בפני
כבוד השופטת הבכירה שושנה ברגר
התובעים:
1.XXX
2. XXX
3. XXX
4. XXX
5. XXX
התובעים מס' 2 ו-5 ע"י ב"כ עו"ד פיראס גבאלי ואח'
נגד
הנתבעים:
1. XXX ז"ל (המנוחה)
2. XXX
פסק דין
פסק דין זה עוסק בשאלת זכאות התובעים 2 ו-5 לדמי שימוש ראויים בגין חלקיהם בדירת המגורים ברחוב XXX בXXX הידועה כחלקה XX בגוש XXXXX (להלן: "דירת המגורים").
רקע בקצרה וסקירה דיונית:
ביום 10.5.18 הגישו התובעים: גב' מ', גב' ר', גב' א', גב' ח', ומר א' (להלן ייקראו ביחד: "התובעים") תביעה שכותרתה: "פינוי, סילוק יד, תשלום דמי שימוש, פירוק שיתוף ומינוי כונס נכסים" כנגד הנתבעים: הגב' ט' ז"ל (להלן: "ט' ז"ל"), ומר XXX (להלן: "הנתבע" או "פלוני").
הצדדים הינם יורשיהם של המנוח XXX ז"ל (להלן: "המנוח") והמנוחה XXX ז"ל (להלן: "המנוחה") אשר הלכה לעולמה ביום XXX. התובע מס' 5 הינו בנו של המנוח מנישואין הקודמים, והתובעת מס' 2 הינה בתה של המנוחה מנישואין הקודמים. התובעים מס' 1,3,4, הנתבע וט' ז"ל הינם אחים וילדיהם המשותפים של המנוח והמנוחה.
במסגרת הליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים (ת"ע 4340-07), ביום 3.10.10 ניתן על ידי פסק דין לפיו נדחתה התנגדות הנתבע לקיום צוואת המנוחה מיום 14.9.06 (להלן: "הצוואה"). ביום 2.11.10 ניתן צו לקיום הצוואה הנ"ל. בצוואה, ציוותה המנוחה כי דירת המגורים תחולק בין הצדדים בחלקים שווים. דירת המגורים נרשמה בלשכת רישום המקרקעין על שם הצדדים בחלקים שווים.
ביום 16.7.18 הוגש כתב הגנה מטעם הנתבע, וביום 17.7.18 הוגש כתב הגנה מטעם ט' ז"ל. ביום 27.5.19 הוגשה הודעה על פטירתה של ט' ז"ל. ילדיה של ט' ז"ל: מר צ' וגב' ה' (להלן ייקראו: צ' ו-ה') הם היורשים הבלעדיים שלה ועל פי צו קיום צוואה נרשמו בלשכת רישום המקרקעין כבעלים של 1/14 מדירת המגורים (ראו: החלטתי מיום 13.5.21 והפירוט במסגרתה). בסיכומים מיום 4.3.20 נכתב כי צ' וה' הודיעו לב"כ התובעים כי הם מצטרפים לאמור בכתב התביעה (אישור מטעם צ' וה' בדבר הסכמתם לתוכן התביעה צורף וסומן נספח "2").
בהחלטתי מיום 13.5.21 ניתן צו לפירוק השיתוף בדירת המגורים. בנוסף, מונה עו"ד אורן כץ ככונס נכסים למכירתה (להלן: "הכונס"). בהחלטתי מיום 9.5.22 אישרתי את הסכם המכר למכירת דירת המגורים אשר נחתם ביום 14.4.22 וניתן לו תוקף של פסק דין. בהחלטתי מיום 30.11.22 בין היתר הוריתי לכונס לחלק את כספי תמורת המכר באופן שפורט בבקשת הכונס מיום 27.11.22, והכונס שוחרר מתפקידו.
ביום 14.2.22 הגישו מ', ח', גב' א', ה' וצ' הודעה בדבר שינוי ייצוג, במסגרתה עדכנו כי עו"ד גבאלי אינו משמש כבא כוחם. בהחלטתי מיום 15.2.22 שוחרר עו"ד גבאלי מייצוגם של מגישי ההודעה כאמור. ביום 22.12.22 הגישו ח', מ' וגב' א' הודעה במסגרתה נטען כדלקמן: "אני, ח' ת.ז. XXX מודיעה בזאת בשמי ובשם שתי אחיותי מ' ת.ז. XXX וגב' א' ת.ז. XXX כי לא דרשנו, ואיננו דורשות תשלום דמי שימוש בדירה. עו"ד פיראס שייצג אותנו בעבר, ואיננו מייצג אותנו כיום דרש זאת ונתן את מילתו, שזה רק כדי לאיים על הנתבע, במידה ולא יסכים לפנות את הדירה. לכן אנו חוזרות ומבקשות לא לדרוש מהנתבע דמי שימוש בדירה. בברכה, ח' ת.ז. XXX.
בהחלטתי מיום 6.2.23 נקבע, בין היתר, כי הצדדים יודיעו האם מסכימים הם להגשת טיעון בכתב לעניין דמי השימוש או שמא מבקשים הם לנהל ישיבת הוכחות. ביום 28.2.23 הגישו ר' ומר א' הודעה לפיה הם מסכימים להגשת טיעון בכתב. בהחלטתי מיום 2.3.23 נקבע כי ב"כ התובעים ימציא ההחלטה וכן ההחלטה מיום 6.2.23 לנתבע ויגיש אסמכתא המעידה על המצאה כדין. העדר עמדה עד ליום 28.3.23 כמוה כהסכמה להגשת הטיעון. בהחלטתי מיום 3.4.23 הוריתי כי בזיקה להחלטותיי מיום 6.2.23 ומיום 2.3.23 ובהעדר עמדה מטעם הנתבע חרף המצאה כדין, הצדדים יגישו טיעון בכתב לעניין דמי השימוש. כן נקצבו מועדים להגשת טיעוני הצדדים.
סיכומי ר' ומר א' הוגשו ביום 11.5.23. ביום 28.9.23 הגיש הנתבע, שאינו מיוצג, מסמך שכותרתו: "כתב הגנה נגד דרישת שכירות". בהחלטתי אשר ניתנה מוקדם יותר היום קבעתי כי בנסיבות דנן אני רואה במסמך זה טיעון בכתב לעניין דמי השימוש אשר הוגש בהתאם להחלטתי מיום 3.4.23. עוד נקבע כי פסק הדין יינתן ויישלח לצדדים.
משכך, ניתן כעת פסק הדין.
דיון והכרעה:
לאחר שבחנתי מכלול החומר הראייתי שבתיק, נחה דעתי כי דין העתירה לחיוב הנתבע בדמי שימוש להידחות. ואלו טעמיי.
ראשית, ר' ומר א' לא הגישו תביעה נפרדת לדמי שימוש ראויים (וממילא אף לא שולמה אגרה בגין סעד כספי שכזה) ודי בכך כדי לדחות עתירתם זו (ראו: עמ"ש (חיפה) 56572-03-17 ש' ק' נ' ר' ק' [פורסם בנבו] (15.11.18)).
גם לגופו של עניין אינני מוצאת הצדקה להיעתר לעתירה. ובמה דברים אמורים?
דמי שימוש- ההלכה:
כב' השופט, ס.נ (כתוארו דאז) אסף זגורי בתמ"ש (נצ') 55595-02-12 ח.נ. נ' ד.נ. [פורסם בנבו] (10.11.13) סקר את הוראות החוק הרלוונטיות לדיון בסוגיה ואת השתלשלות הפסיקה, כדלקמן: "הבסיס המשפטי לחיוב בעלים משותפים (לרבות בן/בת זוג) בתשלום דמי שימוש בגין שימוש בלעדי בדירת מגורים נעוץ בשלושה יתדות עיקריים כמוסבר באריכות על ידי בפסקי דיני שבתמ"ש (נצ') 12776-09-08 ג.י. נ' א.י. (ניתן ביום 01/05/2013– פורסם במאגרים [פורסם בנבו]) ובתמ"ש (נצ') 37498-11-09 ; 16974-12-10מ.י. נ' פ.י. (27/08/2012, פורסם במאגרים [פורסם בנבו] ואושר בערכאת הערעור). שלוש היתדות הם אלה:
חיוב מכוח סעיף 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969.
חיוב מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט.
חיוב מכוח סעיפים 39, 61 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (חובת תם הלב בביצוע חיוב).
סעיף 33 לחוק המקרקעין קובע את חובתו של שותף, המשתמש במקרקעין משותפים לשלם ליתר השותפים שכר ראוי עבור השימוש, עפ"י חלקיהם במקרקעין. חובה זו מסויגת בסעיף 31 (א) (1) לחוק הקובע : "(א) באין קביעה אחרת לפי סעיף 30, רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים : להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר; בית המשפט העליון, סייג את החובה המוטלת עפ"י סעיף 33 לחוק וקבע, כי חובה זו קיימת, רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלבדי, באופן שמנע מייתר השותפים להשתמש אף הם במקרקעין…".
עוד נפסק כי: "…לבית המשפט הדן בתביעה לדמי שימוש נתון שיקול דעת רחב הן בהכרעה האם יש מקום לפסוק דמי שימוש, והן בקביעת תקופת החיוב, ואולם עליו להפעילו בדקדקנות, על מנת שיעשה צדק והאיזונים יישמרו" (ראו: עמ"ש (חי') 50188-02-17 נ.מ. נ' ג.מ. [פורסם בנבו] (8.6.2018)).
מן הכלל אל הפרט:
ר' ומר א' עתרו לחיובו של הנתבע כדלקמן (סעיפים 21- 24 לסיכומיהם):
לעניין התקופה שלפני הגשת התביעה (משנת 2014 ועד ליום 10.5.18)- שוכנעתי כי ר' ומר א' הסכימו בהתנהגותם להישארותו של הנתבע בדירת המגורים ללא תשלום בגין דמי שימוש. ר' וא' לא נקטו באף אמצעי שהיה ברשותם לצורך קבלת דמי שימוש. במצב דברים זה, יש לראות בר' ומר א' כמי שהסכימו לשימושו של הנתבע בדירת המגורים, בלא לדרוש כל תמורה עבור שימוש זה. למעשה ר' ומר א' ויתרו בהתנהגות על דמי השימוש.
עוד ייאמר כי גם בעובדה שר' ומר א' לא הגישו תובענה לדמי שימוש עד ליום 10.5.18 יש חיזוק למסקנתי, שכן במהלך השנים שחלפו, ר' ומר א' גרמו לנתבע להסתמכות וודאות בדבר הסכמתם כי הוא ימשיך להתגורר בדירת המגורים.
ואולם, ביום 10.5.18 הגישו ר' ומר א' את התביעה כנגד הנתבע, כאמור. ובכך למעשה גילו דעתם שאין הם מסכימים לשימושו של הנתבע בדירת המגורים, ונלמד מכך כי ההסכמה המוקדמת לשימוש בדירת המגורים אינה תקפה עוד. יחד עם זאת, לאחר ששקלתי את הנסיבות המיוחדות של תיק זה, אני מוצאת שלא לפסוק דמי שימוש לנתבע לתקופה שמיום הגשת התביעה (10.5.18) ועד למועד פינוי הדירה (16.8.22). ואבאר דבריי.
בנסיבות המשפחתיות דנן, ולנוכח מצבו הרפואי והכלכלי של הנתבע כפי שעלה מהחומר שבתיק ומהמסמכים שצורף לתיק (כפי שיפורט להלן) סבורני כי אין מקום לחיוב הנתבע בדמי שימוש:
כזכור, במהלך הדיון שהתקיים ביום 7.1.19 הצהיר הנתבע כדלקמן:
"הנתבע 2:
היה לי עם עו"ד עבדי קשר קצר, לא משתלבים כלל וכלל. יש לי היסטוריה עם הסיוע המשפטי שגזלו לי את הבן שלי. אני שומע שאני לוקח סיכון, אני משיב שאין מה לעשות.
לגבי התביעה – הם גוזלים כסף ממקור מאדמות, גם באים 3 שנים שאני מעוקל על ידי הרשויות, הם פה במשפט הקודם העלילו עליי אין סוף עלילות. אני יכול להראות מכתב הכרה מהצבא. לטעמי, הקשר בין מי ששפט באותו תהליך וגם מי שהמשיך בתהליך הזה, יש קשר משפחתי בינם למשפחת XXX. ידוע לי שלבית המשפט יש קשר עם משפחת XXX. אני ביצעתי עבודה אצל בית המשפט בXXX.
אני לא רוצה עו"ד אחר מהסיוע המשפטי. אני לא רוצה סיוע משפטי. יש להם סדרי עדיפויות, מה שנוח למדינה".
על כן, בהחלטה שניתנה בסיום הדיון מיום 7.1.19 נקבע כדלקמן:
"במהלך הדיון הודיע עו"ד עבאדי כי הנתבע 2 ביקש ממנו לחדול מלייצג אותו בהליך שבפניי. הנתבע 2 אישר את האמור לעיל.
כעולה מכתב ההגנה, סעיף 12, הנתבע 2 נפגע נפשית וגופנית במהלך חייו.
להתרשמותי, גם מתוך דברי הנתבע 2 במהלך הדיון, ניתן היה להתרשם בעין בלתי מקצועית מבחינה רפואית, מפגיעה נפשית שהנתבע 2 סובל ממנה.
עיון בפרוטוקול מלמד כי חלק מהטענות שעלו על ידו אינן רלוונטיות ואין קשורות כלל להגנתו כנגד התביעה.
על מנת שלא לפגוע בזכויותיו של הנתבע 2, הנני ממנה לנתבע 2 אפוטרופוס לדין אשר זהותו תיקבע על ידי הלשכה לסיוע משפטי בXXX.
האפוטרופוס לדין שימונה, רשאי לעיין בתיק ובכל התיקים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים ומבוקש כי תוגש על ידו עמדה לתיק בית המשפט תוך 30 יום באשר לאופן המשך ניהול ההליך".
בהמשך, מונה עו"ד גיא הירש מטעם הלשכה לסיוע משפטי, אשר הגיש תגובה ביום 14.2.19 במסגרתה סבר כי הנתבע הינו אדם הכשיר לנהל את ענייניו. בהחלטה מיום 26.2.19 שוחרר עו"ד הירש מתפקידו כאפוט' לדין של הנתבע, כאשר בית המשפט המליץ לנתבע לשכור שירותיו של עו"ד לצורך ייצוגו בהליך וככל שידו אינה משגת, רשאי הוא לפנות ללשכה לסיוע משפטי לבדיקת זכאותו לקבלת ייצוג.
לסיכומיו מיום 26.9.19 צירף הנתבע, בין היתר, את המסמכים כדלקמן המעידים על מצבו (לא סומנו):
תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה (עמוד 1, ללא תאריך) מד"ר XXX ממנה עלה כי הנתבע נפגע בעבודה ביום XXX בXXX.
בקשה למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה שמילא הנתבע למוסד לביטוח לאומי (עמוד אחד, ללא תאריך).
מכתב הפסקת עבודה שנשלח לנתבע מטעם XXX, לפיו הנ"ל החליט על הפסקת עבודתו של הנתבע ביום XXX.
ביום 19.10.20 הגיש הנתבע הודעה מטעמו, אליה צירף תעודת נכה שקיבל מן המוסד לביטוח לאומי.
ביום 9.11.20 הגיש הנתבע מסמכים נוספים מטעמו, המעידים על מצבו, לרבות:
מכתב בכתב ידו של הנתבע נושא תאריך 9.11.20, לפיו לפני כשנה נתחוור לנתבע כי הוא חולה במחלה XXX, מחלה סופנית ללא מרפא ונקבעה במקום שלישי במקרי תמותה ע"י ארגון הבריאות הבינ"ל. בכדי לשרוד, על הנתבע לקחת מגוון תרופות במשך היממה, בנוסף לטיפול XXX במרפאה. בנוסף, הנתבע התבשר כי יש לו סוכר גבוה לפי בדיקות הדם האחרונות. הנתבע אינו עובד עקב המחלה ומתקיים מקצבת נכות בסך 2,242 ₪ לחודש.
מסמך רפואי- תשובת יועץ פרופ' XXX מיום XXX ממנו עולה כי הנתבע סובל מהפרעה XXX קשה.
מסמך מהמוסד לביטוח לאומי מיום XXX לפיו אושרה תביעתו של הנתבע לגמלת נכות כללית מיום 4.8.19 לצמיתות. דרגת אי כושר: 74%, נכות רפואית משוקללת: 73%. תשלום הקצבה יתחיל מיום XXX.
טבלת זכאות לתשלום מהמוסד לביטוח לאומי לפיה הנתבע היה זכאי לתשלום סך של 13,865 ₪ בגין החודשים XXX.
עמודים 1, 3-4 לתביעה לקצבת נכות כללית שמילא הנתבע למוסד לביטוח לאומי.
עיקול שהוטל על חשבונו של הנתבע ע"ס 39,456.9 ₪ על ידי עיריית XXX מיום 29.1.20.
הזמנה בהתאם לתקנות התעבורה מיום 19.2.20 שנשלחה לנתבע.
נוכח המפורט לעיל, מוצאת אני כי בנסיבות המיוחדות דנא אין מקום לחייב את הנתבע בדמי שימוש. זאת, גם בשים לב לעובדה כי הנתבע פונה מדירת המגורים במסגרת ההליך שבפניי.
לכל הטעמים שפורטו יש להוסיף את שיקולי הצדק וההגינות, המנחים את בית המשפט לענייני משפחה במסגרת הכרעותיו, שיקולים העולים בקנה אחד עם התוצאה המשפטית אליה הגעתי. הגעתי לכלל מסקנה כי התוצאה הראויה והצודקת אשר מאזנת בין מכלול השיקולים הינה שלא לחייב הנתבע בדמי שימוש בגין התקופה האמורה (ראו והשוו: תמ"ש (חי') 5577-03-09 ס. ס נ' ס. מ [פורסם בנבו] (19.10.11)).
בנסיבות אלו, העתירה לחיובו של הנתבע בדמי שימוש- נדחית.
סוף דבר:
בטרם חתימה, ייאמר כי לא נעלמו מעיני טענותיהם הנוספות של הצדדים. ואולם, לא מצאתי לנכון לפרט את מלוא הטענות שהועלו על ידי הצדדים, שכן לטעמי, די במה שפורט לעיל, כדי לבסס את התוצאה אליה הגעתי.
נוכח כל האמור והמפורט, הנני מורה כדלקמן:
העתירה לדמי שימוש- נדחית, לאור הנימוקים אשר פורטו בפסק הדין.
לאור התוצאה, אין צו להוצאות.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור התיק שבכותרת.
ניתן היום, כ' תשרי תשפ"ד, 05 אוקטובר 2023, בהעדר הצדדים.
