בפני
כבוד השופט בן שלו
המבקשים:
1.א.א. ת"ז XXX
2.ל.ח. ת"ז XXX
3.ש.ל. ת"ז XXX
4.ח.א. ת"ז XXX
המבקשים כולם ע"י ב"כ עו"ד עידן רוקח
נגד
המשיבים:
1.ש.ע. (המנוח) ת"ז XXX
2.י.ע. (המנוח) ת"ז XXX
3.ש.א. ת"ז XXX
4.ר.ה.א ת"ז XXX
משיבים 3-4 (להלן: "המשיבים") ע"י ב"כ עו"ד ירון יטיב
5.האפוטרופוס הכללי במחוז דרום משרדי ממשלה 999012
פסק דין
בקשה מיום 22.3.22 לביטול צו קיום צוואה מיום 23.2.17, קרי צו שניתן למעלה מחמש שנים בטרם הוגשה הבקשה (להלן: "הבקשה", "הצוואה" ו"הצו" בהתאמה).
הצוואה עצמה היא צוואה בעדים מיום 13.3.97 בעניינה של המנוחה ע.ש. ז"ל (להלן: "המנוחה") אשר ניתנה במעמד העדים עו"ד א.ש. (עורך הצוואה) וי.ז..
המנוחה, ילידת 1.1.1915, נפטרה ביום 16.5.2016.
בצוואתה הורישה המנוחה את זכויותיה במשק במושב XXX למשיבים, בנה וכלתה.
המבקשים, ילדיה הנוספים של המנוחה, הגישו כאמור בחלוף למעלה חמש שנים מאז ניתן הצו, בקשה לביטולו. טענתם העיקרית של המבקשים היא כי המנוחה לא ידעה עברית ולפיכך מקום בו לא הוסבר בצוואה שהצוואה תורגמה לה, הצוואה נעדרת תוקף. עוד טענו המבקשים בבקשתם כי מבקש 1 הקים ביתו במשק בהסכמת המנוחים וטענו בכלליות גרידא כי המשיב השפיע השפעה בלתי הוגנת על המנוחה תוך שהמשיבה נהגה להשפילה, ומנגד לשיטתם נהגה המנוחה לספר למבקשות 2 ו-4, כי בית הבנוי על המשק יהיה להן. עיון בבקשה וצרופותיה כפי שהועברו מהרשם לענייני ירושה מלמד כי הבקשה משום מה לא נתמכה בתצהירי המבקשים עצמם כי אם בתצהירים של אחרים, לעניין אי ידיעת המנוחה את השפה העברית.
המבקשים אינם מכחישים את השיהוי בהגשת הבקשה ואת מודעותם לקיומה של הצוואה בזמן אמת, אולם לשיטתם הצורך בבירור האמת גובר על השיהוי ועל אינטרס סופיות הדיון.
המשיבים הגישו תגובתם. המשיבים שוללים בתגובתם מכל וכל את הטענה לפיה המנוחה שהתגוררה 65 שנה בישראל עד לפטירתה, לא ידעה עברית. המשיבים שוללים מכל וכל גם את הטענה שהמנוחה הייתה תלויה או הושפעה השפעה בלתי הוגנת על ידי המשיבים 20 שנה לפני פטירתה, עת ערכה את הצוואה. לשיטתם יש לדחות מכל וכל את הבקשה.
ביום 8.5.22 ניתנה החלטת כבוד הרשם לענייני ירושה אשר העביר את הבקשה לאור הוראות סעיף 72 לחוק הירושה, התשכ"ה- 1965, לבית המשפט (להלן:" חוק הירושה").
ביום 28.9.22 קיימתי דיון בבקשה. במהלך הדיון, ובמיוחד עת הבקשה לא נתמכה בתצהירי המבקשים, שמעתי גם את המבקשים לפניי.הובהר שהטענה המרכזית בבקשה היא שהמנוחה לא הבינה את הצוואה, במשתמע לאור פערי השפה תוך שאין נטענת טענה בדבר זיוף הצוואה (ראו למשל עמוד 4 לפרוטוקול).
משהצדדים לא הגיעו להבנות הגישו ביום 30.10.22 רשימת העדים מוסכמת וביום 24.4.23 נשמעו ראיות.
הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה ביום 12.9.23. גם במעמד שמיעת הסיכומים עלה מפורשות שהטענה המרכזית לגוף הדברים היא שהמנוחה לא דיברה עברית ולפיכך לא יכולה הייתה להבין את טיב החתימה על הצוואה, ולא טענות כלליות אחרות דוגמת הטענה הכללית של השפעה בלתי הוגנת (שאמנם לא פורטה דיה אף לא בבקשה וכלל לא נשמעה מפי המבקשים עצמם בדיון ביום 28.9.22) ואף לא טענת זיוף.
יוער, כי מבקש 4, מר ח.א., לא התייצב לאיזה מן הדיונים שהתקיימו בתיק והלכה למעשה ספק בנסיבות אלה מה העילה להידרש לבקשתו.
תמצית טענות הצדדים
כעולה גם מסיכומי המבקשים דומה שהם לא נתנו דגש של ממש לטענה הכללית עד מאוד בדבר השפעה בלתי הוגנת תוך שטענתם המרכזית גם בסיכומים היא אי ידיעת השפה העברית והשפעתה על מודעות המנוחה לתוכן המסמך עליו חתמה.
המבקשים טוענים כי הוכח שהמנוחה לא דיברה עברית לפיכך לא יכולה הייתה לדעת על מה היא חותמת, תוך שלדבריהם באופן כללי, המשיב השתלט על האם בימי חייה, החתים אותה בחטף על צוואה שנפלו בה פגמים רבים.
המבקשים מודעים לכך שהבקשה הוגשה בשיהוי ניכר ולשיטתם ניתן לכך הסבר מספק. לטענתם הצוואה נולדה בחטא עת גם לשיטתם הוכח שהמשיב לקח את המנוחה לערוך את הצוואה ואף השפיע על המנוחה למכור "משבצת צהובה" עוד בחייה.
המשיבים עותרים לדחות את הבקשה מכל וכל. מדובר במי שערכה צוואה עוד בשנת 1997, ורק כעבור 20 שנה כמעט, בשנת 2016, נפטרה. צו קיום הצוואה ניתן ביום 23.2.17 ובמשך כחמש שנים בהם אין מחלוקת שהמבקשים ידעו על אודות צו הקיום, ישבו באפס מעשה ולא עשו דבר. מדובר בשיהוי ניכר עד מאוד שבו לבדו יש כדי להוביל לדחיית הבקשה.
המשיבים מכחישים את הטענה שהמנוחה לא דיברה בעברית ואינם מתכחשים לכך שקרוא וכתוב אמנם לא ידעה. המשיבים מלינים על כך שהמבקשים לא טרחו לזמן לעדות את עורך הצוואה, ואף לא ביקשו למנות מומחה להוכיח טענת זיוף ככל שזו הייתה טענתם. בנוסף מדובר בצוואה שהופקדה אצל כבוד הרשם ועצם העובדה שהמבקשים עצמם אף נמנעו במשך כל השנים מאז נפטרה המנוחה להגיש בקשה לצו ירושה, מלמדת על כך שידעו על אודות הצוואה ולא בכדי נמנעו מלבקש צו ירושה. בקשתם, לשיטת המשיבים היא דיג ראיות ותו לא ואף לא הונחה לפני המבקשים כל עובדה חדשה מאז ניתן הצו שלא הייתה ידועה להם קודם לכן. זאת לרבות עצם השימוש ארוך השנים שהמשיבים עצמם עושים במשק.
לפיכך, עותרים המשיבים לדחות את הבקשה אגב חיוב המבקשים בהוצאות.
הדין החל
האפשרות להידרש לביטול או לתיקון צו ירושה מנויה בסעיף 72 (א) לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה"), אשר מורנו כדלקמן:" …נתן רשם לעניני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפני בזמן מתן הצו ; ואולם ראה רשם לעניני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט…." (שם).
מעמדו של צו ירושה הוא כשל פסק דין חפצא: ".. צו ירושה וצו קיום כוחם יפה כלפי כל העולם כל עוד לא תוקנו או בוטלו…" (סעיף 71 לחוק הירושה ; כן השוו: ע"א 3706/91 שאולוב נ' שאולוב פד' מז (2) 865). מכאן גם הזהירות הרבה שיש לנהוג בטרם בית המשפט מורה על ביטולו של צו, שמעמדו כשל פסק דין חפצה.
על פי הדין נטל השכנוע מוטל על המבקש, ועסקינן בנטל לא פשוט כל עיקר [השוו: עמ"ש (חיפה) 13757-05-10 מ' י' נ' ש' כ' (מצוי במאגרים המשפטיים ; 5.10.10) וכן בע"מ 8484/10)].
עיון בלשון החוק מלמדנו, כי היסוד להידרש לבקשה לביטול צו ירושה או צו קיום צוואה נעוץ, למשל, בעובדות שלא היו לפני הערכאה השיפוטית בעת מתן הצו.
בתי המשפט הבהירו לא פעם, כי השאלה האם הוגשה הבקשה בשיהוי, שאלת ההסבר לשיהוי וסבירותו היא שאלה שיש ליתן לה משקל של ממש. זאת, בין היתר לאור המשמעות הנכבדה שיש לייחס לעקרון סופיות הדיון (ראו ת"ע (ב"ש) 62574-12-12 ע.ח נ' סו.ח (מצוי במאגרים המשפטיים 29.3.18), והאסמכתאות שם).
בת"ע (טב') 41070-08-10 גשוק נ' וייסמן (מצוי במאגרים המשפטיים ; 4.9.11) סקר בית לעניין משפחה שיקולים מספר שיש לבחון לצורך הפעלת שיקול הדעת השיפוטי במסגרת בקשות כגון דא: מנין הזמן שחלף ; מידת השיהוי בהגשת הבקשה ; הסברו של המבקש לשיהוי ומידת הסבירות של הסבר זה (לעניין זה מקובל, כי הגם שמידת השיהוי היא משנית לשאלת ההסבר לשיהוי, ככל שהשיהוי ממושך יותר כך נטל השכנוע שבמתן ההסבר לו הופך כבד יותר) ; טיבה ומשקלה של העובדה החדשה שמבוקש להידרש לה ומצדיקה את ביטולו או תיקונו של הצו ; הנזק הראייתי הפוטנציאלי לאיזה מהצדדים בעצם השהיית הבקשה ; חומרת הפגיעה בצדדים או בצדדי ג' עקב השינוי בצו המבוקש (שם ; כן השוו, בין היתר, ת"ע (קריות) פלונית נ' פלוני 31549-03-10 (מצוי במאגרים המשפטיים ; 2.9.13) וכן ש' שוחט נ' פינברג וי' פלומין דיני ירושה ועיזבון 197 – 202 והאסמכתאות שם).
דיון והכרעה
לאחר שמעתי את הצדדים ועיינתי במלוא המצוי בתיק שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות.
באשר לטענתם המרכזית של המבקשים לגופה והיא האם המנוחה לא ידעה עברית, לא עמדו המבקשים בנטל לשכנע כי אכן אלה היו פני הדברים. ממילא, אין מדובר בטענות עובדתיות חדשות לכל הפחות עבור המבקשים.
לא למותר לציין כי לבד מטענותיהם הכלליות של המבקשים והעדה מטעמם, ד', לא הובא כל עד חיצוני או ראיה חפצית כזו או אחרת שיהא בה כדי לתמוך בטענתם זו.
לעניין זה אציין כי מצאתי את גרסתה של הנכדה ד' לעניין זה מוקשית. ד' ציינה כי הייתה שוהה עם המנוחה על בסיס כמעט יומי (עמ' 10 שורות 14-16) ועוד כשהייתה ילדה הייתה נוהגת המנוחה לקרוא לה ולאחותה הצעירה לחייג עבורה בטלפון כשהייתה צריכה להתקשר (עמ' 10 שורות 28-30 ועמ' 11 שורה 1-2), תוך שהמנוחה דיברה מילים בסיסיות בעברית בלבד לטענתה (עמ' 11 שורה 24).
למי, אפוא נהגה המנוחה להתקשר, ובאיזו שפה? האם רק בתימנית עשתה שימוש בטלפון? האם וכיצד תקשרו הנכדה ואחותה הצעירה על בסיס כמעט יום יומי עם הסבתא? סימני שאלה בולטים מתעוררים כתוצאה מעדותה של הנכדה.
לכך יש להוסיף כי בניגוד לטענות המבקשים, הרי שהמשיבים ובנם העידו שהגם שהמנוחה לא ידעה קרוא וכתוב בעברית, ידעה גם ידעה לשוחח בעברית והבינה עברית .
בנם של המשיבים, נ.ע., אשר הבהיר בסעיף 3 לתצהירו מיום 27.4.22 כי "… המנוחה דיברה עברית עם כל הסובבים אותה…" (שם), כלל לא נחקר בנושא על ידי בא כח המבקשים (ראו עמוד 33-37 לפרוטוקול). משמעות הדברים ברורה.
משיב 1 העיד כי המנוחה ידעה לדבר עברית הגם שלא ידעה קרוב וכתוב בעברית גם בחקירתו הנגדית וגרסתו לא קרסה (עמוד 40 לפרוטוקול). דברים דומים העידה גם משיבה 2 בחקירתה הנגדית וגרסתה לא קרסה (עמוד 48 לפרוטוקול).
במצב דברים שכזה די היה כדי לקבוע שכפות המאזניים מעויינות ולאור הנטל שרובץ לפתח המבקשים, די היה בכך כדי לדחות את טענת אי ידיעת השפה העברית.
אלא שנדבכים ראייתיים נוספים מחזקים את המסקנה לפיה למעשה יש לדחות את טענת המבקשים גם לגופה.
עד מטעם המבקשים שהופיע ברשימת העדים והגיש תצהיר מטעמם לתמיכה בבקשה, ידיד משפחה בשם י.ח., לא הובא להעיד בסופו של יום כל עיקר.
לעניין זה יוער כי בתצהירו הצהיר מר ח' כי "אני מצהיר כי המנוחה ידעה קרוא וכתוב בשפה העברית" (ראו בתצהירו 30.1.22). גם לו אניח כי האמור הוא בבחינת טעות סופר, הרי שמר ח' לא הצהיר כל עיקר כי המנוחה לא ידעה לדבר בעברית, כי אם לא ידעה קרוא וכתוב, עובדה שאיננה מוכחשת. לא פלא, אפוא, כי בסופו של יום לא הובא מר ח' למתן עדות, והמסקנה המסתברת מאי הבאתו למתן עדות היא שלו היה מובא אותו ידיד משפחה, יכול ועדותו לא הייתה תומכת בטענת המבקשים. לעניין זה אעיר כי הואיל והמבקשים הם שעמדו על העדתו והם שצירפו את תצהירו לבקשתם, בוודאי שהחובה הייתה מוטלת עליהם לזמנו ולא היה ניתן לצפות כי המשיבים יזמינו בעצמם את העד מטעם המבקשים.
תמוה מכך, מדובר בצוואה בעדים. הטענה המשפטית שנכתבה בכתב הבקשה, אולם איש מהמבקשים כלל לא חזר עליה לפניי כפי שאפרט להלן, היא שבשל אי ידיעת השפה העברית ולשון הצוואה לא נתקיים הציווי "הביאה בפני שני עדים". מכל מקום, עדי הצוואה (לרבות עורך הדין שערך אותה) כלל לא הובאו למתן עדות לפניי. ברי כי נטל הראיה והשכנוע בבקשה שלפניי מוטל לפתח המבקשים. משמעות הדברים ברורה. בדומה למר ח', עצם ההימנעות מזימון ולו עד אחד מבין השניים למתן עדות, מלמדת חזקה שככל שאלה היו מובאים להעיד עדותם הייתה סותרת את טענת המבקשים בדבר אי ידיעת השפה העברית.
בנוסף, כאשר מעיינים בעדויות המבקשים אנו מגלים שבניגוד לאמור בבקשה, מוקד טענותיהם של המבקשים בדיון לפני כלל לא היה נעוץ דווקא באי ידיעת השפה העברית (ראו עדותו של מבקש 1 בעמוד 13 עד עמוד 15 אשר התמקד דווקא בטענות בדבר זיוף צוואה, טענות שככלל וכאמור לעיל לא עמדו עליהם המבקשים כל עיקר; עדותה של מבקשת 3 אשר ככלל דומה שהתמקדה בטענות כלליות בדבר טיפול לקוי במנוחה, כמפורט בעמוד 23-24 לפרוטוקול; ועדות מבקשת 2 אשר בכלל טענה כנגד התנהגותם של הנטענת של המשיבים לאחר פטירת המנוחה כמפורט בעמוד 27-29 לפרוטוקול). מבקש 4 כלל לא התייצב למתן עדות.
חרף הצבת הדגש בבקשה על אי ידיעת השפה העברית ראינו כי בעדותם טענו המבקשים טענות אחרות. כך עשו גם כאשר נשאלו על ידי בית המשפט שאלות בקדם המשפט ביום 28.9.22. מבקש 1 טען כי הצוואה מזויפת (עמ' 2 שורות 18-25 לפרוטוקול); מבקשת 2 טענה כי הייתה קשורה למנוחה (עמ' 3 שורות 3-4 לפרוטוקול); ורק מבקשת 3 טענה בקצרה, אגב טענות בדבר זיוף חתימה, כי המנוחה לא ידעה לדבר עברית ( עמ' 3 לפרוטוקול שורות 10-18).
אלא שכלל טענות המשיביםאינן בבחינת עובדות שלא היו ידועות ולו להם ולשיטתם בטרם ניתן הצו. מדובר בעובדות שלשיטת המבקשים היו ידועות להם היטב (קרי הטענה בדבר אי ידיעת השפה העברית, או כל טענה כללית אחרת ביחס לקשרי המנוחה עם המשיבים). לא הונח לפני כל טעם משכנע מדוע לא היו יכולים המבקשים להניח טענות אלה לפני הערכאה השיפוטית המתאימה בטרם ניתן הצו. זאת ועוד, ולו בבקשה עצמה לא הונחה כל ראיה חפצית שיש בה כדי לתמוך ולו במעט בטענה הכללית עד מאוד שנטענה בבקשה לפיה בדבר השפעה בלתי הוגנת. אין בכל אלה כדי להוות עוגן של ממש לתמיכה בעתירה לבטל צו שניתן כ- 5 שנים לפני שהוגשה הבקשה.
מכאן לסימן השאלה המרכזי הנוסף המרחף מעל הבקשה, והוא השיהוי בהגשתה.
אין מחלוקת כי המבקשים היו מודעים לקיומה של הצוואה ואף היו מודעים למתן הצו עצמו. אלא שמטעמיהם שלהם, בחרו שלא לעשות דבר ולשקוט על השמרים במשך שנים רבות.
מבקש 1 אמר מפורשות שלאחר השבעה היה מודע לצוואה כמו גם לצו הקיום לכל הפחות
משנת 2017 ומטעם כספי גרידא לא פנה לקבל ייעוץ ביחס לאמור, להתנגד לצוואה או לבטל את צו הקיום ( עמ' 15-18 לפרוטוקול, לרבות עמ' 15 שורות 21 – 27 , עמ' 16 שורות 1-10 וכן ראו דבריו בעמוד 2 שורות 24-25). גם מבקשת 3 טענה דברים דומים (ראו דבריה בדיון מיום 28.9.22 בעמ' 3 שורות 8-9 וכן דבריה בעמוד 25-27 לפרוטוקול).
44. טעם כספי בעלמא איננו בבחינת עילה בעלת משקל משמעותי בהתחשב במשך השיהוי הניכר.
45. אכן דומה שהטעם שלאורו הוגשה הבקשה רק עתה, היא רצונם של המשיבים להוביל לפינויו של בנו של מבקש 1 מבית שמצוי בשטח המשק. אלא שעת מדובר בצו קיום שניתן עוד בתחילת שנת 2017, לא ניתן להסתמך אך על טענה כללית בדבר הרצון לגלות את האמת, וטענה עובדתית בדבר אי ידיעת השפה העברית שנדחתה, כאל הטעם לביטולו של הצו.
46. בהקשר אחר הבהיר בית המשפט העליון שמקום בו משאב השיפוט הוא משאב מוגבל לאור הצורך להקצותו לטובת דיון בעניינם של מתדיינים רבים, הכלל בדבר הרצון לגילוי האמת איננו יכול לקבל בכורה (לבטח שלא בכורה אוטומטית), על פני שיקולים מתחום מנהל שיפוטי תקין והאינטרס הציבורי המרכזי בהקצאת משאבי שיפוט מידתיים לכל הליך: "…קביעת עובדות היא מלאכת חוקנו, ובשל כך קיים אצל כל שופט ושופטת רצון מקצועי, טבעי ומובן, לשחזר את העובדות הנדרשות למתן פסק הדין כהווייתן, ובדרך זו להגיע לחקר האמת. סבורני כי במקרים הלא מעטים שמובאים לפתחנו, ובהם הנסתר עולה על הגלוי, בתי המשפט צריכים להימנע ממימושו של רצון זה, מקצועי, טבעי ומובן ככל שיהיה – וזאת, משתי סיבות הקשורות אהדדי. ראשית, מי לידינו יתקע שבית המשפט יצליח להסיר מפניו את הערפל של חוסר ודאות ולהגיע לחקר האמת כאשר הוא פועל תחת מחסור חמור בראיות, וכאשר הראיות הקיימות מובאות לפתחו היישר מבית מדרשם של בעלי הדין, שכל אחד מהם הוא נוגע-בדבר ומתוקף כך מונע להטות את תוצאת ההתדיינות לטובתו-שלו על חשבון האמת? השילוב של אי-ודאות ושל היעדר חפיפה בין האינטרס הציבורי בהליך המשפטי (חקר האמת) לבין התמריצים הפרטיים של בעלי הדין (אשר כוללים בתוכם את הרצון להגיע לניצחון במשפט על חשבון האמת) הוא שילוב הרסני, אשר עלול למנוע מבית המשפט הגעה לאמת (ראו: Steven Shavell, The Fundamental Divergence between the Private and the Social Motive to Use the Legal System, 26 J. Legal Stud. 575 (1997)). שנית, ולא פחות חשוב: כאשר הנסתר עולה על הגלוי, השקעתם של זמן שיפוטי ומאמצים שיפוטיים אחרים בניסיון להגיע לחקר האמת – הרחוקה מן העין – בהכרח תפגע ביעילות ובצדק בעשיית המשפט. זאת, מאחר שזמן שיפוטי הוא משאב חברתי מוגבל, ועל כן השקעה מאסיבית של הזמן בהליך אחד תדחה את טיפולו של השופט בהליכים אחרים, דבר אשר עלול לפגוע קשה – ולעיתים, אנושות – בבעלי הדין שמחכים ליומם בבית המשפט ולסעדים המשפטיים להם הם זכאים, ואין שופט שישמע את טענותיהם (ראו: בג"ץ 3181/19 הקליניקות המשפטיות, המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט" נ' מדינת ישראל, פסקה 1 לפסק דיני [פורסם בנבו] (8.12.2019))…." [ע"א 6460/21 פרץ נ' כהן (מצוי במאגרים המשפטיים; 18.6.23)].
47. שיקולים אלה, בכל הכבוד, יפים גם לענייננו. אל מול צו שניתן בשנת 2017 השתהו המבקשים במשך למעלה מחמש שנים, ביודעם שקיים צו שמשמעותו היא גם הקצאה פוטנציאלית של זכויות בנחלה.
48. לשיהוי זה לא ניתן כל טעם סביר והגיוני.
49. טענתם המרכזית של המבקשים לגוף הדברים נדחתה באשר לא הוכיחו כל עיקר לא את אי ידיעת השפה העברית ולמעלה מכך (בהתחשב בכך שגם עורכי הצוואה לא הוזמנו להעיד) לא את נפקות הטענה.
50. לא ניתן כל הסבר סביר מדוע אותן טענות כלליות שבפי המבקשים לא נטענו לפני שניתן הצו או לכל הפחות מיד בסמוך לו (למצער אז ידעו כבר המבקשים על אודות קיומו של הצו).
51. התשתית שהונחה לפניי מובילה כאמור לדחיית הבקשה, וכפועל יוצא כך אני מורה.
בשים לב לתוצאה אליה הגעתי ולדיונים שהתקיימו (לרבות דיון שמיעת ראיות), יישאו המבקשים
בהוצאות המשיבים, ביחד ולחוד, בסך כולל של 20,000 ₪.
פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת מלוא פרטיהם המזהים של הצדדים ובני משפחותיהם.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, כ"ח אלול תשפ"ג, 14 ספטמבר 2023, בהעדר הצדדים.
