבות העברה, מכירה ו/או כל פעולה אחרת שיחליט לבצע ברכושו הוא”
בס’ 11.1 להסכם נקבע:
“מוסכם על הצדדים כי בני הזוג יצברו רכוש משותף במהלך החיים המשותפים אך ורק במקרים בהם הרכוש ירשם על שם שני בני הזוג במשותף ו/או באמצעות הסכמה בכתב החתומה על ידי הצדדים והמצויין בו כי הרכוש שנרכש הוא משותף”.
בס’ 11.2 להסכם נקבע:
לא תשמע כל טענה על היותה של זכות ו/או חפץ משותף אלא אם כן הומצאו חשבוניות רכישה ע”ש בני הזוג ו/או הסכם רכישה ע”ש בני הזוג ו/או הסכם חתום על ידי שני בני הזוג ובו צויין כי הרכוש הוא משותף”.
11. התובע בתגובתו איננו מתייחס כלל לסעיפים אלו בהסכם הממון. טענות התובע לפיהן ההסכם שותק לעניין זכות הבעלות בדירה הספציפית אין בהן משום מענה של ממש לטענה לפיה בהתאם להסכם הממון, במקום בו הנתבעת רכשה נכס על שמה במהלך חיי הנישואין הוא יהיה נכס שבבעלותה בלבד ולתובע לא יהיו זכויות בנכס זה (לציין בבחינת קל וחומר כי במקרה דנן הדירה מושא התובענה נרשמה בתחילה על שם אמה של הנתבעת) ואין בה משום מענה להוראות הסכם הממון בדבר אופן רכישת נכס משותף באמצעות רישום או הסכם בלבד.
מן האמור לעיל עולה כי מכח הסכם הממון ולו הוא לבדו מנוע התובע מלהעלות טענות בדבר זכויות בנכס שנרכש שלא על שמו גם כזה אשר נרכש במהלך חיי הנישואין.
12. זאת ועוד, התובע אינו מתייחס בתגובתו כלל ועיקר להסכם הגירושין. הסכם זה נחתם ואושר לאחר שהדירה מושא התובענה נרכשה (ראו ס’ 12 לתגובת התובע). על פי האמור בכתב התביעה (והגם שהתובע אינו מציין בכתב התביעה מועדים לעניין תהליך רכישת הדירה), התובע היה מעורה בכל שלבי רכישת הדירה.
לאחר רכישת הדירה וביום 09.02.2014 אושר הסכם הגירושין במסגרתו הוסדרו כלל העניינים הכרוכים בגירושין “לרבות נושא משמורת הקטינה, הסדרי ראייתה ומזונותיה, וכן כל רכושם של הצדדים כמפורט בהסכם זה” (והואיל הרביעי).
בס’ 9א להסכם הגירושין נקבע כדלקמן:
“פרט ובכפוף לביצועו של הסכם זה, מסכימים ומצהירים הצדדים כי אין ולא תהיינה להם עוד כל תביעות מכל מין וסוג, איש כלפי משנהו, וכי האמור בהסכם זה מהווה הסדר סופי ומוחלט של כל תביעות בני הזוג, זכויותיהם וחובותיהם זה כלפי זה”.
כאמור לעיל התובע כלל לא התייחס להוראות הסכם הגירושין בכלל והוראות ס’ 9א בפרט. מכח הסכם הגירושין נשללה זכות תביעה של מי מבני הזוג בגין כל עניין שאינו כלול בהסכם הגירושין לרבות כל תביעה לאיזון משאבים או לפיצוי בגין שווי נכס שנרכש במהלך חיי הנישואין.
13. הנה כי כן וכל עוד הסכם הממון והסכם הגירושין שאושרו וקיבלו תוקף של פסק דין, כל אחד מהם בנפרד ובוודאי שניהם יחד, עומדים בתוקפם התובע מנוע מהגשת תביעה כנגד הנתבעת בגין רכוש שנרכש לטענתו במהלך תקופת הנישואין, ופסקי הדין מהווים מעשה בית דין.
14. במסגרת תגובתו טען התובע כי הוא מבקש צווים לקבלת מסמכים מכוחם לטענתו הוא יוכל להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם.
אין מקום לקבל טענת התובע לעניין זה.
במקום בו לתובע טענות על אודות פגם כזה או אחר בהסכם המקים זכות לביטול ההסכם עליו לטעון לכך עובדתית ומשפטית במסגרת כתב התביעה ללא קשר להימצאות הראיות בידיו באותו שלב.
כאמור לעיל התובע תיקן את כותרת כתב התביעה, מחק את הכותרת “תביעה לביטול חלקי של הסכם…” ובמקומה ציין כי התביעה היא לאיזון משאבים.
עיון בכתב התביעה מעלה כי בתחילת עמ’ 2 לכתב התביעה צויין “מוגשת בזאת תביעה לביטול חלקי של הסכם הגירושין וביטול חלקי של פסק דין בית המשפט לענייני משפחה באשדוד במסגרת תמ”ש 33775-01-13 שאישר הסכם גירושין” אלא שסעד זה אינו כלול בסעדים המבוקשים בסיום התביעה ס’ 43 ואילך, הסכם הגירושין לא אושר במסגרת תלה”מ 33775-01-13 שם ניתן פסק דין בעניין מזונות קטינה, ואין כל סעד המבוקש ביחס להסכם הממון שכאמור לעיל גם מכוחו מנוע התובע מהגשת התובענה דנן.
יתרה מכך וכאמור לעיל אין במסגרת כתב התביעה כל פירוט של טענה עובדתית או משפטית המקימה עילה לביטול ההסכם. כתב התביעה מפרט עובדות מכוחן טוען התובע כי הוא זכאי למחצית שווי הדירה בלבד תוך התעלמות בולטת מקיומם של הסכמים קודמים בין הצדדים.
15. מכלל האמור לעיל מצאתי יש להורות על מחיקת התביעה וזאת אף מבלי להידרש ליתר טענות הנתבעת.
מעבר לדרוש מצאתי לציין כי על פני הדברים יש טעם בטענות הנתבעת לעניין התיישנות התביעה. על פני הדברים לא עולה כי התביעה היא לקביעת זכויות במקרקעין אלא לתביעה מכח איזון משאבים ולתשלום שווי מחצית המקרקעין ולא עולה כי המדובר בתביעה במקרקעין ולפיכך תקופת ההתיישנות היא 7 שנים לכל המאוחר ממועד הגירושין דהיינו משנת 2014. דהיינו תקופת ההתיישנות חלפה למעלה משנתיים קודם הגשת התביעה דנן.
16. עוד למעלה מן הדרוש מצאתי לציין כי הגם שעל פני הדברים מדובר בתביעה כספית למחצית שווי דירה לא צויין שווי התביעה וככל הנראה גם לא שולמה אגרה בהתאם לכך.
עוד יש לציין כי תביעה לאיזון משאבים מטבעה אינה יכולה להתייחס רק לנכס אחד אלא לכלל נכסי הצדדים לרבות נכסי התובע עניין שלא קיבל ביטוי כלל במסגרת כתב התביעה.
17. מכל המקובץ לעיל אני מורה על מחיקת התביעה.
התובע יישא בהוצאות הנתבעת ושכר טרחת עו”ד בסך כולל של 15,000 ₪.
הדיון הקבוע בתביעה דנן ליום 15.10.2023 מבוטל (מובהר כי דיון ההוכחות הקבוע בתיק הקשור באותו מועד יתקיים במועדו).
המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים ותסגור את התיק.
החלטה זו מותרת בפרסום ללא פרטים מזהים
ניתנה היום, י”ב תשרי תשפ”ד, 27 ספטמבר 2023, בהעדר הצדדים.
