מספר בקשה:1
לפני
כבוד השופטת אירית קלמן ברום
מבקש
אריה דולב
ע"י ב"כ עו"ד יובל אדלר, בן קרפל
נגד
משיבה
רשת מדיה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דורון קול, ברק גליקמן, יסמין פפרמן
החלטה
בפני בקשה למתן צו מניעה זמני, למניעת פרסום כתבת תחקיר אודות המבקש, ולחילופין, ככל שהכתבה תשודר, מבוקש שלא להזכיר את שמו של המבקש וכל פרט מזהה אחר.
בשלב זה הוגשה בקשה לסעד זמני, כשהתביעה לסעד קבוע טרם הוגשה והמבקש התחייב להגישה תוך שבעה ימים מיום הגשת הבקשה.
טענות המבקש
המבקש בן 56 שנים, נשוי ואב לשניים, סגן אלוף (במיל.) ובעל עסק לשירותי לוגיסטיקה וסחר במתכות תעשייתיות.
ביום 2.4.2024 אמורה להתפרסם כתבה במסגרת תכנית "המקור" המגוללת את סיפורה של אחות המבקש, הגב' קרין ביאליס (להלן: "האחות"), כיום בת 53 שנים, אשר מייחסת למבקש שורה של פגיעות מיניות לרבות מעשי אינוס בשנים עברו, מאז היותה בת 12 ועד לשנות ה-20 שלה.
המבקש טוען כי המסכת העובדתית אותה מציגה האחות, מבוססת על עובדות שקריות אשר נועדו להכפיש אותו ולגרום לפגיעה קשה בשמו הטוב.
עוד טוען המבקש כי בעבר גוללה אחותו את הכזבים הללו בפני הוריו, אשתו וילדיו, הכל על מנת להשפילו ולהכפישו.
במהלך חודש יוני שנת 2023 פרסמה האחות, בעמוד ה'פייסבוק' שלה, טענות לפיהן אחיה ניצל אותה מינית. כל ניסיונותיו של המבקש למנוע ממנה את הפרסום האמור לא הועילו. המבקש נמנע מהליכים משפטיים מכיוון שבעבר, עת היו שניהם בגירים, המבקש בן 28 ואחותו בת 25, הם קיימו יחסי מין, הוא בוש ונכלם על מעשים אלו שבוצעו ביוזמת האחות, ולבקשת הוריו נמנע מלפעול משפטית.
המבקש מוסיף כי מעבר לאירוע זה אין כל ממש בטענות האחות, לא היה ניצול מיני מכל סוג שהוא, טענותיה נובעות מסכסוך כספי שהתגלע ביניהם בשנת 2005, עד לאותה שנה היו ביניהם יחסי משפחה תקינים, חרף אותו אירוע מביש. בשל הסכסוך הכספי, ניתקה האחות את קשריה המשפחתיים איתו ועם הוריו שתומכים בו ומאמינים לגרסתו.
לטענת המבקש אחותו סבלה בעבר, ועדיין סובלת, מבעיות נפשיות. בעברה עת עבדה כסייעת בגן ילדים עבודתה הופסקה לאחר שקבוצת הורים האשימה אותה בהטרדה מינית של אחת הילדות.
בשנת 2022 אושפזה האחות בבית חולים פסיכיאטרי למשך שלושה חודשים בשל התקף חרדה. מאז שחרורה פועלת להכפישו בקרב בני משפחתו, אשתו ילדיו ופרסומים ב'פייסבוק', אף שמעולם לא הגישה תלונה במשטרה בגין הפגיעות להן היא טוענת.
הכתבה מושתתת על תלונות שקריות, המשיבה לא ביצעה תחקיר יסודי לברור טענות אלו, הכתבה כולה מבוססת על גרסת האחות מבלי שהמשיבה ביררה את מניעי האחות לשטוח תלונות שווא אלו.
במהלך הדיון טען בא כח המבקש כי המשיבה לא צירפה לתגובתה תצהיר של האחות, ולא צירפה את הראיות להן היא טוענת, את העדויות של החברות, תוצאות בדיקת הפוליגרף, תמליל שיחת העימות שנערך ביניהם – ובכך נמנעה ממנו היכולת לחקור בחקירה נגדית אודות ראיות אלה. המבקש סבור כי יכול היה להראות כי הראיות שבפני המשיבה אינן סותרות את טענותיו וכי היה רק אירוע מיני אחד בהיותם בגירים, כפי שהיא טענה בעבר בפני אמם והראיה שהאחות הייתה גם לאחר מכן בקשרים טובים עם המבקש ובני משפחתו.
המבקש כתב לאחותו כי לא היה ולא נברא דבר מטענותיה פרט לאירוע היחידי בו הוא מודה ונכלם.
למבקש ייגרם נזק בלתי הפיך, נזק לשמו הטוב ולמשפחתו כתוצאה מפרסום הכפשות אלו, עד כדי הריסת חייו.
עוד טוען המבקש כי אין ענין ציבורי בפרסום הכתבה, המבקש אינו אישיות ציבורית ולא נושא במשרה ציבורית כלשהי, המעשים הנטענים והמיוחסים לו שאירעו כביכול לפני עשרות שנים, מוכחשים מכל וכל. המניע היחיד של האחות בפרסום הינו גרימת נזק למבקש.
טענות המשיבה
יש לדחות את הבקשה, הכתבה מושתתת על תחקיר רציני לבירור העובדות הנטענות,יש ענין רב לציבור בפרסום כתבה זו. הכתבה הינה חלק מסדרת כתבות החושפות תלונות של קורבנות תקיפה מינית תוך כדי גילוי עריות בין כותלי משפחתן, תלונות שהקורבנות גנזו בלבם במשך שנים רבות. העניין לציבור אינו נובע בהכרח מאישיותו, מקצועו או תפקידו של הפוגע. תרומת הפרסום בחשיפת התופעה, הצורך לחשוף בפני הציבור מעשים מסוג זה, שנעשים בחדרי חדרים, ולרוב מוסתרים כשקורבנותיהם לא מעזים להתלונן. פגיעות מיניות בתוך המשפחה מתרחשות למרבה הצער ונותרות כסוד כמוס בתוך המשפחה. חשיפת המעשים מעודד קורבנות להתלונן ולפרסם את שעבר עליהם ובכך יש מעט מזור לפגיעות שחוו.
הפרסום מגובה בראיות, למשיבה עומדות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") וזאת לאחר שנערך תחקיר מקיף והמערכת וידאה, על פי הכלים שבידה, כי אין המדובר בהשמצות גרידא. התחקיר מבוסס בין היתר על הקלטות שיחות עם המבקש, שינוי בגרסת המבקש, עדויות של חברותיה של האחות שנחשפו לתלונותיה בזמן אמת. האחות אף נבדקה בבדיקת פוליגרף ונמצאה דוברת אמת.
די בראיות שצורפו ותצהיר התחקירנית כדי להוכיח שעומדת להם הגנה מפני תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. הבקשה לא הוגשה נגד האחות ועל כן לא היה מקום לצרף תצהיר מטעמה.
המבקש מודע לטענותיה של אחותו מזה זמן רב, ולא נקט בהליכים משפטיים נגדה. הטענה שלא תבע עד כה בשל ייעוץ משפטי שקיבל ובשל הבושה שחש מהמעשה החד פעמי שביצע, אינה מצדיקה הימנעות מהגשת תביעה אילו היה מאמין שמדובר בטענות סרק.
דיון והכרעה
בית המשפט ייעתר לבקשה למניעת פרסום מראש, רק במקרים חריגים בהם שוכנע שאין ענין לציבור בפרסום הכתבה או כי לא נעשה תחקיר ראוי, כשעל פניו עולה כי אין אמת בפרסום הפוגעני, ולגורם המפרסם לא תהיה הגנה של ממש לפי חוק איסור לשון הרע. בהקשר זה נפסק ב-רע"א 7069/16 שמעון טמסוט נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, בפסקה 4 (11.09.2016):
"כפי שנפסק לא אחת, ככלל אין להיעתר לבקשות למניעת פרסום בשלב מקדמי אלא במקרים חריגים בהם משתכנע בית המשפט כי הגנת המפרסם היא הגנת סרק או שאין עניין לציבור (רע"א 10771/04 רשת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' אטינגר, פ"ד נט(3) 308, 315 (2005) (להלן: עניין רשת); רע"א 1978/12 של פרוייקטים שיקומיים בע"מ ואח' נ' עיתון ידיעות אחרונות בע"מ (7.3.2012); ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840 (1989)). עוד נפסק כי על המבקש צו למניעת פרסום מוטל נטל ממשי להוכחת סיכויי תביעתו ועליו להוכיח "לא רק שהוא בעל סיכוים טובים לזכות בתביעת לשון הרע שיגיש נגד המפרסם, אלא גם שהמפרסם לא יוכל להעלות בתשובה כל טענת הגנה של ממש" (עניין רשת, בעמ' 318)."
ההלכה בהקשר זה באה לידי ביטוי בדברי בית המשפט ב-ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840 (1989)). בדומה נפסק ב-רע"א 10771/04 רשת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' אטינגר, פ"ד נט(3) 308, בזו הלשון:
"הכלל של אי-מתן צו מניעה עובר לפרסום הוא דוגמה לרף הגבוה של המחיר שאנו, כחברה, מוכנים לשלם על-מנת להגן על הערכים הנעלים של חופש הביטוי וחופש העיתונות העומדים בבסיסה של שיטת המשטר הדמוקרטית. ומתי לא נהיה מוכנים לשלם את המחיר האמור? בין השאר, כאשר על פני הדברים, וללא צורך בהליך מורכב וממושך, ניתן לראות באופן ברור שהפרסום הוא דבר שקר, ואין אנו מעוניינים להביאו בתחום ההגנה של חופש הביטוי, ובמילים אחרות: כשההגנה העומדת למפרסם אינה אלא "הגנת סרק". אם סבור בית-המשפט, בבוחנו בקשה לצו למניעת פרסום, כי ייתכן שלמפרסם קיימת הגנה כלשהי, אזי האינטרס הציבורי נוטה לטובת המפרסם, ועל-בית המשפט לאפשר לו לפרסם ולשאת בתוצאות פרסומו".
ידה של הזכות לחופש הביטוי, שהינה זכות יסוד, גוברת על זכויות אחרות. עקרון זה נקבע עוד בפרשת אבנרי-ובדומה נפסק בע"א 409/13 שדורי קשת נ' קופר, בפסקה 16 (11.4.2013):
"התפיסה הרווחת היא כי אמצעי "מניעתי" נושא בחובו פגיעה קשה יותר בחופש הביטוי מאשר ענישה בדיעבד"
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ולאחר שהתנהל דיון בפניי היום, הנני סבורה כי מקרה זה אינו נמנה עם המקרים החריגים בהם יש להורות על מניעת הפרסום.
בכל הנוגע לשאלת העניין לציבור, מקובלים עלי דבריה של המשיבה כי יש ענין מובהק לציבור בפרסום הכתבה, מטרת הכתבה להעלות לסדר היום את הפגיעות המיניות שמתרחשות במשפחות ולעודד מתלוננות ומתלוננים שנפגעו מינית להתלונן ובכך להגן על עצמם מפני תקיפות נוספות ולהרתיע תוקפים פוטנציאלים.
העניין לציבור אינו בהכרח נובע רק מהיות הדמויות ה"מככבות" דמויות ציבוריות. קיימת תועלת מובהקת לציבור בפרסום וחשיפת מקרים פרטיים לצורך פרסום תופעה של מקרים, מהות המקרה, על מנת לעודד תלונות נוספות של מקרים דומים, מתן מזור למתלוננות ולהעלאת האירועים שמתבצעים במחשכים לסדר היום הציבורי ר' לענין זה ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' משה ונטורה, בפסקה 14 (27.7.1994)).
המשיבה התנגדה לפרסם את הכתבה ללא שמו של המבקש מהטעם ששמו כבר פורסם פעמים רבות בהקשר לטענותיה של אחותו, האחות אף היא הביעה במהלך הדיון התנגדות שסיפורה ייחשף בחלקו ללא אזכור שמו של המבקש. אף שאין מדובר בדמות ציבורית, העניין הציבורי שבפרסום הכתבה בכללותו, והעניין הציבורי בחשיפה נוספת של קורבנות במקרים מסוג זה אינו מאפשר הטלת צו מניעה לאיסור פרסום שם המבקש.
למשיבה טענות הגנה טובות כנגד תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. בהתחשב בטבעם של מעשים מסוג זה, שנעשים לרוב ללא עדי ראייה במחשכים ובמקרה זה כנטען, לפני עשרות שנים, בירור העובדות על ידי המשיבה עולה כדי הרף הנדרש, די בכך שעל פניו ניכר שהמשיבה ביצעה תחקיר ראוי, לדבריה טענותיה של האחות נתמכות בראיות נוספות ובכללן הקלטת שיחה עם המבקש, עדויות של חברותיה המעידות על תלונות מזמן אמת בתקופת נעוריה, בדיקת פוליגרף לאחות, ועוד.
המבקש לא הוכיח כי למשיבה לא תהיינה טענות הגנות טובות נגד תביעת לשון הרע, אם כי לא ניתן לצפות בשלב זה את סיכויי התביעה ואין זה המקום לבירור העובדות לאשורן. די בראיות אלו לצרכי התחקיר כדי להוכיח ולו לכאורה כי למשיבה טענות הגנה טובות.
בכדי להתגבר על עקרון העל של פגיעה בחופש הביטוי, על המבקש להוכיח כי אין למשיבה טענות הגנה ראויות כנגד תביעת לשון הרע, ובמילים אחרות, כי הגנתה הינה הגנת סרק, ככל שהפרסום הינו פוגעני ושקרי. בדרישה זו לא עמד המבקש.
פגיעה בשם הטוב ובפרטיות – מאזן הנוחות
אין ספק כי פרסום תוכנה של הכתבה עלול לפגוע במבקש ובבני משפחתו, פגיעה שאין להקל בה ראש כלל ועיקר, פגיעה שעלולה להסב נזק כבד הן למבקש והן למעגל הקרוב הסובב אותו.
לרשות המבקש הליכים הקבועים בחוק להוכיח את צדקתו והעוול שיגרם לו לטענתו, אף שברור הקושי הטמון בניהול הליכים בדיעבד לתיקון נזק זה. האבחנה בפסיקה בין הליכים בדיעבד לבין מניעה מראש של פרסום – ברורה ונוטה לטובת אי מניעת פרסום בשל עליונות עקרון חופש הביטוי.
במקרה זה ניתן להניח שהנזק יהיה מופחת, לאור טענות המבקש עצמו, האחות סיפרה על כך בעבר להוריו לאשתו ילדיו, פרסמה את תלונותיה נגדו בחודש יוני 2023 ב'פייסבוק' בצירוף תמונה מעברו ואף שלחה קישורים לפרסומים ב'פייסבוק' לבני משפחתו. המבקש שלח לה באמצעות בא כוחו מכתבי התראה, כך שברור שהטענות מוכרות למשפחתו ויש להניח שלאחר פרסומי העבר, נחשפו רבים ממכריו של המבקש לפרסומים אלו. מכאן שהכתבה לא תפתיע את המעגל הקרוב למבקש, הנזק הנטען בחלקו כבר ממילא נוצר. ברור שהחשיפה לכתבה זו הינה חשיפה רחבה יותר ויש בה פגיעה רחבה יותר ואינני מקלה ראש כלל ועיקר בפגיעה הפוטנציאלית, אך אין בכך כדי להורות על מניעת פרסום הכתבה.
סוף דבר
על יסוד כל האמור, לא עלה בידי המבקש להרים את הנטל ולהראות כי המשיבה אוחזת בהגנת סרק או כי אין בפרסום הכתבה עניין לציבור. הנזקים הצפויים למבקש נסוגים אל מול חופש הביטוי והפרסום במקרה זה.
אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ₪.
למען הסר ספק מובהר כי החלטתי זו מבטלת החלטות קודמות בדבר אי פרסום.
ניתנה היום, כ"ב אדר ב' תשפ"ד, 01 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.
