לפני
כבוד השופטת, סגנית הנשיאה ו. פלאוט
כבוד השופט צ. ויצמן
כבוד השופטת י. מושקוביץ
מערערת
ב. ז.
ע"י ב"כ עוה"ד גדי אפריאט מטעם הסיוע המשפטי
נגד
משיבים
ז. מ.
ע"י ב"כ עוה"ד ניר פרידמן
2.מ. ז.
ע"י ב"כ עוה"ד גל גוטמר
פסק דין
ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקוה [כבוד השופטת מ. אליהו], מיום 30.4.2023 (תמ"ש 6566-08-16), במסגרתו קיבל בית המשפט את בקשת המשיב 2, מר מ. ז. (להלן: "המשיב") והורה על סילוקה של התביעה שהוגשה כנגדו על ידי המערערת, הגב' ב. ז. (להלן: "המערערת"), על הסף.
הנדרש לנדון
ביום 3.8.16 הגישה המערערת תביעה כספית כנגד בעלה לשעבר, מר משולם זיסו (להלן: "הגרוש") וכנגד המשיב, גיסו.
עניינה של התביעה בטענת המערערת כי הגרוש והמשיב עשו יד אחת להבריח ממנה כספים השייכים לגרוש וזאת במהלך תקופת נישואיהם ובמטרה שלא תוכל לזכות לחלקה בהם. לטענתה, בין הגרוש ובין המשיב נערך בשנת 2000 הסכם הלוואה (להלן: "הסכם ההלוואה"), במסגרתו, הילוו המשיב ורעייתו (אחותו של הגרוש), לגרוש כספים לשם מימון הקמת מלון בפראג ורכישת דירה, אף היא בפראג. לטענתה, בניגוד לטענת הגרוש, עסקת רכישת המלון והדירה הניבה לגרוש כספים שהוברחו באמצעות מצגים לפיהם הגרוש יצא מיזמות זו כשידיו על ראשו ואף נותר חייב כספים למשיב ורעייתו, כאשר האחרונים בסופו של יום מכרו את המלון והדירה בשנת 2003 ברווח, השייך בחלקו לגרוש ולה כרעייתו.
וכאן יודגש – כבר בשנת 2001, הגישה המערערת תביעה רכושית כנגד הגרוש במסגרתה העלתה, בין השאר, את הטענה כי הסכם ההלוואה הינו הסכם פיקטיבי. במסגרת התביעה הרכושית הגישה המערערת אף בקשה לצו מניעה זמני כנגד המשיב ורעייתו, למניעת כל דיספוזיציה במניות החברות שהחזיקו במלון ובדירה בפראג, בטענה, כי מדובר בנכסים שלגרוש זכויות בהם ומכאן, כי היא זכאית לחלקה בהם. הדיון בבקשה לסעד זמני כלל הליך בו נחקרו המערערת, המשיב, רעייתו של המשיב והגרוש ובתום סיכומי הצדדים קבע בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא (כב' הרשם, כתוארו אז, א. באומגרט), כי המשיב ורעייתו הציגו ראיות מוצקות מהן עולה שניתנה הלוואה וכי הסכם ההלוואה אינו הסכם למראית עין (בש"א 1212/01 בתמ"ש 8852/01, החלטה מיום 27.2.02) (להלן: "ההחלטה בסעד הזמני").
ביום 6.5.2004, הודיעו המערערת והגרוש, כי הגיעו להסכמות ביניהם, נחתם הסכם גירושין וניתן לו תוקף של פסק דין (להלן: "הסכם הגירושין"). במסגרת הסכם הגירושין (שהכריע אף במחלוקות הכספיות בין הצדדים) לא הובאו בחשבון הכספים אותם תובעת המערערת כיום בגין המלון והדירה בפראג.
אלא שבכך לא תם סיפורם של דברים, בשנת 2006 הגישה המערערת תביעה למתן חשבונות כנגד המשיב והגרוש (תמ"ש 8858/01) בטענה, כי טרם החתימה על הסכם הגירושין בשנת 2004, לא קיבלה את מלוא המידע הרלוונטי בנוגע לנכסיו של הגרוש. בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא מיום 17.5.2007, נקבע, כי תביעה למתן חשבונות דורשת מערכת יחסים מיוחדת בין התובע לנתבע, וכי על פי כתב התביעה שהוגש על ידי המערערת, אין בינה ובין המשיב מערכת יחסים המזכה אותה בעיון בחשבונותיו. לאור האמור, נמחק המשיב מהתביעה למתן חשבונות (לא הוגש ערעור על החלטה זו).
ביום 12.5.2010, ניתנה החלטת בית המשפט לענייני משפחה לפיה לאחר שנמסרו למערערת החשבונות, על המערערת לעבור לשלב השני של תביעתה – הגשת התביעה הכספית גופה תוך 45 יום.
אלא שהמערערת הגישה תביעתה רק כשש שנים לאחר מכן, בשנת 2016, וזאת הן כנגד הגרוש והן כנגד המשיב, זו התביעה שמחיקתה היא מושא הערעור כאן.
המשיב הגיש בקשה למחיקה על הסף ביום 31.12.20, שהתקבלה ביום 13.4.2021, וניתן פסק דין המוחק את תביעת המערערת כנגד המשיב נוכח העובדה כי לא הונחה בפני בית המשפט בקשה מקדימה לצרף את המשיב להליך מכוח סעיף 6ו' לחוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ"א – 1975 (להלן: "חוק בית המשפט לענייני משפחה"). פסק דין זה בוטל במסגרת ערעור שהוגש על ידי המערערת (פסק הדין מיום 19.10.2022 עמ"ש 21 -31548-06) והתיק הוחזר לבית המשפט לענייני משפחה לדון ביתר הטענות שהועלו בבקשה למחיקה על הסף.
ביום 7.11.2022 קבע בית המשפט קמא כי המשיב יוכל להגיש בקשה חדשה למחיקה על הסף, תוך שטענותיו תוגבלנה לטענות שהועלו על ידו בבקשה המקורית למחיקה על הסף. בהתאם, הוגשה על ידי המשיב ביום 25.12.2022 בקשה חדשה למחיקה על הסף.
להשלמת הפן העובדתי יצוין, כי תביעת המערערת כנגד הגרוש המשיכה להתנהל מאז שהוגשה בשנת 2016, וכיום עומדת היא לפני הגשת סיכומים והכרעה.
תמצית טענות המשיב בבקשה למחיקה על הסף
לטענת המשיב, מכל אחד מהטעמים שהעלה בבקשה למחיקה על הסף דין התביעה להיות מסולקת על הסף. ובכלל זה –
שימוש לרעה בהליכי בית משפט שכן המערערת הודתה בהודאת בעל דין (תכתובת בינה לבין בא כוחה שהועברה בשגגה לידי ב"כ המשיב והוגשה לבית המשפט), כי המשיב צורף לתביעה רק על מנת להפעיל לחץ על הגרוש להיכנע לתביעה שהגישה ועל מנת שיהיה לה מנין להיפרע.
התיישנות עילת התביעה. עילת התביעה כנגד המשיב הועלתה על ידי המערערת עוד בשנת 2001 במסגרת תביעתה הרכושית משכך הגשת התביעה במהלך שנת 2016 היא אחר תקופת ההתיישנות.
מעשה בית דין והשתק פלוגתא – טענת המערערת בדבר היות הסכם ההלוואה פיקטיבי נדונה ונדחתה לגופה בהחלטת כבוד הרשם באומגרט מיום 27.2.02 במסגרת ההחלטה בסעד הזמני, ומשכך מדובר בהחלטה חלוטה המהווה אף מעשה בית דין. יתר על כן, גם לאחר ההחלטה בסעד הזמני המשיך ההליך להתנהל ובסופו ניתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין בין המערערת לגרוש, שאף הוא אימץ דה-פקטו את הקביעה לפיה אין לגרוש וממילא אף למערערת, זכאות כל שהיא בכספים מהמלון והדירה בפראג.
שיהוי – המערערת השתהתה שיהוי קיצוני בהגשת התביעה לאחר שש שנים אף שבית המשפט בהחלטתו מיום 12.5.2010 הורה לה לעשות כן תוך 45 יום.
תמצית טענות המערערת בפני בית המשפט קמא
לטענת המערערת, סילוק התביעה על הסף ייעשה במקרים קיצוניים בלבד בהם ברור שהתובע לא יקבל את הסעד המבוקש ולא כך הם פני הדברים בנדון.
הראיות העומדות בבסיס התביעה כנגד המשיב, המעידות על כך שהמשיב היה שותף להברחת כספי הגרוש ממנה, נחשפו באמצעות ניתוח הסכם ההלוואה שנערך על ידי רואה חשבון מומחה ששכרה המערערת ומהשמאות של המלון בפראג, אשר הגיעה לידיה רק בחודש נובמבר 2016. משכך נדרשה לניהול התביעה למתן חשבונות ורק לאחר קבלתם יכולה הייתה להגיש את התביעה לסעד כספי, ואין מקום לטענת ההתיישנות. לחילופין, יש לקבוע כי בהתאם לסעיף 7 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") הושהה מרוץ ההתיישנות בשל התנהגות פסולה של הנתבעים (המשיב והגרוש), שכן הם הערימו עליה קשיים וסירבו למסור לידה את המסמכים והחשבונות הרלוונטיים ולחילופי חילופין, מדובר בהתיישנות שלא מדעת מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות שכן העובדות המהוות את עילת התביעה הועלמו מהמערערת מסיבות שאינן תלויות בה.
אין מקום לטענת הודאת בעל דין שכן מדובר בפרשנות מגמתית של התכתבות חסויה בינה לבין בא כוחה אשר הגיעה בשגגה לידי המשיב ואין לעשות בה שימוש.
לא מתקיים בנדון כל מעשה בית דין, בהינתן שמדובר בקביעה שניתנה במסגרת החלטה בסעד זמני, וככזו היא החלטת ביניים שלעולם אינה יכולה להוות מעשה בית דין. הסכם הגירושין לא התייחס לתוכנה של החלטת הביניים ומשכך אף הוא אינו יכול להוות מעשה בית דין.
פסק דינו של בית המשפט קמא
בית המשפט קמא קבע כי על אף הזהירות הנדרשת בכל הקשור לסילוק תביעה על הסף הרי שבנדון מתקיימים התנאים לכך מכמה וכמה טעמים.
ראשית התקבלה טענת ההתיישנות. בית המשפט קבע כי משטענתה של המערערת לעניין הברחת הכספים באמצעות הסכם ההלוואה הועלתה כבר בשנת 2001, עילת התביעה כנגד המשיב על בסיס טענה זו התיישנה כבר בשנת 2008.
כך גם נקבע כי חל בנדון הכלל בדבר מעשה בית דין, וזאת נוכח העובדה כי ההחלטה בסעד הזמני אשר דחתה את טענות המערערת בדבר קיומו של הסכם למראית עין ניתנה לאחר דיון לגופו של ענין ולאחר חקירות וסיכומים. כן קבע בית המשפט קמא, כי פסק הדין שנתן תוקף להסכם הגירושין מאשש ומחזק קביעה זו, שכן אימץ באופן עקיף את הקביעות בסעד הזמני.
בית המשפט קמא הוסיף ודחה את הטענה לפיה לא ניתן להפריד בין עילת התביעה כנגד הגרוש לבין זו שהועלתה כנגד המשיב, שכן מדובר בשתי עילות תביעה שונות: היינו, כי עילת התביעה כנגד הגרוש נוגעת למצגים כוזבים לכאורה בהסכם הגירושין, בעוד שעילת התביעה כנגד המשיב מבוססת על נזקים שנגרמו למערערת על יסוד הסכם ההלוואה ה"פיקטיבי", לטענתה. כך נדחתה הטענה החלופית לפיה הושהה מרוץ ההתיישנות בשל חוסר תום ליבו של המשיב, מקום בו התביעה למתן חשבונות לא הופנתה כלפיו והמערערת לא הפנתה ולו להחלטה אחת שניתנה כנגדו המחייבת אותו להמציא לה מסמכים כל שהם.
עוד קבע בית המשפט קמא כי דין התביעה להידחות אף מחמת שיהוי קיצוני בהגשתה, שכן, המערערת לא שעתה להחלטת בית המשפט מיום 12.5.10 בה הורה לה לכמת תביעתה או להגיש תביעה כספית חדשה בתוך 45 יום וזו הוגשה רק בחלוף 6 שנים.
בית המשפט אף ציין כי לאור התכתובת בין המערערת ובא כוחה שנחשפה בשגגה, עולה הטעם האמיתי להגשת התביעה כנגד המשיב, והוא, הפעלת לחץ וקבלת כספים בהיותו "כיס עמוק".
תמצית טענות המערערת בערעור
המערערת לא השלימה עם פסק דינו של בית המשפט קמא והגישה את הערעור שבפנינו, במסגרתו, חזרה על טענותיה בבית המשפט קמא.
המערערת הוסיפה וטענה, כי בית המשפט קמא חרג מסמכותו עת ביסס את פסק דינו על טענות שהמשיב לא רשאי היה להעלותן; הסכמת המערערת להשבת התיק לבית משפט קמא (לאחר הערעור שהוגש על ידה עקב מחיקת כתב התביעה במסגרת הבקשה הראשונה לסילוק) ניתנה על יסוד העובדה כי התיק הוחזר על מנת לדון ב-"יתר הטענות". יתר הטענות בבקשת הסילוק הראשונה היו התיישנות ופורום לא נאות. אלא שהמשיב הגיש בקשה חדשה ובה טענות נוספות שלא הועלו בבקשתו המקורית. בית המשפט קמא שגה בכך שהתיר למשיב להגיש בקשה חדשה ולא דן והכריע בבקשתו המקורית.
שגה בית המשפט קמא משלא יישם כראוי את ההלכות הנוגעות לסילוק על הסף שכן אין חולק כי באם תוכחנה עילות התביעה המפורטות בכתב התביעה תוכל המערערת לזכות בסעד המבוקש.
המערערת חזרה על טענותיה לפיהן החלטה בבקשה לסעד זמני אינה יכולה ליצור מעשה בית דין, שכן מדובר בסעד הנתון לשיקול דעת בית המשפט, הוא אינו סופי ויתרה מכך, הוא למעשה בוטל בהחלטה מאוחרת של כב' הרשם באומגרט מיום 25.12.2003 במסגרתה נעתר לבקשת המערערת להטיל עיקול זמני על מלוא זכויות הגרוש במלון בפראג ובדירה בפראג. עוד טוענת המערערת כי מתן תוקף להסכם הגירושין אינו יכול לאשרר את קביעת בית המשפט בסעד הזמני, מקום בו אין בהסכם הגירושין כל התייחסות לקביעה זו או לטענות מושא ההחלטה.
בכל הנוגע לטענת ההתיישנות פירטה המערערת את מלוא הראיות שלטענתה תומכות בהיות הסכם ההלוואה משנת 2000 פיקטיבי. לטענתה, שגה בית המשפט משלא נתן דעתו לעובדה כי המשיב העלה טענות עובדתיות המצריכות בירור; כך לדוגמא, טען כי ההסכם משנת 2001 הינו הסכם אוטנטי. טענה זו מחייבת בירור ובחינה ולא ניתן למחוק על הסף את התביעה ללא בירורה.
עוד טענה המערערת כי העובדות המבססות את עילת התביעה התגלו לה רק לאחר קבלת המסמכים מאת הגרוש ועריכת חוות הדעת החשבונאית שצורפה לכתב התביעה, ולחילופין, חוזרת המערערת על הטענה לפיה הגרוש והמשיב הערימו קשיים ומנעו הימנה קבלת המסמכים קודם לכן ויש לקבוע כי מרוץ ההתיישנות הושהה נוכח חוסר תום לבם.
תמצית טענות המשיב
המשיב מאמץ את פסק דינו של בית המשפט קמא.
לטענתו, טענותיו בבקשה השנייה שהוגשה על ידו למחיקה על הסף, לא חרגו מהנדרש בפסק דינו של בית משפט נכבד זה בעמ"ש 31548-06-21 ולא מכל החלטה אחרת של בית המשפט קמא, לרבות לא מזו שניתנה ביום 7.11.2022.
הבקשה המקורית למחיקת התביעה על הסף לא צומצמה רק לטענות השיהוי ופורום לא נאות, אלא העלתה הן את טענת השיהוי, הן טענת מעשה בית דין והן טענה לחוסר תום לב והודאת בעל דין.
התביעה כנגד הגרוש המשיכה להתנהל וכיום מצויה התביעה בשלב הסיכומים ולא רק שלא הועלתה על ידי המערערת כל טענה בדבר נחיצותו של המשיב להליך, אלא שהוא אף לא זומן כעד בתיק והמערערת אף האיצה את בירורה של התביעה והתנגדה לעיכובה – עובדה המעידה על קלישות טענותיה בדבר הצורך בבירור ההליך כנגד המשיב.
בדין קבע בית המשפט קמא כי קיים השתק שיפוטי וכי המערערת אינה יכולה להעלות פעם נוספת את הטענה להסכם הלוואה פיקטיבי, מקום בו הדבר הוכרע במסגרת הסעד הזמני (שניתן לאחר חקירות וסיכומים), הכרעה שתוכנה, למעשה, קופל ואומץ לתוך פסק הדין שאישר את הסכם הגירושין.
ההשתק השיפוטי מבוסס בנדון על השתק עילה. אמנם בקשת ביניים ניתן לשנות, אך זאת נעשה רק עם שינוי נסיבות וכאן לא הראתה המערערת כי השתנו הנסיבות המצביעות על הצורך בשינוי הקביעה.
טענת המערערת לפיה ההחלטה בבקשה לצו מניעה שונתה בצו העיקול שניתן בהמשך על נכסי הגרוש, מטעה, שכן, מדובר בבקשה שהתייחסה לחברות שבבעלות הגרוש בלבד ולא לחברות או נכסים שבבעלות המשיב ואין בה כל התייחסות להסכם ההלוואה שנדון במסגרת הסעד הזמני.
עילת התביעה התיישנה מקום בו היא הועלתה בשנת 2001 ונזנחה על ידי המערערת, הועלתה פעם נוספת על ידי המערערת בתביעה למתן חשבונות שהוגשה על ידה בשנת 2006 ומשנמחק המשיב מתביעה זו לא ערערה המערערת על החלטת המחיקה.
טענת ההתיישנות אינה מחייבת בנדון בירור עובדתי כל שהוא. בנוסף, יש לדחות את הטענה כאילו יש להשהות את מרוץ תקופת ההתיישנות נוכח העובדה כי המשיב עיכב את מתן המסמכים למערערת. המשיב לא היה צד לכל בקשה למתן מסמכים ולא לתביעה למתן חשבונות, הוא עצמו לא היה צד להליך כל שהוא ומשכך, לא ניתן לייחס לו חוסר תום לב או עיכוב מכוון שיש בהם בכדי לעצור את מרוץ ההתיישנות.
נציין כי גם הגרוש תומך בקביעותיו של בית המשפט קמא; לטענתו, המערערת עושה שימוש חסר תום לב בהליכים המשפטיים, התביעה כנגדו מצויה בשלב הסיכומים ואין לייתן יד לניסיון המערערת לעכבה כעת לשם בירור הטענות כנגד המשיב. הגרוש מנהל הליכים עם המערערת מאז שנת 2001 והגיעה העת, המבוססת בזכותו הבסיסית להליך הוגן, לסופיות הדיון ולמניעת עיוות דין, כי הליכים אלו יגיעו לקיצם וכל ניסיון נוסף של המערערת להמשיך ולהעלות טענות שנדונו ונדחו, מהווה חוסר תום לב.
****
לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאנו כי דין הערעור להידחות וזאת מחמת התיישנות.
אין אנו מקבלים את טענת המערערת לפיה, טענת ההתיישנות מבוססת על טענות עובדתיות וכי יש לדחות את ההכרעה בה להמשך ההליך. השאלה האם התיישנה עילת התביעה בעניין כאן הינה שאלה משפטית ואין כל רכיב בעובדה שיש להכריע בו טרם הכרעה בשאלת ההתיישנות. היינו, לצורך הדיון בטענת ההתיישנות, נניח, כי כלל טענות המערערת בכתב התביעה תוכחנה, ולטעמנו, אף באם כך יקבע, בדין קבע בית המשפט כי עילת התביעה התיישנה.
בפסיקה השתרשו מספר גישות ושיקולים בנוגע לקבלת טענת ההתיישנות כטענת סף; מחד, יש בקבלת הטענה בשלב הבקשה למחיקה על הסף בכדי לפגוע, למעשה, בזכות הגישה לערכאות וזכותו של הניזוק כי טענותיו המהותיות תידונה. משום כך מזהירים עצמם בתי המשפט טרם קבלת הטענה ומחיקת תביעה על הסף לעשות כן בצמצום (ראו: ע"א 2242/03אברהם נ' רשאד (18.7.2005)). מאידך, יש בהכרעה בטענה בשלב מקדמי בכדי להביא לצמצום וחיסכון בזמן שיפוטי מקום בו אף בירור ההליך עד תום לא יסייע לתובע בקבלת הסעד המבוקש על ידו (ראו: ע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עירית הרצליה (11.6.09)).
סעיף 6 לחוק ההתישנות קובע כי תקופת ההתיישנות של תביעה מתחילה ביום בו נולדה העילה. מרוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע "כוח תביעה" שפירושו, כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש וזאת, כמובן, באם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו (ראו: ע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ (12.07.2010) וראו גם: ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (19.9.2010) (בפסקה 44 לפסק דינו של כבוד השופט עמית) (להלן: "ענין גיא-ליפל"))
ומהי אותה אפשרות של ממש להגיש את התביעה ולזכות בסעד?
בעניין גיא ליפל נקבע (בפסקאות 45-46 לפסק הדין):
"די אפוא בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה על קיומו של קשר סיבתי. כל שנדרש הוא גילוי קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע או מחדליו לבין נזקו של התובע (ראו: פרשת צורף, פסקה 11), די כי יתגלה קצה חוט או בסיס לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או למחדל של הנתבע (ראו: עניין יפרח, פסקה 46, עניין דובק פסקה 14). לצד מבחן זה, אנו מוצאים מבחן אחר שיש הגורסים כי הוא מקל מעט יותר עם התובע, "על פיו נבחן מתי טיב הגילוי הוא כזה, שאדם סביר היה מגיש תביעה בעלת סיכוי ממשי בהתבסס עליו" (עניין טבע תעשיות, פסקה 18 והאסמכתאות שם).
האם חשד מהווה ידיעה, כאשר, למשל, ניזוק חושד בקיומו של קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לו לבין חשיפתו לחומר מסוים אך אין בידו ראיה לכך (גלעד – מחלות סמויות, עמ' 509)? על פי המבחן המקובל של "קצה חוט", די בחשד לקשר סיבתי. כפי שנאמר לעיל, המודעות הנדרשת הינה אודות האפשרות לקיומו של קשר סיבתי. נדרשת "ידיעה שאיננה משוללת הגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימאלית במציאות" (פרשת צורף פסקה 11; עניין המאירי הראשון). לא נדרש כי בידי התובע יהיו פרטים מלאים אודות הקשר הסיבתי ומספיק חשד אודות קשר סיבתי אפשרי" (הדגשה שלנו)
ולענייננו – טענת המערערת בדבר היות הסכם ההלוואה הסכם פיקטיבי וטענותיה במסגרת הבקשה לסעד הזמני, מהוות את אותו "קצה חוט" המתחיל את מרוץ ההתיישנות. טענותיה שהועלו בפירוט במסגרת ההליכים שנוהלו על ידה בשנת 2001, הביאו לגיבושה של עילת התביעה.
לא ניתן לקבל את טענת המערערת לפיה, לא היו בידיה ראיות לביסוס חשדה, ומשכך, רק לאחר שקיבלה מסמכים וערכה חוות דעת, רק אז התגבשה עילת תביעתה. מועד התגבשותה של עילת התביעה אינו המועד בו עלה בידי הניזוק לאסוף את מלוא הראיות להוכיח את עילת תביעתו. ראיות אלה נאספות, על דרך הכלל, במהלך ההליך המשפטי, באמצעות שאלונים, גילויי מסמכים, זימון עדים, חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט ועוד.
כפי שהובהר בפסיקה אותה הבאנו לעיל, עילת התביעה, אותה עילה בדבר היות ההסכם פיקטיבי אשר הביא לכך כי המשיב יסייע בידי הגרוש להבריח את נכסיו, הועלתה על ידי התובעת כבר בשנת 2001, זהו אותו "קצה חוט" שדי בו בכדי לגבש את עילת התביעה. העובדה כי לא היו למערערת ראיות להוכיח או לבסס את עילת התביעה, באותה עת, אין בה די בכדי להאריך את תקופת ההתיישנות, להשהותה, או לקבוע כי חלות בעניין כאן הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות.
מצאנו לקבל אף את קביעת בית המשפט, לפיה, לא ניתן לטעון להשהיית תקופת ההתיישנות בשל טענה לחוסר תום לבו של המשיב, או בשל הטענה שסירב למסור מסמכים מקום בו לא ניתנה כל החלטה כנגדו המחייבת אותו למסירת מסמכים כל שהם.
הרבה למעלה מן הצורך נציין, כי עיון בכתב התביעה שהוגש על ידי התובעת בשנת 2016 מעלה, כי אף לאחר גיבוש ואיסוף הראיות, לטענתה, הועלתה הטענה בדבר היות ההסכם פיקטיבי כחשד בלבד. חוות הדעת, שהובאה לביסוס הטענה, מתבססת, בעיקר, על לשון הסכם ההלוואה (על העובדה שההלוואה ניתנה ללא בטוחות, העובדה כי תאריך חתימת ההסכם סמוך למועד רכישת המלון, העובדה כי הסכם ההלוואה מתאר מלון ולא דירה ועוד "סממנים" שעל פי חוות הדעת החשבונאית מעוררים חשד כי הסכם ההלוואה הינו פקיטיבי). למותר לציין כי כל אותם "סממנים" ניתן היה להעלות אף בשנת 2001 עם הגשת התביעה הרכושית, שכן אין חולק כי הסכם ההלוואה היה בידי המערערת באותה עת, ועוד למותר לציין, כי אף באותה חוות דעת חשבונאית שצורפה לכתב התביעה, אין קביעה לפיה מדובר בהסכם פיקטיבי אלא כאמור, השערה בלבד, וכפי שמועלית כעת, יכולה הייתה להיות מועלית בשנת 2001.
ואם כן עילת התביעה שנטענה במפורש על ידי המערערת בשנת 2001 היא אותה עילה שהועלתה על ידה בתביעה שהוגשה על ידה בשנת 2016. משבחרה המערערת לזנוח את עילת התביעה בשנת 2001 והשלימה עם הוויתור על טענותיה כנגד המשיב, אין היא יכולה להחיות עילה זו 15 שנים לאחר מכן לאחר שלגישתה אספה די ראיות להוכיחה.
משמצאנו כי עילת התביעה כנגד המשיב התיישנה, לא מצאנו צורך להידרש ליתר קביעותיו של בית המשפט קמא לדחיית התביעה על הסף.
מכלל האמור – דין הערעור להידחות.
המערערת תישא בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ₪ למשיב 2 ו – 5,000 ₪ למשיב 1.
הערובה שהופקדה על ידי המערערת תועבר לידי המשיבים באמצעות באי כוחם על חשבון ההוצאות באמצעות באי כוחם.
ניתן לפרסום ללא פרטי הצדדים.
ניתן היום, כ"ז כסלו תשפ"ד, 10 דצמבר 2023, בהעדר הצדדים.
ורדה פלאוט, שופטת, סגנית הנשיאה – אב"ד
צבי ויצמן, שופט
יעל מושקוביץ, שופטת
