לפני
כבוד השופט אילן דפדי
תובעת
אמנה אלצאנע
ע"י ב"כ עו"ד גיא אופיר ועו"ד רועי בן דוד
נגד
נתבעת
TikTok Pte. Ltd
ע"י ב"כ עו"ד אדם שפירא ועו"ד מעיין רינד
פסק דין
בתיק דנן עתרה התובעת למתן צו שיורה לנתבעת המפעילה את אפליקציית טיק טוק עבור ציבור המשתמשים בישראל, לחשוף פרטי משתמש בסיסיים (BSI) משני חשבונות טיקטוק בהם, לטענת התובעת, הוצגו פרסומים שסיכנו, פגעו, הכפישו והטרידו אותה.
בכתב התביעה מתוארים פרסומים פוגעניים, שבוצעו החל מיום 26.11.22 ועד ליום 10.12.22 בפלטפורמת טיק טוק בפרופילים פיקטיביים בשם SYFKNSE ו- SYFKNSE1. בפרסומים הוצגה התובעת, שהינה תושבת לקיה ובת למשפחה מוכרת ומכובדת מהמגזר הבדואי, כזונה ומכשפה העוסקת בכישופים ובמאגיות שחורות הגורמים למחלות ומוות תוך ציון שמות של אנשים בהם פגעה. התובעת טענה כי בעקבות הפרסומים היא ממעטת לצאת את ביתה ולהיראות בציבור מתוך חשש שינסו לפגוע בה.
הנתבעת לא הגישה כתב הגנה אלא הודעה ממנה עלה כי אינה מתנגדת לסעד המבוקש תוך שהותירה את ההחלטה בשאלת זכאותה של התובעת לקבלת המידע המבוקש לשיקול דעת בית המשפט.
על אף האמור בהודעתה של הנתבעת קבעתי בהחלטתי מיום 18.5.2023 כדלקמן:
"מהודעתה (של הנתבעת) עולה כי אין עימות בין התובעת לנתבעת כך שלכאורה ניתן היה להיעתר לתביעה. אך הדברים לא כה פשוטים.
בפסק הדין בעניין רמי מור שניתן ביום 25.3.2010 נקבע כי לא קיימת מסגרת דיונית מתאימה למתן צו המורה לחשוף זהותו של גולש אנונימי באינטרנט ולא ניתן לייצר כזאת באמצעות "חקיקה שיפוטית" (ראו רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי.סי. (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ (פורסם במאגר משפטי)) כך שעל פי פסק הדין לא ניתן לכאורה להיעתר לסעד המבוקש בהיותה של הלכה זו מחייבת. במסגרת פסק הדין נערכה קריאה למחוקק ליצור מסגרת כזו. התובעת הפנתה לפסיקה שביקרה את המצב הקיים והצורך לשנותו. היא אף הפנתה להחלטות שניתנו על ידי בתי משפט בערכאות הדיוניות בהן ניתנו צווים כמבוקש.
לאחר עיון נראית לי הדרך שהתוותה כב' סגנית הנשיא יהודית שבח בהחלטה מיום 18.4.2021 בת"א 11181-03-21 פלוני אלמוני נ' Facebook Inc (פורסם במאגר משפטי) כדלקמן:
"הלכת מור נקבעה ע"י בית המשפט העליון, ומשלא שונתה – היא שרירה וקיימת, ומחייבת את הערכאות הדיוניות. מאידך גיסא, אין בית המשפט חפץ להפוך את ההלכה לעיר מקלט למפרי צווים, אם אמנם כך ארע בעניינם של התובעים, ומשכך אנקוט בדרך מאזנת, זו שהייתה נהוגה בעבר.
לפי האמור בכתב ההגנה של פייסבוק – ברשותה פרטי הדוא"ל של המשתמש בחשבון. אני מורה אפוא לפייסבוק לשלוח הודעת דוא"ל קצרה לכתובת הידועה לה בה תודיע על דבר הגשת התביעה, מספר התיק, הסעד המבוקש, והאפשרות להתנגד לצו תוך 7 ימים".
בהמשך, משלא הוגשה התנגדות, ניתן הצו המבוקש.
לפיכך, ראיתי לנכון לאמץ את אותו אופן פעולה בשינויים המחויבים ולהורות לנתבעת לשלוח הודעה מתאימה למשתמש בהתאם למידע שיש ברשותה בה תעדכן בדבר הגשת התביעה, מספר התיק, הסעד המבוקש והאפשרות להתנגד לצו תוך 7 ימים. הנתבעת תציג בפני בית המשפט אסמכתא מתאימה לביצוע האמור וככל שלא תוגש התנגדות בפרק הזמן הקבוע, ניתן יהיה ליתן צו כמבוקש. הנתבעת תעדכן בדבר ביצוע האמור בתוך 7 ימים".
ביום 28.5.2023 עדכנה הנתבעת כי ברשותה יש כתובת דואר אלקטרוני הקשורה אך ורק לאחד מהחשבונות (SYFKNSE). לדבריה, היא פנתה לבעלי אותו חשבון בכתובת הדואר האלקטרוני שברשותה, בנוסח הודעה בהתאם להחלטת בית המשפט. בוצעו על ידה מספר ניסיונות במספר מועדים שונים, אולם אלה הניבו הודעות שגיאה. לאור זאת, אין ביכולתה לוודא כי הודעת הדואר האלקטרוני האמורה אכן התקבלה אצל הנמען.
בהחלטתי מיום 30.5.2023 הוריתי לנתבעת כדלקמן: "יש להבהיר האם שני החשבונות השונים הם של אותו גורם? מה המשמעות של הודעת שגיאה, האם במצב כזה הנמען יכול לקבל את ההודעה? מתי זה בוצע? האם יש דרך נוספת להתקשרות עם אותם בעלי חשבון?".
בהודעת הבהרה מיום 6.6.2023 הודיעה הנתבעת כי אינה יודעת האם שני החשבונות שייכים לאותו גורם. לדבריה, הניסיונות למשלוח המייל בוצעו בין הימים 24.5.2023 -28.5.2023. להבנתה, הודעת השגיאה נשלחה על ידי השרת המפעיל את כתובת הדואר האלקטרוני של המשתמש באופן אוטומטי ונראה כי מדובר בהודעה גנרית. לטענתה, היא אינה יודעת אם המשתמש אכן קיבל את הודעתה באיזה מבין הניסיונות שבוצעו. היא צירפה להודעתה העתק הודעת שגיאה אחרונה לאחר שהושחרו פרטים מזהים של כתובת הדואר האלקטרוני. הנתבעת הסבירה כי אין ברשותה פרטי קשר נוספים של המשתמש, ולכן, בנסיבות העניין, אין ביכולתה ליצור עמו קשר בדרך אחרת.
בתגובתה מיום 11.6.2023 טענה התובעת כי על פי מדיניות הפרטיות של טיקטוק המהווה חוזה התקשרות בין המשתמש לפלטפורמה, על המשתמש לספק כתובת דואר אלקטרוני או טלפון. לטענתה, המשתמש הפר את תנאי הפרטיות בכך שסיפק כתובת דואר אלקטרוני לא תקינה או סגר את חשבון הדואר האלקטרוני לאחר הרשמה תוך כוונה לעשות שימוש בפלטפורמה כד לפגוע ולאיים עליה. לדברי התובעת, בית המשפט נתן בהחלטתו זכות שימוע למשתמש אך זה בהתנהלותו סיכל זאת. לפיכך, דינו כמי שוויתר על הזכות להישמע. עוד טענה, כי העובדה שהמשתמש מתחבא מאחורי כתובת דואר אלקטרוני שגויה כדי שיוכל לעשות שימוש בפלטפורמה לצרכיו הזדוניים באין מפריע, אינה אמורה לסייע בידו בהיותו חוטא להרוויח ממעשהו האסור. לאור כל האמור, טענה כי יש להיעתר לבקשתה וליתן לה את הסעד המבוקש.
במעמד הדיון שהתקיים ביום 19.7.2023 שמעתי את טענות הצדדים. ב"כ הנתבעת הסביר כי בהתאם לתנאי השימוש של טיקטוק לא מוטלת חובה על משתמש לספק כתובת דואר אלקטרוני. לדבריו, בתהליך ההרשמה קיימות דרכים שונות לביצוע הרישום, חלקן באמצעות מנגנונים של צדדים שלישיים כמו גוגל ואפל. ב"כ התובעת טען שאף אם בפני המשתמש קיימות מספר אופציות ולא מוטלת עליו חובה למסור דווקא פרטי דואר אלקטרוני, הרי במקרה דנן, המשתמש בחר ליתן כתובת דואר אלקטרוני. לדבריו, אף אם יתברר כי כתובת הדואר האלקטרוני הייתה תקינה בעת פתיחת חשבון המשתמש אך הוא בחר לסגור אותה לאחר תקופה קצרה של מספר חודשים, יש בכך חוסר תום לב מצדו ויש לראותו כמי שוויתר על זכותו להישמע. בדיון טען ב"כ התובעת כי מתוכן הפירסומים ניתן ללמוד כי שני החשבונות שייכים לאותו משתמש וכי כאשר אדם לו יש כבר חשבון טיקטוק פותח חשבון נוסף, הוא יכול להמציא את אמצעי הקשר בו נעשה שימוש בחשבון הראשון.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את הצדדים, אני סבור כי הדין עם התובעת.
כאמור, במתווה שנקבע בהחלטתי מיום 18.5.2023 ניתנה אפשרות למשתמש להגיב לבקשת התובעת כי הנתבעת תמסור לה את פרטי המשתמש. ככל שלא הייתה מוגשת תגובה בתוך פרק הזמן שנקבע, הרי שבית המשפט היה נעתר למתן הצו כמבוקש. זאת, בדיוק כפי שנקבע בת"א 11181-03-21 שאוזכר באותה החלטה.
על אתר יובהר, כי העובדה שהניסיונות שביצעה הנתבעת למשלוח המייל הניבו הודעת שגיאה, אין משמעותה כי המשתמש לא ראה את ההחלטה. כפי שהבהירה הנתבעת בהודעותיה, אין לדעת האם הודעת הדואר התקבלה אצל המשתמש. מדובר במענה אוטומטי ולכן אין לשלול אפשרות כי המשתמש חזה בהודעה ומשיקוליו בחר שלא להגיב.
מכל מקום, גם אם אניח כי המשתמש לא ראה את הודעת הדואר האלקטרוני ששלחה הנתבעת בהתאם להחלטתי, אני מסכים עם עמדת התובעת כי יש לראות בהתנהלות המשתמש כמשולה לוויתור על זכות השימוע שניתנה לו. אף אם כטענת הנתבעת אין חובה על משתמש במהלך הרישום לספק תיבת דואר אלקטרוני לצורך יצירת קשר, הרי שהיה עליו ליתן אמצעי קשר כלשהו. במקרה דנן, הוא בחר ליתן כתובת דואר אלקטרוני. המשתמש לא דאג לשמור על תיבת דואר תקינה ופעילה לצורך יצירת קשר עמו ובכך מנע אפשרות מהנתבעת, אשר בפלטפורמה שלה עשה שימוש, ליצור עמו קשר כלשהו.
כאמור בהחלטתי מיום 18.5.2023, התובעת הפנתה להחלטות של ערכאות דיוניות שונות בהן ניתנו צווים למסירת פרטי משתמש בנסיבות שונות. מההחלטות בהן עיינתי עולה כי מדובר במקרים שונים. במקרה אחד הייתה הסכמה למתן מידע (ראו ת.א (מחוזי תל אביב) 5669-08-18 פאר נ' Facebook Inc (החלטה מיום 23.8.2018)). במקרה אחר, הנתבעת שם השאירה את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט (ראו ה"פ (שלום טבריה) 36578-02-19 אוחנה נ' Facebook Inc (החלטה מיום 21.3.2019)). במקרה נוסף, ניתן צו לפייסבוק שלא הייתה צד בתיק לחשוף פרטים לעיני בית המשפט בלבד, כאשר בעזרתם יוכל בית המשפט לקבוע האם פרטי המשתמש של אחד מבעלי הדין זהה לחשבונות של משתמשים אחרים (ראו ת"א (שלום הרצליה) 11088-02-19 רחמים נ' רשת מדיה בע"מ (החלטה מיום 23.1.2020)). התובעת גם הפנתה להחלטה שבה ניתן צו המאפשר מסירת מידע אודות זהות של מוכר בעסקת אינטרנט (ראו ה"פ (מחוזי מרכז) 21865-03-20 נפתלי נ' Google LLC (החלטה מיום 2.3.2021)).
כאמור, דרך הפעולה המאפשרת לשלוח למשתמש את החלטת בית המשפט, טרם יינתן צו למסירת פרטיו לתובע, ננקטה קודם לכן בהחלטה שניתנה על יד כב' השופטת שבח ביום 18.4.2021 כשנה וחצי לפני ביצוע הפרסומים נושא התביעה.
לאור ההחלטות של הערכאות השונות כמפורט לעיל, שניתנו גם הן זמן רב לפני הפרסומים שביצע המשתמש ובמיוחד לאור ההחלטה מיום 18.4.2021 שהינה פומבית, אזי יש להניח לטובת התובעת קיומה של חזקה לפיה הדברים היו ידועים למשתמש. בהתאם לחזקה זו היה על המשתמש לצפות לאור הפרסומים שביצע, שעל פניהם נראים כלשון הרע ואשר לכאורה יש בהם לסכן את התובעת, כי ייתכן ובעתיד היא או מי מטעמה יבקשו לחשוף את פרטיו וכי בית המשפט יידרש לכך. בנסיבות אלה, היה עליו, לכל הפחות, לדאוג כי לנתבעת תהיה אפשרות ליצור עמו קשר גם במהלך התקופה שחלפה מאז שהפסיק לעשות שימוש בפלטפורמה שלה. משלא פעל כך, אין לו להלין אלא על עצמו.
אשר לדברי הנתבעת כי אין היא יודעת אם שני החשבונות הם של אותו משתמש, גם במקרה דנן אני מעדיף את טענת התובעת כי מדובר באותו משתמש. שמות החשבונות דומים ולמעט הוספת הספרה "1" מדובר באותו שם. בנוסף, מדברי התובעת עולה כי נוסח הפרסומים דומה וכי נעשה שימוש באותן תמונות בשני החשבונות. הנתבעת טענה בהודעתה כי ברשותה יש כתובת מייל של חשבון אחד בלבד (SYFKNSE). כאמור, כאשר אדם פותח חשבון משתמש נוסף הוא יכול להמציא את אמצעי הקשר בו נעשה שימוש בחשבון המשתמש הראשון. לאור כל זאת הדעת נותנת כי אכן מדובר באותו משתמש.
מכל מקום, כאשר בוחנים את המשמעות של מתן צו כמבוקש, נראה כי אין פגיעה ממשית במשתמש. כאמור, הנתבעת עצמה הסבירה כי אינה יודעת מי הוא אותו משתמש וכי אין לה כל דרך נוספת ליצור עמו קשר. לדברי בא כוח הנתבעת בדיון, הנתבעת לא יכולה להגיע לכתובתIP של המשתמש וכדי לאתר כתובת זו, יש לפנות לנותן השירות בארץ. לפיכך, לאחר שהנתבעת תמסור את המידע שיש ברשותה לתובעת, עדיין תצטרך התובעת לקבל את המידע החסר אשר נמצא בידי אותו נותן שירות או צד שלישי אחר. לאור זאת, יהיה עליה לעתור במסגרת הליך נוסף בבקשה לגילוי פרטי המשתמש המצויים בידי אותו נותן שירות או צד שלישי. יש להניח שגם אז באותו הליך תינתן למשתמש זכות טיעון כך שיוכל להגיב לאותה עתירה.
לסיכום, אני מוצא לנכון לחזור ולציין את מה שנקבע בפסק הדין בעניין רמי מור ובפסקי דין נוספים שניתנו מאוחר יותר, כי לצורך יצירת וודאות נכון שעניינים אלה של קביעת מותר ואסור בשימוש ברשתות החברתיות והסדרת הנושא של פרסום וגילוי זהותו של משתמש אנונימי ברשתות חברתיות, יוסדרו בחקיקה (לעניין זה ראו פסק דינו של כב' השופט מלצר בע"א 9183/09 The Footbaii Association Premier League Limited נ' פלוני , 13.5.2012 פסקה 26 . כן ראו פסק דינה של כב' השופטת וולצקי ברע"א 22910-10-20 Twitter Inc ואח' נ' בר גפן , 20.1.2021, פסקה 55.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, הנתבעת תמציא לתובעת את פרטי המידע של המשתמש המצויים ברשותה. האמור יבוצע בתוך 14 ימים. מאחר שכאמור הנתבעת הותירה את המבוקש לשיקול דעת בית המשפט, איני עושה צו להוצאות.
המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, ח' אב תשפ"ג, 26 יולי 2023, בהעדר הצדדים.
