אלמוני, פלונית,ע"י ב"כ עו"ד זהר פשה אלון ו/או עו"ד זאב משה בן דורי, פלונית, פלונית, פלונית, פלוני, פלונית,ע"י ב"כ עו"ד ליהיא כהן דמבינסקי,ממשרד מ.פירון ושות' עורכי דין, החלטה

לפני

כב' השופט שאול שוחט, סגן נשיא

מבקשים

1. אלמוני

2. פלונית

ע"י ב"כ עו"ד זהר פשה אלון ו/או עו"ד זאב משה בן דורי

נגד

משיבים

1. פלונית

2. פלונית

3. פלונית

4. פלוני

5. פלונית

ע"י ב"כ עו"ד ליהיא כהן דמבינסקי

ממשרד מ.פירון ושות' עורכי דין

החלטה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופטת ציפי כהן אביטן, בתמ"ש 23070-04-22), מיום 26.3.23, בשאלת תחולתו של חיסיון עו"ד לקוח על עדותו של עוה"ד לקפיש.

העובדות הצריכות לעניין

המבקשים והמשיבים 2-5 הם ילדיהם של המנוח פלוני ז"ל (להלן: המנוח) ושל המשיבה 1 (להלן: האלמנה).

ביום 17.9.2014 ערכו המנוח והאלמנה שתי צוואות הדדיות נפרדות בפני הנוטריון- עו"ד אילן לקפיש (להלן: "עורך הדין או עו"ד לקפיש").

המנוח הלך לעולמו ביום 19.1.2015 וביום 26.5.2015 ניתן צו קיום לצוואתו (להלן: "הצוואה").

בהתאם להוראת ס' 4 לצוואת המנוח ציווה המנוח את כל רכושו לאלמנה ובס' 6 לצוואה קבע הסדר של יורש במקום יורש ( "במידה וחו"ח אשתי … לא תהיה בין החיים ביום מותי, אזי יחולק רכושי וינוהל כדלקמן….") בחלוקה לא שוויונית בין ילדיהם המשותפים של הצדדים.

במסגרת התובענה המתבררת לפני ביהמ"ש קמא עתרו המבקשים למתן פסק דין הצהרתי, ובו יוצהר כי צוואת המנוח כוללת הוראת "יורש אחר יורש" כאשר היורשת הראשונה הינה האלמנה והיורשים השניים הם ילדיהם, כמפורט בסעיף 6 לצוואה, וכי האלמנה מנועה מביצוע דיספוזיציות בנכסי המנוח לרבות מכירתם ו/או העברתם.

ביום 23.11.2022 הגישו המבקשים בקשה לזימונו של עורך הדין שערך את הצוואה כעד. ביהמ"ש קמא התיר את זימונו של העד. בהמשך, ב"כ המשיבים העלתה טענותיה לעניין חיסיון עו"ד-לקוח ולשאלת הרלוונטיות של עדות עוה"ד להליך כשהאלמנה הודיעה כי אינה מוותרת על זכותה לחיסיון. ביום 3.1.2023 החל ביהמ"ש קמא בשמיעת הראיות בתיק, כאשר טרם החלה שמיעת עדותו של עורך הדין, הלה מסר כי מבקש, טרם עדותו, הכרעה בסוגיית הסרת החיסיון, על מנת שלא להיות חשוף להליכים אתיים. לדברי עורך הדין: "השירות המשפטי שניתן ממני הוא היה בשם שני בני הזוג באופן משותף והעדות שלי תסביר את העניין הזה" (עמ' 7 לפרו' שורות 6-8). כאשר נשאל עורך הדין ע"י בית המשפט באם "כל התהליך של עשיית הצוואה היה כרוך גם בגברת וגם במנוח? ", השיב :"חד משמעית" (עמ' 7 לפרו' שורות 10-12).

לאור המחלוקות בין הצדדים בסוגיית החיסיון, נדחה מועד שמיעת עדותו של עורך הדין, תוך שביהמ"ש קמא אפשר לצדדים להגיש טיעונים בכתב בסוגיית הסרת החיסיון.

ביום 26.3.23, לאחר שהצדדים הגישו את טיעוניהם בכתב, נתן בית המשפט קמא את החלטתו במסגרתה אימץ את עמדת המשיבים, תוך קביעה כי "חל חיסיון עורך-דין לקוח= אשר בנסיבות דנן, לא נימק להסירו. ולכן עוה"ד אילן לקפיש מנוע מלהעיד מטעם התובעים בכל הנוגע לייצוג שניתן על-ידו למנוח ולנתבעת 1, א ו למי מהם במסגרת עריכת הצוואה" (ס' 28 להחלטה). ביהמ"ש קמא נימק את החלטתו תוך התייחסות לשתי סוגיות נפרדות: האחת, ויתור על זכות החיסיון בשם המנוח. והשניה, חיסיון עורך דין- לקוח ביחס לבן הזוג הנותר בחיים עת המדובר בצוואה הדדית, וקבע את הדברים הבאים:

"ויתור זכות חיסיון של מנוח-

בתא (ת"א)1088/87 רחמים תם נ' יחיא תם, פ"מ תשנ"ב(1) 66, נקבע ע"י בית המשפט כי לאחר פטירת הלקוח, עוברת הזכות לחיסיון ליורשיו, אשר הם בלבד רשאים לוותר על חיסיון זה.

בנסיבות דנן, חלוקים הצדדים באשר לזהות יורשי המנוח. כאשר נראה כי זהו הסעד לו עותרים התובעים במסגרת כתב התביעה.

מבלי לקבוע מסמרות כבר עתה, טרם מתן פסק הדין, אציין, במלוא הזהירות, כי, לכאורה, עפ"י לשון הצוואה, במסגרתה הורה המנוח כי עזבונו יועבר "לבעלותה המליאה והיחידה" של הנתבעת 1, היורשת הינה הנתבעת 1.

לכן, לא ניתן להכריע, כבר עתה, כי התובעים הינם יורשי המנוח.

זאת ועוד, אף לשיטת התובעים עצמם, מעמדה של הנתבעת 1 כיום הינו מעמד של "יורשת" בפועל . בעוד מעמדם של התובעים, לכל היותר וככל שתביעתם תתקבל, הינו מעמד של "יורשים פוטנציאלים".

סבורני כי אין במעמד זה כ"יורש פוטנציאלי" עת קיים "יורש בפועל", די כדי לבוא בנעלי המנוח בסוגיית ויתור על חיסיון.

ב"כ התובעים נסמכים בטיעוניהם, בין היתר, על החלטתו של חברי- כב' השופט בר יוסף במסגרת תמ"ש 23322-05-20 (מיום 12.8.2020), אשר אושרה ע"י ערכאת הערעור במסגרת תיק רמ"ש 40045-08-20 וכן על החלטתה של כב' השופטת גאולה לוין ברמ"ש (ב"ש) 42302-10-15 (מיום 27.1.2016).

אך, סבורני, כי נסיבות ההחלטות האמורות, העוסקות בזכות חיסיון למנוח במסגרת הליך התנגדות למתן צו קיום צוואה, שונות מנסיבות המקרה דנן, עת ניתן צו קיום צוואה, הקובע זהות יורשי המנוח, והצדדים חולקים בדבר פרשנותה של הצוואה.

זכות לחיסיון של בן הזוג הנותר בחיים במסגרת עריכת צוואה הדדית:

כאמור, עוה"ד הודיע כי השירות המשפטי שניתן על ידו הוא היה בשם שני בני הזוג במשותף.

הנתבעת 1 הודיעה מצידה כי אינה מוותרת על זכות החיסיון.

הנתבעת 1 , אם כן, מצויה ב"שני כובעים" בכל הנוגע לחיסיון עו"ד- לקוח. הן כיורשת המנוח והן כלקוח. על כן, זכות החיסיון שלה כפולה, הן בשם המנוח והן בשמה.

אמנם עת עורך הדין מייצג במשותף שני לקוחות, אזי ההתקשרות עם כל אחד מהלקוחות באותו ענין אינה חסויה כלפי הלקוח השני (ר': ע"א 442/81 גרומט נ' סרוסי פ"ד ל"ו(1)221), אך, כאמור, במקרה דנן, שני הלקוחות מתמזגים. שכן, הנתבעת 1 הינה יורשת המנוח.

זאת ועוד, בשים לב לדברי עורך הדין כי השרות המשפטי לצורך עריכת הצוואה ההדדית ניתן לבני הזוג במשותף, עדןתו של עורך הדין עשויה להביא למצב בו "נגרר" לדיון בצוואת הנתבעת 1 עוד בחייה. מצב שאין להתירו.

על כן, משהודיעה הנתבעת 1 כי אינה מוותרת על החיסיון, לא ניתן להעיד את עורך הדין בכל הנוגע לשירות שניתן לו לבני הזוג, או למי מהם, במסגרת עריכת הצוואה.

לא נעלמה מעיני האפשרות כי יש באי העדת העד כדי לסכל את יכולתם של התובעים להוכיח תביעתם, אך, משמדובר בזכות מוחלטת, לא ניתן להסירה ללא ויתור הלקוח, וזאת אף באם זכות זו מתנגשת עם עיקרון גילוי האמת ועשיית צדק (ר': : רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אלי שירי (פ"ד ס"א(2) 634). שכן, אין לאזן חיסיון עורך דין- לקוח מול אינטרסים אחרים (ר': כב' השופט שוחט ברמ"ש 43781-05-17 (מיום 31.10.2017).

יוער כי לא מצאתי מקום ליתן משמעות לטענת התובעים לפיה העד זומן כדין ע"י בית המשפט, שכן, אין בעצם זימון העד ע"י בית המשפט כדי להוות משום הסרת חיסיון עורך דין- לקוח, אשר, כאמור, הינו חיסיון מוחלט, אשר רק הלקוח רשאי לוותר עליו.

לאור האמור, המסקנה הינה כי חל חיסיון עורך דין- לקוח, אשר, בנסיבות דנן, לא ניתן להסירו. ולכן, עו"ד אילן לקפיש מנוע מלהעיד מטעם התובעים בכל הנוגע לייצוג שניתן על ידו למנוח ולנתבעת 1, או למי מהם, במסגרת עריכת הצוואה. "

ביהמ"ש חתם את החלטתו במתן צו להגשת סיכומי הצדדים.

על החלטת ביהמ"ש קמא הנ"ל מלינים המבקשים בבקשת רשות הערעור שלפניי.

עיקר טענות המבקשים: ביהמ"ש קמא שגה ב"טעות משפטית גלויה" כשבס' 18 להחלטתו הבחין בין "יורש בפועל" לבין "יורש פוטנציאלי" וכאשר קבע מדרג על פיו המבקשים, גם כ"יורשים פוטנציאליים", למעשה אינם יורשים (ס' 14 לבר"ע); ביהמ"ש קמא "שגה כשקבע כי זכות החיסיון היא זכות מוחלטת שלא ניתן לסייגה בפרט כשעסקינן בזכות הקניין של היורשים" (ס' 15 לבר"ע); ביהמ"ש קמא לא נתן כל משקל לשאלת תום הלב בניהול הליכים משפטיים, תקינות ההליך המשפטי ועיקרון חופש הגישה לערכאות כאשר האלמנה היא היחידה מלבד עוה"ד שערך את הצוואה המחזיקה את כל המידע הרלוונטי להכרעה בהליך ומסרבת להסיר את החיסיון ובכך למעשה חוסמת את דרכם של המבקשים מלקבל את יומם ולהוכיח את תביעתם (ס' 20 לבר"ע); ביהמ"ש קמא שגה כשקבע שבצוואה הדדית דעסקינן ישנו "חיסיון כפול" , כשלטענת המבקשים אין אפשרות לנתק בין הצוואה שערך המנוח לצוואה שערכה האלמנה ו"החסיון בוודאי לגבי המנוח וגם ובעיקר לגבי הנתבעת 1 נסוג בגלל ומכיוון שמדובר בצוואות הדדיות שהן צוואות "מראה" – אם תוסתר אחת, תוסתר שלא כדין גם השנייה" (ס' 21 לבר"ע). לטענת המבקשים, הם מעולם לא עתרו ולא עותרים לגילוי צוואתה של המנוחה או להגשתה לתיק וכל שמבוקש הוא לאפשר להם, באמצעות עדותו של עוה"ד, "להתחקות אחר אומד דעתו של המנוח וידיעתו על הנעשה ברכושו לאחר פטירתו, מעצם חתימת הצדדים על צוואה הדדית, על כל המשתמע מכך וההגבלות המוטלות על המצווה השני בהתאם לס' 8א לחוק הירושה, תשכ"ה-1965" (ס' 23 לבר"ע).

לבקשת רשות הערעור התבקשה תשובת המשיבים וזו הוגשה ביום 14.6.23.

המשיבים דוחים מכל וכל את טענות המבקשים וסומכים ידיהם על החלטת ביהמ"ש קמא והנמקותיה. עוד טוענים המשיבים כי אין במקרה דנן כל הצדקה להעניק למבקשים רשות ערעור וכי המקום שלהם לשטוח את טענותיהם על החלטת הביניים הוא במסגרת הערעור על פסה"ד הסופי, משלביהמ"ש קמא די והותר חומר ובסיס כדי לדחות את תביעתם המבקשים לגופה גם ללא קשר לסוגיית פרשנות הצוואה ועדות עוה"ד, במיוחד לאור שורה של החלטות ביניים שניתנו תוך כדי ההליך ועליהם המבקשים לא הגישו בקשת רשות ערעור.

להשלמת התמונה יצוין כי סמוך לאחר הגשת בקשת רשות הערעור הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע צו הסיכומים שניתן ע"י ביהמ"ש קמא במסגרת החלטתו. ביום 11.5.23, לאחר קבלת תגובת המשיבים לאותה בקשה, נעתר בימ"ש זה (כב' השופט גייפמן) לבקשת המבקשים וקבע כי המועד להגשת הסיכומים בביהמ"ש קמא ימנה מהמועד בו תינתן ההחלטה בבקשת רשות הערעור, ובכפוף להחלטה שתינתן.

דיון והכרעה

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה כמו גם בתשובה לה מצאתי לדחות את בקשת רשות הערעור.

בכל הנוגע לזכות החיסיון העצמאית של האלמנה בקשר לצוואתה : בענייננו המנוח והאלמנה תבדל"א ערכו באותו המועד שתי צוואות הדדיות נפרדות (לא באותו המסמך). לטענת המבקשים זכות האלמנה לחיסיון נסוג מעצם בחירתה לערוך צוואה הדדית "ומכיוון שמדובר בצוואות הדדיות שהן צוואות "מראה" – אם תוסתר אחת תוסתר שלא כדין גם השנייה". מן הפן העובדתי לא ברור לי מדוע המבקשים טוענים כי "מדובר בצוואות הדדיות שהן צוואות "מראה"" בשעה שתוכן צוואת האלמנה אינו ידוע. האלמנה מסרבת לחשוף את תוכן צוואתה בפני ילדיה, את ההסדר שקבעה בצוואתה במקרה שהמנוח לא יהיה בין החיים ביום מותה ואת האופן בו בחרה להוריש את רכושה לאחר מותה. מן הפן המשפטי לא ברור לי מדוע סבורים המבקשים כי בחירת בן הזוג הנותר בחיים שערך צוואה הדדית נפרדת, שלא לחשוף בחייו את תוכנה של צוואתו היא "הסתרה שלא כדין" ומה המקור בדין שמחייב אותו לחשוף את צוואתו או לוותר על זכותו לחיסיון מול עוה"ד שערך עבורו את הצוואה. לא מוכר לי כל תקדים, ואיני מוצא גם כל הגיון או שיקול מוסרי, בקביעה כי בבחירת האלמנה לערוך צוואה הדדית (אך נפרדת) עם בעלה המנוח היא ויתרה על זכותה לחיסיון לא רק כלפי בעלה (שערך אף הוא צוואה ההדדית באותו מעמד ובעקבות אותו ייעוץ משפטי שניתן לשניהם) אלא גם כלפי ילדיה, שאינם יורשים אותו בהתאם לצוואתו שקוימה. לכך יש להוסיף גם את העובדה שביהמ"ש קמא במסגרת הדיון שהתקיים ביום 29.9.22 כמו גם הדיון שהתקיים ביום 3.1.23, אז נחקרה האלמנה, לא התיר למבקשים לשאול את האלמנה באשר לתוכנה של צוואתה (עמ' 41 לפרוט' הדיון שהתקיים ביום 29.9.22 ובעמ 167 לפרוט' הדיון שהתקיים ביום 3.1.23) והחלטות אלו (עליהן לא הוגשה בקשת רשות ערעור) ממילא אינן ניתנת לתקיפה אלא במסגרת הערעור על פסה"ד הסופי.

בכל הנוגע לזכות החיסיון של המנוח : או ליתר דיוק לשאלה מי רשאי לוותר על זכות המנוח לחיסיון לאחר שצוואת המנוח כבר קוימה, מכוחה האלמנה הוכרה ביורשת הבלעדית של עזבונו, ובין הצדדים התגלעה מחלוקת באשר לפרשנות הצוואה ולשאלה האם למבקשים מעמד של "יורש אחר יורש" – לאור העובדה שהדיון בביהמ"ש קמא הגיע לשלב הסיכומים, אני סבור כי ניתן להותיר את ההכרעה בשאלה לעת מצוא לאחר שביהמ"ש קמא ייתן את פס"ד. אם ביהמ"ש קמא יקבל בפס"ד את תביעת המבקשים וגרסתם באשר לפרשנות הצוואה – ממילא יתייתר הצורך לדון בשאלה. אם ביהמ"ש קמא ידחה את תביעת המבקשים – לא מן ההכרח שהיא תידחה דווקא מהטעם של דחיית פרשנותם של המבקשים להוראת הצוואה ולפיה המנוח הקנה להם מעמד של "יורש אחר יורש". הטענה העיקרית של המבקשים בתביעתם היא כי רישת ס' 6 לצוואת המנוח נוסח באופן לקוי שאינו משקף את רצונו של המנוח (ס' 26 לתביעה) אך הסעד העיקרי לו עותרים המבקשים בתביעתם הוא למתן צווי איסור דיספוזיציה גורפים כלפי האלמנה בנכסי המנוח על מנת שלא תכלה את נכסי העיזבון בהם זכתה ובכך תימנע מהם מלקבל את חלקם בעיזבון אביהם כ"יורש אחר יורש". טענת המבקשים בתביעתם בהקשר זה היא כי פעולות האלמנה הן בגדר "מעשה הנכלל בחריג לכלל הקבוע בס' 42 לחוק הירושה, לפיו לא יותר ל"יורש הראשון" לכלות ולהשמיד את נכסי העיזבון, במטרה לפגוע ולנשל בזדון היורשים שלאחריו" (כך בפתח התביעה) וכי האלמנה פועלת בחוסר תום לב לביצוע "הברחת נכסים על מנת שלא יפלו לידיו של היורש השני" (ס' 29 לתביעה). כידוע, הכלל הוא כי משזכה היורש הראשון, גורל הרכוש נתון בידיו והוא רשאי לעשות בו כרצונו (ס' 42 לחוק הירושה וראו ש.שוחט , נ.פינברג וי.פלומין,דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שביעית , תשע"ד-2014, בעמ' 151 והאסמכתאות המובאות שם). מבלי לקבוע דבר באשר לסיכויי תביעת המבקשים, הרי שאפילו אם יצלחו בהוכחת טענתם לפרשנות הצוואה וביהמ"ש קמא יקבע את מעמדם כ"יורש אחר יורש" ( שלשם כך התבקשה עדות לקפיש) הוכחת קיומן של נסיבות עובדתיות (לטענתם בשורה של פעולות שביצעה האלמנה לאחר זכייתה) ועילת תביעה משפטית מכוחה קמה להם הזכות לקבל סעדים שיאסרו על האלמנה לבצע כל פעולה בנכסי המנוח אותן ירשה (וזאת חרף העובדה שבמקרה דנן הצוואה נעדרת הוראות מצד המנוח המטילות מגבלות על האלמנה מלעשות בעיזבון כרצונה) אינה פשוטה כלל ועיקר, ועל פני הדברים אף מורכבת לא פחות מהוכחת מעמדם הנטען של המבקשים (כיורש אחר יורש). מכאן שגם מקום בו תידחה תביעת המבקשים, למצער הסעד העיקרי לו עתרו בתביעתם, בטעמים שאינם נוגעים למעמדם הנטען כ"יורש אחר יורש" – ייתכן ויתייתר הצורך לדון בשאלה. אף אם ביהמ"ש קמא ידחה את תביעת המבקשים מהטעם של אי הוכחת פרשנותם לצוואת המנוח ומעמדם הנטען – סבורני כי לאור העובדה שההליך בבימה"ש קמא הגיע לשלב הסיכומים יש בדבר כדי להטות את הכף לדחיית הבר"ע כך שהסוגיה שבמחלוקת תוכרע לפני הרכב, במסגרת ערעור על פסה"ד, ככל שהמבקשים יגישו ערעור על פסה"ד. יפים לעניין זה דברי ביהמ"ש העליון (השופט ת.אור) ברע"א 2751/92 סעדיה והב נ' אורנה כהן (פורסם בנבו, 20.10.92):" מבקשה  שהגיש  המבקש  לעיכוב  בהגשת סיכומים בכתב בערכאה הראשונה, מסתבר   שהדיון  בערכאה  הראשונה  הגיע  לשלב  הסיכומים. בנסיבות אלה, איני רואה עילה למתן רשות ערעור. משהגיע הדיון לשלב כאמור, ראוי  שהדיון בערכאה הראשונה יסתיים בפסק הדין, שאז במסגרת ערעור על  פסק  הדין,  אם  יוגש ערעור כזה על ידי המבקש, הוא יוכל לערער גם על החלטות שניתנו על ידי בית המשפט במהלך הדיון."

סוף דבר

בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך של 7,500 ₪ שישולמו מתוך כספי העירבון לידי המשיבים באמצעות באת כוחם.

מתיר פרסום ההחלטה במתכונת בה נחתמה, בהיעדר שמות הצדדים ופרטים מזהים אחרים.

ניתנה היום, י"ג אב תשפ"ג, 31 יולי 2023, בהעדר הצדדים.