א.א,ע"י עו"ד דוד חורי, מ.א,ע"י עו"ד מורן גוהר, פסק דין

בפני

כב' השופט שמואל בר יוסף

תובעת

א.א

ע"י עו"ד דוד חורי

נגד

נתבע

מ.א

ע"י עו"ד מורן גוהר

פסק דין

הצדדים נישאו ביום 27.3.1986 ונולדו להם שלושה ילדים, כיום בגירים.

בחיי נישואי הצדדים פרץ משבר. בחודש אוקטובר 2022 עזבה התובעת את דירת הצדדים (דירה ברח' נ' x ב', גושxxx חלקהxxx , להלן: הדירה) ומאז הם חיים בנפרד.

התובעת עותרת לפירוק השיתוף בדירה ולאיזון יתר המשאבים המשותפים. לכתחילה עתרה התובעת לאיזון זכויותיהם הצבורות של הצדדים, בחלקים לא שווים. התובעת לא עומדת על עתירתה זו. עוד עותרת התובעת, לחייב את הנתבע בדמי שימוש ראויים, בגין התקופה ממועד הפירוד ואילך.

הנתבע טוען, שיש לחלק את תמורת הדירה, באופן שהוא יקבל 80%. עוד טוען הנתבע, שיש לאזן את זכויותיהם הצבורות של הצדדים לפי אותו יחס "לנוכח פערי ההשתכרות בין הצדדים" (סעיף 36 לכתב ההגנה). לוז טענתו של הנתבע הוא, שלתובעת הכנסות בסכום של כ- 22,000 ₪ נטו לחודש, בעוד הוא אינו עובד, משנת 2017 והאופק הכלכלי שלו, לוט בערפל. בנוסף, טוען הנתבע, בחצי פה, שהתובעת הוציאה על דעתה כספים משותפים.

בפתח הדברים אתייחס לטענת התובעת, לפיה אין לדון בעתירת הנתבע, לאיזון משאבים בחלקים לא שווים, מאחר שהלה לא הגיש תביעה. מבחינה עקרונית-כללית, ראוי שעתירה לאיזון משאבים, לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון בנין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: החוק), זאת אומרת, בשונה מדרך המלך האמורה בסעיפים 5(א) ו- 6 לחוק, תונח בכתב תביעה ולא בכתב הגנה. הדבר נכון, מבחינה דיונית, משום שעתירה מקומה בכתב תביעה ולא בכתב הגנה. הדבר נכון מבחינה מהותית, משום שאיזון לפי סעיף 8 לחוק, הוא חריג לכלל, הקבוע בסעיף 5(א) לחוק, לפיו "זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג…". יתירה מזו, כאשר בעל דין נמנע מהגשת תביעה, הדבר עשוי להעיד, שמדובר בטענה, שאיננה נטענת בלב שלם.

אמת, בית המשפט רשאי, בנסיבות המתאימות, לדון בטענה לפי סעיף 8 לחוק, גם ללא הגשת תביעה מתאימה. אך זאת, לפנים משורת הדין ולא כזכות מוקנית (השוו, תלה"מ (משפחה ירושלים) 3859-11-20 פלונית נ' אלמוני (22.01.2023), סעיף 61 לפסק הדין ומראי מקום שם). במקרה זה, הנתבע לא הגיש תביעה ויש בכך להעיד, שהיא לא נטענת בלב שלם. למרות זאת, אין בידי לקבל את טענת התובעת, לפיה ראוי, מטעם זה, לא לדון בה. זאת, משום שהתובעת היא שהגישה, לכתחילה, את התביעה, אגב טענה ליישום סעיף 8 לחוק. משכך, טיעונו של הנתבע, לפיו היישום ראוי, אך לטובתו, היא טענה לגיטימית.

לעיצומה של טענה – על מנת, שפער בכושר השתכרות, יצדיק לראות בו נכס בר איזון (טענה שהנתבע לא הניח), או ישמש שיקול לאיזון בחלקים לא שווים (כאמור בסעיף 8(2) לחוק), על הנתבע להוכיח שלושה יסודות מצטברים: האחד, קיומו של פער מהותי בין כושר השתכרותה של התובעת במועד הנישואין לעומת כושר השתכרותה במועד הפירוד. השני, קיומו של פער דרמטי בין כושר ההשתכרות של התובעת במועד הפירוד לבין כושר השתכרותו. השלישי, שהפערים האמורים הם תוצאה של ויתור מצד הנתבע, באופן שנגרע מכושר השתכרותו, לטובת צבירת כושר ההשתכרות של התובעת (בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית, סב(3) 66 (2007), עמ"ש (מחוזי חיפה) 31035-09-16 ש.ג נ' ד.ג (20.04.2017), תמ"ש (משפחה תל אביב-יפו) 52231-09 מ.ב נ' ע.ב (01.11.2011) ).

הנתבע לא הוכיח אף אחד משלושת התנאים האמורים.

אשר לגידול בכושר השתכרותה של התובעת – הנתבע לא הציג נתונים כלשהם, באשר להשתכרות התובעת, בעת נישואי הצדדים. ממילא לא הונחה תשתית להסיק, שחל גידול משמעותי בכושר השתכרותה הראלי של התובעת. יצוין, שהתובעת עובדת כ- 38 שנים במקום עבודה ציבורי (אוניברסיטת xxx), כשכירה. מדד המחירים לצרכן עלה בתקופה זו, ביותר מ- 800%. השכר החציוני עלה בתקופה זו אף בשיעור גבוה יותר. נתונים אלה מצביעים על כך, שגידול בפועל בשכר, גם אילו הוכח, אינו מוכיח, גידול ראלי בכושר ההשתכרות.

אשר לפער בכושר השתכרותם של הצדדים – הנתבע אינו עובד משנת 2017. עם זאת, הנתבע לא הניח תשתית עובדתית באשר לנסיבות הפסקת עבודתו, מצד אחד ובאשר לנסיבות, בעטיין אינו עובד מאז ועד היום, מצד שני. מחדל ראייתי זה, הנזקף לחובת הנתבע, הוא בעל משקל מהותי, בשים לב להשכלתו ועברו התעסוקתי המרשימים. הלה העיד, שיש לו תואר ראשון בxxx ותואר שני בxxx (עמ' 28 שו' 28). עוד העיד הנתבע, שהוא עבד ברשות xxx, בחברה xxx (כסמנכ"ל כוח אדם), בבנק xxx (כמנהל תחום) וxxx (כמנהל לוגיסטי) (עמ' 28 שו' 30, עמ' 33 שו' 21-24). הנתבע עצמו הגדיר את התפקידים שמילא כ"תפקידים בכירים" (עמ' 33 שו' 24). על רקע האמור, אין אלא להסיק, שהנתבע לא ממצה את כושר השתכרותו המוכח.

זאת ועוד, הנתבע טען, שמרבית עיסוקו "בניהול השקעות בשוק ההון, כך שהכנסתו החודשית מעיסוק זה נאמדת ע"ס (כך במקור) של 13,000 ₪ לחודש" (סעיף 18 לכתב ההגנה). הודאה זו, כשלעצמה, מוכיחה, שאין ממש בטענת פערי כושר ההשתכרות. אמנם, הנתבע טוען, שבלא הכנסות התובעת, הוא לא יכול להשקיע בשוק ההון. ברם, עם איזון המשאבים ומכירת דירת הצדדים, יהיו לנתבע די והותר מקורות להשקעה מניבה. למעלה מן הצורך, גם אילו הוכח פער בכושר ההשתכרות של הצדדים, יש לתת את הדעת לשלושת אלה: ראשית, בתקופות בהן הנתבע טוען שלא עבד, הוא נהנה בפועל ממשכורותיה של התובעת. שנית, הנתבע זכאי למחצית הזכויות שצברה התובעת במשך שנות הנישואין. עובדה זו מקטינה ביתר שאת את פער כושר ההשתכרות הנטען. שלישית, כ- 30% מהכנסותיה החודשיות של התובעת, מקורם בתשלומי פנסיה. ככל שמדובר בפנסיה, שנצברה במהלך נישואי הצדדים, זכאי הנתבע לחלק ממנה. ממילא, קטן ביתר שאת פער (ככל שקיים) בכושר ההשתכרות הנטען.

אשר לוויתור של הנתבע לטובת צבירת כושר השתכרותה של התובעת – לא הוכח, שהנתבע היה בן הזוג "הביתי", בעוד התובעת פיתחה קריירה. ההלכה בנוגע לפערי כושר השתכרות, נועדה למקרים מובהקים, בהם הוכח, שאחד מבני הזוג וויתר על קידומו המקצועי, על מנת לאפשר לבן זוגו לפתח קריירה ולהשיא הכנסה (בע"מ 4623/04 הנ"ל ואחרים). נסיבות כאלה לא הוכחו. נהפוך הוא, כמפורט לעיל, הנתבע מודה שהוא עבד משך השנים במגוון עבודות ותפקידים בכירים.

לפיכך, דין הטענה, לאיזון משאבים, בחלקים לא שווים, בשל פערים בכושר השתכרות הצדדים, להידחות.

הטענה, לפיה התובעת משכה והעלימה כספים משותפים, לא הוכחה כלל. כל שהוכח הוא, משיכת סך של 300,000 ₪ מקרן השתלמות של התובעת, על מנת לסייע לבתם של הצדדים לרכוש דירה. לא זו בלבד, שלא מדובר בפעולת "הברחה", אלא שלפי עדות התובעת, משיכת הכספים בוצעה לאחר תחילת ההליכים. ככל שכך, ממילא יקבל הנתבע את חלקו בקרן ההשתלמות האמורה. למעלה מן הצורך, התרופה הנכונה למשיכת כספים, כזו או אחרת, היא, לרוב, השבה, להבדיל משינוי בסיס איזון המשאבים.

מסקנתי עד הנה – לא עלה בידי הנתבע להוכיח, שיש הצדקה לאיזון משאבי הצדדים, בחלקים לא שווים.

אין מחלוקת, שתקופת השיתוף היא ממועד נישואי הצדדים ועד ליום 3.10.2022 (סעיף 26ו' לכתב ההגנה). לכן, ימונה מומחה, על מנת שיגיש חוות דעת, באשר לאיזון משאבי הצדדים (לרבות רכבים, כפי ערכם, לפי מחירון יצחק לוי למועד הקרע), לתקופה ממועד נישואי הצדדים ועד מועד הקרע האמור.

אין מחלוקת באשר לפירוק השיתוף בדירה, על דרך מכירתה, כפנויה, למרבה במחיר (סעיף 27א' לכתב ההגנה).

אין מחלוקת מהותית, באשר לפירוק השיתוף בזכויות הצדדים בק.ר. אין בידי לקבל את טענת הנתבע, לפיה על התובעת לרכוש את זכויותיו, שעה שהדין לא מכיר בזכותו של שותף במיטלטלין לכפות על שותפו רכישה "פנימית" (סעיף 10 (ב), 10(ג) לחוק המטלטלין, תשל"א-1971, תלה"מ (משפחה ירושלים) 37242-03-19 ז.ע.ד נ' ל.ד (22.03.2020), סעיף 28 לפסק הדין ומראי מקום שם).

עניין אחרון שעליי להידרש לו, הוא עתירת התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה דמי שימוש ראויים, בגין שימושו הבלעדי בדירה, מחודש אוקטובר 2022 ואילך. כידוע, על עתירה לתשלום דמי שימוש ראויים, חולשים שני סעיפים בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969: האחד, סעיף 33 הקובע: שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש. הפסיקה ראתה בסעיף האמור החלה פרטנית של העיקרון הכללי שמטרתו למנוע עשיית עושר ולא במשפט (ע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד, פ"ד נג(4) 769, להלן: פרשת זידאני, בעמ' 778) ולחילופין תשלום בגין נזקיו של השותף שאינו משתמש במקרקעין מהסגת גבולו (ע"א 7156/10 חברת הירקון בע"מ נ' מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל (11.10.2012), פרשת זידאני בעמ' 776). האחר, סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין, לפיו רשאי כל שותף להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר. על מנת ליישב בין הוראות הסעיפים הנ"ל, הותנתה הזכות לדמי שימוש בכך, שהשותף המשתמש עושה כן באופן בלתי סביר, קרי – באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין (ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס 1993 (20.1.1993) ). הלכת זרקא זכתה לביקורת נוקבת, אך עודנה ההלכה המחייבת ולא זה המקום להרחיב.

בפרשה אחרת (תמ"ש (משפחה תל אביב-יפו) 15649-06-19 ט.א נ' מ.א (07.10.2020) ), הזדמן לי להביע את דעתי, לפיה פסיקת דמי שימוש, ראוי שתיעשה "כחלק מהחוזה המשפחתי הכולל, קרי – כחלק ממערך חבויות וזכויות הדדיות הכלולות בהסכמה המשתמעת מיחסי הזוגיות והמשפחה". לכן "השאלה כלום מונע בן הזוג הנותר בדירת מגורים את מגוריו של מישנהו בדירה, אם לאו, הינה אספקט אחד בלבד, ולא המרכזי שבהם, כשביחסים זוגיים עסיקנן". כפי שציינתי שם, אומד דעתם של בני זוג, באשר לראוי לעת פירוד, אינו מתיישב, בדרך כלל, עם חיוב בדמי שימוש ראויים, מיד עם יציאתו של בן הזוג האחר מהדירה. בה במידה, ככל שבן הזוג הנותר בדירה נוהג בחוסר תום לב, לרבות במניעת פירוק השיתוף או בהתנהגות שאיננה מאפשרת מגורים משותפים, תקום עילה לתשלום דמי שימוש ראויים. עילה זו תקום, גם כאשר חולף זמן סביר ממועד הקרע ופתרון אין (להרחבה ואסמכתאות ר' שם).

לא למותר לציין, שהגשת תביעה לפירוק שיתוף היא סממן מובהק להיעדר הסכמה מצד התובע/ת, להמשך חזקה בלעדית של הנתבע/ת בנכס המשותף (ר', למשל, עמ"ש (מחוזי תל אביב-יפו) 7396-12-09 פלונית נ' אלמוני (21.04.2013) ).

התובעת עזבה את הדירה, בעקבות טענות לא פשוטות, לפיהן הנתבע פגע בפרטיותה בדרכים שונות והפך את המגורים המשותפים לבלתי אפשריים (בקשתה בה"ט 41434-10-22). ברקע הדברים, חשדות של הנתבע, לפיהן התובעת לא שמרה לו אמונים, בהן הודה הנתבע, בכתב תשובתו. בדיון, שהתקיים ביום 27.10.2024, הגיעו הצדדים להסכמה, בזו הלשון:

"לנוכח כוונתנו להגיע להבנות ברוח טובה כיצד ניפרד ונמשיך בשארית חיינו ומבלי שמי מאיתנו מודה בטענה כלשהי, נקבל את המלצת בית המשפט, לפיה המשיב מצהיר ומתחייב שלא להגיע לבית מגורי המבקשת ברחוב ו'xx ב' ורחוב פ' xx ר'. כמו כן לא יימצא המשיב בתחום אוניברסיטת xxx, להוציא הגעה לסניף בנק xxx באוניברסיטה. המבקשת מצדה מצהירה ומתחייבת, וזאת מבלי לגרוע מכל זכות רכושית או אחרת ומכל טענה השמורה עמה, שלא להיכנס לדירת הצדדים המצויה ברחוב נ' x ב'" (ההדגשה לא במקור).

הסכמה זו מעידה, ששני הצדדים הבינו, שמגורים משותפים לא ייתכנו ומדובר בהפרדת מגורים, המהווה צעד לקראת פרידה ואיזון רכושי כולל. ממילא היה ברור לנתבע, שהוא חשוף לתביעה בגין תשלום דמי שימוש ראויים. ידיעה זו הפכה חד משמעית, עם הגשת התביעה בהליך זה, בו עתרה התובעת, הן לפירוק השיתוף בדירה והן לתשלום דמי שימוש. זאת ועוד, ממועד ההסכמה האמורה ועד למועד הגשת התביעה, חלפו כשבעה חודשים. בנוסף, ממועד הגשת התביעה, חלפה שנה תמימה נוספת. לטעמי, "ככל שחולף הזמן, טענתו של בן הזוג הנותר בדירה, לפיה השימוש הבלעדי שהוא עושה בה סביר) סע' 31(א)(1)  לחוק), הולכת ומאבדת מתוקפה" (תמ"ש 15649-06-19 הנ"ל).

בראי הנסיבות האמורות, ראוי לחייב את הנתבע לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים, ממועד הגשת התביעה ועד למסירת החזקה בדירה לרוכשיה, או עד לפינויה על ידי הנתבע, לפי המוקדם.

אשר על כן, נפסק כלהלן:

הנכסים והזכויות, שנצברו על שם מי מהצדדים, החל ממועד נישואיהם ועד ליום 3.10.2022 יאוזנו בחלקים שווים. אני ממנה את מר נתן שטרנפלד, כמומחה מטעם בית המשפט, על מנת שיגיש חוות דעת, באשר לאופן איזון הזכויות (לרבות רכבי הצדדים, לפי מחירון יצחק לוי, למועד הקרע).

המטלטלין בדירה יחולקו, לפי מנגנון של שתי רשימות (התובעת תכין שתי רשימות, הכוללות את התכולה כולה, והנתבע יבחר אחת מהן).

השיתוף בדירה יפורק, על דרך מכירתה כפנויה למרבה במחיר, וחלוקת התמורה, בניכוי תשלומי החובה ושכר הכונס/ים, בחלקים שווים. אני ממנה את באי כוח הצדדים, ככונסי נכסים, לשם מכירת הדירה. עם זאת מובהר, כי עם הגשת הבקשה הראשונה, שלא על דעת שני הכונסים, סביר שימונה כונס/ת נייטרלי/ת. אני ממנה את מר בני פיש כשמאי לצורך פירוק השיתוף. בשכרו של השמאי יישאו הצדדים, בחלקים שווים.

שיתוף הזכויות במועדון ק.ר יפורק על דרך מכירתן בשוק החופשי ויחולו הוראות הכינוס דלעיל, בשינויים המחויבים.

מאחר, שכבר בדיון הראשון התובעת חזרה בה מטענתה לאיזון בחלקים לא שווים, בעוד הנתבע עמד על עתירתו לאיזון בחלקים לא שווים והיא נדחתה – אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת, את כל האגרות ששילמה במסגרת הליך זה וכן שכר טרחת עורך דין בסך של

20,000 ₪.

ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.

תואיל המזכירות לסגור את התיק.

ניתן היום, ט"ו אייר תשפ"ד, 23 מאי 2024, בהעדר הצדדים.