בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים
מנהליים
עת"מ 17179-05-21 ריבלין נ' המקומית לתכנון ובניה תל-אביב
לפני
כבוד השופטת יעל בלכר
העותר
אמנון ריבלין
מנהל עיזבון המנוחה רפאלה ריבלין ז"ל
ע"י ב"כ עו"ד יהושע רוזנצוויג
נגד
המשיבה
הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב
עייי בייכ עוהייד אילנה בראף שניר וציון דרבאו
.1
.2
פסק דין
העתירה שלפניי הוכתרה ע"י העותר כייעתירה מנהלית לביטול ומחיקת הליכי ערר של
המשיבה על החלטת השמאי המכריע".
הסעד שהתבקש הוא להורות על סילוק על הסף של הערר שהגישה המשיבה (הוועדה
המקומית), לוועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה, על החלטת השמאי המכריע (הערר ו-
וועדת הערר, בהתאמה). זאת, לאחר שבקשתו של העותר לסילוק הערר על הסף נדחתה עייי
יוייר ועדת הערר בהחלטה מיום 25/3/21 (בקשת העותר לסילוק על הסף, נספח 14 לעתירה).
אציין כאן בקצרה את טענות העותר בבקשתו לפני ועדת הערר לסילוק הערר על הסף. לטענת
העותר, הערר הוגש לוועדת הערר באיחור שכן הוועדה המקומית נמנעה מתשלום שכר
הטרחה של השמאי המכריע ובכך עיכבה, שלא כדין, את המצאתה בפועל לצדדים. אף שמניין
הימים להגשת ערר נמנה ברגיל ממועד מסירת השומה סבור העותר כי בנסיבות העיכוב
בתשלום כאמור, מניין הימים להגשת ערר נמנה מהמועד שבו הייתה השומה נמסרת לצדדים
אילו בוצע התשלום במועד (ולא מהמועד שבו הומצאה בפועל). עוד נטען, כי הוועדה המקומית
מנועה מלהגיש ערר, שכן לאחר המצאת השומה המכרעת הוצאה דרישת תשלום היטל
השבחה בהתאם לשומה המכרעת; העותר שילם את ההיטל לפי הדרישה; וניתן לו אישור
לצורך רישום בלשכת רישום המקרקעין מיום 17/1/21 (ייתעודה לרשם המקרקעין"), שלפיו
שולמו כל החובות ואין חיוב בהיטל השבחה. רק ביום 1/2/21 קיבל דואר רשום לפיו הוועדה
המקומית הגישה ערר על השומה המכרעת ביום 27/12/21. העותר, שמונה כמנהל עיזבון
המנוחה, מציין כי עם קבלת האישור לרישום היה לו ברור כי ניתן לחלק ליורשי המנוחה את
יתרת הכספים בעיזבון וכיום אף לא נותרו כספים לתשלום היטל ההשבחה המופרז המבוקש
ע"י הוועדה. בנסיבות אלה, הוגשה בקשה לסילוק הערר על הסף.
1 מתוך 6
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים
מנהליים
עת"מ 17179-05-21 ריבלין נ' המקומית לתכנון ובניה תל-אביב
בקשת העותר לסילוק על הסף נדחתה. נקבע כי "הבקשה לסילוק על הסף אינה מצביעה על
טעם משפטי מבורר לסילוק הערר על הסף. תשלום מאוחר של שכ"ט השמאי המכריע,
בטרם המצאת שומה מכרעת, אינו מתחיל את מירוץ המועדים להגשת ערר. סוגיית נפקות
מתן האישור ללשכת רישום המקרקעין תדון במסגרת הדיון בערר. אשר על כן על המשיב
להגיש תשובה לערר בתוך 60 ימים. בשלב זה, אין צו להוצאותיי (החלטת ועדת הערר).
על החלטת ועדת הערר לדחות את בקשת העותר לסילוק ערר הוועדה המקומית על הסף,
הגיש העותר ערעור מנהלי (עמיים 17105-05-21, קבוע לפני כב' השופטת סרוסי) (ההליך
המקביל).
במקביל הגיש העותר גם עתירה זו, שבמסגרתה הוא מבקש לתקוף את החלטת הוועדה
המקומית להגיש את הערר על החלטת השמאי המכריע (או שלא למשוך אותו).
הנה כי כן, תלויים ועומדים באותו עניין שני הליכים בבית משפט זה. והכל, עוד טרם דנה
ועדת הערר בערר שהגישה הוועדה המקומית על החלטת השמאי המכריע לגופו.
בהחלטה מיום 10/5/21 ביקשתי מהעותר להבהיר מהי ההחלטה של המשיבה הוועדה
המקומית שכנגדה הוגשה עתירה, מהו המסד המשפטי להגשתה ומכוח מה הוגשה, תוך
הבהרה כי בנסיבות העניין אין די בהפניה לסעיף 10 לתוספת הראשונה – ייענייני תכנון ובניהיי
(כמצוין בסעיף 28 לעתירה). עוד ציינתי, כי בקשה לסילוק על הסף יש להגיש לוועדת הערר,
שאת החלטתה ניתן לתקוף כדין וכי "אין מקום לעקוף את ההליך הקבוע בחוק כאמור, בדרך
של השגת עתירה התוקפת את החלטת הוועדה המקומית כצד לערר, להגיש את הערר במועד
כזה או אחר (או כל החלטה אחרת בעניין זה)"; ומשכך, נראה כי אין לעתירה תקומה. נתתי
בידי העותר שהות לכלכל צעדיו ולהודיע אם הוא עומד על עתירתו ולפי הצורך, ליתן מענה
לקושי המועלה בהחלטה.
העותר הודיע, כי הוא עומד על העתירה וציין כי לדידו העתירה המנהלית שהגיש ייהיא הדרך
היחידה העומדת בפניו להבטחת ביקורת שיפוטית על התנהלות המשיבה טרם הגשת הערר,
על העיכובים בביצוע התשלום לשמאי המכריע והשלכותיהם, ועל עצם ההחלטה להגשת ערר
ואי מחיקתו כמתבקש מהאישור לטאבו – התעודה לרשם המקרקעין' …"
בנסיבות אלה ותוך שהודגש כי אין בכך משום קבלת עמדת העותר, הוריתי על הגשת תגובה
מקדמית. בתגובתה טענה הוועדה המקומית, בין היתר, כי יש לדחות את העתירה על הסף
מחמת העדר סמכות עניינית ולחלופין, מחמת אי מיצוי הליכים ושיהוי ניכר. ביחס לטענות
בדבר עיכוב התשלום לשמאי, נטען כי מדובר בעניין תיאורטי שכן התשלום כבר בוצע.
התבקש לדחות את העתירה על הסף מבלי לקיים דיון, בתוקף הסמכות לפי תקנה 7 לתקנות
בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (התקנות).
2 מתוך 6
.3
.4
.5
.6
.7
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים
מנהליים
עת"מ 17179-05-21 ריבלין נ' המקומית לתכנון ובניה תל-אביב
.8
.9
לאחר עיון בתגובה ציינתי לפני העותר כי מצאתי ממש בטענות המקדמיות וכי מוצע שלא
יעמוד על עתירתו; וככל שהוא עומד על בירורה, אפשרתי לעותר אם רצונו בכך, להגיב בכתב
(החלטה מיום 3/10/21).
אציין כי בקשת העותר לאורכה עד ליום 22/12/21 (שהוגשה ביום 6/10/21) התקבלה בחלקה
וניתנה אורכה נכבדה, עד ליום 4/11/21. לאחריה, הוגשו מספר בקשות שנדחו על ידי ללא
צורך בתגובה. בין היתר, העותר התעלם בבקשותיו משלביו של ההליך המינהלי כקבוע בחוק
בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000 (החוק) ובתקנות ומכך שבית המשפט הורה על
הגשת תגובה מקדמית (ולא על הגשת כתב תשובה); כמו גם מכך שענייננו לעת הזו בטענות
המקדמיות ולא בעתירה לגופה. כך, העותר הגיש בקשה לאורכה עד 45 ימים לאחר מסירת
פרטים נוספים. עם דחיית הבקשה, ניתנה אורכה לפנים משורת הדין עד ליום 14/11/21.
לאחר מכן הוגשה בקשה נוספת, הפעם להורות על משיכת התגובה המקדמית בשל אי צירוף
תצהיר כדין ולהורות על הגשת כתב תשובה, שנדחתה אף היא; ולאחריה, בקשה נוספת לעיון
מחדש בהחלטה (ראו ההחלטות המנומקות שניתנו בבקשות).
,
10. אוסיף עוד, כי העותר סבור שלא ניתנה לו שהות מספקת להגיב ואף העלה טענות לייקיפוח
בולט ומובהק שלו ביחס למשיבהיי. אין ממש בטענות אלה והן נדחות. התייחסתי לכך
בהחלטות קודמות שבהן פורטה גם השתלשלות האירועים בהליך. לא ראיתי צורך להוסיף
על כך במסגרת החלטה זו (ראו במיוחד ההחלטה מיום 6/10/21).
11. תגובת העותר הוגשה ביום 14/11/21. מעיון בה עולה כי עיקרה אינו בטענות המקדמיות
(למעט התייחסות לטענת השיהוי, שאינה צריכה להחלטתי). במסמך שהוכתר ע"י העותר
יימענה ראשוני לתגובת המשיבה לעתירהיי חזר המבקש על טענתו, שנדחית בזה שוב למען
הסדר הטוב, כי היה על המשיב לתמוך את התגובה המקדמית בתצהיר. העותר חזר על
טענותיו בבקשה שהגיש לוועדת הערר. לטענתו, הוועדה המקומית הפרה את בחוק מוסר
תשלומים לספקים, תשע"ז-2017 כששילמה באיחור של כמעט 4 חודשים את שכר השמאי
המכריע. אילו קיימה את הוראות החוק, יכול היה השמאי לשלוח את השומה כבר ביום
13/8/20. לכן, יש למנות 45 ימים להגשת ערר ממועד זה ומכאן שהערר הוגש באיחור של 3
חודשים. עוד טען העותר כי בנסיבות אלה אין לקבל את טענות המשיבה לשיהוי בהגשת
העתירה. לא ראיתי לפרט יותר בעניין זה, שכן כאמור, סוגיה זו אינה נדרשת להחלטתי.
12. העותר טען עוד, כי בתשובה שהגישה הוועדה המקומית לוועדת הערר בבקשתו לסילוק על
הסף נטען, בין היתר, כי לוועדת הערר אין סמכות לדון בטענותיו בנוגע לאישור לטאבו. משכך
"ברור שבית זה הינו הערכאה היחידה שבסמכותה לדון בכל טיעוני העותר, הן בכל הטיעונים
3 מתוך 6
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים
מנהליים
עת"מ 17179-05-21 ריבלין נ' המקומית לתכנון ובניה תל-אביב
בהסתמך על האישור לטאבו והן בטיעונים הנוגעים להפרת שלטון החוק ע"י המשיבה
והתשלום באיחור של 4 חודשים! ביחס למועד החוקי לתשלום שקבע המחוקק בחוק מוסר
תשלומים לספקים, תשע"ז-2017 ובטענת העותר שבגין איחור זה אין לראות במועד קבלת
השומה המכריעה כמועד לתחילת מניין הימים להגשת הערר, וכי באיחור הנייל של 4
החודשים בתשלום שכ"ט השמאי, שעיכב בפועל את קבלת השומה המכרעת החמיצה
המשיבה את המועד להגשת הערר על החלטת השמאי המעריך".
דיון והכרעה
13. לאחר עיון בטענות הצדדים אני מורה על מחיקת העתירה על הסף.
14. תחילה אזכיר כי בכל הקשור להיטל השבחה כאמור בפרק ח1 לחוק התכנון והבניה, תשכייה-
1965 (חוק התכנון והבניה) נקבע בסעיף 14 לתוספת השלישית לחוק זה מנגנון בירור הכולל
הגשת ערר לשמאי המכריע והגשת ערר על החלטתו לוועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה.
כן נקבעה הזכות להגיש ערעור על החלטת ועדת הערר לבית המשפט לעניינים מנהליים, לפי
פרט 5 של התוספת השניה.
15. משנקבעו בדין הליכים ספציפיים להשיג על החיוב בהיטל השבחה או שיעורו, אין מקום לדון
בעתירה ויש לסלקה על הסף. אין לאפשר עקיפתו של המתווה הקבוע בדין, בדרך של הגשת
עתירה כנגד החלטת הוועדה המקומית כבעלת דין להגיש ערר או שלא למחוק אותו, כאילו
היא עומדת בפני עצמה במנותק מן ההליך המתנהל לפני ועדת הערר. כך הוא הדבר, בכלל
(ראו למשל ע"א 2109/21 אלמן נ' עינב יזום – מוהליבר מיום 30/6/21) וביחס להיטל השבחה,
בפרט (ראו נמדר היטל השבחה (2011), עמ' 448-450 והפסיקה שם). על העותר למצוא את
תרופתו במסגרת שהתווה המחוקק בסעיף 14 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה.
16. העותר הפריד בין החלטת הוועדה המקומית כבעלת דין להגיש ערר או שלא למחוק את הערר
שהוגש, לבין החלטת ועדת הערר שדחתה את בקשתו לסילוק על הסף; ובתוך כך, ביקש
להצמיח לו "זכותי להגיש באותו עניין גם ערעור מנהלי כנגד החלטת ועדת הערר וגם עתירה
מינהלית כנגד החלטת המשיבה כבעלת דין בהליך לפני ועדת הערר. אין ליתן לכך יד. עתירה
מנהלית אינה מסלול עוקף להליך שקבוע בדין, בין ההליך המנהלי (ועדת הערר) ובין ההליך
השיפוטי (ערעור מינהלי להבדיל מעתירה מינהלית). אין להסכים עם דרך זו, שחותרת תחת
מנגנוני הבירור המנהליים והמשפטיים השונים שנקבעו בדין ועיקרון מיצוי ההליכים והסעד
החלופי המקובלים במשפט המנהלי. זהו פיצול מלאכותי, שתוצאתו ריבוי הליכים באותו
עניין, על הפגיעה באינטרס הציבורי שכרוכה בכך, ללא תכלית ראויה, שאף עולה כדי ניצול
לרעה של ההליך המשפטי.
4 מתוך 6
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים
מנהליים
עת"מ 17179-05-21 ריבלין נ' המקומית לתכנון ובניה תל-אביב
17. יש לסלק את העתירה על הסף גם מחמת אי מיצוי ההליך המינהלי. העתירה הוגשה טרם
מיצוי ההליך לפני ועדת הערר. כאמור, מדובר בהחלטת ביניים בלבד של ועדת הערר. אציין
כי מעיון בעתירה ובבקשה שהגיש העותר לסילוק על הסף לוועדת הערר עולה, כי הטענות
בשני ההליכים הנזכרים כמעט זהות. בטענות העותר לגופן טרם ניתנה החלטת ועדת הערר.
למותר לציין כי ייתכן שערר הוועדה המקומית יידחה ולא יהא כלל צורך להידרש לטענות
המועלות בקשר עם אפשרות הוועדה המקומית להגיש ערר בכלל או במועד שהוגש.
18. כאמור, העותר הגיש ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר לדחות את בקשתו לסילוק על סף,
שתלוי ועומד בהליך המקביל בבית משפט זה. מובהר עם זאת, למען הסר ספק, כי אין לראות
בהחלטתי זו משום קביעה כי לעותר נתונה זכות להגיש ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר
לדחות את הבקשה לסילוק על הסף. עסקינן בהחלטת ביניים ולא בהחלטה סופית בערר,
והדבר מעורר על פניו קושי (ראו בריים 7313/20 רשות שדות התעופה נ' עיריית חולון מיום
12/11/20). איני נדרשת לכך, שכן הערעור המינהלי על החלטת הביניים של ועדת הערר נדון
לפני מותב אחר ואין ההכרעה בדבר נחוצה לצורך העניין שלפניי. מובהר עוד, כי החלטתי יפה
גם אם ייקבע שלעותר אין זכות להגיש ערעור מינהלי על החלטת הביניים של ועדת הערר.
כאמור, המחוקק קבע מתווה ייחודי וייעודי לבירור סוגיות הקשורות בחיוב בהיטל השבחה,
שבו יש ללכת ואין להתיר עקיפתו. ככל שניתן להשיג על החלטת הביניים של ועדת הערר
(וכאמור, איני קובעת שכך) יש לעשות כן בדרך של ערעור מינהלי ולא בעתירה מינהלית.
19. מכל אמור, אני מורה על סילוק העתירה על הסף.
20. נוכח קביעתי לעיל, אין צורך להידרש לטענות נוספות שהעלתה הוועדה המקומית בדבר העדר
סמכות לדון בעתירה. אציין עם זאת, כי מקובלת עלי טענת הוועדה המקומית כי עצם הגשת
הערר ע"י הוועדה המקומית אינה החלטת רשות בענייני תכנון ובניהיי שבעטיה ניתן להגיש
עתירה, כי אם מימוש זכות דיונית העומדת לה לפי סעיף 14(ב)(4) לחוק התכנון והבניה כבעלת
דין. הוועדה המקומית אינה יושבת בעניין זה כמוסד תכנון וסבורני כי לא ניתן לראות
בהחלטתה להגיש ערר משום החלטה של רשות בענייני תכנון ובניה במובן הנדרש לפי סעיף 5
לחוק וסעיף 10(א) לתוספת הראשונה.
21. הוועדה המקומית טענה לחוסר סמכות עניינית גם מהטעם שעניינים הנוגעים להיטל השבחה
כאמור בפרק ח1 לחוק התכנון והבניה אינם באים בגדר פרט 10(א) לתוספת הראשונה לחוק;
שכן ביחס אליהם קבוע מנגנון של ערר וערעור מנהלי לפי פרט 5 של התוספת השניה. לתמיכה
בעמדתה הפנתה הוועדה המקומית לפסק הדין שניתן בעת"מ (י-ם) 1896/09 סלומון נ' עיריית
ירושלים (2/12/09). לשלמות התמונה אציין כי על פסק הדין הוגש ערעור שבמסגרתו הושגה
5 מתוך 6
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים
מנהליים
עת"מ 17179-05-21 ריבלין נ' המקומית לתכנון ובניה תל-אביב
הסכמה שבאה חלף פסק הדין (עע"מ 706/10 מיום 4/7/21). אף שהעותר לא מצא מקום להגיב
לטענה מקדמית זו, משקבעתי כי יש לסלק את הערעור על הסף מהטעמים לעיל, לא ראיתי
מקום להוסיף ולהעמיק בעניין זה.
22. לבסוף אציין, כי לא מצאתי ממש בטענות העותר והן נדחות. על מנת שלא יימצא הדיון חסר
אתייחס לטענת העותר שלפיה האישור שניתן לרישום בלשכת רישום המקרקעין מקים
לוועדה המקומית מניעות מלהגיש ערר. ועדת הערר קבעה במפורש, כי תידרש לסוגיית
משמעות האישור במסגרת הדיון בערר. כאמור, יש למצות את ההליך המינהלי ואין זו השעה
לדון בדבר. ככל שיהא בכך צורך, ברי כי ועדת הערר תתייחס בהחלטתה גם לעניין זה
ולכשתתקבל ההחלטה, יהא בידי העותר להשיג עליה כדין, ככל שיידרש (לסוגיית סמכות
ועדת הערר לדון בעניין ראו למשל החלטת ועדת הערר בערר (י-ם) 198/17 שטרן נ' הוועדה
המקומית מיום 27/2/19 והפסיקה הנזכרת שם). אשר לעיכובים הנטענים בביצוע התשלום
לשמאי בניגוד לחוק ייוהשלכותיהם" – ככל שמדובר בהשלכה על מניין הימים להגשת ערר,
הרי שהטענה נדחתה ע"י ועדת הערר בהחלטת הביניים וניתן להשיג עליה במתווה הקבוע
בדין. ככל שמדובר בהשלכות אחרות ולא קונקרטיות הרי שדיון ייעקרונייי או ייכללייי בסוגיה
זו ממילא אינו מצמיח לעותר זכות לדיון בעתירה בנסיבות העניין, בהיותו תיאורטי. הטענה
כי עתירה מנהלית היא הדרך היחידה להבטחת ביקורת שיפוטית על התנהלות המשיבה טרם
הגשת הערר, אינה ברורה בשים לב לקיומה של ביקורת שיפוטית במתווה שקבע המחוקק,
ונדחית אף היא.
23. סוף דבר, אני מורה על מחיקת העתירה על הסף. במכלול נסיבות העניין וההליך כמתואר,
לאור התוצאה ובשים לב לכך שמשיבה הגישה תגובה מקדמית ולאחר שהבאתי בחשבון מנגד,
כי לא התקיים דיון בעתירה – אני מחייבת את העותר בהוצאות בסך של 15,000 ₪.
המזכירות תדררר לצדדים
ניתן היום, י"ז כסלו תשפייב, 21 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.
-8
יעל בלכר, שופטת
6 מתוך 6
