בפני
כבוד השופטת אספרנצה אלון
המערער
פ'
ע"י ב"כ עוה"ד רוזנברג דליה
מטעם הסנגוריה הציבורית
נגד
משיבים
מדינת ישראל
ע"י פרקליטות מחוז חיפה- פלילי
פסק דין
לפניי ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית למבוגרים שהתכנסה ביום 20.03.2023 בבית החולים לבריאות הנפש "שער מנשה" (להלן: "בית החולים" ו/או "הוועדה הפסיכיאטרית" בהתאמה), מכוח סעיף 28א' לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (להלן: "החוק"), בגדרה הוחלט:
"לאור האמור, הוועדה מוצאת שאין מקום כלל לשקול שחרורו של המטופל מצו האשפוז, ובשלב זה אף מבטלת החלטה קודמת בדבר חופשותיו של המטופל. משכך החלטת הוועדה היא כי המטופל יהיה בסטטוס ללא חופשות. הוועדה הבאה בעניינו של תתקיים בתארים 03.07.2023" (להלן: "החלטת הוועדה הפסיכיאטרית").
ברקע יצוין כי לבית המשפט השלום בנתניה הוגש נגד המערער ביום 21.01.2021 כתב אישום המייחס לו עבירות של איומים ותקיפה סתם, לפי סעיפים 192 ו-379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. חוות דעת פסיכיאטרית מיום 01.02.2021 קבעה כי המערער לא היה אחראי למעשיו בזמן ביצוע העבירות, על כן אינו מסוגל לעמוד לדין. בית המשפט הורה על הפסקת הליכים כנגדו, וכן הורה על מתן צו אשפוז המערער למשך 3 שנים – קרי, עד ליום 01.02.2024.
המערער בן 38, בשל חוסר התאמה לא שירת בצבא, אינו עובד, אב לשניים ומתגורר לסירוגין עם אמו ועם בת זוג. למערער עבר פלילי שכלל שישה מאסרים בפועל, רובם בגין התפרצויות, גניבות ואלימות במשפחה. המערער משתמש בחומרים פסיכואקטיביים שונים מגיל 17, לרבות הרואין בזריקות ובהמשך חומרים ממריצים. המערער לא עבר תהליך גמילה באופן מסודר.
בתחילת אשפוזו אושפז המערער במחלקה סגורה, ולאחר כחודשיים, ביום 06.04.2021 הועבר למחלקה לתחלואה כפולה, שם ככל הנראה הצליח להשתמש בסמים ועל רקע זה מצבו החמיר והוא החל מאיים על מטופלים אחרים. ביום 17.12.2021 הועבר למחלקה לביטחון מרבי, שם חלו תנודות במצב רוחו, הפך לרגזן וחשדן, לא שיתף פעולה עם טיפול תרופתי ומעד לשימוש בסמים. המערער נחשד כי הבריח סמים למחלקה אותם חילק למטופלים. בהמשך, משחלה הטבה במצבו, הועבר למחלקה סגורה רגילה אך כעבור 11 יום שב למחלקה לביטחון מירבי בשל חשד לקיום יחסי מין עם מטופלות במחלקה. ביום 24.10.2022 עבר למחלקה סגורה רגילה א'1 ויצא לחופשות בליווי עם בדיקות שתן לסמים צמודות. בתחילת מרץ 2023 או בסמוך לכך, החל להבריח ריטלין וקלונקס למחלקה, השתמש בהם וחילק אותם אף לשאר המטופלים. בגין כך הופסקו חופשותיו, שהיו מוגבלות בזמן של 48 שעות בליווי אשתו, כפי שאושרו לו בוועדה הקודמת שהתכנסה בעניינו.
בטופס ההפניה לוועדה הפסיכיאטרית מיום 19.03.2023 כתב בית החולים כדלקמן:-
"מצבו הנפשי כיום: בהכרה מלאה, נראה כפי גילו, מסודר בהופעתו, שקט ורגוע פסיכומוטורי, משתף פעולה, דיבור בקצב וטון תקינים בצורה מנומסת מדווח על הרגשה טובה, מצב רוח טוב, האפקט: אאוטימי, תואם, חשיבה ללא הפרעות גסות במהלך, בתוכן לא מגלה מחשבות שווא באופן, שולל הפרעות בתפיסה ולא נראה הוזה, שולל מחשבות וכוונות אובדניות או תוקפניות. קיימת תובנה למצבו ולצורך בקבלת טיפול. ללא אירועים חריגים בזמן שהותו במחלקה".
בית החולים העריך כי אין מסוכנות עצמית וכי מסוכנותו לאחרים נמוכה. קיים יעד אלימות אפשרי בהחמרות במצבו הנפשי, תוקפן כלפי הסובבים אותו וכי למערער מסוכנות בעבר לעצמו ולאחרים. בפרק דיון וסיכום נכתב כדלקמן:
"מדובר בגבר בן 38, ללא מעקב פסיכיאטרי קודם וללא טיפול תרופתי לפני האשפוז. אשפוזו ראשון בחייו. התקבל לאשפוז הנוכחי כהעברה בתוקף צו אשפוז לפי סעיף 15א' מבית החולים לב השרון בגין תקיפת סתם ואיומים כלפי בת הזוג, שם נערכה חוות דעת. תוקף מרבי של צו אשפוז עד 01.02.2024. מדובר בגבר עם עבר של שימוש בסמים, תיקים פליליים כולל תקופת מאסר בכלא, ילדות והתבגרות קשה עם טראומות מרובות, קווים אישיותיים מאשכול B. מאובחן כלוקה מהפרעה פסיכוטית חריפה ככל הנראה כתוצאה משימוש מסיבי בחומרים פסיכואקטיביים שונים. בתקופת האשפוז במחלקה לתחלואה כפולה בוצעו טסטים פסיכודיאגנוסטיים אשר תמכו באבחנה שמדובר בהפרעת אישיות עם התנהגות אנטי סוציאלית עם שימוש בסמים ומצבים פסיכוטיים משניים לשימוש בסמים. יש לציין שבמהלך אשפוזו בכל מסגרת שהוא היה הצליח להבריח סמים ולהשתמש בהן ולחלק אותם בין מטופלים אחרים חסרי ישע, מדובר על התנהגות אנטיסוציאלית. המחלקה אינה יכולה לתת פתרון לסוג התנהגות הזאת ולמנוע שימוש בסמים. לציין שהמטופל ללא סימנים פסיכוטיים, ללא סימנים אפקטיביים, ללא סימנים שליליים. שיפוט ובוחן המציאות תקינים. קיימת תובנה ששימוש בחומרים פסיכואקטיביים עלול להחמיר מצבו, ולמרות זאת המטופל חוזר שוב ושוב לשימוש. לאור זאת אנו מבקשים לשחרר אותו מהאשפוז."
ביום 20.03.2023 התכנסה הוועדה הפסיכיאטרית, עם המלצת בית החולים לשחרר את המערער ולהמיר את צו אשפוזו לצו מרפאתי כפוי, כאמור לעיל. הוועדה הפסיכיאטרית בחנה את המערער, קיימה שיחה טלפונית עם בת זוגו, מצאה כי המסוכנות העצמית של המערער הינה ברמה בינונית וכך גם רמת המסוכנות לאחרים ברמה בינונית והחליטה לא לאפשר חופשות, אין מקום לשקול את שחרורו של המטופל מצו האשפוז וכי הוועדה הבאה בעניינו תתקיים ביום 03.07.2023, בחלוף ארבעה חודשים.
נימוקי הוועדה הפסיכיאטרית במלואה הינה כדלקמן:
"מדובר במטופל אשר זה הוא אשפוזו הראשון, מאובחן עם מצבים פסיכוטיים על רקע שימוש בסמים, בעברו כשבעה מעצרים, רובם על התפרצות וגניבה לצורך שימוש בסמים. בתאריך 01.02.2021 ניתן צו אשפוז בעניינו של המטופל לתקופה מרבית של עד 3 שנים בגין עבירות של תקיפה סתם ואיומים. המטופל נמצא בסטטוס של חופשות עד 48 שעות בליווי ועם חזרתו הורתה הוועדה לבצע בדיקת שתן לאיתור סמים. היום עניינו של המטופל הובא בפני הוועדה כאשר בקשת המחלקה לשחרר את המטופל מצו האשפוז. על פי דיווח המחלקה במהלך אשפוזו בכל מסגרת שהיא המטופל הצליח להבריח סמים ולהשתמש בהם, ולחלק אותם בין מטופלים אחרים חסרי ישע, המטופל יצא לחופשות בליווי אשתו, לאחרונה הבריח רטלין וקלונקס, אשתו דיווחה על שימוש בחומרים פסיכואקטיביים בזמן שהיה איתה בשטח בית החולים, הופסקו חופשותיו. מדובר על התנהגות אנטי סוציאלית, המחלקה טוענת כי אינה יכולה לתת פתרון לסוג התנהלות כזו למנוע שימוש בסמים. על פי דיווח המטופל ללא סימנים פסיכוטיים, ללא סימנים שליליים, שיפוט ובוחן מציאות תקינים, קיימת תובנה ששימוש בחומרים פסיכואקטיביים עלולים להחמיר את מצבו ולמרות זאת המטופל חוזר לשימוש. לציין כי המטופל יודע שמידי פעם בודקים שתן לסמים ולכן משתמש בכדורים שלא ניתן לזהות בבדיקה. בבדיקתו היום בפני הוועדה המטופל דיסמוליטיבי, הרושם הברור כי אין כל תובנה למצבו המתבטא בגלישות פסיכוטיות תוך כדי שימוש בסמים ואפילו בתוך המחלקה. בהיבט זה בוחן המציאות והשיפוט פגומים לחלוטין, עד כדי מחלת נפש כמשמעותה בחוק. בשיחת טלפון עם בת זוגו אשר מבקשת לשמור על דבריה בסודיות מוחלטת, מוסרת שמשתמש בסמים באופן דחוף והגם שמאמינה שרוצה להיגמל, יודעת שללא תוכנית גמילה סדורה במקום סגור מדלת אל דלת, לא יעמוד בה. עוד מציינת שהיא כקורבן העבירה מבקשת לוודא שבמסגרת צו האשפוז יטופל בתכנית גמילה. במצבו היום של המטופל, הערכת המסוכנות מוערכת כבינונית לעצמו ולאחרים. תשקול המחלקה ועל פי שיקול דעתה בלבד את סוגיית הגמילה שאקוטית בעניינו של המטופל ובהתאם שקילת העברתו של המטופל כבקשתו והסכמתו למחלקה לתחלואה כפולה (בשנית). לאור האמור, הוועדה מוצאת שאין מקום כלל לשקול שחרורו של המטופל מצו האשפוז, ובשלב זה אף מבטלת החלטה קודמת בדבר חופשותיו של המטופל. משכך החלטת הוועדה היא כי המטופל יהיה בסטטוס ללא חופשות. הוועדה הבאה בעניינו של תתקיים בתארים 03.07.2023."
בהודעת הערעור שהגישה ב"כ המערער עו"ד דליה רוזנברג מטעם הסנגוריה הציבורית וכן בדיון שהתקיים בפניי נטען כי מטרת האשפוז הכפוי בו שוהה המערער כבר שנתיים וחודשיים הושלמה וכיום המערער מאוזן מבחינה נפשית וללא מצבים פסיכוטיים. לטענת המערער, הסיבה היחידה בגינה החליטה הוועדה הפסיכיאטרית שלא לשחרר את המערער הינה התרשמותה בצורך גמילתו מסמים. מטרת האשפוז הכפוי לא נועדה להחזיק את המערער אך מתוך חשש כי בעתיד יידרש פעם נוספת לטיפול פסיכיאטרי נוכח המשך שימושו בסמים. יתרה מכך, לא ניתן לכפות על המערער להשתתף בהליכי גמילה כאשר הוא אינו מעוניין בכך ואין לעשות שימוש בהמשך אשפוז כפוי על מנת להפעיל לחץ לצורך הסכמתו לפנות להליכי גמילה. ב"כ המערער הפנתה לע"ו 23909-08-19 מחוזי מרכז לוד כב' השופט חגי טרסי.
מנגד, טענה ב"כ המשיב כי החלטת הוועדה הפסיכיאטרית מוצדקת ולא נפל בה כל פגם. הוועדה קבעה כי מדובר במטופל עם בוחן מציאות ושיפוט פגומים עד כדי מחלת נפש כמשמעותה בחוק, המסוכנות הנשקפת ממנו נאמדה על רמה בינונית, המערער בעל עבר פלילי עשיר ביותר, קיימים דיווחים שהוא מכניס סמים למחלקה לרבות חלוקתם בין מטופלים, כשהיה מאושפז במחלקה לתחלואה כפולה וגם במחלקה לביטחון מרבי הוא התנהג שלא בהתאם, כל אלה יש בהם כדי לתמוך בסבירות ההחלטה מושא הערעור. בנוסף, הוועדה הפסיכיאטרית לא נתנה החלטתה כדי לכפות על המערער גמילה, אלא על בסיס נימוקים רבים ובדגש על הערכת מסוכנותו אשר באה בעבר לידי בעברו הפלילי של המערער. הוועדה לא שמה את כל משקל ההחלטה על עצם העובדה שהוא לא עבר גמילה מסמים.
בתום הדיון ובטרם הכרעה, ביקשתי מבית החולים להודיע מדוע לא עובר המערער למחלקה לתחלואה כפולה וזאת לאחר שהביע רצונו לעבור לשם, הן בפני הוועדה והן בפניי.
ביום 24.04.2023 הגיש סגן מנהל בית החולים ד"ר רונן הוברפלד את עמדת בית החולים, ולהלן הדברים:
"[…] בית החולים בעמדה לפיה לא מתמלאות הוראות חוק טיפול בחולי נפש וכי בשלב זה אין אינדיקציה לאשפוז כפוי. עמדה זו של המחלקה הובאה בפני הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית כבר במכתב ההפניה מיום 19.03.2023 בה נתבקשה הוועדה לשחררו מן האשפוז הכפוי. כיום ומזה זמן רב ללא עדות למצב פסיכוטי או אפקטיבי מאג'ורי. […] באשר לשאלת בית המשפט הנכבד לעניין התחלואה הכפולה והשימוש בסמים, הרי שהמטופל היה מאושפז מיום 06.04.2021 ועד ליום 17.12.2021 במחלקה לתחלואה כפולה. במהלך האשפוז במחלקה לתחלואה כפולה יצא לחופשות בהן השתמש בסמים, ואף החדיר סמים למחלקה עצמה ובכך גרם נזק לעצמו ולמטופלים אחרים. גם באשפוזו במחלקה א1 כיום מנסה ומצליח להחדיר סמים למחלקה בדרכים שונות. התנהגות זו ודפוס זה של הכנסת סמים למחלקה ושימוש בהם לדעתנו המקצועית, אינם נובעים ממצב פסיכוטי וכאמור אנו סבורים כי הוא אינו שרוי במצב פסיכוטי כלל. בנוסף, נבהיר כי במחלקה לתחלואה כפולה מתאשפזים רק מטופלים המעוניינים בגמילה. המטופל הוכיח בעבר במחלקה לתחלואה כפולה כמו שהוכיח גם בתקופה האחרונה בהתנהגותו – שאינו מעוניין בגמילה מסמים. בשיחה עם המטופל היום, לא הביע כל מוטיבציה לגמילה, אמר שלאחר השחרור יפנה לקהילה שיקומית כי זה מה שאשתו דורשת ממנו, עוד אמר שמתכוון להיות בקהילה חודשים ספורים בלבד (למרות שיודע שמדובר בתהליך של שנה לפחות), לא יכול לומר האם שוב ישתמש בסמים במחלקה לתחלואה כפולה אם ישוב אליה. לפיכך ממילא אין כל התוויה להעברתו למחלקה כפולה. כאמור הטיפול במחלקה הפסיכיאטרית במסגרת צו האשפוז מוצה במחלקה והמטופל אינו שרוי במצב פסיכוטי. נחזור על עמדתנו כפי שהובאה בפני הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית, לפיה יש לשחרר את המטופל. מיותר לציין כי אשפוז פסיכיאטרי כפוי איננו חלופה להליכי גמילה או פתרון זמני עד שתמצא מסגרת המתאימה לצרכיו או רצונו של המטופל."
דיון והכרעה:
התיק שבפניי עורר לא מעט התלבטות. שתי עמדות מקצועיות שונות באשר להערכת מצבו של המערער.
בית החולים העריך כי למערער אין כל מסוכנות עצמית וכי מסוכנותו לאחרים נמוכה. לעמדת בית החולים, המערער נמצא מזה זמן רב ללא עדות למצב פסיכוטי או אפקטי מג'ורי וכי לא מתמלאות בעניינו הוראות החוק לאשפוז כפוי. שימושו של המערער בסמים והכנסתו למחלקה, אינם נובעים ממצב פסיכוטי. בית החולים העריך כי הטיפול במחלקה הפסיכיאטרית במסגרת צו האשפוז מוצה וכאמור המערער אינו שרוי במצב פסיכוטי ולפיכך יש לשחרר את המערער.
ואילו, הוועדה קבעה כי המסוכנות העצמית של המערער היא ברמה בינונית וכך גם המסוכנות לאחרים וכי למערער אין כל תובנה למצבו המתבטא בגלישות פסיכוטיות תוך כדי שימוש בסמים ואפילו בתוך המחלקה. בהיבט זה בוחן המציאות והשיפוט פגומים לחלוטין, עד כדי מחלת נפש כמשמעותה בחוק.
החלטתה של הוועדה הפסיכיאטרית היא הקובעת מבין השניים.
לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים, את עמדת בית החולים ושבתי ועיינתי בכל החומר הרפואי שעמד בפניי וכן עיינתי בפסיקה הרלוונטית ומצאתי כי אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה, במיוחד שהוחלט כי עניינו של המערער יובא בפני הוועדה בעוד כחודשיים מהיום (03.07.2023).
מדובר במערער הסובל מתחלואה כפולה, מצב פסיכוטי ושימוש בסמים. הטיפול בחולה מתמודד נפש הלוקה בתחלואה כפולה כגון סמים או אלכוהול הינו משימה קשה ומורכבת. הקושי נובע בשל המורכבות הדיאגנוסטית והטיפולית להפריד בין שתי התחלואות, שכן נפשו של אדם הינה אחת ואין זה משנה באופן מעשי וענייני האם שיבוש בוחן המציאות ופגמי התפיסה של אדם המתמודד עם מחלת נפש נובע אך בשל מרכיב אורגני, גנטי, אירועי עבר כגון טראומות חיים או חומר פסיכואקטיבי כזה או אחר המשפיע עליה. כידוע, מחלת הנפש עלולה להזין את הרצון והצורך בנטילת חומרים פסיכואקטיביים וחומרים אלה מאיצים את התפרצות מחלת הנפש, מזינים אותה, גורמים להחמרתה, תומכים בה ומקשים באופן מהותי על הטיפול בה.
בעניין זה אין דעתי בבחינת משנה ראשונה, אלא נשמעו כבר בעבר מפי חברי כבוד השופט א. ברלינר בע"ו 36865-11-20 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (נבו 29.11.2020)), כדלקמן:
"[…] התמכרות לסמים, לחומרים פסיכואקטיביים או לאלכוהול, שבהשפעתם נעברת עבירה לא נחשבים להיות בגדר מחלת נפש המסירה מן הלוקה בכך אחריות פלילית. אולם, כאשר אנו דנים בטיפול בחולה הנפש על מנת לחלצו מן המצב בו הוא שרוי, יש לחשב את כל אלה כחלק מן המחלה, שכן הם משבשים את השיפוט השיקול ובקרת המציאות של המשתמש בהם, מזינים את המחלה, מאיצים את התפרצותה, תומכים בהחמרתה, וגם ניזונים ממנה."
[ההדגשות אינן במקור – א.א]
נראה כי מחלת הנפש של המערער והתמכרותו לסמים וחומרים פסיכואקטיביים אינן ניתנות להפרדה ברורה וחד משמעית, זו ב"צד ימין" וזו ב"צד שמאל", מאובחנות ונפרדות זו מזו. המחלה וההתמכרות לסמים משפיעות אחת על השנייה. לא די בכך, אלא אף נלמד שהחומרים הפסיכואקטיביים הם אלה שככל הנראה הובילו להפרעה הפסיכוטית החריפה ממנה המערער סובל. סימוכין לאמור ניתן למצוא בדברים שנכתבו בטופס ההפניה שהוגשה לוועדה הפסיכיאטרית מיום 19.03.2023, כי המערער "[…] מאובחן כלוקה מהפרעה פסיכוטית חריפה ככל הנראה כתוצאה משימוש מסיבי בחומרים פסיכואקטיביים שונים […]."
אין ספק כי חלק מהטיפול הנדרש מבית החולים כולל גם פעולות לצורך גמילתו מסמים של המערער, שאם לא כן, קיים יסוד סביר להניח כי ימצא עצמו שוב בפני רשויות החוק, לחלופין ישוב לבית החולים לאשפוז נוסף בכפייה (עיינו דבריו של כבוד השופט ברלינר ע"ו (מחוזי חיפה) 60843-10-20 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית – מרכז לבריאות הנפש שער מנשה (נבו 22.11.2020)). על אף האמור, גמילה מסמים הינה בסופו של דבר בחירה. אדם המתנגד לעבור גמילה מסמים – אין ערכאה, וועדה או רופא היכול לחייבו לעשות כן. ההחלטה האם פלוני אלמוני יציל את חייו מפני נשיכת הסמים הינה שלו. המערכת הרפואית ו/או המשפטית אכן יכולה לסייע בכך, לתמוך ולספק עזרה ומענה, אך אין בכוחה לחייב גמילה. כפי שנלמד מדברי בית החולים, המערער אושפז כבר בעבר במחלקה לתחלואה כפולה משך שמונה חודשים, שם המשיך בשימוש ואף החדיר סמים למחלקה עצמה. המערער אינו מביע כל מוטיבציה להיגמל וכאמור במחלקה לתחלואה כפולה מתאשפזים מטופלים המעוניינים לעבור גמילה.
סעיף 28(ב1) לחוק קובע כי הוועדה הפסיכיאטרית היא הגורם המוסמך להחליט על שחרורו של חולה, זאת אם מצאה כי אין עוד הצדקה להמשך האשפוז נוכח מצבו הנפשי ונוכחו מידת המסוכנות הנשקפת ממנו, בשים לב מצבו הנפשי. סבירות החלטת הוועדה הפסיכיאטרית נבחנת על פי התאמתה לתמונת המצב הכוללת של החולה, לרבות סיכויי שיקומו והתנאים לשיקום, הטיפול הדרוש לשיקומו והסכות (פרוגנוזה) לגביו, נסיבות העבירה שבשלה ניתן צו האשפוז, עברו הפלילי של החולה ומשך הזמן שחלף מאז תחילת האשפוז או הטיפול המרפאתי (ראו השיקולים המפורטים בסעיף 28 (ב2) לחוק).
שלא כטענת ב"כ המערער, החלטת הוועדה הפסיכיאטרית לא ניתנה כדי לחייב את המערער לעבור תהליך של גמילה מסמים, אלא כובד משקל ההחלטה היה הקביעה כי קיים רושם ברור שלמערער אין כל תובנה למצבו המתבטא בגלישות פסיכוטיות, בוחן מציאות ושיפוט פגומים, וכן קביעה באשר לרמת המסוכנות הקיימת הנשקפת מצד המערער, הנובעת ממצבו הנפשי והתמכרותו לסמים, אשר עליה כנראה אין כל חולק. גם ההפניה לע"ו 23909-08-19 אין בה כדי להועיל למערער, שכן אין עניינו של המערער שם דומה לעניינו של המערער שבפנינו, שם לא הייתה מחלוקת כי בוחן המציאות והשיפוט נמצאו תקינים והחופשות אליהן יצא ללא ליווי ועם לינה היו מוצלחות, דבר שאינו קיים בענייננו.
גמילה מסמים הינה החלטה אישית של המערער, כלפי עצמו וסובביו, ואין בעובדה שהוא לא מעוניין להיגמל מסמים בבחינת עילה לאשפוז כפוי. על אף האמור, אך ברור כי החלטה מעין זו הינה בעלת משמעות באשר להערכת המסוכנות הנובעת ממנו כלפי אחרים, אשר כאמור ככל הנראה גוברת בשל וכתוצאה מהשימוש בהם. דברים אלה נתמכו בדברי אשתו של המערער שנשמעו בפניי הוועדה הפסיכיאטרית, אישה הרוצה בטובת בעלה, אך יודעת ככל שניתן לדעת ולנבא, מהיכרותה האישית, כי שחרורו ללא כל הליך גמילה, מעלה את רף מסוכנותו של המערער כלפי עצמו ואחרים.
זאת ועוד, חולה ומתמודד נפש המאושפז מכוח צו אשפוז פלילי, להבדיל מהוראת אשפוז, כבר מימש בפועל את מסוכנותו לציבור, בבצעו את מעשה העבירה. בכך הומחשה והוכחה לנגד עינינו המסוכנות שבו, וכן טיבו ומהותו ומידת חומרתו של הסיכון האמור, בהתממשותו, שאפשר שיקרה פעם נוספת, בהעדר טיפול. יובהר כי אין לקבל מצב בו השיקולים הנשקלים על ידי הוועדה הפסיכיאטרית בעניינו של מאושפז מכוח צו אשפוז יכללו שיקולים זרים כגון ענישה והרתעה, או בענייננו, יצירת תמריץ בלתי חוקי לעבור גמילה לצורך שחרור. עם זאת, אך ברור כי הדגש ביחס למרכיב המסוכנות שונה הוא מדיון הנערך ביחס למאושפז מכוח הוראת אשפוז. לעניין זה, יפים דברי חברי כבוד השופט ברלינר בע"ו (מחוזי חיפה) 21852-01-20 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני (נבו 13.02.2020), כדלקמן:
"[…] הכלל הוא כי דיונה של הוועדה בעניינו של חולה הנפש המאושפז בבית החולים במסלול באזרחי, אך כך גם לגבי המסלול הפלילי, צריך כי יהא חף מכל שיקול של נקם, גמול, ענישה, או הרתעה. ההבדל ביניהם אינו אלא שימת הדגש על השמירה על שלום הציבור, שלום שכבר הופר, בביצוע מעשה העבירה הפלילית, להבדיל מאשפוז אזרחי, אשר אפשר שיקרה, רק על סמך החשש למסוכנות ולקיום אירוע שטרם בא לעולם, אך צפוי ממשית כי יקרה. […]"
העניין האמור מקבל משנה תוקף באשר למרכיב המסוכנות הנשקפת לציבור, שהרי אין זה משנה האם המסוכנות מצד המערער כלפי הציבור הרחב – שכבר הוכחה בעבר כקיימת ואשר יצאה מן הכוח אל הפועל – נובעת אך בשל רכיבים אורגניים נפשיים, אירועי החיים עצמם, או בשל עירוב הרכיב האורגני יחד עם חומרים פסיכואקטיביים. בענייננו, תדפיס המידע הפלילי מלמד כי למערער הרשעות ומאסר בגין איומים ותקיפת סתם בן זוג (מכוחם ניתן צו האשפוז), הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ותקיפת סתם (מאסר בפועל לחודשיים), התפרצות למגורים/ תפילה (2 עבירות) (מאסר בפועל לתקופה של 16 חודשים), החזקת נכס החשוד כגנוב, החזקה/ שימוש בסמים לצריכה עצמית (מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים), התפרצות למגורים/ תפילה והחזקת נכס החשוד כגנוב (מאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים), ניסיון להתפרצות למגורים (מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים), החזקה ושימוש בסמים (מאסר מותנה), התפרצות למגורים/ תפילה וגניבה (מאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים) ועוד.
סבורני כי שקלול העובדה שהמערער עודנו מכור לסמים ולחומרים פסיכואקטביים, מחדיר סמים למחלקה ומחלק למטופלים, הינו נתון שצריך להילקח בחשבון כחלק ממחלת הנפש כאשר בוחנים טיפול, ועל אחת כמה וכמה כאשר בוחנים את שאלת שחרורו של חולה נפש בחזרה אל קהל הציבור הרחב. בנוסף, עניין זה משפיע באופן ישיר וענייני על הערכת המסוכנות, וכן הערכת סיכויי השיקום של המערער טרם חזרתו לקרב הציבור הרחב. אין מדובר בשיקול זר.
במצב דברים זה, ולאור עובדת עברו הפלילי של המערער, לרבות כך שהמערער אובחן כמי שלוקה מהפרעה פסיכוטית חריפה ככל הנראה בשל שימוש בחומרים פסיכואקטיביים, לרבות כך שהמערער ניצל את חופשותיו בין היתר כדי להשתמש בסמים וכן מצא לנכון להכניסם לתוככי מסדרונות המחלקה, לרבות העברת סמים אלה למטופלים נוספים – מסקנת הוועדה הפסיכיאטרית לגבי בוחן המציאות ושיפוטו הפגום של המערער מובנת והגיונית. טעמים אלה מהווים תימוכין גם לקביעה כי מסוכנותו של המערער לעצמו ולאחרים אינה נמוכה אלא בינונית.
באשר לסוגיית גמילתו של המערער מסמים, הוועדה הפסיכיאטרית השאירה נושא זה לשיקול דעתה הבלעדי של בית החולים, ולא התערבה במישרין, עם כי ברור שנושא זה השפיע בעקיפין על החלטתה האם בשלה השעה שהמערער ישוחרר מבית החולים ומהטיפול הרפואי הנדרש לו מכוח צו האשפוז אשר הוצא בעניינו. כיום, הונח בפניי מכתב בית החולים לפיו המערער אינו מעוניין בגמילה בסמים. הוא אינו מביע כל מוטיבציה לגמילה ולפיכך אין כל התוויה להעברתו למחלקה הכפולה. התקווה כי המערער יעבור טיפול של גמילה בסמים במסגרת המחלקה הכפולה, לא התממשה.
באשר לשלילת החופשות, הוועדה הפסיכיאטרית המתכנסת בעניינו של חולה מתמודד נפש מכוח סעיף 28 לחוק, מוסמכת לאשר לחולה מתמודד הנפש יציאה לחופשות בתנאים. כידוע, אין לחולה הנפש המאושפז בכפיה זכות מוקנית לצאת לחופשות. הענקת החופשה היא עניין המסור לשיקול דעתה של הוועדה, בהתחשב במיוחד בסיכון הנשקף מן החולה, לעצמו ולציבור (עיינו לדוגמא ע"ו (מחוזי חיפה) 40138-03-14 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (נבו 31.03.2014). סבורני כי נוכח התנהלותו של המערער שמנצל את החופשות לצורך הכנסת סמים למחלקה, החלטת הוועדה ששללה יציאה לחופשה- היא ההחלטה המתבקשת ואין מקום להתערב בה.
נוכח האמור לעיל, דעתי היא כי אין להתערב בהחלטת הוועדה, במיוחד כאשר עניינו יובא שוב בפני הוועדה בעוד כחודשיים. חזקה על הוועדה כי סירובו של המערער לעבור גמילה ותקופת האשפוז הממושכת יעמדו בשיקול דעתה.
הערעור נדחה.
פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, י"ט אייר תשפ"ג, 10 מאי 2023, בהעדר הצדדים.
