לפני
כבוד השופטת, סגנית הנשיאה ו. פלאוט, אב"ד
כבוד השופט צ. ויצמן
כבוד השופטת צ. גרדשטיין פפקין
מערערת
פ. ש.
נגד
משיב
ר. ש. ש.
פסק דין
ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' הש' מ. סער) מיום 1.3.23 (תמ"ש 20546-10-17) במסגרתו נדחתה תביעת המערערת לביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 4.11.14 מחמת תרמית, וזאת אחר שמצא כי המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה לצורך ביטולו של פסק דין בנסיבות הנטענות.
הנדרש לנדון
הצדדים נישאו בשנת 1990 והתגרשו בשנת 2014 ולהם שתי בנות בגירות.
במסגרת תביעה רכושית אותה הגישה המערערת כנגד המשיב היא עתרה לקבלת סעד הצהרתי באשר לזכויותיה בנכסים שונים, לאיזון המשאבים בין הצדדים ולפירוק שיתוף בנכסים (תמ"ש 45312-05-10). כתב התביעה הוגש אף כנגד אחיו של המשיב- א. ונגד אמו המנוחה וזאת בשל הטענה כי חלק מהרכוש השייך למשיב רשום על שמם.
אמו של המשיב הלכה לבית עולמה ביום 12.11.11, במהלך קיום ההליך והוגשה תביעה למינוי מנהל עזבון בעניינה (ת"ע 20173-03-12).
ביום 4.11.14 הגיעו הצדדים להסכם פשרה אשר אושר על ידי בית המשפט וניתן לו תוקף של פסק דין ע"י כב' הש' ח. מטלין (להלן- הסכם הפשרה). נקדים ונציין כי על הסכם הפשרה חתומים גם האח א., אשר, כאמור, היה נתבע בתביעה הנדונה. במסגרת הסכם הפשרה הסכימו הצדדים, בין היתר, כי לצורך סילוק סופי ומוחלט של התביעות וכל טענה אחרת כלפי הנתבעים ביחד או לחוד, המשיב יעביר למערערת סך 550,000 ₪, בתנאים שפורטו בהסכם, "ובכך יהיה כדי לבטל ולסלק את טענותיה הרכושיות של התובעת (המערערת דנן – ה.ש) בנכס המגורים השוכן ברחוב *** בראשון לציון…" (סעיף 1 להסכם הפשרה).
בנוסף הוסכם, כי למערערת תהא זכות מגורים ושימוש בבית בראשון לציון שתוגבל לתקופה של 36 חודשים שתחילתם במועד אישור הסכם הפשרה על ידי בית המשפט ללא תשלום דמי שימוש ראויים. עוד הוסכם, כי עם אישורו של הסכם זה ואכיפתו באו על סיומם כלל העניינים הרכושיים והכספיים שבין הצדדים, מכל מין וסוג שהוא (סעיפים 2-12 להסכם הפשרה). לעניין המיטלטלין, הסכימו הצדדים כי המערערת תעביר לידי הנתבעים (המשיב ואחיו א.) את המיטלטלין אשר בבעלותם. ביחס לכלי הרכב הוסכם כי המערערת תאפשר לנתבעים חזקה מידית בכל כלי הרכב המאוחסנים בחצר הבית, בתיאום מראש בין ב"כ הצדדים (סעיפים 15-16 להסכם הפשרה).
כך הוסכם בהסכם הפשרה, כי "בכפוף למוסכם לעיל כנגד קבלת הכספים, מצהירה התובעת כי אין לה כל טענה ו/או תביעה מכל מין וסוג שהוא נגד הנתבעים או מי מהם, לרבות לעניין כלי הרכב, המשק בתלמי מנשה, הסוסים, נכסים שהתקבלו בירושה ו/או מתנה בידי הנתבע 1 ו/או כל תביעה אחרת" (ה.ש.; ר' סעיף 17 להסכם הפשרה).
נציין כי זמן מה אחר חתימת הסכם הפשרה ואישורו נפלו חילוקי דעות בין הצדדים באשר לאופן ביצועו (מסירת מפתח לשער האחורי למשיב, שיתוף פעולה לצורך העברת אחד הרכבים על שם האח א., שחרור כספי הנאמנות לידי המערערת ועוד) ואולם גם בעניין זה הגיעו הצדדים להסכמות אשר קיבלו תוקף של החלטה שיפוטית ביום 3.3.15.
ההליך שבין האחים ופסק הדין בעניינם מיום 2.9.18 (להלן- ההליך שבין האחים)
אלא שלאחר אישור הסכם הפשרה, נוצר סכסוך בין המשיב לאחיו א., וכבר באפריל 2015 הגישו האחים תביעות הדדיות בענייני רכוש וזכויותיהם בנכסים שונים (תמ"ש 42244-04-15, תמ"ש 24168-06-15, תמ"ש 29748-06-16). במסגרת הליכים אלו, הגישו המשיב והאח א. תצהירים מטעמם, מהם עלה, לכאורה, כי המשיב טוען כלפי אחיו לזכויות בנכסים שונים –אותן זכויות שהכחיש במסגרת ההליכים עם המערערת.
בפסק דין שניתן על ידי כב' הש' מ. רום פלאי ביום 2.9.18 – פסק דין שהינו חלוט כיום- נדחו רוב טענותיו של המשיב לזכויות בנכסים ובעסקים הרשומים על שם אחיו, וזאת, הן בהיסתמך על התצהירים הסותרים שהגיש המשיב במסגרת התביעות שניהל מול המערערת בהליכי הגירושין, הן בשל אי הוכחת טענותיו בראיות ממשיות והן בשל ראיות סותרות ממשיות שהביא האח א..
התביעה לביטול הסכם הפשרה
מכל מקום, מעת שנמצא כי המשיב טען לזכויות בנכסים שונים, זכויות אותן הכחיש במסגרת ההליך שנוהל כנגד המערערת, הגישה המערערת תביעה לביטול הסכם הפשרה מחמת תרמית, במסגרתה טענה כי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, הושג בחוסר תום לב על בסיס עובדתי שיקרי שהוצג על ידי המשיב. לתביעתה צירפה המערערת את תצהירו של המשיב הסותר, לטענתה, את טענותיו והצהרותיו בהליך בעניינם אשר על בסיסם נחתם הסכם פשרה.
המערערת טענה בקיצור מילין כי המשיב טען בהליך שניהל עמה כי בית המגורים של הצדדים בראשון לציון הוא בבעלות אמו וכי המשק בתלמי מנשה שייך לאחיו א., ואולם מתוך התצהירים שהוגשו על ידי המשיב ואחיו בהליך שבין האחים עולה מתוך תצהירו של המשיב, כי הוא חבר לאחיו לעשות יד אחת כנגדה, תוך ביצוע רישומי בעלות פיקטיביים על נכסים שונים. כך, במסגרת התצהיר שהגיש המשיב התברר, לטענתה, כי הוא ניהל את עסקיו בהסתרה ורשם את הבית בראשון לציון באופן פיקטיבי על שם אמו המנוחה וכך רימה ונישל אותה מרכוש השייך בחלקו אף לה. מתוך שכך לטענתה יש לבטל את הסכם הפשרה שהושג בשל מעשה מרמה והסתרה.
המשיב טען, מאידך, כי לא התגלו למערערת כל עובדות או ראיות חדשות שלא היו בידיעתה בעת חתימתה על הסכם הפשרה, וכי טענותיה למרמה הן טענות ממוחזרות אשר עלו אף במסגרת תביעתה הרכושית קודם שהגיעה עמו להסכם פשרה. במסגרת הסכם הפשרה שוקללו כלל טענות הצדדים ביחס לכלל הנכסים הנטענים. בנוסף, טענותיו בתביעה שניהל מול אחיו נדחו, כך שגם אם יבוטל הסכם הפשרה לא יהא בכך לזכות את המערערת בזכויות נוספות לאלו שזכתה בהן על פי הסכם הפשרה, וכי אין לו רכוש נוסף העומד לחלוקה מעבר לרכוש שהיה ידוע לצדדים בעת שחתמו על הסכם הפשרה. יתר על כן, המערערת ממשיכה להתגורר בבית בראשון לציון למרות שהיה עליה לפנותו זה מכבר על פי הסכם הפשרה. זאת ועוד, הסכם הפשרה נחתם אף עם האח א., אלא שהמערערת על דעתה מצאה למחוק את התביעה כנגדו. לפיכך לא ברור כיצד מבקשת המערערת לבטל הסכם פשרה עליו חתום האח א. מבלי לצרפו כלל ועיקר לתביעת הביטול.
נציין כי הראיות עליהן ביקשה המערערת להיסמך לצורך הוכחת תביעתה לביטול ההסכם היו בעיקרן תצהירי המשיב ואחיו וחקירותיהם במסגרת ההליכים שנוהלו על ידם. כך בסע' 175 לתצהירו של המשיב הוא פירט נכסים שונים אשר לטענתו שייכים לו ובכללם – דירה ברחוב חכמי אתונה בתל אביב, חנות ברחוב סוקולוב בחולון, הדירה בראשון לציון, נכס ברחוב חכמי ישראל בתל אביב, נכס ברחוב אליפלט בתל אביב, משק במושב תלמי מנשה, דירה ברחוב אבן עזרא בתל אביב, ועשרות אופנועים ורכבים המצויים בבעלותו. לגבי עיקר הנכסים טענת המשיב בתצהירו היא כי הם שייכים לו וכי נרשמו על שם אחיו בנאמנות, כאשר ניתן להבין שהסיבה לכך היא הליכי הגירושין בינו לבין המערערת. כך, כדוגמה, צוין ביחס למשק בתלמי מנשה כי –
"א. ואני חפצו (צ"ל – חפצנו) לרכוש את המשק בחלקים שווים ביננו. היות שבאותם המועדים הייתי באמצע הליכי גירושין, לא היה ביכולתי להציג יחידה משפחתית אחידה, שזוהי דרישה מחייבת עבור מי שחפץ לרכוש משק זה. משכך ולאור יחסי האמון ההדדיים והעמוקים שהיו קיימים אז ביני לבין אחי, הצעתי כי המשק יירכש רשמית על ידי א. ואשתו ר.. למרות הרישום הפורמלי שלושתינו א., ר. ואני – הסכמנו כי א. ור. יחזיקו בחלק שלי בנאמנות"
פסק דינו של בית משפט קמא (פסק הדין נושא הערעור)
בית המשפט דחה את תביעת המערערת לביטול פסק הדין, אחר שמצא כי לא עלה בידי המערערת להוכיח כי התגלו ראיות ועובדות שיש בהן כדי לבטל את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין.
בית המשפט הבהיר כי לצורך ביטולו של פסק דין מחמת המרמה יש צורך בהתקיימותם של מספר תנאים ובכללם – קיומו של משקל ממשי לראיות המבססות את המרמה, קיומה של דרישת החיוניות היינו שקבלת טענת המרמה עשויה לשנות את תוצאות פסק הדין, והיותה של המסכת הראייתית מסכת חדשה שלא ניתן היה להשיגה בשקידה סבירה בעת ניהול ההליך המקורי.
בית המשפט עמד על כך שהראיות החדשות אותן מבקשת המערערת להביא על מנת לבטל את פסק הדין הן התצהירים שהגישו המשיב ואחיו במסגרת ההליכים המשפטיים שניהלו בניהם וחקירותיהם במסגרת הליכים אלו (במסגרת תמ"ש 42244-04-15, תמ"ש 24168-06-15, תמ"ש 29748-06-16).
בית המשפט מצא כי תצהירו של המשיב מתייחס לשלוש קבוצות של נכסים – האחת, נכסים שלטענת המשיב נרכשו על ידו יחד עם אחיו א. ואשר נרשמו על שם האח בשל הליכי הגירושין עם המערערת ובכללם המשק בתלמי מנשה, הדירה באבן עזרא, וכן זכויות בנכסים ועסקים שרכש האח בארה"ב ונרשמו על שמו. השנייה – נכסים המפורטים בצוואת האם המנוחה אותם ציוותה לילדיה המשיב וא. בחלקים שווים, ובכללם הבית בראשון לציון, הבית בחכמי אתונה, החנות בסוקולוב והנכס באליפלט. השלישית – נכסים הרשומים על שם המשיב וא. – המגרש בחכמי ישראל, אופנועים ומכוניות. כאשר האח א. הכחיש מכל וכל את טענות המשיב וטען כי כל הנכסים הנזכרים הם שלו ונרכשו בכספו המשיב סייע בניהול חלק מהנכסים שנרכשו בישראל ללא תמורה וזאת נוכח עזרה כספית שקיבל מעת לעת מא.
בית המשפט הוסיף ועמד על כך שטענות המשיב נדחו בפסק הדין שניתן בהליך שבין האחים. כך ביחס לנכסים מהקבוצה הראשונה נדחו טענות המשיב והוא נדרש להשיב כספים לא. ואף לשלם דמי שימוש בגין שימוש שעשה בנכסים אלו, טענות המשיב נדחו, בין השאר, בהיסמך על התצהירים הסותרים שהגיש במסגרת התביעות שניהל עם המערערת. בית המשפט אשר דן בתביעת האחים קבע כי המשיב אינו יכול לטעון דבר והיפוכו בשני הליכים, ומעת שצמחה לו טובת הנאה מהסכם הפשרה בהליך הגירושין אין הוא יכול לטעון טענה הפוכה בהליך עם אחיו על מנת לזכות בטובת הנאה נוספת, לפיכך, כדוגמה, מעת שהכחשתו את זכותו במשק בתלמי מנשה הביאה לכך שהמערערת לא קיבלה במשק כל חלק אין הוא יכול כעת לנסות ולזכות לבעלות על מחציתו. ואולם בית המשפט בהליך שבין האחים לא הסתפק בעניין "ההשתק השיפוטי" הוסיף ודחה את טענת המשיב אף לגופה כיוון שזו לא הוכחה והוא לא הצליח להוכיח כי השקיע סך של 2 מיליון ₪ מכספיו במשק כנטען על ידו. מנגד, טענות האח א. להעברת כספים באמצעות שליחים הוכחו באמצעות מספר עדים אשר בית המשפט קיבל את עדותם, כך נדחו טענות המשיב להשקעה בהשבחת המשק והוא חויב בדמי שימוש. בנוסף, לגבי הדירה באבן עזרא הוכח כי האח א. הוא זה החתום על הסכם הרכישה, ולא הובאה כל ראיה לכך שהכספים ששולמו עבור הדירה הינם כספי המשיב, וכי הסכם המכר והערת האזהרה נרשמו על שם האח א. בלבד. בדומה טענות המשיב לעניין חלקו בנכסים ועסקים בארה"ב נדחו אחר שנקבע כי לא הובאה על ידו כל ראייה ממשית לעניין זה.
בית המשפט מצא, אפוא, כי לא מתקיימים בנדון התנאים הנדרשים לביטולו של פסק דין על פי הלכת טורג'מן (ע"א 6019/07 משה טורג'מן נגד אחים עופר (ניהול) בע"מ (2010)). ראשית, משנקבע כי מדובר בנכסים שהם בבעלות האח א. ולמשיב אין כל זכויות בהם, הרי קיים קושי לקבל את התצהיר שהגיש המשיב בהליכים אלו וטענותיו בחקירתו, כראיות אמינות לכך שיש לו זכויות בנכסים אלו. כך גם דרישת החיוניות אינה מתקיימת כיוון שנקבע בפסק הדין בהליך שבין האחים כי למשיב אין כל זכויות בנכסים להם טען. המערערת לא זימנה בהליך הנוכחי את האח א. לעדות והדבר משמש לחובתה. ביטול הסכם הפשרה לא יועיל למערערת ולא יהא בכך כדי לשנות את מצבה לעניין נכסים אלו. זאת ועוד אין מדובר כלל בראיות חדשות כיוון שכבר בתביעתה המקורית טענה המערערת כי היא יודעת שהמשיב מרמה אותה ומסתיר נכסים, לפיכך לא ניתן לומר כי התגלו ראיות חדשות כאלה ואחרות, כך כבר בתצהיר שהגישה המערערת במסגרת התביעה הרכושית שניהלה מול הנתבע, עוד בטרם חתמה על הסכם הפשרה, היא טענה כי בבעלות המשיב נכס במושב תלמי מנשה, אשר נרכש תחת שמם של האח א. ור.(סעיף 38 לתצהיר המערערת מיום 3.7.14 בתמ"ש 45312-05-10).
בדומה, לגבי הנכסים מהקבוצה השנייה, נדחתה בהליך שבין האחים הטענה כי הבית בראשון לציון שייך למשיב ונקבע כי הוא חלק מעיזבון המנוחה. בפסק הדין בהליך שבין האחים דחה בית המשפט את טענת המשיב כי רכש את הבית בראשון לציון מכספו וכי מדובר בנכס שבבעלותו. בית המשפט קבע כי המשיב לא צירף הסכם מכר המעיד על רכישת הבית על שמו, בנוסף, מועד רכישת הבית היה בשנות ה- 90 עת לא הייתה למשיב כל יכולת לרכוש נכס שכזה על פי הצהרותיו שלו באשר ליכולתו הכלכלית, עוד יש לתמוה על כך שהמנוחה הורישה את הבית לשני האחים בחלקים שווים אם כטענת המשיב אכן הזכויות בבית נרכשו על ידו, מה גם שבתצהיר שהוגש בהליך הגירושין הודה המשיב כי הבית שייך לאמו.
גם לעניין זה לא קיבל בית המשפט את טענת המערערת כי האמור בתצהירו של המשיב מהווה ראיה חדשה שלא הייתה במועד חתימת הסכם הפשרה וזאת אחר בחינת הדברים על פי מבחני הלכת טורג'מן – כך לעניין אמינות הראיות, משנדחו טענות המשיבה במסגרת פסק הדין לעניין בעלותו בבית בראשון לציון ונקבע כי הבית הוא חלק מעזבון המנוחה, הרי שעל פניו אין בתצהיר שהגיש המשיב כדי להוות ראיה אמינה להוכחת הטענה כי הנכס אינו חלק מעיזבון האם המנוחה. בדומה, לא מתקיימת דרישת החיוניות שכן אין בתצהיר המשיב כדי לשנות את המצב בו הייתה נתונה המערערת בעת חתימתה על הסכם הפשרה: כאשר הנכס היה רשום על שם האם המנוחה, ולאחר פטירת האם המנוחה היה חלק מעיזבונה. לפיכך, אף אם הסכם הפשרה היה מבוטל מחמת תרמית, מצבה של המערערת נותר כפי שהיה ערב חתימתה על הסכם הפשרה, שכן למערערת אין זכויות בנכס השייך למנוחה. לפיכך, אף ביחס לנכס זה, קבלת התביעה וביטול הסכם הפשרה לא יועילו לתובעת ולא יהא בכך לשנות את מצבה.
כך נקבע כי אין מדובר בטענות חדשות שלא היו ידועות למערערת בעת חתימתה על הסכם הפשרה. שכן כבר במסגרת כתב התביעה שהגישה טענה כי הבית בראשון לציון רשום על שם המנוחה משיקולי מס, ולמעשה נרכש מכספו של המשיב (ראו סעיף 29-32 לתצהיר המערערת מיום 23.7.14 בתמ"ש 45312-05-10). כך גם המערערת לא צירפה את א. כצד להליך ואף לא הביאה אותו כעד ויש בדבר לפעול לרעתה .
לגבי שאר הנכסים שבעזבון המנוחה, המחלוקת בין האחים במסגרת ההליכים שהתנהלו ביניהם הייתה באשר לאופן חלוקת נכסים אלו ביניהם – האם לפי הקבוע בצוואה או לפי הסכם החלוקה. ואולם גם לפי התצהיר אותו הגיש המשיב עצמו, מדובר בנכסים שהם חלק מעיזבונה של האם המנוחה, ממילא גם אם יבוטל פסק הדין אין למערערת כל חלק בנכסים אלו, משנכסים אלו הגיעו אל המשיב בירושה.
לגבי קבוצת הנכסים השלישית נקבע במסגרת ההליכים שבין האחים כי המגרש בחכמי ישראל הרשום על שם האחים בחלקים שווים והמשיב טען כי על א. לשפותו בגין השקעותיו בנכס בפסק הדין. נקבע כי דמי השכירות שקיבל לידיו המשיב במשך כל השנים למעשה כיסו את הוצאותיו בנכס, אשר פורטו על ידו ללא שהוכחו בראיות. כמו כן נקבע כי המשיב ישלם לאח א. דמי שימוש (ראו סעיפים 208-210 לפסק הדין). בהתאם לכך, נקבע כי אין בתצהיר כדי לשנות ממצבה של המערערת בעת חתימתה על ההסכם. בנוסף, מדובר בנכס שהמערערת ידעה עוד בטרם חתימתה על הסכם הפשרה כי למשיב ישנן זכויות בו, ואין מדובר בראיה חדשה, שכן היא אף צירפה לתצהירה כנספח נסח טאבו בו רשומות זכויותיו של המשיב בנכס.
גם לגבי הרכבים והאופנועים מצא בית המשפט כי המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה לביטולו של הסכם הפשרה. בית המשפט עמד על כך שכבר במסגרת התביעה הרכושית שהגישה המערערת הודה המשיב כי חלק מכלי הרכב הם בבעלותו. ובכל זאת הגיעה המערערת להסכם הפשרה במסגרתו הסכימה להעברת כלי הרכב (מדובר בכלי רכב ישנים חלקים רכבי אספנות) יועברו לידי האחים (סעיף 15 להסכם הפשרה). מתוך שכך לא מצא בית המשפט כי הטענות שעלו לעניין כלי הרכב מהוות ראיות משמעותיות אשר "הופכות את הקערה על פיה" באופן שיש בו כדי לבטל את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, בנסיבות שתוארו ובהתאם לכללים המחמירים שנקבעו בפסיקה, כמפורט לעיל.
בית המשפט הוסיף ועמד על כך שהסכם הפשרה אושר על ידי בית המשפט במעמד הצדדים ובאי כוחם ולאחר שבירר עם המערערת שהיא מבינה את תוכנו של ההסכם והשלכותיו וכי היא חותמת עליו מרצונה החופשי יתר על כן באת כוחה של המערערת היא זו שניסחה את ההסכם.
מתוך שכך נדחתה תביעת המערערת לביטול הסכם הפשרה.
בית המשפט לא מצא לחייב המערערת בהוצאות משפט.
תמצית טענות המערערת
שגה בית המשפט בקובעו כי בנדון מתקיים מעשה בית דין בשל קיומו של פסק דין בתיק אחר וזאת על אף העדר זהות הצדדים בשני התיקים ובשל כך שפסק הדין בתיק שבין האחים אינו ממלא אחר הדרישות לקיומה של "פלוגתא פסוקה" בהעדר ממצא חיובי באותו פסק דין להבדיל ממצא של "העדר הוכחה".
בנדון שגה בית המשפט בהתעלמו מכך כי די בתצהיר הקובע למעשה כי יש לה זכויות בנכסים בנזכרים לפיכך יש לקבוע דווקא השתק שיפוטי ביחס למשיב שאינו יכול לטעון כנגד תצהירו בתיק האחר לפיו הרכוש שייך למערערת נוכח הנטען בתצהירו שהוגש בהליך שבין האחים.
שגה בית משפט קמא בקביעתו כי תצהיר המשיב וטיעוניו במסגרת חקירתו אינם בגדר "ראיות אמינות" שעל בסיסן יכולה המערערת לטעון לביטול הסכם הפשרה, שכן הוא למעשה העדיף את האמור בתצהיר המשיב בהליך הגירושין על האמור בתצהירו בהליך בין האחים, ובהתעלמו מכך שכל שהיה על המערערת הוא להציג "אמינות לכאורית או משקל ממשי של הראיות המבססות את טענת המרמה" ולא מעבר לכך. שגה בית המשפט שהתעלמו מכך שאין ראיה הטובה מ"הודאת בעל דין" באשר לזכויותיו.
17. שגה בית המשפט בהתעלמו מכך ששני האחים – המשיב ואחיו א., הצהירו לפני עורך דין כי בית המגורים נרכש על ידי המשיב לאחר נישואיו למבקשת ולא על ידי המנוחה, וכי שני האחים תומכים בגרסת המערערת כי בית המגורים נרכש על ידי המשיב, כך התעלם בית המשפט מהודעת האחים כי בשל הליך הגירושין רשמו נכסים על שם אחרים.
18. פסק דינו של בית משפט קמא אינו סביר – ההשתק השיפוטי הוביל לתוצאה הרסנית לפיה מי שזכה ברכוש היה דווקא אחיו של המשיב. שני האחים הצהירו הצהרות סותרות וכעת מחלקים בניהם את השלל.
תמצית טענות המשיב
19. בדין נקבע כי אין לבטל את הסכם הפשרה הן בשל כך שלא התמלאו התנאים לביטולו של הסכם פשרה כמפורט בפסיקה, והן בשל כך שאין לביטולו כל נפקות ממשית, שכן נוכח ממצאי פסק הדין בהליך שבין האחים אין למשיב כל נכסים שהמערערת יכולה ליטול.
20. המערערת, שבתחילה הגישה תביעת אף כנגד האח א., בחרה מסיבותיה למחוק את התביעה כנגדו ואין לה להלין בעניין זה אלא על עצמה. למערערת לא התגלו כל עובדות חדשות בגינן יש לתקן כביכול את פסק הדין, וגם אם היו מתגלות עובדות חדשות לא היה בכך להועיל לה נוכח תוצאת פסק הדין שניתן בתביעה שהתבררה בין האחים. כל מטרת הגשת הבקשה היא לאפשר למערערת להישאר ולהתגורר בבית בראשון לציון מבלי לשלם דמי שימוש, כאשר היה עליה לשלם 6,000 ₪ לחודש בגין מגורים אלו, וכאשר חלפו כבר למעלה מ – 66 חודשים מהמועד בו נדרשה לפנות את הבית.
21. הסכם פשרה יבוטל רק מטעמים מיוחדים אשר אינם מתקיימים בנדון, וזאת במיוחד כאשר עסקינן בהסכם פשרה המהווה הסכם ממון ואשר אושר כהסכם ממון בכוח חוק יחסי ממון. בנדון, כל טענות המערערת הינן ממוחזרות ונטענו כבר בהליך הגירושין, כך טענה בתביעתה כי המשיב נהג לרשום את רכושו על שם אחרים וכי כולם ידעו על כך לרבות בנותיהם, ובחקירה הודתה שידעה על כך קודם הגשת התביעה בין האחים ואף טענה כי יש לה תמלילים שהמשיב מודה בכך, אלא שהיא בחרה שלא להציג תמלילים אלו. ב"כ המערערת בהליך הגירושין הודתה כי בהתחשב בכלל הראיות היא המליצה למערערת להתפשר וכך עשתה. ומכל מקום, נוכח העובדה שעיקר טענתה של המערערת הייתה כי היא זכאית למחצית הזכויות בבית בראשון לציון, הרי שההסכם נותן לה למעשה את הנטען על ידה. ומכל מקום טענת המערערת היא לכל היותר בגדר טעות בכדאיות העיסקה אשר אינה מהווה עילה לביטול ההסכם.
****
אחר שעיינו בטענות הצדדים מצאנו כי דין הערעור להידחות להלן נימוקינו-
22. בע"א 7410/23 ברוך איפרגן נ. יהונתן סנדרס ואח' (2023) חזר בית המשפט העליון על ההלכה הידועה ולפיה בכל הקשור להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין הרי שיש לייחס משקל רב לסופיותו של ההליך, וזאת על מנת להגשים את ציפיותיהם הסבירות של הצדדים, וכי ביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין יעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד בהם מתקיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים זאת (וראו לעניין זה כדוגמה – ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, (1997) להלן: עניין בן לולו; ע"א 647/20 אלישקוב נ' א.ר.א.ב בונוס בע"מ, פסקה 7 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז ופסקה 5 לפסק דינו של כב' הש' סולברג (2021); ע"א 5858/19 פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ נ' אופיר, פסקה 28 (2022)). כאשר הנטל להוכחת הצדקה לביטול מוטל על המבקש מחמת הכלל "המוציא מחברו עליו הראייה". כלל זה עומד בתוקפו גם כאשר נטענת טענת מרמה שאז הנטל על מבקש הביטול אף מוגבר יותר (רע"א 6837/23 בוארון נ' וינד, פסקה 8 (2023); ע"א 2139/21 קדומי נ. עו"ד מוחמד סייד אחמד, פסקה 15 (2023)). למותר לציין כי קושי מיוחד יש בביטולו של הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק דין שכן לעניין זה יש ראייה מוכחת שבית המשפט עמד על טיבו של ההסכם ובירר עם כל אחד מהצדדים שהוא מבין אותו ואת השלכותיו (בר"ע 359/85 קוך ואח' נ' קוך (1987); ע"א 2495/95 הנ"ל; עמ"ש (ת"א) 38753-06-19 פלונית נ' פלוני (2020); תה"ס (ירושלים) 27071-11-19 – פלונית נ' אלמוני, (2022)).
23. תביעות שעניינן ביטול פסק דין מחמת המרמה נכנסו לרוב בפסיקה הישראלית לגדרן של תביעות לניהול משפט חוזר בהליך אזרחי, וכדברי המלומדים בן נון וחבקין בספרם הערעור האזרחי, מהד' 3, 2012, עמ' 434 –
"הכוח להורות על משפט חוזר בעניין אזרחי נובע מסמכותו הטבועה של בית-המשפט לחזור ולדון, בנסיבות מיוחדות, בעניין שהכריע בו בעבר. סמכות זו אינה מעוגנת בחוק החרות ולבית המשפט מסור שיקול דעת מתי ובאיזו מידה יעשה בה שימוש." (בן נון וחבקין הערעור האזרחי (מהד' 3, 2012) עמ' 434)
נקבע כי מקור הסמכות לבטל פסק דין מחמת המרמה שאול מדיני היושר והצדק ומתוך הוראתו של הכלל הלטיני fraus omnia corrumpit, כלומר: המירמה מבטלת את הכול (ע"א 4958/99 עין גב קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ (2000)) וכמאמרו של כב' הש' זוסמן מזה עידן בעניין ע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוס (1959) –
"כוחו של בית משפט של יושר למנוע בעל דין מלאכול את פירותיו של פסק דין אשר השיג בתרמית – עתיק יומין הוא ואינו מוטל בספק"
כדרכה של התפתחות נורמטיבית, אף לגבי ביטול פסק דין מחמת המרמה, נקבעו מבחנים להחלת הכלל. פסק הדין המרכזי שעסק בעניין זה, ואשר התייחס לתנאים הנדרשים לקבלת תביעה מהסוג המדובר, הוא פסק הדין בעניין ע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ (2010) להלן: עניין טורג'מן) ולאחריו באו פסק דין רבים אשר אימצו את המבחנים האמורים שעיקרם –
קיומה של אמינות לכאורית של הראיות. היינו, כדי לבסס טענת תרמית שתצדיק ביטולו של פסק דין חלוט לא די בטענות בעלמא אלא יש צורך בטענות המגובות בראיות בעלות אמינות לכאורית (ראו: המ 445/80 אברהם נ' יוחאי, (1980); ע"א 8171/13 מצדה מ.מ. בע"מ נ' מגנוס (2014); דנ"א 5387/14 מצדה מ.מ. בע"מ נ' מגנוס (2014)).
על טענת המרמה לקיים את דרישת החיוניות. היינו יש לבחון האם במידה שטענת המרמה תתקבל יהיה בדבר להוביל לתוצאה שונה מזו שנקבעה בהליך המקורי (רע"א 33/08 לוי נ' מינהל מקרקעי ישראל, (2008)).
מקוריות הראיות, רוצה לומר על הראיות המבססות את טענת המרמה להיות ראיות חדשות אשר לא ניתן היה להשיגן בהליך המקורי. בהקשר זה, ראיות חדשות הן ראיות המתייחסות לאירוע שהתרחש לאחר מתן פסק הדין שביטולו מתבקש, או לחילופין ראיות שהתגלו אמנם לאחר מתן פסק הדין, אך לא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה בעת ניהול ההליך המקורי (ראו: ע"א 428/74 מלבין נ' זונטג (1974); ע"א 8024/17 ב.י.מ חברה לבניה והשקעות (חיפה 1993) בע"מ נ' מדינת ישראל-רשם הקבלנים (2020).
24.מבחנים אלו אינם מתקיימים בנדון.
בכל הקשור לאמינות הראיות הרי שכבר בעניין טורג'מן נקבע כי –
"מובן כי לא כל טענה בעלמא כי עדות שנשמעה הינה עדות שקר או מסמך שהוגש הינו מסמך מזויף יכולה להצדיק ביטולו של פסק דין חלוט וקיום משפט חוזר בהליך. "עצם העובדה שטוענים שעדות פלונית היא עדות שקר אינה מספיקה, שאם לא כן לא היה סוף למשפטים המבוססים על ממצאים שבעובדה" (פסקה 12 בפס"ד טורג'מן)
בנדון טענות המשיב לבעלות על נכסים שונים – טענות שטען המשיב כנגד אחיו בהליך שהתקיים בין האחים – התבררו כטענות כזב. בנגוד לטענות המערערת טענות אלו נדחו לא רק בשל השתק שיפוטי שהורתו בטענות שונות שנטענו על ידו בהליך הגירושין, אלא אף אחר שנמצא כי לא עלה בידו להביא ראיות להשקעה כספית כל שהיא בנכסים הנטענים על ידו, ומאידך הוכח לשביעות דעתו של בית המשפט כי הובאו ראיות על ידי האח להשקעות כספיות לרכישת הנכסים שבמחלוקת. מתוך שכך, הטענות שנטענו על ידי המערערת בהרחבה רבה בסיכומיה, כאילו פסק דינו של בית המשפט בהליך שבין האחים נשען על השתק שיפוטי שעניינו פער בין הנטען על ידו בהליך הגירושין, אינן מדויקות כלל ועיקר. שכן, שיקול זה היה אך ורק אחד מבין כלל שיקוליו של בית המשפט באותו עניין. זאת ועוד, המערערת טענה כי תצהירי המשיב ואחיו מלמדים על קנוניה ביניהם במטרה להסתיר ממנה רכוש השייך לה, ואולם לא זו בלבד שלא נמצאה כל ראיה או רמז לטענת קנוניה שכזו בתצהירי האחים הרי שטענה זו נדחתה על ידי בית המשפט שמצא באופן פוזיטיבי עת נקבע כי האח א. השקיע כספים בנכסים בהם טוען המשיב לזכויות. למעשה, ניתן לומר כי קיימת קביעה שיפוטית לפיה המשיב נהג במרמה כלפי אחיו ולא כלפי המערערת.
אך יותר מכך, וכאן אנו עוברים למבחן נוסף הנדרש לביטולו של פסק דין מחמת המרמה והוא חידושן של הראיות ואפשרות המערערת להשיגן בהליך העיקרי, שאף הוא אינו מתקיים בנדון, שכן, כבר בהליך העיקרי טענה המערערת לקנוניה בין האחים ולהברחת רכוש על ידם תוך הסתרתו ממנה, אלא שהיא בחרה שלא לקיים הליך הוכחות ולהסתפק בקבלת הפיצוי הכספי וההטבות השונות שנקבעו בהסכם הפשרה. כך, בהליך לביטול ההסכם הודתה המערערת כי יש לה תמלילים המלמדים על הודאת האחים בקנוניה וברישום רכוש על שם קרובי משפחה, ואולם תמלילים אלו לא הובאו ולא הוצגו כלל לפני בית המשפט. ממילא, אף לא התקיים התנאי הדורש ראיות חדשות אשר לא ניתן היה להשיגן בהליך המקורי.
25. ולבסוף, אף בדרישת חיוניות הראיות אין המערערת עומדת, שכן בהליך שבין האחים נקבע כי למשיב אין כל זכויות נוספות הרלבנטיות למערערת, היינו זכויות שנרכשו במהלך הנישואין על ידי המשיב אשר למערערת אפשר שיש חלק בהן. ודוק – המערערת לא יצאה מההליך הרכושי (תביעתה משנת 2010) בלא כלום. היא קיבלה פיצוי כספי משמעותי והטבה (בעלת שווי ניכר) לפיה תוכל להתגורר בנכס בראשון לציון תקופה מסויימת נוספת, מבלי לשלם דמי שימוש. לפיכך, בהליך המקורי נלקח בהכרח בשקלול הדברים טענותיה של המערערת בדבר רכוש שעשוי להיות רשום על שם המשיב ואשר לטענת המערערת יש לה חלק בו.
הנה כי כן, אף לא אחד מהמבחנים הנדרשים לצורך ביטולו של פסק דין מחמת המרמה מתקיים בעניינו, מבחנים אשר, כאמור, יש לבודקם בעין דקדקנית במיוחד כאשר עסקינן בהסכם ממון כבעניין דנן.
26. זאת ועוד, גם אם יאמר כי ענין טורג'מן אינו רלבנטי לנדון, שכן בנדון אין עסקינן בביטולו של פסק דין גרידא שניתן אחר שמיעת ראיות אלא בביטולו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין הסכם אליו הגיעו הצדדים, אחר שכל אחד מהם הציג את מצגו וכל אחד חישב וישקלל את סיכוייו על פי אותו מצג, הרי שגם אז דין הערעור להידחות.
כאמור, אף שביטולו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין יעשה במשורה נוכח חשיבותו של מוסד הפשרה והצורך בקביעת סופיות וודאות המגשימה את ציפיותיהם הסבירות של הצדדים, הובהר בפסיקה כי אפשר שהדבר יעשה באחד משני המקרים – האחד – ככל שהתגלה פגם בהליך האישור, והשני – מטעמים חוזיים דוגמת טעות, הטעיה ומרמה (ע"א 647/20 טאמז אלישקוב נ' א.ר.א.ב בונוס בע"מ (02.09.2021); עניין בן לולו הנ"ל). ואולם בצד האמור, הפסיקה שבה והדגישה כי רק בקיומם של טעמים מיוחדים, חריגים, משכנעים וכבדי משקל, יבוטל פסק דין המאשר הסכם פשרה שגובש בהסכמת הצדדים וניתן מתוך הבנת הצדדים את ויתוריהם ובהסכמתם, וכיעל הטוען לבטלות ההסכם לעמוד בנטל ראיה גבוה, כאשר על דרך הכלל לא תתקבל בקשה לביטול פסק דין כאשר המבקש הגיש תביעה שעניינה במרמה נטענת אך ביכר מטעמיו שלו להתפשר עם הצד שכנגד ולא לעמוד על הוכחת טענת המרמה במלואה (ע"א 647/20 הנ"ל; רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, (2001), ע"א 5914/03 שוחט נ' "כלל" חברה לביטוח, (2005), רע"א 176/22 ג'רייס אבו עוקסא נ' הכונס הרשמי (2022). (רע"א 9614/05 רז גל בע"מ נ' בנק לאומי בע"מ (2016), רע"א 5954/21 פלונית נ' פלוני (2021)).
27. בנדון, טענת המרמה הועלתה בכתב תביעתה של המערערת בעיקר בכל הקשור לנכסים בראשון לציון, בתלמי מנשה וברחוב חכמי ישראל. בכל הקשור לדירה בראשון לציון הרשומה על שם האם המנוחה, לא טרחה המערערת לקיים הליך הוכחות ולזמן את האח לחקירה באשר לסיבת הרישום ועניינו, בכל הקשור למשק בתלמי מנשה, והסתפקה בדחיית טענת המשיב לזכויות בו בהליך שנוהל בין האחים מטעמים של השתק שיפוטי. ואולם, בפועל, נקבעו גם קביעות פוזיטיביות על ידי בית משפט קמא שעיקרן הוא כי הוכחה העברת כספים לצרכי רכישת המשק על ידי האח א. אך לא הוכחה כל העברת כספים מצידו של המשיב. ובדומה ביחס לנכס בחכמי ישראל נקבע באופן פוזיטיבי כי ההשבחה הנטענת של משיב במשק למעשה שולמה לו בדרך של העברת דמי שכירות. המערערת, כאמור, הוסיפה וטענה לראיות שונות כגון תמלולי שיחות שיש בהן- לטענתה- לחזק ולאושש את טענותיה, ואולם אלו לא הוצגו על ידה, גם לא בתביעתה לביטול ההסכם, ממילא אין לה למערערת להלין אלא על עצמה בכך שלא עמדה בנטל להוכיח כי אכן בוצעה תרמית מצדו של המשיב כלפיה. טענתה של המערערת כי יש בידיה "ראיית זהב" בדמות תצהירי המשיב בהליך שבין האחים התבררה עד מהרה "כראיית כזב" אשר בית המשפט בהליך הוכחות ואחר בחינה מדוקדקת מצא כי אין בה כל ממש.
28. לא זו אף זו, גם את טענותיה של המערערת לפיהן יש מקום לביטול פסק-דין בהסכמה בשל טעות והטעייה בכריתתו, יש לדחות.
ונבהיר – כידוע, "פסק דין שבהסכמה אשר הוא יציר כפיו של הסכם בין בעלי הדין – מורכב משני חלקים: מההסכם שבין הצדדים, ומהגושפנקה של השופט אשר זה הטביע עליו" (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית), בעמ' 787).
הסכם פשרה שקיבל את אישורו של בית המשפט הוא קודם כל חוזה, כך שדיני החוזים חולשים על ההתקשרות שבין הצדדים. לפיכך, הסכם הפשרה ניתן יהיה לביטול מחמת אותם הפגמים המקימים עילה לביטול חוזה – טעות, הטעיה, אי-חוקיות, הפרה או שינוי מהותי בנסיבות. המערערת טוענת, כאמור, כי נפל פגם גם בהסכם אשר מהווה תשתית לפסק-הדין – פגם של הטעייה – המקנה לה את הזכות לבטלו.
29. הראייה היחידה שלכאורה לא הייתה בידי המערערת בעת ניהול תביעתה הראשונה היא תצהיר המשיב, שהוגש במסגרת ההליך בין האחים, תצהיר שלא צורפו לו ראיות ממשיות, להבדיל מראיות סותרות שהוגשו על ידי האח. לפיכך, נדחה על ידי בית המשפט בסופו של יום בפסק דינו ביחס להליך שבין האחים. ודוק, כבר בתביעתה המקורית טענה המערערת כי אין לקבל ואין להאמין להצהרות המשיב ביחס לנכסיו. היא הוסיפה וטענה כי בידיה ראיות המכחישות את טענותיו, אלא שמטעמיה בחרה שלא לנהל את הליך ההוכחות ולהגיע עם המשיב להסכם פשרה בו היא זוכה לתגמול כספי על אף הכחשותיו לזכויות קנייניות כל שהן. לסברתנו, בידי המשיב לא היו נכסים שהוא לא יידע בגינם את המערערת. כל שהיה בדעתו הוא ניסיון ורצון לקבל חלק בזכויות בנכסים הרשומים במלואם או בחלקם על שם אחיו. ואולם, רצון זה לבדו, אשר, כאמור, נדחה על ידי בית משפט קמא בהעדר כל ראייה ממשית, אין בו כדי לשנות את מצבה של המערערת מזה שהיה עם מתן פסה"ד המאשר את הסכם הצדדים. כבר נקבע כי "רק אם הצד שכנגד ידע את העובדות הנכונות ידיעה של ממש, כי אז יש לזכות את הצד שלא הזכיר אותן עובדות במשא-ומתן" (ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי,(1977) ההדגשה אינה במקור ה.ש).
זאת ועוד, בהקשר זה נקבע על ידי השופט ת' אור בעניין בן לולו כי "ניתן יהיה לקבל טענה של טעות מקום בו התגלתה בניזוק, בשלב מאוחר לחתימה על הסכם הפשרה, פגיעה אשר (א) היא כה חריגה בעוצמתה ובטיבה עד שלא ניתן לומר כי היא נתונה במסגרת הסיכונים הרגילה של 'אי הוודאות המודעת' אשר הסיכון בגינה מוטל על הצדדים, ו-(ב) גילויה משמיט את הבסיס מתחת להסכם הפשרה כפי שנכרת. במצב זה, מתקיים אותו אינטרס מכריע, אשר נדרש כדי להתערב בהסכם פשרה מחמת טעות בכריתתו" (שם, בעמ' 604). כלומר, לצורך ביטולו של הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין נדרש שהפגם החוזי יהיה פגם מהותי היורד לשורש ההסכמה החוזית שבין הצדדים.
30. לכך נוסיף כי "נקודת המוצא היא שניתן להניח שלא פעם אנשים מתקשרים בחוזים כאשר לא כל המידע שניתן להעלות על הדעת בקשר לעסקה מצוי ברשותם" עא 5858/19 פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ נ' חיים אופיר (2022). ובהמשך נקבע באותו עניין:
"צד להסדר פשרה הבוחר להתפשר מכיוון שאיננו יודע על קיום ראיה העשויה להוכיח את גרסתו או משום שהוא מעריך את סיכויי תביעתו לרעה, לא יהיה זכאי לבטל את הסדר הפשרה אם גילה כעבור זמן מה את הראיות החסרות (פרידמן וכהן, חוזים, עמ' 107)".
31. במקרה שלפנינו, טענותיה של המערערת ביחס לנכסים של האח ושל המשיב ולזכויותיה בנכסים אלו היוו הבסיס לתביעה הרכושית המקורית שהוגשה על ידה. המערערת בחרה להגיע להסכם פשרה בדיוק בשל "אי הוודאות המודעת" שנטלה בהעדר ראיות ממשיות לזכותה. עוד נדגיש ונזכיר, כי על פניו, במסגרת אותו הסכם פשרה זכתה למעשה המערערת לסכום נכבד והטבה משמעותיו בעניין המשך מגוריה בנכס, על אף שאין לה זכאות לחלק מנכסים שהוקנו למשיב בירושה, וגם לא לחלק מנכסיו של אחי המשיב. כך שהסכום לו זכתה ניתן לה נוכח נטילת סיכונים הן מצד המערערת והן מצד המשיב, כמו גם נטילת סיכון גם על ידי אחיו של המשיב אשר כלל לא נתבע בתביעה לביטול ההסכם עליו הוא עצמו חתום (!) עניין שיש בו כשלעצמו לאיין את תביעת המערערת וממילא אף את ערעורה.
32. מכלל האמור דין הערעור להידחות.
33. המערערת תישא בהוצאות המשיב בסך של 25,000 ש"ח. הערובה שהופקדה על ידי המערערת בקופת בית המשפט תועבר לידי המשיב על חשבון ההוצאות.
34. ניתן לפרסום ללא פרטי הצדדים.
ניתן היום, כ"ה חשוון תשפ"ד, 09 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.
ורדה פלאוט, שופטת, סגנית הנשיאה – אב"ד
צבי ויצמן, שופט
צבייה גרדשטיין פפקין, שופטת
