לפני
כבוד השופטת תמר אברהמי
מערערת
ל. ש.
נגד
משיב
א. א.
פסק דין
1. לפני ערעור על החלטת כב' השופטת ר' ערקובי (בסמכותה כרשמת) מיום 29.3.2024 בתיק עמ"ש 40050-03-24, בה נדחתה בקשת המערערת להארכת מועד להגשת ערעור.
2. הערעור אותו חפצה המערערת להגיש, ככל שתקבל ארכה לכך, הוא על פסק דין שניתן והומצא ביום 25.4.2023 על ידי בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת ל' אקוקה) בתלה"מ 17136-12-21 ותלה"מ 51965-02-22 (פסק הדין). פסק הדין עוסק "בסוגיות הרכושיות הנובעות מפרידתם של בני הזוג" (רישא פסק הדין). מדובר בבני זוג לשעבר להם ילד משותף, אשר חתמו על הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק דין.
ממצאיו של בית המשפט לענייני משפחה עסקו בין השאר בשאלות של: בעלות בדירה ברמת גן והזכות להתגורר בה; בעלות בדירה באילת; בעלות במשרד; בעלות ברכב; איזון כלל הנכסים לרבות זכויות פנסיוניות וסוציאליות; שיתוף בחובות. בית המשפט נתן גם הוראות לדרך לביצוע ההפרדה הרכושית.
3. ביום 5.6.2023 הגיש המשיב ערעור על פסק הדין, וזה תלוי ועומד בגדר עמ"ש 8727-06-23 (עמ"ש המשיב).
4. ביום 22.6.2023 הגישה המערערת ערעור על פסק הדין בגדר תיק עמ"ש 56015-06-23, וזאת לגבי שני רכיבים (הקביעה בעניין בעלות משותפת במשרד ואי פסיקת הוצאות).
המשיב עתר למחוק את ההליך בו פתחה המערערת משום שהוגש בחלוף המועד להגשת ערעור על פסק הדין ומבלי שניתנה ארכה להגשתו.
5. ביום 2.7.2023 נמחק הערעור שהוגש על ידי המערערת, 56015-06-23 (החלטת כב' השופט (בסמכותו כרשם) י' שקד).
בהחלטה נקבע כי אין חולק שהערעור הוגש באיחור וללא בקשה להארכת מועד, צוין כי המערערת טוענת שזכותה להגיש ערעור שכנגד ועותרת לתקן את כותרת המסמך אולם אין פרוצדורה כאמור (וערעור שכנגד אמור להיות מוגש במסגרת הערעור שהוגש על ידי המשיב), וכי המערערת עותרת להגיש בקשה להארכת מועד "אך דבר לא מנע ממנה לעשות זאת עד כה". נקבע כי לפיכך, "נוכח האיחור שאינו במחלוקת, בהעדר בקשה להארכת מועד, ונוכח טענת המערערת כי טרם חלף המועד להגשת ערעור שכנגד כך שזכויותיה לא יפגעו", דין הערעור להימחק. לאחר מכן צוין: "חפצה המערערת להגיש ערעור שכנגד בערעור שהגיש המשיב, ואיני קובע דבר בעניין זה, תעשה כן".
6. ביום 3.7.2023 הגישה המערערת, בתיק עמ"ש המשיב, "הודעת ערעור שכנגד" לגבי שני הרכיבים הנזכרים.
המשיב עתר למחיקת הודעת הערעור שכנגד, וכן הפנה למחיקת הערעור שהוגש קודם לכן על ידי המערערת (ולא נזכר בהודעת הערעור שכנגד). עמדתו של המשיב הייתה כי דין המסמך מחיקה שכן המועד להגשת ערעור בזכות על פסק הדין חלף, ותקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020 (תקנות סדרי הדין משפחה) אינן מכירות במוסד ערעור שכנגד או ערעור משיב.
7. בהחלטה מיום 18.7.2023 שניתנה בתיק עמ"ש המשיב, נדחתה בקשת המשיב למחיקת הערעור שכנגד (כב' השופטת (בסמכותה כרשמת) א' מור-אל).
בהחלטה צוין בין השאר, כי עמדתו של המשיב לגבי ביטול מוסד הערעור המוגש על ידי משיב בערעורי משפחה היא מרחיקת לכת, והתקבלה עמדת המערערת כי לא הייתה כוונה לבטל ובפועל לא בוטלה הזכות להגיש ערעור משיב, אלא רק נקבעו מועדים מקוצרים כיאה לתיקים בענייני משפחה. עוד צוין בהחלטה, כי לא נעלם מעיני בית המשפט שבתחילה בחרה המערערת להגיש הודעת ערעור נפרדת אשר נמחקה משום שהוגשה באיחור, אולם "אין בכך כדי לשלול את זכותה להגיש ערעור משיב משבחר המערער [המשיב כאן – ת.א.] להגיש ערעור מטעמו". ההחלטה אף הזכירה את הדברים שנכתבו בהחלטה מיום 2.7.2023 בערעור הנפרד שהגישה המערערת ונמחק.
בקשת המשיב לעיון חוזר נדחתה (החלטה מיום 18.7.2023).
8. המשיב הגיש ערעור על ההחלטות מיום 18.7.2023 ו-19.7.2023 (ע"ר 47564-07-23).
9. ביום 5.9.2023 ניתן פסק דין המקבל את ערעור המשיב (כב' השופט ג' הס; פסק הדין בע"ר).
בית המשפט הבהיר תחילה כי בהחלטה שניתנה ביום 2.7.2023 "כב' הרשם שקד לא הביע את עמדתו במחלוקת, וממילא לא החליט כי קיימת, או אינה קיימת, זכות להגשת ערעור שכנגד או ערעור משיב".
לגופו של עניין, לאחר סקירת ההיסטוריה החקיקתית, לשון החקיקה (חקיקת המשנה), התכלית הסובייקטיבית (כפי שבאה לידי ביטוי בדברי הסבר), התכלית האובייקטיבית ושיקולי מדיניות, מצא בית המשפט כי לאחר תיקון שהוכנס לתקנות סדרי הדין משפחה (פורסם ביום 19.12.2022 ונכנס לתוקף ביום 18.1.2023) ושלל את תחולתה של תקנה 137 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (תקנות סדר הדין האזרחי), ניתן להגיש ערעור על פסק דין בענייני משפחה רק בתוך 45 יום מהמצאתו. לאחר תקופה זו, לא ניתן להגיש ערעור על פסק הדין, אף לא כערעור משיב למול ערעור שהוגש במועד על פסק הדין על ידי צד אחר.
10. המערערת הגישה בקשת רשות ערעור על פסק הדין בע"ר (בע"מ 6960/23).
11. ביום 26.2.2024 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון, בהרכב של שלושה שופטים. בית המשפט ציין כי "מדובר בשאלה משפטית עקרונית, בעלת השלכות רוחב על כלל ציבור המתדיינים בענייני משפחה" והחליט לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. לגופו של עניין הערעור נדחה.
נקבע כי "בשים לב ללשון הברורה של תקנה 45 לתקנות דיני משפחה; ההיסטוריה החקיקתית שלה; היחס שנקבע בתקנות דיני משפחה בינן לבין תקנות סד"א; ותכליותיהן של תקנות דיני משפחה – נובעת המסקנה כי תקנות דיני משפחה אינן מעניקות זכות להגיש ערעור שכנגד בענייני משפחה; וממילא לא ניתן להגיש הליך ערעורי בעניינים כאמור בחלוף המועד הקבוע בדין להגשת ערעור 'רגיל'" (בע"מ 6960/23 (פסק הדין בעליון), סע' 22).
12. ביום 18.3.2024 הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי "הודעת ערעור בזכות" על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה (עמ"ש 40050-03-24) ובצדה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור (בקשת הארכה).
בבקשת הארכה נטען כי היא מוגשת מטעמים מיוחדים על בסיס "חידוש/שינוי הלכה" בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 26.2.2024 בו "בוטל" מוסד ערעור המשיב בתיקי משפחה. המערערת עתרה לארכה להגשת ערעור בזכות על מנת "שלא יקופחו" זכויותיה הערעוריות שהן "זכויות יסוד", למען יהא לה יומה לפני בית המשפט, ועל רקע רצון להגיע לחקר האמת והצדק ולמנוע תוצאות קשות שאינן מתיישבות עם חוש ההגינות, לשיטתה.
13. לאחר שהוגשו תשובה ותגובה לתשובה, ניתנה ההחלטה מיום 29.3.2024 בה נדחתה בקשת המערערת להארכת מועד להגשת ערעור בזכות על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. בהחלטה צוין בין השאר כי "ההחלטה כיצד צד להליך פועל, באיזו אסטרטגיה ינקוט, תלויה בצד להליך עצמו, הוא בוחר באיזה הליך לנקוט, כיצד לכלכל צעדיו בתוך ההליך וכיצד יפעל, לעתים תבונתו מאפשרת זכייה ולעתים לא". עוד נכתב כי "לאחר שהמבקשת במודע החליטה לא להגיש ערעור אלא להמתין להגשת ערעור על ידי המשיב, ולהגיש ערעור שכנגד, היא בחרה את נתיב הדיון, ועמדתה זו נדחתה על ידי ביהמ"ש העליון ואינה מצדיקה פתיחת הנושא מחדש כדי כעת לברר את טענותיה. המבקשת היא שהחליטה להמתין ולא להגיש ערעור, מסיבותיה שלה, אלא רק במסגרת ערעור שכנגד, משהסתבר לה שדרכה זו לא צלחה, היא מבקשת לשנות את ההליך מתחילתו משל לא בחרה בדרך מסוימת שלא הצליחה לטעמה". כב' הרשמת ציינה כי היא סבורה שיש לשים סוף להתדיינויות משפטיות וכי "משעה שהמבקשת הגיעה עד לביהמ"ש העליון בטענותיה[,] אין מקום לחזור לראשית ולהאריך את המועד".
על החלטה זו הוגש הערעור שלפני.
14. לאחר עיון בערעור ובתשובה מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, ולדון בערעור על יסוד החומר הכתוב.
15. חלק ניכר מטיעוני הערעור אינם ממין העניין לפי שהם מתייחסים במידה רבה לגופה של סוגיה משפטית שנדונה והוכרעה בבית המשפט העליון (ועוד קודם לכן בבית המשפט המחוזי, אשר הערעור על פסק דינו נדחה בבית המשפט העליון) ועל הדגשת המערערת עד כמה היא סבורה שיש והיה טעם בעמדתה המשפטית, שלא התקבלה.
16. ניתן גם להעיר כי תיאור הדברים בכתב הערעור אינו נטול קושי.
כך למשל, המערערת טוענת כי המשיב "הזדרז" להגיש ערעור על פסק הדין, כאשר למעשה, ערעור המשיב הוגש לקראת סיום התקופה הקבועה לכך בדין (ערעור המשיב הוגש ביום 5.6.2023 והתקופה לכך הסתיימה ביום 8.6.2023). וכך, המערערת "דילגה" תחילה, בשלב התיאור הכרונולוגי, על העובדה שהיא ניסתה להגיש ערעור בזכות על פסק הדין עוד קודם להגשת "ערעור שכנגד" (שנמחק לימים), אלא שעשתה כן לאחר המועד הקבוע לכך בדין, מבלי שביקשה הארכת מועד, וערעורה נמחק (השוו: התיאור בסע' 25 לכתב הערעור). איחור זה של המערערת נבע מטעות שאינה קשורה לשאלת קיומו של ערעור שכנגד, אלא טעות בחישוב מניין הימים (תוך התייחסות למניין הימים להגשת ערעור לפי תקנות סדר הדין האזרחי, להבדיל מערעור לפי תקנות סדרי הדין משפחה, למרות שהמועד להגשת ערעור בזכות דיני משפחה לא השתנה מאז 1.1.2021, עת נכנסו לתוקף תקנות סדרי הדין במשפחה). הדבר מצוין בהערת אגב רק בהמשך הטיעון בערעור, תוך מתיחת ביקורת מרומזת, כאשר המערערת מכנה את הבדלי המועדים בין סוגי הערעור כפער "בלתי מוסבר" (הגם שרציונל ההבדל נזכר בפסיקה לא פעם).
17. וכך למשל, המערערת טוענת כי הגשת ערעור שכנגד היא "זכות קנויה" וכי זכות הערעור "הכוללת בחובה אינהרנטית את זכות הערעור שכנגד", הוכרה כזכות יסוד חוקתית (סע' 31 לערעור). טיעון זה מתעלם מפסק דינו של בית המשפט העליון בו נקבע:
"הפריווילגיה הדיונית שמעניק מוסד ה"ערעור שכנגד" – אשר מאפשרת להתגבר על סד הזמנים הקבוע בדין להגשת ערעור "רגיל" – איננה בגדר זכות אשר מוקנית לכל משיב לערעור בכל סוגי ההליכים; הענקת אפשרות כאמור טעונה עיגון בהוראת חקיקה" (פסק דין בעליון, סע' 18).
"בניגוד לטענת המערערת, ביטול מוסד הערעור שכנגד אינו פוגע בזכות הערעור עצמה, שעניינה – בהתאם לסעיף 17 לחוק-יסוד: השפיטה – זכותו של בעל-דין שעניינו יידון בשתי ערכאות […] זכות זו עודנה עומדת לכל בעל-דין בענייני משפחה, אשר רשאי להגיש ערעור עצמאי על פסק-דין שניתן בעניינו, במסגרת מגבלת הזמנים שנקבעה לכך בדין […] האפשרות להגיש ערעור שכנגד חורגת מגבולותיה של זכות הערעור הבסיסית, והיא מהווה פריבילגיה דיונית, אשר […] הענקתה טעונה עיגון מפורש בחקיקה" (פסק הדין בעליון, סע' 21).
לא ברור כיצד חוזרת המערערת על טיעונים אלה כאילו לא כתב בית המשפט העליון את אשר כתב.
18. זאת ועוד. המערערת טוענת כי שלושה שופטים של בית המשפט המחוזי "סברו כי אכן זכותה של המערערת להגיש ערעור שכנגד ואין ליטול ממנה זכות זו!" (סע' 33 לערעור).
דא עקא, ההחלטה היחידה שאכן קבעה דברים ברוח זו היא ההחלטה מיום 18.7.2023 אשר התהפכה בערעור (והכרעה בערעור אושרה בבית המשפט העליון).
19. בציינה שני שופטים נוספים, מתייחסת המערערת להחלטת כב' השופט שקד (בסמכותו כרשם) מיום 2.7.2023 ולהחלטות אופרטיביות שניתנו ע"י כב' סגן הנשיא השופט שוחט.
תיאור המערערת את ההחלטה מיום 2.7.2023 כבר נדחה בפסק הדין בע"ר שם צוין (בסע' 17) כי "כב' הרשם שקד לא הביע את עמדתו במחלוקת, וממילא לא החליט כי קיימת, או אינה קיימת, זכות להגשת ערעור שכנגד או ערעור משיב". ערעור על פסק הדין בע"ר נדחה.
אשר להחלטות האופרטיביות של כב' סגן הנשיא שוחט (העברה של ערעור לתשובה; והחלטה בפתקית על גבי בקשה להוספת ראייה, לפיה "ההרכב יידרש לבקשה במועד הדיון בערעור"), אלה יכולות לכל היותר לשקף תמיכה כלשהיא בטענה לגבי מצב הפרקטיקה לאחר התיקון שהוכנס בתקנות סדרי הדין משפחה. לא סברתי כי נכון לתאר החלטות אלה כקובעות "כי אכן זכותה של המערערת להגיש ערעור שכנגד ואין ליטול ממנה זכות זו!" (כנטען). כך גם לא היה מקום לטעון כי בהחלטות אלה סברו שלושה שופטים של בית המשפט המחוזי כי הערעור שכנגד שהגישה המערערת "הינו כדין ועפ"י דין ואין למוחקו" (המלים אף הודגשו בקו תחתון) וכי מדובר ב"חוות דעת מלומדת" של 3 שופטי בית משפט מחוזי (סע' 41 לערעור).
20. לא זו אף זו, המערערת טוענת כי הערעור בתיק הע"ר הוגש על "החלטות הרשמים (השופטים) שדחו את בקשותיו למחיקת הערעור שכנגד" (סע' 43 לערעור). ולא היא. הערעור הוגש על ידי המשיב רק על החלטות מותב אחד – כב' השופטת מור-אל (דחיית בקשה למחיקה ודחיית בקשה לעיון חוזר).
21. האמור מהווה דוגמאות. נראה כי במידה מסוימת מדובר ב"שאריות" מטיעוני עבר. עיון בבקשת הארכה (בה ניתנה ההחלטה עליה הוגש ערעור זה), מעלה כי דרך הניסוח שם מוקשה אף יותר, תוך כדי "ויכוח", שלא לומר – התנצחות, עם פסק דין של בית המשפט העליון (למשל: "[…] הנימוק [..] ב"דברי ההסבר" […] אינו יכול לעמוד," (סע' 16 לבקשת הארכה); "[…] גישה עקרונית ראויה וקונסטרוקטיבית זו לא התקבלה בבית המשפט העליון" (סע' 20 לבקשת הארכה); ועוד).
22. אלא שכל האמור אינו עיקר העניין העומד להכרעה עתה. השאלה העומדת להכרעה היא אם יש מקום להארכת מועד להגשת ערעור מטעם המערערת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, פסק דין שניתן ביום 25.4.2023 ואשר המועד להגשתו חלף ביום 8.6.2023. בקשת הארכה הוגשה ביום 18.3.2024, כלומר, מתבקשת ארכה של למעלה מתשעה חודשים.
23. אין חולק כי לצורך מתן ארכה, על המערערת לשכנע בקיומם של טעמים מיוחדים.
תקנה 5(א) לתקנות סדרי הדין משפחה קובעת: "נקבע בתקנות אלה או בסדרי דין אחרים, זמן לעשיית דבר או להימנע מעשיית דבר, יחול האמור כל עוד בית המשפט לא הורה אחרת מטעמים מיוחדים".
השוו: תקנה 176(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי: "[…] נקבע בתקנות אלה או בכל חיקוק זמן לעשיית דבר או להימנע מעשיית דבר […], יחול האמור כל עוד בית המשפט לא הורה אחרת מטעמים מיוחדים." (וקודמתה, תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: "[…] נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי […] להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו").
24. הפסיקה לא הגדירה מהו אותו 'טעם מיוחד' אותו נדרש בעל דין להראות כדי שבקשתו להארכת מועד תענה (רע"א 1778/07 עופר נ' דיין (27.2.2007) (עניין עופר), סע' ד(2); ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה(2) 904 (15.3.2001)).
"שאלת קיומם של "טעמים מיוחדים" נבחנת על רקע מכלול נסיבותיו של כל מקרה והאיזון הראוי בין השיקולים השונים. לצורך כך על בית המשפט לבחון, בין היתר, את משך האיחור, את הטעם העומד בבסיסו ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי שמתבקשת ארכה להגשתו" (רע"א 3010/18 עביד נ' עו"ד אינסל (7.10.2018)).
25. המערערת מפנה אל פסק הדין בעליון (מיום 26.2.2024), בו היא רואה משום שינוי הלכה אשר יכול להוות טעם מיוחד.
"…שינוי במצב המשפטי הנוהג ובפסיקתו של בית המשפט העליון עשוי להקים, בנסיבות המתאימות, "טעם מיוחד" למתן ארכה להגשת הליך ערעורי. זאת, בהתקיים סמיכות זמנים בין מועד מתן ההחלטה שעליה מבקשים להשיג לבין מועד קביעת ההלכה החדשה, ובמקרה שבו פניית בעל הדין לבית המשפט בסמוך לאחר מתן פסק הדין המחדש. בנוסף יש לבדוק האם ההלכה החדשה עשויה להיות רלוונטית להליך הערעורי אשר מתבקשת ארכה להגישו…".
בש"מ 5618/19 פלוני נ' רשות האוכלוסין וההגירה (5.12.2019), סע' 17.
26. כפי שנזכר לעיל, בית המשפט העליון ציין בפסק דינו, כי "מדובר בשאלה משפטית עקרונית, בעלת השלכות רוחב על כלל ציבור המתדיינים בענייני משפחה". מטעם זה ניתנה רשות ערעור, הגם שהערעור נדחה לגופו. מטעם זה גם לא נפסקו הוצאות.
יוער כי קיומה של שאלה משפטית עקרונית, אין בה כדי לאשר את הדרך בה נטען לפרקים על ידי המערערת (בבקשת הארכה ובערעור) כאילו פסק הדין בע"ר או פסק הדין בעליון ביטלו את מוסד הערעור שכנגד בבית המשפט למשפחה. ביטול האפשרות להגיש ערעור שכנגד על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בוצע בסוף שנת 2022 (ונכנס לתוקף ביום 1.1.2023) על ידי מחוקק המשנה, מתוך כוונת מכוון ובאופן מוצהר. עם זאת, אכן דובר בסוגיה עקרונית.
27. הסוגיה בפסק הדין בעליון אף רלוונטית לבקשת הארכה, חרף עמדתו השונה של המשיב. המשיב מדגיש כי המערערת הגישה מלכתחילה ערעור עוד בחודש יוני 2023 (ולא ערעור שכנגד) וזאת באיחור וללא בקשת ארכה, וסבור שיש להתייחס לכך כמוקד שאלת הטעם המיוחד (אשר לשיטתו לא מתקיים). אני סבורה כי ראייה זו אינה נותנת משקל נכון למארג הכולל. המערערת אכן שגתה בספירת הימים להגשת ערעור, אך להבנתה, שהייתה מבוססת על הדין כפי שהיה עד זמן קצר קודם לכן, ממילא עדיין עמדה לזכותה האפשרות להגיש ערעור שכנגד. כך גם ניתן להבין את העובדה כי לא נחפזה מיד לאחר מכן להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור "בזכות" (להבדיל מערעור שכנגד), גם אם מוטב היה שתעשה כן לשם הזהירות. המערערת מצהירה בריש גלי כי הייתה שבעת רצון מתוצאתו של פסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה למעט שני הרכיבים שנזכרו ומאשרת כי לא הייתה מגישה ערעור ביוזמתה על נושאים אלה בלבד, אלמלא הגיש המשיב ערעור. גם אם מלכתחילה חשבה המערערת, מטעמים שניתן להעריכם, להגיש את הערעור "התגובתי" כערעור נפרד, היא סברה כי בכל מקרה עמדה לרשותה האפשרות להגישו כערעור שכנגד או ערעור משיב.
28. עוד אציין כי לא ראיתי בפסק הדין בעליון משום הכרעה בדרך כזו או אחרת בשאלת אפשרותה של המערערת להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור בזכות.
29. עם זאת יש קשיים בהתנהלות המערערת. קושי מרכזי לטעמי הוא בכך שהמערערת לא מצאה לנכון להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור בזכות אפילו לאחר שכבר עמד לפניה פסק דין מפורט ומנומק ביום 5.9.2023 בו נקבע, תוך ניתוח הדין, כי מאז התיקון בתקנות סדרי הדין משפחה לא ניתן עוד להגיש ערעור שכנגד או ערעור משיב. מדובר בפסק דין שכבר ניתן בשלב ערעור (על החלטת רשם), על המשתמע מכך.
30. בשלב זה לא יכולה הייתה עוד המערערת לצאת מתוך הנחה כי היא תוכל להגיש ערעור שכנגד. גם אם חשבה המערערת כי פסק הדין בע"ר אינו נכון ופעלה להגשת בקשה למתן רשות ערעור לבית המשפט העליון, מן המפורסמות כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" אינה ניתנת ביד רחבה; ולו בשל כך היה עליה לקחת בחשבון את האפשרות המסתברת כי פסק הדין בע"ר יוותר על כנו. בהתאם, הגשת בקשה למתן ארכה הייתה מהלך כמעט מתבקש. אין לקבל טענה כאילו הייתה המערערת רשאית או אף מחוייבת להתמקד בערוץ בקשת רשות הערעור בעליון ולא להגיש במקביל בקשה להארכת מועד. טענה כי המערערת לא יכולה הייתה לחזות כלל "את המהפכה אשר עתידה להתרחש בבוא היום בבית המשפט העליון" (סע' 12 לערעור) מועלית כאילו לא ניתן קודם לכן פסק הדין בע"ר, אלא כאילו בית המשפט העליון, בפסק דינו מיום 26.2.2024, הפך ושינה את ההכרעה עליה הוגשה הבקשה למתן רשות ערעור.
31. העדר בקשה להארכת מועד עלה באופן מפורש בפסק הדין בע"ר. בית המשפט הדגיש כי "טענות המשיבה [המערערת כאן – ת.א.] במישור תום הלב או מישור הצדק הראוי, אינן רלוונטיות, היות ולא הייתה לפני כב' הרשמת מור-אל ואין לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור במסגרתה ניתן לשקול שאלות אלו ואחרות" (סע' 16 לפסק הדין בע"ר; ההדגשות הן במקור).
בהמשך פסק הדין שב בית המשפט וציין כי ביחס למקרה הפרטני של המערערת, המסגרת הדיונית שלפניו, ערעור על החלטה בבקשה למחיקת הערעור "וללא בקשה של המשיבה להארכת מועד להגשתו", אינה מאפשר לבחון את שיקולי הצדק הנטענים. ושוב: "יש לזכור לעניין זה, כי אין מדובר בבקשה להארכת מועד של המשיבה" (סע' 88 לפסק הדין בע"ר).
בית המשפט אף הוסיף, כי "המקום הראוי לבחון את שיקולי הצדק ביחס למשיבה במקרה הקונקרטי של תיק זה הינו בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, במסגרת בקשה שכזו יכול בית המשפט להביא בחשבון את השיקולים הפרטניים של המשיבה, לרבות העובדה כי מדובר בפרשנות תקדימית לתקנה 45 וכן שיקולי צדק מכוח תקנה 1 לתקנות סדרי הדין משפחה. […] בנסיבות תיק זה, לאור מועד תחולתו החדשה יחסית של תיקון 2022, ולאור העובדה כי אין פסיקה קודמת בעניין פרשנות התיקון, המשיבה יכולה להגיש בקשה חדשה לארכת מועד, אשר תידון לפי הפרטים הקונקרטיים של מקרה זה, ואיני מחווה דעתי בעניינה של בקשה שכזו, ככל שתוגש" (סע' 90-89 לפסק הדין בע"ר).
32. אלא שגם בשלב זה ולאחר כל אלה, לא מצאה המערערת לנכון להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, ולו במקביל להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
חודשים עמדו לרשותה של המערערת לעשות כן, והיא בחרה לאחוז "בקרנות" מזבח צדקתה הנטענת ולא להגיש בקשה להארכת מועד. לבסוף נדחתה עמדתה גם בבית המשפט העליון, ביום 26.2.2024.
ניתן לציין כי גם אז לא נחפזה המערערת. חלפו עוד למעלה משבועיים ימים עד שמצאה לנכון לפנות לבית המשפט בבקשה להארכת מועד. לא אותרה התייחסות של המשיב לנתון זה ולא אתן לו משקל.
33. הקושי בהתנהלות המערערת מתמקד לטעמי פחות בבחירתה להגיש ערעור שכנגד (ולא לבקש עוד בחודש יוני 2023 בקשה להארכת מועד) אלא בהתעקשותה להמשיך בדרך זו גם לאחר שניתן בעניינה פסק דין שקבע אחרת, על בסיס תקוותה ואמונתה כי תצליח לשנות את מצב הדברים בבית המשפט העליון (כאשר לשיטתה, השינוי שנדרש הוא תיקון והשבת המצב הנכון על כנו). לאי הגשת בקשה למתן ארכה לאחר פסק הדין בע"ר לא מצאתי הצדקה של ממש.
34. על רקע זה, ניתן היה לדחות את הערעור. למרות זאת, אני סבורה כי ניתן לצעוד כברת דרך לקראת המערערת. זאת, לנוכח הטעמים העומדים בבסיס ההוראה המאפשרת הארכת מועד מטעמים מיוחדים. לפי הפסיקה, הוראה זו "[…] נועדה לאזן בין שתי תכליות עיקריות. עניינה של התכלית האחת בחשיבות המרובה הקיימת בהקפדה על קיום הליכים במועדם. ביסוד תכלית זו עומדת זכותו של בעל הדין הזוכה לממש את פסק הדין וכן האינטרס של אותו בעל דין שלא להיות מוטרד לאורך זמן בלתי מוגבל. בנוסף, השהיית הליכי הערעור עלולה לפגוע בתפקודה של הרשות השופטת […] מנגד, ניצב אינטרס המבקש "שלא לנעול את שערי בית המשפט בפני קיום דיון לגופו של עניין (בייחוד כשהעניין ראוי להידון) וחרף מחדלו של בעל הדין למלא חובה שבסדר דין שהייתה מוטלת עליו" […]" (עניין עופר, סע' ד(2)).
בהתאם לפסיקה זו, ביסוד התכלית של הקפדה על קיום הליכים במועדם עומדים: זכותו של בעל הדין הזוכה לממש את פסק הדין, האינטרס של אותו בעל דין שלא להיות מוטרד לאורך זמן בלתי מוגבל, והרצון המערכתי שלא להשהות את הליכי הערעור. במקרה שלפנינו, משקלם של טעמים אלה מופחת. בעל הדין שכנגד הוא המשיב, אשר הגיש בעצמו הגיש ערעור על רכיבים רבים בפסק הדין, ואין לראותו כמי ששם את העניין מאחוריו (השוו: הפסיקה בעניין הארכת מועד להגשת ערעור שכנגד, למשל: בש"א 1080/18 גזית נ' בול (20.3.2018); בש"א 5085/08 וזאנה נ' שירותי בריאות כללית (22.6.2008); בש"א 9157/01 רווה נ' אשטמקר (9.12.2001); בש"א 1308/99 הודה נ' מוניס עו"ד (8.9.1999)). ברמה המערכתית עולה מעיון בתיק עמ"ש המשיב כי הדיון בערעור נדחה על רקע הערעור שלפני. מאחר שכתב הערעור אותו מבקשת המערערת להגיש כבר הוזן לתיק הממוחשב, לא צפוי עיכוב נוסף אם יתאפשר לקבלו.
35. בסופו של יום, במאזן הכולל ואף שאני סבורה כי טענות הקיפוח, העוול וכיוצא באלה המועלות בטיעוני המערערת אינן הולמות את מצב הדברים (וספק אם יש צורך להידרש לאפשרות של בית משפט לענייני משפחה וערכאת ערעור עליו, לסטות מסדרי דין כדי לעשות משפט צדק), מצאתי לאזן בין האינטרסים השונים בקביעה כי המועד להגשת ערעור המערערת על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה יוארך בכפוף לתשלום הוצאות המשיב בסך 6,500 ₪ והגשת הודעה לתיק העמ"ש על כך (בצירוף אישור) בתוך 10 ימים מקבלת פסק דין זה. אם יקוים התנאי, יוארך המועד והערעור יתקבל לתיק. לא יקויים, תיוותר ההחלטה מיום 29.3.2024 על כנה.
כמו כן ובכל מקרה, לנוכח האמור לעיל ומכוח תקנה 156 לתקנות סדר הדין האזרחי, המערערת מחויבת בהוצאות לאוצר המדינה בסך 2,000 ₪.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.
פסק הדין ניתן לפרסום ללא שמות בעלי הדין.
ניתן היום, כ"ז ניסן תשפ"ד, 05 מאי 2024, בהעדר.
____________________
תמר אברהמי, שופטת
