לפני כב' השופטת איריס אילוטוביץ' סגל
תובע
א.א
נגד
נתבעת
ט.ו
פסק דין
לפניי תובענה על סך של 150,000 ₪ ללא הוכחת נזק, שעילתה פרסום לשון הרע שביצעה הנתבעת כלפי התובע. התובענה שלפניי מתייחסת לשלושה אירועים שונים – אירוע אשר התרחש במסדרון בית המשפט; אמירות שהנתבעת אמרה לבת זוגו לשעבר של התובע; והגשת תלונה במשטרה.
האם האמרות שנאמרו לכאורה על ידי הנתבעת במהלך האירועים, כפי שיפורט להן בהרחבה, מהוות לשון הרע?
אילו השאלות העיקריות המונחות לפתחי ואשר דורשות הכרעה.
רקע וטענות הצדדים
התובע והנתבעת הם בני זוג לשעבר. הקשר הזוגי ביניהם הגיע לסיומו במהלך שנת 2017.
לטענת התובע, הנתבעת פגעה בשמו הטוב והוציאה דיבתו בשלושה מקרים שונים:
הנתבעת העלילה על התובע, כי הוא מתעלל בבנו (המשותף לו ולבת זוגו הקודמת, הגברת ר' ). אמרות אילו של הנתבעת נאמרו בנוכחות מספר אנשים במסדרון בית המשפט ביום 1.6.2020;
הנתבעת העלילה על התובע, כי הוא גנב ממנה טבעת ומסמכים. לטענת התובע הדברים נאמרו לגברת ר' ולבן זוגה מר מ';
הנתבעת הגישה תלונה כוזבת במשטרה כנגד התובע בגין איום.
הנתבעת מכחישה מכל וכל טענות אילו של התובע. לטענתה, תובענה זו הינה מחזור של תובענה קודמת אשר הגיש התובע בתמ"ש 36450-06-20, שבה תוארו בדיוק אותם אירועים. התובענה נמחקה לבקשת התובע, כאשר לדידו יגישה בשנית רק לאחר שיקבל "חומר" מהרשות החוקרת. חומר כאמור לא צורף לתובענה דנן. ולפיכך, יש לדחות את התובענה ולו מטעם זה בלבד. לשם הנוחות להלן העתק מפסק הדין מתיק 36450-06-20 מיום 8.12.2020:
ביום 2.6.2010 זומן התובע לתחנת המשטרה לנוכח תלונה שהגישה נגדו הנתבעת בשל "איומים" כלפיה.
ביום 3.6.2020 הגיש התובע תלונה במשטרה נגד הנתבעת בשל הטרדות שנשלחות אליו בווטסאפ, וכן בשל אירועי יום ה- 1.6.2020.
כאן המקום לציין, כי בכתב התביעה תבע התובע סך של 150,00 ₪ ואילו בסעיף 25 לסיכומי התשובה מטעמו עמד התובע על חיוב הנתבעת בסך של 20,000 ₪ בלבד.
ביום 24.12.2023 התקיים דיון הוכחות בתובענה שלפניי (להלן: "הדיון")
עוד בטרם אצלול פנימה לתובענה שלפניי, נראה כי הצדק עם הנתבעת. על פניו, משעה שהתובע לא צירף כל חומר מהמשטרה לתובענה שלפניי – אזי היה על התובענה להימחק ולו מטעם זה בלבד. התובע כאמור, עמד על בירור התובענה. משכך, אדרש עתה לבחון את האירועים שבגינם הוגשה התובענה.
האם חילופי הדברים שבין הצדדים כפי שתוארו על ידי התובע והמתוארים לעיל אכן עולים כדי לשון הרע כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע")?
דיון והכרעה
דיני לשון הרע משקפים איזון עדין בין זכויות ואינטרסים כבדי משקל ה"מושכים" לכיוונים מנוגדים – הזכות לשם טוב מחד גיסא והזכות לחופש הביטוי מאידך גיסא (ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור (22.7.2015) פס' 9 לפסק דינו של כבוד השופט ע' פוגלמן (להלן: "עניין Conwest Global"); ע"א 751/10 פלוני נ' דיין-אורבך (8.2.2012), פס' 16 לפסק דינו של כבוד השופט ע' פוגלמן (8.2.2012); ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פס' 12 (14.8.2008); רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, נה (5) 510, 518 (2001)).
הזכות לשם טוב היא זכות שנועדה להגן על הערכתו העצמית וכבודו של אדם ומבוססת על הצורך האנושי בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה חברתית (עניין Conwest Global, פס' 9 לפסק דינו של כבוד השופט ע' פוגלמן; ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב, פס' 10 (12.12.2006); בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, נג (3) 817, 832 (1999)).
המסגרת הנורמטיבית
חוק איסור לשון הרע נועד להגן על זכותו של אדם, לכך שהערכתו או שמו הטוב בעיני אחרים לא יפגעו על ידי דברים כוזבים הנאמרים או מפורסמים בגנותו על ידי הזולת.
על פי הדין הכללי, המוציא מחברו עליו הראיה. לפיכך, חלה על התובע החובה להוכיח כי הנתבע ביצע כלפיו עוולה של פרסום לשון הרע. ככל שהנתבע טוען להתקיימותה של אחת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע – עליו מוטל הנטל להוכיח הגנתו.
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, מגדיר מהי לשון הרע וקובע כדלקמן:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
[…]".
ההגדרה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, אינה מתנה קיומה של לשון הרע באי אמיתות הפרסום. כפועל יוצא מהאמור, בהחלט ייתכן מצב שבו, עשוי הפרסום להיות אמת, ובד בבד להיחשב לשון הרע, כפוף להחלתן של ההגנות הקבועות בחוק.
סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע מגדיר מהו "פרסום" באופן הבא:
"פרסום מהו
2. (א) פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1)אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2)אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".
סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, קובע:
"אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".
אם כן, לשון הרע עלולה לנבוע מן הפרסום מקום שבו היא משתמעת מן הפרסום עצמו; או כאשר הפרסום נחזה להיות תמים לכאורה, אולם קיימות נסיבות חיצוניות שמשוות לו מובן פוגעני (אורי שנהר, "דיני לשון הרע" 113 (1997) (להלן: "שנהר"). טיב הפרסום, נבחן בין היתר, בהתייחס אל המרחב, אל האווירה הכללית ולנסיבות נוספות אשר יש בהן כדי לעצב ולצבוע את הפרסום בגוון כזה או אחר (תמ"ש (כ"ס) 29442/05 ל. א נ' י. י. מ, פס' 10 לפסק הדין (6.9.2009)).
המבחן לבדיקת משמעות הדברים, המהווים לטענת התובע לשון הרע כלפיו – הוא מבחן אובייקטיבי. על בית המשפט להיכנס בנעלי "האדם הסביר" ולבחון האם אכן היה נפגע או עלול להיפגע בנסיבות העניין מהפרסום כלפיו (ת"א (ת"א) 1645/97 קריב מערכות בניה תל אביב בע"מ נ' נוריאל אמנון (28.7.2004) תמ"ש (ת"א) 35326-12-10 א' נ' ת' (17.10.2012); תא"מ (ראשל"צ) 1220/09 יפעת עופר נ' משה אביטן (10.8.2011).
אפנה בהקשר זה לקביעות במסגרת פסק הדין בעניין ע"א 466/83 אג'מיאן שאהה, ארכיהגמון בכנסיה הארמנית בירושלים נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן, לט (4) 734 (1986):
"המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום.
גידופים בעלמא לא יחשבו בהכרח לשון הרע, אלא ייבדקו במסגרת מכלול הנסיבות שבהם הם פורסמו".
חופש הביטוי מחייב שלא לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע. השאלה איננה מה הכוונה שמאחורי הפרסום – אלא מהו "המסר עימו היא מותירה את הצופה" (ע"א 256/57 אפלבוים נ' בן גוריון, 1205, 1215 (1960)). אפנה בהקשר זה, לפסק דינו של כבוד השופט מ' שמגר בעניין ע"א 723/74 הוצאת עתון ״הארץ" בע״מ נ' חברת החשמל לישראל בע״מ, לא (2) 281, 300 (1977) שבו נקבע כדלקמן:
"כאשר באים לבחון משמעותן של מילים לצורך בדיקת מהותן מפרשים אותן על-פי המובן אותו מייחס להן הקורא או השומע הסביר ואין מטים אוזן לפרשנויות משפטיות, בדרך בה היו בוחנים מסמך משפטי ומנתחים תכנו. המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט – התובע בעיני הבריות".
בפסק הדין בעניין ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, מג (2) 333, 339 (1989), ניסח כבוד השופט י' מלץ את המבחן הראוי לבחינת משמעות הפרסום אשר נטען להיות לשון הרע:
"השאלה העיקרית והמרכזית בערעור זה היא מהי המשמעות של הדברים שפורסמו בעיני הקורא הסביר והרגיל. ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למלים". [ההדגשות כאן ולהלן שלי – א' א' ס'].
בפסק דינו בעניין Conwest Global, פירט כבוד השופט ע' פוגלמן את ארבעת השלבים אשר על פיהם נדרש לבחון את השאלה – האם פרסום פלוני מהווה "לשון הרע" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע:
-129159-9756100שלב ראשון, יש לבחון האם לפנינו "פרסום" במובנו של מונח זה בחוק איסור לשון הרע, לפי אמת המידה המקובלת על האדם הסביר.
שלב שני, יש לבחון האם הפרסום או הביטוי מהווה "לשון הרע" ומטיל חבות בגינו, על פי סעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע.
שלב שלישי, ככל שייקבע כי הפרסום אכן מהווה "לשון הרע", אזי, יש לבחון את תחולתן של ההגנות השונות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק איסור לשון הרע ואת כוחן לשלול את אחריותו של המפרסם בגין הפרסום.
בהעדר הגנות – נדרש לעבור לשלב הרביעי ולבחון את הסעד המתאים בנסיבות העניין (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ, נח(3) 558, 568 (2004)).
עתה, אעבור לבחינת האירועים שתוארו לעיל, על פי השלבים אשר הותוו בפסיקה לצורך הבחינה – האם התבטאויותיו הנטענות של הנתבעת כלפי התובע אכן עלו כדי לשון הרע.
שלב ראשון – האם לפנינו פרסום?
כאמור, תובענה זו מבוססת על שלושה אירועים שונים.
האירוע הראשון – האמירה במסדרון בית המשפט
עיקר הטרוניה של התובע, בעיקרה היא כלפי בן זוגה של הגברת ר' (כפי שמופיע בסעיפים 6-4 לכתב התביעה). עם זאת, מר מ' לא נתבע בתובענה שלפניי. משכך אתייחס לנטען כלפי הנתבעת בלבד – הנתבעת העלילה על התובע, כי הוא "מתעלל בבנו" (המשותף לו ולבת זוגו הקודמת, הגברת ר'). לטענת התובע, אמרות אילו של הנתבעת נאמרו בנוכחות מספר אנשים שנכחו במסדרון בית המשפט.
לטענת התובע ביום 1.6.2020 בצאתו מדיון שהתקיים בבית המשפט לענייני משפחה, החל מר מ' לצעוק על התובע תוך נקיטת אלימות מילולית קשה ובתנועות כנגד התובע, עת באת כוחו של התובע ניסתה לנהל שיחה עם הגברת ר', על מנת לתאם פגישה בין התובע לבין בנו. הנתבעת התערבה בשיחה והחלה להכפיש את התובע, באמירתה שהוא מתעלל בבנו. הנתבעת לא היתה בעלת דין בתיק אשר התנהל באותו יום בבית המשפט. מטרתה היתה לפגוע ולהכפיש אותו.
עם זאת, בחקירת הגברת ר' בדיון, עלתה גרסה אחרת, לפיה הגברת ר' היא זאת אשר בקשה מהנתבעת להצטרף אליה לדיון, וזאת לנוכח החברות האמיצה שנוצרה ביניהן, כמעין שותפות גורל, וזאת על פי המלצת העו"ס לענייני אלימות אשר מלווה את הגברת ר', בשל האלימות שחוותה מהתובע במהלך חייהם המשותפים. לשם הנוחות להלן העתק מדברי הגברת ר' כפי שעלו במהלך הדיון בעמ' 38 שו' 10-7:
הנתבעת כאמור, מכחישה מכל וכל את טענות התובע. אשר לטענת התובע ביחס לאמירתה הנוגעות "להתעללות בבנו" – לטענתה אילו לא נאמרו כלל על ידה, כי אם על ידי הגברת ר'. הגברת ר' אישררה את האמור במהלך הדיון אשר התקיים ביום 8.12.2020 (פרוטוקול הדיון בתיק 36450-06-20 עמ' 1 שו' 25-23):
ובדיון בעמ' 40 שו' 11-10:
לטענת הנתבעת, במעמד אותו אירוע, היה זה דווקא התובע אשר איים עליה ועל הגברת ר'. בעקבות התנהלות זו של התובע, מר מ' ביקש מיושבי המקום שייקראו למשמר בתי המשפט.
חרף העובדה שנכחו עדים רבים במסדרונות בית המשפט, התובע לא טרח לזמן אף לא אחד מהם. התובע צירף לתביעתו תצהיר מטעם באת כוחו דאז, עורכת הדין רויטל מגל, אשר תמכה בגרסתו שלפיה היתה זאת הנתבעת אשר הטיחה בו, כי הוא מתעלל בבנו.
באת כוחו של התובע הגישה תצהיר מטעמה על חילופי הדברים ואף נחקרה עליו בדיון. עם זאת, כשנחקרה לא זכרה בדיוק את חילופי המילים שנאמרו, וזאת מפאת פרק הזמן הממושך שחלף ממועד האירוע ראו פרוטוקול הדיון עמ' 17 שו' 21-18:
התרשמתי כי באת כוחו דאז של התובע נפלה לשגגה, היות ודה פקטו הדברים נאמרו מפיה של הגברת ר' ולא מפיה של הנתבעת. במסדרון בית המשפט היתה המולה רבה, וספק אם באת כוחו דאז יכלה לזהות בביטחון מלא, מי מבין שתי הנשים אמרה את האמירה המיוחסת לנתבעת. אם נאמרה כלל. לכך יש תימוכין מפיו של התובע עצמו – ובמה דברים אמורים? אבהיר.
בעדות שנתן התובע בחקירתו במשטרה ביום 2.6.2020 אשר לאירוע הנטען אשר התקיים במסדרון בית המשפט ביום 1.6.2020 העיד: "לא החלפתי איתה שום מילה והיא לא אמרה לי שום דבר" ראו פרוטוקול הדיון עמ' 7 שו' 22-16:
ובהמשך בשו' 31-29:
הנה כי כן, התובע בחקירתו בבית המשפט ובמשטרה העיד, כי לא שוחח עם הנתבעת מאז 11.10.2019 לרבות באותו היום שבו אירע האירוע הנטען במסדרונות בית המשפט. ובמילותיו "לא החלפתי איתה שום מילה והיא לא אמרה לי שום דבר". לשם הנוחות להלן העתק מדוח חקירת הנתבע במשטרה – והדברים מדברים בעד עצמם:
-77953119482
המסקנה – לנוכח האמור ולאחר הדיון שהתקיים לפניי, לא שוכנעתי כי התובע הרים את הנטל הנדרש. בפרט לנוכח הצהרתו של התובע במשטרה יום לאחר האירוע הנטען, כי הנתבעת לא אמרה לו דבר. משכך, מתייתר הצורך לעבור לבחינת יתר השלבים שנקבעו בעניין Conwest Global.
עתה אעבור לבחון את האירוע השני.
האירוע השני – "לקיחת מסמכים וטבעת"
לטענת התובע, הנתבעת העלילה עליו לפני הגברת ר' ובעלה, כי נטל ממנה שלא כדין מסמכים וטבעת ואף הגישה נגדו תלונה במשטרה בעניין זה. בעקבות עלילה זו של הנתבעת, הטיחה בו הגברת ר' נתון זה עת היו יחדיו בבית המשפט, ובעקבות כך סירבה הגברת ר', כי התובע יבקר את בנם המשותף בביתה.
לטענת הנתבעת, התובע גנב ממנה מסמכים וטבעת שנקנתה במהלך חייהם המשותפים, עם זאת לא הגישה תלונה בשל כך. הנתבעת אינה מכחישה, כי ציינה עובדה זו לגברת ר' בלבד. במהלך השנים הפכו השתיים לחברות טובות, וזאת לנוכח העובדה ששתיהן חוו אירועים אלימים, התעללות וחוויות דומות במהלך חייהן עם התובע. בעקבות כך, הן תומכות האחת ברעותה ומחליפות רשמים בינן לבין עצמן על אודות הקשר שהיה להן איתו (עדות הנתבעת בדיון בעמ' 34 שו 34-27). המדובר במידע אשר שתי הנשים החליפו האחת עם רעותה בלבד שאין בו כדי לבזות את התובע, כי אם לשפוך את ליבן כקורבנות משותפים למעשיו. בנוסף על האמור, חלה ההגנה על פי החוק, היות ושתי הנשים היו בהליך משפטי ממושך מול התובע, ובין היתר העידו בתיקים האחת לטובת השנייה. כן עומדת לנתבעת טענת הגנה של אמת דברתי כאמור בסעיף 14 לחוק אישור לשון הרע וההגנה שבסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע הקובע: "הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר".
הגברת ר' הצהירה, כי בעת ששהו במסדרון בית המשפט, התובע הטיח בה, כי אסור היה לה לעבור לרעננה ללא נטילת רשות ממנו (סעיפים 10-5 לתצהירה). לטענתה סירבה לבקשת התובע להיפגש עם בנם המשותף בביתה, וציינה כי אמרה לתובע באותו מעמד, כי נטל טבעת ומסמכים שלא כדין מהנתבעת. כמו כן, הצהירה הגברת ר', כי התובע נטל מבית הוריה מצלמה ללא רשות ואת רישיון הנהיגה שלה עת הגיע בדואר בתקופה שבה חיו יחדיו. גרסה דומה לאירוע הציג גם בן זוגה של הגברת ר', מר מ'. גרסאות אילו לא הופרכו על ידי התובע.
עם זאת, במהלך הדיון הובהרה התמונה – התרשמתי באופן בלתי אמצעי, מעדותה שנתפסה עליה מהימנה, כי הסיבה שבגינה סירבה הגברת ר' שהתובע יבקר את בנם המשותף בדירתה – נובעת מהתנהגותו של התובע בלבד, והתובע אף הבין זאת היטב. תימוכין לאמור ניתן לראות בפרוטוקול הדיון עמ' 13 שו' 22-17:
ובהמשך בעמ' 13 שו' 33-29:
מן האמור עולה, כי לנוכח התקרית שקרתה בין מר מ' לבין התובע נבצר ממנו להיכנס לביתה של הגברת ר', ולא בשל אמירתה של הנתבעת, והתובע הבין זאת היטב. כן ראו עדות מר מ' בעניין, שהבהיר כי סירובו שהתובע יכנס אליו לביתו אינו קשור לאירוע הטבעת הנטען, אלא בשל התנהלותו של התובע עצמו – ראו פרוטוקול הדיון בעמ'47 שו' 24-20:
בנוסף, אמה של הגברת ר' הגישה נגד התובע תלונה במשטרה לנוכח טענתה, שנקט נגדה באלימות עת נכנס לביתה ולקח את המצלמה ללא רשות. לשם הנוחות ראו פרוטוקול הדיון בעמ' 43 שו' 33-31:
מן האמור עולה, כי אכן דברים אילו נאמרו על ידה. משכך יש לעבור עתה לשלב השני על פי פסק הדיןConwest Globalולבחון את משמעות הפרסום.
שלב שני – בחינת משמעות הפרסום
במסגרת השלב השני, על בית המשפט לבחון את משמעות הפרסום באמצעות מבחן אובייקטיבי ומתוך נקודת מבטו של "אדם סביר" בנסיבות העניין. האמרות שנאמרו היו במסגרת פרטית ומצומצמת, ובשיחה אישית בין הנתבעת לבין הגברת ר'. יפים בהקשר זה, גם הקביעות במסגרת פסק הדין בעניין ת"א (ת"א) 16294-08 חיה גולדרינג נ' דרור תמרי, פס' 52-50 (19.11.2009).
"הלכה היא, כי לא כל אמירה בשעת כעס, ולו פוגעת ועולבת, מהווה בסיס לתביעת דיבה וכי יש לפרש את הדברים על רקע ההקשר שבו נאמרו. מקום בו ברור מן הנסיבות כי האומר שרוי בכעס רב ובפרץ רגשות, הרי שאין להבין דבריו כהוצאת לשון הרע, אלא אך כביטוי סתמי של רוגז ותסכול, אף שלא נעים לאוזני השומע ומיותר.
על בית המשפט לבחון היטב את ההקשר והנסיבות שבהם נאמרו הדברים ואם יתברר שאלה נאמרו בעידנא דריתחא הנטייה תהיה שלא לראות בדברים משום לשון הרע, שכן, לדברים הנאמרים בשעת כעס וחימה אין השפעה על הבריות והנוכחים מבינים כי אכן נאמרים הדברים כהתפרצות רגשות זעם על רקע סכסוך כזה או אחר".
בנסיבות העניין – לא מצאתי כי באמרותיה, התכוונה הנתבעת לגרום לפגיעה בשמו הטוב של התובע. אלא המדובר ב"אמת העובדתית" כפי שנתפסה על ידה באותה העת. סבורתני כי בנסיבות המתוארות, אף ה"אדם הסביר" היה מפרש באותו האופן את מהלך האירועים. משכך נראה, כי מתייתר הצורך לבדוק את יתר השלבים על פי המתווה שנקבעו בעניין Conwest Global. עם זאת ולמעלה מן הצורך אעבור לבחינת השלב השלישי.
שלב שלישי – בחינת קיומן של הגנות
מבלי לגרוע מהקביעות לעיל ולמעלה מן הדרוש, אתייחס לטענות ההגנה אותן ציינה הנתבעת בכתבי טענותיה, וזאת למען הידוק סופי ומוחלט של הכרעתי בפסק הדין.
סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן:
"הגנת תום לב
15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(1)[…]
(2)היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3)הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
[…]".
-1483611713332האם עומדת לנתבעת הגנת תום הלב המנויה בסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע? – סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע עוסק בעניין אישי וכשר. הסעיף קובע, כי הגנת תום הלב תהא תקפה מקום שבו הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין פרטי של המפרסם; במטרה להגן על אינטרס אישי שלו או על אינטרס של צד שלישי שאליו הופנה הפרסום; ועל אינטרס של צד שלישי המעוניין באדם שאליו נוגע הפרסום. בהתחשב במערכת היחסים הבעייתית המתוארת, ובכך שאף התובע לא הכחיש שנטל את הטבעת – סבורתני כי בנסיבות שלפניי, הנתבעת אכן פעלה מתוך מטרה של הגנה על אינטרס אישי וחשוב.
המסקנה – לנוכח האמור, מצאתי כי גרסתה של הנתבעת מהימנה עלי, וכי עומדות לה ההגנות שבחוק איסור לשון הרע, ומשכך אין צורך לעבור לשלב הרביעי – מבחן הסעד.
משכך אעבור עתה לבחון את האירוע השלישי.
האירוע השלישי – הגשת תלונה במשטרה
לטענת התובע – הנתבעת הגישה נגדו תלונת סרק במשטרה בשל "איומים". לטענת התובע הוא הצליח להוציא מפי החוקר בתחנת המשטרה, כי ביום 1.6.2020 הגישה הנתבעת תלונה בעקבות "איומים בנקמה על זה שהיא הופיע לדיון באותו יום והעידה עדות רקע, זה תוכן התלונה" (ראו עדות התובע בדיון עמ' 6 שו' 9-7). עם זאת, אין פירוט בתיק החקירה על איזו עדות מדובר. תלונת הנתבעת במשטרה נסגרה בשל "חוסר ראיות".
הנתבעת אינה מכחישה טענה זו של התובע. לטענתה, התלונה הוגשה בתום לב ומתוך אמונה בה ובאמיתותה, ומתוך חשש ופחד אמיתי מהתובע ומאיומיו. לשם הנוחות להלן העתק מעדות הנתבעת בדיון עמ' 31 שו' 14-8:
הנה כי כן, תלונה במשטרה יכולה להוות לשון הרע, משכך על הנפגע להוכיח שיש בתלונה לשון הרע ואילו על המפרסם, הוא המתלונן, הנטל להוכיח את הגנת תום הלב, בכפוף לחזקות ונטלי ההוכחה הקבועים בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע. לנוכח התנהלותו של התובע ואיומיו כלפיה, שוכנעתי כי הנתבעת הגישה את התלונה במשטרה בתום לב. משכך, עומדת לזכותה ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. ההחלטה לסגור את תיק החקירה מחוסר ראיות, אינה מלמדת כי העבירה לא בוצעה. כי אם ובלבד, שלא היו די ראיות לשם הוכחת ביצועה מעבר לספק סביר לשם הרשעה (סעיף 5 לכתב ההגנה). לא כל תלונה במשטרה, מהווה אוטומטית פרסום מוגן באופן מוחלט. ב-ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח רייבר, פד"י ל"ו(2), 141 (1981) נפסק:
"סעיף 15(8) לחוק קובע, כי תהא זו הגנה טובה למפרסם, אם הפרסום נעשה בתום-לב בדרך של תלונה, שהוגשה לרשות המוסמכת לקבלת תלונות על הנפגע או לחקור בעניין, המשמש נושא התלונה. הגשת תלונה למשטרה נופלת, על-כן, למסגרת ההגנה האמורה, ובלבד שהיא נעשתה בתום-לב (ע"א 310/74 [1]. בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע. הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15(8) האמור. נראה לי, כי עלינו לפרש את "תום הלב" בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו".
התרשמתי כי הנתבעת לא הגישה תלונות שווא במשטרה. כך למשל, כאשר לטענת הנתבעת התובע גנב ממנה טבעת ומסמכים לא הגישה תלונה במשטרה. בפרוטוקול הדיון בעמ' 8 שו' 36-32 אמר התובע, כי הנתבעת לא הגישה תלונה בגין הטבעת והמסמכים:
ובהמשך בעמ' 9 שו' 9-7:
מנגד התובע העיד, כי ביום 3.6.2020 הגיש בד בבד תלונה כנגד הנתבעת רק לצורך ההגשה. פרוטוקול הדיון עמ' 11 שו' 25-18:
מן האמור מצטיירת תמונה בעייתית וזאת בלשון המעטה, הנוגעת להתנהלותו של התובע – שממנה עולה, כי התובע הוא זה אשר מגיש תלונות שווא במשטרה ולא הנתבעת.
-136474964680
המסקנה – לנוכח האמור מצאתי, כי במקרה דנן, הגשת התלונה במשטרה על ידי הנתבעת חוסה תחת ההגנה שבחוק איסור לשון הרע.
לקראת סיום, איני יכולה להתעלם מסוגיית ההימנות ואותות האמת אליה אדרש עתה.
הערכת מהימנותם של עדים על סמך אותות האמת המתגלים במהלך המשפט
סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 קובע:
"ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט".
קולמוסים רבים נשברו על אודות האופן, שבו מעריך בית המשפט, על סמך "אותות אמת" המתגלים במהלך המשפט, האם אדם שהעיד לפניו דובר אמת אם לאו. ככלל, שומה על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בקבעו ממצאים עובדתיים אך ורק על סמך התרשמותו מ"אותות האמת" המתגלים במהלך המשפט. הספרות שעמדה על קשיים אלה רבה ומגוונת (ראו למשל: מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407, 415-412 (1983); עמנואל גרוס "חקר האמת והביקורת השיפוטית – התערבות של ערכאת ערעור בממצאי עובדה: עיון נוסף" ספר גבריאל בך 225, 262–282 (דוד האן, דנה כהן-לקח ומיכאל בך עורכים-2011).
הפתרון שמציע הדין במצב כזה, הוא שמקום שבו בית המשפט אינו מעדיף גרסה עובדתית אחת על רעותה, בבחינת "מילה נגד מילה", ידחה את התביעה מהטעם שהתובע לא הרים את הנטל להוכיח את תביעתו. דא עקא, תוצאה זו היא לעתים שרירותית. עצם העובדה שהתובע הוא זה שהגיש את התביעה, אין משמעה שהוא אינו דובר אמת. על כן, בנסיבות המתאימות אין מנוס מלהעדיף עדות אחת על אחרת על סמך אותות האמת. דברים אלו, מתכתבים עם התנהלותה של הנתבעת בהליך שלפניי שמצאתי את עדותה אמינה עליי ביחס לאירועים מושא ההליך שלפניי.
התוצאה
התובענה על כל רכיביה כנגד הנתבעת נדחית.
משתמה ההכרעה בתובענה – יש להידרש לשאלת הוצאות המשפט.
המתווה הנורמטיבי – הבסיס לפסיקת הוצאות קבוע בתקנות ובפסיקה כפי שנתגבשה במרוצת השנים. כך למשל בע"א 136/92 ביניש-עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז (5) 114, 126-125 (1993), נקבע שאופן חישובו של שכר הטרחה הראוי, הוא תלוי משתנים רבים ואינו בגדר רשימה סגורה. בבג"צ 891/05 תנובה נ' הרשות המוסמכת (30.6.2005), נקבע כי לאחר ניתוח של תכלית חיוב בעל דין בהוצאות רעהו, והתייחסות למצב בארצות שונות, אמת המידה הנכונה לחיוב שכר טרחת עורך דין הוא, כי ההוצאות צריכות להיות סבירות, הכרחיות ומידתיות. במסגרת הקווים המנחים לשימוש באותן אמות מידה נקבע, כי התעריף המינימאלי אינו משמש כאמת מידה אלא רק רף תחתון; יש להתחשב בהתנהגות הצדדים ובדרך שבה ניהלו את ההליך; יש להתחשב בסעד המבוקש או הסכום השנוי במחלוקת ובמורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו; השיקול האחרון המוזכר הוא חשיבות העניין עבור בעלי הדין, לרבות האינטרס הציבורי (רע"א 1975/08 על רד הנדסת מעליות בע"מ נ' נציגות הבית המשותף (9.4.2008)). תקנה 151 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 קובעת את תכלית ההוצאות:
" (א) חיוב בעל דין בתשלום הוצאות נועד לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין.
(ב)החלטת בית המשפט בעניין פסיקת ההוצאות ושיעורן תבטא את האיזון הראוי שבין הבטחת זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין של הפרט ושמירה על שוויון בין בעלי הדין.
(ג)סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט או לא מילא אחר תקנות אלה, רשאי הוא לחייבו בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה ובנסיבות מיוחדות אף את בא כוחו."
תקנה 153 (ג) לתקנות קובעת את שיעור ההוצאות והשיקולים השונים שעל בית המשפט להתחשב בהם:
"בקביעת שיעור ההוצאות יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשווי הסעד שנפסק וביחס שבינו לבין הסכום שנתבע, בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון, במורכבות ההליך, בהשקעת המשאבים בהכנתו ובניהולו ובסכום ההוצאות שהתבקש."
בנסיבות אלה ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים כמפורט לעיל, מהות ההליך והיקפו; היקפם של כתבי בי-דין והבקשות בתיקים; התנהלות הצדדים לאורך ניהול ההליך; מספר הדיונים (שלושה כולל הוכחות), מצאתי לחייב את התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 10,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים. כל עיכוב בתשלום יגרור חיובי הצמדה וריבית על פי דין.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתוך 45 יום ממועד המצאת פסק הדין.
פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
המזכירות מתבקשת לשלוח פסק הדין לצדדים, ולסגור התיק.
ניתן היום, י' סיוון תשפ"ד, 16 יוני 2024, בהעדר הצדדים.
