בפני
כבוד השופטת מיכל סער
תובע
א.צ
נגד
נתבעת
א.א.צ
פסק דין
לפניי שלוש תביעות הדדיות שהגישו הצדדים, בני זוג לשעבר:
תביעה לביטול הסכם שהגיש האיש (תה"ס 65111-12-18)
תביעה לאכיפת הסכם שהגישה האישה (תה"ס 17876-02-19)
תביעה נזיקית שהגיש האיש (תלה"מ 24445-09-19).
במסגרת התביעות עתר האיש לבטל הסכם עליו חתמו הצדדים ואשר קיבל תוקף של פסק דין, בו התחייב האיש להעביר דירה הרשומה על שמו לבעלות האישה, ואילו האישה הגישה תביעה לאכיפת הסכם זה. כמו כן הגיש האיש כנגד האישה תביעה נזיקית על סך 700,000 ₪ בגין "הונאת אבהות".
רקע כללי
הצדדים נישאו זה לזו בנישואין אזרחיים ביום 00.00.2013.
בשנת 2016, שעה שהאישה הייתה מצויה בחודשי היריון עם הקטינה א', ועוד לפני הולדת הקטינה, חתמו הצדדים על הסכם התרת נישואין. (להלן: "ההסכם" או "הסכם להתרת נישואין"). ההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט ביום 14.11.2016
במסגרת ההסכם, נקבע כי על אף שהדירה המצויה ברחוב *** בעיר *** (להלן: "הדירה") תישאר בבעלותו המלאה של האיש, הרי שככל והאישה תלד, היא תהיה רשאית להתגורר בדירה עם הילד שייוולד עד הגיע הילד לגיל 18, ולא ניתן יהיה לפנות את האישה והילד מהדירה. כמו כן הוסכם, כי האיש ישלם את מלוא תשלום המשכנתא והוצאות המדור על אף שהאישה והילד יתגוררו בדירה. בנוסף הוסכם, כי ככל והאיש ימכור את הדירה, הוא מתחייב לספק לאישה ולילד מדור חלופי וכן לשאת בתשלום דמי השכירות. בנוסף הסדירו הצדדים במסגרת ההסכם כיצד יתבצע איזון המשאבים ביניהם.
בשל חשיבות הדברים, אביא את סעיפי ההסכם הרלוונטיים במלואם. תחת הכותרת "ענייני רכוש", נקבע כדלקמן:
"4. במסגרת איזון משאביהם המשותפים של הצדדים, ובכפוף לאישור הסכם זה בבית המשפט לענייני משפחה, הוסכם בין הצדדים כי הדירה ברחוב *** *** גוש…. תישאר בבעלותו של הבעל.
כמו כן הוסכם בין הצדדים כי אם יוולד הילד אצל האישה, היא תהיה רשאית להתגורר בדירה ברחוב ***, עד שימלאו לקטין 18 שנה, והבעל לא יהיה רשאי לפנות אותם מן הדירה.
על כן תרשם ע"א בלשכת רישום המקרקעין.
5. הבעל מתחייב לשלם על חשבונו משכנתא והוצאות החזקת הדירה הנ"ל, למרות שהאישה והילד תתגוררנה באותה דירה.
6. במידה והבעל ימכור את הדירה לצד ג', הוא מתחייב להמציא לאישה והקטין דירה חילופית למגוריהם או לשלם דמי שכירות עבור דירה זהה.
7. רכב מסוג פיאט … יהיה בבעלותו של הבעל, והבעל מתחייב לאפשר לאישה להשתמש בה כל עוד לאישה יהיה צורך.
8. מלבד האמור בהסכם זה, כל צד יחזיק בבעלותו הבלעדית בחשבונות הבנק ובנכסים הפיננסיים אשר מתנהלים עבורו ו/או על שמו בין שבארץ ובין שבחו"ל….
9. כמו כן הוסכם בין הצדדים כי במסגרת אישור משאבים, הבעל מתחייב לשלם לאישה תוך שנה מיום אישור הסכם זה סך של 100,000 (מאה אלף) ₪".
ביום 00.00.2017 נולדה הקטינה א' (להלן: "הקטינה").
ביום 27.6.2017 ניתן פסק דין להתרת נישואי הצדדים (תה"ן 43207-10-16).
לאחר לידת הקטינה, האיש המשיך להתגורר עם האישה והקטינה בדירה, כאשר אין חולק בין הצדדים כי האיש סבר באותה העת כי הקטינה היא בתו.
כעבור למעלה משנה, חתמו הצדדים על נספח להסכם התרת הנישואין, שאושר וקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה ביום 12.9.2018 (להלן: "נספח להסכם").
במסגרת הנספח להסכם הסכימו הצדדים, כי סעיף 4 להסכם התרת הנישואין יבוטל, וכי האיש יעביר את מלוא זכויותיו בדירה לאישה תוך 30 יום, אגב גירושין. שאר רכיבי ההסכם להתרת נישואין נותרו על כנם.
אביא את סעיפי הנספח להסכם הרלוונטיים, במלואם:
"3. א' מצהיר כי הוא הבעלים הרשום של מלוא הזכויות בדירת מגורים המצויה ברחוב *** ***, הידועה גם כגוש…. (להלן: "הדירה"), ולמרות האמור לעיל א' מתחייב להעביר בתוך 30 ימים את מלוא זכויותיו בדירה לא', וא' מקבלת את הדירה ואת מלוא זכויותיו של א'. הצדדים מצהירים כי העברת מלוא זכות הבעלות לא' תהיה בהעברה אגב גירושין.
4. מוסכם על הצדדים כי בהעברת הבעלות בדירה מא' לא', לא יחול האמור בסעיף 4. א' תהיה רשאית לעשות שימוש בדירה בהתאם לצרכיה ללא הגבלת זמן, לרבות מכירת הדירה ו/או השכרתה לצד ג'.
5. מוסכם על הצדדים כי נספח זה מבטל אך ורק את האמור בסעיף 4 להסכם, וכולל רק את הסכמת הצדדים להעברת מלוא הזכויות בדירה מא' לא' ואת השימוש בדירה".
בסמוך לאחר אישור הנספח להסכם, עזב האיש את הדירה, וביום 27.12.2018 הגיש לבית המשפט תביעה לאבהות. במסגרת התביעה טען, בין היתר, כי נודע לו מהאישה כי הקטינה אינה בתו, וכי הוא מבקש לבצע בדיקת לצורך בירור האבהות (תמ"ש 65057-12-18). בבדיקה התברר כי האיש אינו אביה של הקטינה, וביום 1.7.2019 ניתנה החלטה לפיה נשללה אבהותו של האיש על הקטינה.
התביעות לביטול ואכיפת ההסכם
תמצית טענות האיש
לטענת האיש, את הדירה רכש בשנת 2012, כחצי שנה לפני הנישואין מכספים שלו ואף שילם את תשלומי המשכנתא עבור רכישתה מחשבונו הפרטי. במהלך תקופת הריונה של האישה, היא החליטה כי ברצונה להתגרש. רצון זה נפל על האיש "כרעם ביום בהיר", שעה ששמח כי בקרוב תיוולד לו בת. עם זאת, כיבד את רצונה של האישה להיפרד. לטענתו, במסגרת הסכם התרת הנישואין, נקבע כי האיש יעביר לאישה סך 450,000 ₪ כחלק מאיזון המשאבים, וכי הדירה תיוותר בבעלותו. עוד הוסכם, כי האישה רשאית להמשיך ולהתגורר עם הילד שייוולד בדירה. לטענת האיש, האישה איימה כי אם לא יחתום על ההסכם להתרת נישואין, היא תפיל את העובר שברחמה.
לטענתו, לאחר לידת הקטינה, האישה ביקשה כי האיש יישאר להתגורר עמה ועם הקטינה בדירה, שכן הייתה זקוקה לעזרה בטיפול בה. האיש, אשר האמין כי מדובר בבתו, חזר לחיות עם האישה והם התגוררו יחד, ואולם המשיכו לשמור על הפרדה רכושית. האישה ביקשה מהאיש כספים עבור הוצאות הבית, וכן עבור הוצאותיה האישיות והוצאות הקטינה.
לטענת האיש, האישה טענה בפניו כי אין באפשרותה ליטול משכנתא ולדאוג לקורת גג עבורה ועבור הקטינה, וכי ממילא יש לה זכות מגורים לשנים ארוכות בדירה. לפיכך ביקשה כי האיש יעביר את זכויותיו בדירה על שמה. האיש הסכים לכך, וביקש להעביר את הדירה על שם הקטינה, אולם האישה סירבה. החתימה על ההסכם לפיו האיש יעביר הזכויות בדירה לאישה נעשתה רק לאחר הולדת הקטינה, שכן האיש רצה לדאוג לקטינה לקורת גג.
לטענת האיש, במסגרת שיחה טלפונית שהתנהלה ביניהם, הודתה האישה כי אביה של הקטינה הוא אדם בשם ב. ו. המתגורר בחו"ל, עמו ניהלה קשר רומנטי בעת ששהתה בחו"ל, וזאת במהלך חיי הנישואין של הצדדים (להן: "האב הביולוגי"). לטענתו, האישה ידעה כי האב הביולוגי עמו ניהלה קשר הוא אבי הקטינה כבר כשהייתה בהיריון עם הקטינה, וזו הסיבה כי האישה חפצה להיפרד מהאיש. אולם לאחר שהאב הביולוגי נטש אותה, האישה נשארה עם האיש. לטענת האיש, במסגרת שיחת הטלפון אמרה לו האישה כי תשיב לו את הדירה השייכת לו והוא יחזיר לה את הכסף שהעבירה לו.
לטענת האיש, יש לבטל את ההסכם ואת הנספח להסכם, שכן בשני ההסכמים נפלו פגמים רבים, לרבות טעות, הטעייה, עושק וחוסר תום לב של האישה, תוך ניצול רגשותיו האבהיים של האיש כלפי הקטינה. משהתברר כי הקטינה אינה בתו וכי האישה הוליכה אותו שולל, יש לבטל את ההסכם והנספח להסכם, לקבוע כי הדירה שייכת לאיש בלבד, וכן לבטל את זכות המגורים של האישה בדירה.
תמצית טענות האישה
לטענת האישה, הדירה אמנם נרכשה לפני הנישואין, אך בזמן שהצדדים חיו יחדיו. הדירה נרשמה על שם האיש אולם לצדדים הייתה כוונת שיתוף בדירה זו ומדובר בנכס משותף. לטענתה, הצדדים שיפצו את הדירה, שילמו יחדיו את תשלומי המשכנתא והוסכם כי הדירה משותפת.
לטענתה, הצדדים לא התנו במסגרת הנספח להסכם את העברת הבעלות בדירה על שם האישה בכך שייוולד ילד של האיש, והמשמעות היא כי הדירה עוברת לבעלות האישה בלי כל קשר לשאלה האם מדובר בילד של האיש או לא. האישה שילמה לאיש עבור הדירה סך 450,000 ₪, ולמעשה קנתה את הדירה ואף ויתרה על זכויות סוציאליות להן הייתה זכאית, בשווי של 750,000 ₪. מדובר בעניינים רכושיים בין בני זוג ובאיזון משאבים בין הצדדים ולא בהעברת זכויות בדירה שמטרתה לשמש מדור לקטינה. לטענתה, אף בנספח להסכם נכתב כי מדובר בהעברה אגב גירושין, ולא בתשלום מדור עבור הקטינה.
עוד טוענת האישה, כי האיש חתם על שני ההסכמים ברצון, ואין כל קשר בין העברת הזכויות בדירה על שם האישה לבין הקטינה. האיש לא עמד בתנאים להוכחת טענותיו לפגמים ברצון.
לטענתה, על אף האמור בנספח להסכם, האיש מסרב לקיימו. לפיכך עותרת לאכוף את הנספח להסכם ולהורות לאיש לחתום על ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת זכויותיו בדירה על שם האישה.
דיון והכרעה
לאחר שמיעת הצדדים ועיון בראיות שהונחו לפניי מצאתי לקבל את תביעת האיש בחלקה לביטול ההסכמים, ולדחות את תביעת האישה לאכיפה. מצאתי כי האיש לא ידע בעת עריכת ההסכמים ואישורם על ידי בית המשפט כי הקטינה אינה בתו, וכי לא עלה בידי האיש להוכיח כי האישה ידעה זאת (כפי שיפורט בהמשך במסגרת תביעת הנזיקין). כמו כן מצאתי כי האיש לא היה חותם על ההסכמים בכל הנוגע לדירה, לו היה מודע לכך שהקטינה אינה בתו, שכן ביסוד הסכמתו שקיבלה ביטוי בהסכמים עליהם חתם, ניצבה ההנחה זו. לפיכך מצאתי כי יש לבטל את ההסכם להתרת נישואין באופן חלקי – בכל הנוגע לזכות המגורים בדירה, וכן לבטל את הנספח להסכם, ולהורות לאיש להשיב לאישה את הסכום אותו שילמה לו.
ואסביר.
סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), מאפשר ביטול של הסכם אם זה נכרת מחמת טעות, וזו לשון הסעיף:
"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.
מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.
טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן.
"טעות" לענין סעיף זה וסעיף 15 – בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה".
סעיף 19 לחוק החוזים, שכותרתו "ביטול חלקי", קובע כדלקמן:
"ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד; אולם אם יש להניח שהצד הרשאי לבטל לא היה מתקשר בחוזה לולא העילה, רשאי הוא לבטל את החלק האמור או את החוזה כולו."
סעיף 21 לחוק החוזים, העוסק בהשבה לאחר ביטול, קובע כדלקמן:
"משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויו של מה שקיבל."
בפסיקה נקבע, כי על מנת שתתגבש עילה לביטול חוזה לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים, נדרשים להתקיים שלושה תנאים: קיומה של טעות אצל הצד המבקש לבטל את החוזה; היעדר ידיעה בכוח או בפועל של הצד השני על הטעות; קשר סיבתי בין הטעות לבין ההתקשרות בחוזה (ע"א 3865/19 משה אליאסיאן נ' מאיר שבו (11.09.2022), ע"א 7920/13 כרמל נ' טלמון (29.2.2016).
ההסכם להתרת נישואין
מצאתי לקבל את גרסתו של האיש כי על אף שהדירה הייתה בבעלותו, הסכים לכך שהאישה והקטינה יתגוררו בדירה עד הגיע הקטינה לגיל 18 וזאת מאחר וסבר כי הקטינה היא בתו.
ראשית, מהראיות עלה כי הדירה הייתה בבעלות האיש. עיון בהסכם מעלה כי בזמן אמת, במועד אישור ההסכם, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי הזכויות בדירה שייכות במלואן לאיש, וכי לאישה אין כל זכות בדירה. ניתן לראות זאת הן בלשון ההסכם – בסעיף 4 להסכם נרשם במפורש כי במסגרת איזון המשאבים הוסכם כי הדירה "תישאר בבעלותו של הבעל", והן בדברי האישה עצמה שנרשמו בפרוטוקול הדיון בעת אישור ההסכם. במענה לשאלת בית המשפט במסגרת הבירור שערך עם הצדדים לפני אישור ההסכם להתרת נישואין, ענתה האישה:
"לאחר שהילד ייוולד, אני רשאית להישאר בדירה שבבעלותו, לי אין זכויות בדירה. הדירה היא רק של הבעל…"
שנית, מצאתי כי האיש הסכים לתת לאישה ולילדה העתידה להיוולד זכות מגורים בדירה, וזאת כדי לספק לילדה מדור, וכי הזכות ניתנה לטובת הילדה ולא בשל זכות כלשהי העומדת לאישה. מלשון ההסכם מצוין כי מדובר בזכות מגורים הניתנת לאישה ולילדה, כאשר הילדה שטרם נולדה צוינה במפורש בהסכם. כמו כן, הזכות מוגבלת עד הגיע הילדה לגיל 18, דהיינו עד שהקטינה תהיה בגירה. אף סעיף זה מחזק את הקשר בין התחייבות האיש לסיפוק מדור לקטינה. בנוסף, האיש התחייב לשלם "על חשבונו" את תשלומי המשכנתא והוצאות המדור, וזאת "למרות שהאישה והילד תתגוררנה באותה דירה" (סעיפים 4,5 להסכם). כלומר, על אף שהצדדים הסכימו במסגרת ההסכם כי הדירה בבעלות האיש בלבד, לשון ההסכם קושרת בין מגוריה של האישה בדירה להולדת הקטינה, והאיש קיבל על עצמו התחייבות שהינה לטובת הקטינה ולא מכוח זכויות כלשהן השייכות לאישה.
חיזוק לכך ניתן למצוא אף בהסכמת הצדדים כי אף אם האיש ימכור את הדירה, הוא מתחייב לספק לאישה ולילד שייוולד מדור חלופי למגוריהם או לחילופין לשלם דמי שכירות עבור דירה זהה (סעיף 5 להסכם). כלומר, האיש מתחייב לספק לילדה מדור.
כמו כן מצאתי, כי הסיבה לכך שהאיש התחייב לספק לילדה שטרם נולדה מדור היא מאחר וסבר כי מדובר בבתו שלו העתידה להיוולד. האישה הרתה בשעה שהצדדים היו נשואים, ואין חולק כי במועד החתימה על ההסכם האיש לא ידע כי אינו אביו של העובר שהאישה נושאת ברחמה. לטענת האישה, אף היא לא ידעה זאת (סעיף 62 לתצהיר האישה). נוסח ההסכם (אשר נוסח על ידי עורכת דין אליה פנתה האישה, ראו בעמ' 28 שורות 9-11 לפרוטוקול), קושר באופן ברור בין הולדת הקטינה לבין התחייבויות האיש. כך אף התרשמתי לאחר שמיעת עדויות הצדדים.
שעה שההתחייבות של האיש לסיפוק מדור לאישה ולקטינה נסבה על הטעות כי מדובר בבתו שעתידה להיוולד, הרי משהתברר כי האיש אינו אביה של הקטינה, יש לבטל את סעיפים 4-6 בהסכם המורים על סיפוק מדור לאישה ולקטינה.
לא מצאתי לבטל את שאר סעיפי ההסכם העוסקים באיזון משאבים בין הצדדים, שכן האיש לא טען וממילא לא הוכיח כי הסכים לביצוע איזון משאבים באופן בו בוצע, מאחר וסבר כי הקטינה שתיוולד היא בתו. יתרה מכך, הסעיפים הנוספים העוסקים באיזון המשאבים נרשמו בנפרד, מבלי לציין את הקטינה העתידה להיוולד. צוין בהסכם כי האיש מתחייב לשלם לאישה תוך שנה 100,000 ₪ "במסגרת איזון משאבים" (סעיף 9 להסכם להתרת נישואין). מה גם שהאיש עתר לביטול חלקי של ההסכם – בכל הקשור לדירה (סעיף 54-56 לכתב התביעה לביטול הסכם).
להשלמת התמונה יצוין, כי בכתב התביעה לאכיפת הסכם האישה עמדה על אכיפת הנספח להסכם, לפיו הבעלות בדירה תעבור אליה, ולא התייחסה במסגרת הסעדים אליהם עתרה לאכיפת ההסכם להתרת נישואין.
הנספח להסכם
לטענת האיש, יש לבטל את הנספח להסכם, שכן התחייב להעביר את מלוא זכויות הבעלות בדירה השייכות לו על שם האישה, מאחר וסבר כי הקטינה שנולדה היא בתו.
מנגד, לטענת האישה, האיש התחייב להעביר אליה את מלוא זכויות הבעלות בדירה מאחר ורכשה את זכויותיו. לטענתה, מדובר בדירה משותפת והאישה שילמה לאיש עבור רכישתה סך 450,000 ₪, וכן ויתרה לו על זכויות כספיות בסך 750,000 ₪ שהייתה זכאית להן במסגרת איזון המשאבים. כמו כן לטענתה, בנספח להסכם לא צוין כל קשר להולדת הקטינה.
מהראיות שהונחו לפניי מצאתי לקבל את גרסתו של האיש, ובהתאם לכך להורות על ביטול הנספח להסכם, וזאת מחמת טעות. ואסביר.
ראשית, האישה לא הוכיחה את טענתה כי רכשה את זכויותיו של האיש בדירה.
מטענות הצדדים עולה כי שווי הדירה במועד אישור הנספח להסכם נע בין 1,150,000 ₪ (לטענת האישה, בעמ' 31 שורות 1-2 לפרוטוקול), לבין 1,500,000 ₪ (לטענת האיש, בעמ' 23 שורות 20-21 לפרוטוקול).
לפי גרסת האישה, מחצית משווי הזכויות בדירה שייכות לה מכוח היות הדירה נכס משותף, ומחצית מהזכויות רכשה באמצעות תשלום סך 450,000 ₪ אותו העבירה לאיש, וסך נוסף של 750,000 ₪, סכום עליו ויתרה במסגרת איזון המשאבים שבין הצדדים.
ואולם גרסת האישה אינה מתיישבת עם הראיות שהונחו לפני:
לא מצאתי לקבל את טענת האישה כי הדירה הינה נכס משותף. מדובר בדירה שנרכשה על ידי האיש בשנת 2012, טרם נישואי הצדדים והזכויות בה נרשמו על שמו בלבד (ראו הסכם רכישה, נספח ג' לכתב התביעה לביטול הסכמים). האישה לא הוכיחה טענותיה ולא צירפה כל ראיה לביצוע שיפוץ בדירה או לתשלום משותף של משכנתא. המשכנתא בגין הדירה נרשמה על שם האיש ושולמה מחשבון בנק הרשום על שמו (נספח ד' לתביעה לביטול הסכמים. ראו גם עדות האיש בעמ' 27 שורות 1-4 לפרוטוקול). כמו כן, בהסכם התרת נישואין האיש התחייב לשלם את המשכנתא גם לאחר התרת הנישואין "על חשבונו" (סעיף 5 להסכם).
נוסף ובעיקר, וכפי שפורט בהרחבה לעיל, הן מלשון הסכם התרת הנישואין עולה כי מדובר בדירה שבבעלות האיש (סעיף 4 להסכם) והן במסגרת פרוטוקול הדיון שהתקיים לאישור ההסכם, הבהירה האישה, בזמן אמת, כי מדובר בדירה שהינה בבעלות האיש בלבד ולא בדירה משותפת.
אף בנספח להסכם הובהר כי האיש הוא הבעלים הרשום של מלוא הזכויות בדירה:
"א' מצהיר כי הוא הבעלים הרשום של מלוא הזכויות בדירת המגורים המצויה ב *** ב *** הידועה כגוש… , ולמרות האמור לעיל א' מתחייב להעביר בתוך 30 ימים את מלוא זכויותיו בדירה לא'…" (סעיף 3 לנספח להסכם).
נוסיף לכך, כי ככל ואמנם היה מדובר בדירה שהינה נכס משותף, המקום המתאים לביצוע איזון המשאבים בגינה היה במסגרת הסכם התרת הנישואין, ולא כשנתיים לאחר מכן במסגרת הנספח להסכם.
האישה אף לא הוכיחה את טענתה כי שילמה לאיש עבור חלקו בדירה. לטענתה, שילמה סך 750,000 ש"ח באמצעות ויתור על סכום שהצטבר בחשבון הבנק של האיש, ואשר הגיע לה לקבל מחצית ממנו מכוח היותה אשתו. האישה לא הוכיחה ולא צירפה כל ראיה כי אכן הצטבר סכום זה בחשבון האיש. יתרה מכך, אף אם הצטבר סכום כלשהו בחשבון הבנק של האיש, כבר במסגרת הסכם התרת הנישואין הצדדים ביצעו איזון משאבים בנוגע לכלל הזכויות והכספים שצברו במהלך חיי הנישואין. זאת ניתן לראות הן מלשון ההסכם: בסעיף 8 הסכימו הצדדים כי כל צד יישאר עם הזכויות והכספים הרשומים על שמו וכי "לא תהיינה תביעות ו/או טענות בעניין" (סעיף 8 להסכם התרת הנישואין). כמו כן, הצדדים הסכימו כי "במסגרת אישור משאבים, הבעל מתחייב לשלם לאישה תוך שנה מיום אישור הסכם זה סך של 100,000 (מאה אלף) ₪". (סעיף 9 להסכם).
ניתן ללמוד זאת אף מדברי האיש, שנאמרו בזמן אמת: במועד אישור ההסכם הבהיר האיש במסגרת פרוטוקול הדיון את איזון המשאבים שביצעו הצדדים, כדלקמן:
"המבקש:
ההסכם אומר שכל החסכונות שלנו עוברים לאשתי ואני מתחייב להעביר לה עוד 100,000 ₪ שאני לא יודע מאיפה אביא לה את זה.
ניהלנו תיק השקעות בחשבון בנק של האישה. זה נשאר אצלה. מעבר לזה, התחייבתי לתת לה עוד 100,000 ₪ תוך שנה מהיום". (עמ' 1 לפרוטוקול דיון אישור ההסכם מיום 14.11.2016).
הבהרת האיש במסגרת פרוטוקול הדיון מתיישבת עם עדותו, כפי שעלתה בחקירתו, כי העביר לאישה במסגרת איזון המשאבים שביצעו בהסכם התרת הנישואין סך של כ-450,000 ₪:
ש. "חוץ מ-450,000 ₪ שהיא נתנה לך היה ביום שנפרדתם כספים שנצברו מכספי הפנסיה.
ת. במסגרת איזון משאבים התחייבתי להעביר לה 100,000 ₪ שלא היה ושילמתי בהמשך בתוך 2017 שילמתי מתוך המשכורת עוד 100,000 ₪ ובנוסף תיק ההשקעות המשותף שמנוהל אצלה בחשבון בנק 350,000 ₪ היא קיבלה אותו עד הסכום האחרון. אני נשאר עם הפנסיה והיא מקבלת 450,000 ₪". (בעמ' 20 שורות 13-17 לפרוטוקול).
כלומר, הצדדים ביצעו את איזון המשאבים ביניהם בגין תקופת נישואיהם כבר במסגרת ההסכם להתרת נישואין בשנת 2016. ומשכך, אין לקבל את טענת האישה, אשר כאמור אף לא הוכחה, כי רכשה את הדירה בשנת 2018 באמצעות ויתור על כספים להם הייתה זכאית במהלך חיי הנישואין.
עם זאת, אין חולק כי טרם החתימה על הנספח להסכם, העבירה האישה לאיש סך 450,000 ₪. האישה העבירה את הסכום בשני מועדים: סך 100,000 ₪ ביום 3.4.2018 וסך 350,000 ₪ ביום 7.5.2018 (ראו נספח 3 לתצהיר האישה, סעיף 30 לסיכומי האיש, דברי ב"כ האיש בעמ' 4 שורה 10 לפרוטוקול, חקירת האיש בעמ' 5 לפרוטוקול). האיש הבהיר בחקירתו כי מדובר באותו הסכום שהוא העביר לאישה בשנת 2016 במסגרת איזון המשאבים שביצעו (בעמ' 20 לפרוטוקול שורות 13-16).
בשים לב לשווי הדירה הנטען על ידי הצדדים שניהם, הרי שסך 450,000 ₪ אינם מהווים את מלוא שווי הדירה נכון למועד אישור הנספח על ההסכם, ואף לא מחצית משוויה.
שנית, מצאתי כי האיש חתם על הנספח להסכם, ובמסגרתו הסכים להעביר את מלוא זכויותיו בדירה לאישה עבור תשלום סך 450,000 ₪ בלבד, ולא עבור תשלום מלוא שווי הדירה, וזאת מאחר וסבר כי הקטינה היא בתו.
האיש פירט בחקירתו, שהייתה אמינה בעניין זה, כי הסכים להיענות לבקשת האישה להעביר את הזכויות בדירה על שמה כדי לדאוג לקטינה, שסבר כי היא בתו. לפיכך הסכימו הצדדים כי האישה תעביר אליו את הסך של 450,000 ₪ (אותם קיבלה לידיה לטענתו במסגרת איזון המשאבים, עם התרת הנישואין בשנת 2016), כדי שהאיש יוכל לשלם את המשכנתא שנותרה לתשלום ולרכוש דירה אחרת:
ראו עדות האיש:
ת. "היא פנתה אלי לארגן לה דירה וזה היה בכמה שלבים. באחד השלבים אמרתי שאני רוצה לדאוג לילדה ואני מוכן להעביר את הדירה ע"ש הילדה ולא הנתבעת מזה עלו ספקות אם נכון לעשות את זה והנתבעת לקחה את זה לעוה"ד שלה ואמר ששנינו לא נוכל לעשות שום דבר עם הדירה ואז הסכמתי לרעיון להעביר לה את הדירה ולסלק את המשכנתא ולרשום את הילדה בהערת אזהרה. 450,000 ₪ זה הסכום של המשכנתא.
לשאלת בימ"ש, כמה הדירה היתה שווה.
ת. קנינו אותה ב-2012 ב-1,040,000 ₪. היום זה בערך 1,600,000 ₪. כשהיא נתנה לי זה היה בערך 1,500,000 ₪. באותו זמן הרצון שלי היה לדאוג לילדה ולא חשבתי לעשות פה מהלך. במצב הזה אני סוגר את המשכנתא ומעביר את הדירה לילדה ולנתבעת. היא רצתה לקבל דירה והיא אמרה שהיא לא בטוחה. היא רצתה דירה בכל דרך. הרצון שלי קשור לילדה. הסכום שעבר זה לסילוק המשכנתא והיא טענה שהיא רשאית לגור בדירה 17 שנה ואז רציתי לשחרר את עצמי ולקנות עוד דירה אם ארצה.
לשאלת בימ"ש, היה לך נוח שהדירה לא תהיה רשומה על שמך.
ת. לפי ההסכם הראשון יכולתי להעביר את זה לנתבעת. אני לא נותן סתם מתנות. הסכמתי לטובת הקטינה". (בעמ' 23 שורות 27 לפרוטוקול).
מנגד, משנשאלה האישה מדוע הסכים האיש להעביר לבעלותה דירה בסכום הנמוך משוויה האמתי, תשובתה לא הייתה מספקת. האישה השיבה בין היתר כי הסכים הואיל והיה לו מספיק כסף. ראו עדות האישה:
"לשאלת בית המשפט למה הוא יסכים לקבל רק סכום של 450 אלף אני משיבה שאני לא יודעת. בדיעבד היינו צריכים לעשות בצורה שווה, מחצית מהשווי של הדירה אז.
…
לשאלת בית המשפט, למה שלא יבקש כסף עבור הדירה שלו.
ת. אני משיבה שאולי לו זה פרוטות. אם היה לי בית כזה טוב וגדול ומשכורת כזו ומרצדס ודירת פנטהאוס 450 אלף הוא לא היה צריך אותם.
ש. את מדברת על דירה של מעל מיליון. את אומרת שהוא מוותר בגלל שיש לו כסף.
ת. אני אומרת אולי". (בעמ' 31, שורות 12-27 לפרוטוקול).
תשובתה של האישה לא הייתה אמינה, עדותה בסוגיה זו הייתה מתחמקת, ואינה מתיישבת עם יתר הראיות שהונחו לפני.
מנגד, גרסת האיש מתיישבת עם לשון ההסכם והתנהלות הצדדים: כאמור, במסגרת הסכם התרת הנישואין, כאשר האיש ידע כי האישה מצויה בחודשי היריון, וסבר כי ילדתו עתידה להיוולד, הסכים, על אף זכויותיו בדירה, לבוא לקראת האישה לטובת הקטינה שתיוולד, ולאפשר לאישה ולקטינה זכות מגורים מלאה בדירה, עד הגיע הקטינה לגיל 18, ואף לשאת בתשלומי המשכנתא והוצאות המדור באופן מלא. מלשון ההסכם עולה כי האיש הסכים למתן זכויות מרחיקות לכת מעין אלו עוד בטרם נולדה הקטינה ולמען טובתה.
הנספח להסכם, במסגרתו מעביר האיש את מלוא זכויותיו בדירה לאישה נחתם לאחר הולדת הקטינה, ולמעשה לאחר שהאיש כבר הכיר את הקטינה, ואף נטל חלק בגידולה. אין חולק כי במועד החתימה על הנספח להסכם האיש סבר כי מדובר בבתו.
חיזוק לכך ניתן למצוא בשיחה טלפונית אותה ניהלו הצדדים טרם הגשת התביעות ועוד בטרם התקבלה חוות הדעת בעניין האבהות. האיש צירף לכתב התביעה תמלול של השיחה הטלפונית שהתנהלה בין הצדדים (נספח ב' לכתב התביעה לביטול הסכמים).
ערה אני לכך שהאיש הקליט את השיחה ואילו האישה ככל הנראה לא הייתה מודעת לכך שדבריה מוקלטים, ולפיכך לא מן הנמנע כי דברים שאמר במסגרת השיחה משרתים את גרסתו. עם זאת, האישה לא הכחישה את קיום השיחה, אלא טענה בעדותה כי "הוא איים עלי ואיים לרצוח אותי ותפס אותי ברגע של פחד" (בעמ' 28 שורה 3 לפרוטוקול). לא התרשמתי כי האישה פחדה מהאיש במהלך השיחה הטלפונית, אלא רוח הדברים, כפי שעולה מהשיחה שבין הצדדים, היא של כנות, צער וקושי עם הסיטואציה שנוצרה.
הצדדים קשרו במסגרת השיחה שקיימו בין העברת הבעלות בדירה לבין אבהות האיש על הקטינה, ואף דיברו על כך כי ככל ויתברר כי האיש אינו אבי הקטינה, האישה תשיב לאיש את הדירה, ואילו האיש ישיב לאישה את הסכום ששילמה לו עבורה:
"
האיש: "… הלו, כן.
האישה: מה שלומך?
האיש: שום דבר, בסדר, אני יושב במשרד עובד מהבוקר.
האישה: למה לא ישנת?
האיש: לא יודע. היה לי רע, לא יודע. לא יכולתי להירדם הרבה מאוד זמן. התעוררתי וכל מיני, פשוט בבוקר, נו, לא יכולתי לנסוע.
האישה: מה היה לך? מה היה לך?
האיש: לא יודע. היו לי חרדות כלשהם היו לי, נו זה כאילו.
האישה: א'.
האיש: כן
האישה: תגיד לי ומה נעשה במקרה שזאת לא הבת שלך?
האיש: אני לא יודע. אני לא רוצה לחשוב על זה. זה הפחד הכי גדול שלי (נאנח) ….". (בעמ' 1-2 לתמליל).
…
האישה: בקיצור תקשיב, אנחנו צריכים עכשיו לפתור את העניין הזה. אם אתה רוצה, אני מציעה לך עכשיו.
האיש: איך את רוצה לפתור את העניין?
האישה: אתה רוצה, אה, אני לא יודעת. צריך להחליט משהו בנוגע לרכוש, אתה רוצה להשאיר על השם שלי? אוקיי, אני מוכנה אפילו לשלם לך מה שאני חייבת לך על הדירה הזאת. אם לא, אז אני מוכנה לצאת עם הכסף שלי. אם אתה רוצה ככה.
האיש: אני רוצה בהתחלה לעשות בדיקה גנטית. אחרי זה אני אחליט מה לעשות". (בעמ' 4 לתמליל).
…..
האיש: תקשיבי, אני אבטל את צו המניעה אחרי שאני אחשוב מה לעשות. בגלל שאת מבינה שעל החשבון שלי את לא תחגגי בדירה שלי.
האישה: אני לא מתכננת לחגוג בדירה שלך. אמרתי, תחזיר לי את החלק שלי פשוט וזהו, להתראות.
האיש: אנחנו עושים הסכם. מעבירים את כל העניין הזה חזרה. עושים את זה אפילו בבית משפט, קוראים לזה מרמה, הונאה, כל זה הייתה הונאה, אני אתן לך שלושים אלף.
האישה: לא, הכסף שלי, מה שאני.. היה ארבע מאות חמישים.
האיש: לא, אני אתן לך שלושים אלף.
האישה: לא, שלושים אלף לא.
האיש: אני יודע, הארבע מאות חמישים האלה היו,
האישה: לא
האיש: מתוך חישובים שזאת הבת שלי.
האישה: נו, שום דבר כזה, זה היה הכסף שלי, שאני קיבלתי בהתחלה.
האיש: בהתחלה את קיבלת את זה ממני גם, כשהיית בהריון.
האישה: זה לא חשוב אבל אני קיבלתי אותם. זה לא חשוב, אתה… רק מאה אלף.
האיש: לכן אני, בסדר, שלוש מאות חמישים.
האישה: איך שלוש מאות חמישים? א',
האיש: בסדר, את רוצה.
האישה: אנחנו מדברים על ארבע מאות חמישים.
האיש: בסדר.
האישה: אני רוצה שכל אחד יישאר ברכושו. זהו, אני לא דורשת שום דבר ממך, המכונית שלך
האיש:…
האישה: הדירה שלך.
האיש: ארבע מאות חמישים אלף את חותמת ויתור על הדירה, ואני פותח לך
האישה: כן.
האיש: את היציאה אבל בינתיים מחכה לתוצאות הבדיקה הגנטית…."
(בעמ' 11-12 לתמליל)
יצוין כי הסכמה זו בין הצדדים, לפיה האישה תשיב לאיש את הדירה, ומנגד האיש ישיב לה את הסכום ששילמה לו עבור הדירה, חזרה עוד מספר פעמים במהלך השיחה שהתנהלה בין הצדדים (ראו: בעמ' 14,20 לתמליל). הצעה זו אף עלתה על ידי האיש לאישה (בעמ' 27 לתמליל).
כמו כן, עוד בטרם קבלת תוצאות בדיקת האבהות קשרו באי כוח הצדדים בהסכמה בין תוצאות בדיקת האבהות לבין ביטול/אכיפת ההסכמים. במסגרת הדיון שהתקיים ביום 21.5.2019, הגיעו באי כוח הצדדים להסכמה, אשר ניתן לה תוקף של החלטה, כדלקמן:
"ב"כ הצדדים:
הגענו להסכמות כדלקמן:
במידה ותתקבל חוו"ד המומחה בבדיקת הרקמות ולפיה התובע הינו אבי הקטינה –
א. תביעת האבהות – תימחק.
ב. התביעה לביטול הסכם – תימחק.
ג. התביעה לאכיפת הסכם – תימחק.
ד. התובע יחתום על ייפוי כוח בלתי חוזר להשלמת העברת הדירה ע"ש הנתבעת וזאת תוך 7 ימים ממועד מתן החלטת בימ"ש.
במידה ותתקבל חוו"ד המומחה בבדיקת הרקמות ולפיה התובע אינו אבי הקטינה –
א. תבוטל אבהות התובע וזאת רק לאחר קבלת תגובת ב"כ היועמ"ר ובכפוף לה.
ב. תנוהלנה שתי התביעות – ביטול ההסכם ואכיפתו.
מבקשים ליתן תוקף של החלטה".
לסיכום, מצאתי כי האיש התחייב ליתן לאישה ולקטינה זכות מגורים בדירתו, ובהמשך העביר את מלוא זכויותיו בדירה לאישה, כי סבר בטעות כי הקטינה היא בתו. כמו כן, לא עלה בידי האיש להוכיח כי האישה ידעה שהקטינה אינה בתו (כפי שיפורט בהמשך במסגרת תביעת הנזיקין). דהיינו, מדובר בטעות משותפת של שני הצדדים.
פועל יוצא, מצאתי כי מתקיימים בענייננו שלושת התנאים המאפשרים לבית המשפט להורות על ביטול החוזה מכוח סעיף 14(ב) לחוק החוזים אם מצא "שמן הצדק לעשות כן". לפי הפסיקה, כדי לעשות כן, "על בית המשפט להשתכנע כי העוול והנזק שייגרמו לצד שטעה במקרה של הותרת החוזה על כנו גדול מן העוול והנזק שייגרמו לצד השני אם יבוטל החוזה" (ע"א 3865/19 משה אליאסיאן נ' מאיר שבו (11.09.2022), ע"א 406/82 נחמני נ' גלאור (1.3.1987).
בענייננו, בנסיבות שתוארו לעיל, מצאתי כי הותרת ההסכם לפיו האיש מעביר את מלוא זכויותיו בדירה לאישה בעבור תשלום של סך של 450,000 ₪ בלבד, וזאת כאשר ביסוד הסכמתו עמדה ההנחה כי הקטינה היא בתו, תגרום לאיש נזק גדול יותר מאשר ביטול ההסכם והשבת הכספים לאישה.
לפיכך, יש לבטל את סעיף 4 להסכם ואת הנספח להסכם.
כמו כן, על האיש להשיב לאישה את הסכום אותו העבירה לו עבור הדירה בסך 450,000 ₪ וזאת תוך 90 יום מהיום. הסכום ישולם לאישה בצירוף הפרשי הצמדה. עם זאת, לא מצאתי להורות על צירוף הפרשי ריבית, וזאת בשל טענות האישה לאכיפת הנספח להסכם, אשר גרמו בין היתר להימשכות ההליכים בין הצדדים.
משמצאתי כי יש לקבל את טענת האיש לטעות, לא מצאתי צורך לדון בטענותיו לביטול ההסכמים מחמת הטעיה ו/או עושק.
תביעת הנזיקין
האיש הגיש תביעה נזיקית, במסגרתה עתר לקבלת פיצוי בגין נזק ממוני בסך 477,333 ₪, וכן נזק שאינו ממוני בסך 1,000,000 ₪. לצרכי אגרה העמיד האיש את סכום התביעה על סך 700,000 ₪.
לטענת האיש, האישה קיימה יחסים אינטימיים עם האב הביולוגי בחו"ל והרתה לו, ובכך הפרה את חובת הזהירות כלפי האיש, לו הייתה נשואה באותה העת. לטענתו, האישה הציגה בפניו מידע כוזב כי הקטינה היא בתו, חרף ידיעתה כי האיש אינו האב הביולוגי של הקטינה, והקטינה אף קיבלה את שם משפחתו של האיש.
בעקבות התרמית, האישה חיה בדירה של האיש, ובין השנים 2016-2018 נשא האיש בכל הוצאות התא המשפחתי, לרבות הוצאות הקטינה. כמו כן, האישה עשתה שימוש בכרטיסי האשראי של האיש, והוא אף רכש עבורה רכב בהתאם לבקשתה. עוד נטען, כי לצדדים היה כסף מזומן בסך 80,000 ₪ והאישה עשתה שימוש בסכום לביצוע קניות, בנוסף לשימוש בכרטיסי האשראי. לפיכך עותר האיש להחזר 2/3 מתוך ההוצאות בהן נשא לאחר התרת הנישואין.
כמו כן טוען האיש לקיומה של עוולת הרשלנות. לטענתו, האישה פשעה כנגדו והפרה את חובת הזהירות כלפיו, עת קיימה יחסים אינטימיים עם האב הביולוגי בחו"ל שעה שהייתה נשואה לו. ולאחר מכן המשיכה לחיות לצדו שעה שידעה כי הקטינה אינה בתו של האיש.
לטענתו, לאחר הגילוי כי הקטינה אינה בתו עבר האיש תקופה קשה, התגורר אצל חבריו, נעזר בטיפולים פסיכולוגיים ונגרמו לו נזקים נפשיים.
לסיכום, לטענת האיש האישה הציגה לו מצג שווא כאילו הוא אבי העובר שברחמה, ונהגה כלפיו "בהונאת אבהות". בנוסף, עוולה כלפיו בעוולת התרמית והרשלנות, ויש לחייבה בגין נזקים ממוניים ושאינם ממוניים שנגרמו לו בשל כך.
מנגד טוענת האישה כי לא ידעה מי אביה של הקטינה עד אשר התקבלו תוצאות בדיקת האבהות. ההסכמים עוסקים באיזון רכושי בין הצדדים ולא נחתמו בשל הולדת הקטינה. לטענתה, לא ביקשה כל סיוע מהאיש בקניית ציוד ראשוני עבור הקטינה, ואמה סייעה לה. האיש מלין על תשלום הוצאות הבית שעה ששהה בעצמו בבית יחד עם האישה והקטינה. לטענתה, האיש לא הוכיח את תביעתו, ואף לא הוכיח כי נגרמו לו נזקים נפשיים, שכן הוא חי חיים טובים ונהנה מתענוגות החיים, רכש דירה חדשה, נוסע לטייל בעולם ומפרסם את טיוליו ברשת החברתית. לטענתה, מטרת התביעה להפעיל לחץ על האישה, ולא ניתן לדרוש ממנה כיום כספים ששולמו במהלך החיים המשותפים של הצדדים.
דיון והכרעה
מסגרת נורמטיבית
במסגרת עמ"ש 71095-11-20 פלונית נ' פלוני (מיום 16.5.2022), נדונה עוולת "הונאת אבהות". הדברים שנקבעו במסגרת פסק הדין יפים אף לענייננו:
"קיומה של עילה – גם אם התביעה מכוחה לא תתקבל בסופו של דבר – גורר הליכים משפטיים שקיומם כשלעצמם עלול לגרום נזקים. כלומר, עצם העמדת ההורות בספק, עלולה לפגוע קשות בקטין ובנפשו.
אם לא תחסום הפסיקה על הסף את דרכו של מי שמבקש להעלות טענה מעין זו, ונוכח המתחים הרבים שבמצבי פרידה, יצר ההתדיינות עלול להוביל לתביעות מסוג זה, שעצם קיומן יבוא על חשבון הצאצאים של הצדדים המתנצחים, אף אם בסופה של דרך תידחה התביעה.
בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 8489/12 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (29.10.2013) (להלן – עניין פלוני):
"להבדיל מסכסוכים עסקיים-מסחריים, הרי שבסכסוכים בין בני זוג, כפי שיודע כל שופט משפחה היושב על מדין, מעורבים גם שיקולים רגשיים ובעלי הדין נוהגים לעיתים באופן לא רציונלי […]. עצם האפשרות להגיש תביעה מעין זו שבפנינו, עלולה לתמרץ את הצד הנבגד לאסוף ראיות בדרכים פסולות לצורך הגשת תביעה כנגד צד שלישי […]" (בפסקה 8).
….
קביעתו של בית המשפט בעניין פלוני כי "הדין הנזיקי אינו חרב התלויה מעל מיטת בני הזוג, ועוולת הרשלנות אינה "הנוסע השלישי" הנחבא בין הסדינים, בבחינת נטע זר אשר עלול לפתע להתעורר מתרדמתו ולרמוס את הפינות האינטימיות-רגשיות ביותר של בן אנוש", אף היא יפה לענייננו לא פחות משהיא יפה לעניין בגידה, ונוגעת היא לא פחות ליחסים שבין הורים לילדים על הרגישות הרבה הכרוכה בהם".
בענייננו, אף אם היה נפסק כי יש להכיר בעוולה של "הונאת אבהות", לאחר עיון בראיות שהונחו לפניי, לא מצאתי כי עלה בידי האיש להוכיח תביעתו ויש לדחותה. ראשית, האיש לא הוכיח כי האישה ידעה בתקופה הרלוונטית כי האיש אינו אבי הקטינה. שנית, האיש לא הוכיח את הנזקים הנטענים.
האיש לא הוכיח כי האישה ידעה בתקופה הרלוונטית כי הוא אינו אבי הקטינה
האישה טענה בתצהירה כי לא ידעה מי אביה של הקטינה עד אשר התקבלו תוצאותיה של בדיקת האבהות (סעיף 62 לתצהיר האישה). מצאתי כי לא עלה בידי האיש להוכיח כי האישה ידעה באופן וודאי במהלך התקופה בה התגוררו יחד לאחר התרת הנישואין, כי הקטינה אינה בתו. זאת בשונה מ'הערכה' או 'חשד' כי כך הדבר. להלן טעמיי:
עדות האישה בעניין זה הייתה אמינה. האישה לא הכחישה כי קיימה קשר אינטימי עם האב הביולוגי במהלך חיי הנישואין עם האיש, אולם אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להוכיח כי הקטינה אינה בתו של האיש. האישה חזרה בעדותה פעם אחר פעם כי בזמן אמת לא ידעה כי הקטינה אינה בתו של האיש:
משנשאל בא כוחה על ידי בית המשפט האם האיש ידע בעת החתימה על ההסכמים כי הקטינה אינה בתו, ענה כי אינו יודע. האישה ענתה מיד לאחר מכן: "שנינו לא ידענו" (בעמ' 3 שורה 29 לפרוטוקול).
במהלך אותו הדיון ניהלו האיש והאישה שיח אשר נרשם לפרוטוקול:
האישה: "אתה עובד בעבודה הזו כבר 8 שנים.
האיש: מתוך ה- 8 שנים שעבדתי שם, הייתי נשוי 3.5 שנים. אחרי זה חיינו יחד עוד שנתיים אבל זה שנשארתי עוד שנתיים איתך, זה קרה בגלל שחשבתי שהילדה היא שלי אחרת לא הייתי נשאר איתך עוד שנתיים.
האישה: אתה מדבר בדיעבד, שנינו לא ידענו שהילדה היא לא שלך". (בעמ' 7 שורות 2-5 לפרוטוקול).
מהראיות עולה כי האישה קיימה קשר אינטימי עם האיש במקביל לקשר שקיימה עם האב הביולוגי, ולפיכך הייתה קיימת אפשרות כי הקטינה היא אכן בתו של האיש. משנשאלה על כך בחקירתה, השיבה: "… היינו נשואים וקיימנו יחסי מין כמו בעל ואישה". (בעמ' 28-29 לפרוטוקול).
גם מתמלול השיחה שהתקיימה בין הצדדים טרם קבלת בדיקת האבהות עולה, כי במקביל לניהול הקשר עם האב הביולוגי, האיש והאישה קיימו ביניהם יחסים אינטימיים ולא עשו שימוש באמצעי מניעה, ולפיכך האישה ציינה בשיחה כי לא ידעה מיהו אבי הקטינה. (ראו דברי האישה, בעמ' 5 לתמליל). כמו כן, אף האיש ציין בשיחה כי באותה העת האיש והאישה קיימו ביניהם יחסים אינטימיים ואף ניסו להביא ילד לעולם (ראו: דברי האיש בעמ' 10 שורות 15-21 לתמליל). לפיכך, כל עוד לא נערכה בדיקה, לא ניתן היה לדעת בוודאות כי האיש אינו אביה של הקטינה.
אף אם נניח כי האישה חשדה במהלך התקופה הרלוונטית כי האב הביולוגי הוא אבי הקטינה ולא האיש, הרי שלא הוכח כי ידעה זאת בוודאות. מהשיחה עולה כי האיש בעצמו לא רצה להאמין כי אינו אבי הקטינה עד לקבלת תוצאות הבדיקה שערך.
לפיכך, אף אם ניתן להבין לליבו של האיש שנודע לו לפתע כי הקטינה שחשב כי היא בתו אינה בתו, אין בכך כדי להוכיח כי התקיימה עוולת נזיקית בעילה של תרמית ו/או הונאת אבהות, המצדיקה פסיקת פיצוי כספי. רק בשל כך, ניתן לדחות את התביעה.
האיש לא הוכיח את הנזקים הנטענים
נזקים כספיים
מעבר לצורך יצוין, כי האיש אף לא הוכיח את הנזקים הכספיים הנטענים שנגרמו לו, אותם פירט במסגרת כתב התביעה המתוקן שהגיש, כדלקמן:
הוצאות כלליות בסך 200,000 ₪: האיש עותר לקבלת פיצוי בגין הוצאות הבית בהן נשא בסמוך להתרת הנישואין – מחודש אוקטובר 2016 ועד לחודש אוקטובר 2018 (להלן: "התקופה הרלוונטית") בגין הוצאות המחיה של האישה והקטינה. לטענת האיש, הוא נשא במשך התקופה הרלוונטית בכל הוצאות הבית כולל רכישת ציוד לקטינה, הוצאות עבור האישה בעת היותה בהריון, הוצאות מחיה, כלכלה, הוצאות אחזקת הדירה לרבות חשמל, מים, ארנונה, ועד בית, ביטוח רכב, תיקוני רכב, רכישת ביגוד של האישה והקטינה וכו'. לטענתו, סך ההוצאות החודשיות של המשפחה לחודש ב-4 כרטיסי אשראי הסתכמו בסך 301,200 ₪, מתוכם חלקן של האישה והקטינה – 2/3 מכל ההוצאות בסך 200,000 ₪.
האיש אף צירף לכתב התביעה המתוקן טבלה המפרטת את הוצאות הבית והוצאות אחרות בהן נשא, לטענתו, וכן פירוט כרטיסי האשראי. יש לדחות טענת האיש בגין רכיב זה. אין חולק כי אותה העת האיש התגורר בדירה יחד עם האישה והקטינה. מהראיות שהונחו לפניי מצאתי כי האיש לא ביצע הפרדה בין הוצאותיו לבין הוצאות האישה והקטינה הנטענות, וכי מדובר בהוצאות שהוצאו אף לטובת האיש ובהתאם לצרכיו. בנוסף, מצאתי כי גם האישה נשאה בחלק מהתשלומים הנטענים במהלך חייהם המשותפים של הצדדים בדירה.
ראו חקירת האיש:
ש. "לאיזה חודשים אתה תובע את – 208,000 ₪ לפי 13,000 ₪ לחודש?
ת. מהיום שהתגרשנו ב: 10/2016 עד 10/2018.
ש. מה רכשתם בחנות אפריל בעזריאלי ראשונים?
ת. אני מניח שמדובר בקניון עזריאלי ליד ***. יש רכישה של 1,000 ₪ בשני תשלומים. לא יודע במדויק, זה היה לפני שנתיים. אני מניח שמדובר בבגדים.
ש. אפריל, זו חנות של פרפומריה, בשמים.
ת. יכול להיות שאפילו לא שילמתי, אולי גרושתי.
ש. איך אתה יודע שזה 1,000 ₪ שלה ברכישה הזו? רק עבור האישה או עבור הילדה?
ת. אני לא קונה לעצמי פרפומריה. במיוחד לא בחנויות מיוחדות לפרפומריה.
ש. מינימרקט הצעירים. 45 ₪. מה זה?
ת. לא יודע להגיד.
ש. איך אתה יודע שזה רק בשבילה.
ת. זה לא רק בשבילה. זה חצי חצי. 2/3 ו- 1/3.
ש. שלושתם השתמשתם?
ת. כן.
ש. טמבור אלי, 84 ₪.
ת. משהו בטמבור. בורג, לא יודע.
ש. איך אתה יודע שזה הלך לשלושתכם?
ת. אני מניח שזה היה משהו לטובת הדירה. 2/3 מכל דבר שיש היא צריכה להחזיר.
ש. חיית בדירה צבועה?
ת. כן.
ש. הצבע שירת אותך גם?
ת. כן.
ש. אתה מבקש שהיא תחזיר לך על האוכל שנאכל?
ת. כן.
ש. חב' פרטנר תקשורת. 55 ₪. של מי זה?
ת. שלי.
ש. למה היא צריכה לשלם?
ת. כי אני ממשיך לשלם, זה טלפון שלה. לא 2/3 כי עשיתי סטטיסטית. יש פה כמה דפים, לא נצא מפה שנים אם אלך דף דף. עשיתי ניתוח סטטיסטי של כל כרטיסי האשראי. אני יודע שההוצאות האלה ירדו מהחשבון שלי". (בעמ' 10 – 11 לפרוטוקול).
כמו כן, האישה העידה כי בתקופה הרלוונטית עבדה במספרה והשתכרה כ-4,000 ₪ לחודש. משנשאלה מי שילם את הוצאות הבית ענתה: "חלק אני וחלק הוא". (בעמ' 31 לפרוטוקול שורות 34-35).
שעה שהצדדים חיו יחד באותה דירה, עבדו שניהם ושילמו עבור הוצאותיהם, לא מצאתי כי האיש הוכיח את טענותיו לנזק בגין רכיב זה. להשלמת התמונה יצוין, כי כבר בדיון שהתקיים ביום 10.3.2020 הורה בית המשפט לאיש לצרף אסמכתא לכל סכום שנתבע, ולעדכן את הסכומים הנתבעים בהתאם (ראו החלטת כב' השופטת ח' מטלין מיום 10.3.20). האיש הגיש כתב תביעה מתוקן, אליו צירף פירוט של תשלומי כרטיס האשראי (אשר צורפו באופן מושחר ושאינו ברור דיו, ראו נספח 5 לכתב התביעה), אולם לא ערך הפרדה כנדרש בין הוצאותיו לבין הוצאות האישה והקטינה.
יתרה מכך, על אף שהאיש סבר בטעות כי הקטינה היא בתו, אין בהנחה זו כשלעצמה כדי לחייב האיש להתגורר יחד עם האישה והקטינה באותה הדירה. האיש לא הוכיח כי התגורר יחד עם האישה והקטינה רק לצורך הטיפול בקטינה. מהראיות שהוצגו לפניי ומעדויות הצדדים עלה כי הצדדים חיו יחדיו ושילמו עבור הוצאותיהם, זאת בשונה ממצב בו האיש היה מתגורר בנפרד מהאישה והקטינה ומחויב בתשלומי מזונות עבור הקטינה. הצדדים בחרו לחזור להתגורר יחד באותה הדירה, ולא מן הנמנע כי האיש חפץ בהמשך קשר וחיים משותפים עם האישה. מכל מקום, לא הוכיח אחרת.
עלות רכישת רכב בסך 74,000 ₪: לטענת האיש, הוא רכש רכב עבור האישה בהתאם לבקשתה, לצורך הסעת הקטינה למקומות שונים. הרכב רשום על שם האיש אך מוחזק על ידי האישה. האיש עתר בכתב התביעה לקבלת החזר הסכום ששילם בגין רכישת הרכב. אף רכיב זה יש לדחות, שעה שהרכב נרשם על שמו (ראו סעיף 13 לתצהיר האיש). האיש לא הוכיח כי הרכב נרכש בהתאם לבקשת האישה, ואף לא צירף כל אסמכתא בגין שווי הרכב – לא בעת רכישתו ולא במועד הגשת התביעה. יצוין כי האיש צירף אישור שהוגש באופן חלקי ומושחר, לפיו הועבר צ'ק בנקאי בסך 73,000 ₪, אולם לא ברור מי שילם, עבור מה שולם ומתי (ראו נספח 6 לכתב התביעה המתוקן). מכל מקום, משמדובר בנכס השייך לאיש ורשום על שמו, הרי שלא הוכח כי נגרם לו נזק בר פיצוי.
סך 80,000 ₪: עוד טען האיש, כי על האישה להשיב לו כסף מזומן בסך 80,000 ₪, אותו קיבלו הצדדים מאימה של האישה, ולטענתו האישה בזבזה אותו לצרכי הקטינה וצרכיה האישיים. אף רכיב זה האיש לא הוכיח. בחקירתו טען כי מדובר בסכום מזומן שהניח במגירה והאישה עשתה שימוש בחלק מסכום זה לצרכיה (ראו: בעמ' 25 שורות 13-18 לפרוטוקול). אולם מעבר לטענה בעלמא, האיש לא הוכיח טענתו ולא צירף כל אסמכתא לכך.
הוצאות עריכת ההסכמים והוצאות משפטיות: בנוסף עתר האיש כי האישה תשיב לו סכומי כסף אותם שילם בגין עריכת ההסכמים והוצאות משפטיות בגין התביעה לביטול אבהות שהגיש בסך כולל של 34,400 ₪. אף רכיב זה יש לדחות, שכן האיש לא צירף כל אסמכתא או קבלה בתמיכה להוצאות הנטענות. למעלה מן הצורך יצוין, כי במסגרת תביעת האבהות שהגיש, ולאחר קבלת תוצאות הבדיקה, עתר האיש לתשלום הוצאות, אולם לא צירף לבקשתו אסמכתא כלשהי בגין הוצאותיו. מכל מקום, לאיש נפסקו הוצאות במסגרת ההחלטה מיום 1.7.19 ( במסגרת תיק 65057-12-18).
האיש לא הוכיח נזק נפשי
האיש טען כי נגרם לו נזק נפשי, לרבות עוגמת נפש, כאב וסבל, טראומה, אובדן הנאות החיים וצער בעקבות הגילוי כי הקטינה אינה בתו. ואולם אף רכיב זה יש לדחות שכן האיש לא הוכיחו.
על אף טענת ב"כ האיש במהלך הדיון כי תעתור בבקשה למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט לצורך בדיקת מצבו הנפשי של האיש ובעניין סוגיית הקשר הסיבתי, הדבר לא נעשה (ראו בעמ' 11 שורות 15 -17 לפרוטוקול). האיש לא עתר למינוי מומחה מטעם בית המשפט לצורך הערכת נזק נפשי שנגרם לו לטענתו.
האיש אמנם צירף לכתב התביעה מכתב רפואי מאת דר' א' ב' – רופא מומחה לפסיכיאטריה, וכן סיכום ייעוץ פסיכולוגי מאת הפסיכולוג י' צ'. ואולם, אין בידי לקבל מסמכים אלו, והיה על האיש לפעול כדין ולהגיש בקשה למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט, ואולם כאמור האיש לא עשה כן.
יש להוסיף, כי האיש ויתר על חקירתם של שני חבריו, אודות תצהירים שהוגשו על ידם בתמיכה לטענתו באשר למצבו הנפשי לאחר הגילוי כי הקטינה אינה בתו. בהתאם לכך, תצהיריהם הוצאו מתיק בית המשפט (ראו דברי ב"כ האיש בעמ' 18 לפרוטוקול, וכן החלטה מיום 30.1.22). משכך יש לקבוע כי האיש לא הוכיח את הנזקים הנפשיים שלטענתו נגרמו לו ואת הקשר הסיבתי.
להשלמת התמונה יצוין, כי בחקירת האיש עלה כי הוא עובד באותו התחום בו עבד טרם הגילוי – בתחום ההיי טק. האיש עובד בחברת סייבר, משתכר סך של 45,000 ₪ לחודש "פלוס בונוסים ומניות בחברה", מנהל 20 איש במסגרת עבודתו (ראו: בעמ' 22 לפרוטוקול). בנוסף, האיש טס לחו"ל ומקיים קשרי זוגיות (ראו: בעמ' 26 לפרוטוקול).
לפיכך, התביעה הנזיקית שהגיש האיש, נדחית.
סיכום
התביעה לאכיפת הסכם נדחית.
סעיף 4 להסכם התרת נישואין וכן הנספח להסכם, מבוטלים.
על האיש להשיב לאישה את הסכום אותו העבירה לו עבור הדירה בסך 450,000 ₪ וזאת תוך 90 יום מהיום. הסכום ישולם לאישה בצירוף הפרשי הצמדה ממועד התשלום לאיש ועד למועד השבתו לאישה.
התביעה הנזיקית נדחית.
בנסיבות, מצאתי להורות כי האישה תישא בתשלום הוצאות האיש בסך 30,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום.
תואיל המזכירות להמציא את פסק הדין לצדדים ולסגור את התיקים.
פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, ט"ז תמוז תשפ"ג, 05 יולי 2023, בהעדר הצדדים.
