לפני כבוד השופטת תמר סנונית פורר
בעניין:
המבקשים:
XXX (המנוחה) ת”ז
1. פלוני ת”ז
ע”י ב”כ עו”ד קראוס ועו”ד קראוס
2. אלמוני (אשל”א) ת”ז ע”י האפוטרופוס שי אפוטרופסות באמצעות עו”ד נח
נגד
המתנגדת:
אלמונית ת”ז
ע”י ב”כ עו”ד בן דוד, עו”ד כרמל ועו”ד שוחטמן
פסק דין
פסק דינו זה עניינו הכרעה בתביעות הבאות בעניין עיזבונה של המנוחה XXX ז”ל (להלן: “המנוחה”):
ת”ע 19872-06-21 – בקשה לצו קיום צוואה מיום 19.2.2015 שהוגשה על ידי התובע (להלן: “התובע” או “המבקש”).
ת”ע 21642-06-21 – התנגדות לבקשה לצו קיום צוואה מיום 19.2.2015 שהוגשה על ידי הנתבעת (להלן: “הנתבעת” או “המתנגדת”).
לתובע הנוסף – אחיו של התובע, מונה אפוט’ שגם ייצגה בהליך (בנפרד מהתובע) (להלן: “התובע 2”). התובע 2 הצטרף לעמדת התובע.
ב”כ האפוט’ הכללי הודיעה בתחילה כי היא מתערבת בהליכים. בהמשך לאור חוו”ד גניאולוגית בה נקבע כי המתנגדת היא היורשת היחידה על פי דין של המנוחה חזרה בה מההתערבות.
א. רקע עובדתי וההליכים המשפטיים
הצדדים להליך:
התובעים – אחים, ילדיה של האפוטרופא שמונתה למנוחה. התובע 2 – אשל”א ושי אפוט’ מונתה כאפוט’ לענייניו.
הנתבעת – בת דודתה של המנוחה, והיורשת עפ”י דין של המנוחה (בהתאם לחוו”ד גניאולוגית שהוגשה לתיק).
ביום 7.6.2001 מונתה אימם של התובעים, XXX (להלן: “האפוטרופא”) כאפוט’ לכל ענייניה של המנוחה (תמ”ש 4760/00). ביום 4.3.2010 מונתה האפוטרופא במינוי קבוע (צורף כנספח ח’ לתשובת המבקש להתנגדות). האפוטרופא הלכה לבית עולמה ביום 30.8.2.22.
ביום 9.6.2002 ערכה המנוחה צוואה ראשונה בפני עדים והורישה את כל רכושה לאפוטרופא (צורף כנספח 7 לתצע”ר המתנגדת).
ביום 18.1.2005 הלך לבית עולמו בעלה של המנוחה. לאחר פטירתו של בעלה של המנוחה הוגשה לקיום בין היתר צוואה שערך ביום 9.6.2002 בפני עדים ובה הוריש את עזבונו לאפוטרופא. בהליכי העזבונות שהתנהלו בעניין עזבון הבעל (ת”א 101270/05 ואח’) הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין ביום 25.2.2007 על קיומה של צוואה קודמת מיום 14.3.1982 (ובה חלוקה בין המנוחה לבין אחי הבעל). בנוסף, הוסכם כי האפוטרופא תקבל סך של כ-632,000 ₪.
ביום 19.2.2015 חתמה המנוחה על צוואה בפני עדים (עו”ד דלאל ועו”ד אלפסי) בביתה. המנוחה הורישה בצוואתה לתובע 2 את זכויותיה בדירה ברח’ XXX בXXX, ולתובע את כל שאר רכושה לרבות דירת מגוריה ברח’ XXX בXXX.
ביום 3.8.2020 הלכה המנוחה לבית עולמה. למנוחה ולבעלה לא נולדו ילדים.
בהסכמת הצדדים נחתמו פסיקתאות לגילוי מסמכים רחב לגבי מצבה של המנוחה לרבות למל”ל, אגף הרווחה, קופ”ח, בתי חולים, ומקומות נוספים בהם טופלה המנוחה.
ביום 5.3.2023 מונתה ד”ר בן אור כמומחית מטעם בימ”ש (להלן: “המומחית”) למתן חוו”ד לגבי יכולתה של המנוחה לערוך צוואה נכון למועד עריכתה (19.2.2015). כמו כן התבקשה המומחית לבחון האם בשל מצבה של המנוחה היא הייתה יכולה לעמוד בלחצים לצורך עריכת צוואה. ביום 12.7.2023 הוגשה חוות דעת המומחה (להלן: “חוו”ד”), ובה נקבע כי מאחר והמנוחה הייתה ברמת פיגור שכלי קל, היא לא הייתה כשירה לחתום על הצוואה.
בהליך התקיימו 7 דיונים (3 דיוני קד”מ ו-4 דיוני הוכחות), והוגשו סיכומים בכתב. בהתאם לכך ניתן כעת פסק הדין.
ב. טענות הצדדים
תמצית טענות המתנגדת
יש להורות על ביטול צוואתה של המנוחה מאחר והמנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה, הצוואה הינה תוצאה של השפעה בלתי הוגנת ובשל מעורבות בעריכת הצוואה.
המתנגדת טוענת כי המנוחה סבלה מלקות בריאותית משמעותית, ואובחנה עם פיגור שכלי, שבעקבותיו מונתה לה אפוטרופא. מצבה היה מולד והלך והחמיר עם השנים. על כן המנוחה לא הייתה יכולה להבחין בטיבה של צוואה. לטענת המתנגדת השילוב בין מצבה הקוגנטיבי של המנוחה לבין הסיטואציה של היותה אדם שמונה לו אפוטרופוס צריך להוביל למסקנה שהמנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה.
לטענת המתנגדת האפוטרופא הייתה מעורבת שלא כדין בעריכת צוואת המנוחה והייתה גם מעורבת בעריכת צוואת בעלה המנוח של המנוחה. האפוטרופא ניצלה את תפקידה ומעמדה על מנת להחתים את המנוחה על הצוואה. לטענת המתנגדת מעורבות זו הייתה גם באמצעות האפוטרופא בעצמה ו/או באמצעות המבקש ו/או מי מטעמה של האפוטרופא.
לטענת המתנגדת המנוחה הייתה תלויה באפוטרופא ובבני משפחתה והם ניצלו לרעה את מעמדם ואת תפקיד האפוטרופוס על מנת לגרום למנוחה לצוות לבניה של האפוטרופא את מלוא רכושה. המנוחה פיתחה תלות מוחלטת באפוטרופא.
לטענת המתנגדת, האפוטרופא פעלה בניגוד אינטרסים קיצוני תוך הפרת חובת הנאמנות המוטלת עליה מכוח מערכת היחסים שבינה לבינה המנוחה ומינויה כאפוטרופא שלה.
תמצית טענות התובע
התובע עותר לקיומה של הצוואה ודחיית ההתנגדות על כל חלקיה.
התובע מדגיש את מערכת היחסים ארוכת השנים ששררה בין משפחתו לבין המנוחה ובעלה. לעומת זאת הוא מציין כי המתנגדת לא שמרה על כל קשר עם המנוחה למעלה מ-40 שנה. המנוחה מעולם לא ציינה את קיומה של המתנגדת.
התובע טוען כי האפוטרופא שימשה אפוטרופסית של המנוחה ושל בעלה החל משנת 2000 ועד למועד פטירת כל אחד מהם. התובע מציין כי משפחתו מתוך שכנות טובה ולאור מצבה של המנוחה ובעלה החלו לסייע לבני הזוג, ומערכת היחסים התהדקה. כל בני המשפחה התגייסו לסייע למנוחה ולבעלה. התובע מציין כי הם היו עבורו סבא וסבתא לכל דבר ועניין.
התובע טוען כי למרות מינוי האפוטרופא, המנוחה הייתה עצמאית וניהלה את ענייניה באופן יומיומי למעט נושאים בהם נדרשה לסיוע. הוא מדגיש עוד כי המנוחה ביקשה שהאפוטרופא היא שתהיה אחראית עליה. כמו כן מציין כי הליך מינוי האפוטרופוס לקח זמן ועד שנבדקה התאמת המינוי, רצונה של המנוחה ותרומת המינוי לטובתה.
התובע עותר לדחות את הטענה כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה. הוא מציין כי למרות שהמנוחה סבלה מפיגור שכלי קל, היא ידעה לדאוג לצרכיה ולהביע את רצונותיה ולקבל החלטות עבור עצמה.
התובע טוען כי יש לדחות את הטענה כי הצוואה היא תוצאה של מעורבות של האפוטרופא או שלו. הוא מציין כי המנוחה פעלה לבדה לצורך החתימה על הצוואה, לא הוא ולא האפוטרופא היו נוכחים וכל הקשור לצוואה טופל על ידי המנוחה בלבד.
התובע עותר לדחיית הטענה להשפעה בלתי הוגנת. לטענתו הצוואה הינה על פי רצונה של המנוחה ומשקפת את המציאות כי הוא היה כבן למנוחה.
תמצית טענות התובע 2
המבקש 2 הצטרף לתובע בטענותיו להליך אולם היה מיוצג בנפרד וסיכומיו הוגשו בנפרד.
המבקש 2 מדגיש כי המנוחה סבלה מפיגור שכלי קל, אולם תפקדה באופן גבוה, נישאה וחיה בזוגיות עד שבעלה נפטר, נסעה לבדה באוטובוס, עשתה קניות בסופר וכיוצ”ב. למרות מצבה, ידעה להבחין בטיבה של צוואה. כמו כן המנוחה הביעה את רצונה בפני בימ”ש כי ברצונה להוריש לבני משפחת התובעים את רכושה ואף נימקה זאת. המנוחה עמדה בכלל המבחנים שמראים כי היא ידעה להבחין בטיבה של צוואה: המנוחה ידעה מה היקף רכושה, הבינה למי היא מורישה והסבירה מדוע והבינה את משמעות חתימתה על צוואה.
המבקש 2 טוען כי יש לדחות את הטענה כי הייתה מעורבות של התובע או של האפוטרופא בעריכת הצוואה. המבקש 2 טוען כי למעט נוכחותה של האפוטרופא בבדיקה אצל ד”ר גולדריי לא הצליחה המתנגדת להוכיח כל מעורבות או השפעה של האפוטרופא או של התובע בעריכת הצוואה.
ג. דיון והכרעה
נטל ההוכחה – לטענת המתנגדת יש להורות על העברת נטל ההוכחה לכתפי המבקשים, הן בשל קביעת חזקה בשל היות התובעים בניה של האפוטרופא ויורשים בצוואה והן בשל פגם שנפל בתאריך הצוואה ותיקונו בכתב יד.
בכל הנוגע לטענה לגבי פגם בתאריך – מדובר בתיקון בכתב יד של מועד החתימה על הצוואה. בסמוך לו מופיעה חתימת המנוחה. התיקון בכתב יד הוא למועד הנכון שבו נחתמה הצוואה. לתשובה להתנגדות (נספח י”ט) צורפו תצהירי עדי הצוואה שציינו כי שינוי המועד נעשה במועד עריכת הצוואה. רכיבי היסוד של צוואה בפני עדים (סעיף 25(ב)(2) לחוק הירושה) מתקיימים.
על כן איני סבורה כי מדובר בפגם שבשלו יש להורות על העברת הנטל.
העברת הנטל בשל מערכת היחסים המיוחדת שבעטייה המבקשים הם יורשי המנוחה – המבקשים הם ילדיה של האפוטרופא. לאחר בחינת טענות הצדדים סברתי כי נכון הוא להורות על העברת הנטל לכתפי התובעים להוכחת תקינות הצוואה ואי התקיימות הטענות לגבי תקפות הצוואה ושאר עילות ההתנגדות. אין מחלוקת כי המתנגדת לא הייתה בקשר עם המנוחה, כפי שיורחב להלן, שנים ארוכות מאוד טרם פטירתה. ההורשה לתובעים נבעה מקשר קרוב שחלקו בוודאי קשור גם למינויה של אימם של המבקשים כאפוטרופא של המנוחה עוד בשנת 2000.
שוכנעתי כי בנסיבות הליך זה קמה חזקה שעל המבקשים לסתור כי היות אימם אפוטרופא של המנוחה לא הייתה הסיבה בלעדיה אין לעריכת הצוואה. יתרה מכך, לתובע יש את מלוא המידע לגבי מצבה של המנוחה, כשירותה, המבחנים שיש להוכיחם לגבי השפעה בלתי הוגנת, וכיוצ”ב ולמתנגדת למעשה אין כמעט כלים להוכחת טענותיה. על כן מן הראוי בנסיבות הליך זה לקבוע כי הנטל הוא על המבקשים להוכיח כי המנוחה הייתה כשירה לערוך את הצוואה, כי לא חלה השפעה בלתי הוגנת ולא הייתה מעורבות של המבקש ושל האפוטרופא בעריכת הצוואה.
האם המבקש היה אפוטרופוס למעשה של המנוחה – לטענת המתנגדת, המבקש היה אפוט’ למעשה של המנוחה בהתאם לסעיף 67 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ויש להחיל עליו את אותם הדינים כאפוטרופוס של המנוחה.
סעיף 67 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע:
“מי שפועל כאפוטרופוס, חובותיו ואחריותו כלפי אדם שמונה לו אפוטרופוס או שבית המשפט היה רשאי למנות לו אפוטרופוס יהיו לפי הוראות פרק זה, אף אם לא נתמנה כלל או שהיה פגם במינויו או שהתפטר או פוטר או שפקעה אפוטרופסותו.”
התובע נחקר האם שימש אפוט’ למעשה של המנוחה ושלל זאת נחרצות הוא דחה את הטענה כי הוא היה האפוט’ בפועל ולא אימו (ראו: פרוט’ מיום 3.12.23, עמ’ 77 שורות 15-16). בתשובה להתנגדות ציין המבקש כי הדומיננטיות שלו בטיפול במנוחה החלה עם פטירת אביו בחודש 10/2019.
העדות הנוספות מטעם המבקש, הגב’ _ב’ והגב’ _ג’, העידו על תקופה המאוחרת במספר שנים למועד עריכת הצוואה.
בחינת החקירות, בפרט של המבקש ושל העדות הנוספות, מעלה כי המבקש היה דמות דומיננטית ומשמעותית בחיי המנוחה (והיא בחייו). אולם מעורבותו בטיפול בה בצורה אינטנסיבית הייתה רק בשנים לפני פטירתה 2018-2020, ובשל מחלת אביו והתגייסות אימו -האפוטרופא לטיפול בו. או אז המבקש סייע באופן רב יותר בטיפול במנוחה. אולם למועד הרלוונטי של עריכת הצוואה בשנת 2015 לא הוכח כי המבקש פעל כאפוט’ למעשה של המנוחה.
תמליל החוקר הפרטי מול המתנגדת – התובע צירף תמליל של חוקר פרטי שמסר מסמכים למתנגדת והחוקר גם נחקר על הדברים (ראו פרוט’ מיום 6.5.24, עמ’ 133-139). זמן ארוך הוקדש לשאלה האם יש משמעות לדברים שמסרה המתנגדת לחוקר והאם החוקר פעל מולה בתום לב והבהיר לה את מעמדו (כי הוא פועל מטעם המבקש ולא מטעם בימ”ש). בחינת הדברים מעלה שאין מקום מקום לתת להם משקל, וכי הם לא נדרשים להכרעה. המתנגדת אמרה לחוקר מפורשות כי היא לא הייתה בקשר עם המנוחה. דברים אלה היא אישרה בחקירתה ועל כן אין תוספת בדברים שאמרה לחוקר. בשל הספק שהתעורר האם הבינה המתנגדת לאשורו את הסיטואציה, סברתי כי יש מקום ללכת לקראת המתנגדת ולא לתת משקל לעדותו של החוקר. ויובהר אין בכך על מנת לקבוע כי החוקר לא נהג כשורה כלפי המתנגדת או כי הטעה אותה בצורה כלשהי. בין כך ובין כך, יש להעדיף עדות ישירה וזו ניתנה וכפי שיפורט בהרחבה על ידי המתנגדת עצמה בהליך זה.
בקשת המתנגדת לצו ירושה ואי התייחסותה לצוואה קודמת שערכה המנוחה משנת 2002 – המחקר הגניאולוגי מצא כי המתנגדת היא היורשת על פי דין של המנוחה. המנוחה ערכה בחייה שתי צוואות: הצוואה מיום 19.2.2015 – שנדונה כעת, וצוואה קודמת מיום 9.6.2002, שאוזכרה על ידי שני הצדדים וצורפה להליך, ועצם קיומה אינו שנוי במחלוקת. על כן גם אם הייתה מתקבלת ההתנגדות, המתנגדת לא התמודדה עם העובדה כי קיימת צוואה קודמת. כל עוד הצוואה הקודמת לא בוטלה היא לא זכאית לקבלת צו ירושה ממילא.
עילות ההתנגדות בהן יש לדון הינן:
א. טענת המתנגדת כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה.
ב. טענת המתנגדת להשפעה בלתי הוגנת על המנוחה.
ג. טענת המתנגדת למעורבות המבקש ושל האפוטרופא בעריכת הצוואה.
ד. טענת המתנגדת בדבר הצורך של האפוטרופא ושל המבקש לקבל אישור מראש על פי סעיף 48 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות לעריכת הצוואה על ידי המנוחה. לגבי המבקש מכוח היותו אפוט’ למעשה של המנוחה.
א. טענת המתנגדת כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה
כשרות לצוות קבועה בסעיף 26 לחוק הירושה:
“צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה”.
בחינת כשרות המנוחה לצוות צריכה להיעשות נכון למועד עריכת הצוואה, קרי נכון ליום 19.2.2015, ועל הראיות להתייחס למועד זה:
“ההגבלה שלעיל נוגעת למצבו הנפשי, המנטלי והגופני של המצווה, עת ערך את הצוואה, ויכולתו להבין את מהות הצוואה וההשלכות על הזוכים ברכושו, ומנגד על אלה המודרים ממנו. נקודת הזמן אותה יש לבחון היא מועד חתימת הצוואה, וכך גם על חומר הראיות המובא לפני ביהמ”ש להיות רלוונטי לאותה נקודת זמן בדיוק. נטל הוכחת קיומה של הגבלה כאמור מוטל על הטוען לה, קרי על המתנגד. מידת ההוכחה אינה עניין של מה בכך, ואין די בהעלאת ספקות […]”. (ההדגשות בקו – הוספו).
ראו: שוחט, גולדברג, פלומין דיני ירושה ועזבון (מהדורה שביעית התשע”ד-2014), עמ’ 121-122.
לאחר בחינת מכלול הראיות והעדויות, שוכנעתי כי המבקשים הוכיחו כי המנוחה ידעה להבחין בטיבה של צוואה נכון למועד עריכתה, 19.2.2015.
המנוחה נפטרה 5 וחצי שנים לאחר עריכת הצוואה. מלבד חוו”ד המומחית, נשמעו עדויות הצדדים, עדויות עורך הצוואה ועד נוסף, עדים נוספים מטרם התובע. כמו כן היו בפניי הליכים קודמים שהתנהלו בעניין מינוי אפוט’ למנוחה ומסמכים רפואיים “מזמן אמת” בעניינה.
אקדים את המאוחר ואציין כי באופן חריג אין מקום לקבל את חוו”ד המומחית ולהכריע על פיה, וכי שוכנעתי מהראיות הנוספות ומהעדויות הנוספות (בפרט של עדי הצוואה ושל המבקש), כי המנוחה ידעה להבחין בטיבה של צוואה נכון למועד עריכתה.
חוו”ד המומחית הינה חלק חשוב ומשמעותי בפסיפס שנגלה בפני בימ”ש לגבי יכולתה של המנוחה להבחין בטיבה של צוואה. בנסיבות חייה של המנוחה ובנימוקי חוו”ד, כפי שיפורטו להלן, שוכנעתי כי מדובר בחלק אחד אך לא יחיד ולא מכריע, ויש לתת משקל מכריע לראיות ועדויות אחרות. כפי שנקבע בפסיקה חוו”ד מומחה היא דרך הסתייעות משמעותית וחשובה, אך מוגבלת בשל נתינתה לאחר המוות, ויש מצבים שבהם מן הראוי להסתייע בעדויות ובראיות נוספות:
“לצורך הוכחת הטענה בדבר חוסר הכושר להבחין בטיבה של צוואה ניתן להסתייע בחוות דעת רפואית באשר למצבו של המצווה בעת שעשה את הצוואה שקיומה מתבקש. עם זאת יש לזכור, כי חוות דעת הרפואית ניתנת, על דרך הכלל, על ידי מומחה, אשר לא ראה את המנוח, ובמרבית המקרים אף לא הכירו באופן אישי. חוות דעת זו נסמכת על מסמכים רפואיים של המצווה, וכל כולה אינה אלא בבחינת “ניתוח לאחר המוות”. לפיכך, על חוות הדעת להיות מדויקת ככל שניתן ומבוססת, לא רק על התרשומות המפרטות את האבחנות הרפואיות אודות המנוח אלא על בחינה וניתוח של תוצאות הבדיקות הרפואיות שביסוד האבחנות הללו בפרט מקום שיכול ויהיו לאבחנות הסברים אחדים – בבחינת אבחנה מבדלת – ולא אבחנה אחת ברורה וחד משמעית. הספק בהקשר זה, צריך וחייב לפעול, משום חזקת הכשרות, לטובת המצווה נוכח דבריו של הש’ חשין בע”א 5185/93 היועמ”ש נ’ מרום פ”ד מט(1) 318, 398: “הוראה על בטלות של צוואה הינה מעשה חמור וכבד משקל – לכאורה נוגדת היא את דבריו האחרונים של המנוח – ועד שנהיה רשאים להסיק כי פלוני לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, נדרוש ראיות ספציפיות וחד משמעיות יותר – ליום עריכת הצוואה דווקא”, ובמקום אחר, שוב מפי הש’ חשין: “נקפיד היטב ולא נפסול צוואה בשל העדר כשרות, אלא אם נוכל לקבוע בבירור כי לא רצונו החופשי של המצווה הוא שהכתיב לו את דברו האחרון (ע”א 1212/91 קרן ליב”י נ’ בינשטוק, פ”ד מח(3) 705, 733).
משום החיסרון האמור, רשאי בית המשפט, במקרים המתאימים, להסתייע בחומר ראיות אחר, נכון למועד עשיית הצוואה – כגון עדויותיהם של מי שהכירו את המצווה במועדים הרלבנטיים, לרבות רופאים שטיפלו בו במישרין במועדים אלה – ולהעדיפן על חוות דעתו של המומחה, כף שחוות דעת זו אינה בבחינת “כזה ראה וקדש” (ע”א 7506/95 שוורץ נ’ בית אולפנה ‘בית אהרון וישראל’, פ”ד נד(2) 215 שבו העדיף בית המשפט את עדות הנוטריות שערך את הצוואה; ע”א 1212/91 קרן ליב”י נ’ בינשטוק, שם ואח’).” (ההדגשות בקו הוספו).
ראו: עמ”ש 55336-12-14 ר’ ז’ נ’ ר’ א’ סעיפים 5-6 לפסק דינו של כב’ הש’ שוחט (6.3.16).
חוות דעת המומחית – בחוו”ד קבעה המומחית כי המנוחה לא הייתה כשירה לערוך צוואה. המומחית פירטה בחוו”ד את השיקולים שהובילו אותה למסקנה בדבר היעדר כשירות המנוחה:
[..]
סיכום ומסקנות חוו”ד:
המומחית למעשה קבעה כי בשל כך שהמנוחה הייתה בעל פיגור שכלי קל אין היא יכולה להבחין בטיבה של צוואה, ולשקול את השיקולים הנדרשים לעריכתה. זאת באופן קבוע וללא הבחנה בין מועד כזה או אחר.
חקירת המומחית – המומחית נחקרה ארוכות על חוו”ד. במסגרת חקירתה ציינה המומחית כי היא בעלת ניסיון רב באיבחון של פיגור, אולם לא עם צוואות (ראו: פרוט’ מיום 5.6.24, עמ’ 196 שורות 1-2). המומחית ציינה בהגינותה כבר בראשית חקירתה כי מרגע שהמנוחה אובחנה עם פיגור “ידייה כבולות” (עמ’ 198 שורות 32-33). לאחר מכן המומחית ציינה באריכות כי לטעמה מרגע שבצוואה אין התייחסות למי שלא יירש את המנוחה כדין אין היא יכולה לבדוק את שיקול דעתה הספציפי של המנוחה (עמ’ 200 שורות 1-2). לטעמה של המומחית הצוואה פשוטה מדי ואין בה ציון מי לא יורש את המנוחה, ועל כן לטענתה “ידיה כבולות” והיא איננה יכולה לקבוע האם המנוחה יכולה הייתה להבחין בטיבה של צוואה. על כן המומחית קובעת שבשל “האבחנה של הפיגור [..] ומשום כך היא לא יכולה לכתוב צוואה” (עמ’ 200). בהמשך גם כאשר נשאלה על ידי בימ”ש האם נוסח הצוואה הוא שמכריע השיבה: “בעיקרון מלכתחילה לא כשירה, אפשר ללכת ולטעון לכשירות אם נבדקו כל הדברים כמו שאני אומרת” (עמ’ 201 שורות 19-21).
עם זאת בהמשך החקירה ציינה המומחית כי אדם שמונה לו אפוטרופוס יכול לערוך צוואה (עמ’ 207 שורות 16-17). המומחית הודתה בהגינותה כי מרגע שיש הבחנה של פיגור שכלי היא לא הייתה קובעת שניתן לערוך צוואה. היא שבה וחידדה כי מבחינתה שעה שאין בצוואה באופן מפורש כי המנוחה לא מורישה למשפחתה, המנוחה אינה כשירה (עמ’ 218 שורות 19-27). לשיטתה של המומחית, עליה חזרה מספר פעמים, שעה שלא עולה מהצוואה מורכבות לא ניתן לקבוע כי המנוחה הבינה מורכבות ועל כן לשיטתה, המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה (עמ’ 220 שורות 1-5). המומחית לא הסתירה ייאמר לזכותה את עמדה העקרונית גם בהמשך כי “הגברת הזאת עם פיגור שכלי קל ואיך אומרים? חזקה עליה שהיא לא כשירה” (עמ’ 231 שורות 11-20). המומחית נשאלה שאלות ספציפיות לגבי פעולות שביצעה המנוחה בחייה לרבות ניהול זוגיות לאורך שנים וניהול אורח חיים עצמאי בנושאים שונים (עמ/ 254, עמ’ 256), ולא ידעה להשיב האם הדבר מסייע להכרעה לגבי יכולתה של המנוחה להבחין בטיבה של צוואה. היא חזרה והדגישה גם לקראת סוף חקירתה כי: “אני לא בדקתי ולא עשיתי וקיבלתי את זה בתור פיגור שכלי קל” (עמ’ 266 שורות 9-12, עמ’ 267), קרי מעת שהתוודעה המומחית כי זו האבחנה של המנוחה, מבחינתה אין המנוחה יכולה לערוך צוואה. היא חזרה גם על כך שמבחינתה יש להתייחס אל המנוחה כילדה בת 12. אולם הדברים לא גובו בניתוח המסמכים שהיו בפנייה לתמיכה בקביעה זו.
המסקנה של בחינת חוו”ד וחקירת המומחית הינה כי מעת שהתוודעה המומחית לאיבחונה של המנוחה כבעלת פיגור קל, מבחינתה באותו הרגע “ידיה כבולות” (כך בלשונה בחקירתה מספר פעמים), והמנוחה אינה כשירה לערוך צוואה. למעשה ועם כל הכבוד למקצועיות של המומחית מאותו הרגע לא נבחנו לגופם המסמכים הרפואיים, לא נבחנו כישורי החיים של המנוחה, לא נבחן המידע מזמן אמת שהיה בפני המומחית, אלו פעולות ביצעה המנוחה עצמאית ואלו לא, אלו קשרים ניהלה ועוד. עובדה זו הופכת את חוו”ד לבלתי מספקת. למעשה המומחית הבהירה בחקירתה כי לא ייחסה למסמכים שבפניה משמעות ולא נתנה להם משקל מעת שראתה כי יש אבחון למנוחה עם פיגור שכלי קל. בכך למעשה התעלמה המומחית מכל המסמכים הרפואיים שהיו בתיק, שיש בהם לשפוך אור רטרוספקטיבי על מצבה של המנוחה. כך למשל המומחית לא ייחסה כל משמעות ליכולתה של המנוחה לנהל זוגיות ארוכת שנים, למרות שניהול זוגיות יכול להעיד על עצמאות ועל חשיבה עצמאית ויכולת לנהל מצבי חיים מורכבים.
הנחת מוצא נוספת של המומחית כי הייתה חובה של המנוחה לכתוב בצוואה למי אינה מורישה על מנת להיווכח כי היא מבינה מורכבות, אינה נסמכת על חומר רפואי כלשהו. למעשה מדובר על מסקנה משפטית שיש להותירה לבימ”ש ולא למומחית מתחום הרפואה.
אשר על כן חוו”ד המומחית אינה מספקת ואין לאמץ את מסקנותיה. על כן יש לפנות לראיות ועדויות אחרות.
חוו”ד ד”ר גולדריי במועד עריכת הצוואה מיום 19.2.2015 – ד”ר גולדריי נתן חוו”ד נכון למועד עריכת הצוואה וקבע כי המנוחה כשירה לערוך צוואה.
אי העדת ד”ר גולדריי – ביום 31.12.2023 ניתנה החלטה על זימון ד”ר גולדריי לעדות מטעם התובע. בדיון ביום 27.5.24 ציין ב”כ המבקש כי למרות זימונו של ד”ר גולדריי על ידם, התברר לו כי העד פרש לפנסיה והוא חולה ועל כן הוא חוזר בו מההזמנה לעדות (עמ’ 173 שורות 7-23). בתגובה ציין ב”כ המתנגדת כי מבחינתו חוו”ד המומחית היא הקובעת ועל כן אין צורך להבאת ד”ר גולדריי לעדות. כמו כן ציין כי ככל ויסברו יש מקום לזמנו יגישו בקשה מתאימה (עמ’ 174 שורות 15-24). בהמשך לכך ניתנה החלטה בתום הדיון ובמעמד הצדדים כי ניתן יהיה להעלות נימוקים לכך בסיכומים.
לטענת המתנגדת, יש לקבוע כי אי הבאת ד”ר גולדריי לעדות צריכה לפעול לחובת המבקשים, בפרט כאשר הם אלו שביקשו להעידו בתחילה ואז חזרו מכך. כמו כן לטענתה שעה שהיא תומכת בחוו”ד המומחית לא הייתה צריכה לזמנו לעדות.
לטענת התובעים, הנטל הוא על המתנגדת שלמרות שידעה שחזרו בהם מהעדתו של ד”ר גולדריי ולמרות שיכולה הייתה לזמנו לעדות נמנעה מכך. על כן הדבר פועל לחובתה ולא לחובתם. ממילא מציינים התובעים כי המתנגדת לא הביאה כל ראיה מטעמה דבר שמדבר בעד עצמו.
התובע נשאל האם האפוטרופא קבעה את הביקור אצל ד”ר גולדריי והשיב תשובות סותרות (ראו: פרוט’ מיום 3.12.23, עמ’ 66-67). לגבי נוכחותה של האפוטרופא בבדיקה טען נחרצות כי אימו הייתה מגיעה איתה אבל לא הייתה בתוך הבדיקה עצמה (עמ’ 67 שורות 14-17). הוא ציין בהמשך החקירה כי גם כאשר הוא בא עם המנוחה למרפאה, הוא מעולם לא נכנס איתה לתוך הבדיקה וחזר והדגיש כי הרופא לא היה מכניס את האפוטרופא לתוך הבדיקה וגם לא רופא המשפחה (עמ’ 116 שורות 13-22).
ד”ר גולדריי הכיר את המנוחה וטיפל בה שנים ארוכות על פי הצדדים במסגרת המרפאה לאבחון וטיפול בליקויים קוגניטיביים בעמותה לזקן בXXX. בתעודה הרפואית של ד”ר גולדריי מיום 19.12.2015 – מועד עריכת הצוואה (צורף על ידי שני הצדדים: כנספח ד’ להתנגדות וכנספח ט”ו לתשובה להתנגדות) הוא ציין את הדברים הבאים, לרבות כי המנוחה הגיעה עם האפוטרופא וכי המנוחה ידעה להסביר ולנמק את רצונה בצוואה, והיא מתפקדת באופן עצמאי בכל התפקודים הפשוטים, אך זקוקה להכוונה בדברים מורכבים. בסופו של דבר ד”ר גולריי קבע כי המנוחה כשירה לערוך צוואה:
[..]
במסמך נוסף עליו חתם ד”ר גולדריי מיום 26.2.2015 (ובכותרת צויין כי בדק את המנוחה ביום 19.2.2015) (צורף על ידי שני הצדדים: כנספח ה’ להתנגדות וכנספח ט”ז לתשובה להתנגדות) – נכתב כי המנוחה כשירה לעשיית פעולה בפני נוטריון.
מדובר בתעודת רופא שנשלחה לד”ר גולדריי מעו”ד דלאל שערך את הצוואה וד”ר גולדריי מילא כפי הנראה את הפרטים המופיעים בה בכתב יד. עו”ד דלאל בעדותו ציין כי הפרטים המופיעים בכתב יד לא נכתבו על ידו.
בסופו של יום ולאור אי העדתו של ד”ר גולדריי אולם מאחר ותוכן המסמך אינו במחלוקת, יש לתת למסמך זה משקל בתוך שלל הראיות אך לא משקל מכריע (בשל העדר העדות).
מסמכים רפואיים נוספים – המבקש צירף בנספח ט’ לתשובה להתנגדות סיכום בדיקה של ד”ר שבכר שבדקה את המנוחה ביום 12.7.2002. בדיקה זו נערכה בד בבד עם עריכת הצוואה הראשונה על ידי המנוחה. ד”ר שבכר ציינה בסיכומה של בדיקה כי המנוחה מבינה את מהות הצוואה ותוצאותיה.
המבקש צירף בנספח י’ לתשובה להתנגדות אישור בריאות של ד”ר דבוגובסקי מקופת חולים כללית מיום 1.8.2005 ובו צויין כי המנוחה מסוגלת לבצע מטלות יומיומיות ללא כל עזרה.
המבקש צירף בנספח י”א לתשובה להתנגדות סיכום בדיקה של המנוחה מיום 7.3.2007 במרפאה לליקויים קוגנטיביים במרכז היום הגריאטרי בXXX שנערכה על ידי ד”ר שפירא, ובה צויין כי למנוחה ירידה קוגנטיבית קלה. 23/30 MMS. בוחן מציאות תקין, שיפוט קונקרטי תקין. בעלת מודעות למצבה. תקשורת ומוטיבציה תקינים. עוד צויין בסיכום ובהמלצות כי המנוחה מתפקדת באופן עצמאי, ובירידה קוגנטיבית קלה כנראה על רקע של פיגור שכלי קל. לפי יכולתה התפקודית והקוגנטיבית יכולה לשוב לביתה.
המבקש צירף בנספח י”ג לתשובה להתנגדות סיכום בדיקה של המנוחה מיום 24.2.2010 במרפאה לליקויים קוגנטיביים במרכז היום הגריאטרי בXXX שנערכה על ידי ד”ר שפירא, ובה צויין כי למנוחה ירידה קוגנטיבית קלה עד בינונית. 20/30 MMS. בוחן מציאות תקין, שיפוט קונקרטי תקין. בעלת מודעות למצבה ותקשורת ומוטיבציה תקינים. צויין כי המנוחה מתפקדת באופן עצמאי והיא בירידה קוגנטיבית בינונית עד קלה כנראה על רקע של פיגור שכלי קל. ד”ר שפירא מציין כי לפי יכולתה התפקודית והקוגנטיבית המנוחה אינה זקוקה לאפוטרופסות.
אשר על כן רוב המסמכים שצורפו תומכים בקביעה כי המנוחה יכולה הייתה להבחין בטיבה של צוואה.
מסמכים מתיק האפוט’ של המנוחה (תמ”ש 7460/00) – החל משנת 2000 התנהל הליך מינוי אפוט’ למנוחה. האפוטרופא מונתה לאפוט’ לגוף ולרכוש, בתחילה במינוי זמני, הוגשו מספר תסקירים, התקיימו דיונים ורצונה של המנוחה נשמע ובימ”ש התחשב ברצונה. רק לאחר הליך ארוך נקבע כי האפוטרופא תהיה במינוי קבוע.
בתסקיר מיום 12.3.2001 במסגרת תמ”ש 4760/00 (נספח ג’ לתצע”ר המבקש) צויין כי חל שיפור במצבה של המנוחה ובעלה, והשיפור מיוחס לטיפול של האפוטרופא בהם. צויין כי האפוטרופא מכירה את בני הזוג מזה עשור כשכנים ושנוצר בינה לביניהם קשר הדוק וחם. האפוטרופא ציינה בפני עורכת התסקיר כיצד היא ובני משפחתה לרבות ילדיה התגייסו לסיוע לבני הזוג. האפוטרופא ציינה בפני העו”ס שהיא תמשיך לתפקד באותה צורה גם אם לא תתמנה כאפוט’. בנוסף, ציינה האפוטרופא לעו”ס כי היא שואפת לרשת את דירתם של בני הזוג. צויין בתסקיר כי האפוטרופא תורמת רבות לשיפור מצבם של בני הזוג.
ביום 9.9.2001 התקיים דיון בתיק תמ”ש 4760/00 בענין מינוי אפוט’ למנוחה ולבעלה (צורף גם במסגרת נספח ג’ לתשובה להתנגדות). במסגרת דיון זה שמע בימ”ש את המנוחה באריכות. המנוחה ציינה כך: “אני יודעת למה אני כאן בבימ”ש. באתי בגלל שאני רוצה רק שXXX תהיה אפוטרופוס שלי על כך מה שדאגה לי, אני סומכת עליה. היא דואגת לי להכל, מה שנחוץ. מה שאני צריכה היא דואגת לי, אני לא רוצה מישהו אחר את כל החיים שלי שאני אחיה, אני רוצה רק אותה. יש לי רק דירה אחת, חוץ מזה אני רוצה את כל חיי לחיות איתה ביחד. יש לי דירה בXXX. אני גרה בXXX. הדירה שאני גרה היא דירה שקניתי. קניתי מתי שהתחתנתי עם בעלי. שם אני חיה כל החיים, בXXX. זה שייך גם לxxx , זה יהיה שלה בע”ה. הדירה בXXX היא דירה שקבלתי מהורי. XXX מטפלת בבעלי. אני רוצה שהיא וילדיה ימשיכו לטפל בי. אני סומכת עליה ועל ילדיה”.
בהחלטת בימ”ש מאותו הדיון צויין כי המנוחה הביעה רצון ברור שהאפוטרופא תמשיך לטפל בה ובבעלה, כי המנוחה מרוצה מאוד מהטיפול ואינה מוכנה שמישהו אחר יטפל בענייניה. צויין לגבי האפוטרופא כי היא מטפלת במנוחה ובבעלה תקופה ארוכה, וכי גם לדעת העו”ס עושה זאת בדרך הטובה ביותר. יתרה מכך בימ”ש ציין מפורשות: “החשש כי תפחית מצרכי החוסים כדי להותיר יותר לעצמה לאחר אריכות חייהם ושנותיהם, זו השערה תיאורטית שבכל שנות הטיפול אין לה כל זכר ועל כן אני סבורה כי אין לתת לה משקל יתר עד כדי מינוי אפוטרופוס זר שאינו מקובל על החסויה”. בהמשך מונתה האפוטרופא לאפוט’ של המנוחה ובעלה במינוי זמני.
ביום 6.7.2008 התקיים דיון נוסף בבימ”ש בתיק האפוט’ של המנוחה (צורף כנספח ח’ לתצע”ר של המבקש). במסגרת דיון זה שוחחה המנוחה ארוכות עם בימ”ש, השיבה לשאלותיו ואמרה מה רצונה:
מתשובות המנוחה לבימ”ש עולה כי היא מתארת את אורחות חייה, את עצמאותה, את ידיעותיה לגבי היקף רכושה, את התנהלותה הכלכלית היומיומית. כמו כן המנוחה אינה מסתירה את רצונה ואומרת לבימ”ש בצורה מפורשת כי ברצונה להעביר את רכושה למשפחת XXX: “זה יעבור למשפחה שאני אוהבת אותה”. העובדה כי המנוחה לא הסתירה את רצונה ואף ציינה אותו מפורשות לבימ”ש, מחזקת את היותו של אומד דעתה עצמאי.
צוואתה הקודמת של המנוחה משנת 2002 – בשנת 2002 ערכה המנוחה צוואה קודמת ובה הורישה את כל רכושה לאפוטרופא. עובדה זו יש בה להוות ראיה נוספת מזמן אמת לגבי רצונה של המנוחה, וכן כי עריכת צוואה הייתה פעולה משפטית שהמנוחה כבר ביצעה בעבר.
התובע אישר בחקירתו כי כבר בעת שנחתמה צוואה זו הייתה האפוטרופא במינוי כלפי המנוחה (ראו: פרוט’ מיום 3.12.23, עמ’ 69 שורות 24-31).
אשר על כן שוכנעתי גם מהמסמכים מתיק האפוטרופסות ומעריכת הצוואה הקודמת כי הם תומכים ביכולתה של המנוחה להבחין בטיבה של צוואה.
עדות עדי הצוואה: עו”ד דלאל – עורך הצוואה ועו”ד אלפסי – עד לצוואה – הצוואה הינה צוואה בעדים. עורך הצוואה, עו”ד דלאל והעד הנוסף עו”ד אלפסי העידו מטעם המבקש.
חקירת עורך הצוואה עו”ד דלאל – עו”ד דלאל פירט ארוכות את נסיבות עריכת הצוואה. הוא ציין שהמנוחה היא שיצרה עימו קשר והסבירה לו בשיחת טלפון מה רצונה ונתנה לו פרטים מקדימים. כמו כן ביקשה שיגיע לביתה. עו”ד דלאל פירט כי המנוחה אמרה לו מפורשות כי היא רוצה להוריש למשפחת XXX, וכן הסבירה לו מדוע: “אין לי, אין לי אף אחד לא אין לי אין לי בני משפחה אין לי אף אחד אחר יש לי רק את משפחת XXX עשרות שנים” (ראו: פרוט’ מיום 27.5.24, עמ’ 142 שורות 4-14). הוא תיאר כי ישב איתה ארוכות והמנוחה הסבירה לו מה רצונה ומדוע. עו”ד דלאל פירט באופן מפורט כי למנוחה הייתה התלבטות לגבי אופן ההורשה בחלוקה בין שני התובעים, וחזר והדגיש כי המנוחה הסבירה לו כי בעלה נפטר לפני מספר שנים ואין לה מבחינתה משפחה (עמ’ 143 שורות 18-32), וכי משפחת XXX הם המשפחה האמיתית שלה ובלשונה כפי שהוא זכר: “זה הרצון אין לי אף אחד אחר מלבדם” (עמ’ 144 שורות 1-4).
עו”ד דלאל היה מודע כי לא מדובר ב”צוואה רגילה” של הורשה על פי דין, ועל כן פירט בחקירתו כי ביקש לברר מול המנוחה את הרקע להורשה. הוא ציין כי המנוחה ידעה להסביר לו בצורה ברורה את רצונה וסיפרה לו כי מבחינתה משפחת XXX הם בני משפחה לכל דבר ועניין והם מטפלים בה עשרות שנים. הוא וידא כי לא מדובר במטפל של תקופה קצרה. המנוחה הדגישה בפניו כי מבחינתה “אין עוד מלבדם” (ראו: פרוט’ מיום 27.5.24, עמ’ 144 שורות 14-16, עמ’ 146 שורות 24-27). גם בהמשך החקירה הדגיש כי המנוחה סיפרה לו כי היורשים הם מבחינתה כמו הילדים שלה, וציינה: “אין לי ילדים הם כמו הילדים שלי” (עמ’ 152 שורות 27-31).
עו”ד דלאל נשאל האם בעת הפגישה התעורר לו חשש לגבי יכולתה של המנוחה להבחין בטיבה של צוואה ושלל זאת נחרצות:
“לא לא לא. היה ברור, היה ברור שהיא, היה לה קצת היא הייתה לבדה היה לה איזה היא ישבה היא הייתה לבדה בדירה היא הייתה לבד הייתה כזאת רואים שהיה לה איזה, איזה קושי מסוים אבל לא קושי בהבנה וברצון שלה להוריש להכין את הצוואה לטובת משפחת XXX למי מהם שזאת הייתה ההתלבטות הייתה אני זוכר את ההתלבטות הזאת פשוט כי היא הייתה חצי שעה רוב הרבה מהפגישה הייתה לגבי זה אם היא תוריש את זה לאחד מהאחים או לשניהם או מי למי היה חשיבה לגבי זה, מלבד זה לא הייתה התלבטות.”
ראו: פרוט’ מיום 27.5.24, עמ’ 144 שורות 26-32.
ובהמשך הדגיש:
“היא הבינה בצורה חד משמעית חזרה הסבירה את זה בצורה ברורה הבינה בדיוק שזה הרצון שלה. הכוונה אם הייתה עכשיו אם היה צילום סרטון של עריכת הצוואה לא היה ספק לאף אחד מהנוכחים כאן שזה ברור לה מה היא מבקשת לעשות ומה הרצון לא היה ספק.”
(ראו: פרוט’ מיום 27.5.24, עמ’ 148 שורות 5-8).
יתרה מכך המנוחה היא שסיפרה לעו”ד דלאל כי יש לה אפוטרופוס והסבירה לו כיצד האפוטרופא עוזרת לה. על כן עו”ד דלאל ביקש כי תביא אישור רפואי ליתר בטחון לוודא שאין מניעה לעריכת הצוואה ולמען הסר ספק (ראו: פרוט’ מיום 27.5.24, עמ’ 145 שורות 3-14). עו”ד דלאל ציין כי לא ידע בזמן אמת שהאפוטרופא היא אימם של היורשים (עמ’ 152 שורות 3-4).
עו”ד דלאל ציין כי מבחינתו התעודה הרפואית מד”ר גולדריי סיפקה אותו (ראו: פרוט’ מיום 27.5.24, עמ’ 156 שורות 22-23). כמו כן נשאל לגבי כך שעולה מבחינת התעודה כי הוא שלח לד”ר גולדריי את הטופס של התעודה הרפואית, והשיב כי מבחינתו היה מדובר בפרקטיקה מקובלת (ולא התנהלות חריגה) (עמ’ 157 שורות 31-32, עמ’ 158 שורות 1-3). הוא ציין כי הוא שולח לרופא את התעודה עם הנוסח הקבוע בתקנות, אולם מבחינתו הרופא הוא שקובע והוא נותן את האישור אם מבחינתו אפשרי לערוך צוואה, אם לאו (עמ’ 159, שורות 1-9).
לגבי מסירת הפרטים לצוואה, ציין עו”ד דלאל כי היה למנוחה קלסר עם פרטי הרכוש (ראו: פרוט’ מיום 27.5.24, עמ’ 145 שורות 22-26). כמו כן ציין כי המנוחה ידעה לתת פירוט לגבי היקף רכושה (עמ’ 146 שורות 30-32, עמ’ 147 שורות 1-3). הוא הדגיש כי ההוראות בצוואה לא היו מורכבות ומבחינתו מדובר היה בצוואה פשוטה (עמ’ 149 שורות 1-3). הוא לא ידע האם מישהו אחר הכין עבורה את המסמכים (עמ’ 151 שורות 11-14).
עו”ד דלאל לא ידע כי המנוחה ערכה צוואה קודמת (ראו: פרוט’ מיום 27.5.24, עמ’ 161 שורה 32, עמ’ 162 שורה 1).
בכל הנוגע לחתימת הצוואה בביתה של המנוחה – הדגיש עו”ד דלאל כי לא מדובר בהתנהלות חריגה מבחינתו וכי הוא נוהג להגיע ללקוחות לביתם (ראו: פרוט’ מיום 27.5.24, עמ’ 150 שורות 29-30).
בסיום חקירתו נשאל עו”ד דלאל לגבי יכולתה של המנוחה להבחין בטיבה של צוואה בהתחשב בכך שאובחנה עם פיגור קל ושלל מכל וכל העדר יכולת:
“עו”ד כרמל: ידעת שהיא סובלת מפיגור?
העד, עו”ד דלל: לא. אני ידעתי לפי ההתרשמות שלי איתה אני לא מעריך אני לא איש מקצוע בתחום הזה ואני ידעתי להסתכל על החוות דעת שקיבלתי מהרופא שגם לפי החוות דעת היא מטופלת במרפאה וגם הוא הבין וגם הוא קבע שהיא כשירה לעריכת צוואה. וגם היא מבינה והיא נימקה את הסיבות גם כמו שמופיע שרשום שם.
עו”ד כרמל: כשהיא באה עם האפוטרופוסית,
העד, עו”ד דלל: היא ידעה להסביר ולנמק את רצונה בצוואה ידעה להסביר ולנמק.
עו”ד כרמל: היא הגיעה לשם לאפוטרופוסית שמסתבר ואתה לא ידעת שזה האמא של שני הילדים של הנהנים נכון?
העד, עו”ד דלל: שהיא מבחינתה אמרה לי שאלה שני האנשים היחידים שיש לה בחיים במשך עשרות שנים שהיא לא מכירה אף אחד אחר מלבדם והם כמו הילדים שלה.”
(ראו: פרוט’ מיום 27.5.24, עמ’ 167 שורות 14-25).
חקירת עו”ד אלפסי – העד לצוואה – עו”ד אלפסי אישר כי חתם כעד על צוואת המנוחה. למרות חלוף הזמן ידע לתאר את נסיבות עריכת הצוואה (ראו: פרוט’ מיום 5.6.24, עמ’ 184 שורות 31-33, עמ’ 185 שורות 1-2). עו”ד אלפסי הדגיש כי רצה לוודא שזהו רצונה של המנוחה וכי היא מבינה על מה היא חותמת, וכי הם התעכבו עם המנוחה ארוכות על הסוגיה הזו:
“[..] ואז אני זוכר שרציתי לוודא שזה היה הרצון שלה, אז ישבנו איתה בסלון ביתה איזה, לא זוכר, רבע שעה, 20 דקות ורק התעכבנו על הסוגייה הזאת, כי רציתי לוודא שהיא לא חותמת על משהו שהיא לא מבינה על מה היא חותמת, אז לאחר שדיברנו ואני זוכר שהיא אמרה, אני לא זוכר את השם של היורש, אבל היא אמרה שהוא כמו בן שלה, היא מאוד אוהבת אותו והיא רוצה שהוא יהיה היורש ולאחר שהשתכנענו שזה מה שהיא רצתה, אז חתמנו אני ועו”ד דלאל על הצוואה, זה בגדול.”
(ראו: פרוט’ מיום 5.6.24, עמ’ 185 שורות 6-13).
גם בהמשך החקירה הדגיש כי זכור לו שהמנוחה סיפרה שאמא של היורשים הייתה קרובה אליה מאוד, ושהיא אהבה אותם ותיארה במילים שלה את הקשר הקרוב ביניהם (עמ’ 191 שורות 6-9). עם זאת ציין כי לא ידע שהאפוטרופא הייתה אימם של היורשים (עמ’ 192 שורות 15-22).
בהמשך הדגיש עו”ד אלפסי כי רצה לוודא שהמנוחה יודעת מה היא רוצה וכן וידא כי יש תעודה רפואית:
“עדיין יש לי אחריות כעו”ד וגם לא רציתי לגרום לה נזק, זאת אומרת, לא רציתי לגרום לה עוול שהיא תעשה משהו שהיא לא יודעת או שלא תרצה שזו התוצאה שתקרה בסוף, אז זה היה סוג של חובה מוסרית לוודא ואני זוכר שגם ווידאתי עם עו”ד דלאל שיש לו אישור רפואי, בגלל שהיורשים, היורש היה שכן, לא זוכר בדיוק את היחסים, זה הייתה השכנה או הבן של השכנה, אז זה חשוב לוודא שבאמת גם תעודה רפואית[..]”.
(ראו: פרוט’ מיום 5.6.24, עמ’ 185 שורות 17-22).
עו”ד אלפסי הדגיש כי החתימה ערכה זמן ולא מייד ועד שהשתכנע מהו רצונה של המנוחה:
“[..] שדיברתי איתה סמול טוק והגעתי איתה לנושא הזה עוד פעם ודיברנו על דברים אחרים וחזרתי עוד פעם כדי לראות מבחינה קוגניטיבית שבאמת זה מה שהיא רוצה שיקרה והיא חזרה על זה כל הזמן, כל פעם היא אמרה, לא זוכר את השם שלו, אבל היא שכל הזמן אותו יורש, זה, ‘אני רוצה, הוא כמו הבן שלי ואימא שלו’,”.
(ראו: פרוט’ מיום 5.6.24, עמ’ 186 שורות 1-7).
בהמשך החקירה חזר עו”ד אלפסי והדגיש כי לא התעורר לו כל ספק בדבר כשרות המנוחה לצוות ובדבר רצונה:
“לא, בשום פנים ואופן לא. אני יכול להגיד שהיו לי מקרים שהרגשתי שהבן-אדם לא מוכן לחתום אז לא החתמתי אותו, גם כעד צוואה וגם כעורך צוואה, אז ז”א, אין בזה היגיון, כן? במיוחד שזה לא סדר הירושה הטבעי, אז אם היה לי ספק ולו הקל ביותר אז לא הייתי חותם כעד על הצוואה הזאתי והייתי מניע אותה מלחתום עליה, זאת אומרת, הייתי מזהיר אותה שמישהו פה הולך לעשות משהו בניגוד לרצונה, אבל זה לא היה המצב, היא הייתה מאוד חדה, ידעה בדיוק מה היא רוצה. מה שאני זוכר אותה שהייתה אישה מאוד, בגלל שדיברנו הרבה היא גם נכנסה איפשהו ללב, כי היא הייתה אישה כזו אמיתית, כנה, היא דיברה ישר, זאת אומרת, היא גם, אני לא זוכר בדיוק את הסיפור, אבל היא סיפרה לי על השכנה שזה בעצם האימא של האנשים פה בצוואה והיא אמרה שהיא כמו הבת שלה או כמו אחותה ויש להם קשר מצוין והיא רואה בה, זכרתי, סליחה, זכרתי ילד אחד, אבל כנראה שיש 2 אחים, אז היא רואה בהם כמו הבנים שלה, זה מה שאני זוכר במעורפל. שוב, עברו 9 שנים מאז.” (ההדגשות בקו – הוספו).
(ראו: פרוט’ מיום 5.6.24, עמ’ 186 שורות 20-32).
הוא ציין כי הסביר למנוחה על מה היא חותמת, היא הייתה מודעת למה היא חותמת וכן לתוצאות החתימה (עמ’ 187 שורות 8-15).
עו”ד אלפסי נשאל לגבי התעודה הרפואית, אולם לא זכר את הפרטים המדוייקים, אך זכר שהייתה תעודה רפואית (ראו: פרוט’ מיום 5.6.24, עמ’ 190).
כמו כן בחינת לשון הצוואה מעלה כי רובה ככולה הוא ניסוח פשוט ללא מנגנונים מסובכים להורשה ועיקר הצוואה הוא ההוראות להורשה לתובעים. הדבר מחזק את יכולתה של המנוחה לצוות.
חקירת עדי הצוואה הייתה אחד הגורמים המכריעים לקביעה כי המנוחה ידעה להבחין בטיבה של צוואה. הרושם שהותירה חקירת שניהם היה מהימן ומפורט. עדות שניהם הייתה מנומקת ועשירה בפרטים ויש לתת לעדויותיהם משקל מלא.
עדויות הצדדים
המתנגדת ציינה כי אינה יודעת לגבי פעולות יומיומיות שביצעה המנוחה (ראו: פרוט’ מיום 3.12.23, עמ’ 19 שורות 1-5). המתנגדת אישרה כי לא הייתה בקשר כלל עם המנוחה משנת 1988 וכי גם משנת 1969 ועד שנת 1988 הקשר היה רופף (עמ’ 21). בהמשך חקירתה אישרה כי ראתה במסמכים שהמנוחה הלכה למשל לבנק וטיפלה בענייניה לבד (עמ’ 42 שורות 15-17).
המתנגדת אישרה כי אינה יודעת דבר על נסיבות הצוואה מידיעתה האישית (ראו: פרוט’ מיום 3.12.23, עמ’ שורות 6-12).
התובע נשאל לגבי מצבה של המנוחה וידע לפרט ארוכות ובאופו עשיר ומעמיק על הקשר עימה. אין מדובר בגרסה לקונית או גירסה שמותירה רושם כי הוכנה מראש אלא בפרטים שההתרשמות מהם כי הינם פרטי אמת, פירוט מהימן ומלא של החיים עצמם. כך למשל פירט התובע כיצד היה רואה סדרות עם המנוחה, יושב ומשוחח עימה, תיאר כי המנוחה ידעה מספר שפות (איטלקית, יידיש, גרמנית ועברית), כי המנוחה הייתה מעירה אותו לצבא מאחר וידע שהמנוחה דייקנית, אף יותר מאימו (ראו: פרוט’ מיום 3.12.23, עמ’ 79 שורות 32-34, עמ’ 80 שורות 1-12). התובע אף סיפר כיצד מילדות ידע שתפקידו לסייע למנוחה ולבעלה והיה אחראי על החלפת המצעים בדירתם (עמ’ 83 שורות 6-9).
התובע ציין כי המנוחה נתנה לו העתק של הצוואה במועד עריכתה. כמו כן ציין כי האפוטרופא לא ידעה שהיא לוקחת את המנוחה לבדיקה הרפואית לצורך עריכת צוואה. התובע ציין כי המנוחה נתנה לו הצוואה ואמרה לו שזו מתנה ממנה אולם לא הזכירה כי הורישה לאחיו-התובע 2. כמו כן ביקשה ממנו המנוחה שלא יפתח את הצוואה עד שהיא מגיעה לבעלה המנוח (ראו: פרוט’ מיום 3.12.23, עמ’ 89 שורות 19-29, עמ’ 90 שורות 17-34).
הרושם שהותירה עדותו של התובע היה מהימן ביותר. התובע ידע לפרט תשובות עשירות בפרטים לגבי מערכת היחסים עם המנוחה מאז היותו ילד וכיצד הייתה משמעותית בחייו.
עדויות נוספות
העדה ג’, הייתה מטפלת של המנוחה בבית רבקה בתקופה של שנתיים לפני פטירתה. העדה הובאה על ידי המבקש. בתצהירה של העדה היא סיפרה כי המנוחה סיפרה לה שהתובע ומשפחתו שינו לה ולבעלה את החיים. המנוחה סיפרה לה שמאנשים בודדים שאין להם למי לפנות נהייתה להם משפחה, וסיפרה כמה הייתה קשורה לתובע ולאפוטרופא. המנוחה הדגישה בפני העדה “שהם המשפחה שלה ושאין לה משפחה אחרת”. העדה סיפרה כי ראתה את התובע מגיע לבקר את המנוחה וכאשר המנוחה הייתה מבקשת ממנו משהו הוא היה מגיע מייד. העדה ציינה בתצהירה, שיש לקחת בחשבון כי נערך ביחס לתקופה מאוחרת לעריכת הצוואה, כי: “המנוחה הייתה צלולה לחלוטין, איש מבינה ומודעת. המנוחה זכרה הכל, היא ידעה להבדיל בין טוב ורע והביעה את רצונותיה תמיד בצורה ברורה.” העדה ציינה כי המנוחה אמרה לה שהיא רוצה שלאחר פטירתה הבית שלה יהיה שייך לתובע, והסבירה כי רק לו מגיע וכמה הוא קרוב אליה ועוזר לה.
בחקירתה העדה ציינה כי המבקש הוא ששילם לה את שכרה והוא שדאג להביא למנוחה מה שהיא ביקשה (ראו: פרוט’ מיום 5.6.24, עמ’ 178). היא גם ציינה שהמנוחה הייתה מתקשרת בעצמה לתובע ומבקשת שיבוא (עמ’ 179 שורות 14-19). העדה נשאלה האם שוחחה עם המנוחה לגבי רכושה והשיבה בשלילה, אולם ציינה בהמשך כי המנוחה אמרה שהיא רוצה לתת למבקש את הדירה שלה (עמ’ 182 שורות 23-30, עמ’ 183 שורות 4-13).
העדה ב’ הייתה אחות במחלקה שהמנוחה הייתה מאושפזת בה כ-3 שנים טרם פטירתה. העדה הובאה על ידי המבקש.
העדה ציינה בחקירתה כי בתקופה בה טיפלה במנוחה המנוחה נזקקה לעזרה רבה (ראו: פרוט’ מיום 6.5.24, עמ’ 125 שורות 27-28). כמו ציינה כי ידעה שלמנוחה יש אפוטרופוס וכי זו האפוטרופא שבאה באופן קבוע עם התובע ולאחר מחלת בעלה של האפוטרופא היה המבקש מגיע בקביעות (עמ’ 126 שורות 8-16). העדה ציינה כי היא זוכרת שהמנוחה הייתה מזהה את הסובבים אותה ויודעת איפה היא נמצאת ואיזה יום היום (עמ’ 127 שורות 26-29). העדה בחקירתה ציינה כי ידוע לה שהמנוחה ובעלה גרו ליד משפחת XXX, ושהמנוחה הייתה מספרת שהתובע הוא הבן שלה ואמרה שהיא משאירה לו את ביתה כי אין לה ילדים ואין לה משפחה (ראו: פרוט’ מיום 6.5.24, עמ’ 130 שורות 9-11).
העדה ציינה בחקירתה כי המבקש דאג לכל מחסורה של המנוחה (עמ’ 131 שורות 26-31).
לאחר כל זאת – התובעים הצליחו להוכיח כי המנוחה הבחינה בטיבה של צוואה, הייתה עצמאית בהחלטה למי לצוות, ידעה את היקף רכושה, ידעה לומר כי אינה חפצה להוריש לבני משפחה אחרים וכי משפחת התובעים הם המשפחה האמיתית בחייה. המנוחה הבהירה במספר הזדמנויות לרבות לעדי הצוואה, ובבימ”ש בהליכי האפוטרופסות כי בכוונתה להוריש לבני משפחת האפוטרופא וידעה להסביר את המניע וההגיון מאחורי החלטה זו. הראיות שהובאו מזמן אמת לרבות מסמכים רפואיים תומכים בכך שהמנוחה ידעה להבחין בטיבה של צוואה. על כן טענת המתנגדת כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה – נדחית.
ב. טענת המתנגדת להשפעה בלתי הוגנת על המנוחה
סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע כי הוראת צוואה שנעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת – בטלה:
30″. (א) הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה.”.
פסיקת בתי המשפט ואף הספרות, פירשו את ההוראה שלעיל באופן הבא:
“עניין לנו בהשפעה הבלתי הוגנת, שאינה השפעה שגרתית מעשה יום יום, אלא השפעה שיש בה מרכיב של אי-הגינות על פי המושגים החברתיים והמוסריים שלנו (ע”א 5185/93 היועמ”ש נ’ מרום פ”ד מט(1) 318; ע”א 3828/98 מיכקשווילי נ’ מיכקשווילי פ”ד נד(2) 337).
קיומה של השפעה בלתי הוגנת או היעדרה צריכים להיקבע על פי עובדותיו של כל מקרה ומקרה.
…
בדנ”א 1516/95 מרום נ’ היועמ”ש פ”ד נב(2) 813 קבע השופט מצא ארבעה מבחנים שיש בהם כדי לסייע לבית המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת”.
ראו: שוחט; גולדברג; פלומין דיני ירושה ועזבון 124 (מהדורה שביעית, 2014).
נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען להשפעה כזו. ראו: פרופ’ ש’ שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ”ה-1965, הוצאת נבו, כרך 1, בעמ’ 271. עם זאת ולאור האמור לעיל לגבי נטל ההוכחה והיפוכו בתיק זה, הנטל על התובעים להראות כי לא התקיימה השפעה בלתי הוגנת.
המבחנים האמורים הם: תלות ועצמאות; תלות וסיוע; קשרי המצווה עם אחרים; נסיבות עריכת הצוואה. להלן ייבחנו בחינת מבחני הפסיקה של השפעה בלתי הוגנת בענייננו. כאשר יוזכר כי לאור האמור לעיל הנטל הוא על המבקש להוכיח כי המבחנים אינם מתקיימים.
לטענת המתנגדת המנוחה הייתה תלויה לחלוטין באפוטרופא או במי מבני משפחתה והם ניצלו לרעה את מעמדתם ואת ההשפעה שהייתה להם על המנוחה על מנת להחתימה על צוואה. האפוטרופא הביעה במפורש בעבר בהליך האפוטרופסות את רצונה לרשת את המנוחה ואת בעלה. האפוטרופא שלטה במנוחה באופן מוחלט והשפעתה כלפיה הייתה גורפת וקיצונית (סעיף 15 לתצע”ר). כמו כן לטענת המתנגדת יש לראות במערכת היחסים שבין המנוחה לאפוטרופא מערכת יחסים שיוצרת חזקה חלוטה בדבר השפעה בלתי הוגנת. לטענת המתנגדת המנוחה הייתה תלויה באפוטרופא ובמבקש ולמעט הקשר עימם הייתה גם מנותקת מאנשים אחרים.
לטענת התובעים יש לדחות את הטענה. המבחנים נשללים באופן מלא ונסיבות עריכת הצוואה מעלות כי מדובר בשיקוף של רצון המנוחה. למעט השתתפות האפוטרופא בבדיקה אצל ד”ר גולדריי שאין לראותה כמעורבות כלל לא הייתה האפוטרופא מעורבת בעריכת הצוואה או השפיעה על עריכתה. למתנגדת אין כל ידיעה לגבי נסיבות עריכת הצוואה וכל שטענה מהווה הערכות וסברות וטענות בעלמא שיש לדחותן.
מבחן התלות והעצמאות – במבחן זה יש לבחון האם בתקופה בה ערכה המנוחה את הצוואה היא הייתה עצמאית, הן מבחינה פיזית והן מבחינה קוגניטיבית.
מבחן התלות והסיוע – בעניין זה יש לבחון עד כמה נזקקה המנוחה לסיוע באופן יום-יומי ועד כמה הייתה תלויה בזולת בסיוע לה, ובפרט עד כמה הייתה תלויה ונזקקה לסיוע דווקא של האפוטרופא או של המבקש.
המומחית ציינה בחקירתה כי היא סבורה כי המנוחה מאוד רצתה את הקשר עם האפוטרופא והייתה מאוד מרצה. עם זאת ציינה כי אין כל עדות לאיום או משהו כלפיה מהאפוטרופא (עמ’ 275 שורות 10-12, עמ’ 276 שורות 32-34).
המתנגדת נשאלה כיצד היא טוענת שהאפוטרופא שלטה במנוחה והשיבה כי זו דעתם של אנשי המקצוע (ראו: פרוט’ מיום 3.12.23, עמ’ 26 שורות 23-31). אולם לא הפנתה למסמך ספציפי ממנו עולים הדברים. כאשר נשאלה האם האפוטרופא ניצלה את האפוטרופסות כדי להשפיע על תוכן הצוואה השיבה לקונית: “זה נראה ככה”. אולם לא ידעה להשיב באיזו שנה מונתה האפוטרופא כאפוט’ של המנוחה (עמ’ 26 שורות 29-33).
המתנגדת נשאלה לגבי פעולות יומיומיות שבוצעו על ידי המנוחה כגון ניקוי הבית, חיים בזוגיות והשיבה: “אני סך הכל בת דודה שלה, אני לא איש מקצוע וגם כשהייתי איתה בקשר, זה לא הקריטריונים שבדקתי” (ראו: פרוט’ מיום 3.12.23, עמ’ 36 שורות 32-34, עמ’ 37 שורות 1-4).
המבקש שלל כי המנוחה הייתה תלויה במשפחתם לכל דבר ועניין (ראו: פרוט’ מיום 3.12.23, עמ’ 85 שורות 19-20, עמ’ 106 שורות 20-24). כמו כן פירט כיצד המנוחה הייתה מגיבה כאשר היו שואלים אותה על משפחת בעלה המנוח ועל משפחתה וכיצד לא היה עימם קשר כלל (עמ’ 85 שורות 25-34). המבקש תיאר כי כלל לא ידעו על בת הדודה עד פטירת המנוחה: “לא שמענו אותה לעולם, לא את השם שלה ולא אותה, בחיים, אף טלפון, שום פעם היא לא הגיעה ולא דיברה ולא ידענו מי היא בכלל” (עמ’ 86 שורות 1-2).
המבקש נשאל כיצד הוא מסביר שהאפוטרופא הצהירה בשנת 2004 כי המנוחה תלויה בה תלות מלאה, והשיב כי זה מה שאימו הצהירה ולטעמו לא היה מדובר בתלות מלאה (ראו: פרוט’ מיום 3.12.23, עמ’ 109 שורות 22-34, עמ’ 110 שורות 1-2).
המבקש תיאר את הלווית המנוחה וכיצד המתנגדת הודתה לו בתחילה על פועלם עבור המנוחה:
“[..]בהלוויה אני הייתי לבד, עם חברת קדישא, עם עוד עשר צדיקים שם, לבד, אני ואח שלי וXXX ואמא שלי, לבד עשינו את ההלוויה שם, לבד, וכשאני התקשרתי אליה להגיד לה שXXX נפטרה, אתה יודע מה היא אמרה לי? אלוהים עדי עכשיו. XXX, אני יודעת מי אתם, שמעתי עליכם הרבה, אני רוצה להודות לכם על מה שעשיתם עבור בת דודתי ואם יש, אז אמרתי לה שעורך הדין שלי רוצה לדבר איתך, היא אמרה לי במילים האלה, תפנה אותו אליי, כל מה שהוא ירצה אני אחתום לו, אין לי משהו רע להגיד,”.
(ראו: פרוט’ מיום 3.12.23, עמ’ 87 שורות 5-11).
ביום 22.7.2003 ניתן תסקיר במסגרת תיק האפוטרופסות של שני המנוחים (צורף כנספח 2 לתצע”ר המתנגדת). במסגרת התסקיר צויינו הדברים הבאים:
[…]
ההמלצה בתסקיר הייתה לא חד משמעית. יש לזכור כי בסופו של יום בימ”ש לאחר שבדק את הדברים על פני זמן קבע כי האפוטרופא תמונה במינוי קבע לגופה ולרכושה של המנוחה.
ביום 6.7.2008 התקיים דיון נוסף בבימ”ש בתיק האפוט’ של המנוחה (צורף כנספח ח’ לתצע”ר של המבקש). במסגרת דיון זה שוחחה המנוחה ארוכות עם בימ”ש, השיבה לשאלותיו, והביעה את רצונה. מתשובות המנוחה לבימ”ש עולה כי היא מתארת את אורחות חייה, את עצמאותה, את ידיעותיה לגבי היקף רכושה, את התנהלותה הכלכלית היומיומית, כמו כן המנוחה אינה מסתירה את רצונה ואומרת לבימ”ש בצורה מפורשת כי ברצונה להעביר את רכושה למשפחת XXX: “זה יעבור למשפחה שאני אוהבת אותה”. העובדה כי המנוחה לא הסתירה את רצונה ואף ציינה אותו מפורשות לבימ”ש, מחזקת את היותו של אומד דעתה עצמאי.
במסגרת גילוי המסמכים הנרחב מאוד שניתן בתיק צורפו גם דפי חשבון בנק משנת 1999. איש מהצדדים לא טען לאחר שהתקבל גמ”ס, כי הייתה התנהלות לא תקינה בחשבון הבנק ובפרט לא ע”י האפוטרופא או המבקש. בסיכומיה טענה המתנגדת כי העובדה שהאפוטרופא לא הגישה בשנים האחרונות דוחות כספיים והעובדה כי בשנת 2001 עלו תהיות על ידי העו”ס לגבי ההתנהלות הכספית די בה על מנת להטיל דופי על ההתנהלות הכספית של האפוטרופא. אולם המתנגדת לא הוכיחה זאת באמצעות הפניה לדפי החשבון או לראיות אחרות ולמעשה מדובר בטענות בעלמא. הטענה (סעיף 52 לסיכומים) כי: “סביר להניח כי כספי המנוחה סייעו לאורך לצאת מהליך הפש”ר” – לא הוכחה ולו בראשיתה.
העדה ג’, הייתה מטפלת של המנוחה בבית רבקה בתקופה של שנתיים לפני פטירתה. העדה הובאה על ידי המבקש. בתצהירה של העדה היא סיפרה כי המנוחה סיפרה לה שהתובע ומשפחתו שינו לה ולבעלה את החיים. המנוחה סיפרה לה שמאנשים בודדים שאין להם למי לפנות נהייתה להם משפחה, וסיפרה כמה הייתה קשורה לתובע ולאפוטרופא. בחקירתה העדה ציינה כי המבקש הוא ששילם לה את שכרה והוא שדאג להביא למנוחה מה שהיא ביקשה (ראו: פרוט’ מיום 5.6.24, עמ’ 178). היא גם ציינה שהמנוחה הייתה מתקשרת בעצמה לתובע ומבקשת שיבוא (עמ’ 179 שורות 14-19). העדה נשאלה האם שוחחה עם המנוחה לגבי רכושה והשיבה בשלילה, אולם ציינה בהמשך כי המנוחה אמרה שהיא רוצה לתת למבקש את הדירה שלה (עמ’ 182 שורות 23-30, עמ’ 183 שורות 4-13).
העדה ב’ הייתה אחות במחלקה שהמנוחה הייתה מאושפזת בה כ-3 שנים טרם פטירתה. העדה הובאה על ידי המבקש.
העדה ציינה בחקירתה כי בתקופה בה טיפלה במנוחה המנוחה נזקקה לעזרה רבה (ראו: פרוט’ מיום 6.5.24, עמ’ 125 שורות 27-28). כמו ציינה כי ידעה שלמנוחה יש אפוטרופוס וכי זו האפוטרופא שבאה באופן קבוע עם התובע ולאחר מחלת בעלה של האפוטרופא היה המבקש מגיע בקביעות (עמ’ 126 שורות 8-16). העדה בחקירתה ציינה כי ידוע לה שהמנוחה ובעלה גרו ליד משפחת XXX, ושהמנוחה הייתה מספרת שהתובע הוא הבן שלה ואמרה שהיא משאירה לו את ביתה כי אין לה ילדים ואין לה משפחה (ראו: פרוט’ מיום 6.5.24, עמ’ 130 שורות 9-11).
העדה ציינה בחקירתה כי המבקש דאג לכל מחסורה של המנוחה (עמ’ 131 שורות 26-31).
בסופו של יום ולאחר בחינת כלל הראיות מזמן אמת ובפרט ההתנהלות שהייתה בתיק האפוטרופסות וחקירת המבקש, שוכנעתי כי המנוחה למרות קשייה, ניהלה זוגיות ארוכת שנים, ניהלה את חייה כפי יכולתה באופן יחסית עצמאי, יצאה לבדה, ונושאים רבים טיפלה בסיוע של האפוטרופא (אך לא באמצעותה).
לאור האמור לעיל, אני דוחה את הטענות בכל הנוגע למבחן התלות והסיוע ומבחן התלות והעצמאות.
מבחן קשרי המצווה עם אחרים – בעניין זה יש לבחון האם המצווה הייתה מבודדת ומנותקת מסביבתה בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה כך שהתחזקה התלות של המנוחה באפוטרופא ובמבקש.
המתנגדת אישרה פעמים רבות בחקירתה כי לא הייתה בקשר עם המנוחה משנת 1988 ואין לה מידע אישי לגבי האירועים או לגבי מצבה של המנוחה. בהגינותה אישרה המתנגדת כי אינה יודעת האם המנוחה הייתה רוצה לצוות לה (ראו: פרוט’ מיום 3.12.23, עמ’ 28 שורות 16-17).
המתנגדת אישרה כי איש לא מנע ממנה להיות בקשר עם המנוחה וכי לא ניסתה ליזום קשר עימה (ראו: פרוט’ מיום 3.12.23, עמ’ 28 שורות 23-24). כאשר נשאלה מתי ראתה את המנוחה פעם אחרונה השיבה: “סליחה, אני לא מנהלת יומן פגישות. לא יודעת לענות לך על שנים.” (ראו: פרוט’ מיום 3.12.23, עמ’ 31 שורות 23-24). בהמשך אישרה כי משנת 1988 לא ראתה את המנוחה (עמ’ 32 שורות 1-2). כאשר נשאלה שוב מדוע לא יצרה קשר עם המנוחה ומדוע הייתה בנתק מוחלט שנים כה ארוכות השיבה: “יש לי חדשות בשבילך [..] יש לי עוד בני דודים שלא הרמתי טלפון” (עמ’ 39 שורות 1-4).
המתנגדת אישרה כי כאשר התובע עידכן אותה שהמנוחה נפטרה הודתה לו על הטיפול המסור שלו ושל משפחתו במנוחה (ראו: פרוט’ מיום 3.12.23, עמ’ 40 שורות 10-12), ובהמשך גם ציינה שידוע לה מהמסמכים כי המנוחה אהבה אותם (שורה 21).
המבקש תיאר את הקשרים החברתיים של המנוחה וכי לא הייתה רק בדלת אמותיה וכיצד אפילו עת עברה לבית רבקה (שנים לאחר עריכת הצוואה) השכנים התעניינו בשלומה (ראו: פרוט’ מיום 3.12.23, עמ’ 84 שורות 13-26).
לאור האמור לעיל, אני דוחה את הטענות בכל הנוגע למבחן קשרי המצווה עם אחרים. לא רק שלא הוכח שהאפוטרופא בודדה את המנוחה מאחרים אלא שהמתנגדת עצמה אישרה כי לא חפצה כלל בקשר עם המנוחה משנת 1988. התמונה שהתבררה בפני בימ”ש כי המנוחה ניהלה קשרים חברתיים גם אם לא היו רבים. לא עלתה תמונה לא של התבודדות ובטח ובטח לא תמונה של מניעת קשר של התובע או האפוטרופא של המנוחה עם אחרים.
מבחן נסיבות עריכת הצוואה – יש לבחון במבחן זה האם נסיבות עריכת הצוואה מלמדות כי הצוואה היא פרי השפעה בלתי הוגנת מצד המבקש או האפוטרופא על המנוחה.
כפי שפורט בחלק של כשירות המנוחה, עדויות עדי הצוואה היוו משקל מהותי להכרעה בדבר רצונה החופשי של המנוחה.
עו”ד דלאל הדגיש חקירתו כי המנוחה הבינה כי מדובר בהוראות לאחר 120, ידעה לזהות את היקף רכושה, ידעה לומר למי היא רוצה להוריש והייתה נינוחה בעת עריכת הצוואה ולא הבחין בכל אי נוחות מצידה (ראו: פרוט’ מיום 27.5.24, עמ’ 148 שורות 19-29).
עו”ד דלאל נחקר ארוכות האם יש סיכוי כי האפוטרופא הכינה עבור המנוחה את המסמכים, ולא ידע להשיב האם כך הוא (ראו: פרוט’ מיום 27.5.24, עמ’ 151 שורות 11-31).
עו”ד אלפסי ציין כי הוא ועו”ד דלאל התעכבו אצל המנוחה בגלל שלא היה מדובר במשפחה קרוב ומאחר ורצו לוודא שאין: “מישהו מאחרי הקלעים שמה לא עושה ההשפעה בלתי הוגנת ואנחנו לא יודעים על זה באותו רגע, אז, אבל כשזה חזר על עצמו ובנינוחות, אז לא היה לי כל חשד שזה לא הרצון האמיתי שלה” (ראו: פרוט’ מיום 5.6.24, עמ’ 187 שורות 20-23).
עו”ד אלפסי ציין מפורשות כי המנוחה לא נראתה לחוצה או תחת השפעה או שמישהו מאיים עליה וניכר היה כי זהו רצונה (ראו: פרוט’ מיום 5.6.24, עמ’ 193 שורות 29-33).
המתנגדת אישרה כי אינה יודעת דבר על נסיבות הצוואה מידיעתה האישית (ראו: פרוט’ מיום 3.12.23, עמ’ שורות 6-12).
התובע נשאל האם פגש את עו”ד דלאל וציין כי ראה אותו יורד מהפגישה עם המנוחה מאחר והיה לו משרד מתחת לבניין של המנוחה (ראו: פרוט’ מיום 3.12.23, עמ’ 68 שורות 24-29).
יודגש, שלו רצה המבקש או האפוטרופא להשפיע על המנוחה מה עליה לעשות, אין כל הגיון להשפיע על הורשה משותפת גם למבקש 2. המבקש אינו האפוט’ של המבקש 2 אלא מונה לו אפוט’ חיצוני ואובייקטיבי. עובדה זו מחזקת את האותנטיות של עריכת הצוואה. הוספת יורש בפרט כאשר יש לו אפוט’ חיצוני יש בה פוטנציאל להקשות על מימוש הצוואה למבקש ולא להקל עליה.
כמו בחינת לשון הצוואה מעלה כי רובה ככולה הוא ניסוח פשוט ללא מנגנונים מסובכים להורשה ועיקר הצוואה הוא ההוראות להורשה לתובעים. הדבר מחזק את יכולתה של המנוחה לצוות.
הלכת החוטים השזורים – בסיכומיה טענה המתנגדת לראשונה כי גם אם בימ”ש ייקבע כי אין ראיות ישירות למעורבות או השפעה יש לקבוע לפי הלכת החוטים השזורים כי התקיימה השפעה בלתי הוגנת. לאחר בחינת הדברים בהרחבה כאמור לעיל לא שוכנעתי כי הלכת החוטים השזורים רלוונטית לענייננו.
אשר על כן ולאור כל האמור לעיל שוכנעתי כי התובעים עמדו בנטל להוכיח כי לא התקיימה השפעה בלתי הוגנת וכי יש לדחות טענה זו.
ג. טענת המתנגדת למעורבות המבקש ושל האפוטרופא בעריכת הצוואה
סעיף 35 לחוק הירושה קובע: “הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה”.
בבע”מ 7049/15 מפי כב’ הש’ רובינשטיין נפסק, בכל הנוגע לעילת המעורבות:
“…הבסיס לטענה זו מצוי בסעיף 35 לחוק הירושה, הקובע “הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה”. יודגש, כי החוק קובע סנקציה קשה – ביטול הצוואה – בגין מעורבות בעריכת הצוואה על-ידי הזוכים לפיה; זאת בבחינת “הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו” (בבלי, חולין מ”ד, ע”ב). כדברי הנשיא זוסמן בע”א 707/76 צארום נ’ גורן, פ”ד לב(3) 548, 552 (1978) “מטרת סעיף 35 היא להרחיק חשד של רמיה או השפעה לא הוגנת על המצווה מצד אלה המשתתפים בעריכת הצוואה”. בית המשפט לענייני משפחה קבע כקביעה עובדתית – אשר גם בה אין מקום להתערב – כי חלקו של המשיב 1 בעריכת הצוואה הסתכם בהסעת אמו למשרד עורכי-הדין ושהיה בחדר סמוך בעת החתימה. אכן, יתכנו נסיבות שבהן יהא בכך כדי להטיל ספק בכשרות הצוואה והדבר תלוי נסיבות. במקרה דנא לא ראינו סיבה, על פי קביעתו העובדתית של בית המשפט, להידרש לזאת, שכן בית המשפט קמא קיבל את עדותו של עו”ד דמארי לגבי נסיבות החתימה על הצוואה. מעשי המשיב 1 לא הקימו עובדתית, על פי קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה, את החשש, העומד ביסוד סעיף 35 לחוק, להתערבות פסולה מצד הזוכה בירושה. יצוין, כי יש לדקדק ביישום סעיף 35 בגדרי השכל הישר ונסיון החיים (ע”א 5869/09 חרמון נ’ גולוב, פ”ד נט(3) 1, 9, פסקה 17 (2004)); אומר המלומד שילה “כתוצאה מחומרתו של סעיף 35, וכדי להקטין את נזקיו האפשריים, לא היה מנוס מלתת לסעיף פירוש מצמצם ככל האפשר. לפנינו דוגמא מובהקת למגמה המוצהרת של בית המשפט לאור התוצאות הקשות של הסעיף” (שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ”ה-1965, 308 (1995); ראו גם בע”מ 6349/08 פלוני נ’ פלוני, [פורסם בנבו] פסקה ז’ (2009)).כך גם בענייננו, כאשר בית המשפט קמא התרשם עובדתית מן הנעשה ולא סבר כי היתה השפעה בלתי הוגנת. הסעיף כמובן אינו “מלה מתה” ויופעל במקרים המתאימים על פי נסיבותיהם, תוך בדיקה פרטנית”. (ההדגשות בקו – הוספו).
ראו: בע”מ 7049/15 פלוני נ’ פלוני סעיף ט’ לפסק הדין (17.12.15).
כפי שנקבע בפסיקה, יש לבחון האם נסיבות עריכת הצוואה מעידות כי הייתה מעורבות פסולה של הנהנה בעריכת הצוואה. לא כל מעורבות באשר היא תביא לתוצאה של ביטול הצוואה. יש לבחון כל מקרה בצורה פרטנית, כאשר על בית המשפט להשתכנע כי מדובר במעורבות שיש בה כדי להטיל ספק בכשרות הצוואה.
המתנגדת טוענת כי האפוטרופא הייתה מעורבות גם בצוואה של בעלה של המנוחה, ולא בכדי צוואתו האחרונה לא קויימה אלא צוואה קודמת ויש ללמוד מכך על היקף מעורבות האפוטרופא כלפי שני המנוחים. בנוסף טוענת כי האפוטרופא התערבה בעצמה ו/או באמצעות המבקש ו/או באמצעות מי מטעמם בעריכת הצוואה האחרונה. לטענתה מטרת האפוטרופא הייתה לטשטש (סעיף 14 לתצע”ר) את מעורבתה בעריכת הצוואה ואת ניגוד העניינים בו היא מצויה ועל כן דאגה להורשה לשניים מילדיה.
לטענת התובעים יש לדחות את הטענה. לא הייתה מעורבות של האפוטרופא או של התובע בעריכת הצוואה. למעט השתתפות האפוטרופא בבדיקה אצל ד”ר גולדריי שאין לראותה כמעורבות כלל לא הייתה האפוטרופא מעורבת בעריכת הצוואה או השפיעה על עריכתה. למתנגדת אין כל ידיעה לגבי נסיבות עריכת הצוואה וכל שטענה מהווה הערכות וסברות וטענות בעלמא שיש לדחותן.
המבקש מדגיש כי הצגת הדברים לגבי עזבון הבעל המנוח אינה נכונה. מאחר וניתן פסק דין בהסכמה ביום 25.2.2007 ובמסגרתו אף קיבלה האפוטרופא סכום שהוסכם על הצדדים.
בכל הנוגע לצוואת הבעל המנוח – הצדדים בהליך שם (שאינם זהים לצדדים בהליך זה) הגיעו להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין. אין קביעה פוזיטיבית כי הצוואה האחרונה של המנוח מבוטלת בשל מעורבותה של האפוטרופא או כל קביעה אחרת נגדה. גם אם הצוואה האחרונה לא קויימה, בסופו של יום האפוטרופא קיבלה סכום מכובד בוודאי בערכים של שנת 2007.
עורך הצוואה עו”ד דלאל הדגיש כי המנוחה היא שיצרה עימו קשר והיא שפירטה בפניו מה היא רוצה ומדוע (ראו: פרוט’ מיום 27.5.24, עמ’ 142 שורות 4-14). הוא הדגיש כי המנוחה היא שיצרה עימו קשר טלפוני (עמ’ 142 שורה 20). עו”ד דלאל הכחיש כל קשר אישי קרוב עם בני משפחת XXX וציין כי הייתה ביניהם היכרות שטחית בלבד “מהשכונה” (עמ’ 142 שורות 28-32). עו”ד דלאל הכחיש נמרצות כי התובע או האפוטרופא או מי מבני משפחתם פנה אליו בנוגע לצוואה (עמ’ 143 שורות 10-13). עו”ד דלאל ציין כי המנוחה היא ששילמה לו (עמ’ 147 שורות 4-5).
טענת המתנגדת כי “סביר יותר להניח [כי עו”ד דלאל] התבקש ע”י XXX או XXXלהגיע למנוחה” – לא הוכחה.
המתנגדת אישרה בחקירתה כי אינה יודעת מידיעה אישית על מעורבות של האפוטרופא או המבקש בעריכת הצוואה. אולם לטענתה המעורבות עולה מהמסמכים (ראו: פרוט’ מיום 3.12.23, עמ’ 26 שורות 16-22). היא שבה ואישרה כי לא הייתה בקשר עם המנוחה בתקופה זו (עמ’ 26 שורה 22). בחקירתה לא הצביעה לאלו מסמכים היא מתכוונת מהם עולה מעורבות בעריכת הצוואה.
המתנגדת טוענת כי יש לראות במסמך של ד”ר גולדריי הוכחה ניצחת למעורבות האפוטרופא בעריכת הצוואה שעה שצויין כי האפוטרופא התלוותה למנוחה. לאחר בחינת כלל הראיות אין בידי לקבל טענה זו. התעודה של ד”ר גולדריי היא חלק ממארג הראיות אין היא ראיה מכרעת להכרעה בהליך. העובדה כי ד”ר גולדריי ציין מפורשות כי האפוטרופא נכחה מחזקת את האמינות של המסמך ואת המשקל שיש לתת לו. אין ולו ראשית ראיה כי ד”ר גולריי “המיר” את שיקול דעתו בהוראות האפוטרופא. האישור מיום 19.2.2015 הוא מפורט ונערך לאחר בדיקה של המנוחה ולא בהתבסס רק על דברי האפוטרופא או על מסמכים רפואיים.
טענת המתנגדת כי האפוטרופא והמבקש הכינו עבור המנוחה את המסמכים לצורך עריכת הצוואה – בחינת הראיות מעלה כי המנוחה לא הייתה חסרת יכולת התמצאות וחסרת עצמאות לחלוטין וידעה להתנהל בכוחות עצמה ובאופן עצמאי באופן יומיומי עם סיוע ועזרה של האפוטרופא. תשובות המנוחה לבימ”ש לגבי היקף רכושה, הפעולות שהיא מבצעת באופן יומיומי, הכנסותיה ועצמאותה ומשמעות הסיוע מהאפוטרופא, מחזקים כי הצוואה הייתה שיקוף של רצונה העצמאי של המנוחה ולא של מעורבות פסולה. ייאמר עוד כי גם אם המנוחה ביקשה – והדבר לא הוכח ולו בראשית ראיה – סיוע בליקוט הפרטים אין הדבר פוסל את הצוואה שעה שהוכח ברורות כי זהו רצונה.
התובע אישר כי קיבל מהמנוחה את הצוואה ביום עריכתה אולם לבקשתה לא פתח אותה והמנוחה הורתה לו לפתוח את הצוואה רק כשהיא תגיע לבעלה המנוח (קרי לאחר פטירתה). הוא ציין כי כלל לא ידע על ההורשה לתובע 2- אחיו. (ראו: פרוט’ מיום 3.12.23, עמ’ 89 שורות 19-29, עמ’ 90 שורות 17-34). הוא הכחיש כל מעורבות בצוואה (עמ’ 91 שורות 2-5). גם כאשר נשאל מפורשות מדוע המנוחה שינתה את צוואתה משנת 2002 לצוואתה האחרונה: “מה פתאום החלטתם לעשות את השינוי הזה?” תגובתו המיידית הייתה כי מדובר היה בהחלטה של המנוחה ולא “שלהם” (עמ’ 101 שורות 29-32, עמ’ 102 שורות 1-12).
התובע בחקירתו ציין כי האפוטרופא לא ידעה כלל שהמנוחה ערכה צוואה וידעה רק ממנו לאחר שהמנוחה נתנה לו העתק מהצוואה במועד עריכתה. הוא ציין כי גם כאשר אימו ביקשה שיפתח את הצוואה הוא סירב מאחר וכיבד את בקשת המנוחה (ראו: פרוט’ מיום 3.12.23, עמ’ 102 שורות 4-12).
ייאמר עוד כפי שצויין גם בסוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת, שלו רצה המבקש או האפוטרופא “להורות” למנוחה מה לעשות, אין כל הגיון להורות על הורשה גם למבקש 2. המבקש אינו האפוט’ של המבקש 2 אלא מונה אפוט’ חיצוני. עובדה זו דווקא מחזקת את האותנטיות של עריכת הצוואה, שהרי הוספת יורש בפרט כאשר יש לו אפוט’ חיצוני יש בה פוטנציאל להקשות על מימוש הצוואה למבקש.
אשר על כן הטענה לגבי מעורבות פסולה של המבקש או של האפוטרופא בעריכת צוואתה של המנוחה – נדחית.
ד. טענת המתנגדת בדבר הצורך של האפוטרופא ושל המבקש לקבל אישור מראש לעריכת הצוואה על ידי המנוחה
סעיף 48 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע:
“בפעולה משפטית בין האדם לבין האפוטרופוס שמונה לו או קרוביו של האפוטרופוס, זולת מתנות הניתנות לאותו אדם, ובפעולה משפטית בין שניים שמונה להם אותו אפוטרופוס, אין האפוטרופוס מוסמך לייצג אדם שהוא מונה כאפוטרופסו מבלי שבית המשפט או אפוטרופוס אחר שנתמנה למטרה זו אישרן מראש.”
לטענת המתנגדת על האפוטרופוס להימנע מלפעול בכל פעולה שמעמידה אותו בניגוד אינטרסים אל מול האדם שמונה כלפיו. עריכת הצוואה לטובת ילדיה של האפוטרופא מהווה פעולה שיש בה ניגוד אינטרס מובהק והפרה של חובת הנאמנות וצריכה להוביל לביטול הצוואה.
לטענת התובעים יש לדחות טענה זו והפסיקה מפנה לכך יש לראות האם הצוואה משקפת את רצונו החופשי של המצווה ולא די בטענה כללית של ניגוד עניינים. לטענתם בכל המקרים אליהם הפנתה המתנגדת עולה כי יש להוכיח את הרצון החופשי והאמיתי של המצווה ולא די בטענת ניגוד עניינים עם האפוטרופוס.
האם ניתן לראות בעריכת צוואה פעולה משפטית שבין האדם לבין האפוטרופוס שמונה לו או קרוביו? צוואה הינה מעשה פרטי ואישי, בין אדם לבין עצמו. אין היא פעולה בין שני אנשים או מספר צדדים. עם זאת אני נכונה לקבל את העיקרון שיש במערכת היחסים שבין האפוטרופוס לאשל”א מאפיינים יחודיים שיש לבחון האם השפיעו על אותו אדם לערוך את הצוואה לטובתו. הנסיבות הספציפיות בענייננו תומכות בקביעה כי עריכת הצוואה לא הייתה פועל יוצא של פעולות האפוטרופא. הקשר בין השתיים נרקם שנים ארוכות מאוד טרם פטירת המנוחה והוא היה חלק מהסיבות למינוי האפוטרופא כאפוטרופוסית של המנוחה ושל בעלה. בית המשפט לא נעתר בקלות ראש ולא באופן מיידי למינוי והתנהלו הליכים של מספר שנים והוגשו מספר תסקירים עד אשר אושרה האפוטרופסות.
מערכת היחסים שבין המנוחה ובין האפוטרופא כפי שהוכחה בהליך בפניי ובין בני משפחת האפוטרופא למנוחה הייתה קשרי משפחה משמעותיים והיחידים בחיי המנוחה ובעלה. אין מדובר במצב של מטפל שמנצל את מצבו של המטופל ומכיר אותו זמן קצר או אפוטרופוס חיצוני המנתק את האשל”א מבני משפחתו ואז יורש אותו. אין מדובר בפערי יחסי כוחות מובנים מראשיתם. מדובר במערכת יחסים ארוכת שנים מאוד. שוכנעתי כי המנוחה ראתה במשפחת XXX – משפחתה ובפרט במבקש כבנה. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שלמנוחה לא היה עורף משפחתי ואף המתנגדת הודתה בהגינותה כי לא הייתה בקשר עם המנוחה מאז שנת 1988! במצב דברים זה אך טבעי הוא כי בהעדר קשר משפחתי משמעותי תבחר המנוחה להוריש למי שראתה כמשפחתה לכל דבר ועניין, והיא אף לא הסתירה זאת וציינה זאת מפורשות.
יתרה מכך, גם המנוחה וגם האפוטרופא ציינו מספר פעמים בהליך האפוטרופסות עוד בראשית שנות ה-2000 כי יש כוונה להוריש לאפוטרופא את רכוש המנוחה. בית המשפט לכן בחן את הדברים לעומקם ולא נעתר לבקשה מיידית. העובדה כי רצונה של המנוחה להוריש לאפוטרופא ולילדיה נאמר על ידה מפורשות, לא הוסתר ולא נעשה בהיחבא מחזקת את אמינות רצונה והאותנטיות שלו. שהרי הדעת נותנת כי לו רצתה האפוטרופא להסתיר את התנהלות זו לא הייתה אומרת היא לעו”ס ולא הייתה המנוחה אומרת לעו”ס ובבימ”ש כי זו כוונתה.
במצב דברים זה, הדרך היחידה של המנוחה לאור הרקע המשפחתי ולאור כך שבעלה נפטר ולא היו להם צאצאים הייתה לערוך צוואה.
התובע נחקר לגבי פעולות שעשה עבור המנוחה כאפוטרופוס כגון הגשת דוחות והשיב כי היה מגיש זאת רק עבור אימו שהתקשתה להגיע לאפוט’ הכללי בגלל מחלת אביו (ראו: פרוט’ מיום 3.12.23, עמ’ 71 שורות 1-6). התובע שלל נחרצות את הטענה כי היו אי סדרים בכספיה של המנוחה וציין כי הכל היה רק לטובתה ולרווחתה (עמ’ 76 שורות 30-33). הוא דחה את הטענה כי הוא היה האפוט’ בפועל ולא אימו (עמ’ 77 שורות 15-16). כמו כן ציין התובע בתצהירו כי אימו לא ביקשה מעולם שכ”ט כאפוטרופוס מהמנוחה ומבעלה (סעיף 16 לתצע”ר).
המבקש צירף בנספח כ’ לתשובה להתנגדות מכתב מעובדת סוציאלית בבית רבקה מיום 27.7.2020 ובו צויין כי למנוחה יש אפוטרוסית קבועה לגוף ולרכוש. וכי כיום עוזר בטיפול במנוחה ויש שיתוף פעולה מלא. צויין כי האפוטרופא והמבקש ממלאים את תפקידם כנדרש. יודגש מכתב זה ניתן למעלה מ-5 שנים לאחר שהצוואה נחתמה. המתנגדת לא הוכיחה כי במועד עריכת הצוואה שהוא המועד אליו יש להתייחס שימש המבקש כאפוט’ למעשה של המנוחה.
אשר על כן לא שוכנעתי ממכלול הראיות והנסיבות לעיל כי נפל פגם בהתנהלות האפוטרופא וכי היה עליה לבקש אישור בית המשפט לעריכת הצוואה על ידי המנוחה.
ד. סיכום
אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן:
ת”ע 19872-06-21 – בקשה לצו קיום צוואה מיום 19.2.2015 – מתקבלת.
ת”ע 21642-06-21 – התנגדות לבקשה לצו קיום צוואה מיום 19.2.2015 – נדחית.
ב”כ התובע 1 יגיש פסיקתא לצו לקיום לצוואת המנוחה מיום 19.2.2015 לחתימתי.
הוצאות ההליכים – לאחר בחינת ההליכים והיקפם, ותוצאת פסק הדין, על המתנגדת, לשאת בהוצאות התובעים בסך של 17,550 ₪, לכל אחד מהתובעים, אשר ישולמו בתוך 30 יום, ולא – ישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין.
המזכירות תסגור את ת”ע 19872-06-21 ואת ת”ע 21642-06-21.
פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.
ניתן היום, א’ כסלו תשפ”ה, 02 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.
