בפני
כבוד השופטת, סגנית הנשיאה ו. פלאוט, אב"ד
כבוד השופט צ. ויצמן
כבוד השופטת י. מושקוביץ
המערערתפלונית
ע"י ב"כ עוה"ד מאיה יוסף ויסמן ו/או נעם עמית
נגד
המשיבה היועצת המשפטית לממשלה אצל משרד הרווחה והבטחון החברתי.
פסק דין
אקדמות מילין
מהי הזכות אותה יש להעדיף – זכותו של מאומץ בגיר לדעת את זהות הוריו הגנטיים או זכותם של הוריו שמסרוהו לאימוץ ורצונם שלא להיחשף כהוריו ולשמור על פרטיותם ?
לכך אנו נדרשים בערעור אותו הגישה המערערת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' הש' ח. שירה) מיום 24.5.22 (אמ"צ 7633-03-21), אשר דחה את תביעתה לעיין בתיק האימוץ שלה, לאתר את אמה הביולוגית וכפועל יוצא מכך לקבל מידע אודות זהות אביה. בית המשפט קמא קבע, כי "זכותה של האם הביולוגית כי החסיון שחל על ההליך ביחס אליה – ימשיך לחול – גוברת על זכותה של התובעת (=המערערת – ה.ש) לגלות מי היא אימה הביולוגית".
המערערת סבורה כי שגה בית המשפט בקביעתו זו לפיה "זכות הנפילים במשפט הנוהג" של אדם לדעת את זהות הורו מולידו נדחית אל מול זכות הורו הביולוגי לפרטיות.
ב"כ היועהמ"ש סבורה, מאידך, כי בנסיבותיו של העניין יש להעדיף זכותה של האם הביולוגית שזהותה לא תיחשף בפני מי שמסרה לאימוץ על פני זכותה של המאומצת לדעת את זהות הוריה הביולוגיים.
מטיבם של דברים, מאחורי כל מחלוקת, עקרונית ככל שתהא, מסתתרות להן הנסיבות המיוחדות לה. נסיבות אלו, מהוות נדבך משמעותי בשיקול דעתו של בית המשפט והכרעתו – לכאן או לכאן.
להלן נבחן את נסיבות הנדון ונכריע בהתייחס אליהן בשאלה הקשה העומדת לפתחינו.
הנדרש לנדון
המערערת ילידת 1968, גרושה,ואם לשלוש בנות בגירות, נמסרה לאימוץ מיד בסמוך אחר לידתה ואומצה על ידי בני הזוג ר. ומ. ג. ביום 21.4.68.
בשנות העשרים לחייה פנתה המערערת לשירות למען הילד, אשר מסר לידיה מספר פרטים אודות אימה יולדתה ונסיבות הולדתה. כך נמסר למערערת כי אמה הביולוגית היא בת למשפחה דתית אשר חונכה במסגרת דתית. האם הביולוגית ילדה את המערערת עת הייתה כבת 19 והסתירה את הדבר מסביבתה הקרובה מתוך חששה מתגובת משפחתה. כך נמסר למערערת כי בתיק האימוץ לא קיים כל מידע אודות אביה הביולוגי, כך שרק אימה תוכל לספר לה פרטים אודותיו. מכל מקום, האם הביולוגית, כבת 75 כיום, נישאה אחר שמסרה את המערערת לאימוץ ומנישואיה נולדו לה 4 ילדים. האם הביולוגית הבהירה כי בעלה וילדיה אינם יודעים כלל על האימוץ ומשכך, חשיפת עצם עובדה זו עלולה לגרום לטלטלה בעולמה.
נציין מהפן העובדתי כי בין לבין התאלמנה האֵם מבעלה הנזכר.
המערערת הבהירה לעובדי השירות למען הילד כי היא מעוניינת לפגוש באמה הביולוגית, ואולם אלו מסרו לה כי האם הביולוגית אינה מעוניינת לפגוש בה וזאת אחר שערכו עימה 3 מפגשים לצורך קבלת הסכמתה לכך. יתרה מזו, הסתבר כי לאחר המפגש השלישי האם הביולוגית התמוטטה נפשית, הדבר השפיע על תפקודה היומיומי הביאה למצבי דיכאון קשים וכאבים פסיכוסומטיים מהם סבלה. האם הביולוגית הודיעה באותו מפגש כי היא מבקשת שעו"ס השירות לא תיצור עמה קשר בעתיד.
זאת ועוד – בהיותה בת 34, עת הרתה את בתה הבכורה, הסתבר למערערת כי בעלה (כיום בנפרד) נושא את מחלת גושֶה, כאשר גם המערערת נמצאת בטווח הנשאים למחלה. מתוך שכך ולצורך המשך הבירור הגנטי ביחס לעובר אותה נשאה פנתה המערערת בשנית לשירות למען הילד שמצידו מסר לה מידע נוסף ועיקרו – אימה הביולוגית ממוצא אשכנזי ואביה, ככל הנראה, ממוצא מצרי.המערערת ביקשה פעם נוספת להיפגש עם אמה הביולוגית – לטענתה על מנת לקבל ממנה מידע גנטי נוסף. ואולם מהשירות למען הילד נמסר לה כי האם סירבה בשנית.
בשנת 2016 פנתה המערערת בשלישית לשירות למען הילד. המערערת ביקשה להעביר מכתב לאם הביולוגית בתקווה שהיא תיעתר להיפגש עמה לאחר מכן תוך שהיא מציינת כי אינה מעוניינת לפגוש את אחֶיה למחצה, או ליצור מפגשים נוספים מעבר למפגש חד פעמי עם האם. עו"ס השירות דיווחה כי האם לא ענתה לה בטלפון ואחר ניסיונות רבים עת עלה בידיה להשיגה היא ניתקה את השיחה אחר שהבינה כי מדובר בשיחה מהשירות למען הילד (תסקיר סעד מיום 26.4.21 – נספח 4 לערעור).
משכך הגישה המערערת ביום 2.3.21 תביעה, במסגרתה עתרה לעיון בתיק האימוץ מכוח סע' 30 לחוק אימוץ ילדים התשמ"א – 1981 (להלן – חוק האימוץ). ב"כ היועהמ"ש התנגדה למבוקש לאחר ששקלה את רצון המערערת ונימוקיה, מחד, ואת סירובה של האם הביולוגית וההשלכות שאפשר שתהיינה לעצם החשיפה והגילוי על מצבה הנפשי והבריאותי של האם הביולוגית, ועל משפחתה בכללותה, מאידך.
ביום 6.10.21, במסגרת דיון שהתקיים בנדון לפני בית משפט קמא, הורה בית המשפט כי השירות למען הילד יעשה ניסיון נוסף לייצר קשר עם האם הביולוגית וכי ע"פ שיקול דעתו יתווה אפשרות של מפגש בינה ובין עו"ס מהשירות למען הילד ובית המשפט. כמו כן התבקשה ב"כ היועהמ"ש לעיין בתיק האימוץ ולבחון האם יש מסמכים נוספים אותם ניתן להעביר לידי המערערת.
ביום 17.11.21 הוגש תסקיר המפרט את הפעולות שנעשו מול האם הביולוגית וכן צורפו מספר מסמכים מתיק האימוץ. מתוך התסקיר הסתבר כי האם אינה מתגוררת עוד בכתובתה הרשומה במשרד הפנים, וכי החליפה את מספר הטלפון שלה. אחר שעלה בידי העו"ס לאתר את האם, זו שבה והדגישה בפניה כי אף אחד מבני משפחתה אינו יודע על האימוץ, ומתוך שכך הבהירה כי אינה מעוניינת לפגוש את המערערת או כי פרטיה יחשפו בפניה. אומנם לאחר הפצרות רבות של העו"ס עלה בידיה, לכאורה, לשכנע את האם הביולוגית לקיים מפגש בודד של העו"ס עם המערערת ואולם שעות ספורות לאחר מתן הסכמתה היא התקשרה נסערת לעו"ס והבהירה לה כי בעקבות שיחתן היא חשה ברע אינה מסוגלת לתפקד ונזקקת לטיפול תרופתי. האֵם חזרה בה מהסכמתה ואף ביקשה כי העו"ס לא תיצור עמה קשר יותר.
אחר הדברים האלה ניתן פסק דינו של בית משפט קמא.
פסק הדין מיום 24.5.22
בית המשפט קבע כי חרף רצונה העז של המערערת לגלות את שורשיה וסיפור חייה, לרבות פרטים אודות מצבה הרפואי והגנטי, אין מקום לתת לה היתר לעיין בתיק האימוץ נוכח סירובה המוחלט והעקבי של האם הביולוגית, שאף התחננה שהשירות למען הילד יפסיק להטרידה ולנסות ליצור עמה קשר. בית המשפט סבר כי "העתרות לתביעה משמעותה התעלמות מאותו רצון ברור ומתמשך של האם הביולוגית להמשיך ולשמור על פרטיותה, לא לערער את מרקם חייה, ואת הבית שבנתה לעצמה במהלך כל השנים שעברו מאז האימוץ" (סע' 40 לפסק הדין).
בית המשפט סבר כי חסיון הליך האימוץ הוא עקרון מהותי בדיני האימוץ מתוך שכך נקבעו בדין נהלים סדורים באשר למידע שייחשף למאומץ אל מול מידע אותו לא ניתן לקבל בהעדר הסכמת ההורה. מתן היתר לעיין בתיק עלול לשמוט את הבסיס עליו נשענים דיני האימוץ.
עוד סבר בית המשפט, כי בנדון על המערערת להסתפק במידע שנמסר לה אודות אימה, לרבות המידע הרפואי שנמסר על ידה לפיו, אין בידיעתה על בעיות רפואיות ממשיות והן מידע הנוגע לנסיבות הורתה עת עסקינן בהריון לא מתוכנן, כאשר האם והאב נפרדו קודם ידיעתו של האב על ההיריון. למערערת נמסר מידע על מוצאה של האם, שנת לידתה מצבה המשפחתי, האישי, תיאורה החיצוני וכן עילת מסירתה לאימוץ נוכח מצוקתה של האם.
תמצית טענות המערערת
שגה בימ"ש קמא בהעדיפו את זכות האם הביולוגית לפרטיות על פני זכותו של מאומץ לדעת מי הם הוריו הטבעיים. אף בית המשפט העליון בהתייחסותו להוראת סע' 30 לחוק האימוץ מצא להדגיש את זכותו זו של המאומץ (ע"א 2169/98 פלוני נ. היועהמ"ש (1999)). שגה בית משפט קמא באמצו החלטות של ערכאות נמוכות בהן נדחו תביעות מאומץ לעיין בתיק האימוץ בנסיבות שונות בתכלית.
שגה בית המשפט באמצו את הפרקטיקה שהתגבשה בשירות למען הילד לפיה להורה הביולוגי יש זכות וטו בכל הנוגע לזכותו של המאומץ לדעת מי הם הוריו הביולוגיים, וזאת אף ללא בחינה מעמיקה של הנסיבות. בחינת הנסיבות בנדון יש בה להטות את הכף לטובת גילוי זהותה של האם הביולוגית. שכן, אל מול זכותה של המערערת לידיעת מקורה ושורשיה, לבירור ענייניה רפואיים ולמימוש זכותה הכלכלית ובכלל זה ירושת הוריה הביולוגיים, נצבת זכות האם הביולוגית – אלמנה כבת 75, אשר הנזק העלול להיגרם לה מחשיפת עצם מעשה האימוץ פחות מזה של המערערת, שהרי בעלה הלך לבית עולמו, ואין מדובר באישה צעירה אשר עתידה האישי והחברתי עלול להיפגע. מאידך, היא מהווה את המקור היחיד למידע אודות זהות האב הביולוגי. בנסיבות אלה, גובר אינטרס המערערת, אינטרס קמאי ובראשיתי, לדעת את מקורה וזהותה, על אינטרס האם. סירובה של האם למפגש אינו מהווה סיבה מספקת למנוע מהמערערת את זכותה החוקית לעיין בתיק האימוץ ולהכיר את שורשיה, למנוע חשש לקשרי אינטימיים עם בני משפחתה (כיום משהמערערת אינה נשואה), ולרשת את הוריה הטבעיים.
מטרתו ותכליתו של סעיף 30 לחוק האימוץ היא להגן על נפשו של המאומץ בעודו בגיל ההתבגרות, עת הוריו הביולוגים הקימו רק לאחרונה משפחות חדשות. אך אין בכך לתת זכות וטו להורים הביולוגיים גם כשהם בערוב ימיהם והכל מבלי לשקול כראוי (ולטענת המערערת – מבלי לשקול כלל) את זכויות המאומצים.
המערערת בחרה בדרך של הליך משפטי ולא פעלה באופן עצמאי לאיתור הוריה באמצעות חוקר פרטי, בין השאר, מתוך מטרה לשנות את הפרקטיקה הנוהגת בשירות למען הילד.
ב"כ היועהמ"ש מסתמכת בקביעתה לפיה לאם הביולוגית קיימת זכות וטו ביחס לבקשת מאומץ לדעת את זהותו, על דעת הרוב בדו"ח הועדה לבחינת חוק אימוץ ילדים ברשות כב' השופט בדימוס יהושע גרוס (להלן – דו"ח ועדת גרוס), ואולם, מסקנות הדו"ח לא אומצו עד היום למרות שהוא התפרסם כבר בנובמבר 2016. בנדון לא מתקיימים הרציונאליים שעמדו מאחורי התיקון לחוק, אין מדובר במקרה בו המאומץ נותק מהורהו בעל כורחו וניתן לארגן מפגש מסודר "בעיר ניטראלית" מבלי לחשוף את שם משפחתה של האם מנישואיה, כך שהדבר לא יפגע במרקם החיים שבנתה האם הביולוגית.
בעת שנמסרה המערערת לאימוץ עמד בתוקפו חוק אימוץ ילדים תש"ך, אשר הקנה למאומצים זכות בלתי מסויגת לעיין בפנקס האימוצים בהגיעם לגיל 18 (סע' 27 (3) לחוק אימוץ ילדים התש"ך – 1960), כך שהאם הביולוגית ידעה וצפתה את האפשרות כי פרטיה ימסרו למערערת ועל אף האמור, ובידיעת האמור, מסרה אותה לאימוץ.
שגה בית משפט קמא שנסמך, בין השאר, על הוראת סע' 34 לחוק האימוץ, שעניינה בפרסום פרטי המאמץ לכולי עלמא ולא למאומץ בלבד. כך שגה בקביעתו כי קיימים נהלים ברורים לגבי מידע שניתן או לא ניתן לקבל החל מגיל 18, כך שגה בקביעתו כי מתן היתר לעיין בתיק האימוץ ללא הסכמת ההורה עלול לשמוט את הבסיס של דיני האימוץ, דבר העומד אף בניגוד למחקרים ומאמרים שפורסמו בעניין.
לבסוף טוענת המערערת כי עם כל הבנתה את מצוקת אמה הביולוגית – היא, המערערת, "לא בחרה להגיע לעולם ולא בחרה להימסר לאימוץ – פעולות אלו הינן פרי בחירתה הבלעדית של האם הביולוגית. זכויותיה היסודיות ביותר של התובעת עומדות על הכף. אין הדעת נותנת כי זכותה של האם לפרטיות…תגבר על כלל זכויותיה היסודיות של התובעת ובראשם זכותה לכבוד האדם במובנו הראשוני ביותר" (סע' 32 לכתב הערעור).
תמצית טענות ב"כ היועהמ"ש
בדין נקבע כי בנסיבות הנדונות זכותה של האם הביולוגית לפרטיות, מתוך חשיבות חסיונו של ההליך, גוברת על זכותה של המאומצת לדעת זהותה. בנדון, קביעת בית המשפט נעשתה אחר שזה מצא כי נעשו כל הניסיונות הסבירים לדבר על ליבה של האם הביולוגית ואולם היא עמדה בסירובה לחשוף את פרטיה לפני בתה הביולוגית.
חוק האימוץ במתכונתו החליף את החוק הקודם אשר הקנה למאומצים זכות בלתי מסויגת לעיין בפנקס האימוצים, כאשר על פי מכונתו של החוק כיום הרשות תלויה באישור בית המשפט אחר קבלת תסקיר עו"ס לחוק האימוץ.
במסגרת הליך שהתקיים לפנינו ביקשנו את ב"כ היועהמ"ש להרחיב את תגובתו להתייחס אף לפן הקנייני נוכח זכותו הלכאורית של מאומץ לרשת את הוריו הביולוגיים, מתוך הנחה שהתגובה תוסיף ותאיר פן נוסף של הסוגיה.
בתגובתה, הבהירה ב"כ היועהמ"ש כי ככלל, ע"פ הוראת סע' 16 (3) לחוק האימוץ המפנה להוראות סע' 16 לחוק הירושה זכותו של מאומץ לרשת את הורהו הביולוגי, ובאם נודע לשירות למען הילד על פטירת ההורה הוא מעביר את המידע למאומץ, על מנת שזה יוכל לממש את זכותו לרשת את ההורה. ואולם, במקרים חריגים בהם סירב ההורה בחייו לגלות את זהותו למאומץ או בהתקיים נסיבות חריגות אחרות, לא ימסרו פרטי ההורה הביולוגי למאומץ אלא באישור בית המשפט וזאת בהתאם להוראות סע' 30 (ב) לחוק האימוץ.
ב"כ היועהמ"ש העלתה, כפתרון אחד מיני רבים למקרה בו ההורה הביולוגי אינו מעונין שזהותו תיחשף, את האפשרות למנות למאומץ נציג שייצגו בתיק העיזבון של ההורה הביולוגי שנפטר על מנת שיעביר לו את חלקו בעיזבון באם קיים כזה, וזאת לצורך שמירה על איזון בין אינטרס המאומץ לרשת את ההורה לבין אינטרס ההורה שזהותו לא תיחשף. עמדה זו מבקשת בעיקרה אף להגן על מוסד האימוץ, שכן קיים חשש שהורה ביולוגי המבקש כי זהותו לא תיחשף לא ימסור את הילד לאימוץ בדרך חוקית אלא יפעל בדרכים עקיפות, דוגמת הותרת הקטין במקום כלשהו ללא כל פרטים.
דיון ומסקנה
אחר שבחנו את טענות הצדדים ובהתייחס לנסיבותיו של הנדון מצאנו לדחות הערעור, להלן נימוקינו.
סע' 30 (ב) לחוק האימוץ קובע –
(ב) לפי בקשת מאומץ שמלאו לו 18 שנים, רשאי עובד סוציאלי לפי חוק האימוץ להתיר לו לעיין בפנקס ברישום המתייחס אליו; סירב העובד הסוציאלי לבקשה, רשאי בית המשפט להתיר את העיון לאחר קבלת תסקיר מעובד סוציאלי לפי חוק האימוץ.
הוראת חוק זו שינתה את הוראת סע' 27 (3) לחוק אימוץ ילדים התש"ך -1960 שקבעה כי לא תהא כל הגבלה על זכותו של מאומץ לעיין בפנקס האימוצים מעת שבגר, ובלשונה –
27. פנקס האימוצים לא יהא פתוח לעיון; ואולם רשאי לעיין בו –
(1) …
(2) …
(3) מאומץ לאחר שמלאו לו 18 שנה.
את העילה לשינוי הוראת הדין ניתן למצוא בדברי ההסבר להצעת החוק –
"העיון של מאומץ בפנקס בגיל 18 כשהוא עדיין בגיל ההתבגרות, ללא כל צורך בהרשאת בית המשפט או פקיד האימוץ, עלול לגרום סבל רב הן למאומץ והן להוריו הטבעיים, שיתכן שהקימו משפחות טיבעיות משלהם, מוצע להתנות את העיון בהרשאת בית המשפט, אשר קיבל תסקיר מפקיד האימוץ שבדק את מצב ההורים הביולוגיים ושוחח עימם לפני שחיווה את דעתו לבית המשפט"
בנדון טענה המערערת כי לא בכדי הודגש בדברי ההסבר הנזכרים "מאומץ בגיל 18" כשהוא עדיין בגיל ההתבגרות, מתוך הבנה כי הגילוי שיגלה עלול לפגוע בו עצמו בהתייחס לגילו הצעיר ורגישותו, ואולם בנדון עסקינן במערערת בת 54, אם לילדים, אשר אין חשש שהגילוי יפגע בה.לא מצאנו ממש בטענה זו.
דברי ההסבר מפנים את הזרקור דווקא לעבר ההורה הביולוגי ולמשפחתו, אשר הגילוי עלול לפגוע בהם. אמנם האם הביולוגית אינה מצויה בראשית חייה המשפחתיים, אך לאור נסיבות חייה וסביבתה חששה לא עומעם או התפוגג עם חלוף הזמן.
וכך כותבת המלומדת נילי מימון בספרה דיני אימוץ ילדים עמ' 463–
"קביעת סייגים לזכות זו של המאומץ באה, ככל הנראה, לאחר שמול רצון המאומץ לדעת את זהותו הטבעית , נשקלה זכות ההורה הטבעי לסרב לגילוי זה, וכן עקב החשש כי עלול להגרם נזק רב למאומץ או לאדם אחר מגילוי פרטיו המזהים"
ובהמשך לכך בעמ' 471 לספרה הנזכר –
"האיסור לגלות נסוב סביב עובדת האימוץ ללא קשר לגיל המאומץ. הטעם לכך הוא שאף אם המאומץ בגיר, גילוי שמו או זהותו, או שמו או זהותו של הורהו עלול לפגוע. כמו במקרה שבו ההורה הטבעי מסרב לגלות את זהותו למאומץ, ויש הצדקה לכך, ועל מנת שלא יפגע מי שהצדדים קבע המחוקק סע' 30 לחוק האימוץ התשמ"א כי גם כשבגר המאומץ וברצונו לדעת את זהותו הטבעית , אין לו זכות אוטומטית לכך ויתכן שבית המשפט לא יתיר לו עיון בפנקס האימוצים לשם גילוי זהותו הטבעית"
גישה זהירה זו השמה על לב אף את אינטרס ההורה הביולוגי, אומצה גם בדו"ח הועדה לבחינת חוק אימוץ ילדים התשמ"א – 1981 והליכי אימוץ ילדים בישראל בראשה עמד כב' הש' בדימוס יהושע גרוס –
"אל מול האינטרסים והזכויות של המאומץ, עומדים אינטרסים וזכויות של ההורים הביולוגיים. אלה המשיכו בחייהם לאחר שמסרו את ילדם לאימוץ, פעמים רבות תוך שמירת הסוד מקרוביהם ומכריהם (כפי שארע בנדון דנן – הערה שלנו) וניתקו את הקשר האישי והמשפטי מילדם כניסתו של המאומץ לחייהם, על פי רצונו הוא עשויה לפגוע בהם ובבני משפחתם. פעמים רבות מדובר בנערה צעירה שמסרה את הילד לאימוץ בנסיבות קשות והצליחה לשקם את חייה, ובהיותה אישה בוגרת היא חוששת כי גילוי הסוד יביא לפגיעה במרקם החיים החדשים שבנתה – הן ברמה החברתית והן ברמה הפסיכולוגית אישית"
ומקריאת הדברים דומה כי אלו נכתבו ממש על נסיבות העניין דנן – האם היא אישה שבצעירותה נקלעה למצוקה והרתה שלא לרצונה וללא ידיעת סביבתה, שהיא סביבה דתית, היא מסרה את התינוק עם היוולדו שיקמה את חייה והקימה בית ומשפחה, אשר אינם מודעים כלל לאותו פרק בסיפור חייה. נקל לשער את שעלול להתרחש לפרטי המשפחה עם היוודעו של הסוד – איננו יכולים לאמוד את הנזק שיגרם לאם הביולוגית עצמה או לנזק שיגרם לקרוביה. וראיה לדבר מצבה הנפשי הקשה של האם בכל פעם שפנו אליה בעניין מטעם השירות למען הילד, וזאת נוכח חששה מכך שסודה אותו הסתירה כל ימי חייה מבעלה, אשר הלך בין לבין לבית עולמו, מילדיה ונכדיה, יתגלה למי מהם ומהשלכה שיהא לדבר עליה ועליהם.
אך ורק לסבר את הדעת באשר לחומרת מצבה של האם ולנזק שעצם הגילוי עלול להיגרם למצבה הנפשי והגופני כאחד, ניתן ללמוד מהבהרת עו"ס השירות למען הילד בדיון שהתקיים לפנינו ביום 27.9.23.
בדיון זה, המערערת ציינה כי תהא מוכנה להסתפק אך ורק בקבלת פרטי האם – שמה הפרטי ושם משפחתה, לפיכך, ונוכח הצהרתה כאמור, ביקשנו את עו"ס השירות למען הילד, הגב' שלי קדם, לנסות וליצור קשר פעם נוספת עם האם לצורך קבלת הסכמתה למסירת פרטים אלו בלבד. הגב' קדם הבהירה, כי אינה מסוגלת לעשות זאת וכי הדבר עומד "בניגוד לאמת המקצועית" שלה, וזאת נוכח המצב הנפשי הקשה של האם אליו נחשפה בעת ששוחחה עמה על הנושא בפעמים הקודמות, ובלשונה –
"השיחה עם הגברת הייתה לא פשוטה, היא נמשכה לא מעט זמן, המצב הריגשי של האם הביולוגית היה מאוד לא פשוט. מהדברים שלה עלה שהיא מבקשת לשמור על אנונימיות ולא לחשוף את הזהות. בכל הנוגע למצב הבריאותי והילדים והנכדים אין לה בעיה למסור, אבל היא ביקשה לשמור על אנונימיות. אני כאשת מקצוע שהצד שלי הוא המצב הריגשי גם של האמא הביולוגית וגם של המאומצים, זה בניגוד לאמת המקצועית שלי לעשות דבר כזה, אני לא אהיה מסוגלת. אני חושבת שהמצב הרגשי הקשה יכולות להיות לו השלכות קשות אם אבקש ממנה דבר כזה וזה יהיה בניגוד לאמת מקצועית שלי. אני לא עורכת דין אני עובדת סוציאלית" (עמ' 6 ש' 6-12 לפרוטוקול מיום 27.9.23)
ובמילים אחרות, לפנינו מצב בו הגורם המקצועי מחווה דעתו באופן חד משמעי כי עלול להיגרם בסבירות גבוהה נזק ממשי – נפשי וגופני – לאם הביולוגית, ככל שזו תתבקש פעם נוספת לגלות את זהותה בפני המערערת.. נראה כי מבחינתה של האם הביולוגית, מדובר בסוד נורא אותו היא נוצרת בליבה עשרות בשנים ועם גילויו, לפחות על פי תחושתה, עלול כל העולם אותו יצרה להתפרק ולהתמוטט באחת.
דומה כי לסיטואציה שכזו כיוונו חברי ועדת גרוס בדו"ח שחיברו אחר שישבו על מדוכתו של חוק האימוץ –
"..כאשר אין ההורה מעוניין בכך, האפשרות כי המאומץ יוכל להתדפק על דלתו וליצור קשר עימו, עשויה לפגוע פגיעה ממשית בפרטיותו , במרקם החיים החדשים שבנה, וביחסים עם משפחתו וסביבתו, לדעת רוב חברי הועדה, חוק המאפשר, מסיבות של טובת הילד, לנתק את הילד מהוריהו, לעיתים אף בעל כורחו של ההורה, לא ראוי שימנע ממנו כעבור שנים את זכותו לפרטיות ויפגע באוטונומיה שלו…" (שם, עמ' 156).
מתוך שכך הומלץ על ידי רוב חברי הועדה כי –
"מודל המאפשר לעו"ס לחוק אימוץ ילדים לפנות להורה הביולוגי ולבקש ממנו כי מידע מזוהה אודותיו יימסר למאומץ תוך הדגשת החשיבות שיש לכך על חייו. יחד עם זאת , במקרה של סירוב של ההורה למסירת מידע אודותיו, יש לכבד את רצונו ולהימנע ממסירת המידע למאומץ, למעט במקרים קיצוניים במיוחד בהם יוכל בית המשפט לאשר את מסירת המידע למרות התנגדות ההורה הביולוגי, כמו במקרה של צורך בריאותי, אם כי בדרך כלל גם צורך זה יוכל לקבל מענה במסירת פרטים בלתי מזהים " (הדגשה שלנו; שם , עמ' 156)
אין משמעות הדבר, כטענת המערערת, כי ההורה הביולוגי יוכל, תמיד "להטיל וטו" על בקשת המאומץ או כי זכות ההורה הביולוגי לפרטיות תגבר תמיד על זכותו הקמאית של המאומץ לגלות פרטים על זהותו. משמעות הדבר הינה, וכך אנו סבורים, כי יש לשקול כל מקרה לנסיבותיו, לאזן בין אינטרס ההורה, מצבו, ונסיבותיו אל מול אלו של המאומץ ועל יסוד אלה להכריע – תחילה, עו"ס על פי חוק האימוץ ובאם לא נוחה דעתו של המאומץ מעמדתה של העו"ס, ובהמשך לכך– בית המשפט.
אנו סבורים כי דרך זהירה זו ראוי לאמץ אף בנדון דנן, נוכח נסיבותיו של הענין שבפנינו והשפעתה הקיצונית של אפשרות חשיפת פרטי האם על מצבה הנפשי ומרקם חייה.
לא אטמנו ליבנו בפני דבריה וטענותיה של המערערת, שהוסיפה ושטחה בפנינו במהלך הדיון את קשייה, מצוקותיה וצרכיה לקבלת שביב מידע באשר למקורותיה וזהותה. ואכן, לגילוי זהות הוריו של מאומץ בגיר חשיבות גדולה ונעלה וזו זכות שיש לשאוף לקיימה ככל הניתן, אלא שלעיתים, וסבורים אנו כי זה המקרה שבפנינו, מול זכותו של האחד עומדים צרכיו של האחר ו"אין דוחין נפש מפני נפש" (אוהלות ,ז, ופירושו של הכלל ההלכתי במקורו – אין מאבדים בידיים נפש אחת אפילו לצורך הצלת נפשות רבות אחרות).
מסקנתנו הנזכרת עולה אף מתוך הפסיקה המעטה הקיימת בנדון, ממנה עולה כי ככלל, אין לכפות על הורה סרבן את גילוי זהותו או לחייבו לקיים מפגש עם ילדו הביולוגי וכי יש לאזן בין השיקולים השונים ולהכריע בכל מקרה בהתאם לנסיבותיו.
כך באמ"צ (ב"ש) 15/98 פלונית נ. היועהמ"ש (1999) נפגש בית המשפט בלשכתו עם האם הביולוגית לאחר שנתנה הסכמתה לכך. ואולם משיחה עמה הסתבר כי היא מסרבת להיפגש עם ילדה או למסור לו פרטים מזהים אודותיה. ובית המשפט לא כפה אותה לעשות כן. באותו עניין התייחס בית המשפט לזכותו של מאומץ לדעת שורשיו והבהיר –
"זכות זו אינה זכות מוחלטת ויש לאזנה מול זכויות מוגנות אחרות, שלעיתים מתנגשות בזכות זו . למול זכותו של המאומץ הבגיר לדעת מיהו מולידו, עומדת זכותו של ההורה הביולוגי שפרטיו יחשפו בפני ילדו. לדידי חוק האימוץ מבקש להגן לא רק על המאומץ הבגיר אלא גם על ההורה הביולוגי, ולעניין זה ראה לדוגמה סעיף 34 לחוק אשר קובע איסור גילוי גורף ואף קובע עונש של מאסר בגין הפרת איסור הגילוי. כדי שבית המשפט ימסור למאומץ הבגיר את פרטיו המלאים של ההורה הביולוגי באופן שיאפשרו את איתורו, צריך שיתקיים מפגש רצונות- רצונו של ההורה הביולוגי והסכמתו לכך. אינני רואה תכלית במסירת פרטיו המלאים של ההורה הביולוגי למאומץ הבגיר שעה שההורה אינו חפץ בכך, ושעה שהדבר אף עלול להזיק לשני הצדדים- המאומץ ירגיש נדחה וההורה הביולוגי יחשוש שמא החיים שבנה יהרסו ככל שיתגלה הסוד אותו ביקש לשמור במשך רבות. כמובן שרצונו של ההורה הביולוגי שלא לפגוש את ילדו ושלא למסור לו פרטים מזהים אשר יאפשרו את איתורו, אין בו כדי למנוע מהשירות למען הילד למסור למאומץ הבוגר, המעוניין בכך, כמה שיותר פרטים (שאינם מזהים) על הוריו הביולוגיים ועל נסיבות מסירתו לאימוץ ובאופן"שפאזל חייו" של המאומץ יושלם עד כמה שניתן… משאמה הביולוגית של המבקשת מסרבת לקשר עם המבקשת ומשהיא מסרבת כי פרטיה האישיים המלאים ימסרו למבקשת באופן שיאפשרו את איתורה על ידי המבקשת, אין לי אלא לכבד את רצונה"
ודומה כי יפים הדברים לנדון כפפה ליד.
כך גם בתיק אמ"צ (ת"א) 16425-12-14 פלונית נ. היועהמ"ש (2015) דחה בית המשפט בקשת מאומצת לקבל פרטים על אמה הביולוגית, אשר סירבה בכל תוקף להיפגש עמה. האם אומנם הסכימה באותו מקרה להשיב על רשימת שאלות של המאומצת, אך סירבה לחשוף בפניה את זהותה. בית המשפט סרב לכפות על האם את גילוי זהותה, אך בצד הדברים הורה לשירות למען הילד לנסות ולפנות אליה בתום 12 חודשים כדי לבדוק האם היא שינתה את עמדתה והאם תסכים להיפגש עם בתה. חשובים לעניינו הדברים הבאים שכתב בית המשפט באותו עניין –
"…זכות המאומץ והחלטתו לפתוח את תיק האימוץ אינה סוף פסוק ואינה סופו של המסע כי אם תחילתו. לאחר שהמאומץ בחר לפתוח את תיק האימוץ עוברת הזכות להורים הביולוגיים להחליט אם הם חפצים הדדית ביצירת קשר עם המאומץ. בהעדר מפגש רצונות והסכמה של המאומץ וההורה הביולוגי לפתיחת תיק האימוץ – לא ניתן לעשות כן. המחוקק הגדיר מפורשות את זכויות המאומץ בכל הנוגע לפתיחת תיק האימוץ פתיחת תיק האימוץ הינה פריבילגיה הנתונה בלעדית למאומץ החל מהגיעו לגיל 18 אולם זכות זו כפופה ומסויגת על די זכותו של ההורה הביולוגי לפרטיות, לצד זכותו של המאומץ להחליט כיצד לנהל את חייו ולהחליט אם הוא מעוניין לברר את שורשי משפחתו וההיסטוריה שלו, צמודה לה זכות השווה בעוצמתה ובדרגתה, היא זכותו של ההורה הביולוגי לשמור על פרטיותו. זכות ההורה הביולוגי להחליט האם הוא רוצה להיחשף ולפגוש בבנו/בתו אשר מסר לאימוץ, לרוב עשרות שנים קודם לכן הינה חלק מזכותו לפרטיות"
מילים אחרות, שיקול טובתו של המאומץ אינו שיקול אחד ויחיד העולה במעלתו על כלל השיקולים האחרים ומבטלם. שיקול טובת ההורה שעשה את אחת ההחלטות הקשות ביותר של בן אנוש בחייו – להינתק מילדו – עצמו ובשרו – וזאת בין אם מחמת מצוקה כזו או אחרת ובין אם מטעמים אחרים, אף הוא שיקול רב ערך אשר יש לבחון אותו בזהירות על מול זכות הידיעה של המאומץ.
ועוד – יש לזכור כי לא כל ילד ידע בהכרח את זהות הוריו הגנטיים. טול, כדוגמה, את הנולד מתורם זרע אנונימי – כאן הילוד, ככל הנראה, לא יוכל, או יתקשה מאד, לחשוף את פרטי זהותו של תורם הזרע מתוך אי רצונו להיחשף, כאשר אל מול אינטרס הילוד עומדים אינטרסים אחרים ובכללם, פרטיותם של תורמי הזרע, שבלעדיה, יכול שהיו מסוכלים או מתמעטים הליכים אלו של הולדה באמצעות תרומת זרע.
בדומה, אין מקום לטענת המערערת כי זכותה לדעת את פרטי הוריה הביולוגיים, נדרשת לצרכי נישואין, בין שלה ובין של ילדיה – שכן החיסיון עומד אך ורק ביחס למאומץ עצמו והערכאה שתידרש לבחון את הדבר, ככל שתידרש, אין בחסיון כדי לפגוע בסמכויותיה. ומכל מקום אין אנו סבורים שיש לדון כיום באפשרות אשר טרם באה לעולם.
גם הטענה כי זכותו של מאומץ לדעת את פרטי מולידו כיוון שהוא יורשו על פי דין אינה יכולה לעמוד. שכן נחה דעתנו כי אחר פטירת ההורה הביולוגי תוכל המערערת לפנות בשנית לבית המשפט ולטעון לגילוי זהות ההורה נוכח האפשרות לזכות הקניינית העומדת לו, ואפשר אף כי בית המשפט, אשר יידרש לבחינת הנסיבות, יסבור כי יש מקום לשינוי האיזון שיש לעשות בין הזכות לפרטיות של ההורה לבין זכויות המאומץ – הכל על פי נסיבותיו של המקרה. אף זו אפשרות שאינה רלוונטית לשלב זה והדיון בה מוקדם ואינו נדרש בנדון.
מילים אחרות, אי חשיפת זהותה של האם הביולוגית כיום, אינה שומטת את הקרקע תחת זכותה של המערערת לטעון לזכאות בירושת האם הביולוגית. באם תרצה המערערת לעשות כן לאחר אריכות ימיה של האם הביולוגית (ודוק, הרשות למען הילד התחייבה להעביר מידע זה ככל ויגיע לידיה למערערת), תוכל לפנות פעם נוספת לבית המשפט, אשר יוכל לפסוק בנדון לאחר הפעלת שיקול דעת, בהתאם לטיעונים שיובאו בפניו ובהתחשב בשינוי הנסיבות. למעשה גם לסוגיה זה התייחסה ועדת גרוס בהבהירה –
"מידע על הנפטר עצמו פותח פתח לחשיפת דבר האימוץ בפני אחרים והקרובים, גם אם מטרת המאומץ היא לפקוד את קבר ההורה ולדעת אודותיו, בלי שהוא מבקש ליצור קשר עם הקרובים. עם זאת עמדת הועדה היא שזכות הפרטיות של המת שונה מן החי אף שאין לבטלה. כמו כן, ישנה תמיד אפשרות כי אלמלא נפטר, היה ההורה בחלוף הזמן משנה את דעתו ומסכים למסירת המידע למאומץ למרות התנגדות קודמת. נטיית הועדה הייתה לאפשר את מסירת המידע על אף חשיפת הסוד, אך היא המליצה כי במקר כזה מסירת המידע תעשה באישור בית המשפט" (שם, עמ' 157).
סוף דבר
אף שהתרשמנו כי בקשתה של המערערת הורתה בצורך כן ואמתי וברצונה לגלות את מלוא המידע הנוגע לזהותה ומקור מחצבתה, הרי שעם כל הצער שבדבר איננו יכולים להיעתר לבקשתה זו נוכח הנזק העלול להיגרם בשל כך לאם הביולוגית ולמשפחתה בנסיבות העניין.
הערעור נדחה.
אין צו להוצאות.
ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים של המערערת.
ניתן היום, י"ז תשרי תשפ"ד, 02 אוקטובר 2023, בהעדר הצדדים.
ורדה פלאוט, שופטת, סגנית הנשיאה – אב"ד
צבי ויצמן, שופט
יעל מושקוביץ, שופטת
