לא מצאת פסק דין שחיפשת? ניתן לעשות חיפוש מתקדם ולמצא את כל רשימת פסקי הדין!

בפני

כבוד השופט שי שמואל

מבקשת

XXX ת”ז XXX

נגד

משיבים

1. האפוטרופוס הכללי במחוז דרום משרדי ממשלה

2. היועץ המשפטי לממשלה משרדי ממשלה

3. אגודה שיתופית קיבוץ XXX

החלטה

לפני בקשה לאישור פעולה בדיעבד לפי סעיף 44 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ”ב – 1962, אשר נעשתה ע”י המבקשת בתפקידה כאפוטרופוס (לגוף עפ”י צו מיום 15/8/13, לרכוש עפ”י צו מיום 1/10/13), בשם האשל”א מר XXX, בה אני נדרש להכריע וזאת לאחר שהוגשו תגובות הצדדים והתקיים דיון בפני, וכמפורט בהחלטתי שלהלן:

רקע:

מר XXX היה חבר קיבוץ XXX, עת עבר להתגורר בו לאחר נישואיו לחברת הקיבוץ.

המנוח עבד בקיבוץ עד הגיעו לגיל 85, ולאחר פטירת רעייתו השנייה התדרדר מצבו עד כדי שהמבקשת נאלצה להעתיק מגוריה על מנת לתמוך ולסייע לו, וזאת עשתה משך 5.5 שנים עד לחודש מאי 2013 מועד בו אושר למנוח קבלת מטפלת צמודה ע”י המל”ל.

בשנת 2013 חלה התדרדרות במצבו הרפואי, כך שהמטפלת לא יכלה עוד ליתן מענה לצרכיו הרפואיים, הקיבוץ לא היה מסוגל לתת מענה הולם ועפ”י המלצת הרופאים היה צורך להעבירו לאשפוז מוסדי.

בהמלצת גורמי הרפואה והרווחה בקיבוץ, פנתה המבקשת לביהמ”ש זה (כב’ השופטת הבכירה XXX), בבקשה להתמנות כאפוט’ קבוע לגוף ולרכוש המנוח.

ביום 15/8/13 ניתן צו למינוי המבקשת כאפוט’ זמני על גופו של המנוח, וביום 26/8/13 פנתה המבקשת שוב לבימ”ש זה בבקשה להתמנות גם כאפוט’ על רכושו.

לאחר הגשת תסקיר (באמצעות עו”ס לסדרי דין), בעניינו של המנוח ניתן ביום 1/10/13 צו למינוי המבקשת כאפוט’ גם על רכושו.

בין המועד שמונתה המבקשת כאפוט’ על גופו של מנוח (15/8/13), ועד למועד שמונתה גם כאפוט’ על רכושו, פעלה המבקשת להוצאת אביה המנוח למוסד שיקומי/סיעודי (בית אבות סיעודי), אשר יוכל להעניק למנוח טיפול ראוי ויענה לצרכיו הרפואיים.

ביום 29/8/13 שלחה המבקשת למשיב 3 מכתב ובמסגרתו הודיעה על החלטה שהתקבלה יחד עם כל אחיה, כי המנוח עוזב את הקיבוץ לנוכח מצבו הרפואי, היעדר היכולת לטיפול בו בקיבוץ וטובתו של המנוח.

יוער, כי ביום 26/8/13 לאחר שהמבקשת מונתה כאפוט’ זמנית על גופו של המנוח, הגישה המבקשת בקשה להתמנות כאפוט’ גם על רכושו, ובמסגרת הבקשה נרשם בין היתר בסעיף 4, כדלקמן:

“כיוון שאבי חבר קיבוץ, איני יכולה, כלכלית וחוקית (בהיעדר אפוטרופסות), להעבירו למוסד שיקומי/רפואי-בית אבות סיעוד- אשר ישרת את צרכיו ויעניק לו טיפול כנדרש לו. אני איני יכולה להודיע במקומו שהוא עוזב את הקיבוץ, ואיני יכולה לממן מכיסי בית אבות סיעודי, איכותי ככל שניתן”.

ובסעיף 47:

“יבין נא כבוד האפוטרופוס הכללי וכבוד בית המשפט לענייני משפחה, כי בהיעדר אפוטרופסות כוללת הן על גוף והן על רכוש, אינני יכולה לממש את אחריותי על גופו ולקחת את אבא לבית האבות הסיעודי הטוב ביותר עבורו…”

ובסעיף 54:

“… הנני מבקשת בכל לשון של בקשה שתאשרו לי בהקדם להיות האפוטרופסית הכללית של אבא, האחראית לכל ענייניו ולכל ההחלטות לגבי שלומו, בריאותו ורווחתו. ואם הדבר נדרש, אנא הורו, בתוך כך, לקיבוץ לשחררו מחברות ומאחריות עליו – …”

המבקשת צרפה לבקשתה מסמכים רפואיים בדבר מצבו הרפואי של המנוח וצרכיו באותה העת.

הלכה למעשה המבקשת הודיעה לקיבוץ על עזיבת המנוח בפעם הראשונה ביום XXX, כאשר זו מונתה כאפוט’ לגוף בלבד, וטרם שהגישה את הבקשה להתמנות גם כאפוט’ לרכוש.

ממועד הגשת הבקשה למינוי המבקשת כאפוט’ לרכוש המנוח (26/8/13), ועד לקבלת המינוי בצו ביהמ”ש ביום 1/10/13, הוגשו בתיק ביהמ”ש תסקיר ועדכון מאת עו”ס לסדרי דין מהמחלקה לשירותים חברתיים XXX.

תסקיר מיום 2/9/13 ובו המלצה למינוי המבקשת כאפוט’ לגוף ולרכוש, והשני עדכון לתסקיר מיום 10/9/13, במסגרתו העו”ס משנה את המלצתה בקשר למינוי המבקשת כאפוט’ על רכוש המנוח עד לבירור המצב המשפטי בשאלת עזיבת הקיבוץ.

כאמור ביום 1/10/13 ניתן צו למינוי המבקשת כאפוט’ זמני גם על רכושו של המנוח, וביום 10/10/13 נשלחה הודעה (שנייה), בסופו מודיעה המבקשת כדלקמן:

“…הריני מודיעה לכם שאבא עזב את הקיבוץ ואינו עוד חבר XXX.”

להודעת העזיבה הראשונה מיום 29/8/13 נשלחה תגובה מטעם המשיב 3 מיום 10/9/13, וביום 7/10/13 נשלח מכתב נוסף הממוען למבקשת, (טרם הודעת העזיבה השנייה מיום 10/10/13), ובתגובה להודעת המבקשת ואחיה כי ביום 8/10/13 בכוונתם להגיע ולהוציא המנוח מהקיבוץ ולהעבירו למוסד סיעודי מתאים.

במהלך חודש אוקטובר 2020 הוגשה ע”י יורשי המנוח תובענה כספית לבית המשפט השלום כנגד המשיב 3, כאשר המבקשת הינה חלק מהם.

כחלק מטענות ההגנה אשר הועלו ע”י המשיב 3 בתובענה הכספית שהוגשה ע”י יורשי המנוח, נטען כי הודעה על עזיבת המנוח את הקיבוץ הינה פעולה הנמנית ברשימת הפעולות הדרושות אישור ביהמ”ש בהתאם להוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ”ב – 1962, ומשהודעת העזיבה נעשתה ללא אישור ביהמ”ש הוצאתו של המנוח היא נעדרת כל תוקף חוקי.

המבקשת פנתה בהליך זה מכוח סעיף 44 לחוק הכשרות המשפטית ואפוטרופסות התשכ”ב – 1962 לצורך אישור פעולה שנעשתה בדיעבד, ומבקשת כי ביהמ”ש יאשר את הודעות העזיבה שנמסרו לקיבוץ (הודעה מיום 29/8/13 והודעה מיום 10/10/13), ובפועל את עזיבת המנוח את הקיבוץ וניתוק יחסי המנוח כחבר קיבוץ.

טענות הצדדים בתמצית:

טענות המבקשת:

המבקשת טוענת כי בהתאם להוראות סעיף 44 לחוק לביהמ”ש נתונה הסמכות לאשר בדיעבד פעולה שנעשתה לבקשת אפוטרופוס.

בבקשתה מגוללת המבקשת את סיפור חייו של המנוח החל מתחילת חברותו בקיבוץ XXX ומעברו לקיבוץ XXX, כאשר עיקר הפירוט מתרכז בתקופת חייו האחרונה עת נאלצה היא להגיש, בהמלצת גורמי הרפואה והרווחה בקיבוץ, בקשה להתמנות כאפוט’ קבוע לגוף ולרכוש על המנוח במטרה להעבירו למוסד סיעודי מוסדי אשר יכול ומסוגל ליתן מענה לצרכיו הרפואיים של המנוח.

המבקשת מפנה לבקשתה הראשונה מיום 14/8/13 למינוייה כאפוט’ על גופו של המנוח, על כלל מסמכיה, ולהחלטת ביהמ”ש מיום 15/8/13 הממנה אותה כאפוט’ זמני על גופו של המבקש.

המבקשת ציינה וצרפה לבקשתה את כלל המסמכים והבקשות שהוגשו טעמה, לרבות חוות דעת, תסקיר עו”ס, התכתבויות למול הקיבוץ, צווי המינוי הזמניים ושתי הודעות העזיבה.

במסגרת הבקשה פרטה המבקשת דבר מצבו הרפואי של אביה המנוח, חוסר היכולת של המשיב 3 ליתן מענה הולם לצרכיו הרפואיים.

המבקשת מציינת כי ביום 08.09.13 הוגש תסקיר באמצעות עו”ס סדרי דין מטעם המועצה הגב’ XXX הממליצה על מינויה לאפוטרופוס לגוף ורכוש לאחר שמצבו של אביה מחמיר. המבקשת צרפת העתק חוות הדעת הנ”ל.

המבקשת טוענת כי ביום 27.08.13 הקיבוץ מסר למשפחה באמצעות רכזת XXX גב’ XXX, הודעה על העברתו של מר XXX למוסד סיעודי וכי מוסכם על הקיבוץ להשלים עד 40% מעלות האשפוז בכפוף לקבלת קוד ממשרד הבריאות וקבלת אישורו הסופי של הקיבוץ.

לטענת המבקשת, ביום 29.08.13 היא מסרה ,בעצה אחת עם כל משפחתה, הודעה על עזיבת המנוח את הקיבוץ. בהודעה ציינה המבקשת כי עקב מצבו הרפואי של מר XXX החשש שמצבו ידרדר וכיוצ”ב הוא יעזוב את הקיבוץ בין היתר גם כי נדרש לטפל בו ללא שיהוי וכי בני המשפחה מעוניינים להחליט בעצמם על המקום בו הוא יטופל ללא שיקולים כאלה ואחרים.

המבקשת מציינת כי ביום 1.10.13 הוציא ביהמ”ש צו הממנה את המבקשת כאפוטרופסית זמנית על רכושו של המנוח לתקופה בת שנה. עם קבלת הצו, המבקשת חתמה על העברת המנוח למוסד סיעודי והודיעה על כך לקיבוץ.

המבקשת מציינת כי ביום 10.10.13 הודיעה בשנית לקיבוץ על עזיבתו של מר XXX, זאת לאחר שטענו בדווקנות לעניין אי מסירת הודעה על עזיבה לאחר קבלת צו המינוי. בהודעתה כאמור ציינה בפירוט מדוע נדרשה המשפחה להעביר את מר XXX למוסד סיעודי, מדוע נדרש לעזוב את הקיבוץ לשם כך ולאיזה מוסד ציבורי הועבר טענות שכבר היו ידועות לקיבוץ לדבריה של המבקשת.

ביום 29.10.20 הוגשה תביעת יורשי המנוח לבית משפט שלום XXX בת”א 46144-10-20 (לאחר שמר XXX הלך לעולמו ביום XXX) בבקשה לקבל את זכויותיו של המנוח כיורשיו, בעיקר, דמי עזיבה המגיעים לו על פי תקנון הקיבוץ ובחינת זכאות קניינית עקב החלטה על שיוך לדורות.

המבקשת מציינת כי בכתב ההגנה של הקיבוץ, העלו טענות בדבר הודעות העזיבה מיום 29.08.13 ומיום 10.10.13, בין היתר כי אינן בנות תוקף בשל כך שלא קיבלו את אישור ביהמ”ש בהתאם לס’ 47(1) לחוק הקובע כי חיסול יחידה משקית או דירה נדרשת לאישור מראש של ביהמ”ש.

בדיון שהתקיים בפני חזרה המבקשת על מרבית טענותיה והוסיפה מפי ב”כ כי הבקשה הוגשה מטעמי זהירות בלבד שכן לדידה הפעולה שביצעה בכובעה כאפוט’ על אביה איננה נדרשת את אישורו של ביהמ”ש.

טענות הקיבוץ:

המשיב חוזר על טענות המבקשת לעניין מינויה כאפוטרופסית זמנית לרכושה של אביה. המשיב מציין כי עניינה של בקשת המבקשת היא קבלת אישור ביהמ”ש הנכבד בדיעבד קרוב ל-9 שנים אחרי פטירת המנוח, להודעות עזיבת הקיבוץ כפי שהוגשו על ידי המבקשת ואוזכרו לעיל, ללא קבלת אישור מראש או בכלל מביהמ”ש.

בנוסף לאמור טוען המשיב כי המדובר בפעולה שמשמעותה חיסול של דירה, כאמור בס’ 47(1) לחוק הכשרות, ולפיכך הייתה מותנית, בין היתר באישור ביהמ”ש מראש.

לטענת המשיב, במסגרת ההליך המקביל המתנהל בין המבקשת ואחיה לבין הקיבוץ, חזר הקיבוץ על הטענה כי אין תוקף להודעות כאמור.

המשיב טוען כי על אף שהבקשה נוסחה כתביעה למתן הוראות לפי ס’ 44 לחוק הכשרות, הרי שבפועל מדובר בבקשה לאישור פעולה לפי סעיף 47 לחוק, אשר קובע כי האפוטרופוס מוסמך לעשות כל הדרוש למילוי תפקידו, בפעולות המנויות להלן אין הוא מוסמך לייצג את האדם שהוא אפוטרופסו מבלי שביהמ”ש אישרן מראש.

המשיב מציין את ס’ 62 לחוק הכשרות הקובע כי אפוטרופסות של כל אדם פוקעת עם מותו.

המשיב מציין כי עם מותו של XXX בשנת 2013, פג תפקידה של המבקשת, כאפוטרופסית לרכושו של אביה והדין אינו מאפשר לה להגיש לאחר מותו ולאחר שממילא פקעה האפוטרופסות, בקשה לאישור פעולה בשמו.

לטענת המשיב, המבקשת ידעה היטב עוד בסמוך לאחר קבלת הודעות העזיבה כי הקיבוץ טוען כי הן אינן תקפות נוכח האמור בחוק הכשרות ואי מתן אישור ביהמ”ש לכך מראש, אולם לא עשתה דבר במשך שנים רבות.

המשיב העלה טענות כי יש לעכב ההליכים במסגרת בקשה זו בשל קיומו של הליך נוסף תלוי ועומד (אשר דן בין היתר בסוגיות הדומות לסוגיות שעלו במסגרת הליך זה לרבות תוקף הודעות העזיבה) . ומציין כי מטרתו של העיקרון הוא מניעת כפל התדיינויות ובזבוז זמן שיפוטי יקר ואת יישום העיקרון בפסיקה על ידי בחינת שני יסודות.

כאמור, טוען המשיב, כי המבקשת ואחיה הגישו תביעה במסגרת ת”א 46144-10-20 במסגרתה עתרו לקבלת זכויות מהקיבוץ כיורשי אביהם לרבות דמי עזיבה זאת על בסיס הודעת העזיבה הבלתי תקפה שהגישה המבקשת ובמידה ותוכר הודעת העזיבה שאז המנוח יחשב כמי שלא היה חבר קיבוץ ביום מותו והמבקשת ואחיה יהיו זכאים לקבלת זכויות מהקיבוץ המגיעות למי שהפסיק חברותו בקיבוץ בעודו בחיים.

המשיב דורש לסלק את הבקשה על הסף, מכל הטעמים שפורטו לעיל.

המשיב שב ומציין בתגובתו את השתלשלות העניינים ומציין בין היתר כי לאחר שהתברר למבקשת כי היא לא יכולה להודיע בשם המנוח על עזיבת הקיבוץ ללא מנויה כאפוטרופסית קבועה לרכוש המנוח, פעלה היא כדי להוציא צו מינוי לרכוש וביום 01.10.13 מונתה כאפוטרופסית זמנית לרכושו של המנוח.

בנוסף, מציין המשיב כי המבקשת פעלה להוצאת המנוח מהקיבוץ בין לבין מבלי שהציגה לקיבוץ כל אישור או כתב מינוי של אפוטרופסות קבועה על רכושו של המנוח, תוך התעלמות מדרישות הקיבוץ הן בעל פה והן בכתב.

המשיב מציין כי, המנוח נפטר ביום 24.10.13 כחבר קיבוצי שותפי ומשכך אינו זכאי כלל לדמי עזיבה, ואף הוסבר למבקשת ואחיה כי רק החבר עצמו רשאי ליתן לאגודה הודעה בדבר סיום חברותו אלא אם מונה לו אפוטרופוס כדין ובתנאים מסוימים.

בדיון חזרה ב”כ הקיבוץ על טענות הקיבוץ.

תגובת ב”כ היועצת המשפטית לממשלה:

בתגובת ב”כ היועמ”ש מצוינים המועדים בהם ניתנו צווי מינוי האפוט’ הזמניים (גוף ביום 15.8.13 ורכוש 1.10.13), מועד פטירת המנוח ביום 24.10.13 כ- 3 שבועות לאחר מתן צו המינוי על רכוש המנוח וכן כי מעולם לא הומצאו למשרדי היועמ”ש צווים אלו ונשכך לא נפתח תיק אפוט’ רלבנטי בעניינו.

בתגובת ב”כ היועמ”ש הועלתה הטענה כי לאור הוראות סעיף 62 לחוק הכשרות המשפטית והאפוט’ פוקע צו האפוט’ עם מותו של אדם ובנסיבות אלו הוא איננו צד נכון לתביעה זו ומבקש למוחקו מההליך.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה ולאחר ששמעתי הצדדים בדיון שהתקיים בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לסיכומי טענות נוספים כבקשת ב”כ המבקשת, שכן את אלו הגישו טרם הדיון שנקבע בפני.

ראשית וטרם אפרט הטעמים לדחיית הבקשה יש לעמוד על טענת המבקשת אותה העלתה לראשונה בדיון, ובמסגרתה נטען כי בקשה זו הוגשה מטעמי זהירות בלבד שכן ולשיטתה הפעולה שביצעה כאפוט’ אינה דרושה אישור ביהמ”ש כלל.

כבר נקבע לא אחת כי פעולה זו (הודעת אפוט’ על עזיבת חסוי את הקיבוץ), הינה פעולה בעלת אופי כלכלי הדרושה אישור ביהמ”ש לענייני משפחה. ראו: ת”א (פ”ת) 1292/04 לוקוב דוד נ’ קיבוץ נען (פורסם במאגרים משפטיים), שם נכתב כדלקמן:

פעולה דרסטית כזו של עזיבת קיבוץ, מהווה אקט סופי ומתן “גט כריתות” לקיבוץ, והיא אינה דבר של מה בכך. יש בה משום סיום של זכויות שונות של התובעת בקיבוץ, ובראש וראשונה זכויות בענין מקום מגוריה. בעקבות הודעה כזו, המנוחה אינה יכולה יותר לחזור לדירת מגוריה ולא לדירת הקבע שלה ב”בית הדר” . כוונת סעיף 47 (1) לחוק הכשרות המשפטית, מדבר על “חיסולה של דירה”, היינו לחיסול זכויות בדירה, שהרי אי אשפר “לחסל דירה” ממש. ניתן בהחלט לראות בהודעת התובע לקיבוץ על עזיבת המנוחה את הקיבוץ, כנכנסת וחוסה תחת סעיף זה.

פעולה כאמור, מחייבת אישור בית המשפט מראש. האפוטרופוס אינו מוסמך לייצג את החסוי ולבצע פעולה כזו, על-פי סעיף 47 (1) לחוק הנ”ל”.

נוסף על האמור ולטעמי, די בכך שהמבקשת בחרה לפעול ולהגיש בקשה זו מלמדת כשלעצמה דבר הצורך לקבלת אישור כאמור מביהמ”ש לביצוע הפעולה האמורה שאם לא כן לא היה כל מקום להגשתה מלכתחילה.

כך או כך, ונוכח האמור לעיל אני קובע כי מתן הודעה על עזיבה לקיבוץ ע”י אפוטרופוס בשם חסוי טעונה אישור ביהמ”ש כאמור בסעיף 47 לחוק הכשרות המשפטית.

אוסיף ואומר לחיזוק מסקנתי שלעיל כי פעולה זו דרושה אישור ביהמ”ש לענייני משפחה שהמדובר בפעולה בעלת אופי כלכלי גרידא פעולה החייבת להיבחן טרם ביצועה ולטובתו של החסוי, ובמינוח המקובל כיום “האשל”א”.

הלכה למעשה בקשה זו הוגשה כתשע שנים לאחר ביצועה וזמן זהה לאחר מותו של האשל”א. שעה שאין מחלוקת כי צו מינוי המבקשת כאפוטו’ על ענייניו הרכושיים פקע במותו, בהתאם להוראות סעיף 62 לחוק הכשרות המשפטית, הרי שבקשה זו מוגשת כשהמבקשת איננה עוד בתפקידה כאפוט’.

סעיף 44 לחוק קובע כדלקמן:

“בית המשפט רשאי, בכל עת, לבקשתו של האדם שמונה לו אפוטרופוס, האפוטרופוס או של היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו או של צד מעונין ואף מיזמתו הוא, לתת לאפוטרופוס הוראות בכל ענין הנוגע למילוי תפקידו; וכן רשאי בית המשפט, לבקשת האפוטרופוס, לאשר פעולה שעשה.”

מהוראות החוק עולה כי, כתנאי לאישור פעולה שנעשתה ע”י האפוט’ ע”י ביהמ”ש על הבקשה להיות מוגשת ע”י האפוטו’ כאשר הוא עדיין בתפקידו זה.

בענייננו נראה כי תנאי זה אינו מתקיים. יתרה מכך, הבקשה מוגשת שנים רבות לאחר מות האשל”א כאשר בחינת הפעולה (שנעשתה ע”י האפוט’ לפני שנים), כיום בוודאי ובוודאי לא תביא ולא תצמיח טובה כלשהי לאשל”א אשר הלך לבית עולמו לפני כתשע שנים.

כפי העולה מהחומר שבפני, בקשה זו הוגשה לצורך הכשרתה של התביעה הכספית אותה הגישו יורשי האשל”א המנוח כנגד הקיבוץ המתנהלת בביהמ”ש השלום בפני כב’ השופטת XXX.

השאלה באם יורשיי האשל”א יקבלו כספים מהקיבוץ אם לאו, ככל הנראה תלויה באותה פעולה אותה מבקשת המבקשת כיום לאשרה בדיעבד, והיא הוצאתו של האשל”א מהקיבוץ.

ככל והבקשה הייתה מוגשת במועד, היינו טרם ביצוע הפעולה הנדרשת אישור ביהמ”ש או למיצער מוגשת בסמוך לאחר ההודעה שנשלחה לקיבוץ בדבר עזיבת האשל”א את הקיבוץ ניתן והיה מקום לבחון אותה בראי טובת האשל”א ובוודאי כאשר הבקשה הייתה מוגשת ע”י מי שהוסמך להגישה, היינו האפוט’, כאשר הוא עדיין בתפקיד.

בעניין הנדון, לא די שהבקשה הוגשה כתשע שנים לאחר שהפעולה לכאורה בוצעה, אלה שזו הוגשה כאשר הצו שניתן למינוי המבקשת כאפוט’ פקע וברקע ויכוח כספי בין הקיבוץ ליורשיי האשל”א.

לטעמי לא ניתן להכשיר תובענות כספיות במסגרת בקשות עפ”י חוק הכשרות המשפטית והאפוט’ שנים רבות לאחר מותו של האשל”א ואף יש בכך טעם לפגם כאשר ברור ונהיר כי בחינת טובתו של האשל”א אף אם תבוצע כיום לא תבחן לצורך טובתו ובוודאי שלא תביא לטובתו בשום צורה או דרך.

לטעמי מדובר בבקשה המוגשת כיום ע”י יורשיי האשל”א כאשר ברקע תביעה כספית אותה מנהלים הם למול הקיבוץ, ואשר הוגשה לצורך התמודדות עם טענה משפטית אותה העלה הקיבוץ בהליך המתנהל בניהם בביהמ”ש השלום.

ובכן, ובמנותק מן השאלה האם ההודעות שנשלחו ע”י המבקשת לקיבוץ במועד הרלבנטי מהוות הודעת עזיבה פיזית או עזיבה כלכלית המחייבת את אישורו של בימ”ש זה, הרי שכוונת המבקשת, כאמור והמפורט בבקשתה, היא לאשר כיום את הפעולה שביצעה בעבר ולדבריה עזיבה כלכלית המקימה זכות כלכלית לאשל”א אותה דורשים היורשים (בניהם המבקשת), מהקיבוץ במסגרת התביעה הכספית כאמור.

אין ולא יהא זה נכון לאשר פעולה זו בדיעבד כאשר ברור וידוע מראש שטובתו של האשל”א האמורה להיבחן במסגרת בקשה שכזו אינה העניין ואף איננה רלבנטית. מאחר וברור הוא כי מדובר בעניין כספי בלבד, מקים הדבר תחושת פספוס מטרת הוראת חוק הכשרות המשפטית והאפוט’ ושימוש בו לצרכים אחרים, ממוניים שכאמור אינם לטובת האשל”א ושאין בהם להביא לטובתו כיום.

חיבור העובדה כי צו האפוט’ פקע עם העובדה הבקשה הוגשה ע”י מי שאיננו האפוט’ ושאינו מוסמך עפ”י הוראות החוק להגיש אישור פעולה בדיעבד, יחד עם האמור עד כה הביאוני לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות על הסף.

בשולי הדברים מצאתי להתייחס לטענת ב”כ המבקשת כי לגישתו יש לקיים הליך של שמיעת ראיות לצורך בחינת השאלת טובתו של האשל”א במועד הרלבנטי.

מאחר והגעתי למסקנה המפורטת לעיל אני סבור כי אין כל מקום לבחון עניין זה באמצעות הבאת ראיות ומפאת שטובתו של האשל”א בוודאי ובוודאי לא תצמח מכך כיום.

בנסיבות העניין ומשמצאתי כי דין הבקשה להידחות אני מחייב המבקשת בהוצאות המשיב בסך 5,000 ₪.

בזה הסתיים בירור בקשה המזכירות תודיע לצדדים ותסגור את התיק.

ניתנה היום, ט’ חשוון תשפ”ג, 03 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.

לחזור למשהו ספיציפי?

תמונה של פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין של ישראל - מקום אחד לכל פס"ד של בתי המשפט הישראלי והמחוזות השונים

השאר תגובה

רוצים לקבל עדכון לגבי פסקי דין חדשים שעולים לאתר?

בשליחה הינך מאשר שאנו יכולים לשלוח לך מידע שיווקי / פרסומי

error: תוכן זה מוגן !!