בפני
כבוד השופט שי שמואל
תובעת
XXX ת"ז XXX
נגד
נתבעים
1.XXX ת"ז XXX
2.XXX ת"ז XXX
פסק דין
בפניי תביעה כספית להשבת הלוואה בסך של 539,537 ₪ שהוגשה על ידי התובעת, כנגד אחיה וגיסתה לשעבר (ביחד ולחוד).
רקע ועובדות שאינן במחלוקת
התובעת היא אחותו של הנתבע 1. הנתבעת 2 היא אשתו לשעבר של הנתבע 1 קרי: גיסתה לשעבר של התובעת.
הנתבע 1 והנתבעת 2 (להלן: "בני הזוג") נשאו בשנת 1996 והתגרשו בשנת 2020.
לטענת התובעת, בין השנים 1999- 2020 לוו הנתבעים מהתובעת, סכומי כסף לצרכים שונים וזאת בשל קשיים כלכליים וחוסר יכולת להשיג מימון בנקאי בין היתר לצורך רכישת דירה, משאית וצרכים שונים.
בהמשך לאמור, סך ההלוואות שנתנה התובעת לנתבעים עמד ע"ס 350,000 ₪ ובשערוך ליום 30.01.2020 עומד ע"ס של 539,537 ₪ .
בשנת 2021 הנתבעים נמצאו בהליך פירוק התא המשפחתי וחלוקת רכוש, משלא הושבו לתובעת כספיה היא פנתה בתביעה זו.
במסגרת דיון שהתקיים ביום 13.07.23 ניתן פס"ד חלקי שקבע כי על הנתבע 1 להחזיר לאחותו התובעת את מלוא סכום התביעה שהנו הסך הכולל של ההלוואות שנטל ממנה.
בתום הדיון כאמור נותר לדון בשאלת חבות הנתבעת בחוב הנטען כפי שיפורט להלן.
טענות התובעת
התובעת היא אחות הנתבע 1 וגיסתה לשעבר של הנתבעת 2 גרושתו של אחיה.
התובעת נכה בשיעור 100% מרותקת לכיסא גלגלים בגין רשלנות רפואית. לטענת התובעת בשל נכותה היא קיבלה בשנת 1990 פיצוי משמעותי ובשל כך, בני משפחתה נהגו לפנות אליה בבקשות להלוואות כספיות לצורך מימון צרכים שונים כדוגמת הנתבעים.
התובעת מוסיפה וטוענת, כי כלל ההלוואות שנתה לאחים שלה ולבני זוגם, ניתנו ללא הסכמי הלוואה, על סמך אמון והתחייבות בע"פ להשיבם.
הנתבעים נשאו בשנת 1996 ונמצאים בהליכים משפטיים משנת 2020 ועד להיום. לאורך כל השנים השניים ניהלו משק בית משותף.
התובעת טוענת כי הנתבעים נטלו ממנה סכומי כסף בין השנים 1999-2020 וכי השניים חייבים לה סכומי כסף שעומדים נכון להיום ע"ס של 539,537 וזאת לצרכים שונים כגון רכישת דירה, משאית וכפי שיפורט בהמשך.
בשנת 1999 רכשו הנתבעים דירה ברחוב XXX ב-XXX, התובעת הלוותה לנתבעים סכום של 170,000 ₪ לצורך השלמת ההון העצמי לרכישת הדירה. הסכום הועבר לנתבעים בחודש 12/99.
התובעת צירפה העתק מהצהרת ההון של התובעת מיום 31.12.2001 ובה פירוט הסכומים שהלוותה לבני משפחתה כולל לנתבעים וכחלק מהנספח צירפה התובעת אישור של הנתבע לחובו לנתבעת נכון ליום 31.12.20.
בשנת 2004 הלוותה התובעת לנתבע 130,000 ₪ לצורך רכישת משאית לעסקו מאחר ולא היו בידיו הסכומים למימון כאמור. התובעת המציאה לנתבע ביום 28.04.2004 שיק ע"ס 130,000 ₪ שהופקד לחשבון של הנתבע בבנק הפועלים.
התובעת צירפה העתק ספח השיק כנספח ב' לתביעתה וכן צירפה נסח ג' שהנו דף מחשבונה של התובעת בבנק לאומי המעיד כי השיק נפרע בחשבון הנתבעים.
בשנת 2020 בשל פרוץ מחלת הקורונה, חלה ירידה דרסטית בפעילות עסקו של הנתבע 1 –וזה פנה לאחותו התובעת על מנת לבקש הלוואה. התובעת הלוותה לנתבעים סכום של 50,000 ₪ בשתי העברות בנקאיות – אחת מיום 06.04.2020 בשך של 40,000 ₪ ואחת ביום 07.04.20 בסך של 10,000 ₪.
התובעת צירפה לתביעתה נספחים ד' וה' אישורי ההעברה של הסכומים הנ"ל.
התובעת טוענת כי בעת קבלת ההלוואה, הנתבעים הבטיחו להשיב לה את מלוא הסכומים שהלוותה להם בעת שירווח להם או בעת שהיא תדרוש את כספיה חזרה לפי המוקדם.
התובעת טוענת כי במשך השנים התמודדו הנתבעים עם קשיים כלכליים, עסקו של הנתבע 1 שקע בחובות כבדים לאור חדלות פירעון. בעקבות כך לא יכלו הנתבעים להשיב לתובעת כספי ההלוואות, יתרה מכך הם נזקקו להלוואות נוספות.
לאור האמור, התובעת התחשבה במצבים של הנתבעים והמתינה לפירעון החובות כאמור.
בתחילת שנת 2021, נודע לתובעת כי הנתבעים מצויים בהליכי פירוק התא המשפחתי וחלוקת רכוש, וציפתה כי במסגרת פירוק השיתוף בנכסי הנתבעים אלה ישיבו לה את כספי ההלוואות. אולם לא כך הדברים ועד עתה אין כל מתווה להשבת כספיה.
ביום 20.09.21 פנתה התובעת במכתב לנתבעים, לצורך השבת כספי ההלוואות והצעה להם ליצור עמה קשר לצורך הסדרת החוב או להבטיח תשלומו. למרבה הצער הנתבעים לא התייחסו לפניה.
התובעת מבהירה כי הנתבעים לא הכחישו החוב אך עד היום לא מראים נכונות להחזירו.
התובעת מציינת כי בן זוגה חולה וחלה החמרה במצבו הבריאותי כמי שסובל ממחלה קשה, היא נאלצת להוציא סכומי כסף גדולים להתמודדות עם המחלה והטיפולים הכרוכים בה. ומשכך בין היתר זקוקה היא להשבת כספי ההלוואה.
בנסיבות אלו ושעה שהנתבע בעצמו הודה באחד מהמסמכים כי מדובר בהלוואה שניתנה לבני הזוג ואין מדובר במתנה, דין התביעה להתקבל ודין טענות הנתבע להידחות.
יוער כבר עתה, כי חלק נכבד מסיכומיה של התובעת מתבססים על טענות עובדתיות, שאין להן כל זכר בכתב התביעה ודי בכך בכדי לדחותן. לפנים משורת הדין, אדרש לחלקן כמפורט להלן.
טענות הנתבעים
נתבע 1 –
הנתבע טוען כי במהלך השנים 1999-2020 הוא והנתבעת 2 נזקקו לכספים לצרכים שונים למשק הבית המשותף. משכך פנו לתובעת לצורך קבלת סיוע בדרך של הלוואה שמועד פירעונה גמיש בהתאם ליכולת הפירעון של הנתבעים.
הנתבע 1 מציין כי ההלוואות שנלקחו מהתובעת שמשו בין היתר להתנהלות שוטפת ומימון משק הבית בתקופת הקורונה. עוד מציין הנתבע 1 כי כספי ההלוואה נלקחו גם לצורך רכישת הדירה ב-XXX הון עצמי בסך 170,000 ₪. במספר פעימות שיק ומזומן.
הנתבע 1 צירף נספח א שהנו דף חשבון המעיד על כניסת שיק ע"ס 120,000 ₪ ביום 31.05.2000.
הנתבע 1 מציין כי נלקחה הלוואה נוספת מהאחות לצורך רכישת משאית לעסקו – XXX, וזאת בשנת 2004. גובה ההלוואה שלקח הנתבע 1 מאחותו לצורך הרכישה של המשאית עמד ע"ס של 130,000 ₪ .
הנתבע צירף נספח ג' להגנתו, דף חשבון בו ניתן לראות את כניסת השיק ע"ס 130,000 ₪ לחשבונו וזאת ביום 28.04.2004.
הנתבע 1 מציין בהגנתו כי בשנת 2020 בשל פרוץ מגפת הקורונה, עסקו נפגע עד כדי קריסה כלכלית, ובשל ההוצאות השוטפות משק בית וכיוצ"ב ובשל חוסר הכנסות מעסקו בתקופה זו פנה לאחותו לקבלת הלוואה נוספת ע"ס 50,000 ₪.
לטענת הנתבע 1 , היה לו ברור שעליו להחזיר לאחותו את כלל הלוואות שנלקחו אך גם את ההלוואה הנ"ל אחותו התובעת העניקה לו ללא מועד פירעון ובהחזר בהתאם ליכולתם של הנתבעים.
הנתבע מציין כי בשנת 2005 הוא פשט רגל ונקלע לחובות כבדים שעד היום הוא פועל להשיבם. כשהתובעת מודעת למצב הזה והסכימה להמשיך להעניק לנתבע 1 ולנתבעת 2 הלוואות נוספות.
הנתבע 1 מציין כי מעבר לתביעה שהוגשה על ידי התובעת קיימים סכומים נוספים קטנים יותר שלקחו הנתבעים מהתובעת והתובעת לא ציינה אותם בתביעה.
הנתבע מציין כי לאורך השנים, ניטלו הלוואות בידיעתה של הנתבעת 2 ונעשה בהם שימוש לצרכים משותפים של הנתבעים, ולצורך רכישת נכסים משותפים של הנתבעים שעומדים היום לחלוקה ואיזון משאבים. מאז נטילת ההלוואות שוחחו הנתבעים על הצורך להשיב הכספים לתובעת ומעולם הנתבעת 2 לא הביעה כל התנגדות. גם כאשר מערכת יחסי הנתבעים עלתה על שרטון היה ברור לנתבעת 2 כי יש להשיב הכספים לתובעת.
הנתבע צירף נספח ד' התכתבויות וואטסאפ בינו לבין הנתבעת 2 בנושא כאמור.
הנתבע 1 מבקש כי לאור מצבו ביהמ"ש יאפשר לו דחיית פירעון החוב עד שימומשו הנכסים המשותפים שלו ושל הנתבעת 2.
נתבעת 2 –
כטענה מקדמית טענה הנתבעת כי מדובר בתביעה שדינה להידחות נוכח ההתיישנות בהגשתה שעה שהוגשה כ- 20 שנה לאחר מועד מתן ההלוואה כביכול.
הנתבעת 2 הגישה כנגד הנתבע 1 תביעה לפירוק שיתוף ברכוש המשותף, והן תביעה לגירושין + כתובה + פיצויים ע"ס 200,000 ₪.
התביעה הנ"ל מתנהלת בפני מותב זה, ובמסגרתה מונה אקטואר לשום ולאזן זכויות הסוציאליות והפנסיוניות שצברו הנתבעים במהלך חיי נישואי הצדדים. והן את שווי עסקו של הנתבע 1 העוסק ב-XXX.
הנתבעת 2 טוענת כי באופן אקראי מצאה בבית המגורים שלה ושל הנתבע 1 דפים מוסלקים עם תרשומות בכתב ידו של הנתבע 1 שזה ערך לעצמו בדבק קבלת תקבולים במזומנים בהיקפים ענקיים ובאופן כרוני תקבולים שלא נרשמו לטענת הנתבעת 2 בספרים.
הנתבעת מציינת כי הנתבע 1 איים עליה, כי ידאג להשאירה חסרת כל בשל הדרך שהיא פועלת כאמור, וטען כי תצטרך "להחזיר לו" את כספי הכתובה וזו לא הבינה את האמירה של הנתבע 1 שהרי לא ידעה על הלוואות כאלה ואחרים של הנתבע 1.
הנתבעת 2 טוענת כי אם לא היה פורץ משבר בחיי הצדדים שהוביל לגירושין לא הייתה יודעת על ההלוואות הנטענות על ידי התובעת גם בעוד 20 שנה קדימה.
הנתבעת 2 טוענת כי התובעת בכתב תביעתה מציינת כי במהלך השנים 1999-2020 נתנה הלוואות לנתבעים ו/או מי מהם. ומציינת כי בטענה זו התובעת כביכול "אינה יודעת" מי פנה אליה לקבלת ההלוואה.
הנתבעת 2 מציינת כי מעולם לא פנתה לתובעת לצורך לקיחת הלוואה כזו או אחרת.
הנתבעת 2 מציינת כי מעולם לא ניהלה חשבון בנק משותף עם הנתבע 1 ולכן מעולם לא הופקדו כספי הלוואה מהתובעת לחשבונה.
הנתבעת 2 טוענת כי תביעה זו נולדה על מנת להפעיל עליה לחצים מול הנתבע 1 .
הנתבעת 2 טוענת כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר של כ-20 שנה, כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב ובהתיישנות מובהקת.
הנתבעת 2 מוסיפה וטוענת כי התובעת המשיכה והעניקה לטענתה הלוואות לנתבע 1 גם כשבחר לא להשיב הלוואות קודמות ובכך תרמה לאי השבת הכספים בכך שלא הייתה צריכה להמשיך ולתת לאחיה הלוואות שניה שלישית ורביעית ברגע שלא השיב חובותיו הקודמים.
הנתבעת טוענת כי התביעות נולדו, כאשר מאמצי שלום בית בינה לבין הנתבע 1 עלו על שרטון. לו הייתה התביעה כנה ואכן נתנו הלוואות ולא מתנות בין אחים שאז נשאלת השאלה לטענת הנתבעת 2 מדוע המתינה התובעת כשנה מאז פרוץ משבר הנתבעים לצורך הגשת תביעה זו.
דיון והכרעה
כידוע ובהתאם לכלל המשפטי הנהוג במחוזותינו, המוציא מחברו עליו הראייה. דהיינו, על התובעת השבת כספים להוכיח תחילה את עצם מתן הכספים לנתבעים דווקא. לאחר שהוכח מתן הכספים, עובר הנטל להוכיח כי אין מדובר בהלוואה, אלא שקיימת סיבה אחרת להעברת הכספים, לנתבעים.
בעניין הנדון, הנתבע 1 אינו חולק כי בפועל הועבר סך של כ- 350,000 ₪, ומשכך ניתן פס"ד חלקי כי עליו להשיב הכספים לאחותו התובעת. עם זאת, הנתבעת 2 טוענת כי מעולם לא הועברו לה כספי הלוואות מהתובעת.
בפרוטוקול מיום 13.07.22 מציין ב"כ הנתבעת כדלקמן:
ב"כ הנתבעת 2:
שחברי מדבר בשפת רבים, נתנו, בהתנייה, אין שום הסכם בהתנייה. הנתבעת 2 בחיים לא ביקשה הלוואה ולא פנתה אל התובעת לקבל הלוואה.
מפנה לפסק דין וולאס.
ההלכה אומרת שאפשר אגב מכללא בהתנהגות גם אם אין הסכם הלוואה לייחס את זה כהלוואה.
הנתבעת 2 לא חתומה ואי אפשר לחייב צד ג'.
במסגרת הדיון מיום 13.07.2022 ניתן פסק דין חלקי על פיו:
פסק דין
(חלקי)
לאחר ששמעתי את הנתבע 1 ולאור האמור בכתב ההגנה שהוגש מטעמו, אני נעתר לבקשת בא כוח התובעת וקובע כדלקמן:
1. אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה בסך 539,537 ש"ח שישולמו תוך 30 ימים מהיום בתוספת ריבית והצמדה בחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.
2. אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 30,000 ש"ח שישולמו תוך 30 ימים מהיום בתוספת ריבית והצמדה בחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
כעת לאחר שהודה הנתבע 1 בלקיחת ההלוואות וניתן פס"ד חלקי כאמור, המחלוקת המונחת לפתחו של ביהמ"ש עוסקת בעניין הטענה של התובעת והנתבע 1 כי גם הנתבעת 2 שותפה להלוואות וכי גם עליה החובה להחזיר חלקה בהלוואות שנלקחו מהתובעת כפי שפורטו לעיל ועליי להכריע בעניין הנדון כדלקמן:
הנתבעת שבה וטוענת בכתבי טענותיה ובחקירותיה ובסיכומיה כי לא נחתם שום הסכם או כל מסמך מולה לעניין ההלוואות וכי מעולם לא ידעה על הלוואות אלה שנלקחו בין הנתבע לתובעת למשל:
במסגרת פרוטוקול הדיון מיום 14.02.23 הגב' XXX העידה כדלקמן:
ש. לשאלת בית המשפט אישור של מה אני אומרת זה אישור שהגשתי לרשויות המס שנדרשתי להצהיר על הצהרת ההון והחובות שלי.
ש. תאשרי בכן ולא האם הגברת XXX חתומה על המסמך שהצגתי קודם?
ת. XXX לא חתומה על המסמך אני רוצה להסביר זה לא ההסכם ולא ההלוואה זה אישור שהתבקשתי להנפיק לרשויות המס וזה סיפק אותם בבני משפחה אין הסכם. בתצהיר העדות הראשית אני הבהרתי שלא היה בינינו הסכם חתום גם לא ביני לבין XXX.
ש. על אותו הסכם שמפורט בו המילה הלוואה שאת אומרת שהוא לא הסכם הלוואה, ישנו תאריך?
ת. לא. אבל רשום בפירוש למטה יש תאריך התאריך אומר שנכון ל- 31.12.2000 ההלוואה טרם הוחזרה.
ש. כלומר, לפי המלל שאת אומרת עד לתאריך 31.12.2000 הלוואה טרם הוחזרה תאשרי לי שבזמן אמת לא החתמת כלום וההסכם הזה נעשה בדיעבד?
ת. ההסכם ציינתי בכתב התצהיר שלי בפירוש בסעיף 8 ומצטטת. עשיתי את המסמך רק בגלל דרישה של רשויות המס.
ש. אני מפנה לנספח ו' עמ' 16 לתצהירך, בספח שנתת את השיק לאחיך על סך 130,000 ₪ כתובה המילה הלוואה או חוב ?
ת. כתוב משאית. בכל שיק שאני נותנת אני לא כותבת גם אם זו מתנה.
ש. הנתבעת 2 הגברת XXX פעם פנתה וביקשה כסף לקנות משאית?
ת. היא ידעה שאני מעבירה את הכסף.
ש. שאלתי אם היא פנתה אליך לקבל הלוואה?
ת. היא לא פנתה היא הייתה נוכחת בעת שנעשתה אלי פניה מXXX בעניין המשאית ואוסיף ואומר היא גם שואלת את XXX איפה הכסף שלו והוא אומר לה שהכסף שלו נמצא אצל אבא שלה ואצל XXX. חצופה היא יודעת מזה.
במסגרת חקירת הנתבע 1 בפרוטוקול מיום 22.02.2023 הוא אף הודה כי הנתבעת 2 לא ידעה על חתימתו אחר המסמך שצורף לתביעה בו הגיש הנתבע 1 מסמך אודות ההלוואות שנלקחו על ידו מהתובעת.
ש. שאלתי אותך האם אשתך ידעה שחתמת על המסמכים האלה ?
ת. היא לא ידעה. סליחה, אני רוצה לתקן משהו ברשות בית המשפט כהתבקשתי על ידי רשות המיסים לדווח בשנת 2002 לדווח על הצהרת הון וביקשתי מאשתי יתרות בנקים על השם שלה כדי להגיש על ההון שלנו המשותף ודיווחתי לה על המצב שלנו, סיפרתי לה על כל מה שיש לנו שחלילה אם ישאלו איך רכשתם את הבית, יהיו לנו הסברים. כל הבית מומן על ידי, כל רכישת הבית והמשכנתא מומנו על ידי.
בדיון מיום 13.07.2 טען ב"כ התובעת כי יש בידיו הסכמי הלוואה ואלה יונחו בתיק ביהמ"ש, אלא שחלף זאת נשלפו הסכמים אלו בזמן דיון שמיעת הראיות והוצגו בפני ביהמ"ש ובשל התנגדות ב"כ הנתבעת 2 לא הוכנסו לתיק כראיה.
בסיכומי הנתבעת 2 טוען ב"כ כי עד עתה לא קיבל לידיו העתק מסמכים אלה.
בחקירתה הנגדית של התובעת זו אישרה כדלקמן:
"לא צרפתי הסכם הלוואה….. אני הבהרתי שלא היה בינינו הסכם חתום גם לא ביני לבין XXX".
ביהמ"ש יבהיר בשלב זה, כי גם בהנחה ותוכח התביעה כנגד הנתבעת 2, ואכן לנתבעת 2 חלק בהלוואות שנתנו לנתבעים על ידי התובעת, אין לשכוח את עילת ההתיישנות שחלה לכאורה במקרה דנן ומכוחה יש לדחות את התביעה, וכפי שייבחן בהמשך.
לא נפל מעיניו של ביהמ"ש, כל מהלך ניהול דיוני ההוכחות ומאז דיון קדם המשפט עת ניתן פס"ד חלקי לגבי חלקו של הנתבע 1 בהלוואות שנלקחו מהתובעת, כי גרסתו של נתבע 1 וגרסתה של התובעת בדבר חוב ההלוואות דומים ברובם ונראה כי הם משתפים פעולה וכי מרבית הטענות מופנות כלפי חלקה של הנתבעת 2 בחובות הנטענים.
כאמור, התובעת העידה בין היתר כי הנתבעת 2 לא פנתה אליה לקבלת הלוואות.
כידוע ובהתאם לכלל, המוציא מחברו עליו הראייה, על התובע השבת כספים להוכיח תחילה את עצם מתן הכספים לנתבע דווקא. לאחר שהוכח מתן הכספים, עובר הנטל להוכיח כי אין מדובר בהלוואה, אלא שקיימת סיבה אחרת להעברת הכספים, לנתבעים.
בהתאם לפסיקת בית משפט עליון, כאשר צד מקבל כספים וטוען למתנה, הנטל להוכיח טענתו זו עובר אליו, שכן ניסיון החיים מוליך למסקנה לפיה אנשים אינם נותנים כסף במתנה לאנשים זרים. עם זאת, לא כך הם פני הדברים ביחס לבני משפחה מקרבה ראשונה וניסיון החיים מלמד כי הורים נוהגים ליתן לילדיהם ובני זוגם מתנות והנתינה לילדים או בני זוגם, מקום בו הם חיים חיי שיתוף ועושים שימוש משותף בהכנסותיהם, הינה נתינה משותפת (ראו תמ"ש 7630/06 י.פ נ' פ.ה, פורסם במאגרים משפטיים ביום 11/12/2006).
נתינה מסוג זה, תיחשב כמתנה, אלא אם יוכח באופן מפורש כי המדובר בהלוואה דווקא (ראו לעניין זה ובעניין זה נקבע בע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מ"ח (1) 801 על ידי כבוד הנשיא שמגר כי:
"כאשר מדובר ביחסי משפחה- קיימת חזקה, שאף ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נשענת מתוך כוונה לתת מתנה…יחד עם זאת, יש להדגיש כי חזקה זו מצומצמת רק לקשרים בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים בהם המעביר מחויב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר.
בתלה"מ 63322-01-18 המתבסס בין היתר על רע"א 6068/16 נקבע כי, הטוען להלוואה צריך לעשות זאת בצורה ברורה עם הסכם הלוואה ובשורה התחתונה "ההלוואה" של אחות הנתבע בגובה 200 אש"ח נקבע כי איננה בגדר חוב משותף של בני הזוג.
אין מחלוקת כי לא נערכו כל הסכמים בין התובעת לנתבעים ביחס להלוואות שנתנו, ההפך הוא הנכון התובעת המשיכה לתת הלוואות נוספות על אף שלא נפרעו הלוואות קודמות.
תמוה בעיני ביהמ"ש העובדה כי משך השנים לא פנתה האחות לנתבעים להשבת ההלוואות ויתרה מכך, התובעת המשיכה למרות הכל לתת הלוואות לנתבע 1 בכל פעם שפנה, עוד ראוי לציין כי נראה והתביעה הוגשה בחוסר תום לב ובשיהוי ניכר, עת הוגשה תביעת גירושין בין הצדדים וראוי היה כי התובעת הייתה פועלת מידית ובצורה כנה להשבת חובות הנתבעים ולא הייתה ממתינה זמן כה רב עד הגשת התביעה.
כלל ההלוואות שנטל הנתבע מהתובעת נתנו בדרך של אמון כפי שפורט לעיל ובדרך של פירעון לכשיהיה לנתבע כסף להחזיר.
בנוסף לאמור, הנתבעת 2 לא חתומה על כל מסמך בדבר ההלוואות שנלקחו, כמו כן לא קיים כל הסכם בין התובעת לנתבעת 2 ו/או בין הנתבע 1 לנתבעת 2 בעניין ההלוואות כאמור וכי החוב אינו חוב משותף של בני הזוג הנתבעים.
התיישנות-
כאן העת לציין כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר של כ-24 שנים:
המדובר בחיוב כספי ובהתאם להוראות סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958, התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה היא שבע שנים.
הוראות סעיף 6 קובעות כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדת עילת התביעה. לטענת התובעת בכתב תביעתה, הוסכם בעת מתן ההלוואה כי כספי ההלוואה יוחזרו לו כשבני הזוג יתחילו להסתדר כלכלית. על אף האמור, טענה התובעת כי חרף פניותיה לבני הזוג ולאחר שאלה פתחו בהליכים לפירוק שיתוף וכיוצ"ב ולה דחו אותה. משלא נותרה לה ברירה ובשל מחלת בן זוגה נאלצה היא לתבוע את החזר הלוואותיה מהנתבעים. יתרה מכן טוענת התובעת כי במהלך ביקשו ממנה הנתבעים כספים נוספים.
בנסיבות אלו, אף אם היתה נכונה טענת התובעת ומדובר בכספים שניתנו כהלוואה, הרי שהתובעת ויתרה על זכותה זו נוכח חלוף השנים והעובדה שעל אף מתן ההלוואות, היא המשיכה להעביר כספים נוספים לגרסתה, לנתבעים אף גם לאחר שבני הזוג יכלו להשיב הכספים לטענתה. עילת התביעה נוצרה במועד בו נטען כי בני הזוג החלו בתביעות רכושיות. הנטל להוכיח מועד היווצרות העילה, מוטל על התובעת. התובעת לא הרימה הנטל וגם בין היתר כי מועד ההלוואה הראשון הנו בשנת 1999.
משכך, יש לקבוע כי ככל שמדובר בהלוואות, היה על הנתבעים להשיבם תוך פרק זמן סביר לאחר כריתת החוזה כאמור בהוראות סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973.
בעניין הנדון, מאחר ומדובר בהלוואות בין היתר משנת 1999, אני סבור כי פרק זמן של 20 שנה בוודאי אינו סביר להשיב החוב וככל שאכן מדובר בהלוואה, היה מקום לדרוש השבתה תוך מספר שנים ולא לחכות עד לתביעות רכושיות בין היתר של פירוק שיתוף בין הצדדים.
משכך, אין לי לא לקבל את טענת הנתבעת 2 לפיה אף אם היה מדובר בהלוואה שניתנה, הרי שעילת התביעה בגינה התיישנה זה מכבר ואף מטעם זה, דינה דחייה.
סוף דבר
התובעת לא הרימה הנטל להוכיח כי מדובר בהלוואה שניתנה לנתבעת 2 ובנסיבות העניין, עדיפה גרסת הנתבעת 2 לפיה יש לדחות התביעה כלפיה, מאחר ואין כל מסמך או הסכם עליו חתומה הנתבעת 2 .
זאת ועוד, אף לו היתה מרימה התובעת להוכיח תביעתה כי עסקינן בהלוואות שנתנו גם לנתבעת 2, הרי שטענה זו נדחית נוכח התיישנותה בשים לב לכך שחלפו למעלה מעשרים שנה ממועד ההלוואה הנטען ועד הגשת התביעה וללא הסבר מניח הדעת.
אשר על כן, דין התביעה להידחות וכך אני מורה.
התובעת תישא בהוצאות הנתבעת 2 בגין ההליך בסך כולל של 15,000 ₪.
ההוצאות ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור התיק.
ניתן היום, כ"ג סיוון תשפ"ג, 12 יוני 2023, בהעדר הצדדים.
